רקע
יעקב שטיינברג
ספר שירת ישראל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1959

ספר “שירת ישראל” למשה אבן‑עזרא דומה הרבה לפי הצורה לשאר ספרי המחקר, שנכתבו בידי חכמים יהודים בלשון הערבית, אבל לפי מהותו הוא ספר יקר‑מציאות: אין לו כל נגיעה לחוקי הדת, ואין בו אפילו כל‑שהוא מאותה תמצית החיים של ימי‑הביניים, שהקדמונים היו כוללים אותה בשם מצורף נאה: חיזוק האמונה. זהו ספר בן שמונה מאות שנה, והוא כולו חילוני; לא רק במובן הנושאים. גם תפיסת‑הדברים בעצמה הִנֶהָ צלולה, כדרך כל שׂכל השופט את המציאות.

את דמותו של המחבר המיוחד במינו הזה קל לכאורה להבליט על ידי קוים חיצוניים אחדם: איש זקן, שיש בו הרבה מאוד מן ה“לימוּדיות,” נתגלגל בסוף ימיו לארץ זרה, לא הרחק אמנם ביותר ממולדתו, מדרום ספרד הערבי, אבל שינוי המקום פגם את מלוא חייו: הוא נהיה בבת אחת גם דל וגם נשכח. והנה האיש הוא זקן אמיץ‑רוח וקשה‑עורף במידה לא מעטה; הוא אינו רוצה לשכוח, כי במיטב ימיו חיבּר המון שירים לעת מצוא, וכי אלה כלולים יחד בדיוואן השירי שלו. הוא רוצה על כן להבריח מנגד עיניו את מפלצת השכחה ומתעתד לכתוב באחרית ימיו עוד חיבור אחד אחרון, אשר בו יוכיח, קודם כל לעצמו, כמובן, כי מעשה חייו היה בו ממש. אבל הוא היה משורר, וככל משורר בן אמת הוא נתן תוקף לעצמו על ידי זה שהרים את ערך השירה בכלל. זאת היא דמות חיים אחרונה ומובנה של משה אבן עזרא; אבל הדבר כשהוא לעצמו נשאר חידה ללא פתרון. רוצה לומר: לא מובן הוא הערך הגמור אשר משה אבן עזרא מיחס לשירה בכלל. “האל יתברך” נזכר כמה פעמים גם בחיבור החילוני הזה, אבל רק בתור פתגם של חן; הכוונה נתונה בעיקר ליופי אשר בצורה. הצורה נהיתה פה למציאות, חליפותיה הן ענין לעיון דק מן הדק, על הכשלון ועל ההצלחה אשר בחס לצורה ייחרץ המשפט בהכרה מלאה וצלולה. לא נחוץ אפילו להתחפש, להקדים או לסיים: ירא את האלהים; רפיון רוח כזה יתואר רק בזמן שהענין הנדון משאיר מקום פנוי. אצל משה אבן עזרא השירה נעשית בלי‑משׂים חזוּת הכל. היא בעצמה, על כל גוניה השונים. יוצאת דרך כל שערי העולם הזה, אבל בזה עוד לא די. מתוך התלהבות של הוקרה משׂיח אבן עזרא את סודו הכמוס. בתום לב הוא מספר, כי החכם‑המשורר – עדיף מנביא! אתה נפעם מאומץ לב זה של יחיד בדורו, אבל בעוד רגע אתה מבין, כי למשורר הזקן הזה, המגן על ערכו באחרית ימיו, יהיה המשפט המפתיע הזה גם פשוט וגם נחשב עד מאד. הנביא מקבל מאת האלהים; בזה אין להאריך. אבל המשורר הוא מקורי, שואב מתוך נפשו, צר צורות. פה הגעת לעצם ההפתעה; למקום ההעזה הנעלה ביותר אשר בכל ספרות ישראל של ימי הבינים. יש בזה כעין שחרור מעול המסורת, שידוד‑הכוונה של חיי היהודים. כמובן, זה נעשה בחצי הכרה ונאמר בחצי קול, אבל התאמצות הרוח ניכרת לכל עין. הדיבור היוצא הזה בדבר המקוריות נשאר ללא הד; בכוחו לא היה לזעזע את פועל הנפש העיקרי של היהודים: את מעשה השימוש במקורות היצירה שכבר היו לעולמים. ואולם החזיון כשהוא לעצמו הוא מרהיב ומתמיה עד מאד: מצד אחד כל ספרות ישראל שלאחרי התנ"ך, הבנויה כולה על יסוד אמת אחת – על ההרכבה; הרגל‑טבע זה של היהודים יצר את כל התלמוד, את ספרי הפוסקים, את הפילוסופיה ואת המוסר של ימי הבינים; ולעומת כל שפעת החיים העכורים האלה טפּה אחת צלולה של סם‑חיים חדש: מקוריות. בבת-אחת ניטל הערך מעת הדת, מאת ההרגלים, מאת כל הספיקולציה החריפה של דורות רבים; דומה שאפשר להתחיל הכל מחדש, לראות את העולם כמו שהוא – במלה אחת מובנה לא‑מובנה; לצור שירה. אמנם גם לשירה יש חוקים מעיקים, סייגים שאולים מאת השירה הערבית, אבל אל תתמה על החפץ: האדם הוא בן‑דורו ואת אמיתּו הגדולה הוא גילה כמו דרך אגב, מתוך התאמצות בת‑חלוף של הרכה. אף הוא ידע לדובב רק פעם אחת את מלת הקיום: מקוריות; הוא לא יסף, ואחריו לא יספו היהודים דורות רבים.

המלצות קוראים
תגיות