רקע
פישל לחובר
ש. י. אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ד 1934

 

א

בתולדות חייו, שהדפיס אברמוביץ ב“ספר הזכרון” לסופרי ישראל (הוצאת “האסיף”, תרמ"ט), הוא מספר לנו על-דבר רשמיו בבואו בימי נעוריו בפעם הראשונה אל גבול התלמוד. “בבואי שמה – מספר אברמוביץ – הייתי כאיש הבא בפעם הראשונה ליום-השוק הגדול, משתאה למראה עיניו מיני סחורה ופרקמטיה ודברי חפץ הרבים והמשונים, ומשתומם למשמע אזניו קול שאון והמולה וצוחה מכל עבר ופנה. קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים ברעש גדול יחפזון ותשוקת המסחר יאחזון, כולם רצים דחופים ומבוהלים, זה בכדו וזה בחביתו ואיש אחיו ידחקון, אלה לאלה ממללים, קורצים בעיניהם, מוללים ברגליהם, נושאים ונותנים, שוקלים וטרים וקול ענות במחנה”. ובכל-זאת “בכח ההגשמה הנטוע בי נתתי דמות לכל הדברים וצורה לכל הבאים בשער התלמוד”.** אכן זה הדבר: כח ההגשמה! נתינת דמות וצורה למה שהוא מחוסר צורה ודמות, מציאת הפרצוף הקבוע של הנע וזע, העברת מה שנעשה בזמן אל גבולות המקום, החלפת המתהוה בהוה – זהו האופן המיוחד והאופי המיוחד של אברמוביץ ובזה כחו גדול. ועל-כן מצא הוא את אופן המיוחד של חיי הנדידה והתנועה של היהודים וגילה את הצורה הקבועה של החיים האלה. הוא גילה את הכח המתמיד שבהם על ידי-כך, שגילה את הצד הציורי-צורתי שבהם.

אברמוביץ לא היה בעצם מספר, אלא מצייר. ספור המעשה או העלילה לא היה אף פעם עיקר לו, ובעיקר לא היה יוצר פה. ספור-המעשה היותר שלם שבספוריו הוא “בעמק הבכא”, וגם הוא רק ספור-המעשה לחצאין, כי מלא הוא ציורים מחיי הילדות של הירשלי ומחיי הסביבה שלו, והספור עצמו עשוי על-פי הגזרה והבניה של ספור ההשכלה, שהבנים הטובים פורשים מדרך האבות, והם מבקשים דרך ונודדים בעולם ולבסוף משיב המספר “לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. לא, פה לא היה אברמוביץ לא “ראשון”, כמו שקרא לו בשער-הכבוד לספוריו ביאליק, ולא “יוצר הנוסח”, כמו שקרא לו ביאליק בפעם אחרת ובמקום אחר. ה“נוסח” הזה היה דוקא קבוע לספורי המשכילים. אולם אברמוביץ היה ראשון ויוצר במקצוע אחר, במקצוע הציור, בתפיסה הציורית והצורתית, שתפס את העולם.

המספר האמתי אינו רואה את העולם כיש, אלא כהולך ונהיה, הולך ונעשה, לא כהוה אלא כמתהוה. הוא רואה את הקשר והחבור שבין חזיונות החיים השונים, את הסבות והמסובבים, את האבות והתולדות, את הגורמים והתוצאות, את זה הבא לאחר זה. עולמו הוא העולם הפנימי, הנסתר, התנועה הנסתרה, הפנימית של העולם, בעוד שעולמו של הצייר הוא העולם הנח והפתוח לפניו. הוא פותח את עיניו ורואה את העולם גלוי ושטוח לפניו, זה נתון סמוך אל זה, וכך הוא מצייר אותו. מלבד שהיהודי קרוב יותר על-פי טבעו אל התנועה מאשר אל המנוחה, הנה חוש הראות לא התפתח מאז אצל היהודים, וגם הספרות החדשה עד אברמוביץ לא פיתחה אותו. הראיה של היהודי היתה תמיד יותר פנימית, דמיונית, וענני הדמיון היו מאפילים בעד ראית העולם כמו שהוא. וטובי היוצרים שלפני אברמוביץ נטו אל ה“מליצה” בציור, ובכלל לא נטו הרבה אחר הציור, אלא אחר הרומן המסובך. אולם אברמוביץ פתח את עיניו לרוחה וראה את העולם. עינו היא העין הרואה של הצייר, הרואה לפניה שטחים והיקפים, שיש בהם כדי לצייר אותם. ספור-המעשה היה לאברמוביץ רק טפל. הוא כאלו הוציא את האנשים ממחבואיהם, הביא אותם לידי מעשה, רק כדי שיגלה אותם, יראה אותם ויצור בהם תמונה.

התמונה של אברמוביץ היא תמונה גדולה, רחבה. דרכו לגולל לפנינו יריעה שלמה, רבת השטח וההקף. אוהב הוא להיות תופס את המרובה: יער שלם רענן, שדה שטוח אחד ובו “שורות שורות מוצבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים”, “עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות”. אם הרקיע, הנה “כפת הרקיע” ו“רבבות הכוכבים” הנוצצים שם בכפה זו. הוא אינו רואה גם בבני-אדם את הטפוס או הטפוסים, את הפרט או הפרטים, אלא את הצבור, את הכלל. בעונג מיוחד הוא מצייר לנו את יום-השוק הגדול (ב“ספר הקבצנים”), את ה“פונדק שהקיפוהו כרכום”, את ה“חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ” בליל-קיץ חם (אחת מהתמונות הנפלאות ביותר שבספוריו של אברמוביץ – “בעמק הבכא”, קמ“ו–קמ”ח), את הכסלונים היוצאים בשבת אחרי סעודת-הצהרים בזקניהם ונעריהם “לשאוף רוח בתענוגים” (“בסתר רעם”), את “הנשרפים” ההולכים בשורות שורות גדולות, והקבצנים – ספר שלם של קבצנים. וכל הכללים האלה הלא הם לרוב רק רמזים וסימנים לכלל אחד גדול מהם, ל“כל ישראל קבצן אחד”. אין היצורים החיים האלה חיים כל אחד לעצמו, את חייהם העצמיים, הפרטיים, מחוץ למחיצתו של הכלל, אלא מצטרפים תמיד לכלל אחד. למרות הפרוד הרב והגדול שביניהם הם באים לשכון זה בצד זה כפרצופים השונים בתמונה ומתאחדים כאילו רק למען עלות על-פני היריעה האחת.

התאחדות הפרטים, העולים לכלל אחד, והצטרפותם יחד נראית כאן לרוב כאילו היא מקרית. הנה מצייר אברמוביץ יום-שרב בקיץ על-פני השדה: “החמה לוהטת. רוח לא נושבת וכו'. הפרות אלו רובצות בשדה נטויות גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות וגועות מפני החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאום יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו – והבל מפיו יצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת-רעם, עומדים סוסים צפופים, מאליהם זה על-גבי זה בצוארותיהם, כדי לעשות צל כל-שהוא, ומצליפים בזנבותיהם, להבריח את היתושים והצרעין מעל גבם. בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאלו הוא מתפלל עטוף טלית-קטן של לבן ותכלת יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פנים ומתנמנם ועיניו פקוחות…” (“ספר הקבצנים”, ו'). הערבה הזקנה והעורב באים הנה כמו במקרה, וגם יתר היצורים, הבאים בתמונה זו, אין אחדות פנימית וקשר וחבור ביניהם, ומאחד ומחבר אותם רק האמן בסקירת עינו, שראתה אותם יחד, והוא מצייר אותם יחד על-פני היריעה. אין באחדות זו מן האחדות הספורית, האורגנית, אלא מן האחדות הציורית – זו של העין הרואה ושל היריעה המראה. ובאחדות הזאת מאחד אברמוביץ אנשים וצמחים, חיים ודוממים, מדברים ומתנועעים; וגם המדברים ביניהם לבין עצמם והחיים ביניהם לבין עצמם יש שמתאחדים אחדות כזאת. כבפואימה אנשים מתאחדים עם הטבע והסביבה ונאחדים ונאחזים זה בזה.

אכן פואימה גדולה יצר האמן אברמוביץ בספוריו, פואימה בעלת פרקים רבים ושונים, ציור פיוטי-ספורי, אפוס של חיי ישראל, חיי כלל ישראל בגולה.

 

ב

הגבר הראשי באפוס של אברמוביץ הוא מנדלי מוכר-ספרים, “יהודי היהודים”, יהודי במעמד ביתו ובמושב גופו, יהודי במאכלו ובמשקהו, בשיחתו ובדבורו, בתנועותיו ובהעויותיו, במחשבותיו ובהשגותיו, וגם באפני ההבעה של המחשבות וההשגות האלה; אולם ממולו וממעל לו עומד אברמוביץ, עומד ורואה את כל המעמד של היהודי הזה, את כל המושב שלו, את כל המאכל אשר הוא אוכל ואת המשקה אר הוא שותה, רואה את כל תנועותיו והעויותיו ועל-ידיהן הוא מכיר בטיב מחשבותיו והשגותיו, בטיב שיחותיו ודבוריו – הוא רואה את כל זה כראות הצייר בעמדו מחוץ לדברים ומסתכל בהם, וממילא הוא רואה את כל המגוחך שבהם.

אברמוביץ, שעינו פתוחה לראות, אינו רואה את מנדלי היהודי בלבד, אלא גם את העולם, שמנדלי זה נתון בו ואינו חי בתוכו. הוא רואה, עד כמה אין אלה נמצאים בשטח אחד, עד כמה אין ביניהם התאמה. “כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים”. בשעה ש“הזמיר בנגינות – ישראל בקינות”. היהודי מתפלל על הטל בשעה שהעולם מסביב צריך לגשם והוא מתפלל לגשם בשעה שהוא יורד בשפע. הוא אינו מתמזג את העולם שהוא נתון בתוכו וכאלו מתנכר לו. התמונה אין לה יסוד, רקע משלה, והיא ציור של אנשים משונים הפורחים באויר. מכאן הנלעג שבאנשים האלה. הצייר אברמוביץ רואה אותם על-ידי כך כמגוחכים וכנלעגים.

בשעה שמנדלי מוכר-ספרים מהלך בדרך, נוסע בעגלתו הרצוצה ובסוסו הצולע על ירכו ועובר על-פני שדות ויערים, אז כאילו עומד עליו אברמוביץ, הצייר אברמוביץ, ומזרזו ומשדלו בדברים “יסתכל-נא ר' מנדיל במה שמסביב לו, יראה-נא את היפהפיה הזאת, את הטבע המתקשט ככלה”. מנדלי אין נפשו לדברים כאלה, שיש בהם משום בטול תורה ותפלה ומשום הסח-הדעת מן הפרנסה, אבל אברמוביץ מנסה כפעם בפעם לקסום לו קסם במכחולו ולהעלות לפניו את דמות העולם אשר מסביב לו, למען יחמוד אותו בלבו, יאהב אותו וידבק בו. הנה הוא מראה לו “שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים”, “בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת ברכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף”, ועוד דמויות יפות כאלה, שלא היה מנדלי רואה אותן בודאי כלל, אלמלא אברמוביץ,המראה עליהן באצבע: “הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!” אברמוביץ כאילו מקבל פה על עצמו תפקיד של שטן ונעשה יצר-הרע למנדלי, הוא “מעלה לו לתוך חטמו, בעמדו באמצע תפלתו, ריח-ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפניו בנגינות כנפי רננים משמחי לב; משיב רוח חם על פניו, מסלסל פאותיו ולוחש לו באזניו: ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם” (“ספר הקבצנים”). ואם עיניו של היהודי סגורות ואינו פותחן אלא בקושי רב, מנסה אברמוביץ לפעול פעולתו בקרבו ולהשפיע עליו דרך שאר אברים, הפתוחים ממילא. הנה יש שהיהודי הזה – הפעם נקרא בשם שמואליק, שמואליק הסמרטוטר, אביו של משה’לי, אשר ב“עמק הבכא”, – שוכב לו סרוח על הדשא הרענן, אבל “עוצם עיניו ומנשם ואבריו כבדים עליו”, כבדים עליו מרוב עבודה בששת ימי השבוע ומרוב צרות ויסורים, אז בא אברמוביץ ופורש לו את “האדמה מתחתיו כאם רחמניה”. האדמה הזאת, הזרה, שיש והיא קשה ליהודי, נעשית לו רכה, רכה ונעימה. היא “מושכתו אליה בזרוע כחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו. חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חטמו ואת שפמו, ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו”. הטבע משתעשע את בן-האדם וחפץ לקנות את לבבו ואת דעתו. כך חפץ אברמוביץ למשוך את מנדלי, את היהודי שלו, המכווץ בפנתו ובעולמו הקטן, אל העולם הגדול, מנסה לתת קרקע תחת רגליו, לברא יסוד מתחת לדמות תבניתו, לבל תהיה מרחפת באויר כאותיות הפורחות; אולם דומה שהיהודי של אברמוביץ אינו מפנה לבו לבטלה זו וספור-המעשה של מנדלי הולך ומנשך לעצמו בלי יחס אמת אל הסביבה הטבעית ואל טבע הסביבה.

כאמור, היהודי הזה הוא נלעג בעיני אברמוביץ, הוא נלעג בעיניו, מפני שהוא בעיניו משונה, בריה משונה ונבדלה, יוצאת מגדר-הטבע. אין כצייר אברמוביץ מרגיש בחסרונו של זה, הנע ונד בעולמות עליונים, ואין לו חבור באיזה מקום שהוא; אין כמוהו חש במומו של זה, שיסוד אין לו ושורש אין לו בקרקע, והוא נראה בעיניו כבעל-מום שדבק במומו ואינו חפץ לתקן אותו ולמלא חסרונו. ולזאת הוא נלעג בעיניו עוד יותר. אין אברמוביץ קריקטוריסט בטבעו. אין הוא מוסיף לפני גבוריו העויות מגוחכות, כדי לעורר גחוך. אין השחוק כשהוא לעצמו חביב עליו. אברמוביץ אינו אוהב, כשלום-עליכם את השחוק לשם שחוק. אין הוא יוצר, כקריקטוריסטים האמתים, יצירות של פנטסיה, כדי לשחק בהן. אברמוביץ אינו בעיקרו שוחק, אלא לועג. אין הוא ממלא שחוק פיו. השחוק שלו הוא תמיד זועם והלעג שלו הוא מר. הוא לועג, יען כי פני האנשים שהוא רואה הם נלעגים בעיניו. הוא, היודע את הדמות השלמה ואת הצורה המלאה, רואה בעיניו “שכלים נבדלים”, אנשים החיים מעבר לזמנם ולמקומם, ונמצא שהם ממילא נלעגים.

אין באברמוביץ מן ההומוריסט, אבל הוא סטיריקן מהמין הגבוה, הבלתי-מצוי. הסטירה שלו היא חריפה, חדה ומחודדה. היא חותכת בבשר החי כאיזמל חד, ונוקבת ויורדת עד העצמות, וגם שם היא עושה את מעשיה, מגרמת ואוכלת. הוא מכה את גבוריו בפולסין דנורא ומתאכזר עליהם. השחוק שלו מפעפע כארס וממית. השחוק הזה הוא קשה, מפני שהוא כבד: הוא יורד כגרזן חד ופוצע. פה מתקרב אברמוביץ אל גבורו מנדלי, וגבורו זה נעשה לעצם מעצמיו ולבשר מבשרו. כשאברמוביץ מגיע לפרשת הסטירה שלו, קשה להבדיל בינו ובין מנדלי. אז יש שמנדלי גם מכה את מנדלי, פוצע את גופו ונשמתו, ואברמוביץ עומד על-גביהם ושוחק שחוק אכזרי, שחוק השטן, כשחוק האשמדאי להמון תהפוכותיו ולתהלוכותיו המשונות של “ישראל המטורף” (גבור “סוסתי”). אמנם שחוק זה אינו מצלצל ברמה, כשחוק השטן ההוא, אולם הוא מחלחל כמוהו באברים והוא צורב ושורף כמוהו.

כאן מתקרב הצייר אברמוביץ אל ציורו מנדלי והיוצר והיצור נעשים לאחד. אברמוביץ האמן יורד כאן לרגעים ממרום פסגת האמנות שלו, מן המרחק הרב והבהיר של הרואה והמתבונן, והוא מוסר אז את עטו למנדלי, לזה העומד על-יד ימינו, והוא כותב מפיו.

 

ג

כסטיריקן קרוב אברמוביץ למנדלי. מלא הוא חדוד והמצאה כמוהו, וכמוהו הוא חריף, ובקי כמוהו בהטית אצבע לשם דיוק עמוק ובשלוח יד לשם רמז רחוק. יודע הוא לדבר כמוהו בלשון נוכח ולכון אל הנסתר, להיות שונה הלכה זו ונותן דעתו על האחרת, להיות מדבר במשל וחידה, להוציא מקראות מידי פשוטם ולדרשם כמין חומר, להיות דורש דרשות של יופי או של דופי ולהיות יוצא ונכנס בהן לפרדס העליון, והכל על-מנת לשלוח משם חצים ואבני-בליסטראות אל לבות בני-אדם, לעקם גם פסוקים ואותיות, כדי להוציא דבר המגנה מפיו. בקצרה: בקי הוא אברמוביץ בכל דיני השנינות היהודית ובכל דרכי הלמדנות הזאת, להיות כחרב חדה בעלת-פיפיות אל ארבע רוחות העולם. אברמוביץ האמן הוא כאן יהודי שנון ולמדן, שכלי-מלחמתו אשר עליו הם כלי-מלחמתה של תורה. הסטירה שלו היא הסטירה היהודית האמתית, ויש בה מן הפרטים הרבים והדקדוקים ומכל המצוות והכונות שתלו בה. יש בה מן המרירות הגדולה, ממרירות של אנשים, אשר התאכזרו עליהם הרבה והם כאלמים לא פתחו פיהם, עד אשר חמת אין-אונים עלתה וגדלה ונהפכה בקרבם לחמת פתנים. הרוח של הסטירה הזאת הוא רוח הסטירה היהודית. וכשהרוח היהודי הזה נח על אברמוביץ, יש שהוא נעשה יהודי גמור בכל הויתו: מיסר הוא ומוכיח, מורה לבני-אדם דרכי-החיים ומלמד אותם פרק בהלכות דרך-ארץ. הוא מדבר אז במשל ובמליצה ויש שדבריו הם דברי חכמים בלבד: התבוננות מרובה וציוריות מועטה, כללים רבים בלי פרטים אחריהם או לפניהם. לא תמיד הוא נותן אז רשות לעין לראות, והוא מלא כרמון משפטים חרוצים ואמרים שנונים, פתגמי-מוסר ומאמרי-חכמה, ויש שנדמה לנו כולו כאיש המוסר והחכמה, ולא כאיש-האמנות.

אמנם גם אז האמן שבאברמוביץ לרוב מבצבץ ויוצא, מבצבץ ויוצא ונשקף כשמש מבין העננים. גם אז יש עוד בהשקפתו מן הבהירות והשקיפות המיוחדת של אמן-העין. ההשקפה של אברמוביץ מצטיינת תמיד בראיה חדה. ערפלי העננים, אשר מסביב לה, יש שיעיבו את פניה; אולם לא יכסו אותה כולה. היא נשקפת תמיד מביניהם, כשהיא מלאה עוד אור רב. השקפתו יש בה תמיד מן הריאליות. רואה הוא תמיד דברים כהויתם. הוא אינו נבעת אף פעם מפני התהום של מחשבותיו ואינו מאפיל אף פעם כדי שלא לראותה. גם הבהירות של משפטיו היא הבהירות של האמן, של האמן הבהיר.

כן, גם במנדלי המוכיח והמיסר, החכם והמתחכם, יש הרבה מן האמן אברמוביץ. ובכל-זאת כשהאמן אברמוביץ יורד למדרגה של מנדלי, הוא מוריד על-ידי זה הרבה את שכינתו האמנותית. הוא מורידה אז למטה מעשרה ומצמצם אותה בחיי מנדלי המצומצמים. שכינתא זו אז בגלותא. היא אז עם מנדלי יחד בצרה, וגדולה היא הצרה ורבה בחיי מנדלי, עד שאברמוביץ מוריד על-ידיה את שכינתו האמנותית ומצמצם אותה. הוא כאילו מורידה אז, למען העלות את מנדלי אליו, למען יצרף ויטהר אותו מכל אשר דבק בו בהמשך הזמנים והימים, למען יסיר מעליו את אבק-הדורות ויחזור ויעשה אותו אדם יפה ושלם במובן האמנות היפה של אברמוביץ. הוא לובש לזמן-מה את כלי-זינו של מנדלי עליו, כדי להלחם בו ולנחול עליו את נצחונו.

אברמוביץ תופס כל מיני כלי-זין, ואף כלי-זינו של מנדלי עליו, כדי להתגבר על מנדלי. חפץ הוא לזקוף בכל האמצעים את קומת היהודי שנכפפה, לישר ארחות שכלו ותבונתו, לרפא את שבר לבבו, לפתוח את סגור עיניו, למען יראה את העולם היפה שמסביב לו ושב אליו ורפא לו. לשם חפצו זה הוא משתמש בכל מיני האמצעים, אף באמצעים שיש בהם מאותן הארחות העקלקלות של השכל היהודי, שהוא חפץ לישר אותו. לשם מטרה יפה הוא משתמש אף באמצעים שאינם יפים.

אולם יש שאברמוביץ רואה, כי כל האמצעים הרבים, היפים ושאינם יפים, שהוא משתמש בהם, כדי לקרב את היהודי אל המטרה היפה, אינם מקרבים אותו התקרבות גדולה אליה. יש שהוא רואה, כי המום שבגופו ובנפשו של היהודי קבוע הוא, ואין הדבר עשוי שיתבטל מפני לעגו ושחוקו הרב. אז רגשי רחמים גדולים ורבים תוקפים את אברמוביץ. המון רחמים מתעוררים בלבו. לבו של אברמוביץ נעשה אז מלא על כל גדותיו אהבה וגעגועים וכמו מעביר הוא פתאם כל עונות עמו. הקטיגור סוגר את פיו ואת מקומו לוקח הסניגור. אז רואה אברמוביץ פתאום, כי מה שהיהודים הקבציאלים חיים בעולם שאינו שלהם, יושבים כאן ורואים חלומות באספמיה, מצפים תמיד לדברים שלמעלה מן הטבע ומן המקום והזמן, בא, מפני “שהעניות והשפלות והבטלה והיסורין מרגילים את האדם לתקוות ודברי-הבאי, שלא כדרך העולם” (“בעמק הבכא”, קמ"ו). אז כאילו הוא רואה, כי כל המעשים של ישראל, שיש והוא רואה אותם כמעשי סדום, אינם “אלא מעשי הגלות, וחילוק רב יש בדבר: אנשי סדום בטבע ברייתם היו, ככתוב, רעים וחטאים, ואנשי הגולה, אפילו הצדיקים שבהם, על-כרחם נעשים פעמים חטאים – העוני והלחץ, אמרו חכמינו, מעבירים את האדם על דעתו ודעת קונו” (שם, רצ"ז). הוא דורש אז פתאום אל הסבות והמסובבים, חוקר את הגורמים והתוצאות. אף כשהוא מקלל עתה, לא אותם הוא מקלל, אלא את הגלות, שהיא הביאה אותם לידי-כך. השחוק שלו, שיש והוא בא גם עתה על-ידי טבע הדברים והרגילות הטבעית, כמו ניטל עוקצו. הוא אינו מתכון בו עוד לשם עקיצה ודקירה ובא כמו ממילא. הנה כשהיהודים יושבים בחבורה גדולה באחד מלילי-הקיץ הבהירים, נושאים עיניהם לשמים ונושאים ונותנים בדבר מספר הכוכבים, שכל אחד מברך את עצמו, כי כה יהיה מספר האדומים שלו או מספר הסלעים, בא הדבר כמו ממילא, כי הלץ שבאברמוביץ מעביר אז על-פני היהודים האלה "פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית שנדדה שנתה, ההולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך-ארץ "(שם, קמ"ח). אין פה כונה יתרה להקניט את היהודים הבטלים הללו וללעוג להם. הלעג בא כאן ממילא. השחוק הזה הוא שחוק-רצון. אם חפצים אתם, הנה יש כאן אף מעין הסכמה והרכנת-ראש כלפי היהודים האלה, כאומר ראו-נא, מי הם המקניטים אותם ומי הם המשדדים את רבצם של ישני-עולם ואסירי-תקוה אלה…

כן יש ונהפך לבו של אברמוביץ עליו, כשהוא עובר “בעמק הבכא”.

 

ד

“בעמק הבכא” הוא ספר של רחמים. מדת הטובה של אברמוביץ, מדת הרחמים שלו מרובה כאן ממדת פורעניות, ויש שהוא מרובה כל כך, עד שהיא מגיעה לגבול הרחמנות. אברמוביץ נעשה פה למין אב-הרחמים, אב-הרחמים לעניי וחולי עמו. הוא נעשה כאן פה לאלמים ואוסף אליו את כל האובדים והנדחים, גם את אלה שהוא בעצמו הדיחם מעל פניו. החושך והדלות, שנחשבו לאברמוביץ ברוב ספריו לחטא לישראל, לחטאת הבטלה והכסל – בטלון וכסלון שמות שתי ערי-ישראל הן בספוריו של אברמוביץ – כאילו נעשו בספר זה למצוה, למעשה טוב ויפה, הראוי מצד עצמו לקבלת שכר. יאה כאן עניותא לישראל, ומי שהוא עני – אברמוביץ עושה אותו גם יפה, מוסיף לוית-חן מיוחדה לפניו ולמעשיו והם מעלים חן לפנינו. לא זה בלבד, שהוא נזהר בספר זה בבני-עניים, כהירש’לי ומשה’לי, ומהם יוצאת לנו כאן תורה, אלא שהוא נזהר גם בכבוד אבותיהם, בכבוד לייזיר-יענקיל בעל-התפלה בכסלון העיר בימים-נוראים ובכבודו של שמואל’יק הסמרטוטר, שניהם יהודים “קבציאלים” אמתים. הוא רואה עתה את שניהם כטפוסים אידיאליים ושופך עליהם אור של אידיאליות. אברמוביץ כאילו מוצא פתאום, כי “אין לך דבר מסוגל לפיוט במדה מרובה כל-כך כמו העניות”. והרבה דברים הוא מוצא עתה בעניות: “עניות מחכימה; עניות מכשרת את הנפש להרגשה ולמדות טובות; עניות מרבה שלום-בית, מקרבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם” (“בעמק הבכא”, ש"ג). אברמוביץ מוצא עתה בעולם זה של עניות כל טוב וכל יפה וכל נעלה, והוא מיפה ומעלה את העולם הזה. הוא שופך על עולם-עניות זה את כל רחמיו המרובים, עד שהוא מרכך את הקליפה הקשה של העניות המנוולת והיא יוצאת להאיר באור פנימיותה.

אכן חודר אברמוביץ הפעם יותר אל פנימות הדברים משהוא שם לב אל החיצוניות שלהם. רואה הוא יותר ללבב. יתר על כל ספוריו של אברמוביץ מכניס אותנו “בעמק הבכא” אל העולם הפנימי של היהודי, פותח לפנינו את לבבו. הסניגור מבקש לו טעם והסברה לסניגוריותו, ופותח-פתח-חרטה לעצמו, שהיה קטיגור לאנשים האומללים הללו.

אברמוביץ רואה כאן את האנשים אומללים, וממילא, שאינו דן אותם ואינם מוכיחם ואינם מיסרם, אלא מרחם עליהם. ואצל אברמוביץ אם תוכחה, אז תוכחה גדולה, ואם רחמים, אז רחמים רבים – כל מדת הרחמים ההיסטוריים של יהודים, אנשים אומללים, שהיו זקוקים תמיד להם. כל נאד-הדמעות של אלפי שנות גולה כאילו נתון בספר הזה. מקונן פה הזמיר הישראלי, בעל-התפלה בימים הנוראים, ושופך את נפשו בתפלת “אתה זוכר”" ובדברי הנביאים, מסלסל בגרונו את “זכרתי לך חסד נעוריך” ומעיו הומים לימים עברו כמי שלבבו צר עליו ומלא צרה ומצוקה לכל אשר הוא רואה ומרגיש בימיו. היהודי בוכה אז ומתחטא כילד קטן, “כילד קטן משרבב שפתיו, דמעתו על לחיו ומתגעגע והומה בקול בוכים: אוי, אבי, אב הרחמים! אוי, אוי, אבי שבשמים!” ואתו בוכה גם אברמוביץ. גם הוא כאילו עוזב פתאום את מכחול-הציירים שלו ולוקח כנור ומנגן בו לרוח היהודי ההומה בקרבו. אין הוא עוד כולו אוביקטיבי וריאלי, ציורי ותאורי, אלא הוא בנגון מנגן, לפי הנגון העולה מלב היהודי ההומה… אף הציורים שלו הם עתה רכים יותר ולבביים יותר. האור הוא רפה יותר ויותר כהה, כאלו נשקף מבעד לאד דק כחלחל, אד העולה מתוך דמעות עינים רבות-רבות…

גם בשעה שאברמוביץ נגלה לפנינו כמלא רחמים קשה להבדיל בינו ובין מנדלי. הוא מקרב אז את היהודי, עד שנעשה קרוב אליו מאד. הוא מלא אז אנחה כמוהו, וכמוהו הוא נאנק אנקת-חשאין ודמעות חשאיות מתגלגלות ומשתפכות על לחייו. הוא כמו משלים אז את היהודי ואת חייו וכאילו מוצא אותם שלמים ויפים. אברמוביץ כאילו שוכח אז את זה לעומת זה, אשר עשה אלהים, את זה, שעשה אלהים את היהודי שונה מסביבתו ומובדל ממנה, עד שאין אחדות וקשר בינו ובין מקומו, בינו ובין זמנו. הוא כאילו שוכח, שהיהודי לבדד ישכון בין הגויים ועל סביבתו לא יתחשב. בשעה שאברמוביץ נעשה למלא-רחמים, דומה שאינו רואה עוד את מקור הרחמים שבלבו, אינו רואה מעין זה מאין הוא בא, למה-זה הוא מרחם כל-כך את היהודים ומדוע זקוקים אלה כל-כך לרחמים. החיץ שבין חיי היהודי ובין החיים שמסביב כמו נפל עתה. עתה לא עוד “הזמיר בנגינות וישראל בקינות”, אלא כשפני בן-ישראל או בת-ישראל זעומים, “כן פני השמים זועפים ומתקדרים בעבים, ואויר העולם כולו אומר אבלות”. בשעה כזו עשב שדה וירק דשא נובלים, עצים כפופי קומה מזדעזעים לפני רוח ומיבבים ואומרים קינות על העלים המתחילים להתכמש ועל הקרחה בצמרתם עטרת ראשם. בעלי כנף אבלים, עומדים עצובים איש על סבכו ואיש על סעיפו, מתגרדים בחרטומם תחת כנפיהם, נושאים עין ומביטים כה וכה, מנדנדים נוצתם ופוצים פה וגוהקים ונכנסים לתוך קניהם וישנים בלא קריאת שירה של ערבית…" (“בעמק הבכא”, רפ"ח).

כשבן-ישראל חי חיים של צער, יגע למצא את מחיתו ואינו מוצאה, מתענה על עסקי פרנסה ואין לו, אז “הירח משמים משגיח אל מחזה-תוגה זה והיה עד בפרנסת בני ישראל” (שם, רצ"ה), רואה הוא אז “את עניו ואת עמלו ואת לחצו, ועל חוג שמים מתהלך לו אט וצורתו עצובה.”

 

ה

ברחמים וברוגז זוכר אברמוביץ תורת אבות ומוסרם וחסדם ותוכחתם. בכוס-היגון שלו ובכעסו הוא נכר כאמן יהודי. מכאן ואילך הריהו צייר, צייר בהיר-המראות, אספקלריה מאירה, אשר ממנה נשקפים באור בהיר פני אלה הקרובים אליה. כברכה מוצנעת זו בין חופיה, רואה ואינה נראית, כן עין זו, עין האמן, מביטה נכחה ואינה מגלה את אשר במעמקיה. אין אברמוביץ מספר לנו על-דבר עולמו הפנימי, על-דבר עצבו, משושו, שברו, מאוייו, שאיפותיו, תקוותיו; עולמו זה העולם אשר מסביב לו, חייו הם חיי מנדלי, וגם חיי מנדלי אינם חיים שלו, אלא חיי אלה, שהוא נושא בקרבו ושהוא בא עמהם במגע ובמשא. אף הספר:חיי שלמה", אשר בו אמר אברמוביץ לפתוח את ספר-החיים שלו, גם הוא כאילו מספר לנו רק ספור מהחיים “בימים ההם”.

הספר “בימים ההם”, שהיה ראוי להיות על-פי תכונתו ותכניתו לספר היותר סובייקטיבי בין ספרי אברמוביץ, הוא כמעט האובייקטיבי מביניהם. דומה, שבספר הזה, ספר חייו של אברמוביץ, הגיע לכך להיות רק מה שהוא, להיות רק צייר. הספר הזה הריהו חסר אף המסגרת החיצונה של הספור. כאן ציורים, בודדים לעצמם ונבדלים לעצמם, באים אחר ציורים ותמונות רודפות תמונות. תמונות של חיים ותמונות של טבע. אלה הם חיי שלמה. הוא חי במה שהוא רואה, במה שהוא מתבונן. הוא ישנו יותר – כמו שהוא אומר בעצמו בהקדמתו לספרו – ב“עמוד המתבונן” מאשר “בקום ועשה”. כח-התפיסה גדול ורב אצלו על כח-הנתינה, על הכח-הפנימי, המפכה ועולה מתוך רצון של הויה, עוורת או לא-עוורת, אבל בלתי-נראית. אין הוא בעיקרו חוזה, אלא רואה. הנה הוא מספר לנו באותה הקדמה, כי כשהוא רואה את עצמו ילד, הוא רואה את עצמו “אץ ברגלים ועתים עומד. **עיניו משוטטות על סביביו ואזניו קשובות וזקופות כאזני הארנבת”** (“בימים ההם”, קע"ח). הוא ידע גם אז, כמו שהוא מספר שם, “שיחת הצמחים וזרועי הגנה, השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים, ומה הצפרדע מקרקרת, שקועה עד צואר באגם נרפש ולוטשת עיניה הגדולות”, והוא גם נענה לה בקול וכמוה ידע לקרקר. וכך ידע להיות גועה כפרה, הומה כמו החתול ומצפצף, כצפור. "החיים של אלה אשר היו מסביב לו היו חייו. הנה הוא מספר לנו גם בספר עצמו, כי בהיותו נער “היה מהיר להכיר בטביעות-עינו כל תנועה זרה ודבור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם בכל פרטיהם מעשה אמן” (שם קצ"ח). “חיי שלמה” הם חייו של ליפא הראובני ושל איזיק-נפחא והירצל הנגר ושל ר' חיים ור' בר ור' יוסיל ושל יחנה-סוסי וחיה-גרונא ועוד יהודים ויהודיות כיוצא בהם. מלבדם ידע וראה את הנכרים, ואת עולם הנכרים וגם את עולמו הגדול של אלהים בשמים ממעל ובארץ מתחת. הוא חי את כל אלה אשר ראה ואשר ידע, ואלה היו חייו.

אכן ב“חיי שלמה” נגלו לפנינו חיי האמת של שלמה (כך קרא אברמוביץ לעצמו בספר-חייו; לא מנדלי, שאנו מוצאים אותו הפעם, בהקדמה, כמוכר ספרי שלמה ומוציאים לאור; הוא רק הסב שם שלום לשלמה) כחיי איש שהשלוה האפית, הפיוטית שלו. אברמוביץ נגלה פה לפנינו כולו כמספר, המספר מאשר קרה והיה “בימים ההם”, מבלי אשר ישחק ומבלי אשר יבכה, כי-אם אשר יתאר. רק לעתים רחוקות מאד הוא טובל פה את עטו במרה אדומה או שחורה. הוא מספר פה בספר-הזקנה, מאשר ראה בימי-הילדות הרחוקים, הדברים מקבלים את הצבע והגון של הימים ההם, ימי-הילדות, הזכים וטהורים והשקופים ובהירים כענני בוקר. הם הולכים ונעשים לתמונה פיוטית שלוה, רבת-אור. נטיה יתרה יש לאברמוביץ בכל ספריו להיות זוכר נשכחות וכותב זכרונות: החיים שהיו לזכרון במוח ולקבועים ברוח, הם הם היוצרים תמונה. תמונה שלוה ושלמה. המרחק מטהר ומשוה ומישר ומחבר ומאחד ויוצר את השטח האחד. לפיכך נוטה אברמוביץ תמיד לתאר את חיי העבר, את מה שהיה, את מעשי האבות, שהוא רואה אותם רק סימן לבנים. את הנטיה הזאת יש להכיר בכל ספריו, וכשהוא נוטה ממנה הוא כאילו נוטה מן הדרך (ספוריו מהחיים החדשים, עד כמה שאינו רואה אותם המשך מחיי העבר, הם פחותים מאד בערכם. די להזכיר את “השערה”). אולם יש שנטיה עיקרית זו נתערבה לו בנטיות אחרות. לא-עיקריות כל-כך, אבל פה, בספרו האחרון, כאלו נחל את הנצחון האחרון על כל הנטיות הצדדיות, וכשרונו כשרון הצייר שלו, נגלה לעינינו בטהרתו

ועל-כן ספרו האחרון של אברמוביץ הוא כולו ספר של אמנות שלמה. יש ספרים של אברמוביץ העולים על ספר זה בכמה בחינות, אם בבחינת העומק והרוחב שלהם ואם בבחינת הרגש הרב הפועם בהם, אבל בבחינת האמנות השלמה אין דומה לו בין ספריו. יש בו משלמות האמנות וממדת הצמצום שלה. כי כאיש-הצבעים יש לאברמוביץ לפעמים נטיה לגדישת צבעים. יען כי הלבוש מושך את לבו, לכן יש שהוא משחד בעדו בכחו ועושה אותו גדוש ביותר. אוהב הוא לעמוד הרבה על פרטים ולצייר אותם בכל הדקדוקים. שש הוא בגונים, ומדת צבעיו אינה לעולם מחוקה. אולם לא כן בספרו האחרון. כאן הוא שומר על המדה הראויה. ביתר ספריו אנו רואים זאת רק בציורי-הטבע. בציורי הנוף והסביבה הצייר שבו מתגלה תמיד בגדלו. יראת-הכבוד שלו מפני ההוד שבבריאה היא כל-כך גדולה, עד שהוא מוצא לו כמעט תמיד את המדה הראויה של צבעים, למען תאר אותו. כאן אין אברמוביץ מוסר אף פעם את עטו למנדלי לכתוב מפיו, אלא מצייר בעצמו ומתאר בעצמו, מצייר ומתאר בחוש ציורי ותאורי גדול ורב. מה שאין כן בתאורים וציורים אחרים. פה יש אשר רוח הציור והתאור סר ממנו לרגעים, ובמקומם באים הצבעים, הצבעים המאליפים. אולם דבר זה אין למצוא בספרו האחרון, בספר חייו, שהוא כולו ספר של אמנות טהורה.

 

ו

בכל מקום שאברמוביץ נגלה אלינו בטהרתו, הרי טהרת הציור והמדות המיוחדות של הצייר מבהיקות לפנינו ומאירות לנו. דבר זה יש להכיר הרבה גם בסגנונו, שבכל סגנון של יוצר וסופר מובהק הוא האדם המובהק. סגנונו של אברמוביץ הוא כולו סגנון של מצייר, סגנון של אדם, הרואה את הדברים הוים ונחים ומונחים לפניו. ולכן אין אברמוביץ מדבר תמיד אלא בהוה. אין דרכו להיות פונה בדבריו הרבה כלפי העבר, המכוסה מעינינו, ועוד פחות מזה כלפי העתיד, הלוטה בערפל. בהפככם הרבה בספרי אברמוביץ תמצאו זעיר-שם זעיר-שם פעלים שנתנו לפנינו בתמונה של עבר, תמונה זו, החשובה כל-כך בספור-המעשה, בספור על-אודות מה שנעשה, קרה והיה, אבל תמונה זו של לשון הולכת ובטלה בששים תמונות של הוה, המתארות את הדברים כהוים ונראים ומונחים לפנינו. ולא זה בלבד, אלא שגם בהשתמשו בתמונת העבר אין דרכו של אברמוביץ להשתמש הרבה בתמונת העבר הפשוטה, המחלטה, הרגילה בעברית, בתמונת העבר התנ"כית, המראה על הפעולה שנעשתה פעם ונגמרה מלאכתה ועשיתה פעם אחת, אלא בזו המראה לנו את פעולת העבר כהוה זמן ידוע, כיש ונמצא ונמשך איזה זמן, זאת תמונת העבר, שאנו מוצאים פעמים רבות במשנה, התמונה של “היה מהלך”, “היה אומר”, “היה נוהג” וכיוצא באלה. גם בזה הוא מתקרב אל ההוה ואל תאור הדברים כהוים ומנחים ונחים.

כאמור, משתמש אברמוביץ בתמונת העתיד עוד פחות מאשר בתמונת העבר. דומה כאילו היתה לאברמוביץ מעין נטיה נגד העתיד, הנותן מקום לדמיון להתנשא ולהתרומם ולנתק לגמרי את אסוריו הארציים, המציאותיים. כמעט שאין אברמוביץ משתמש אף בתמונת העתיד הבאה בתנ“ך במקום עבר הנמשך והולך זמן ידוע, זאת התמונה של “ואד יעלה” (בראשית, ב, ו) “ככה יעשה” (איוב, א, ה) וכדומה. במקום תמונת לשון זו התנ”כית, הוא נותן כמעט תמיד את התמונה התלמודית, שנזכרה למעלה1.

אמנם היתה, כנראה, עוד סבה אחת, אשר הסבה בזה, כי אברמוביץ יבכר תמונת תלמודית זו על-פני התנ“כית – מה שבקש בסגנונו את הבהירות ואת השלמות של צבע הלשון. הוא נזהר מפני טשטוש הגבולים ומפני הערבוב של סדר-זמנים. מפני-זה גם לא היה דרכו להשתמש בוא”ו המהפך, אם להפוך את העתיד לעבר ואם לעשות את העבר עתיד. בזה הפך אברמוביץ את כל סדר הבנין של המשפט העברי ועשה אותו מסודר ושקול וקצוב ומדויק. המאמר העברי, הפנטסטי במקצת, שנופיו עולים תמיד למעלה והולכים ומסתבכים שם ומתלכדים באין-סוף שבין העבר לעתיד, נעשה אצלו פשוט יותר והגיוני יותר. הוא עשה את הפרוזה העברית פרוזה.

ועל-ידי-כך התקרב אברמוביץ הרבה בכל דרכי לשונו וסגנונו אל דרכי הלשון והסגנון של המשנה והמדרש. שפת הנשגב של התנ“ך לא התאימה לרוחו הציורי-תאורי. מי שמראה עינים עיקר גדול לו מהלך-נפש ולא מעיו הם ההומים בקרבו ואינם נותנים דמי לו, אלא העולם שמחוצה לו מושך את לבו ועיניו אחריו – זה לא יסתפק במועט שמות-העצם ושמות-התואר שבתנ”ך. עולם מלא לפניו, וכנגד עולם מלא זה, המלא עצמים וצורות, הוא צריך לכוון עולם מלא של שמות-עצם ושל שמות-תואר, ועל התארים להיות תארים ממש, ולא הפלגה ציורית של מי שחוזה הכל ברוחו ובדמיונו. וכך אנו רואים את אברמוביץ שולח את ידו בגדודי הספרים העברים הרבים שמהתנ"ך ועד הנה, מבקש ומוצא בהם הרבה להעשיר את לשונו, למען תהיה לשון-המראות. הוא לקח מן האגדה שבתלמוד ומן המדרש, מסדור-התפלה ומסדר-ההגדה, מן הסליחות והקינות והפיוטים ומספרי החקירה, הדרש והפשט, אבל מכריע בספריו החלק של בעלי המשנה, שהשתמש לא רק באוצר מליהם הגדול והרב, אלא גם נטה לחוקיהם בלשון ולדרכיהם בסגנון, שהם דרכי ההלכה. אנחנו ידענו שנים רבות את הדיוק רק בדברים שיש בהם נפקא-מינה להלכתא, ומן ההלכה היבשה העביר אברמוביץ את זה לגבולות האגדה.

אם גם חדוש הוא סגנונו של אברמוביץ לגבי סגנונם של הסופרים העברים שקדמו לו – אף הסגנון של צוייפל, השוטף והולך עם קרעי-הלשון התלמודיים והמדרשיים, שהוא ממסס אותם ואינו נותן להם לקבוע לעצמם מקום וצורה, אינו הסגנון שלו – או לגבי אלה שהיו בימיו, אינו בכל-זאת סגנון חדש. אדרבה, אברמוביץ לקח לו מן הקבוע בלשון, בספר ובחיים היהודיים, מן המוצק והמחובר ביותר אל היהודי השומר על דתו, מזה שהמראה שלו אינו עוד בבחינת שמא, אלא ברי הוא לכל. לצייר שבאברמוביץ היה עיקר גדול, כי הצבעים יהיו אמתיים וניכרים… כמו שמן הצורך היה, שיהיו שלמים ורבים, כך היו צריכים להיות נאמנים ובטוחים. הם היו צריכים להיות ידועים לכל, ורק מן הידוע ועל-ידיו אפשר לעלות ולבוא אל הבלתי-ידוע.

 

ז

אברמוביץ ניכר בכל כצייר, כאיש-המראות, ולכן יש לו בעיקר ענין עם העולם הנגלה. העולם הנסתר, האי-ידוע והבלתי-נראה, אינו תופס מקום רב בספוריו. רק לעתים רחוקות מאד עולה הנפש פה מעלה ודופקת על שערי שחק. לא זה בלבד, שאין הוא יודע את סערת אלהים, אשר יש ותצא פתאום ותאחז בציצת ראשו של אדם ותצנפהו צנפה אל עולם אחר, למעלה מזה, שהוא נתון בו, אלא שבכלל אין הוא יודע הרבה את סערת הנפש. אין בספוריו תאות-נפש עזה, בערה שתצא ותהיה ללהב גדול. אין הנפש פה חורגת ממסגרותיה. הנפש בספורי אברמוביץ היא כח פועל בגוף, וכח-הפועל היא כאן כולו בנפעל. כל מה שאברמוביץ ראה והראה בספוריו יש בו נפש, חיות, נשמה, אבל כל הנפש הזאת וכל החיות והנשמה – הכל נמצא בתוך גוף וגלום ומעוטף בו. אין הנפש יוצאת פה מגדרה ומהויתה ואינה נעשית להויה גם בפני עצמה. עולם הנשמות אינו כאן עולם מיוחד, נבדל לעצמו. לכן בקראנו בספוריו של אברמוביץ אין אנו עדים למלחמת-נפש עזה של גבוריהם. אין אנו רואים כאן התרוצצות גדולה של הכחות הפנימיים אשר לאדם והתנגשותם יחד. כמו-כן אין אנו רואים כאן התנגשות גדולה של עולם פנימי זה בעולם פנימי אחר, מלחמה גדולה בין שאיפות לשאיפות, בין מאויים למאויים. אין כאן מן הפתוס של החיים, מן ההתעוררות, ההתרוממות וההתלהבות. הכל כאן מציאות. החיים הם כאן מישור רחב, שאמנם יש בו גבעות חוגרות גיל וגם פחתים ובורות ומהמורות, אבל אין כאן רכסים גדולים ובקעות, שיאי הרים ועמקים גדולים לרגליהם, תהומות הפתוחות מתחתם.

כך הם בספוריו של אברמוביץ חיי בני-אדם, וקרובים אליהם פה החיים של יתר בעלי-החיים, ואף של היצורים שאינם חיים, אלא צומחים וגדלים. אף הדומם יש שעולה פה ומתעלה למדרגת החי. עינו החיה של האמן אברמוביץ היתה מחיה הכל, אולם גם את החי באמת לא העלתה למדרגה הגבוהה הרבה מזו של יתר בעלי-החיים. האדם, כעץ-השדה, הוא בעיני הצייר-האמן יסוד ציורי, מזיגה של צבעים וכתמים. לפיכך אין אברמוביץ רואה הבדל יסודי, עיקרי, הבדל איכותי, בין הסוגים השונים מסוגי הבריאה. הנה הוא מספר לנו, כי עוד בהיותו נער נצנץ בו הרהור זה “אדם ובהמה, שמחומר אחד קורצו ובשר-ודם הם, אפשר רוח אחד לכל. וכל בעלי-החיים, כיון שרוח ולב וחושים להם, מרגישים יגון ושמחה, צער ועונג כבני-אדם. הרהורי זה לא היה מאותם הרהורי-לב, שעולים לשעה, כעננים ועוברים ובטלים, אלא נקבע בלבי” (“ספר הבהמות”, רי"ד), וכיון שהדבר נקבע בלבו, הרי מצא אותו בכל אשר פנה, ואף בספרים מצא אחר-כך, “שגם לבעלי-חיים יש דעה וקניני-הנפש שונים לחיות בהם, יש להם דבור, מדות ונמוסים וכו‘, חוקים ומנהגים ומשפטים. ואפשר גם דת ואמונה וכו’ נתן הבורא בלבם. אף הם נפרדים לתולדותם ולמיניהם, כלומר לאומותיהם. ובאומה אחת בעצמה מדרגות-מדרגות זו למעלה מזו וכו‘. יש ביניהם בעלי-מדות משונים – רעים וטובים; רתחנים ונוחים; פראים ובני-תרבות וכו’ וכו'. יש צייקנין, צרי-עין ואכזרים, ויש רחמנים ונדיבים, שמוסרים נפשם על הצלת נפשות בשעת הסכנה” (שם, רט"ו). בקצרה: כל מה שיש באדם יש כנגדו גם בבעלי-חיים אחרים “ורוח אחד לכל”. וברוח זה מצייר אברמוביץ את ציוריו ונותן לפנינו אדם ובהמה, וגם חי וצומח ודומם במפלת-יד אחת ובתנועה אחת של מכחול-הציירים שבידו. אין הוא נותן בציוריו חשיבות מיוחדת לאדם ואינו מחשיב אותו כ“נזר הבריאה”. אין הוא מעטר אותו עטרה מיוחדה ואין הוא נותן עליו את דעתו ביחוד, יתר על כל בעלי-חיים, שנכנסו לתוך גבול ציוריו (יש ציירים בעלי “נשמה”, שמטילים אותה גם בבעלי-חיים, וחתול וכלב נעשים בני-בינה גמורים והולכים אחרי הקדוש והטהור כבני-אדם קדושים – דוגמאות יש למכביר בעולם הספרות והציור). אדרבה, בני-האדם נמשלו בעיניו לא-אחת לבהמות וכשהוא מדבר ב“ספר הבהמות” וביתר ספריו על הבהמה, יש שהוא מכניס לתוך גדר זו גם את האדם. הן גם בני-ישראל, באהבתו ובחמלתו אותם, כשהוא רואה אותם מוכים ורצוצים, נדמו בעיניו לסוסה…

תכונה זו של אברמוביץ, כשאנחנו מעיינים בה יפה-יפה, ואנו מצרפים אליה את יתר קוי תכונתו של האמן, קו לקו, קו לקו, והנה לפנינו תכונת נפש עם נטיה מובהקת אל הריאליות, אל השגת-עולם טבענית וחמרנית. לא לחנם מדבר אברמוביץ על מעשה האמנות שלו כעל מעשה הטבעיים ואומר, ש“כדרך הטבעיים, שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי-החיים למיניהם”, כן הוא “מסתכל בכסלונים ומבין אל כל מעשיהם”, ולאחר שנגלו לו “תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של **מין הברואים הללו”,** הוא מצייר אותם ב“עט-סופר כמו שהם בטבעם וצביונם” (“בימים ההם”, קפ"ח). כדרך הטבעיים הוא מדבר על בני-אדם כעל “מין ברואים”. וזו היא התפיסה העיקרית שלו, שעל-פיה הוא תופס את בני-אדם ודרכיהם בכל ספריו. הוא תופס בהם בעיקר את הצד המיני, הכללי, את הצד שבו הם שוים זה לזה, ולא את הצד שבו הם נבדלים ונפרדים זה מזה. כאמור, דרכו בספוריו להיות תופס את הכלל, ולא את הפרט. אולם גם הפרטים, שאנו נפגשים בהם בספוריו, אינם פרטים לעצמם, אלא פרטים מכללים, פרטים שיצאו מן הכלל ללמד על הכלל. אין אנו מוצאים בספוריו לא את האדם האינדיבידואלי, המיוחד והנבדל לעצמו, בעל הנשמה היתרה על נשמת הכלל, אף לא את הטפוס (כי גם הטפוסיות היא צורה רוחנית, יחידית, אינדיבידואלית, של מספר בני-אדם), אלא את האדם כחלק מן המין, מן הכלל. בספוריו של אברמוביץ, כבספריהם של הטבעיים, חי חיי עולמים רק הכלל, המין, אולם הפרטים אובדים ונסערים כמוץ יסוער מגורן…

מתפיסת-עולם זו הטבענית, שהיא טבעית לגמרי לגבי האמן הריאלי, אמן העין הרואה, יוצא ממילא זה, שאנו רואים ומוצאים בספריו של אברמוביץ יחס של התנגדות פנימית לגבי כל מיני בני-אדם, שאינם “טבעיים” די-צרכם, שאינם די ריאליים וממשיים. לא זה בלבד שהצייר שבו רואה נפשות פורחות כאלה משונות-צורה ונלעגות והוא מלגלג ולועג להן, אלא גם האדם, כל האדם, מתקומם נגדן ונלחם בהן. הוא נלחם בהן בכל אשר יוכל ובכל אשר ימצא. לא רק בשעה ששכינת הצחוק שורה עליו הוא רואה את האנשים כבנימין השלישי, ההולכים למסעיהם לבקש להם ארצות שחזו ברוחם, כמשונים וכנלעגים, אלא גם בשעה של כובד-ראש ביותר, בשעה של מהומה ומבוכה גדולה בקבציאל, “בימי הרעש”, גם אז הוא מוצא לו מקום להלחם באלה הנוסעים ועולים אל הארץ שהיתה להם. ולא רק בנוסעים האלה בלבד, שנסיעת רבים מהם היתה בודאי נסיעת חפזון, “הליכה מבוהלת”, כמו שהוא קורא לה, הוא נלחם, אלא גם באלה, שעוררו לנסיעה זו, שעוררו בכלל את הדמיון להרקיע שחקים. הן כך הוא רואה נסיעה זו: “צאן קדשים נדחקים ונעשים עדרים-עדרים, כלם הומים וגועים, ומקול המונם ושאונם תחרשנה האזנים. איזו עתודים, שנדמה להם דבר-מה בחזיונם, קופצים בראש ומושכים אחריהם את כל העדר, מעלים עמודי-אבק בפרסותיהם ומסמאים העינים עד שאינם רואים את הדרך” (“בימי הרעש”, כל כתבי מנדלי, כרך ג', עמוד ע"ה). הריאליסט שבאברמוביץ קופץ כאן ובועט בעיטה גדולה בחוזי חזיונות. ולבעיטה כזאת, אגב קפיצה, אנו עדים פעמים רבות בקראנו בספריו של אברמוביץ. לא רק כשיצר-הרע נכנס בדברים עם מנדלי וחפץ לפתותו לעברה שלא אכילה ביום, שבו גבר האויב לפנים ותבקע העיר לפני חיל נבוכדנאצר, הוא מציע לפניו שאלה מעין זו: “מה לו ליהודי בימינו אלה ולנבוכדנאצר בימים ראשונים?” (“ספר הקבצנים”, פרק ב'; פזור-האותיות כאן של אברמוביץ), אלא גם כשאברמוביץ מסיח לפי האובייקטיביות שלו הגדולה על מה שהיה “בימים ההם” ומספר בכובד-ראש היותר גדול מ“חיי שלמה” בימי ילדותו ומטיוליו בתורה, שהביאו אותו לידי טיולים דמיוניים בארם-נהריים ובארץ כנען ובמצרים, הוא מעיר דרך-אגב (“בימים ההם”, ר"ח), כי “אצל בני ישראל בלבד משתכח, שיהא אדם יושב כל ימיו בישיבה, מסיח דעתו מדברי דרך-ארץ, הנצרכים לחיי העולם-הזה, לחיי נחת ככל הבריות, ויהא מסיע את נפשו ומחשבותיו לעולם אחר ולזמנים אחרים בדורות ראשונים; אצלם בלבד אפשר, שיהא אדם מבטל את ההוה מפני העבר, מניח דברים קיימים, שהחושים כולם מרגישים בהם, ויהא עוסק במה שאינם קיימים ומורגשים אלא בזכרון וכח-הדמיון”.

הריאליסמוס מגיע פה לגבול הפוזיטיביות, והוא שמלפף את אברמוביץ כולו, בכל פנה שאנו פונים בספריו, מפני שהוא בא מן השורש, מן היסוד, והדבר הזה הוא שעושה את אברמוביץ בעיקר לאמן הגדול של התקופה הפוזיטיביסטית-ריאלית שלנו, לאמן של תקופת ה“השכלה”. אמנם דוקא תקופה זו לא הצטיינה אצלנו ביותר באמנות ריאלית, אף כשהגיעה אל סופה, בימי קובנר ולילינבלום, והיתה מלאה דעות ריאליות-פוזיטיביסטיות קיצוניות, לא היתה לה בכל-זאת אמנות ריאלית, פוזיטיביסטית – אם לא נחשוב את ליליינבלום לאמן, – אבל זה הדבר, שה“משכילים – לא שלנו בלבד – רק חלמו לרוב על ה”השכלה“, על ה”אור“, על הריאליות והפוזיטיביות; הם היו ברובם רק רומנטיקים של אי-הרומנטיקה; אבל הנה היה באברמוביץ, בענק שנשאר מיתר בני-דורו, מן הריאליות והפוזיטיביות באמת, כי הוא הגה בהן לא בדמיון ולא בחלום דבר בהן, אלא נשא אותן בעצם העין שלו, שבה הביט וראה את העולם. זה היה אופן הראיה שלו, דרך תפיסתו והשגתו, ה”איך" של כל מה שנכנס לתוך תחומו. ולכן הוא שבטא את הריאליסמוס, שגמגמו בו ה“המשכילים”, בטוי שלם, אמנותי נצחי. הוא שקשר כתרים לעין הרואה, לחוש זה מן החושים, מן החושים הממשיים ביותר, הפוזיטיביים ביותר, והרחיב את ממשלתו מאד, ולכן הוא האמן של ה“השכלה”2. הן הוא שנתן לה סגנון, את הסגנון הריאלי, הפוזיטיבי, והיה לה לפה. הוא שהאריך באמת את ימיה של התקופה הזאת והרים את העובר הזה למדרגה של קיים, כיצר אותה תבנית שלמה, מעשה-אמנות גמור ושלם. הוא האמן של התקופה ההיא.

 

ח

הרחקנו זה-כמה ללכת מדרך ה“השכלה” ואף דרך הריאליסמוס בספרות איננה עוד דרכנו. מן הדבר כמו שהוא חותרים האמנים המעטים שלנו, אלה שאינם “הולכים בעקבות” הראשונים, לבוא אל הדבר כשהוא לעצמו, אל התוך, אל הנשמה. הם אינם יודעים שוב את המנוחה, אלא את התנועה, ותנועה זו יש שהיא נוטה גם לצדדים רבים. לאמנים האלה לא סגי עוד בראיה בלבד לקנות את העולם הגדול, שמלבד הנגלה יש בו גם נסתר, והם משתוקקים לקנותו גם בשאר הקנינים של האמנות. ואמנות זו ממילא גם סגנון אחר לה, שפה אחרת ודרכי-דבור אחרים. אולם גם לאלה יחשב תמיד אברמוביץ ראשון, ראשון כתופס עולם יהודי גדול, תופס אותו בכח ונותן לו בטוי של כח, תופס אותו בעצמיות ונותן לו בטוי עצמי.

אדר, תרע"ה.


  1. אפשר שהיתה פה השפעה לשפה היהודית–המדוברת, אשר על–פיה עיבד אברמוביץ את רוב ספוריו עבריים. ה“אימפרפקטום” הגרמני איננו ביהודית–המדוברת, ותמונת ה“פרפקטום” דומה פה ממש אל תמונת ה“אימפרפקטום” שבמשנה, ולכן אפשר שכשהגיע אברמוביץ לידי–כך, לתרגם את ספריו מיהודית–מדוברת לעברית, תרגם פסוק בצורתו. השפעה מעין זו יש אולי להכיר גם בפרטים אחרים שבסגנונו. אברמוביץ כותב לרוב “בו ביום”, “באותו יום” במקום “ביום ההוא”, “באותה שעה” במקום “בשעה ההיא”. הקדמת כנוי הרומז לשם כאן היא על–פי הארמית (“משפט לשון משנה” לוייס, עמוד 3) ומתאימה היא אל היהודית האשכנזית. דברים משותפים כאלה יש עוד למצוא בסגנונו של אברמוביץ.  ↩

  2. רק על היחס הפנימי, הנסתר, בלי–יודעים, של האמן אברמוביץ אל ה“השכלה” אני מדבר כאן, אולם לא למותר יהיה להעיר גם על–דבר היחס הנגלה, הידוע, של אברמוביץ האיש אל תנועה זו. ככל ה“משכילים” הקיצוניים שבשנות הששים היה אברמוביץ רגיל בימי נעוריו לדבר ולדרוש בשם התועלת המוחשית. בשם תועלת זו מדבר אברמוביץ עוד במכתבו על–דבר החנוך, שהדפיס בספרו “משפט שלום” (וילנה, תר"ך), וראשית–דעת היא לו ידיעת לשון המדינה. בדעתו זו החזיק גם בספר–תקנות, שחבר לביבליותיקה יהודית, שנפתחה בברדיצ‘ב בשנת תרכ“ה (ספר–התקנות הזה נדפס ב“המליץ”, השנה הנ“ל, גליון י”ז), כי ”מכסף ההכנסות יקנו ביחוד את ספרי לשון רוסיה ומאד ראוי להרבות ספרים כאלה, להרחיב בתוך בני עירנו ידיעת שפת רוסיה, המועילה עד מאד ואשר בה נעשה חיל ונתקרב עם עם הארץ, גם יקנו ספרי לשון אשכנז, אשר יועילו להרחיב גבול ההשכלה, ויקנו גם את ספרי שפת עבר, הטובים והמועילים“. מעין רדיפה אחרי תועלת כזאת של ”השכלה“ – אנו מוצאים גם בפתח–דבר לחלק השני מ”תולדות הטבע“, שאברמוביץ חוכך שם הרבה כדי למצוא היתר לחבר חבור כזה בעברית, לפתוח עינים עורות, שאינן יודעות עוד לראות את אור החכמה בלשונות אחרות. אף בנטיתו של אברמוביץ אל חכמת–הטבע, שהתבטאה בחבור ספרים בחכמה זו, שלפי הוראת עצמו – בויכוחיו עם המבקר קובנר – לא היה מומחה לה, יש לראות את בקשת התועלת המוחשית, הודאית. גם עברו בעצם השנים האלה לספרות יהודית באה מפני ”תועלת הרבים“, כמו שמעיר אברמוביץ על עצמו באבטוביאוגרפיה שב”ספר הזכרון". כל הדברים האלה קרו בשנות הששים ותחילת שנות השבעים למאה שעברה, שאז גברה השפעת הספרות הרוסית, שהיתה פוזיטיביסטית מאד באותם הימים, על הסופרים העברים הצעירים, שחלק רב מהם היה מיוצאי בתי–מדרש–הרבנים בוילנה ובז’יטומיר. אחר–כך, בסוף שנות השבעים, ועוד יותר בשנות השמונים כשבאה מהפכה בלבבות ותנועת ה“השכלה” רפתה, רפתה גם ה“השכלה” הנגלית הזאת בלבו של אברמוביץ. אבל האמן אברמוביץ הוסיף ליצור בלא–יודעים את מעשה האמנות הריאלית והפוזיטיביסטית, שהיא האמנות של ה“השכלה”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות