רקע
ישראל כהן
יצחק אדוארד זלקינסון

בימי בחרותנו היינו משיגים את תרגומי זלקינסון לא כשאר הספרים. הם היו מתגלגלים לידנו באקראי. היינו מוצאים אותם בבית אחד “המשכילים” הותיקים, בעלית הגג, או באיטצבא התחתונה של ארון הספריה. התבנית המיוחדת אשר לספרים האלה, דפיהם המוצהבים, חסרון העמודים הראשונים, ואחרון אחרון השם המיסתורי של מתרגמם (י. ע. ס.) והתואר “מומר” שנתלווה לו, – אָצל על הספרים האלה הוד רומנטי. אוירה מיוחדת זו, שהיתה אופפת את “איתיאל הכושי” ואת “רם ויעל”, אוירה, שלא היתה מורגשת בקריאת שכספיר בגרמנית, היא שסייעה ביד הקורא העברי הצעיר ליהנות הנאה מיוחדת מן המקרא ומן ההגיון בתרגומים אלה, הנאה, שטעמה אינו פג לעולם.

אולם גורם ההנאה, המתרגם עצמו, הועמד בצל. נפוצות אגדות ושמועות על חייו ואישיותו, אך לא נעשה עד כה נסיון לברר את תולדותיו ואת חין-ערכו בירור מקיף, המסתמך על מקורות ומסמכים, אעפ"י שהשפעתו הלשונית והשירית היתה גדולה על כמה מן האריות שבקרב הסופרים העבריים.

בעבודה זו נתכוון המחבר לפתוח בנסיון זה, אם כי אין הוא משיא את עצמו לחשוב, כי מצא פתר שלם לחידה האישית והספרותית של זלקינסון. החומר הביוגרפי והספרותי הוצבר ברובו בשעה, שהעולם נעול מד' רוחותיו וכל ארץ היא תחום-מושב מגודר, ללא קשרים עם שאר ארצות התבל. מטעם זה אנוס היה המחבר להצטמצם במיצוּי אותו החומר, שאפשר היה להשיגו בא"י. ביחס לחומר זה לא נחסכו כל מאמצים להשיגו, לנַפותו, להשוותו, להגיהו ולצרפו לחטיבה שלמה, אלא שנתגלו בו חללים אחדים שאי אפשר למלאותם אלא בחומר עובדתי נוסף, אם ישנו כזה.

על שני ליקוּיים מסוג זה חייב המחבר להצביע: א) ידוע שזלקינסון כתב שירים מקוריים בעברית ובאידיש, אבל העתונים הללו, שבהם נדפסו שירים האלה, אינם מצוּיים בא"י; ב) הספר “סוד הישועה”, שזלקינסון תרגם אותו מאנגלית לעברית, תרגום, הראוי לשמש מופת לפרוזה עברית, לא היה ברשותי בשעת כתיבת הספר הזה ולא יכולתי למצאו על אף השתדלותי המרובה. על כן הסתפקתי בדברי הערכה שרשמתי אותם לפני שנים מספר, בהיות הספר בידי. אולם הערכה-לשבח, שאין דוגמה בצדה, ביחוד בענינים שבטעם, היא פגם. והואיל ואני סבור, שלא רק כבעל סגנון שירי היה זלקינסון גדול, אלא שהוא היה בחינת ראשון גם כבעל פרוזה – מקפח העדרה של הדוגמה את כוחה של סברה זו. אך נקוה, שלא יארכו הימים ותנאי העבודה הספרותית, כתנאי החיים בכלל, יהיו שוב מתוקנים, ואז תצא מהדורה חדשה, שבה יתמלאו הפגימות, והפרק הנהדר הזה בתולדות הספרות העברית יוּאר במלואו.

מן הנכון להעיד גם זאת, שכמה סיפורים על חיי זלקינסון, המובאים בספר בשם ציטרון, אין להם סמוכין במקורות אחרים, אך מכיוון שלא נמצאה להם שום הכחשה או סתירה והם היו היחידים, המפיצים מעט אור על תקופה מסויימת בחיי זלקינסון – אי אפשר היה שלא להביאם.

**י. כ. **

 

א    🔗

בבקעת העצמות של התרגומים בתקופת ההשכלה מתנוססת דמותו של תורגמן עברי אחד, כמעט יחיד; היא מיתמרת ועולה מתוך השממה כדקל רם ונישא וירק-ענפים. היא צופה אלינו מתוך ערפלי התקופה ומבעד לרשת צפופה של נסיונות-העתקה ומעשי עיבוד וקלקולי מקור, שתופשי-עט עלובים רבים, אשר נטלו לעצמם כתר של סופרים “העשירו” בהם את שפתנו וספרותנו. רובם דרובם לא ידעו את שפת המקור ואף לא עמדו על סודה של היצירה שאמרו לתרגמה, אלא סמכו על מלאי המליצות שברשותם ועל תשוקתם הגדולה להכניס מיפיפותו של יפת באהלי שם. לפיכך היה המתרגם מוציא מתחת ידו מין סנדל, הקיים בימינו כעדות לעניות דעת ולקוצר יכולת של אלה, אשר התאמרו להפיץ אור בין יושבי חושך, בעוד שלאמיתו של דבר היו הם עצמם שרויים בתוך בערות. על רקע זה צמח התרגום “נתן החכם”, שעוד סמוך להופעתו הוכיחו את המתרגם על שעיקם את המקור ולא הבין את “פתשגן הכתב של לעססינג”. מתוך אדמה כזו עלה התרגום העברי של “פאוסט” בשם “אלישע בן אבויה”, אשר המתרגם מודה, כי השמיט בו מה שאין אזנו של העברי יכולה לשמוע “וגם שת נוספות על המחזה”. שני אלה אינם אלא משל בלבד, שכן מגפה של תרגומים פשטה אז, ויש שהמעתיק העברי חתם בפשטות תחת השיר או הסיפור המתורגם, והואיל וקלקל את תוכנו וצורתו אין אנו יודעים עד היום מהיכן תרגם ומי הוא מחברו האמיתי. כל זמן שסופרים אלה כתבו דברים מקוריים לא היו לא הם ולא קוראיהם מרגישים בדלות שפתם ובגודש מליצתם. מחשבתם, שהיתה רזה בכללה, נבלעה בתוך הכפתורים והפרחים של סגנונם. בין סופרי התקופה ההיא – והכונה כאן לתקופה של מאה שנה – היו מעטים כגון מאפו, סמולנסקין, גורדון וכו', שהפליאו באמת לעשות באוצר ניביהם התנכיים. אולם גם טובי הסגנון שבתקופה ההיא משבאו לתרגם יצירה אירופית מובהקת נכשלו כשלון גדול. הם הוכרחו להשמיט, לשנות, לגבב דברים ולעקוף עקיפין. ואין תימה בדבר: אפשר שמחשבתם והרגשתם שלהם יכלה להסתפק בלבושי העברית הביבלית האדוקה, אם משום שלא היו מורכבות ביותר ואם משום שהלשון העברית היתה מובלעת בדמם ונענתה לכל תביעה שבאה מבפנים. כך דרכה של מחשבה מקורית, שהיא נולדת במוח בעליה בלבוש מתאים ולעולם אינה יוצאת ערומה, מה שאין כן בשעה שהללו הוזקקו לתרגם משל אחרים; אותה שעה קראו לשפה העברית ולא נענו, כי לא יכלו להענות. הם תבעו ממנה דבר שהיה למעלה מכוחה, כשם שהמעשה היה למעלה מכוחם. הציורים, הדימויים ואפילו הפעלים והשמות התנכיים הוראתם ומשמעותם היו ברורים להם כל עוד השתמשו בהם כבמטבעות מתהלכים, אך משיצאו לשימוש חוץ, משהוכרחו לתרגמם, מיד התיצבו לפניהם שמות נרדפים ופעלים דומים וכפלי-תוארים ולא ידעו מה לבחור, מה לקרב ומה לרחק. מכאן העקיפים ושפת היֶתר ועקמומית הביטוי. רק מעטים מאוד היו, שצלחה עליהם הרוח והם נתגלו כיוצרים גם בשדה זה. מרביתם עשו את מלאכתם רמייה, פשוטו כמשמעו. ואם כי לפי מושגי הימים ההם לא היה חטאם גדול, אין זה פוטר אותם מדינה של הערכת אמת: רוב רובם של התרגומים העבריים במשך עשרות שנים רבות, גם אם מילאו בשעתם תפקיד חינוכי והשכלתי מסויים, הרי מבחינת נאמנותם אל המקור ומבחינת ערכם האמנותי אינם אלא קלקולים וזיופים. חלק גדול של החידושים והצירופים נראים עכשיו כקוריוזים משונים ורק מיעוטם מעיד על מידת מה של כוח יצירה. אם ספרות ההשכלה בכללה על צלתה וחמתה היתה שלב הכרחי בהתפתחות התרבות העברית, אין לומר זאת על הספרות התרגומית; שיעור קומתה היה נמוך מכדי לשמש אחיזה לאותה עליה שחלה בשדה זו אח"כ. הבאים אחרי המתרגמים האלה לא הסתמכו עליהם ולא נסתייעו בהם, אלא עשו מעשה בראשית. תרגומיהם היו קפיצה כלפי מעלה בבת אחת. באותה תקופה של תרגומים, שאין מתום בהם, אינך מוצא אלא שם אחד, שערך עבודתו לא היה יחסי ולדורו בלבד, אלא חשיבותו המופתית עדיין קיימת בדורנו. זה היה יצחק אדואד זלקינסון1, או בכינויו הספרותי הנודע: י. ע. ס.

 

ב    🔗

מי היה זלקינסון? מי היו אבותיו? היכן נולד? מה היה חינוכו? מה הן תולדות חייו? מהיכן ינק? אילו גלגולי מחילות נתגלגל עד שנעשה מיסיונר? מה היה יחסו ליהדות לאחר שהמיר את דתו? כיצד התיחסו אליו הסופרים העברים בני זמנו? שאלות אלו וכיוצא בהן, שנודעת להן חשיבות יתרה, לא כולן עתידות לקבל תשובה מניחה את הדעת. מעטות הן הידיעות המוסמכות על זלקינסון ואף המעטות הללו מפוזרות בספרי זכרונות ובכתבי-העת של הימים ההם. יתר על כן: גם הזכרונות האלה של בני דורו אינם נקיים משמועות קלוטות ומדברי רכילות, ויש צורך לנפות ולברור את העיקר מן הטפל, את הגרעין האמיתי מן המוץ הרב של בדותות ודברי-הבאי. שכן אין ספק שאדם מטיפוסו של זלקינסון, שהיה תחילה חובש בית המדרש והגיע עד למעלת מטיף בכנסיה אנגליקנית, היה חומר מצויין לסיפורי מעשיות, לגוזמאות, ללשונם הרעה של הבריות. ואי אפשר היה ששמץ מן הבדותות האלה לא יגונב גם אל תוך זכרונותיהם של סופרים עברים, שבזמנם קיבלו את האסימונים הללו כמטבעות של אמת.

אולם ראוי הוא זלקינסון שנשתדל להבהיר את דמותו ואת פרשת חייו ולהציב לו אנדרטא בספרות העברית, שכל כך אהב אותה ואף הפריש לה בעין יפה חלק מזמנו, מכוחותיו ומכשרונו.

יש להצטער, שכותבי תולדות הספרות העברית וכותבי הערכים הספרותיים באנציקלופּדיות עד היום, לא טרחו אפילו לברר מי היה אביו של זלקינסון, אלא סמכו על שמועה שנתפשטה בשעתה ועל טעות שנשתרשה, כי אביו של זלקינסון היה המשורר העברי הידוע, ר' שלמה זלקינד, מחבר הספרים “שיר השירים לשלמה”, “קול שלמה” ו“שמע שלמה”, שהיה גם מורה בבית המדרש לרבנים שבוילנא. טעות זו נגרמה בלי ספק משתי סיבות: ראשית משום ששמו היה זלקינסון, שפירושו, בנו של זלקינד, ושנית, משום שמנהג הוא בידי יהודים לנעוץ את שלשלת היוחסין של מומר במשפחתו של רב נודע לתהילה או להצמידו לאילן היחש של משורר עברי מפורסם. אולם מה שמותר לפשוטי בני אדם אסור לכותבי תולדות ספרותנו. הללו חייבים לפשפש במקורות ולמצוא את האמת הביוגרפית בתוכם, והואיל ולא עשו כך, הרינו קוראים בכל מקום, החל במהדורה הישנה של האנציקלופדיה היהודית בלשון האנגלית וכלה ב“אנציקלופדיה כללית” של “מסדה”, כי זלקינסון היה בנו של המשורר העברי שלמה זלקינד. ואולם בעתונות העברית של הימים ההם אנו מוצאים משא ומתן מפורש על אבהותו של זלקינסון שיש עמו מסקנה ברורה, אלא שמשום מה נתעלם הדבר מעיני כותבי תולדות הספרות העברית.

כדי להסיר את הטעות הזאת, כדאי ליתן כאן את מקורו של שיבוש זה ותיקונו, כפי שמצאתי אותם בעתונות.

ב“המגיד” משנת 1886 (ע' 166) מובאת פיסקא, הנמסרת ככתבה ולשונה:

“אוגוסטאו. בספרי “מאפוּ וסמולענסקין וסיפוריהם” צד 30 רשמתי גם את שם המשורר המנוח ר' שלמה זאלקינד ז”ל בין סופרי ווילנא, אשר זכו לראות בחייהם את בניהם מתכחשים לצור מחצבתם, והנה משום יקרי דשכבי ראיתי לפרסם ברבים מה שהעירני בזה המשורר מהרי“ל (יהודה ליב – המעתיק) גארדאן נ”י במכתבו אלי מיום ל“ג בעומר, לאמר: “במאמרך ראיתי כי נסתבכת גם אתה בסבך הטעות שנסתבך בו ה' גרעבער ב”בבית האוצר” בדמותך, כי זאלקינזאהן, בעל “ויגרש את האדם” וכו' היה בנו של ר' שלמה זאלקינד מווילנא2. אנכי ידעתי את ר“ש זאלקינד ואת כל בניו ויודע אני, כי לא אחד מהם המיר את דתו”.

שמואל ליב ציטראן

כנראה, שהטעות היתה כה מושרשת עד שגם עדות מובהקת כזאת לא הצליחה לעקרה. על כן ראה ציטרון חובה לעצמו לפרסם ב“המליץ” משנת 1899 (מספר 85) את הדברים הבאים:

"טעות סופר

ה' טביוב בספרו “מבחר הספרות” (צד 468) אומר, כי י. ע. זלקינדזאהן (יע"ס) אשר המיר דתו בנעוריו, הוא בן המשורר שלמה זלקינד מוילנה, וזה לא נכון, גם אני במחברתי על “מאפו וסמולענסקין” נכשלתי בטעות זו, כי נגררתי אחרי סופר אחד – אם לא יטעני זכרוני הוא הד“ר מנדלקרן3) – אשר השמיע דבר זה ראשונה ב”אוצר הספרות" (ואולי שאב גם ה' טביוב את דבריו ממקור אכזב זה), אבל המשורר המנוח יל“ג העירני אז במכתב על טעותי ויאמר עם הספר, כי לא היה לשלמה זלקינד הנ”ל מעודו בן מומר, ואנכי פרסמתי תיכף עפ“י הצעתו את דבריו אלי במ”ע “המגיד” שנת תרמ“ט (לא אזכור באיזה עלה)4) ש. ל. ציטראן”.

 

ובגליון אחר של אותה שנה נתפרסמה ב“המליץ” ההערה דלקמן מאת י"ח טביוב:

“אל מר ש. ל. ציטראן, אודך, אדוני, כי העירותני על טעותי, שהיא אמנם טעות רבים, בדבר מולדת יע”ס. נאמנים עלי דברי יל“ג, אשר העיד במכתבו אליך, כי יע”ס לא היה בנו של המשורר שלמה זלקינד, ואי“ה במהדורה החדשה של ספרי “מבחר הספרות” אתקון את המעוות. ואולי תוכל להודיעני ידיעות מדויקות על אודות מולדתו של יע”ס והייתי אסיר תודה לך."

גם המקורות המיסיונריים, של הימים ההם ושל ימינו, אינם רומזים אפילו על עובדה ביוגרפית כזאת, ידוע הדבר, כמה רגילים הללו להכריז על “דג” כזה שניצוד ברשתם. ואין ספק, שאילו היה זלקינסון בנו של סופר עברי כה מפורסם, היו מעלים פרט נכבד כזה על נס ועושים לו פרסום רב. אולם כיוון שכל הענין בדוי, אין לו זכר בשום ספר מספרי המיסיון. אולם בספרות העברית עלתה שבשתא זו ונתגלגלה מקולמוס לקולמוס עד היום הזה. אכן לא נהגו עמו כיאות וכנכון. הוא, שרישומיו ניכרים כל כך בשירה העברית, לא נתיחדה לו עד כה עבודה ספרותית. על כן קשה היום לפענח כמה סתומות בתולדותיו. וראוי הוא שנהא מצרפים קו לקו כדי ליתן את קורותיו ודמותו הרוחנית בשלימות האפשרית. שכן לא זו בלבד שחייו מלאים מתיחות דרמטית, אלא יש בהם גם כדי לקרוע חלון אל תוך נפשם של אנשים, שנתלשו מן האילן הישראלי רב-השרשים ואף במקום-מטעם החדש לא פסקו מטווֹת את חוט היצירה העברית. זלקינסון מקפל בתוכו גם פרק נכבד בתולדות הלשון העברית והספרות העברית. ומשגה שגו כותבי תולדות ספרותנו, שהיו פוטרים אותו בציטאטה קלה ובמתן ציון לכשרונו. השפעתו היתה פרושה על ראשוני הספרות העברית והוא היה מובלע בדמם. סמולנסקין, ביאליק ופרישמן – אם להזכיר רק את האריות שבחבורה – שאבו ממנו מלוא חופניהם. הוא שמש להם דוגמה ללשון תנכית, המלבישה הרגשות ומחשבות מודרניות, ועם זה אין בה מן המליצה הקלוקלת, הנגררת תמיד לתוך הלשון התנכית. הם גם הודו בכך. ולא אשמתו של ביאליק היא, למשל, שכתי-כתין של מבקרים ומפרשים ומחטטים קמו בחייו ולאחר מותו, ואף אחד מהם לא טרח להוכיח את השפעתו של התרגום “בן קוהלת” על שירת ביאליק. מובטחני, שכאן לא היו צריכים לאַנס פסוקים ולקרב רחוקים כדי למצוא איזה רמז-רמיזא לסמיכות פרשיות. גם מקורות החרוז העברי המודרני נחשפים לנו במידה ידועה בספר קטן זה.

 

ג    🔗

ואלה תולדות חייו של זלקינסון, בקוים כוללים שצורפו ממקורות שונים5.

זלקינסון נולד בשנת 1820 בעיירה קטנה הסמוכה לשקלוֹב. אביו היה מחובשי הישיבות, פרוש, למדן מופלג, וגדולי הדור נתנו לו סמיכה לרב. הורמנא היתה לו, אך כהונת רב לא היתה לו. שכלו וכוח תפיסתו היו גדולים מכוח ביטויוֹ וגם בעל צורה לא היה. בהיותו קטן-קומה, גמגמן וכמעט בלא חתימת זקן, חסרו לו כל אותם האמצעים והסממנים, הדרושים לאדם כדי להעיד על עצמו לפני קהילה ונכבדים, שהוא ראוי לשמש באיצטלא של רבנות. כשמלאו לילד זלקינסון שלוש שנים עקר אביו את דירתו לשקלוֹב. בעיר זו היה לו סבר וסיכוי, הואיל ואשתו היתה שארת בשרו של ראש הקהל בשקלוֹב. כאן נתמנה לדיין. אולם לא האריך לשבת על כסא הדיינות, משום שלא היה מוכשר למלא את התפקיד הזה. דיין צריך לישא וליתן בנעימות עם בני אדם, לשמוע טענות הצדדים, לפשר ביניהם, להיות ארך-אפים ולתבל את דבריו בחידודין ובבדיחות הדעת. ואילו הוא לא היה מחונן בכל אלה. פיו הכשילו. היה מהיר לכעוס ולא פעם נלאה לשמוע את טענות בעלי הדין והיה שופך עליהם את חמתו. על כן העבירו אותו ממשרתו וקצבו לו קצבה זעומה לפרנסתו. מאורע זה זיעזע אותו עד היסוד. ורבות סבלו בני ביתו, שהיה זורק מרה בהם ולא פעם הוציא את רוחו הנסערה בקללות ובמכות שהכה את אשתו ואת חמשת ילדיו, אשר שלושה מהם ילדה לו אשתו הראשונה ושנים מהם – השניה.

יצחק, שהיה הבן הצעיר מאשתו הראשונה, נתגדל בתוך אוירה זו של דלות ושערוריות משפחתיות. בהיותו בן שבע מתה עליו אמו. ואמו החורגת נהגה בו באכזריות. בהיותו בן שמונה כבר נתפרסם כ“עילוי” ואביו, שלא היה לו לשלם שכר לימוד ולא רצה למסרו למלמד סתם, היה מלמד אותו בעצמו. ומשום שהיה קפדן ורגזן הפך את לימודו לעינוי לבנו. מחמת רוב לימודים נתחלש לבו ואף עיניו לקו. אולם חריפותו היתה רבה ותפס רגע כמימריה מה ששנה עם אביו. כך הגיע לשנת השבע-עשרה. יש אומרים, שגם אביו מת עליו באותה תקופה והוא נתייתם ונעזב לנפשו. ואילו אחרים אומרים, שברח אותה שעה מביתו מחמת המציק. בין כך ובין כך, נתוודע לבחור אחד ממוהילוב, שהיה אף הוא מחובשי ישיבת שקלוב וחיבב מאד את הנער יצחק זלקינסון, והלה יעץ לו לעזוב את שקלוב וללכת ברגל למוהילוב. הדרך לא היתה קצרה, ובכיסו לא היתה פרוטה לפרטה. לפיכך עשה כמה חניות בכפרים, שמוזגים יהודים מצויים שם. הם האכילוהו והשקוהו והעניקו לו הוצאות הדרך. בבואו למוהילוב סר, כמנהג הימים ההם, לבית המדרש על מנת לנוח מעמל הדרך. בכניסתו לבית המדרש מצא יהודים עוסקים בלימודם בין מנחה למעריב. מיד נתקרב אף הוא אליהם והפליא את שומעיו בחריפותו ובבקיאותו בתורה. הרבי הזמינוֹ לפת ערבית והתנצח עמו בדברי הלכה. בהוודע לו כי הנער “העילוי” הזה משתוקק להשתלם במוהילוב ולהכשיר עצמו להוראה, הבטיח לו לסייע בכך. מיד הושגו לו “ימים” בבתיהם של נכבדים שבבעלי הבתים וכל מחסוריו עליהם. הרגשת אושר מילאה את לבו והתמכר בכל נפשו ללימוד תורה.

פעם אחת6 בליל חורף בהיותו שקוע בגמרא שלפניו, ניגש אליו הרבי של החברה ש“ס בפנים חוורות ורמז לו לצאת אחריו. בחוץ סיפר לו ברעדה, כי שמע שחסרים בשנה זו ל”קהל" המוהילובי כעשרים צעירים, כדי להשלים את המנין שנתחייב להעמיד לשירות הצבא. ותקיפי העיר החליטו למלא את החסרון בבחורים זרים, שאין להם פה קרובים וגואלים ואין זה מן הנמנע, שעוד הלילה יקיפו החוטפים את בתי העיר ואת הישיבות ובתי המדרש, שמרובים בהם בחורים עניים תושבי חוץ, ויקחו מהם לצבא. על כן הוא מיעץ אותו להסתתר במקום בטוח בסביבות מוהילוב עד שיתמלא המספר. גם המלצה מסר בידו למכּרוֹ המוזג העשיר באחד הכפרים, אשר בביתו יתאכסן. יצחק לא שב לישיבה ולן אותו לילה בבית הרבי. נתגלגלו הדברים והמוזג מאותו כפר בא בעצמו העירה ולאחר שהרבי סח לו את המעשה בזלקינסון וגמר עליו את ההלל, הסכים הלה לקחת אותו עמו הכפרה. אותו יום עזב יצחק את מוהילוב.

למוזג היו בנים ובנות, שכבר בנו משפחה לעצמם ויצאו למקומות שונים. בביתו גידל נכדה, יתומה בת שמונה עשרה, שהיתה חביבה עליו. הוא התפרנס ברווחה והיה מכובד על תושבי הסביבה.

בכפר הקצה לו המוזג עלית-גג יפה לדוּר בה ולעסוק בתורה. הוא עצמו לא היה מן הלמדנים, אך היה מוקיר תלמידי חכמים ובביתו היו ש“ס ושאר ספרי קודש. המוזג אמר לאורח, שבמרחק מה מכאן יש יהודי אחד, למדן מופלג, ואם ירצה יוכל ללכת אליו ולהתפלפל עמו בדברי תורה. שכן בשבתות רגיל הוא ללכת לשם כדי להתפלל ב”מנין".

יצחק הרגיש את עצמו בבית המוזג יפה מאד. כולם קירבוהו וכבדוהו והיו בהולים לספק את צרכיו. מעולם לא חי בניחותא כבבית זה. מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה ישב ולמד בהתמדה יתרה, לפרקים היה משוחח עם המוזג, שנהנה מאד משיחתו המתובלת בדברי חידוד ובמאמרי חז“ל. בשבת הראשונה בבוקר הלך יצחק עם המוזג להתפלל באחוזה הקרובה. האחוזה היתה ברשותו של יהודי עשיר, שחכר אותה ובנה בה בית-משרפות לי”ש. העשיר עצמו ישב כל ימיו בוויטבסק, אך את הנהלתה מסר לידי “נאמן”, שהיה בר-אורין והצטיין בידיעות כלליות וביחוד במתימטיקה. בשעותיו הפנויות היה הוגה ולומד ויש שגם העלה את הגיגיו על הנייר. הוא הנהיג “מנין” באחוזה ויהודי-הסביבה היו מתכנסים בשבת להתפלל בציבור. ה“נאמן” היה החזן והקורא ואחר התפילה היה גם מסביר את פרשת השבוע לפי פירושו של אבן-עזרא.

המוזג הציג את יצחק זלקינסון לפני “הנאמן”, שנכנס עמו מיד בעסקי תורה והתווכחו על סוגיות שונות בתלמוד. בקיאותו של יצחק וחריפותו הפליאוהו וביקש ממנו שיבקר אצלו לעתים קרובות. הוא מילא את בקשתו והיו מבלים פעם בפעם שעה ארוכה בנעימים. “הנאמן” הטה את תשומת לבו של יצחק לכתבי הקודש, שכמעט לא ידע אותם. הוא חשף לפניו את היסוד הפיוטי בדברי הנביאים ואת היסוד המוסרי שבהם. השיחה נתגלגלה גם על תולדות עם ישראל ועל שאלות עיוניות, שיצחק לא הרהר בהן עד אותה שעה. עולמות חדשים נתגלו לו והיה תלמיד מקשיב, הבולע כל דבר וחורתו בזכרונו יפה יפה. התחיל מתענין בפילוסופיה העברית של ימי-הבינים. הגה ב“מורה נבוכים” ו“בכוזרי” ובכיוצא בהם. בהדרכתו של “הנאמן” עשה יצחק חיל בלימודים חדשים אלה והתרשמותו מהם היתה חזקה ביותר, עד ש“הנאמן” נרתע קצת מפני תשוקתו הגדולה הזאת ומפני תפיסתו הדקה והמדוקדקת. “הנאמן” נעשה לאיש-סודו של יצחק והוא סיפר לו את כל המוצאות אותו ואף נמלך עמו בכל הנוגע לדרכו העתידה בחיים. “הנאמן” אהב את המדע והביא ראיות ומופתים מן התלמוד והגר"א, שלימודי חול דרושים לכל איש ואפילו לרב. יצחק שם את הדבר אל לבו ושקד שבעתיים לרכוש לו ידיעות במקצועות שונים. והם שנטעו בלבו את החפץ העז לזווג תורה עם השכלה.

בדעתו של יצחק היה לשוב אחרי הפסח למוהילוב, אלא שהמוזג ביקש לתת לו את נכדתו לאשה, על כן שידל אותו בכל מיני שידולים על מנת לעכבו בביתו. אולם כשיצחק עמד על דעתו, כי ברצונו להמשיך את לימודיו בישיבה, סיפר לו המוזג, כי במוהילוב עדיין לא נתמלא מספר הצעירים הדרושים לשירות הצבא מטעם הקהל וסכנה נשקפת לו שם להחטף ולהמסר לצבא. הנימוק הזה, שהיה תחבולה בלבד, פעל ויצחק דחה את נסיעתו אם כי לא פסק לגלות את רצונו לשוב למוהילוב.

לא עבר זמן מרובה ובאחד הימים, בשעה שיצחק למד בחדרו כמנהגו, התקרבה עגלה לבית המרזח, שמתוכה ירדו שני יהודים מגושמים שעלו לעלית הגג. אחד מהם שאל את יצחק:

– מהיכן אתה בחור?

– משקלוב – ענה בגמגום ובחרדה.

– ותעודות יש לך?

ליצחק לא היו כל תעודות, שכן ברח מן הבית מבלי לשים לבו לכך. הוא שתק והחויר.

– זהו! תעודה אין לו. – קרא השני בקול גס – לבש את בגדיך ובוא אתנו!

באותו רגע נכנס המוזג והעמיד פנים כאילו אינו יודע מה מתרחש כאן, וגער ביהודים:

– מה לכם פה? אין לכם רשות לחפש כאן דבר.

– שלוחים אנחנו מאת הקהל… עוד חסרים כעשרים איש למנין הצבא. שר הפלך מרעיש עולמות ודורש במפגיע את המספר המלא, ולא – יטיל עונש חמור.

– אבל מה לי ולכל הסיפור הזה? – שאל המוזג – מה אתם מבקשים פה?

– הרי מצאנו את שאנו מבקשים – ענה אחד החוטפים – הבחור הזה פליט הוא, והוא מבוקשנו.

– כפי שאני רואה – אמר המוזג – באתם לכאן על פי טעות. הבחור הזה אינו פליט, אלא אחד מבני משפחתנו. הוא חתני…

– אם כן – קרא החוטף בערמה – סלח נא לנו. צוה איפוא להגיש מן האדום האדום ומיד נסתלק מפה.

המוזג יצא עם החוטפים ויצחק נשאר והיה נבוך ומזועזע.

כעבור רגעים מספר חזר המוזג, ישב על יד יצחק ואמר אליו בקול מלטף ורחום:

– צריך אתה, בני, לברך ברכת “הגומל”, ניצלת מעבודת הצבא. הן אמרתי לך, כי עדיין גדולה הסכנה, ואתה לא האמנת לי… הלא תראה, כי רק הנשוי יכול להנצל מדינם של החוטפים.

יצחק שתק והמוזג הוסיף:

– אתה יקר ואהוב על כולנו. לפיכך אנו משיאים לך עצה להקדים ולשאת אשה, כדי שלא תהה שרוּי בפחד תמיד. ואין לך צורך לבקש את בת-זוגתך במרחקים, הן במחיצתך היא שוכנת…

יצחק הביט והשתאה ולא יכול לעמוד על כוונתו, על כן הוסיף המוזג:

– כפי שאני רואה, לא ירדת לסוף דעתי, על כן אדבר אתך בגילוי לב. אנו רוצים מאד שתהיה חתן לנכדתנו.

רק עתה נתבררה לו כוונת המוזג, שגרמה לו צער רב. הוא לא חשב עדיין על נישואים. מטרתו היתה לקנות לו בקיאות בש“ס וב”יורה-דעה" ובלימודי חול ולהגיע לידי רבנות.

– אתה שותק – קרא המוזג – האם שתיקתך כהודאה?

– אני שותק – ענה יצחק – משום שאין לי מה להשיב לך. הן בחור צעיר אני, שעדיין לא התקין את עצמו לחיים של נישואים. אתה זקוק לבעל שיוכל לפרנס את נכדתך ולא לאיש כמוני.

– עלי פרנסתך – קרא המוזג – אתה תהיה סמוך על שולחני תמיד תהיה בין יורשי. בביתי תשב במנוחה על התורה ועל העבודה.

כל אותו הלילה נדדה שנתו מעיניו. הוא צריך ליתן תשובה למארחו. ומה ישיב לו? עם נכדת המוזג לא דיבר כל ימי שבתו כאן ולא הסתכל בפניה. הוא יודע כי היא מוכרת י"ש לאכרים כל היום, רבה עמהם, נותנת בקולה עליהם. האם לאשה כזאת נאה להיות רבנית? ואולם אם לא, הן יפול בידי החוטפים מבקשי נפשו. ובלבו עלו סיפורי מעשיות על נחטפים הנשלחים למרחקים לעבודת פרך.

הוא החליט לגלות את הדבר ל“הנאמן” ולבקש עצה מפיו.

למחרת אחר הצהרים הלך יצחק אל האחוזה ומצא את ה“נאמן” הוגה בספר, הם יצאו לטייל ויצחק סח לו את כל המעשה וביקש ממנו לתקנו בעצה טובה.

“הנאמן” דבר אליו בגילוי לב לאמור: אילו בא אלי איש אחר, ודאי הייתי אומר לו לבל ידחה הצעה כזאת בימים כאלה, אולם אותך איני יכול לייעץ כך, אתה צריך עוד להשתלם בתורה ובמדעים ועדיין לא הגיעה שעתך לבוא בברית הנישואין. אתה תיבול כאן. מוטב שתלך לעיר של חכמים וסופרים ותמשיך שם את לימודיך, אולם כיוון שברור לי, כי ר' איצי המוזג לא יניח לך לעזוב את ביתו, מן הצורך הוא לנהוג בחכמה.

כשנפגש “הנאמן” עם המוזג בעסקי י“ש נכנס עמו בשיחה בעקיפים, שמתוכה למד, כי מנוי וגמור עמו שלא להוציאו מביתו, ולא עוד אלא שכבר עושים הכנות ל”תנאים". הנאמן החליט לחלץ את יצחק מן המיצר.

בבואו ל“מנין” גילה לו את מצב הדברים ויעץ לו להוציא את חפציו מן הבית ולבוא אליו, על מנת ללכת למקום בטוח.

במקרה נזדמן לאחוזה איש אחד7 יעקב דינין שמו, שהיה מראשוני משכילי קישינוב, בקיא בתלמוד ובעל השכלה. הנאמן הציג את יצחק לפניו ותיאר את מצבו. דינין הסכים לקחת אותו עמו למינסק, כדי לשלחו משם לוילנה, מרכז התורה והחכמה. הוא השיג בשבילו תעודת-מסע ואחרי שבועיים כבר היה בוילנה. דינין נתן לו כתב-המלצה למשכיל אחד בשם חיים זלמן אליאשביץ, שהיתה לו סמיכה להוראה ואח“כ החמיץ ונתמשכל. הוא קירב צעירים מבקשי השכלה, האכיל אותם וסייע להם להשיג את מטרתם. כשהכיר את יצחק זלקינסון ואת כשרונותיו, איכסן אותו בביתו, השיג בשבילו שיעורים בגמרא ומילא את צרכיו. בהשפעתו למד יצחק בשקידה את התנ”ך עם “ביאור” ובתרגום הגרמני. עד מהרה נעשה ידען גדול בתנ"ך ומדקדק בלשון העברית. גם את ידיעת הלשון הגרמנית קנה לעצמו, והתחיל שוקד על קריאת סופרי המופת הגרמניים. בתו של אליאשביץ אף היא סייעה בכך, שכן היתה עלמה משכילה. השפה הרוסית לא היתה חביבה עליו ולא התקדם בה. אולם על הלשון הגרמנית שקד בלי הפסק. כי היה בדעתו לנסוע לגרמניה כדי להכנס לאסכולה גבוהה.

יצחק רחש אהבה לבתו של אליאשביץ. ואף היא הסבירה לו פנים. אחד מתלמידי בית המדרש לרבנים, שהיה יוצא ונכנס אצלה, עורר ביחוד את אהבתו וקנאתו. הוא ראה, כי הלה שולח אליה שירים עברים המוקדשים לה, המגדילים את כבודו. אותה שעה ישב גם הוא ותרגם את המערכה הראשונה מן המחזה “נכלים ואהבה” לשילר והראה את התרגום לאליאשביץ. התרגום הזה, שכבר היו ניכרים בו סימני זלקינסון, מי שעתיד להיות מתרגם אמן, הפליא מאוד את אליאשביץ ואת חוג המשכילים באי-ביתו. התרגום עבר מיד ליד ותהלתו נישאה בפי כל. אולם את מטרתו לא השיג. ומחמת צער שאין בתו של אליאשביץ מתיחסת אליו כחפץ לבו, קם בבוקר אחד ועזב את וילנה בלי ברכת פרידה.

הוא שם פניו לקובנה על מנת לנסוע משם לגרמניה. מחמת שלא היתה לו דרכיה, הוכרח לעבור את הגבול בגנבה באמצעות סרסור יהודי. לאחר הרפתקאות הגיע לבית מרזח ולן בו. למחר הלך ברגל לקניגסברג במשך עשרה ימים. בבואו לשם סר לאכסניה יהודית, אולם שם תקפתו קדחת וכשהובא לבית החולים העירוני נתגלה, כי לקה בדלקת הריאות. לאחר שלושה שבועות הבריא ויצא מבית החולים בלי פרוטה וללא מַכּר. מיד השתמש בתחבולתוֹ הידועה. נכנס לבית-המדרש של עדת יהודי פולין וכששמע ששנים מתפלפלים בפירושם לדברי “שאגת אריה”, התערב והראה את רוב בקיאותו. ע“י כך משך אליו את תשומת לבם והם התחילו שואלים אותו מנין ולאן. הוא כיחד מהם את דרכו האמיתית להשתלם בלימודים, אלא אמר שהוא נוסע לברלין לשם ריפוי. המתפללים בבית הכנסת אספו סכום מסויים ביניהם ויצחק זלקינסון עזב את בית המדרש. מעשה זה ציער אותו אח”כ מאד והתחרט עליו. בבוקר החליט ללכת לבית המדרש להשיב להם את הכסף ולהודות על האמת, אך בדרך הוברר לו, כי כבר הוציא מעט מן הסכום הזה, על כן חפש עבודה בעיר, כדי להשתכר. הלך לנמל וקבל שם עבודה. לאחר שניתן לו, כי כבר הוציא מעט מן הסכום הזה, על כן חיפּש עבודה על מנת להחזירוֹ למתפללים. יצחק השתכר בעבודה סכום נוסף לשם נסיעה לברלין מחוז חפצו, אולם מטעמים בלתי ברורים שינה את דעתו ונסע ללונדון. יש אומרים, שעשה זאת בהשפעתו של רב-החובלים, שהיה יהודי מומר, והסיע אותו חינם אף הבטיח לסייע לו להשתלם בהשכלתו. ואילו מקור מיסיונרי אחד, שאין יסוד להטיל ספק באמיתותו, מספר, שזלקינסון החליט לנסוע לאמריקה, כדי להמשיך את לימודי התורה בביתו של רבי אחד מפורסם. הוא הצטייד במכתבי המלצה ויצא לדרכו. אולם בעברו דרך לונדון נפגש עם סוכני המיסיון הלונדוני ונשתקע שם לאחר שאירע לו בתוכה מה שאירע.

מ. קאַמיאָנסקי, סופר ועסקן מבני חוגו של סמולנסקין וליברמן, שהכיר את זלקינסון פנים אל פנים אף ביקרו בביתו פעמים מספר, כותב עליו ב“הבוקר” לפרישמן (שנת 1909, גליון 61) זכרונות רבי-ענין, שאנו נמסור אותם כאן להלן בשינויים ובקיצורים מעטים:

“עוד בהיותו צעיר לימים, חשב יע”ס לצאת לאמריקה ולהכנס לסמינריון של רבנים; אולם בהיותו בלונדון סבבוהו אנשי המיסיון, שהסיתו והדיחו אותו ובשנת 1849 המיר את דתו ונכנס לבית הספר של המיסיון ומשם עבר לאקדמיה למורי הדת “דיוויניטי הול” באֶדינבורג אשר בשוטלנדיה. בשנת 1856 נתמנה לפאסטור בהיכל הנוצרים בעיר גלאזגוב ואחרי כן יצא לערים שונות לשמש בתורת מיסיונר בשם המיסיון האנגליקני בלונדון. הוא התגורר גם בפרשבורג בשנת 1876 בא להשתקע לווינה."

קטע אבטוביוגרפי, המובא בספר המיסיונרים8, מספר אף הוא:

בשנת 18499 נכנסתי כסטודנט לאסכולה של החברה הבריטית, שבה הייתי כל הזמן הקצוב. כשסיימתי את חוק לימודי באסכולה זו לא הוטלה עלי שום כהונה בגלל כמה השקפות ועיקרים, שהיו שמורים אותה שעה בלבי. לאחר שביליתי עם הכומר יונג Jonge שמונה חדשים ולאחר שהיו לי ראיונות עם הכומר ד“ר אַנגוּס, אשר בעזרתו נתישבו לי כהלכה עיקרי האמונה, נעשיתי מיסיונר יהודי, בתחילה של החברה בסקוטלאנד, שהיתה קרויה בשם “ידידי ישראל”, שהוכללה עד מהרה בכנסיה הפּרזוויטריאנית המאוחדת. באותה שעה עצמה בקרתי כתלמיד בבית המדרש התיאולוגי באדינבורג עד שנת 1859 לאחר שנתמניתי כהן פּרזוויטריאני בכנסיה של הכומר ד”ר רובסון בגלאזגוב. בשנת 1862 פרשתי, בגלל אסון משפחתי עד שנת

  1. אח“כ חדשתי את קשרי עם החברה הבריטית לפי עצת הכנסיה הפּרזוויטריאנית המאוחדת. עבודתי המיסיונרית היא מגע ומשא עם אחי, חליפת מכתבים עמהם ובעיקר כתיבת מחקרים ומסות בעברית על אודותיהם”.

עדויות רבות מוכיחות, שהוא נלכד ברשת המיסיון בעודנו עוּל-ימים. כנראה, שבא ללונדון עירום ועריה, ללא מודע ומכר, ושם נצוד על-ידי אחד הסוכנים שעשה עליו רושם הן במדת הכנסת אורחים שגילה כלפיו והן באישיותו. העלם הרך לא עמד בפני פיתוייו והלך אחריו בעינים עצומות. מסופר עליו, שבתחילה הובא לבית ספר לתנ“ך, שהיה נראה בעיניו כבית מדרש, ושם פיטמוהו בתנ”ך מבלי שאמרו לו על מה ולמה. ומכיוון שהוא ידע את כתבי הקודש יפה היו מתנצחים עמו ומקיפים אותו בשאלות על פסוקים סתומים בנביאים ובכתובים, המרמזים, לפי דעתם, על הברית החדשה ועל ישו. כמובן שגם סיפוקו החמרי ניתן לו ואכסניה הוקצתה בשבילו. בהיותו בן-עיירה לא היה לו מושג כלשהו על המיסיון ועל להטיו, אם כי התנהגותם של האנשים הסובבים אותו היתה תמוהה בעיניו. מעט מעט שמו בידו את הברית החדשה והיו מלמדים אותו תורת משה ותורת-ישו בכרך אחד…

כאן עמדו על טיבו ועל כשרונותיו וטפלו בו טיפול אבהי, אף הובטח לו, כי מטרתו, שלשמה בא לאנגליה, תוגשם. כי בקרוב יכניסוהו לאסכולה עליונה על מנת להשתלם בחכמות ובמדעים, שנפשו השתוקקה אליהם. פגישות שונות עם אנשים העמידוהו על הדרך שבה מוליכים אותו, וכמה פעמים רצה להחלץ מידי מוריו ונותני-לחמו, אולם מעמדו היה עלוב. עבודה לא מצא, בכיסו לא היתה פרוטה. לא היה לו חבר וריע להמלך עמו ולבקש מוצא מן המבוי הסתום שנקלע לתוכו. ימים אחדים לא חזר למארחיו וחיבל תחבולות שונות כדי לעמוד ברשות עצמו ולא להזקק למיסיונרים. אולם המחסור הכריע אותו.

באחד הימים, בשבתו באחד הגנים הציבוריים, נפגש עם אשה זקנה, שישבה אף היא על ספסל. האשה היתה לבושה ברוב הדר. היא התבוננה בו, כשהוא רועד מקור, ניגשה אליו ושאלתו בגרמנית מי הוא ומה מעשיו כאן. יע“ס הבחין מיד שהאשה מזרע ישראל היא וסיפר לה את כל המוצאות אותו. האשה הרגיעה אותו והביאתו אל ביתה, בית עשיר ומפואר, ושם ערכה לפניו שולחן מלא כל טוב והציגה אותו לפני בעלה, שבירך אותו ביהודית ליטאית. לאחר שיחה קצרה התחילו לשחות בים התלמוד ומפרשיו ונתקרבו זה לזה. יע”ס סיפר לו, שהוא צמא להשכלה חילונית ומבקש לקנותה לו כאן. הזקן והזקנה, שהיו מיסיונרים גם הם, עשו את שליחותם בזהירות רבה. מיד הזמינו בשבילו מורה ללשון האנגלית וללימודים כלליים, שזלקינסון התמכר אליהם בכל נפשו. בספריה מצא ספרים מספרים שונים והגה בהם בשקידה רבה. מארחיו התיחסו אליו בעדינות ובעל הבית היה מדריך אותו בערמה רבה ומכוון את כל מחשבותיו ומעשיו. כאן היה שומע בקורת על דת ישראל ועל תורת משה. יע"ס חשב את הבית לאחד הבתים היהודיים החפשיים.

זלקינסון שקד על לימודיו ועשה בהם חיל רב. הוא העריץ את מארחיו, שביתם היה פתוח לרווחה לפני כל אדם, בין שהם בני-ברית ובין שאינם בני-ברית. לאחר שהשפעתם עליו היתה ניכרת מאד, החלו מגלים לו מי הם ומה רצונם ממנו. הוא הובא למסיבות של תיאולוגים נוצרים, שבהן נדונה שאלת ישראל וגורלו, מצוקתו ודרך ישועתו. גם הזקנה לקחה חבל במסיבות אלו. הם שלחו אותו לסמינריון לכהני הדת באדינבורג ושם הוכתר בתואר כהן עליון. בשובו ללונדון נתמנה ראש-המורים בבית-הספר העליון למיסיונרים.

זלקינסון שעמד בקשרי מכתבים עם יל"ג אשר העריץ אותו מאד, כתב באחד המכתבים את השורות הבאות:

“בלאנדאן הקרה לפני אלהים אשה עשירה, זקנה וצנועה מאד, אשר ממעמקי לבבה אהבה את ה' ואת משיחו ואת עמו ישראל. האשה הזאת פעלה עלי כי אלך ואשמע לדברי הברית החדשה. הלכתי, שמעתי ונוצחתי… מהגימנאסיה הלאנדאנית הלכתי אל הסמינאר לכהנים אשר בעדינבורג. שם שקדתי גם על דקדוק הלשון העברית, על כתבי הקודש ועל ברית החדשה בשפת יוון. אבל גם למדתי גמרא הרבה עם המפרשים”.

זה היה גורלו של זלקינסון וכך נעקר מבית ישראל.

 

ד    🔗

לסגולותיו של זלקינסון ולכשרונותיו יצאו מוניטין בחוגי המיסיון, ויש לשער, שכמה כנסיות רצו לזכות בו. ובשעה ששימש באחת היתה חברתה מקטרגת עליו. דבר זה מוּכח בבירור רב מן היחס לתרגום העברי שזלקינסון התקין לברית החדשה. בגליון 20 של ה-“Theologische Zeitung” שהופיע בשנת 1886, כלומר שלוש שנים לאחר מותו, עדיין אנו מוצאים הד לאותה מחלוקת. החברה שהוציאה את התרגום העברי של זלקינסון, שנקראה בשם Trinity Bible Society, היתה, כנראה, צרה לחברה שהוציאה אותה שעה גם מהדורה חדשה לתרגומו העברי של דאֶליטש. שאם לא כן אין להבין את התרעומת ואף את הבקורת הזעומה, שבה קבל עתון זה את פני התרגום, שהוא, כפי שיבואר להלן, משובח מתרגומו של דאֶליטש.

משגמר זלקינסון את חוק לימודיו ונתמנה מינויים שונים, נתנה החברה המיסיונרית האנגליקנית עיניה בו והועידה אותו להיות שליחה בקרב היהודים. אין כיום ספק, שזלקינסון היה מוכשר יותר להיות מטיף בכתב מאשר בעל פה. אולם נגזר עליו לנסוע לפרשבורג, במקום שהיתה בימים ההם ישיבה גדולה, כדי “להחזיר” את בני הישיבה למוטב. לא ידוע על שום מה לא נשתקע שם, אם מפני שלא הצליח – מה שמתקבל על הדעת – ואם מפני טעמים אחרים, אולם כעבור זמן מה עזב את פרשבורג ונסע לוינה. שם היה מטיף קבוע בכנסיה האנגליקנית ואף עיקר פעולותיו הספרותיות חלות בתקופה זו. מקום מושבו היה ברחוב זאלצגרוס, שכן זה היה מרכז היהודים החרדים בוינה, ומנהגם של מיסיונרים לשבת בתוך עמם ממש.

בזמן ההוא ישב גם פרץ סמולנסקין בוינה והוציא את “השחר”. זלקינסון וסמולנסקין היו חברים נאמנים ואחד הוקיר את רעהו מאד. מן הימים ההם מצויות בידינו רשומות רבות ואנו נביא את העיקריות שבהן.

קאַמיאנסקי מספר ב“הבוקר” לפרישמן:

“אל יע”ס התודעתי בראשונה בשנת 1877 בבית הרידקציה של “השחר” ובבית פרץ סמאלענסקין, שכיבד מאד את יע“ס בתור סופר עברי ומעתיק נפלא, אבל לא אהב להרבות שיחה עמו באמונות ודעות; ואם נסה יע”ס להסב את דבריו עם רפ“ס או עם אחיו יהודה ליב סמאלענסקין לעיני אמונה ודת, אז עשה רפ”ס את עצמו כאילו איננו שומע או לעג ויהתל בו, והתיחסותם היתה רק בדברי ספרות לבד או בעסקי ספריו שהדפיס יע“ס בבית דפוסו של ברעג, אשר רפ”ס היה מנהלו. כמעט בכל יום בשעות קבועות ישב יע“ס בבית קאפע “נאציונאל” ברחוב פראַטר, ששם מתאספים בחירי המשחקים בשחמט, יע”ס יושב תמיד על-יד שולחנו המיוחד לו, מקטיר את מקטרתו ושותה ספל קהוה שחורה שלו ומשחק בשחמט או מסתכל במשחקם של אחרים.

ויע"ס תמיד שיח ושיג לו עם העברים העניים מילידי גליציה המבקשים עזרת ידו, והוא מחלק להם את נדבותיו ונותן להם בתור מתנה את ספריו “ויגרש את האדם” (שהיו תמיד מונחים בכיסו) בחפצו להפיץ ברבים את הספר הזה, שאבן פּנתו לקוחה מיסודי הדת הנוצרית, כדי למלא על-ידי זה את משלחתו כמיסיונר.

בבית הקהוה הנזכר היה מבקר תמידי גם פרץ סמאלענסקין, שבא שמה בשעותיו הפנויות, לפגוש את רעיו ומכיריו וגם את יהודי רוסיה המתאכסנים בהוטיל “נאציונאל”, אשר שם נמצא גם בית הקהווה ההוא.

כאשר הכרתי את יע“ס, בקש את קרבתי, והייתי לו תמיד לחבר במשחק השחמט, בהמשך שיחתנו סיפר לי, שגמר את העתקת **”רם ויעל"** וכי בקרוב ימסרנה לבית הדפוס. ויפצר בי לבקרהו בביתו, אם חפץ אני לקרוא את העתקתו. בחפץ לב נעתרתי לבקשתו ונסעתי עמו למעונו.

כאשר באנו לביתו הובילני לחדרי הספרים אשר לו ויתן לי לקרוא איזו גליונות בכתב-יד מהעתקתו “רם ויעל”.

אחרי שקראתי כשעה אחת, בקשני להשאר אצלו מדי אכלו ארוחת הערב ויביאני לחדר-האוכל ויציגני שם לפני אשתו, שגם היא היתה יהודית, אשר המירה את דתה. אשתו היתה צעירה ממנו שנים רבות, כבת שלושים וחמש היתה, והיא אשה יפה עד מאד. ושני ילדים בני שבע שמונה שנים בריאים ויפים ישבו על ידה.

השתוממתי למראה עיני בראותי על השולחן את לחם הפנים מכוסה במכסה לבן וכוס של זהב גדול עומד על השולחן, ככוס של אליהו על שולחן הסדר בליל הפסח… אחרי שיחה קטנה ותשובות קצרות של גברת הבית על דבר ארץ מולדתי ועיר מגורי ומה מעשי בוינא – קם יע“ס ממקומו וימלא את הכוס הגדול יין, אחריו קמו גם אשתו ושני ילדיו, ויברך על היין בשפת אנגלית, וישת מן הכוס ויתן לאשתו וגם לילדיו לשתות ממנו. וכולם נגשו אל הספר הגדול המונח על קצה השולחן, והוא ביבליה גדולה ועבה, נהדרה ומוזהבה, וישקו אותה למו פיהם. אחרי כן ישבו כולם על מקומם. יע”ס פרס מן הלחם ועקרת הבית הגישה לכל אחד את קערת הדגים, הממולאים ומבושלים בטוב טעם, כאשר כן יכולות לעשות רק נשי היהודים בתחום המושב בליטא. ולי נדמה, כאילו יושב אני בבית יהודי עשיר, כשר וחסיד בליל שבת. איזו קדושה זרה היתה שפוכה על השולחן ועל פני המסובים, כאילו פגש המיסיונר האדוק הזה את יום הראשון, יום המנוחה בנשמה יתרה.

בעלת הבית חשבה, כי בעלה לכד ברשתו את אחד מזרע היהודים להכניסו בדת הנוצרית ותחפוץ גם היא להשתתף במשלחתו של בעלה, ובחן שפתיה החלה להתערב בשיחתנו לשבח את הכנסיה האנגליקנית ויתרונותיה. אך יע"ס רמז אליה, כי תחדל ויאמר לה: אבל אורחנו עומד יותר קרוב למקור דת הנוצרית, שנולדה על ברכי תורת משה הקדושה, והן המקור זך וטהור כל כך – ובזה הסב את שיחתנו לענין אחר, וישא משאו על הספרות העברית, כוהניה ומשורריה ופיו מלא תהלות למשוררנו החביב אז י. ל. גורדון.

אחרי התפללוֹ בלחש תפלה קצרה, ברכת המזון באנגלית, ואחרי תתי את תודתי לגברת הבית, קמנו מעל השולחן ובאנו לחדר הספרים. הביאו לנו ספלי קהוה שחורה ויע"ס הגיש לי סיגארה טובה ושיחתנו נתגלגלה על דבר קדושת יום המנוחה לנוצרים השומרים את דתם.

מדוע החליפה – שאלתי – הכנסיה הנוצרית את יום השביעי ביום הראשון לעשותו ליום המנוחה?

– זאת היא שאלה, שהעתיד הרחוק יפתור אותה – אמר יע“ס – ותקותי חזקה, כי יבוא יום ומלאה הארץ דעה, ואז יחזירו את קדושת השבת ליושנה, כי לה הבכורה לפי דעת רוב ראשי כוהני הדת האנגליקנית. אבל לפי שעה המוני העם אינם מסוגלים לקבל את השינוי הזה ובאחרית הימים אף לבי בטוח, שגם השפה העברית תנחל את מקומה בעבודת הקודש תחת השפה הלטינית המושלת עתה שם. הן סוף סוף תהלות בן ישי קדושות כל כך להכנסיה הנוצרית וכל יפעתן רק במקורן בשפתנו הקדושה, שבה דבר ה' עם חוזיו. ויע”ס לא יכול עוד להתאפק מהמשיך את שיחותיו כמטיף ומסית רגיל בתור מיסיונר, אשר לנגד עיניו תמיד מטרה אחת ותכלית אחת, ומבלי משים נאחז בסבך רעיונותיו ויוסיף לדבר בקול נרגש: מה אומר לך? נפשי תדאב כל הימים בראותי, כי אחי ובני עמי אינם חפצים להסכים אף במקצת לקדושת משיחנו, להעריכו לכל המעט לקטון הנביאים. הן לוּ נתנו למיסד הדת החדשה אף ערך קטן של איזה נביא, אז – התלהב יע"ס – היו משתנים סדרי העולם. כי מפני גאון רוח יהודה וירושלים לא היתה יכולה הדת המזוייפת של הקתוליציזם לעמוד, ואז חלפה מן העולם הדת הקתולית עם קדושת האפיפיור ואז היתה באה גאולה רוחנית לכל המין האנושי.

בצחוק קל הבטתי על יע"ס, והוא הבין על מבטי כי אין אני מאמין שדבריו יוצאים ממקור לבו – ויחדל יע”ס פתאום מדבר.

ואני לא חדלתי.

– סלח נא לי, אדוני, אם אשמיע באזניך את דעתי בלי משוא פנים. שני כוחות תאומים מתרוצצים בנפשך: כוח מושך וכוח דוחה. כסופר ומשורר עברי הנך מושך אליך את כל חובבי שפת עבר, אבל בהיותך מטיף לבני עמך להכניסם בדת החדשה – אז תהיה כעשן לעיני אוהביך ומכבדיך. אמנם ידעתי כי זאת היא חובתך בתור מטיף שלוח מאת המיסיון, אבל עזוב נא את דבריך לבני גליציה המבקשים חסד מידך, ועתה חדל נא מזה ונדבר בדברים אחרים.

יע”ס עצר מליו ונדבר על אדות סמאלענסקין וסופרי “השחר” על אודות העתקותיו ומחשבותיו להביא עוד ספרים יקרים בהעתקה עברית.

אחרי הדברים האלה, כאשר נפגשנו בבית הקהוה ונוסיף לשחוק בשחמט, לא נגע עוד יע“ס בשיחותיו עמי בדברי אמונה ודת”.

ביחוד ראויים זכרונותיו של זילברבוש שנשים אליהם לב, הואיל וסופר זה היה רענן בכוח זכרונו וברוחו עד ימיו האחרונים ממש ודרכו היתה לספר דברים כהויתם. מפני חשיבותם נביא אותם בשלמותם וכלשונם:

"ובין המחברים האלה (שבאו לבית פרץ סמולנסקין) היה אדם מיוחד במינו ושמו י. ע. סלקינסון.

האיש הזה היה כהן ומטיף בבית התפלה לאנגלים הנוצרים בעיר ווינה והוא היה מתרגם לעברית את שני החזיונות, שיש להם תעודה משיחית: את החזיון “אוּרניה” של טידגֶה ואת החזיון של “גן העדן האבוד” של מילטון, וגם שמות עבריים נתן להם: את הראשון קרא בשם “בן קהלת” ואת השני קרא בשם “ויגרש את האדם”, והאיש ההוא היה מתרגם גם את שני החזיונות “איתיאל הכושי” ו“רם ויעל” של שכספיר.

והנה זה המעשיר את ספרותנו בתרגומיו המצויינים היה איש, אשר בימי בחרותו המיר את דתו היהודית בדת הכנסיה של הברית החדשה באנגליה. ובשעה שאנכי הכרתיו גם בחנתי דרכו כבר הזקין בדתו החדשה.

את הסבה שהניעתהו בימי בחרותו אל ההמרה, איני יודע, אפשר ואפשר כי בימים שנתפס למינות שאב מימיו ממקור לא טהור. אבל כדי לתת כבוד לאמת, צריך אני לומר, שבימי זקנתו, בשעה שאנכי הכרתיו, נדמה לי, כי מימי לא ראיתי מומר תמים כזה.

זה “המתרגם” היה מתרגם לו את היהדות כצורתה ולא כמשמעה, וכל מחשבה עמוקה, המביאה לידי הבדלה בין מין במינו למין בשאינו מינו, היתה רחוקה ממנו; זה האיש, שרוחו לא היתה מסוגלת להביע הגיונות מקוריים והיא חיה ונזונה רק מפי הפסוקים הנאמנים מפי אחרים, היה חושב את נצרותו ליהדות, שנתבגרה כל צרכה. – וכשם שהיה אדוק באמונתו, כך היה אדוק באהבתו אל הלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה ובאהבתו את “אחיו” היהודים. ותהי גם אמונתו בסמולנסקין ובכשרונו הגדול, ותהי גם אהבתו אותו תמימה כל כך ואדוקה כל כך, עד שהיה נזהר בדבריו כל ימי התהלכו עמו שלא להסב כל שיחה על השקפותיהם השונות זו מזו בעניני הדתות – ועד שהשתתף עמו כאח בכל הדברים הנוגעים לו ולביתו.

בימים הראשונים לבואי לוינה, בימי הקיץ של תרמ"א, הכרתי בפעם הראשונה את סלקינסון פנים אל פנים: אל לשכת עבודתו של סמולנסקין, אשר בבית הדפוס, באו שני אנשים אנגליים נשוּאי פנים, האחד איש שיבה בעל פנים רחבים, המוקפים זקן לבן ככסף וסנטרו מגולח באמצעיתו, והשני צעיר ממנו לימים, והוא בעל קומה גבוהה כגובה ענק, והוא גלוח גם זקן וגם שפם. וסמולנסקין, מיודעם מכבר, הציגם לפני: הראשון הוא י. ע. סלקינסון והשני הוא דוד כריסטיאן גינצבורג הלונדוני.

אז עשה סמולנסקין חוזה עם גינצבורג בדבר הדפסת ספרו הגדול “המסורה” – ואני ראיתי על פני סלקינסון אותו שובע רצון, שלא ראיתי כמוהו מימי ושלא ידעתי בעת ההיא פירושו. אבל אח"כ נודעתי, כי סלקינסון היה שש על שהמציא לסמולנסקין משכורת הגונה שיש בה גם כדי להניח במעט את דעתו של המדפיס – ולימים רבים לא יהי עוד כנושה לסמולנסקין בדבר התשלומים בעד הדפסת “השחר”. והידידות ההדדית שבין סמולנסקין ובין סלקינסון עוד נוסדה ועוד נשתרשה על-ידי שני מאורעות אי-נעימים, אשר שניהם היו מסובכים בהם שלא באשמתם ושלא מדעתם.

המאורע האחד:

בא סופר עברי ששמו אהרן פריימן וכנויו העברי “בר דרורא”, בשנת תרל“ז מאמריקה דרך לונדון לווינה. את הסופר הזה כבר ידע סמולנסקין בשם, בהיות ספורו “גיא מלח”, שהדפיסוהו אחרי כן ב”השחר" שנה תשיעית, שמור אתו. ולסמולנסקין לא היו זרים גם פרקים אחדים מתולדותיו של הסופר הזה. הלא הוא הכיר את אביו, המורה העברי בעיר ביאליסטוק שהצטיין בתרגומו הרוסי לסדר התפלות, וידע סמולנסקין, שבאמת שם משפחתו הוא “ליברמן” ולא “פרימן” אבל סמולנסקין בתמימותו חשב, כי בהיותו בר-דרורא, יליד רוסיה, נתין אנגליה, אחז בידו מנהג המקום, שהלך לשם – ושינוי השם אינו אלא תרגוּם המלה הרומית “ליבּר” שפירושו “חפשי” לאנגלית, ו“ליבר” ו“פרַי” חד הוא.

אז באחד הימים, הציג סמולנסקין את בר-דרורא לפני סלקינסון; בין בר-דרורא ובין סלקינסון היתה לכאורה, איזו קרבה הנראית כטבעית. הן שניהם היו ילידי רוסיה שהיו לנתיני בריטניה, שניהם מדברים אנגלית ולשניהם הלשון העברית למשאת נפשם. ובכל זאת, כאשר ניסה סלקינסון ברבות הימים להודיע לבר-דרורא איזו חבה יתרה, הרגיש בר-דרורא טעם פגולים, שלא היה יכול להבליג עליו… בר-דרורא דוקא, שלא היה איסטניס כל כך בעניני הדת, מצא נימא בקערתו של סלקינסון…

אז נסוג בר-דרורא אחור ונמנע מבוא בקרבתו וירחב הפרץ ביניהם כמו מאליו.

מה, סלקינסון, הכוהן המומר, לבר-דרורא? ומי, בר-דרורא, הליטאי הקפדן, לסלקינסון?

(אולם כשאסרוהו השוטרים בגלל פעולתו המהפכנית, לא מנעו ממנו שניהם את עזרתם).

סמולנסקין, בכל שנאתו את בר-דרורא “החוטא המחטיא” בקש הצלה לבר-דרורא “הסופר העברי”. וירץ סמולנסקין לסלקינסון, ויאץ בו למהר ולבוא לפני הציר הבריטי, בווינה ולהחישו, שידרוש את זכותו מאת ממשלת אוסטריה, באשר בר-דרורא נתין בריטניה הוא ואין למשלה זרה הרשות להביאו במשפט על עוון פוליטי.

אולם לציר הבריטי הוגד בבית המשטרה, כי זה האיש הנתפש בעוונו רוסי הוא והתעודה של הנתינות האנגלית מזוייפת היא בידו. אז כעס הציר הבריטי על סלקינסון, “כי הוליכוֹ שולל” ועל סמולנסקין יצא הקצף של השוטרים – וכפשע היה בינו ובין בית-האסורים.

והמאורע השני:

איש, שהיה רב ומטיף באחד מהיכלי התפלה לעדת היהודים של המחוז החמשה עשר בוינה המיר באחד הימים את דתו בדת הכנסיה של הברית החדשה אשר באנגליה.

הבוגד ההוא היה נקרא אחר המרתו בשם יוסיפוס. ויוסיפוס זה, שסופו מוכיח על תחילתו, זה חניך בית המדרש לאדוקים שבאונגריה ארץ מולדתו, גם בצאתו ממדה למדה היה “פרט יוצא מן הכלל”: הוא היה קנאי קיצוני לקדושת הלשון שבה נכתבו כתבי הקודש.

כי על כן היתה עברתו לסמולנסקין, ראש הסופרים העבריים בימים ההם, שמורה אז.

ותהי קנאתו כזפת בוֹערה בקראו את הקדמתו של סמולנסקין ל“איתיאל הכושי”, בתרגומו של סלקינסון. הן זה סמולנסקין “הפושע” השוה את חזיונות שכספיר לכתבי הקודש, הן הוא הגיד עם הקדמתו זו, כי היום שנתרגם בו חזיונו של שכספיר לעברית הוא “יום חג נצחון. כי אמנם נצחון גדול הוא לשפת קדשנו אם אבני-חן כאלה תכללנה יופיה”.

עובדה היא, שהרב הקנאי הזה היה ממאן בהמרתו “להטבל” בידי סלקינסון – בהיותו מחלל בתרגומו כל קודש ופסול הוא לכהונה. על קנאת כתבי הקודש אשר לישראל יוסיף גם קנאת כתבי הברית החדשה.

וכיוון שנכשל הקנאי הזה בעבירה של “לא תוסיפו”, הניף עליו סמולנסקין שוט לעגו וייסרהו כדי פחזותו. וזה ה“שאול” שהיה בן לילה ל“פאול”, נזדעזע לתנופת שוטו של סמולנסקין ובשרו נעשה חידודים חידודים. ויצא קצפו גם על סלקינסון על אשר לא כהה במלגלג עליו. ולא זו אף זו, שמשך על סלקינסון קו של חדש, שהתחבר אל אויבו, וגם הוא שחק בסתר לבו על “משבתו”. אז נשבע יוסיפוס להרע לשניהם. וכאשר קצרה ידו מנגוע בסמולנסקין לרעה, הטיל זוהמתו בסלקינסון. הוא הביא את דיבת סלקינסון רעה אל אבי הכנסיה, כי “שבקיה סלקינסון לחסידותיה” הנוצרית וכי קצץ בנטיעות. וזה לכנסיה האות הנאמן והמופת החותך, כי זה שנתיים ימים הפקידה בידו את תרגום כתבי הברית החדשה לעברית והוא, בהתחברו לסמולנסקין, אבי אבות הכפירה, היה מתרגם חזיוני עגבים של שכספיר, ואת הפקודה שיצא מלפני הכנסיה, שכח ולא זכר עוד.

ואז גערו ראשי הכנסיה בנזיפה בסלקינסון ויענשוהו להיות נדח ממשמרתו, משמרת הכהונה בבית התפלה, לשנה תמימה, ולא ישוב אליה עד אם יגמור את תרגומו לספרי הברית החדשה.

בימים ההם, בשעת הענשו, היתה פגישתי הראשונה עם סלקינסון בלשכת העבודה של סמולנסקין. ומן היום ההוא נפגשנו פעמים לא מועטות במעונו של יהודה ליב סמולנסקין, אחי פרץ הבכור. ליל"ס היתה אז חנות של מכולת ברחוב ליכטנשטיין

  1. ומאחורי החנות היה לו גם חדר גדול למעון, ואל החדר הזה היה בא סלקינסון פעם בפעם בימי הקיץ אחר הצהרים לשחק עם יל“ס, בשעות הפנויות לו, במשחק האשקוקי. הטבלא של האישקוקי ערוך, מיחם התה רותח על השולחן, הכוסות נמלאות זו אחר זו. המשחק כמנהגו נוהג. בעלי התריסין מנגחים זה את זה ומתגרים איש ברעהו כדי לבדח את דעתם. – והשיחה של שני המשחקים האלה מלבבת היא מאד. מתובלת היא במילי דבדיחותא של “מרי דאגדתא” וב”פלפלא חריפתא" של הלצות חובשי בית-המדרש שבליטא. הרגעים האלה רגעים של קורת רוח יהודית הם, שאין לזרים חלק בה. וברגעים כאלה יש אשר נדמה לנו, כי סלקינסון שכח את המרתו ואת אנגליותו ויהי כאחד מאתנו. אבל באמת לא הסיח זה המוּמר התמים אף לרגע את דעתו מן הנצרות שבו. הוא היה נזהר בדבריו מכל ליצנות, שיש בה משום אבק כפירה או שיש בה מן הדומה לכיעור. ויש, אשר בשמעו ליצנות כזו מפי אחרים, היו פניו משתנים ככרום.

וכאילו גם במשחק, משחק האשקוקי, קמו גם נצבו על ראשי המלך והמלכה, על ראשי הסוסים והרצים ועל גבי המגדלות שומרי האגפים, כל הפסוקים בספרי הברית החדשה הקשים להתרגם, וכאילו קמו גם נצבו לשחק לפניו ולצחק בו… וכשהיה הולך פרץ סמולנסקין לפנות ערב מלשכת עבודתו אל ביתו – שהיה גם הוא ברחוב זה 63 – והיה עובר דרך חנותו של אחיו הבכור וסר אל מעונו, – היה סלקינסון מפסיק פתאום את משחקו וטרם יספיק סמולנסקין לשאוף רוח – כבר היה סלקינסון נצב לפניו וכבר היה מתיעץ עמו על ביטוי עברי ההולם איזה פסוק קשה. – כאילו נעלמה הטבלה של האישקוקי מנגד עיניו ורק הפסוקים הקשים להתרגם נשארו על עמדם. סלקינסון היה רוצה בידידותו של סמולנסקין ותמימות אהבתו לעברית ולספרותה העתיקה והחדשה היא שעמדה לו לכבוש אותה". (דוד ישעיהו זילברבוש, מפנקס זכרונותי).

על ענין ליברמן מספר גם ראובן בריינין בספרו על סמולנסקין, ואלה דבריו:

“פריימאן, עורך “האמת” הסוציאליסטי, הידוע בחתימתו גם “בר-דרורא” משך עליו בהנהגתו את עיני השוטרים בוויען, וכאשר התחקו על עקבותיו, נודע להם, כי הוא לוקח חלק באספות מסותרות. אז חיפשו בדירתו וימצאו תעודות חשודות ויאסרוהו בבית-הסוהר, עד אשר יחקרו וידרשו מי הוא ומה מעשהו בוויען. כאשר הגיע הדבר לפרץ סמולנסקין, כי פריימאן נתפש למלכות, הלך אל זלקינזון הוא המתרגם הנודע בשם י. ע. ס. אשר היה כהן ומטיף בהכנסיה האנגליקנית, ויבקשהו כי ישתדל לפני ציר מלכות בריטניה, שיעמוד לימין פריימאן, אשר היה עפ”י תעודותיו נתין אנגליה, ויהיה למגן עליו. הציר הקשיב לדברי יע“ס וידרוש דו”ח משר-השוטרים בוויען על אשר שם בבית-הסוהר נתין ממלכת בריטניה ואת צירה לא שאל. שר-השוטרים התנצל, כי נודע לו הדבר, שפריימאן הוא נתין ארץ רוסיה".

 

ה    🔗

יחס של “כבדהו וחשדהו” היה יחסו של הדור, דור ההשכלה, לזלקינסון, ושמא נכון יותר לנסח: “חשדהו וכבדהו”. לא אותו בלבד חשדו, אלא את כל המתחברים והמתרעים עמו. ובימים ההם היה חשד כזה נהפך ממילא לחרם סמוי או גלוי, לציד-משיסה, לרצון לעקור מן השורש. אולם אין לכחד, שגם מנה גדולה של הוקרה היתה מזוגה ביחסם של הסופרים והקוראים אליו בזמן ההוא. מדברי כמה מרודפיו משתמעת נעימה של צער ויגון על שאין הם יכולים ליהנות ממתק לשונו ומצחוּת אמריו בלבב שלם. הם היו קוראים את תרגומו “ויגרש את האדם” למילטון כמעט בהחבא, קוראים, נהנים ומודיעים, שאין לקרוא אותו, כי “אין יסודתו בהררי קודש”. ואפילו סמולנסקין, ידידו המסור וסניגורו המובהק היה אנוס להשיב לחורפיו ולמאשימיו, כי “אני בעצמי אמרתי והזהרתי את נערי בני ישראל לבל יקראו בו, כי אחרי כי מתוקה שפתו ונעימה מאד, תמשוך את הלב”. (“השחר” תרל"ז). ביחוד הצטיין עורך “הלבנון”, שלא זו בלבד שהטיל חצים בזלקינסון, אלא הוציא גם דיבה על סמולנסקין, שנתן יד למיסיונרים. ועורך “אוצר הספרות” בפרסמו כמה מאגרותיו, מציג את זלקינסון לפני הקוראים, ומסיים בפסוק פשוט: “תהא מיתתו כפרתו!” המלים “מסית”, “מדיח”, “נבל”, “בליעל”, “גונב נפשות” וכו' היו מצויות בשפע בכתבי-העת של הזמן ההוא ובהן אמרו למצות את דינו של זלקינסון.

אולם, כאמור, היה פרץ סמולנסקין מעריצו הגדול ולא נתן לפגוע בו. בכל יקוד-נפשו ובכל סמכותו הגן עליו מפני משטינים ומקטרגים וצרי מוח. הוא היה מבשר את הופעתו של כל תרגום משלו אף כתב הקדמה גדולה ונלהבת בראש המחזה המתורגם “איתיאל הכושי”, המסתיימת בפיסקה זו: “והנה זה נמצא היום גואל לשפתנו, אשר החל לנסות כוחו במלאכה הזאת, ניסה והצליח במאד מאד, כאשר תחזינה עיני הקוראים. כל הקוראים יודוהו על-פי פעלו כאשר אודהו ואברכהו אני על הטוב אשר עשה”. וגם בבקרו ב“השחר” את “ויגרש את האדם”, יאמר:

“במו פי אהללנו, כי אמנם המעתיק הגדיל תושיה בהעתקתו זאת, כי לא לבד כי לא נכיר בו, כי המליצה הורקה מכלי אל כלי, כי אם נאמין לשמוע ניב הנביאים בחזיונותיו, ובפה מלא נוכל להוציא משפט, כי עד היום הזה לא נעתק ספר משפה זרה אל שפת עבר בטוב טעם כבפעם הזאת. יבושו ויחפרו המעתיקים כולם בראותם מלאכת הסופר הזה”.

סמולנסקין ראה בזלקינסון מתרגם בחסד עליון והיה מפציר בו להעתיק ולהעתיק את שקספיר ואת שאר משוררי אומות העולם. וכשביקש ממנו עצה בענין זה, השיב לו: “כבר הגדתי והשמעתיך, כי אך אתה הוא האיש אשר בידך להביא את היקר הזה אל בית אוצר שפתנו וכבר בקשתיך והתחננתי לפניך, כי כה תעשה, כי אם לא אתה תעשה זאת, אין אתנו יודע לעשות זאת כמוך”. ובמקום אחר יאמר: “מעתיק הספרים “רם ויעל” ו”איתיאל הכושי" הוא אחד ואין שני לו בשפת עבר, ונספוק מאד אם גם יבוא איש אחריו, אשר ישכיל לעשות יותר ממנו".

אין תימה בכך, שדוקא סמולנסקין, הקנאי והלוחם הלאומי, התיצב לימינו של זלקינסון. בחושו הבריא והעמוק הרגיש מיד איזו ברכה נושא בקרבו זלקינסון ללשון העברית ולספרות העברית. שורה אחת משלו היתה חביבה עליו יותר מדפים רבים של בעלי לשון משכילים. הוא חש, שרוח של טהרה לשונית צרורה בתרגומיו והבין, שמכאן, ממנו, עשויה להתחולל מהפכה גדולה, אשר תטאטא את כל רגבי המליצה והפתוס המזויף. הוא צפה אל תוך נפשו של זלקינסון וראה בבהירות גדולה את גלגל המניעים שלו. על כן בז לקטרוגיהם וחירופיהם של יריבים וקנאים והודיע וחזר והודיע, תוך העמדת עצמו בסכנה, כי זלקינסון הוא אדם ישר אף על פי שהתנצר. וכי אהבתו ללשוננו בוערת כאש בלבו, וכי כל תרגום היוצא מתחת ידו הוא אבן חן, שלא היתה כמוה וקשה לשער, שמישהו עתיד לעלות עליו במלאכה זו. פטרון נלהב כזה, שדוֹק של שכרון פרוש על דבריו ומשפטיו, מן ההכרח היה שיעשה רושם גדול ויסתום פיות של רודפים ומחרימים. אולם הוא עורר גם כוחות שכנגד, שהוציאו לעז על שניהם. ומסופר, שפעם אחת, לאחר שסמולנסקין הסתבך באחד ממעשי ההגנה שלו לרעת עצמו, בא זלקינסון ואמר לו:

– צר לי מאד לראותך לוקה בגיני; אפשר שאיטיב לעשות אם אוקיר רגלי מביתך.

– חלילה! חלילה! – קרא סמולנסקין – אדרבה, עכשיו, שנעשינו אחים לצרה יקרת בעיני, נכבדת, ונעימה לי ידידותך מאד.

זלקינסון לא חדל להיות מבאי ביתו של סמולנסקין.

גם הרב יֶלניק והרב גידימן, שהיה יוצא ונכנס אצלם, הוקירוהו מאד ואף נטל עצה מפיהם ביחס לתרגומיו. בכללו של דבר ניתן לומר, שאם כי לפי שליחותו ומלאכתו המיסיונרית היה צריך לקשור קשרים עם פשוטי העם, כדי למשכם ברשת הנצרות, הרי למעשה הצליח לרכוש תמיד לב משכילים וסופרים עברים נאמני בית ישראל, שלגלגו על עבודתו המיסיונרית והעריצו את עבודתו הספרותית. כפי הנראה ממקורות מיסיונריים מוסכמים, לא הביא זלקינסון תנובה מרובה בעבודתו. דבר זה עורר עליו קטרוג. אולם תחת זאת היתה תועלת מרובה בשדה ההסברה הספרותית, שבה היה יחיד וּבעל סגולות מופלאות. עובדת היותו לא-יוצלח בלכידת יהודים לנצרות מודגמת הדגמה אופיינית בשיחה אחת בין סמולנסקין וזלקינסון, המסופרת כבדיחה:

סמולנסקין היה רגיל לשחק עם ז. בשחמט ותוך כדי משחק הוא שואל אותו:

– כמה יהודים העלית היום בחכתך?

– אף לא אחד!…

– וכך יהיה גם מחר!

אפשר שזלקינסון עצמו החשיב בעיקר את הצד היצירתי-הספרותי שבו. יש ידים לשער, שבשנים האחרונות היה ענין זה עיקר בעיניו גם אם לא היה יכול לומר זאת בגלוי. מכל מקום הוא ידע והרגיש את קשי-השליחות שקיבל על עצמו, כפי שאפשר לראות מן הקטע הזה, פרי עטו של זלקינסון, מתוך אחד המכתבים שנתפרסמו בדין-וחשבון מיסיונרי אחד:

“אשר לדעה, כי מיסיונר גוי מקובל ביותר על היהודים, הייתי אומר, כי יש לו בין השאר שתי מעלות חשובות: אין כל שנאה אישית אליו ואין הוא חשוד בלב ולב באמונתו שלו, וגם סיבת השתדלותו להביא יהודים לידי המרה אינה מתפרשת שלא כהלכה. לא כן המיסיונר היהודי: עם הופעתו הראשונה מתרקמות מחשבות כאלו בקרב היהודים: כאן אדם, אשר המיט חרפה על אבותיו, בגד בדת אבותיו, מרד באלהים, ולא די לו בחטאו אשר חטא, אלא הוא רוצה גם להחטיא את ישראל. על כן חשובה המיסיונריות בעיניהם כחתיכא דצביעותא הניתנת בעד בצע כסף… אולם המיסיונר הגוי, בהתקלו בהתנגדות או בקבלת פנים זועפות מיד ייכּזב ואהבתו לישראל תצטנן, אך לא כן היהודי המומר, אהבתו עזה כמות וכל מים של מצוקה לא יכבוה”.

אין ספק כי מבשרו חזה את הדברים הנוגים האלה, המשמשים לנו פנס קטן להאיר בו את האפלה, העוטה את פעולתו המיסיונרית.

זלקינסון מת בוינה ב-5 ביוני 1883.

 

ו    🔗

דין הוא שנזקיק את עצמנו לשאלה: מה היה טיבו של זלקינסון המומר? ההיה איש צבוע, שמכר את אמונתו בעד בצע כסף? ההיתה מידת אמת בחשד שחשדוהו רבים מבני דורו? כלום היתה עבודתו התרגומית הכבירה תכסיס של שליח מיסיון ותו לא מידי, כפי שהיו סבורים כמה מבני זמנו?

אי אפשר, כמובן, להשיב על השאלות על דרך הודאי, הואיל ואין בידינו מסמכים רבים לתמוך בהם את מסקנותינו. אולם גם המעט הזה, יש בו כדי ליתן לנו רשות מלאה לומר: זלקינסון היה איש ישר ותמים. הפרשיות המועטות מתולדות חייו שהשתדלנו להציגן לפני הקורא אף הן מוכיחות, כי הוא נתפס לנצרות ודבק בה לא מטעמי קאריירה או בגלל שלמונים. אפשר שאין זה חזיון שכיח ביותר ואיננו רגילים בו. אנו יודעים להסביר לעצמנו פרישה מן הדת היהודית או הנוצרית, אנו יכולים לקרב להבנתנו התנצרות והשתמדות מחמת אונס או נוֹחוּת או תמורת כהונה דתית גבוהה. אלה הם מעשים בכל יום ומשום כך הם מתקבלים על דעתנו. אולם הבין לא נוכל כיצד פורש יהודי מאמין, איש-דת, מן האמונה הישראלית המקורית על מנת להדבק בדת ישו, שגם בביטויה המובחר אין היא סו“ס אלא בבואה של דת ישראל והעתק רפה ממנה. ולפי שאין אנו תופסים את המעשה הזה, אנו מטילים חשד בכל מי שעושה כך ובטוחים, כי לא בתום לב נהג האיש הזה, אלא בערמה ובמרמה, כדי לנחול עושר או כבוד. אולם אם גם נניח, כי ברוב המקרים הדין עם הרגשה זו, רשאים אנו להניח, שזלקינסון היה חזיון יוצא מן הכלל. הוא היה איש תם וירא שמים. מעורה בתרבות ישראל ובמסרתו, מוקיר התנ”ך ואוהב את עמו עד רגעו האחרון. אלא שכתוצאה של חויות אינטימיות, שרק מקצתן ידועות ומוסברות לנו, אם על-ידי השפעה מדיחה או מחמת רפיון רצון, התנצר ואיחד בקרבו את תורת ישראל עם תורת ישו ולא הרגיש להלכה כל כלאיים, אעפ"י שלמעשה היתה שניות זו ידועה לו יפה יפה.

בהסברת חזיונות אישיים חס לנו לדון לפי כללים קבועים. כל תופעה אישית היא בת פעם אחת, מאורע לעצמו, בעיה יחידה במינה, ויש לבחון אותה ולחרוץ את משפטנו עליה בלא דעה קדומה. שטוּת היא ליטול תשעים ותשעה חזיונות אישיים ולעשותם יסוד למסקנות בשביל החזיון המאה. הכללה כזאת כופרת ביחידותה של כל אישיות גדולה, הלועגת לכל מטת-סדום של כללים וחוקים ונסיונות שהיו. זלקינסון היה חידה לבני דורו והוא חידה בעינינו, אך לא יתכן לנהוג בו במידה שנוהגים במומרים אחרים. גם עדוּתם של סמולנסקין, זילברבוש, ציטרון, בריינין, קאמיאנסקי, שהיא בלי ספק עדות כשרה ואין לחשוד אותם באהבה יתרה למומרים ולמיסיונרים, יש בה משום אסמכתא גדולה ליושרו ולתמימותו של זלקינסון. “נדמה לי – כך כותב זילברבוש – כי מימי לא ראיתי תמים כזה, וכשם שהיה אדוק באמונתו, כך היה אדוק באהבתו את הלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה ובאהבתו את ‘אחיו’ היהודים”.

על שלושה יסודות חזקים נשען איפוא משפטנו על יושר לבבו ותמימות דרכו של זלקינסון:

א) על עדויות בני דורו, עדויות של סופרים עברים מובהקים, שנלחמו את מלחמת ישראל ועתידו ושל עסקנים לאומיים, שביצרו את ההכרה הלאומית בקרב הנוער. תעודות אלו, שנמסרו לנו על ידם בכתב וכאילו בדרך אגב, חשיבות יתרה נודעת להן, הואיל ותכנן מבוסס על היכרות אישית ועל רשמים בלתי אמצעיים מפגישות ומשיחות פה אל פה. אין זה מקרה, שכמעט כל אלה, שהלעיזו עליו, היו ניזונים מפי השמועה והרכילות, בעוד שמעריציו הכירוהו פנים אל פנים. ואם הללו ראו את נצרותו כטפלה ואת עבריותו כעיקר. רשאים אנו לסמוך עליהם ועל טוב טעמם ועל יושר מצפונם.

ב) על התנהגותו ואורח חייו. הוא היה עושה את מעשיו בגלוי ולא בנסתר, כמנהג המיסיונרים, סבל חרפות וגידופים ולא השיב לחורפיו דבר. סימן, שהיתה לו הרגשת שליחות. מה שהוא לדידן הרגשת-תעתועים היתה לדידיה יֵעוּד חייו. כל ימיו לא מש מאהלה של היהדות וגורלה. בצרתה לו צר. הוא הרבה להשתמש בהשפעתו, שרכש לו בקרב חוגים אנגלים כמטיף נוצרי, לטובת יהודים נענים ברוסיה, ביחוד בימי פרעות, ולטובת נרדפים ע"י המשטרה בוינה, כבמקרה בר-דרורא, שסופר לעיל. במקום אחד מסופר על ההיכרות בין לורנס אוליפנט, חובב ציון נוצרי הידוע, ובין פרץ סמולנסקין, שזלקינסון גרם לה. הוא היה ער לכל הנעשה בקרב היהודים ולעתידו של עם ישראל. במכתב אחד ישנה פיסקה כזאת:

“השיחה נסבה בעיקר על פליטי רוסיה והתישבותם באמריקה או בארץ ישראל, הודעתי להם את החדשות שאני מקבל מזמן לזמן מאת מר אוליפנט בקונסטנטינופול, החדשה האחרונה היא, שמר אוליפאנט, בראותו את המשפט הקדום ואת השנאה הגדולה של ממשלת תורכיה ביחס לאנגליה, רכש לטובת תכניתו את האמבסדור האמריקאי, המנהל עכשיו בהתאם לפקודה מארצות הברית, משא ומתן עם ממשלת קונסטנטינופול על ההתישבות בארץ ישראל” (מכתב לדאנלוֹפ, שנכתב בשנת 1882).

מכאן, שזלקינסון לא התענין בגורל היהודים מטעמי תכסיס, אלא היה באמת חד מהם, אעפ"י שהמיר את דתו.

ג) על מהות עבודתו הספרותית. כשאנו בוחנים את תרגומיו ואת הערותיו ואגרותיו של זלקינסון, אי אפשר לנו שלא לבוא לידי מסקנה, כי אמנם אדם ישר והגון היה. נקיון כזה של לשון, נאמנות כזאת למקור, ועבודה תמה כזאת המבצבצת מכל מלה ומכל פסוק, לעולם לא יהיו נחלת נוכל ורודף שלמונים. הוא שיתף בתרגומיו את כל כוחות נפשו ומיצה את מיטב עסיסיה של הלשון העברית. כך נענית לשון רק לאוהבה-אהובה ולמי שהוא בן בית גמור בחדרי חדריה. אין אנו מוצאים בתרגומיו לא עיקום כתובים ולא מעשה אונס לשוני. הכל כאן על טהרת התנ"ך והרוח הישראלית. ואנחנו יודעים היטב איך כתבו כל אותם המומרים להכעיס ולתיאבון לאחר שנשתמדו. כיצד סרסו, הגניבו, הערימו והטילו דופי. בקראנו את דבריהם של משומדים כאלה, אנו מרגישים מיד, שכל מלה עברית נטמאה תחת קולמוסם – שאיזה שטן מרקד כאן בין השיטין. ואילו זלקינסון משיב עלינו רוח של עברית טהורה, של אהבה זכה, רוח של שירה נעלה, ועל כרחנו אנו נוטים בשעת מקרא בספריו להאמין, כי הוא איננו ככולם, כי חטא חייו אינו תולדה מחויבת של תכונתו ומהותו. ההוכחה הספרותית הזאת היא בעיני החזקה שבהוכחות, משום שיכול אדם לסלף את עצמו בגילויים שונים ולהצניע את מהותו האמיתית, אך אין הוא יכול לעשות כן ביצירה שירית גדולה. ותרגומיו של זלקינסון הן יצירות ראשונות במעלה. מפעל מעין זה משקף כאספקלריה מאירה את דמותו האמיתית של בעליו. הכוח, המגלה את צפונותיו ואת סוד נפשו, פועל ברשות עצמו ואינו כפוף לרשות אחרת. שכינת היצירה היא אנינת-דעת ואיסטניסית, וכל קמט של זיוף מרתיע אותה אחורנית.

אין המכוון כאן ללמד קטיגוריה על היחס הרע, שרבים מבני דורו גמלו לו על הגדולות שעשה למענם ולמען הבאים. המומרים היו תמיד פרשה מכאיבה ומבישה בחיי כנסת ישראל בגולה. הרבה פורענויות נתרגשו עליה בגללם. הם היו בחינת “מהרסַיִך ומחריביך ממך יצאו”. בשפת ימינו נכון לקרוא להם בשם “גייס חמישי”. אכלו קורצא, עסקו בדילטוריה, מצאו דופי והוקיעוהו בריש גלי, שימשו בני סמך לאנטישמיים ומררו את חיי עמנו. והימים היו אז ימי נצנוציה הראשונים של הלאומיות הישראלית המודרנית, שהרבה קוראי-תגר קמו עליה. את נושאיה ביקשו החרדים הקופאים על שמריהם להוציא מכלל ישראל. מן ההכרח היה, שכמה סופרים, שאינם מעמיקים ראות, ורבים מקהל המשכילים, יתיחסו בחשד ובזעף כלפי מומר מסוכן כזלקינסון. ברדפם אותו כאילו אישרו ע"י כך את נאמנותם אל היהדות והפגינו את טהרת לאומיותם. אם נוסיף על כך גם את העובדה, שתרגומיו הראשונים היו “ויגרש את האדם” למילטון, מחזה, שמגמתו הנוצרית בולטת ביותר, וכן “בן-קוהלת” לטידגה, העוסק אף הוא בשאלות האמונה הנוצרית ותהיותיה – נבין, שהיה מקום לחשד, כי לציד נפשות הוא מתכוון ותו לא.

וכן אין המכוון כאן ללמד סניגוריה על זלקינסון המומר, שהלך לנוע על הנצרות. עם אנשים כמותו יש בודאי לדקדק כחוט השערה, וחטאו חטא. ברם, אנחנו החיים כששים שנה אחרי מותו, היודעים ומכירים את שרותו הרב ללשון העברית ולספרות העברית, חובתנו להיות צודקים ביחסנו אליו יותר מבני דורו, שהיו קרובים אל החלל וחששו שמא ישחית את צעיריהם. משפטנו צריך להיות משפט אמת, שאינו משוחד ע“י יצרים ופולמסאות. אולם כל כמה שדרך חייו של זלקינסון מענין אותנו, אין להכחיש, כי בעיקרו של דבר אנו נצמדים אליו ומזקיקים את עצמנו אליו מפני שהוא סופר עברי, מפני שהכניס הרבה קבין של יופי ללשוננו ולספרותנו ומפני שהתפקיד שמילא בעיצוב דמותה של השירה העברית החדשה, אינו יכול להתמעט ע”י מקרים ומסיבות צדדיים, יהיו אילו שיהיו. הן הוא מובלע ועומד באבריה של שירתנו. החותמת והפתילים שלו ניכרים בכמה מגדולי ספרותנו.

 

ז    🔗

זלקינסון היה על פי שורש נשמתו ועל פי סגולותיו וכשרונותיו משורר עברי. הוא היה יהודי גזעי, שיהדותו התרבותית לא הופקעה מתוכו ע"י האקט של טבילה נוצרית. כל הויתו, כל עצמותיו אמרו: יהודי אני. תרבותו היסודית היתה עברית, שינק אותה מן השיתין. קנה-הצופים שבעדו השקיף על פני העולם היה ישראלי. השכלתו רחבה היתה. בקיאותו במכמני הלשון הגרמנית והאנגלית היתה גדולה להפליא. ידיעתו בספרויות העמים היתה ידיעה לעמקה ולאמיתה. איש הטעם הדק, חובב יופי ובעל נפש פיוטית. זיקתו לעולם זיקה דתית היתה. האמין בהשגחה עליונה והצדיק את הדינים. בריא בטבעו, אלא שעיניו, שהוטל בהן איזה ליקוי עוד בנערותו בשעה ששקד על לימודי קודש, כהו לעת זקנתו. אדם חרוץ, מתמיד ונועז, נעים הליכות ויודע לכבוש את יצרו. קיצורו של דבר: טיפוס של תלמיד חכם יהודי.

הכשרון המובהק ביותר, שהיה מצוין בו בכל תחנות חייו ופעולתו, היה כשרון התרגום, והמלה “תרגום” משמשת כאן במשמעותה הרחבה ביותר. לא העתקת דברי ספרות מלשון ללשון בלבד, אלא תרגום בחינת תחווּך ומיצוע בין סוגי רוח, דתות ותרבות. עוד בימי בחרותו “ניסה את הנוצה” להעתיק, ובכוֹר תרגומו היה המערכה הראשונה של “נכלים ואהבה” לשילר, ששלח אותו כתשורה לעלמה אחת, בתו של אליאשביץ, כדי למצוא חן בעיניה. כבר התרגום הזה הפליא את קוראיו ועשה לו פומבי גדול. אולם רשומות שונות מספרות על כמה וכמה תרגומים משלו, שעברו מיד ליד והרהיבו את עין המשכילים ולבם. לפי השמועה כתב גם שירים עברים מקוריים, אלא שלא עלה בידי להשיגם.

אמרנו, שזלקינסון ראה את מלאכת התרגום כמלאכת-קודש, ביתר דיוק: כמלאכוּת-קודש, כיעוד. הוא העלה את התפקיד הזה למדרגה נעלה של יצירה. כשם שראה את עצמו לאחר ההמרה כנולד מולד שני, כך ראה את היצירה המתורגמת כנוצרת מחדש, כבריאה חדשה. הוא ידע כמובן יפה, ששכספיר או מילטון מפסידים לא מעט מאורם וחומם תוך כדי תרגום; אולם מאידך גיסא היתה בו הכרה עמוקה, כי השפה העברית, שאל תוכה יצק את יצירות מילטון ושכספיר, מחזירה את ההפסד הזה בתוספת של נופך. רוחה של הלשון העברית, ניב-שפתיה הנבואי, מחצבתה הקדושה, נשימת-אפה האלוהית וזוך בשרה ודמה מותחים על המתורגם איזה חן עולם, איזה פיוּס ושֶׂגֶב, שאפילו המקור הגאוני ביותר אינו יכול להתפאר בהם. ומכיון שהוא הוקיר בעיקר את יסוד הקודש, לא היה איכפת לו אם איזה תג חילוני נתמעט ונצטמצם. לפיכך אנו רואים באמת, שבכל מקום שנאבק עם חומר רוחני ודתי – יצא כמנצח. במקומות כאלה עולה לא פעם התרגום על המקור. כנפיו רפו רק בשעה שנפתל עם חומר “עכור”, ארציי, שאפשר להביעו כך, אך שום אמת-ספים לא תרעש אם תביע אותו בדרך אחרת. הוא היה נדחף בתרגומו על ידי איזו יראת רוממות, ע"י גיל ורעדה, ובמקום שאלה חסרו, כגון במחזות-בינים שונים ובחוליות-חיבור או בדברי מהתלות, שם לא שיקע את מלוא כוחו ויכלתו. שם יצא התרגום חסר ויש שהרשה לעצמו להשמיט ענינים כאלה.

הרעיון, שהנחה אותו במלאכתו ובכמה מתרגומיו, היה: הצורך למזג תורת ישו עם תורת ישראל. לו נראו, ששתיהן משלימות אשה את רעותה, לפיכך תרגם את “ויגרש את האדם” ואת “בן קוהלת”. שתי היצירות הללו, אם כי השניה מעוטת-ערך היא מן הראשונה, נראו לו כמתאימות לעורר את תשומת הלב, אם לא יותר מזה, של היהודי המשכיל למיתוס הנוצרי; למלא את נפשו תהיות ופליאות, שתורת משה והתלמוד, אינם מסוגלים לעשות זאת. הוא ראה בשני השירים הגדולים האלה מעין גשר לברית-חדשה. כמשורר המאמין בערכי יופי ובהשפעתה של מידת התפארת על נפש האדם, היה סבור, שאין כמילטון מוכשר לחבב את המיתוס הנוצרי, התומך את יתדותיו בספר בראשית הישראלי. המעבר, מכל מקום המעבר הפיוטי והאמנותי, הוא שם כל כך קל, כל כך מלא הוד שירה ונגינה, והמזיגה של שני המיתוסים הוא כה גרציוזי, שנדמה היה לו, כי גם קוראים עברים ירגישו כמוהו ויעשו כמוהו… ובתום לבב עשה זאת. בתחבולות ובלהטים ובטכסיסי-שוא אין אדם יכול בשום פנים להוציא מתחת ידו תרגום כזה, שהוא חטיבה של אמנות. הוא שכח אותה שעה, כי שום שירה עוד לא הכריעה את הדת. רצויה היא השירה לדת אם היא משמשת אותה ואת צרכיה, אם היא מגבירה את הדבקות בה, אך היא נדונה לגניזה באיזו עלית-גג אם היא צוררת לדת. וכך היה דינו של “ויגרש את האדם”: קראוהו בחשאי, התפעלו מיפיו וממלאכת התרגום, אך השפעתו היתה ספרותית בלבד. התרגום הצליח, התיווך הדתי לא הצליח. לא כל שכן שתרגום הברית-החדשה, שהוא כולו מלאכת מחשבת ושיא הישגיו, לא היה יכול לקרבו למטרתו: לקנות נפשות לנצרות. שכן כאן היתה הכוונה שקופה וגלויה לכל מכדי שאפשר היה להלכד בקסמי היופי של הלשון העברית. ואנו אין לנו אלא להביע קורת רוח מעובדות אלו.

 

ח    🔗

כבר נרמז לעיל, שזלקינסון השתוקק לתרגם מלועזית לעברית, כדי לזכות את ישראל בערכים רוחניים חדשים, שלא עוכלו עד כה בקיבתו. היתה לו בתחום זה הרגשת שליחוּת. לא יכלתו הלשונית והבנתו הספרותית בלבד הכשירוהו לכך, אלא גם – ואולי בעיקר – המשרה שהושמה על שכמו והיעוד שחש ברהטי דמו לעשות שלום בין שתי השקפות עולם, לישב סתירה עתיקת-יומין, בדיבור אחד: לנצר את היהדות וליהד את הנצרות. כי זאת עלינו לדעת: הוא לא חי בשלום עם הכנסיה הקתולית ולא עם אותם הזרמים הנוצריים, המטיפים לטהרת הנצרות. הוא נשא חלום בלבו, כפי שכבר ראינו לעיל, להנהיג את השבת כיום המנוחה לכל האנושות כולה, כנוצרים כיהודים, כדרך שחזה בעיני רוחו את היום, אשר בו הכל יתפללו בלשון-הקודש, שהיא לדעתו לשון הנשמה והתפילה. להכשיר את הלבבות לכך – זה היה תפקידו בתוך הנצרות, ואילו בקרב היהודים ראה תעודה לעצמו לקרב להבנתם ולשכלם את ענין הברית-החדשה. הוא היה על-פי שורש נשמתו ריפוֹרמטור, המבקש לתקן ולחדש, ולא מיסיונר המפיץ דת מוגמרת ומאובנת. אלא שהתנאים שהקיפוהו שלא בטובתו היו טרגיים בשבילו והם שקבעו את גורלו העלוב כשליח וכמטיף בכנסיה האנגליקנית.

בקטע אבטוביוגרפי משנת 1849, שנדפס בספרו של דאנלופ, מתאר זלקינסון כיצד ולשם מה נעשה למתורגמן:

“כשקראתי בפעם הראשונה בחיי את הברית-החדשה – וזאת היתה העתקה עברית – הרגשתי אז צורך גדול בתרגום חדש לפי רוח הלשון העברית. לפיכך מיד כשרכשתי לי ידיעה בלשון יוון עד כדי קריאה בברית-החדשה במקורה, תרגמתי את האגרת “אל הרומיים”, שנתפרסמה בשנת 1853. היה זה הנסיון הראשון שלי במלאכת התרגום. אולם נוכחתי לדעת, כי אמנות התרגום המדוייקת דורשת יגיעה של אימון ותרגיל ממושכים. היהודים הוציאו מקרבם בכל הדורות סופרים עברים גדולים, אך לעתים רחוקות מאוד יצא מתוכם תורגמן טוב. על כן שמתי לבי להתאמן ולתרגם קטעים קלסיים לעברית”.

הוא הקדיש את עצמו איפוא לתעודת המתורגמן הטוב, החסר כל כך ליהודים. ואמנם לא שגה ברואה. במשך דורות רבים לא קם כמוהו. הרגשת יעודו לא הטעתוּ. חבל שאבדו לנו אותם “האימונים והתרגילים” בתרגומי קטעים קלסיים. חזקה עליו על זלקינסון, שגם נסיונות אלה היו ראויים לבוא באוצר ספרותנו.

ביטוי מפורש יותר נתן להרגשתו זו במכתב אחד משנת 1882, שנה לפני מותו. לקטע זה נודעת חשיבות יתרה, משום שהוא משמש מעין חשבון נפש וסקירה-לאחור מצד אדם, שהכיר את ערכו ואת כוחותיו. וזו לשונו:

– – – תרגומי העברי לברית החדשה מוכן ומתוקן לדפוס. נראה לי, שהתקנת תרגומים עברים הוא הכשרון היחיד שניחנתי בו, ואני הקדשתיו לאל חי. זהו מין תיבת בּהט (alabaster box) מלא תמרוקים ובשמים ענוגים, שאני מזלף אותם לכבוד האלהים, למען יחדור ריח הניחוח של שמו לכל בית ישראל".

אם נסיר מעל הפסוקים האלה את הטלית המיסיונרית, שהתעטף בה, תהא מבצבצת ועולה לעינינו אישיות פיוטית, שהבעת-עצמה לא היתה אפשרית לה אלא בדרך של הרקה מכלי אל כלי, בדרך התיווך והתרגום. אפשר לקבוע שלוש כתוֹת של פייטנים: כת ראשונה קולטת עולם ומלואו ויצירותיהם של משוררים אחרים קליטה כזו, המכשירה אותה ליצור ברשות עצמה ובכלים משלה ולהוסיף נופך מועט או מרובה, אך מקורי, לאוצר השירה והניב האנושי; כת שניה מתרשמת התרשמות עמוקה מן הסובב אותה בחיים וביצירה אך מהיותה מצומצמת בכוחות עצמיים, הריהי נדחפת לחקות, כלומר לחזור על המבוטא כבר תוך קיפוח המקור והחלשתו; כת שלישית של פייטנים, דומה בכל לראשונה, סופגת את רשמי העולם והיצירה כמותה ומרגישה צורך דוחק להגשים את עצמה על-ידי ניב-שפתיים כמותה, אלא שלה לא ניתנה מתת-החסד לעשות זֵר זהב מקורי לעולם ולהראות את חמודות ההויה באור פיוטי משלה. לפיכך היא עושה בגלוי בתוך רשות אחרים, הופכת והופכת בדינרי יצירתם, מתרגמתם, מגלה בהם אור גנוז, מבליעה תוך כדי גילוי והעתקה איזה חידוש של רגש והגות משלה ומַשרה רוח של חדוה וקדושה עליהם. הכת הראשונה היא כת של בני-עליה מועטים, שבזכותם קיים העולם ומפירותיהם הוא ניזון. הם בוראים זיו ונוי, חן וחסד, טעם וכוח, מראה-עינים והלך-נפש – הם מלח ההויה ומלכה. כת שניה גרועה משלשתן, הואיל ולא זו בלבד שאינה מוסיפה ולא כלום, אלא היא באה לגרוע ולבזבז, לפגום ולטשטש. המחקה מעמיד פנים כאילו יש לו משלו, ובאמת אינו אלא מוציא לבטלה משל אחרים. ואילו הכת השלישית היא כת של בוני-עולם ומרבי-תפארת. הם מישבים שממות ומקימים נחלות עליהן. הם קושרים קשרים בין חלקי תבל נדחים. נר מצאו והם מדליקים בו נרות אחרים שעדיין לא עלתה עליהם שלהבת. לכאורה, זוהי כת של שמשים, המשועבדים לתוכן זר ולצורה זרה ואינם בני חורין ולא בעלי רוח ליצור ברשות עצמם; ברם, כך הם נראים במשקל ראשון בלבד. לאמיתו של דבר, הריהם משקיעים בכל חרוז ובכל פסוק מכוח עצמם ומתפארת נפשם. בין השיטין המתורגמות רוטטות שתי נפשות, נפש היוצר ונפש מתרגמו. כל יצירה מתורגמת כראוי וכהלכה היא בחינת שבת, שיש בה נשמה יתרה, הבאה בזכות המתורגמן המחונן.

עם כת אחרונה זו נמנה זלקינסון. הוא לא היה מתורגמן באקראי, המעתיק דברים בכשרון אך בלי זיקה נפשית למקור או לנעתק. הוא היה בעל השקפה דתית, ספרותית ואסטתית, וכל בחירה היתה במגמה ברורה ומסוימת. הוא לא טיפל, כעדות עצמו, אלא ביצירות-המופת, שעוררו בקרבו הרגשת שׂגב וחרדת-קודש. רק אלה המשוררים, שבת-קולם היתה מנהמת מתוכו זה ימים רבים, נראו לו כשרים לתרגום. מילטון ושכספיר נבלעו בדמו ותבעו ממנו תיקון בלבוש ישראלי תנ“כי. ואפילו טידגה הגרמני, שערכו מועט, היה נקרא מאוד ע”י היהודים בימים ההם, וספרו “Urania” ששמו הוסב אח“כ ל”בן-קוהלת", תורגם על ידו מפני שהפעים את הלבבות בגלל הבעיות והתהיות הדתיות, שכמותן מצויות בקוהלת שלנו. הוא שיקע בתרגומו עמל רב. יחסו לעבודה זו היא, איפוא, יחס של כובד-ראש ומחשבה-תחילה. הוא אהב להיאבק עם חומר נשגב וקשה, שעיצובו בדמות עברית לא היה יכול להיעשות אלא מתוך ריכוז הנפש וצמצום כל היכולת בנקודה אחת. הוא הביע את עצמו, את העולם שנחקק בלבו ואת כיסופיו ליצירה, באמצעותם של מילטון ושכספיר. אדיר חפצו היה להתקין לכל עדת בני ישראל כלי-תפיסה וכלי-עיכול לאותו תוכן פיוטי ורעיוני נעלה, המקופל ביצירותיהם שתרגם ושהתעתד לתרגמן. הלשון העברית נהפכה בידו למכשיר-קסמים כזה והוא השתמש בו עד כדי מיצוּי כל יכלתו. זלקינסון היה תורגמן, שגילם במלאכתו את משא-נפשו. על כן כה השכיל לרדת למצולות הפשט והמסתורין של היצירות המתורגמות.

 

ט    🔗

הבה נבדוק מה היתה דרכו של זלקינסון באמנות התרגום ובמה כוחו גדול; אילו חידושים חידש בשדה זה ומה מסורת פגומה הרס; מה היו עקרונותיו וכללי-עבודתו ובאיזו מידה השכיל להגשים אותם. משום שהמקרא בתרגומיו מוכיח לקורא, שלא בדרך אגב תרגם ולא מלים מן הבא ביד שׂם בחרוזיו. שהוא הרה כל מלה וכל חרוז ולא ילָדם אלא לאחר כּלוֹת ימי ההריון. כיוצרם הראשון גם הוא ישב שבעה נקיים על כל משיכת קולמוס. לפיכך ראויים תרגומיו להקרא בשם מולד שני, יצירה חדשה. אולם היו לו לעינים כללי-יצירה, חוקי-מלאכה ותשמישים טכניים, ששום יוצר אינו בן-חורין מהם. ואעפ"י שכללים אלה לא נצררו בספר מיוחד, מכל מקום הם מפוזרים בהקדמות, במכתבים ובעצם המלאכה שהוציא מתחת ידיו, שכל עין בוחנת תראה בה זיקה קבועה וברורה לעקרונות מסוימים.

העיקרון הראשון, שהדריך את זלקינסון, היה נאמנות לרוח הלשון התנ“כית תוך התאמתה לאפיו של המקור. שני דברים אלה נראים לכאורה מנוגדים זה לזה, אך הם עובדה קיימת בתרגומי זלקינסון. הוא שמר תמיד על סגנון עצמו, שהוא הסגנון הביבלי, משום שזה היה לו טבע שני, סגולה מסגולותיו, צבע דמו הרוחני, אישון עינו. בענין זה לא עלה עליו עד כה שום תורגמן עברי, ואף לא פרישמאן וביאליק. האחד משום שסגנונו היה מצומצם והשני – משום שלא הקפיד על טהרת התנ”ך וביקש את המזיגה, שהצליחה בידו עד להפליא, אך טהרה ראשונה שוב אין כאן. ברם, זלקינסון ידע גם את סוד ההתאמה והסיגול. שכינת התרגום נענתה לו תמיד. ואין הדין עם סוקולוב הכותב (במסתו על חיים יחיאל בורנשטיין), כי “תרגומי זלקינסון הם מקרא עונג, יפה, קל, אבל זהו זלקינסון ולא שקספיר”. לאמיתו של דבר, אין דומה סגנונו ב“ויגרש את האדם” למילטון לסגנונו ב“איתיאל הכושי” לשכספיר. כדרך ששונים הקצב והחרוז ב“בן-קוהלת” לטידגה מאלה שב“רם ויעל”. ואמנם בהקדמתו ל“רם ויעל”, בשעה שהוא מתַנה את המכשולים שהתיצבו לפניו בעבודתו, הוא אומר בפירוש, כי יש להבחין בין אופי הנפשות הפועלות וכי לכל אחת נוסח דיבור משלה, אלא שהוא קובל על עניוּתה של הלשון העברית, שאין בכוחה לדָרֵג דירוגי ביטוי וסגנון כאלה, ששכספיר שם אותם בפי גבוריו. וכה יאמר:

“המוקש הראשון בהעתקת הספר הזה הוא מקור הספר (ככל יתר ספרי שעקספער) המלא מפה לפה פאַרנאָמאַסיאַ או פאראָדי, היא המליצה אשר יקראו לה סופרי היהודים: לשון נופל על לשון. ואף כי היא אחת הסגולות היקרות בשפת עבר, בכל זאת קשה הדבר מאד, להעתיק מליצה כזאת ולעשות אותה כמתכונה מלשון אל לשון. המוקש השני היא אומנת יעל, אשר עמדה לי לשטן בדרך. האשה הזאת, כאשר יציגנה שעקספער לעינינו, אין לה שפתי חן ולא לשון לימודים, ואף באלפא ביתא לא ידעה להבדיל בין אות לאות, אבל הומיה היא בשפת יתר ובלשון עלגים, וכל שיחתה בלולה ומלאה שגיאות לעורר שחוק ומהתלות לעיני הרואים בה על הבמה.– – – ואנכי נוכחתי, כי לא תצלח בידי לשים כל דבריה בעברית כאשר הם בלעגי שפה בלשון ענגליש, על כן שמתי מקצת הדברים בפיה כמשפט הלשון ולא כמשפט העתקה נאמנה”.

נמצא, שאחד העיקרים, הקובעים את דרכו בתרגום, הוא: הבחנה דקה באֹפיו של המשורר ובאופיין של הנפשות הפועלות, כדי להתאים להן סגנון דיבור ולבוש-מחשבה. בענין זה יותר משהקפיד על נאמנות למקור הכתוב הקפיד על נאמנות לתכונות הנפשות. ורשאים אנו לומר, שאילו היה שכספיר כותב את מחזותיו עברית, היה כותב בסגנון כזה.

עיקרון שני, שהאיר לפניו את נתיבו, אפשר לצמצמו במימרא הנודעת: “המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי”. בהיותו שליט בכמה לשונות שליטה שלמה ומופלאה, ידע יפה, כי לכל לשון אידיומטיקה משלה וצירופים משלה, ועל כל לשון ממונה מלאך מיוחד. הוא השתדל לכבוש תחילה את לבו של שר-הלשון, כדי שיתרצה לגלות לו את סודו המיוחד ולמסור ברשותו את מפתחותיו. מן הנסיון ידע, שאין ליטול בפשטות משפט לועזי ולהעתיקו כמות שהוא לעברית. או בלשונו: “אין להעתיק מליצה ולעשות אותה במתכוּנתה מלשון אל לשון. כי מליצה גרמנית לחוד ומליצה עברית לחוד.” חומרות גדולות הטיל על עצמו ותביעות מרובות תבע מעצמו כששאל את סמולנסקין לדעתו על התרגום. “איתיאל הכושי”, אמר: “ואתה תחרוץ אם גלגול הנפש מענגליש לעברית נעשה כהוגן”. בפירוש: גלגול הנפש. לא הרקה פשוטה מכלי אל כלי ולא העתקת צורה, אלא גלגול, כלומר, עיכול שלם של המקור ויציקתו מחדש בדפוסים עברים. מעשה-ריקום חדש בחוטים ישנים. הויה שניה של יצירה קיימת. והרי תפיסה זו בעסקי תרגום שרירה וקיימת עד היום והיא היחידה ואין בלתה נכונה. את הכללים האלה קיים זלקינסון במילואם ואם חטא כנגדם היה מודה ומתוודה על חטאו זה. בשעה שלא הרגיש בכוחו לתרגם את שפתו הבלולה והליצנית של מערקוטיא במחזה “רם ויעל”, אשר “אין די לו להתלוצץ בשפה אחת, כי אם ישא גם מלה צרפתית על לשונו או איטלקית, ובכן יבטא בשפתיו אמרי הבל וריק כזורה מוֹץ ברוח. גם אמרים נמרצים כיורה זיקים וחצים שנונים” – הריהו מתנצל מיד באמרו: “ואני סמוך לבי, כי כל קורא מבין יודה, כי אין ביד סופר עברי להעתיק כל דברי מערקוטיא כאשר הם”. והוא מוסיף בהומור: “לולא הקצרתי דבריו, היה הוא מקצר חיי”. אולם בדרך כלל נשמר מדילוגים ונאבק עם המכשולים עד לגמר-מלאכה מוצלח.

העיקרון השלישי, שהיה אדוק בו ושנתגלמה בו מהפכה ממש ביחס לשאר המעתיקים שלפניו ושבדורו, הוא מתן היצירה המתורגמת בעברית בכל צביונה וקומתה, ללא תוספת ומגרעת. דרכם של המשכילים היה לקצר את המקור או להאריכו, להחליף משפטים ולהשמיטם כראות עיניהם. פעמים עשו זאת מחמת הקושי שבתרגום, פעמים מטעמים מוסריים, כביכול, שכן אזנו של העברי היתה נכוית לשמוע דברים מסוימים, ופעמים מחמת שלא הבינו פשוטם או רמזם של מקומות ידועים וראו צורך להעלים או לבנות עליהם דָיק של מליצות משלהם. שיטה זו של השמטה עוד היתה נקוטה אפילו בידי סופר מודרני כבריינין, שתרגם את ה“פרדוכסים” לנורדאו ופסח על קטעים שלמים משום “טעמי צניעות”. המתרגם הקטן בימי ההשכלה לא חס על כבודו וערכו של יוצר גדול והגיה אותו או גנז חלקים ממנו לפי שרירות רצונו ודעתו. לא כן עשה זלקינסון. הוא הציג לו למטרה “להעתיק באמונה את רעיון המחבר ולא לנטות ממחשבותיו ימין ושמאל”. במכתבו לאחד המבקרים בימים ההם, לאלכסנדר הלוי לאנגבאנק, שנדפס ב“בית אוצר הספרות” שנה ראשונה, הוא אומר על תרגומו כך: “ואתה כי תקרא בספרי, תראה, כי לא כמחבר באתי ולא כמוהל למול ערלת בשר הספר, למען התיהד, כי אם כמעתיק נאמן. לא הוספתי דבר על מקור הספר ולא גרעתי ממנו; וכל עמלי ומלאכתי היה לתת לקורא העברי ספר Paradise Lost כאשר יצא מבטן מחברו מהחל ועד כלה”. עד כמה היה אז במעשה זה משום מהפכה, יוברר לנו אם נקרא את דבר ההתנצלות שלו ל“רם ויעל”, על אשר תרגם גם אותם המקומות, שיש בהם משום ניבול-פה:

“ועתה הנני להצטדק לפני אוהבי שפת עבר. ידעתי, כי עם ה' הם ואין טוב בעיניהם למצוא ערות דבר או נבול פה בשפת קדשם, ועל כן יבואו במשפט עמדי על אשר תרגמתי במקומות אחדים בספר הזה דברים ככתבם, אשר לקולם תצלינה אזני נקיי הדעת במחנה העברים, וטוב טוב היה לי לקחת את השמלה, להסב פני אחורנית ולכסות את ערות אבי המשוררים. ועל זאת אני משיב: הנה שעקספער סופר נאמן הוא לפני אלהים ואנשים, ובלהקת אנשים שונים, המצחקים על פני הבמה, יציג לפנינו איש איש ואת שיחו כאשר הוא, ואם יש שם פוחזים וריקים, המדברים דברי נבלה ומטמאים את פיהם, הם עתידים לתת את הדין. אבל הסופר הנאמן, או המעתיק העושה מלאכתו באמונה – נקי… עַוְלה לא תמצא בשפת שעקספער ולא ערות דבר בדבריו, כי דבריו נכוחים למבין וכל דרכיו ישרים, צקידים ילכו בם ופושעים יכשלו בם”.

זלקינסון היה, איפוא, גם אמן-פדגוג. הוא ידע יפה את מצבו של הקורא, אשר אליו פנה ואת חיבתו ביקש לרכוש וכן ידע את טעמו ואת השגותיו הספרותיות. לפיכך שידל אותו והכשירו הכשרה פסיכולוגית ליהנות מדברים, שלא היה מורגל לשמעם או לקראם בלשון-קודש. הוא הגניב אל תוך לבו ערכי יופי ואמיתות-חיים, ששאר הסופרים לא תמיד העזו להגישם לפניו מחמת היראה או המסורת הרעה.

העיקרון הרביעי, שהיה מַנחה אותו במלאכת התרגום, הוא, חובת היגיעה למצוא תמורות או מקבילות לשוניות עבריות לפתגמים, למשחק מלים, ללשון נופל על לשון, שמרובים בכתבי מילטון ושכספיר. הוא לא נרתע מפני האנגליציזמים המורכבים ביותר ולא שקט עד ששפך עליהם את רוח התנ“ך. והואיל והיתה לו אוזן מוסיקלית וחיך טועם, הצליח בדבר עד שאנו עומדים משתאים גם כיום לפני גאונו הלשוני של זלקינסון. אולם השתדלות גדולה זו להלביש הכל לבוש עברי מתאים, הביאתו לידי הפרזה, שיש לראותה כתשלום מס לטעם הימים ההם ולצרכי קוראיו. הוא היה סבור לפי תומו, כי מתורגמן עברי חייב להחליף גם את שמות המחזות ושמותיהן הפרטיים של הנפשות הפועלות בהם. לפיכך קרא ל-Othello בשם איתיאל, ל-Romeo and Juliet בשם רם ויעל. ל-Paradise Lost קרא בשם “ויגרש את האדם”, ואת שם השיר Urania המיר ב”בן-קוהלת“. השיטה שהיתה נקוטה בידו בענין זה פשוטה היתה: כל שם לועזי שהיה כנגדו שם עברי, הדומה בצלצולו או במשמעותו המילולית, בחר בו. איתיאל צלצולו כאוטילו, אם כי איתיאל פירושו אתי אֵל, ואילו משמעותו של אותילו אין יודעים. יש סבורים, שמשמעותו “זהיר” אך אין ראיות מאוששות לכך. השם Jago הוא כנראה שינוי-נוסח ל- Jacob אולם זלקינסון מחליפו ב”דואג“. אכן, אפשר למצוא איזה דמיון באופי בין הדואג המזויף ובין Jago הנוכל והרמאי. אולם לפעמים המיר את השמות בלי שנבין את טעמו ונימוקו. כך המיר את דזדמונה ב”אסנת", אם כי לפי מדרש השמות פירושו של “דזדמונה” הוא “האומללה” ואילו אסנת פירושו במצרית “המצליחה” או “המבוכרת”. Cassio הוחלף בכֶשֶד, ואין כאן אלא שויון צלילים בלבד. אולם כאמור היתה טעות זו של שינוי שמות כה מושרשת בהכרת הדור, עד שאפילו מהפכן כמותו לא היה יכול לפרוש מן המנהג הרע הזה. ושמא היתה לו בזה גם כוונה פדגוגית. אפשר שביקש להנעים את השמות הזרים, שהיו זרים בצורתם ובצלצולם, לאזנו של הקורא העברי, כדי להפיג את האימה שמלכתחילה שהיתה מוטלת עליו. הוא הסיר את שמות הנכר והחליפם בשמות עבריים מפורסמים, בשביל לעשות את עיכולה של תרבות-יֶפת על הקורא העברי רך-הלב נוח יותר. הן רגלו לא הוצגה על אדמה כזו וצלילים כאלה לא הגיעו אליו לעתים קרובות. אולם אם גם נניח, שפגם בכך, אין הוא גדול ביותר ותרגומי זלקינסון מאירים את עינינו ברוחם, בכוחם, בסגנונם ובצירופי לשונם ואין לך עונג גדול מזה, לעיין אחד מקור של שכספיר או מילטון ואחד תרגום של זלקינסון. אתה נוכח לדעת כמה בינה ספרותית וטעם אמנותי, כמה בקיאות לשונית ורוח פיוטית היו מנת-חלקו של אותו איש, שאיזה גורל טרגי מנע אותו מלמלא תעודה גדולה מזו שבעתים בתרבות העברית. אולם גם המעט הזה, שהניח אחריו, הטביע חותמו על גדולה משוררינו וסופרינו, ואין זה מן המידה לשכוח, שלביאליק ולפרישמן קדם זליקסון.

 

י    🔗

ראוי הוא שניחד את הדיבור על כל תרגום ותרגום, כדי שההערכה לא תהא מובלעת בהכללה יתרה. נעביר איפוא לפנינו ספר ספר לפי סדר זמן הדָפסו וראוי להעיר, כי עוד לפני שיצא לאור הספר השלם הראשון, עשה זלקינסון נסיונות בתרגום דברים שונים, וידוע, שכמה דברים מתורגמים נשתיירו בעזבונו.

התרגום הראשון, מעשה ידי זלקינסון, היה “סוד הישועה”. זהו ספר אנגלי תיאולוגי מאת מחבר אמריקאי, ושמו במקור הוא “Philosophy of the plan of Salvation” שנתקצר בעברית ל“סוד הישועה”. הספר, העוסק בבעיות דתיות נוצריות, הוקדש “לבני ישורון בממלכת רוסיה. ולנחלת כנסת ישראל בפולין, ע”י מאתים תלמידים תיאולוגיים של הסמינר הפְּרֶזְבֶיטֶריאני המאוחד באֶדינבורג, כמזכרת וכאות לאהבה בין גוֹיים ובין בני ישראל". כאמור עוסק הספר בביסוס התגלות האלהים לבני אדם ובענין הישועה, ומשתדל להניס את הספקות מלב המאמינים. אולם לנו אין ענין מיוחד בתכנוֹ הנוצרי, אלא בצורתו העברית. הספר עצמו, שקראתיו לפני שנים מספר, לא יכולתי למצאו שנית על אף הטרחות המרובות שטרחתי והריני מדבר עליו לפי רשימות והתרשמות, שנשתיירו לי ממקרא ראשון.

התרגום הזה מעיד על גדולתו של זלקינסון גם בשדה הפרוזה העברית. סופרי דורו, אפילו הטובים והמעולים, לא הבחינו הרבה בין שפת הפרוזה ושפת שירה. הסימן היחיד היה בעיניהם החרוז והמשקל ומבנה השורה. אולם המלים והמבטאים, המליצות והמחלצות החגיגיות לא נבדלו כמעט במאומה בסיפור ובשיר; הואיל והקפידו להשתמש בשפת כתבי הקודש והדירו עצמם הנאה משאר מקורות הלשון האחרים, נכנסו ממילא לתוך מבוי סתום של שפה נמלצת, שהתאבנותה וחוסר חיוניותה בלטו ביחוד בעסקי חול, ברומנים ובסיפורי הוי. לא כן זלקינסון. כשם שהיה מן הפוריסטים בשירה, כן היה ממבשרי הסגנון הפרוזאי המודרני במחשבה. אפילו אגרותיו והקדמותיו כבר מעידות על לשון חיה ורבת צבעים, על הומור ודיוק, אולם ביחוד ניכר הפרוזאיקן הקלאסי בתרגום “סוד הישועה”. הספר הזה, שהוא ביסודו פילוסופי, הזקיק אותו להשתמש בסגנון עברי ממוזג, שיש בו יסודות המשנה, תרגומי איבן תיבון וספרי יראים. לכל מושג קבע מונח עברי עתיק או צירף לו איזה צירוף עברי חדש, שקד על בהירות ודיוק ויצק פסוקים עבריים כמטבעות, שחותמה של המלכות העברית טבוע עליהם. בקראך אותם, אתה תוהה על זכות-הראשונות, שהענקנו בנדיבות גדולה לכמה סופרים עברים בשדה הסגנון הפרוזאי והמדעי העברי. הספר הזה, יצא לאור בשנת 1858 (תרי"ח) ותורגם עוד קודם לכן, היינו כעשרים וחמש שנה לפני שנדפס “לא זו הדרך” לאחד-העם. ודאי השפעתו הלשונית של ספר זה היתה מוגבלת, אם כי יש לשער שהסופרים העברים בימים ההם קראוהו על אף תכנו הנוצרי; מאמרו של אחד-העם השפיע בלי ספק אלף מונים יותר. אולם מבחינת היכולת האובייקטיבית הלשונית של הדור, רשאים אנו לראות בזלקינסון ראשון. ראוי לציון, שגם בשדה זה גדול כוחו בתרגום יותר מבכתיבה עברית מקורית. באגרותיו ובהקדמותיו, אם כי לשונן צחה וברורה, עדיין נטפלים לה טפלי מליצה ושפת-יתר, ואילו בספר המתורגם הריהו דייקן ומחמיר בבנין משפטיו.

 

יא    🔗

תרגומו השני היה האפוס הנוצרי האדיר למילטון Paradise Lost שקרא לו בשם “ויגרש את האדם” ויצא לאור בשנת תרל"א (1871)10.

“גן-העדן האבוד” הוא שיר סיפורי, שיר גבורים, המיוסד כולו על המיתוס שבספר “בראשית”, איוב, אגדות התלמוד והברית-החדשה. הוא מעין פירוש פיוטי דמיוני למה שמסופר על בריאת העולם, על אדם וחוה, על הנחש ועל השטן והנפילים. הוא אליגוריה מפוארה, שמתוכה יוצא מוסר-השכל נוצרי: החטא הקדמוני שחטא אדם בעטיו של נחש מוצא את תיקונו בבן-האדם הנוצרי, בישו ובתלמידיו. כמובן שלא בסיפור המעשה המלבב והמושך כשלעצמו ערכו של אֶפּוֹס זה אלא בחזיונות הנשגבים ובתיאורים הפיוטיים, בדמויות המלאכים הטובים והרעים, שמתגלות בהן חכמת-חיים, עצה ותושיה. כל פסוק שופע גודל ושׂגב, גבורה ותפארת. אנו אחוזים בחבלי קסמים ונגרפים עם הפתוס הכבוש וההומור הדק, העוטף את האלהים ואת השטן גם יחד. אנו עומדים מוכי סנוורים מול עתרת הצבעים ושלל הרעיונות הפיוטיים. התבנית הרחבה, האדריכלות הגדולה, הדמיון השוחק והטכסיסים הערמומיים של כוחות האור והחושך לוקחים אותנו שבי.

נקל להבין, שפטישו של זלקינסון מצא כאן את סדנו. הוא רידד את האפוס הזה מחדש וטבע אותו טביעה עברית מובהקת. בעצמו של דבר צריך היה להכתב מלכתחילה עברית, משום שהוא כולו, מראשו ועד סופו, מורכב יסודות ביבליים בצירוף איזה עירוב או פירוש נוצרי מאוחר, שאף מתוכו מזדקרת התנ"כיות. זלקינסון לא היה צריך אלא להחזירו לשרשו ולהלבישו כתונת-פסים עברית. והוא עשה זאת בכוח גדול ובהצלחה מרובה. אפשר שפה ושם לא דקדק למסור איזה תג המצוי במקור ולפרקים אף הרשה לעצמו לדלוג, בשעה שנתקל במעצור עצום, על איזו מליצה מקורית; אולם אלה הם ליקויים של מה בכך, הבטלים לחלוטין בעוּבדה, ששום תרגום ללשון אחרת איננו מגיע ולא היה יכול להגיע למעלת תרגומו העברי של זלקינסון. הם פחותים ממנו לדיוק ולחיוּת ולהוד נבואי. הם העתקות או העתקים, בבואות כהות, ואילו “ויגרש את האדם” הוא עצמו אספקלריא מאירה, מקור שבמקור. מקומות רבים מבהיקים בחין-יפים העברי רב יתר מן המקור, ואפשר שאילו היה מילטון חוזר ומתרגם מעברית, היו זוכים לנופך של עוז ותפארת. כמדומה, שמלבד תרגום הברית-החדשה, “ויגרש את האדם” הוא הטוב שבתרגומיו. עד כמה הוא עצמו החשיב אותו יש לראות מן האגרת האנגלית ששלח לכריסטיאן דוד גינצבורג ידידו, מומר אף הוא, שחיבר את הספר “המסורה הגדולה”. כאן ניתן רובה של האגרת בתרגום עברי:

"ידידי היקר, בהשלימי את עבודתי הספרותית, הריני מניח לפניך ולפני כל אוהבי שפתנו הלאומית את ה-Paradise Lost בעברית, לשם הוצאת משפט אם עלה בידי לתרגם שירה זו לעברית, או שנכשלתי כרבים אחרים. אם עבודתי תקובל ותירצה, אם הקורא ירוץ בה והיא תנעם לו אף תטיף לו את לקחה לפי המטרה שהיא הציגה לה, כי אז ייזכר הדבר לטובה, אשר אתה היית האיש, שיזמת את המעשה, החשת את ביצועו וסייעת לפרסומו. אילולא עידודך, לא היו ההשראה או אהבת השפה העברית בלבד מספיקות כדי להוליכני אל המפעל הזה, הכרוך בעמל וביגיעה. לפיכך מוקדש ומוגש המפעל הזה לך כפטרונו.

אם כי אֶמנה עצמי בין יודעי שפת עבר והריני מתרגמו של מילטון, איני מוכשר להעתיק במדויק את השם Paradise Lost. שם זה מבטא את הרעיון, כי הספר מתנה או מתאר מאורעות, שאבדן העדן מהווה את נקודת פסגתם ומשברם. בתרגומו הגרמני הנאמן של רוזנצווייג, הקורא לו בשם “Das Verlorene Paradise” חסר הרעיון המקורי. ואף על פי שחפשתי חֵפֶשׂ מחופש בספרים ושאלתי בעצת מלומדים, לא יכולתי למצוא מלים העולות בקנה אחד עם האנגליות ולקרוא לספר שם מתאים. מילטון עצמו קרא לראשונה את הספר בשם “Adam Unparadised” אחר כך החליף את שמו בשם מתאים יותר, “Paradise Lost” ואני שיניתי את שמו כל פעם שפתחתי ספר חדש ודחיתי אותו. עד שלבסוף הסכמתי להצעתו של הרב ד“ר יֶלניק בוינה וקראתי לשיר בשם “ויגרש את האדם”. מלים אלה יותר משהן שׁם הן פסוק. אולם טוב פסוק מתאים משם שאפשר לערער עליו. ענין זה מעיד על עניותה של הלשון העברית (של השפה הביבלית שהיא ודאי חלק מן הלשון העתיקה) או על חוסר כשרונו של המתרגם או על שניהם כאחד. אולם בעת ובעונה אחת זה מוכיח כמה יגיעות צריך הייתי ליגע עד שהותקנה מלאכה זו – ליצור מחדש שירי גיבורים ראשונים במעלה באמצעות המכשיר העברי השבור. אך אהה, מי ישים לב למאמצי הגדולים? – – – אף על פי כן לא תצטנן אהבתי לשפת קדשנו ולא תפוג התלהבותי לענין הגדול – הענין בשביל העם הנבחר ע”י אלוהים. אם עמלי אינו נראה עכשיו בעין יפה, הוא יוכר בימים הבאים: Paradise Lost לא יהיה אבוד, הוא יאריך ימים וישרת את הדורות הבאים".

קבלת-הפנים שנערכה לספר הקלאסי הזה בלבושו העברי היתה אופיינית מאוד למושגי הדור ומדרגתו. אפילו פרץ סמולנסקין, ידידו האינטימי של זלקינסון, כתב ב“השחר” שלו בקורת, שחציה הסכמה וחציה הסתייגות: “הנה ספר לפני”, כותב סמולנסקין, “אשר הרנין לבי וימלא נפשי שמחה בקראי בו, ועלי החובה להללנו בקהל כאשר הללתיו לנפשי. ובכל זאת ימאן לבי לדבר על לב קוראי שפת עבר, כי יביאוהו אל ביתם. – – – לבי בל עמי בתהלתי זאת, כי הספר לא לנו הוא. תוכן הספר הוא להקדיש ולהעריץ אמונת הנוצרים, ועל כנפי שירתו יתרומם לראות, כי אֵל פעל לו בן בטרם חולל ארץ, ויתן המשרה על שכמו לדכא השטן תחת רגליו ולהתם כל עוון וחטאת בהערותו למוות נפשו. – בכל לב נחפוץ כי ירבו ספרים בסגנון לשונו”.

וכך חורז סמולנסקין והולך פסוק של הלל ששוברו בצדו, דיבור של המלצה שאזהרה בצדו. הוא גם מתח בקורת על השם והציע לקראו: “האדם בהגרשו”. אולם זה היה הגילוי החיובי ביותר; שאר המבקרים שפכו עליו קיתונות של גידופים וחירופים אף התנפלו על אותם הפסוקים שבדברי סמולנסקין, שמשתמע מהם יחס חיובי. הם הכריזו על הספר כמסית ומדיח ושרפוהו בפומבי. מטעם זה נעשה יקר-מציאות עכשו. זלקינסון היה מחלק בעצמו חנם את הספר הזה. והיו חבורות של יהודים, שהיו באים אליו, מקבלים את הספר ומעלים אותו על המוקד.

חשיבות מיוחדת נודעת ביחוד למכתב אחד, המתפלמס עם זלקינסון בעסקי דת ואמונה. ממנו אנו למדים כמה גדול היה החשד שהטילו בו וכמה נזהרו מבוא עמו במגע ומשא. חששו שמא תפול הברה: פלוני אלמוני מתרעה עם זלקינסון או מסייע לו במעשיו. מכאן הבקורת הקטנונית של חופשי מומים, שאינם מגיעים אפילו לקרסולי המבוקר. אולם הענק הזה היה כבול בשלשלאות והיה אנוס לקבל על עצמו באהבה את הדין או לנסות להמתיקו.

להלן נביא כמה דוגמאות, שרבות כמותן, בספר הכביר הזה, והקורא יקרא וירגיש מה נשגב הקול העברי החזק והבוטח הזה. אלה הם קטעים מספר מאותו אוצר גדול של שירה.

מה גדולה צהלתו לקראת האור ובוראו, אם כי מילטון כבר היה אותה שעה סגי-נהור, ואולי דוקא משום כך. נאזין לחרוזיו המעודנים:

אוֹדְךָ, אוֹר טָהוֹר, אוֹר יָקָר מִמָּרוֹם,

רִאשׁוֹן לְכָל נוֹצָר, פֶּטֶר רֶחֶם הַשָּׁמָיִם!

אוֹ הַאִם אֶקְרָא שִׁמְךָ אוֹר עוֹלָם

חֵלֶק אֱלֹהַּ מִמַּעַל? כִּי אֱלֹהִים אוֹר הוּא

וּבָאוֹר חֶבְיוֹן עֻזֹּו, חֶבְיוֹן עֻזֻּו בָּךְ

קַו נָאוֹר וְנֶאֱצָל מְזִּיו אֲבִי הַמְּאוֹרוֹת!

וְאוּלַי חָפַצְתָּ לְהִקָּרֵא בְשֵׁם נְהַר-דִּי-נוּר

וּמְקוֹרְךָ מִי יַגִּיד? לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ הָיִיתָ,

טֶרֶם נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם! וּלְקוֹל פִּי אֱלֹהִים

כַּלְּבוּשׁ הֶעֱטִיתָ אֶרֶץ הַמְגוֹלָלָה בַמָּיִם

וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם בְּצֵאתָהּ מֵרָחֶם,

וְתַּעַל מִבֶּטֶן תֹּהוּ וּמִבֹּהוּ הֲרַת עוֹלָם.

וְעַתָּה פָנֶיךָ אֲשַׁחֵר עַל כְּנַף רְנָנִים,

כִּי נִמְלַטְתִּי מֵחֲצַר מָוֶת אֲשֶׁר שָׁם גַּרְתִּי

וָאֵחַר עַד עָתָּה. כִּי הִרְחַקְתִּי נְדוֹד

בְּכָל גְּבוּלוֹת חֹשֶךְ וְאֶת שִׁירִי נָשָׂאתִי

לְשֵׁם תֹּהוּ הַקַּדְמֹנִי וְלִילִית אֵם קְדוּמִים,

וְאָנֹכִי נָשָׂאתִי נְגִינוֹתַי לֹא בְכִנּוֹר אֵל נֵכָר,

רַק רוּחַ הַשִּׁירָה צָלְחָה עָלַי מִשָּׁמַיִם

וַתְּאַלְּצֵנִי לָרֶדֶת מַטָּה וְגַם לָשׁוּב לַעֲלוֹת

בְּדֶרֶך לֹא סְלוּלָה, וְעַתָּה פָנֶיךָ אֲשַׁחֵר

כִּי נַפְשִׁי יוֹדַעַת עֶרְכְּךָ, נֵר הַחַיִּים!

אֲבָל אַתָּה לֹא תָשׁוּב לְשָׁחֵר עֵינַי אֵלֶּה,

הַפּוֹנוֹת כֹּה וָכֹה לִפְגֹּעַ זִיו קַרְנֶךָ,

וְהֵן פּוֹנוֹת לַשָּׁוְא וְלֹא תִרְאֶינָה שַׁחַר:

כִּי תְבַלּוּל בְּעֵינַי, כָּבָה אוֹרִי כַּמָּיִם

וּמָסָךְ מַבְדִּיל בֵּינֵינוּ. וּבְכָל-זֹאת שָׁקַדְתִּי

וְלֹא נִמְנַעְתִּי לְבַקֵּר מִשְׁכְּנוֹת בְּנוֹת הַשִּׁיר,

עֵינוֹת מַיִם חֹרֶשׁ מֵצַל וְגִבְעוֹת שֶׁמֶשׁ,

כִּי דָבְקָה נַפְשִׁי בְּאַהֲבַת שִׁירֵי קֹדֶשׁ.

(עמ' 66)

והנה תיאור פני אדם וחוה בגן עדנם כפי שנראו בעיני השטן, בארבו להם:

וְהָאוֹיֵב לְדַאֲבוֹן לִבּוֹ רָאָה מַחֲמַדִּים אֵלֶּה:

וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה יְצוּרִים רַבִּים לְמִינֵיהֶם,

אַךְ שְׁנַיִם מֵהֶם עוֹלִים בְּתֹאַר וְתִפְאֶרֶת,

בַּעֲלֵי קוֹמָה וּמִדָּה כְּתֹאַר בְּנֵי עֶלְיֹון,

עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁם וְהוֹד יִשְׂאוּ בְנַפְשָׁם

וְּפְנֵיהֶם פְּנֵי אֲדוֹנִים הַמּוֹשְׁלִים בַּכֹּל,

כִּי עַל פְּנֵיהֶם יִזְרַח צֶלֶם אֱלֹהִים,

אֱמֶת דַּעַת וָקֹדֶשׁ עִם תֻּמַּת יְשָׁרִים

וּלְאָדָם שֶׁכָּכָה לוֹ הֲלֹא יָאֲתָה הַמֶּמְשָׁלָה

וְהֵם שׁונִים שְׁנֵיהֶם בִּדְמוּת זָכָר וּנְקֵבָה,

לוּ יֶתֶר בִּינָה וְתִפְאַרְתוֹ – כֹּחַ יָד,

הוּא לְבַדּוֹ לַאדֹנָי וְהִיא לַאדֹנָי עִמּוֹ.

רֹחַב מִצְחוֹ, הֲדַר פָּנָיו וְרוּם עֵינוֹ

יַעַנוּ וְיֹאמְרוּ לַכֹּל, כִי הוּא הַשַּׁלִיט.

קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת שְׂרֻקּוֹת,

נִפְלָגוֹת בַּחֲצִי קָדְקֳדוֹ וּתְלוּיוֹת עַד הַשֶּׁכֶם.

וּמַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ אֲרֻכּוֹת, קְוֻצּוֹת שֵׂעָר צָהֹב

מְפֻזָּרוֹת כִּשְׂרִיגֵי הַגֶּפֶן בְּלִי עֵרֶךְ וּסְדָרִים

וִיכַסּוּ חֶלְקַת בְּשָׂרָה כְּצָעִיף עַד הַטַּבּוּר.

בְּזֹאת נִכֶּרֶת לָעַיִן כִּי נִכְנַעַת מִפָּנָיו

וְהוּא יִמְשָׁל-בָּהּ בְּנַחַת וְלֹא בְחָזְקָה

כִּי בְאַוַּת נַפְשָׁהּ תִּכָּנַע תַּחַת יָדוֹ

וְּתְמַלֵּא חֵשֶׁק לִבּוֹ בְּבֹשֶׁת פָּנִים וַעֲנָוָה.

רֶגַע תִּתְחַמֵּק מִמֶּנוּ לְהִתְגָר בּוֹ בְּאַהֲבָה

וְרֶגָע תָּשׁוּב אֵלָיו לָתֶת לוֹ דוֹדֶיהָ.

גַּם לֹא יָדְעוּ לְכַסּוֹת עֶרְוַת בְּשָׂרָם,

כִּי לֹא נִכְלְמוּ הַתְּמִימִים מִמַּעֲרֻמֵּיהֶם

וְלֹא הִתְבּוֹשְׁשׁוּ מִמְּבוּשֵׁיהֶם כִּי לְכָבוֹד נוֹצָרוּ.

וּשְׁנֵיהֶם אֲחוּזֵי יָד הִתְהַלְּכוּ כֹּה וָכֹה

מְחַבְּקִים יָחְדָּיו וּמִתְעַלְסִים בְּאַהֲבַת דּוֹדִים.

וְצֶמֶד יָפִים כָּאֵלֶּה, נֶאֱהָבִים וּנְעִימִים,

לֹא נִמְצָא מֵעוֹלָם – – –

(ע' 101)

אך לא רק מראות אידיליים יודע מילטון-זלקינסון לתאר; כוחו רב בציורי-מלחמה עזים, כגון מלחמתו של עבדיאל עם אחד השטנים:

מִדֵּי דַבְּרוֹ כָּזֶה הֵנִיף בַּעְיָם יָדוֹ

וְלֹא נָתָן לוֹ רֶגַע כִּתְנוּפַת עַיִן לְהִזָּהֵר

עַד שׁהוֹרִיד יָדוֹ וְהִכָּהוּ עַל הָרֹאשׁ,

עַל צְנִיף תִּפְאַרְתּוֹ, מַכָּה קָשָׁה וְנֶאֱמָנָה.

עֶשֶׂר צְעָדוֹת שָׁב הָלוֹךְ וְנָסוֹג אֲחוֹרַנִּית,

וְשָׁם מָט וְכָרַע וְלֹא נָפַל עַל אַפָּיו,

כִּי נִשְׁעָן בַּחֲנִיתוֹ. כְּרַעַשׁ מִתַּחְתִּיוֹת אָרֶץ,

אוֹ כְפֶרֶץ מַיִם שׁוֹטֵף מִבֶּטֶן אֲדָמָה

יַעְתִּיק הַר מִמְּקוֹמוֹ וְיִתְקָעֵהוּ עַד חֶצְיוֹ,

כֵּן כָּרַע הָעֲנָק וְגַבְהוּת רֹאשוֹ שָׁחָה.

וְהַבּוֹגְדִים רָאוּ וְנִבְהֲלוּ כִּי כָשַׁל גִבּוֹרָם,

וַתַּעַל חֲמָתָם בְּאַפָּם וְחֵילֵינוּ צָהֲלוּ: הֵידָד!

לְאוֹת טוֹב וִישׁוּעָה וְלִבָּם חָפֵץ בַּקְּרָב.

אָז צִוָּה מִיכָאֵל לְהִתָּקַע בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

וְקוֹל הַתְּרוּעָה נִשְׁמַע בְּכָל מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם,

וְכָל מַחֲנוֹת אֱלֹהִים הֵרִיעוּ “הוֹשַעְנָא” בְּקוֹל.

וגַם מַחֲנוֹת הַצָּרִים לֹא חִבְּקוּ יְדֵיהֶם,

כִּי חֲלוּצֵיהֶם עָרְכוּ לִפְרֹץ פֶרֶץ

בְּאַף וְשֶׁצֶף קֶצֶף. אָז שָׁטְפוּ הַמַּחֲנוֹת

אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה בְּשָׁאוֹן, רַעַשׁ וָרֹגֶז

לֹא נִשְׁמַע כָּמוֹהוּ מִיּוֹם הֱיוֹת שָׁמָיִם.

מַהֲלֻמּוֹת נֶשֶׁק בְּנֶשֶק, קוֹל רַעַשׁ אוֹפָן

וּשְׁאוֹן רֶכֶב בַּרְזֶל, קוֹל מְהוּמָה וּמְבוּסָה

וְשְׁרִיקוֹת חֵץ יָעוּף כְּזֶרֶם אֵשׁ מִתְלַקַּחַת

בְּכָל קְצוֹת הַמַּחֲנֶה. וְכַאֲשֶׁר גָּבְרָה הָאֵשׁ

וַתְּכַס כָּאֹהֶל כֻּלָם כֵּן בָּעֲרָה חֲמָתָם

וַיִלָּחֲמוּ אֵלֶּה בָּאֵֶלֶּה מִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה

וַּמַחץ מַכַּת מָוֶת בְּזַעַם וְחֵמָה שְׁפוּכָה.

יְרִיעוֹת שָׁמַיִם רָעֲשׁו; וְלוּ אֶרֶץ הָיָתָה

פּוֹר תִּתְפּוֹרֵר וְתִתְנוֹדֵד עַד הַיְסוֹד בָּהּ.

אָכֵן אֵין פֶּלֶא בְּמוֹרָא הַגָּדוֹל הַזֶּה,

יַעַן כִּי הַלּוֹחֲמִים מֵעֵבֶר מִזֶּה וּמִזֶּה

רִבְבוֹת מַלְאָכִים הֵם גִּבּוֹרֵי כֹחַ כֻּלָּם. – – –

(ע' 164)

נוגע עד הנפש הוא המספד שחוה קושרת בשעה שנודע לה, כי נקנס עליה להגרש מגן-העדן בעטיו של חטא:

הוֹי אֵד פִּתְאֹם, שֶׁבֶר מַר מִמָּוֶת!

אֵיךְ אֶעֱזֹב גַּנִי וְאֶרְחַק מִמְּקוֹם מוֹלַדְתִּי,

אֵיךְ אֶעֱזֹב כַּרְמִי מְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים,

וַאֲנִי אָמַרְתִּי פֹּה בִּדְמִי יָמֵינוּ נֵשֵׁבָה

וּבְשׁוּבָה וָנַחַת נִוָּשֵׁעַ עַד בּוֹא חֲלִיפָתֵנוּ;

וְעַתָּה אָבְדָה תוֹחַלְתִּי, אֵין תִּקְוָה עוֹד.

צַר לִי עֲלֵיכֶם, פְּרָחִים יְקָרִים, נְעִימִים!

שַׁחַר קַמְתִּי לִרְאוֹתְכֶם וְאֵחַרְתִּי עֲלֵיכֶם בַּנֶּשֶׁף,

כְאֵם גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וָאֶתֵּן לָכֶם שֵׁמוֹת.

מִי יִפְקֹד אֶתְכֶם לַעֲרֹךְ מִין לְמִינֵהוּ,

מִי יַשְׁקֶה כָּל צָמֵא מִמְּקוֹר מַיִם חַיִים?

וְאַתְּ, סֻכַּת שְׁלוֹמִי, אַפִּרְיוֹן חֲתֻנָּתִי!

יָפָה עֲשִׂיתִיךְ לְמַרְאֶה, לְרֵיחַ בְּשָׂמַיִךְ טוֹבִים.

אֵיךְ אוּכַל לְעָזְבֵךְ, לְהַרְחִיק נְדֹד בַּמִּדְבָּר,

אֵיךְ נִשְׁאַף רוּחַ עַל אֲדָמָה טְמֵאָה

וְתַחַת מַעֲדַנֵּי מַלְאָכִים נֹאכַל שָׁם בְּאוּשִׁים?

(ע' 309)

אלה הם שברירים קטנים מן היהלום הגדול, וכל הרוצה ליהנות מזיו אורו על כרחו ילך אצל הספר ויקראנו עד תומו. אולם גם הפירורים הללו מעידים-מגידים את תהלתו ורוב גדלו של מילטון המשורר ושל זלקינסון המתרגם.

 

יב    🔗

בשנת תרל"ד (1874) יצא לאור “איתיאל הכושי”, היינו תרגום המחזה Othello לשכספיר. זה היה בעצם מפעלו הספרותי הראשון, שלא נטפלו לו כוונות מיסיונריות, אלא עשאוֹ לשמו. ידידיו מוקיריו, וביחוד סמולנסקין, שכשרונו הכביר הבהיק לנגד עיניהם, הפצירו בו לתרום מעתותיו ומכוחו למלאכת התרגום. והוא נעתר להם והתקין חטיבה של תרגום אמנותי להפליא. “איתיאל” נתקבל בדרך כלל בהערכה ובשמחה גדולה על ידי קהל המשכילים העברים. סמולנסקין הקדים פתח-דבר ארוך ונלהב למחזה, שמשפטיו הראשונים הם: “נקמות נעשה היום בהבריטאנים. הם לקחו את כתבי קדשנו ויעשו בהם כאדם העושה בשלו, העתיקום, פזרום לכל קצות הארץ כמו להם המה, וגם אנחנו נשלם להם היום פעולתם אל חיקם, כי נקח את הספרים היקרים בעיניהם ככתבי-הקודש, את חזיונות שקספיר, ונביאם לאוצר שפת קדשנו. האם לא מתוקה הנקמה הזאת?”

גם ב“השחר” תרל"ד פרסם בין השאר דברי בקורת אלה: “ישמחו בלי כל ספק כל המבינים שפת עבר וחובביה בראותם את הספר הזה; כי לא לבד כי החזיון בעצמו הוא נעלה ונשגב על כל אשר נעתק עד הנה לשפת עבר, כי מי זה ישוה לחוזה החוזים, לשעקספיר? עוד זאת כי כל העתקות אשר תמצאנה בשפת עבר עד היום כולן יחד כקוף בפני אדם נגד ההעתקה הזאת. וכמעט לא נאמין למראה עינינו בראותנו את מעשי ידי שעקספיר, אשר כל המעתיקים בשפות החיות נלאו להעתיקם כמו בשפה צחה וברורה, נעתקים לשפת קודש, ואיש לא יכיר את הספר נעתק. כל קורא ידמה לקרוא באחד ממכתבי הקודש, ובכל זאת שמר המעתיק את רוח החוזה וכמעט לא נטה מדרכו, עד כי ברוב הדברים נוכל לאמר בצדק, כי לא נופלת ההעתקה מן הספר ונעלה במאד מאד על כל ההעתקות בשפות החיות. – – – ואם לכל קורא מבין תגדל השמחה בראותו את הספר הנפלא הזה, הנה תגדל שמחתי הרבה יתר, כי אני העירותי רוח המעתיק לעשות זאת, ותקותי חזקה כי עוד תוסיף ידו לעבוד בכרם שפתנו להגדילה ולהאדירה, כי לו יאָתה”.

גם “המגיד” משנת 1874 קבל את הספר בסבר פנים יפות. אולם בגליון הבא נתקררה התלהבותו וכתב:

“בגליון המגיד נומ' 21 הזכרנו לטובה בבשורת הספרים את החבור “איתיאל הכושי” הנעתק מלשון ענגליש ע”י י. ע. ס. ולא ידענו מי הוא. והנה אחד מסופרינו הנכבדים העיר על המעתיק, כי שמו הוא יצחק זאלקינזאהן, שהעתיק גם ספר “גן עדן האבוד” למילטאן, והמיר דת זה זמן רב והוא מיסיאנער ידוע".

נוכל לדמות בנפשנו מה הערה זו הביאה עמה. העורך התחרט על “שהזכיר לטובה” את מתרגמו של “איתיאל הכושי” וצירף לחרטה זו כרקטריסטיקה קצרה, שהקוראים, וביחוד הולכי-הרכיל שבהם, הבינו את הרמז שבה. בדיקה זו במיהוּתוֹ של המתרגם וקביעת יחס לתרגום על פי פניות צדדיות, משמשת תעודת עניות לראשי הספרות בימים ההם. אם אפשר היה לסלוח למקטרגים על “ויגרש את האדם”, שרוח נוצרית ממלאת אותו הרי אין כל צידוק למעשה בּלָשוּת ממין זה בשעה שהמדובר בעבודה ספרותית טהורה. ההתנהגות הזאת מכאיבה ביותר כשאנו נותנים את דעתנו על כך, שהמבקרים לא היו ראוים אפילו להיות נושאי כליו של זלקינסון, שקוטנוֹ היה עבה ממתניהם.

לזלקינסון, כלכל יוצר אמיתי, היו שעות של נפילת-מוחין ושל פקפוק בכוחו ובערך מפעלו. אותה שעה היה זקוק לעידוד ולהודאה מצד אחרים. גם לאחר שהביא את תרגום “איתיאל” לידי גמר, עדיין לא היה בטוח, שכדאי והגון הוא להידפס. במכתב שכתב אז לסמולנסקין מובלט מערך-נפש זה יפה:

“מלאתי רצונך, ידידי, והעתקתי את אטעלא מאנגלית לעברית וגם שמעתי בקולך וקראתי שמו בישראל “איתיאל”, הדומה רק במבטא אל אטעלא ולא עתלי, כאשר קראתי לו בתחילה, ואשר הוא תרגומו הנכון. אך אחרי אשר כליתי את המלאכה, נפלו פני, כי מדי קראו במקור הספר, כל מאמר ומאמר מצלצל באזני בקול עז והדר, כקול איש חי היוצא מתוך גרונו של שעקספיר; לא כן העתקתי, כי כאוב מארץ תתן קולה ומעפר תשח אמרתי. ואף כי ידעתי מאד, כי רעיון המחבר העתקתי באמונה ולא נטיתי ממחשבתו ימין ושמאל, בכל זאת רב הדרך בין לשון חיה, היוצאת מפי האדם הגדול בענקים, ובין לשון עברית, אשר יצפצף איש כמוני. אפס לא נעלם ממני, כי האיש המתבונן במעשה ידיו, דומה הוא לאשה, אשר תראה את פניה בראי מלוטש, היא לא תוכל לדעת אם יפה היא או לא אם לא שמעה כן מפי זולתה. וכן הוא האיש, אין לו להיות דיין ועד על מעשה ידיו, לא לטוב ולא לרע, כי המשפט לאחרים הוא. ואשר על כן הנני שולח בזה את ההעתקה, ואתה תחרוץ כטוב בעיניך: אם תאמר, כי בריאת בשר היא וגלגול הנפש מענגליש לעברית נעשה כהוגן, אז בידך להוציאה לאור ולהביאה בקהל ישראל; ואם תמצא, כי טעם שעקספיר לא עמד בקנקנה, וריח שפת קדשנו נמר בהעתקתי, הגד לי כן בפה מלא, ואני נכון לאבד מעשה ידי ונתתי את עמלי למאכולת אש, כי למה אני מכניס צפרדעים למצרים והעתקה למחנה העברים? המעט להם העתקות רעות ונשחתות אשר שרצו סופרי ישראל כיאור מדור דור? או האין לי מלאכה בעולמי, בלתי להתעלל באשה יפת תואר ולהעיב את יפיה, עד אשר תגעל בה נפש הרואה ונמצא שם שעקספיר מתחלל על ידי. – – – על כן אין לי חפץ להביא ספריו בקהל ישראל בטרם אשמע מפי איש רב ושליט כמוך, כי העתקתי נכונה ומותרת היא לבוא בקהל”.

סמולנסקין השיב לו את תשובתו בהקדמה ובפיסקה, שבריינין מביא אותה בשמו (בספרו על פ. סמולנסקין): “כבר הגדתי והשמעתיך, כי אך אתה הוא האיש אשר בידך להביא את היקר הזה אל בית אוצר שפתנו וכבר בקשתיך והתחננתי לפניך כי כה תעשה, כי אם לא אתה תעשה זאת אין אתנו יודע לעשות זאת כמוך”.

ואמנם פרי הדר הושיט זלקינסון לדורו ולדורות הבאים. פרי בשל ורב עסיסים: איתיאל הכושי. הרוח הנכאה השורה על המחזה הזה היתה קרובה, כנראה, לנפשו, משום שהמקומות האלה הם המוצלחים ביותר. כן אהב מאד את הצורה האפיגראמית, את המכתם העברי. לסגנון קצר וחריף זה הוא חוזר פעם בפעם. וכשניתנת לו הזדמנות וסיבה להשתמש בו, הוא עושה זאת בחיבה מיוחדת. נדגים את הדבר הזה בהביאנו קטע של מקור ותרגומו בצדו. נושא הדגל יאַגוֹ, הנקרא בלשון התרגום בשם דוֹאֵג, מלמד את אדוניו חכמת חיים:

Good name in man and woman, dear my lord,

Is the immediate jewel of their souls.

Who steals my purse steals trash; 'tis something, nothing;

'Twas mine, 'tis his, and has been slave to thousands,

But he that filches from me my good name,

Robs me of that which not enriches him

And makes me poor indeed.

טוֹב שֵׁם לְאִישׁ וּלְאִישָּׁה מִכָּל פְּאֵר וַעֲדִי לְנַפְשָׁם.

הַגּוֹנֵב צְרוֹר כַּסְפִּי, הוּא גוֹנֵב עָפָר וְאָבָק:

כִּי כְאֶפֶס וּבְלִימָה הוּא. הַכֶּסֶף הָיָה בְּיָדִי;

וְעָתָּה בְיָדוֹ הוּא, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִידֵי אֲחֵרִים לְפָנַי;

אַךְ הַמַּבְאִישׁ אֶת רֵיחִי, הוּא חוֹמֵס נַפְשִׁי,

כִּי הֶחָמָס לֹא יַעְשְׁרֶנּוּ וְאוֹתִי הִצִּיגַנִי כִּכְלִי רֵיק.

(ע' 92)

אין זה אלא דוגמה קטנה, שרבות מאד כמותה, אולם בה, כבשאר, גנוזות כל המעלות והמגרעות של זלקינסון המתרגם: נאמנוּת לרעיון שבמקור, בהירות ההבעה, צמצום לשוני ברוח התנ"ך מתוך הבלעת איזה גווּן או תג, שבמקור הוא בולט ובתרגום איננו. כמה מועיל היה הדבר, לקורא ולמתרגמים, אילו הוציאו לאור את תרגומי זלקינסון מקור מול תרגום מתוך הארה מתאימה. הרבה היינו לומדים מעבודתו ואפילו מדילוגיו והבלעותיו.

מה פשוט ונלבב הוא נאום ההתוודות של איתיאל בעמדו לפני הנשיא והיועצים:

 

שָׂרִים נִכְבָּדִים, שׁוֹפְטֵי צֶדֶק וָאֱמֶת,

יוֹדְעֵי דָת וָדִין! הֵן אֱמֶת הַדָּבָר:

בַּת הַזָּקֵן הַזֶּה לְקַחְתִּיהָ לִי לְאִשָּׁה.

וְזֶה כָּל פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי מִשֹּרֶשׁ וְעַד עָנָף

וְעָוֹן אַחֵר אָיִן. לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי

וּלְדַבֵּר צַחוֹת כִּבְנֵי מְנוּחוֹת שַׁאֲנַנוֹת לֹא יָדַעתִּי

כִּי מִימֵי שַׁחֲרוּתִי, בִּהְיוֹתִי בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים,

עַד לִפְנֵי תִשְׁעָה חֳדָשִׁים אֲשֶׁר נַחְתִּי בָהֶם,

הִתְהַלַּכְתִּי מֵאֹהֶל לְאֹהֶל לְלַמֵּד יָדַי לַקְּרָב

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְלֹא יָדַעְתִּי דָבָר בָּאֶרֶץ

כִּי אִם שְׁאוֹן כְּלֵי נֶשֶׁק וְרַעַשׁ מִלְחָמָה.

וְלָכֵן לֹא בְחֵן שְׂפָתַיִם בָּאתִי לְהִצְטַדֵּק פֹּה.

אַךְ אִם תִּתְּנוּ לִי פִתְחוֹן פֶּה בְּחַסְדְּכֶם,

אֲסַפֵּר אָרְחוֹת אַהֲבָה בְּשָׂפָה יְשָׁרָה וּתְמִימָה,

לְמַעַן תֵּדְעוּ אֶת הַקְּסָמִים וְאֶת הַלְּחָשִׁים וְהַנְחָשִׁים

סִתְרֵי פְלִיאוֹת הַכְּשָׁפִים, אֲשֶר נֶחְשְבוּ לִי לְאַשְׁמָה

וַאֲשֶׁר עַל פִּיהֶן פִּתֵּיתִי אֶת לֵב הַנַּעֲרָה.

(ע' 22)

מה נוקבים ועזים הפסוקים הקצובים, הפורצים מפי אותילו לאחר שדזדמונה מוטלת רצוחה לפניו והוא מנחש והולך את תרמית-הדמים הגדולה שנרקמה כאן, וכה אמר לגראטיאנו:

רְאֵה חֶרֶב בְּיָדִי

טוֹבָה מִמֶּנָּה לֹא רָאִיתִי עַל יֶרֶךְ גִּבּוֹר.

זָכַרְתִּי אֶת הַיָמִים, אֲשֶר בְּחַרְבִּי זוֹ בְיָדִי

בָּקַעְתִּי לִי דֶרֶךְ בֵּין עֶשְׂרִים פְּגָעִים כָּמוֹךָ,

אַךְ לַשָׁוְא אֶתְהַלֵּל עַתָּה, כִּי נֶהְפַּךְ הַגַּלְגַּל

וּמִי יָשִׁיב תְּקוּפָתוֹ? אַל תִּירָא מִפָּנַי

וְחַרְבִּי אַל תְּבַעֲתֶךָ. הֵן בָּאתִי עַד קִצִּי;

פֹּה הוּא גְבוּל חֶלְדִּי, פֹּה הַחוֹף לָאֳנִיָּתִי,

וְלָמָּה זֶּה תֵחַת מִפָּנָי? גַם מִתְּנוּפַת קָנֶה רַךְ

יִסּוֹג אִיתִיאֵל לְאָחוֹר – אַך אָנָה אֲנִי בָא?

אֵיך אֶרְאֶה פָנַיִךְ, זְעוּמָה, שְׁדוּדָה אֻמְלָלָה,

פָּנַיִךְ לְבָנִים כַּשֶׁלֶג וּבְשָרֵךְ קַר כַּקֶּרַח.

כַּאֲשֶׁר נַעֲמֹד בַּמִּשְׁפָּט, הֲלֹא לְמַרְאֵה עֵינַי

אֶתְנַפֵּל מִשָּׁמַיִם שְׁאוֹלָה, בֵּין מַלְאָכִים רָעִים.

אָרוּר אַתָּה, עֶבֶד נוֹכֵל! זֶה עוֹכֵר נַפְשִׁי! –

בּוֹאוּ שְׂעִירִים וְשֵׁדִים, הַכּוּנִי, גִּזְרוּנִי לִגְזָרִים

לְבַל אַבִּיט שָׁמָּה אֶל מַחֲמַד עֵינִי.

תְּנוּ בְּשָׂרִי בְּגָפְרִית בּוֹעֵרָה, זְרוּ אֶפְרִי לָרוּח

וְהוֹרִידו אֶת נַפְשִׁי לְנַהֲרֵי נַחֲלֵי אֵשׁ –

אָסְנַת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי? אָסְנַת, אָסְנַת, אָסְנַת! –

(ע' 191)

 

יג    🔗

בשנת תרל“ו (1876) פרסם זלקינסון בוינה תרגום קטן בשם “בן-קוהלת”. במקור נקרא הספר בשם Urania. והוא שיר-הגות נוצרי למשורר הגרמני כריסטוף אוגוסט טידגה. המשורר פורש כיריעה שאלות של דת ואמונה, ספקות ותהיות, טענות ומענות כלפי הנהגת העולם ומידות הבורא. הוא משלב תורתו של קאנט ולאחר שהביא גם דעות מַימינים ומשמאילים, הוא מוכיח את מציאות השם והשגחתו, את השארת הנפש ואחריתה. השירים כתובים בשפה נמלצת וברוח נוצרית מובהקת. ומכיוון שיש דמיון מה בין השאלות שדורש אליהן קוהלת ובין הפליאות והאיבעיות הנדרשות ב”אוראניה“, קרא זלקינסון לספר “בן-קוהלת”. זלקינסון עצמו לא העריך הרבה את הספר הזה כשלעצמו. אדרבה, במכתבו לרב אחד, כנראה הרב יֶלניק, הוא מדבר בערכו הפחות של הספר מפני ש”הוא בא בגבורת המופת“, כלומר מוכיח את מציאות השם בלהטי דברים, על כן “אני אומר, כי לא מפי הגבורה היא”. כי עקרי הדת הנמצאים בתורת משה, לא בחכמת אנוש הוקמו ולא במופתי הגיון יסודם, כי אם בדבר אדוני נעשו וברוח פיו הם עומדים. אולם “אוראניה” היה ספר נפרץ ונקרא ע”י יהודי אוסטריה וגרמניה, עד כדי כך, שהרב ביקש מאת זלקינסון לתרגם אותו לעברית. הוא נענה לו ותרגם חלקים ממנו. ובלי ספק היו לו לזלקינסון גם כוונות מיסיונריות בתרגום הספר הזה ובעיקר בבחירת הפרקים. המכתב הערוך לרב מכיל כמה וכמה דברי פולמוס על הברית החדשה והישנה, שאינם ענין לכאן. אולם אותו קטע, המדבר על ערך הספר ועל אופן תרגומו, יש בו כדי להטיל אור נוסף על אישיותו של זלקינסון ולכן ראוי הוא שנביאו בזה:

“– – – את הספר אוראניא קראת בימי נעוריך ומצאת דבריו טובים ונכוחים, ולא שמת לבך אל הסופר, כי בעל ברית אחרת הוא. ואני בבואי לראות פניך לא אמרת לי: “מה לי ולָך, לך אל נביאי ברית החדשה”, כי אם קבלתני בסבר פנים יפות וגם אמרת לי, כי טובה אעשה לבית ישראל אם אעתיק להם את הספר הזה, ולא זכרת כי קיר האמונה מבדיל בינינו; אות הוא לי, כי נעלית מאחיך הרבנים, האומרים, ספר תורה שכתב מין ישרף. – – – ומה אתה דורש כל היום? כי אם לעורר לב בני ישראל, להתנער מעפר, לרחץ בשרם מעבטיט, לנתק חבלי השוא, ולפרוק את העול הקשה, אשר הכבידו עליהם רבניהם חסרי טעם מרוב ימים ושנים. ובעקבותיך אלה הנני הולך גם אני; אף כי רם אתה ואני שפל בעיני ישראל; אתה דורש ברבים למאות ולאלפים ואני קורא לאחד מעיר ולשנים ממשפחה, בכל זאת המרבה לא יעדיף והממעיט לא יחסיר, ובלבד שיכוון את לבו לשמים. ומלבד כל אלה, עוד יש קשר אחד חזק ונאמן, המחבר אותנו, הוא הקשר והברית, אשר עשינו ונשבענו שנינו לאהוב את שפת קדשנו, להחיותה ולהאדירה כפי אשר יהיה לאל ידנו. ובדבר הזה איני נופל ממך, אדוני, כי גם אני כבדתיה ואהבתיה כאם מנעורי, וגם העמדתי תלמידים שונים, אשר יהיו לכבוד לי. על כן אמרתי אקדם פניך בפרי בטני זה, אשר בעוצב ילידתיהו, למען תברכהו נפשך”.

ביחוד ראויים להשמע הדברים שהוא מספר על ליבוטיו בשעת מעשה התרגום ומביע את דעתו על ערך הספר ומחברו:

“על דבר מלאכת ההעתקה, הנני מגיד מראש, כי לא נעשתה כמשפט, וגם כמעט שם העתקה לא יֵאות לה. כי בראותי את הספר בתחילה וקראתי בו השיר הראשון, מצאתי, כי המחבר לו יתרון בתפארת הלשון ונועם המליצה החיצונית, מאשר לו כוח ועוז ברעיון הפנימי ורוח השיר, כי מדברותיו נאוו מעשתונותיו וּברוֹ יפה מתוכו. וספר כזה, בדרך כלל, אין טוב להעתיקו ללשון אחרת; אך יען כי יסודו אמת ואמונה ושורש ברכה נמצא בו בקרבו וגם למלאות רצונך חפצתי, העתקתי את השיר הראשון לא לפי מלות המליצה הגרמנית, כי מליצה גרמנית לחוד ומליצה עברית לחוד. גם למען עשות מטעמים לקורא העברי כאשר אהב, לא חדלתי פעם לקצר הענין מעט ופעם להאריך, פעם להחליף המליצה החיצונית ופעם אף להחליף הכוונה הפנימית. אכן, חפץ המחבר בכללו היה תמיד לנגד עיני ומן הדרך אשר בה הלך, ממנה לא נטיתי, בלתי במקום צר נטיתי למשעול אחת הנה ואחת הנה. על כן אם השיר הראשון אקרא לו בשם העתקה, עוד לא חטאתי בשפתי, אך כאשר צעדתי הלאה לעשות מלאכתי ולכלותה, החילותי לקצוֹת בשירי האשכנזי הזה, כי טעם מליצתו אשר היה מתוק לחכי בראשונה כצפיחית בדבש, נהפך לי לזרא, עד אשר יצא מאפי. פעם מצאתי בכוסו מים מתוקים לרוב ואין די יין חזק מהול בם לחזק את לבי, ופעם באתי לגנו ומצאתי שושנים ונצנים יותר מדי אך אין אשכול לאכול. כמה פעמים ניחמתי, כי לקחתי את המלאכה הזאת בידי, כי לא לכבוד לי, אמרתי בגאותי, להיות מעתיק למשורר כמוהו. כי אף אם חרוזיו יזהירו בכסף וטוריו תורי זהב, בכל זאת הצואר אשר עליו הם תלויים, אינו בריא אולם. סוף דבר, אהבתי לאוראניא אזלה לה ואהבתי לשרת בבתי עֵבר עומדת במקומה. על כן לא נסוגותי אחור, כי חסתי על המלאכה אשר עשיתי עד הנה ככלי שלא נגמר. ובכן עמלתי ויגעתי פעם כמעתיק בתים מיסוד הספר ופעם כבונה בתים משלי, וכאשר פגשתי בדברים או במשלים הזרים לשפתנו, או בדברים שלא מצאתי בם חפץ, דלגתי עליהם בקפיצה אחת, כי קל לקפץ על דבר זר וקשה מהעתיק אותו. – – – ובכל זאת רבים יהגו בספרו, כי יתענגו על צחות מליצתו, וגם ימצאו בו דברים טובים ונחומים. אחלי! כי גם מעשה ידי יתן נחת להוגים בו”.

לפי הודאת בעל הדין עצמו אין זה תרגום במובן המקובל. שלא כבספרים אחרים נהג כאן מידה של קלות-יחס למחבר, ו“חתך אברים והוסיף אבר משלו”. כוונתו היתה לתת לקורא העברי שיר על טהרת הלשון העברית. ולא הצניע מאתנו את העובדה, שפרקים אחדים עיבד, תיקן ושיכלל. ואנו מחזיקים לו טובה על גילוי לבו, המתבטא בהומור רב בפסוק דלקמן: “מכל אלה תראה אדוני הנכבד, כי בן-קוהלת הוא לא חיה ולא בהמה, לא העתקה ולא חיבור חדש, כי אם כּוֹי או בריה בפני עצמה”.

בריה בפני עצמה – זוהי הגדרה המכוונת יפה לאופיו של ספר שירים זה. בריאה שירית חדשה, שיש בה אברים מרהיבי עין וצלילים נעימים לאוזן, ברא זלקינסון בשבילנו. אם במקור עודפת המליצה על התוכן, הרי בתרגום הועמק התוכן בזכות המליצה העברית היפה, המעלה עמה רמז רעיון וזכרי-רגש מקודשים, שמקורם נעוץ במקומות אחרים. זלקינסון הוא צנא מלא ניבי מסורת וביטויי אמונה, והם מבצבצים ועולים בכל קומתם והדרם בשעה שעליו ליתן מבע לרחשים ולהגות-לב כיוצא בהם. בתוך כור נפשו נהתכים מחדש רגע כמימריה כל היסודות הלועזיים של מחשבה או הרגשה והם יוצאים צרופים ולבושים מלבוש עברי צח ומתאים.

בת קולם של חרוזי בן-קוהלת מהדהדת בלב הקורא לאחר מקרא בפסוקי קוהלת ואיוב ותהלים. הם בלתי נשכחים כמותם ומרווים כמותם:

 

כָּלְתָה נַפְשִׁי לָבוֹא בְסוֹד אַרְמון הַטֶּבַע,

וּלְהַשְׂכִּיל תַּכְלִית הַבְּרִיאָה כָּל הַיּוֹם עֵינִי נָשָׂאתִי,

זֹאת חָקַרְתִּי דָּרַשְׁתִּי, עַל אַחַת שֶׁבַע

וְאֵין נֵר לְרַגְלִי, אֵין אוֹר לִנְתִיבָתִי.

 

הֲדֶרֶךְ אֱלֹהִים זֹאת, אֹרַח אָב לְבָנָיו?

כִּי יָצַר אֶת הָאָדָם, לְבַקֵּש אֱמֶת בְּעוֹלָמוֹ

וְאַחֲרֵי כֵן יַעַזְבֶנּוּ, כִי יַעֲטֹף מִלְּפָנָיו?

יִתֵּן גָּבִיעַ לַצָּמֵא וְיִקָּחֶנוּ, טֶרֶם נָגַע בִּשְׁפָתָיו.

 

אֱלֹהִים, אֱלֹהִים! – מָתַי עָדָיו אַגִּיעַ,

הִנְנִי סוֹבֵב בַּחוּץ וְנוֹדֵד לְשַׁחֵר עִקְּבוֹתָיו

בְּהֵיכַל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, תַּחַת חֻפַּת הָרָקִיע,

לְמַעַן יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ וְאֶשְׁתַּעֲשֵׁע בְּתַנְחוּמוֹתָיו,

אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי בַדֶּרֶך וְרַגְלִי בָצְקָה מִדֶּחִי

וָאָשׁוּב לִזְרוֹעוֹת הַטֶּבַע, בְּדִמְעָה עַל לֶחִי.

 

זָעַקְתִּי אֶל הַכּוֹכָבִים: עַד מָתַי תִּשׁקֹטוּ?

וְאַנְחוֹתַי הִמְלַטְתִּי בְקָרְאִי: אֵיכָה, מַדּוּעַ וְלָמָּה?

וְאֵין עוֹנֶה לְשַׁוְעָתִי, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ,

דּוּמָם יַבִּיטוּ בִי וְהַלַּיְלָה כְּרָחֵל נֶאֱלָמָה.

 

בָּדָד נָדַדְתִּי בַלֵילוֹת, בְּאַחַד הָעֲמָקִים,

וְרוּחִי יָשׁוּט כָּאֳנִיָּה בְּלֵב מַיִם אַדִּירִים;

מִי יְבִינֵנִי הַמִּכְתָּב, חָרוּת עַל פְּנֵי שְׁחָקִים?

הַכְּתָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָן וְהַפִּתּוּחִים נוֹצְצִים כַּסַּפִּירִים.

(ע' 4)

 

ולהלן הוא שר נוגות:

הָעוֹלָם סֵפֶר חָתוּם, מִי יִקְרָא אֶת הַסֵּפֶר?

וְהָאֱמֶת דַּקָּה וְזַכָּה, אֵיךְ יִרְאֶנָּה עָפָר וְאֵפֶר?

רַק צִלָּהּ נִרְאֶה, הַנָטוּי על שְׂדֵה תְבוּנָה,

וְרוֹאֶה פָנֶיךָ הוּא לְבַדּוֹ, אֲשֶׁר אֵין לוֹ תְּמוּנָה.

הוּא צוּר הַיְצוּרִים מִמֶּנוּ חֻצְּבוּ כֻּלָּמוֹ,

הוּא צוּר הָעוֹלָמִים, אֲשֶׁר אֱמֶת חוֹתָמוֹ

(ע' 24)

וַאֲנִי מִקֹּצֶר רוּחַ, מִמְּגִנַּת לֵב אֶצְעָקָה;

מַה לִּי חַיֵּי עוֹלָם, מַה לִּי יָמִים וְשָנִים?

אַיֵה צוּרִי וְסַלְעִי, אַיֵּה אֱלֹהֵי הַצְּדָקָה?

מָגֵן וּמַחֲסֶה אֵין לִי וְהַמִּלְחָמָה מֵאָחוֹר וּמִפָּנִים,

אֵין אֱלֹהִים – צָעַקְתִּי, בָּנָיו אֵינָם בָּנִים.

(ע' 25)

מִי יִכְלָא רוּחִי, מִי יְקַצֵּץ כְּנָפֶיהָ

לְבַל תָּעוּף לַמָּרוֹם, לְבַל תָּשוּב לֵאלֹהֶיהָ,

גָּאוֹן וָהֶבֶל יִלְעֲגוּ לִי, יִשְׁאֲלוּ אֱלֹהֶיךָ אַיֵּהוּ?

וְאָוֶן נִצָּב לְשָׂטָן לִי כִּשְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח,

לֵאמֹר, תּוֹחַלְתִּי נִכְזָבָה וַעֲבוֹדַת אֵל לָטֹרַח

וַאֲנִי בַּאדֹנָי אֲצַפֶּה, לִרְאוֹת אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ.

(ע' 42)

 

והנה שירי תנחומים ופתרון:

כִּי יֵשׁ שַׁבָּת לָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָה מְלַאכְתּוֹ,

אֶל הֵיכַל מַלְכּוֹ יָבוֹא וְיָשִׂישׂ עַל מַמְלַכְתּוֹ,

אֹדֶם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יִרְאֶה וְלֹא הַלְבָנָה כַּכָּסֶף,

אֲדֹנָי הוּא שִׁמְשׁוֹ, אוֹר לֹא יֵאָסֶף.

(ע' 50)

 

אָכֵן יֵש אֲדֹנָי! מְעוֹנוֹ בְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים,

הִנֵּה קַרְנֵי הוֹדוֹ עָבֵי שְׁחָקִים יָפִיצוּ,

אֶרֶץ לָבְשָׁה יֶשַׁע וְשָׁמַיִם פָּנִים חֲדָשִׁים,

וְקוֹל קוֹרֵא לַשְּׁבוּיִם צְאוּ, לִישֵׁנֵי עָפָר – הָקִיצוּ!

(ע' 32)

 

בין השירים תמצא חרוזים, המעלים בזכרוננו חרוזים משובחים אצל הגדולים שבמשוררי ימי הביניים. כאלה הם, גם בתוכנם וגם בבנינם, החרוזים דלקמן:

וְהַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי, הוֹסִיף וַיַעֲנֵנִי בֶחָזוֹן:

אֵיךְ לֹא תִבְטַח הַנֶּפֶשׁ בְּמַלְכָּהּ וֵאלֹהֶיהָ?

הֶמֵּכִין לָעֵשֶׂב מָטָר וּלְכָל בָּשָׂר מָזוֹן

לֹא יָכִין מִחְיָה לַנֶּפֶשׁ אַחֲרֵי שִׁלוּחֶיהָ?

הַיוצֵא מִשִּׁלְיַת אִמּוֹ, בּוֹכֶה עַל תְּמוּרָתוֹ

וְאֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם מָצָא, תַּחַת רֶחֶם הוֹרָתוֹ,

וְהַנֶּפֶשׁ לְמוֹעֵד צֵאתָהּ, תִּירָא עֲלוֹת הַשָּׁמָיְמָה,

תִּזְכֹּר אֵת הַקִּשּׁוּאִים וְתִבְחַר לָשׁוּב מִצְרָיְמָה.

זְכֹר מֵאַיִן בָּאתָ וְצוּר יְלָדְךָ אַל תֶּשִׁי,

נַפְשְׁךָ לֹא תֹאבַד וְלֹא תִהְיֶה עֲזוּבָה,

שִׂמְלָה בָלָה תִּפְשֹׁט וְתִלְבַּשׁ בַּד וָמֶשִׁי,

אֱלֹהֵי הָאַהֲבָה חַי וְעִמּוֹ תִחְיֶה הָאֲהוּבָה.

(ע' 55)

יש רצון לחזור ולהעתיק בפשטות את כל השירים הטובים בספר הזה, שחוברו בהם רוך-רגש ותפארת-ביטוי, הלך-נפש דתי נרגש ושלות תשובה ופתרון.

ולפלא ייחשב הדבר, שבימים ההם נדפסה בקורת חיובית, אם כי מסתייגת, על בן-קוהלת. ב“מגיד משנה” תרל“ט כתב רש”ל מכתב ספרותי, ובו הוא מעריך את בן-קוהלת:

“אחד ואין דומה לו בין המעתיקים האלה הוא המעתיק את הספר “ויגרש את האדם”, איתיאל הכושי, רם ויעל וּמחברת בן-קוהלת – העתקת השיר “אוראניה” אשר להמליץ האשכנזי טיעדגע, היא המחברת אשר עליה אשים הפעם דברי. – השיר הזה יסודתו באמונה, כי רק על זה נוסד להביא דעות שונות מאת מאמינים וממאנים להאמין. ויפה עשה בקראו לו “בן-קוהלת”, כי לו נאה. – – – אדמה, כי החרוזים המעטים האלה דים לתת להקורא מושג, באיזה אופן נכתבה המחברת הזאת וסגנון לשונה. – אך אחת לי להודיעך, ידידי הקורא. הספר הזה אשר מטרתו לחזק את מוסדי האמונה נכתב מאת נוצרי וגם מעתיקו נוצרי הנהו, שהיה יהודי מלפנים, אשר על כן בעוד אשר הראשון כתב מה שכתב לתומו לבני אמונתו מבלי שום נטיה צדדית, כוון המעתיק לדבר אחד כמו שנודע כבר דרכו. – – – לחרוץ משפט על אודות מעשהו זה אך למותר. ובכל זאת עלינו להודות להמעתיק הזה, כי הפליא לעשות בהעתקותיו וגם ספרו זה טוב מאד עד להפליא, אשר על כן אנחנו הקוראים נברר את האוכל מתוך הפסולת. – – – ועל הדברים הבלתי טובים בעינינו, שנמצאו בו, נאמר: נוח היה לנו שלא נדפסו משנדפסו. עכשיו שנדפסו יהיו בטלים ומבוטלים…”.

הכעס המבצבץ מדברי המבקר בעל כרחו, נתעורר בגלל פסוקי השירה האחרונים שבספר, המהללים את ישו. המשכילים הללו האמינו לפי תומם, שאפשר ליטול את הספר הנוצרי של טידגה, ולהשמיט מתוכו את מה שאינו ברוח ישראל ולהגיש לקוראים העברים שירה על טהרת היהדות וההשכלה. לקרוא שירה נוצרית נעלה בלא בדיקת ציציות, עד כדי מדרגה כזו לא הגיעו משכילי הזמן ההוא. הואיל והחפוש אחרי המגמתיות בספרות ואחרי המוסר-השכל והלקח-היוצא-לנו, היה טבוע בדמם. היופי לעצמו לא היה כדאי אם לא נתלוותה לו גם מטרה צדדית או עיקרית. אעפי"כ ניתן לציין, שבן-קוהלת הבקיע לו דרך ללב הקורא העברי והשפעתו היתה גדולה על כל הסופרים העברים, וביאליק הודה בעצמו בכך בהזדמנויות שונות11.

 

יד    🔗

המחזה “רם ויעל” (Romeo and Juliet) לשכספיר יצא לאור בשנת 1878 או בתרל“ח למניננו. אותה שעה כבר היה זלקינסון ידוע לתהילה בתרגומיו הקודמים ורבים היו מוקיריו, ויותר מהם – מנאציו ומחרפיו. ניתן לשער, שעצם כשרונו והצלחתו במלאכת התרגום עוררו עליו חמת רבים, שנאחזו במיסיונריותו כבאמתלא נוחה. הוא, שהוקיע את ההעתקות הגרועות ואת המעתיקים הגרועים אשר שרצו אז מאד, מן ההכרח היה שיגלגל עליו את שצפם וקצפם. ולפי שלא יכלו להזיק לו או להתחרות עמו ולהסיג את גבולו ע”י מלאכה מתוקנת ומעולה, הלכו בדרך של אכילת קורצא והבאשת שמו. בת-קול של אותה מערכה, אשר גם סמולנסקין היה שותף פעיל בה, מנהמת מן ההקדמה של סמולנסקין למחזה:

“את דעתי שאלתני על אודות העתקת המחזה הנפלא ראמע ויוליה, שיר השירים לאהבה כאשר כינוהו יודעי טעם, ואשר אתה בטוב טעם שנית שמו לרם ויעל, למען גם שם עברי יקרא עליו, אחרי אשר בלבוש עֵבר אשר הלבשתוֹ לא יכירהו איש כי לא ידי עברי כוננהו, ידי עברי המדבר בשפת חוזיו ומפליא לעשות כמוהם בניבו; את דעתי תשאלני ואותה הלא לך לדעת גם בטרם שאלתני, כי לא נכחד ממך, כי אעריץ את שם החוזה הנעלה, יוצר איתיאל ורם ויעל ויתר חזיונותיו (אשר אני תפילה, כי יזכו גם המה להיכתב עברית). – – – ותחת לברך אותך על פועל כפך ואותי על אשר עוררתיך לפוֹעל היקר הזה, התמלאו יחד עלינו וישימוך אותך ואותי למשל, כמו לוא שוּחָה עמוקה חפרנו יחד לעמנו ובה יפלו ולא יקומו האבות והבנים יחד. ואף אלה אשר אבדה האמונה ונכרתה מלבם, אף המה אחזו בקרדום האמונה לחפור בו עפר לעפּר לעומתנו. ונהי יחד כחוטאים, ומה איפוא אוסיף להביא עצים ולהגדיל המדורה? – – – אותך יציבו למטרה לחציהם, כאשר קצרה ידם למצוא מגרעות בפעלך, לכן יבקשו מומים בך”.

עדות ברורה עד מאוד. –

בתרגום זה אנו מוצאים פה ושם שינוי בסגנונו הפוריסטי של זלקינסון. כאן הוא מתיר לעצמו בשעת הדחק להשתמש במלה או בצרוף-מלים, שאינם על טהרת התנ“ך. אבל הם נהפכים תחת ידו, יד אמן, לולָדות כשרים שאין ביניהם ובין ילדי התנ”ך ולא כלום. בדרך כלל נתקל המתרגם בקשיים חמורים המיוחדים למחזה זה; הואיל ומרובה בה היסוד של לשון עממית והמונית, לשון-רמזים שוּקית, שהמקפיד הגדול זלקינסון לא היה יכול להתגבר עליהם. כמה מן המקומות האלה תורגמו על ידו בהצלחה ואילו אחדים מהם היה אנוס להשמיט, כפי שהוא עצמו מודה:

“המוקש סגר עלי כגדר ולא נתנני לעבור בשנים שלושה מקומות, עד אשר אמרתי בלבי, בכל מקום אשר לא יתנני לעבור בו, כי אין לפרוץ הגדר, אז אתנשא אדלוג ואעבור עליו. ובכן דלגתי על המקומות אשר לא מצאתי בהם דרך פתוחה לפני. והפגע הרע הזה אשר גדר בעדי, הוא מריות, מערקוטיא, נער חרוץ מגדולי הארץ, אשר יד לו בחכמה ובדעת ובלשונות זרות, רק אוהב לצון הוא ולעגו ישפוך על כל הקרב אליו, כי באהבתו את הצחוק בין אוהב לאויב לא יכיר”.

במחזה הזה הוצג לפני בעיה חדשה, שלא ידע אותה בתרגומיו הקודמים. מערקוטיא זה מנבל את פיו ואינו עוצר בלשונו. אולם זלקינסון לא רצה בשום פנים להגיה את שכספיר או את גיבוריו ולטהר שפתם. לפיכך הקדים דברי סניגוריה על עצמו ועל שכספיר והסביר על שום מה לא השמיט את המקומות האלה. ציטטה זו כבר הובאה בפרק ט'. אפשר שגם מעשה זה הרגיז כמה סופרים משכילים, שלא הורגלו בכמו אלה והם ראו בכך חילול כבודה של הלשון העברית. אולם אם המקומות קשי-התרגום האלה יצאו מקוטעים ופגומים, הרי שאר חלקי המחזה, כלומר רוב-רובו, הולבשו מחלצות עבריות מרנינות לב. מין נסיוב תנכי הוצק באברי המחזה הזה, שחיזקם וליכדם ונעשו בריה שלמה ומקורית. מצוּיים בו כמה פרקי ליריקה מעולה, שקריאתם מעלה בנפשנו המיתם של פרקי שיר השירים ותהילים. נקרא נא דברי רם בשעה שיעֵל נשקפת אליו בעד החלון והוא מתאר את יופיה:

 

אַךְ מָה הָאוֹר הַהוּא שָׁם בְּעַד הַחַלּוֹן יִבָּקֵעַ?

קוּמִי אוֹרִי, שִׁמְשִׁי, וְהַלְּבָנָה לֹא תַגִּיהַּ אוֹרָהּ,

מִקִּנְאָתָהּ בְּיָפְיֵךְ נְכֵאָה הִיא וּפָנֶיהָ יֶחֱוָרוּ.

כִי אַךְ מִקִּנְאָה הִיא מְלֵאָה בֶהָרוֹת יְרַקְרַקּוֹת.

לֹא כֵן אַתְּ, כִּי כֻלֵּךְ יָפָה וּבָרָה –

זוֹ הִיא רַעְיָתִי! זוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי!

מִי יִתֵּן וְגַם הִיא תֹּאמַר: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. – – –

אֵין זֹאת כִּי אִם שְׁנֵי כוֹכָבִים נוֹצְצִים,

אֲשֶׁר שִׂיחַ וְשִׂיג לָמוֹ, בִּקְשׁוּהָ לַעֲמֹד בִּמְקוֹמָם

וּלְהָאִיר בִּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ, עַד אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ לִמְסִילּוֹתָם.

מַה נָּאוָה הַתְּמוּרָה הַזֹּאת! עֵינֶיהָ מְאִירוֹת בָּרָקִיעַ

וְהַכּוֹכָבִים תְּקוּעִים בְּרֹאשָׁהּ.

(ע' 45)

ויעל אף היא מפארת ומרוממת את רם:

הָאַהֲבָה מֻכָּה בְּסַנְוֵרִים וְהַלַּיְלָה לָהּ יָאֲתָה.

לָכֵן אֵלֶיךָ לַיְלָה אֶקְרָא, לְהוֹרוֹת לִי דֶּרֶךְ נָשִׁים,

כִּי כְאִשָּׁה שְׁחוֹרָה וְנָאוָה הִנְּךָ מָלֵא דַעַת – – –

בּוֹא אֵלַי הַלַּיְלָה, בּוֹא אֵלַי, רָם בְּחִירִי,

אַתָּה אוֹר זוֹרֵחַ, אַתָּה שִׁמְשִׁי בְחָשְכִּי,

כַּשֶׁלֶג עַל גַּב עוֹרֵב כֵּן תָּנוּחַ עַל כַּנִפֵי לָיְלָה.

בּוֹא נָא, לֵיל חִשְׁקִי, וְהָבֵא לִי אֶת רָם,

וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא יוֹמוֹ וְנִסְפָּה – נַתַּח אוֹתוֹ לִנְתָחָיו

וְהַנְּתָחִים תִּתְקַע בְּגַלְגַּל וְיַזְהִירוּ כַּכּוֹכָבִים בָּרָקִיעַ.

וּמִיוֹם הַהוּא וָמַעְלָה כָּל בְּנֵי הָאָדָם

לַיְלָה מִיוֹם יֶאֱהָבוּ, כִּי יָשִׂישׂוּ בְּכוֹכְבֵי אוֹר

וְלא יִשְׁתַּחֲווּ עוֹד לַשֶּׁמֶשׁ, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.

(ע' 89)

ומה רוגשים החרוזים המתמלטים מפי יעל בשעה שהאומנת מספרת לה, כי רם אהובה רצח את אחיה. רגע קט היא מאמינה באשמתו ומפיה פורצים דברים מתלהמים:

הוֹ, לֵב תַּנִּין וְהַפָּנִים פְּנֵי אִישׁ חֲמוּדוֹת.

מִי רָאָה מְאוּרַת צִפְעוֹנִי בְּתַבְנִית הֵיכָל כִּגְוִיָתְךָ?

אַכְזָר יְפֵה עֵינַים, צַר וְאוֹיֵב בִּדְמוּת פְּנֵי מַלְאָךְ,

עוֹרֵב בְּנוֹצַת יוֹנָה, זְאֵב טוֹרֵף בְּעוֹר כִּבְשָׂה,

חַיָּה רָעָה מִיַּעַר בְצֶלֶם פְּנֵי אֱלֹהִים.

הֶפֶךְ אַתָּה לַלֵּבָב מֵאֲשֶׁר תִּרְאֶה לָעֵינָיִם,

קְדוֹש אֲדֹנָי מִחוּץ וְתוֹכְךָ שִׁקוּץ מְשוֹמֵם.

אֵיךְ לָקַח הַצוּר עָפָר מֵאַדְמַת גַּן הָעֵדֶן

וַיַפְלִיא לַעֲשׂוֹת גְּוִיָּתְךָ כְּחוֹתַם תָּכְנִית לְהִתְפָּאֵר,

וְאַחֲרֵי כֵן נָפַח רוּחַ מֵעֵמֶק רְפָאִים –

מִי רָאָה סֵפֶר מָלֵא דִּבְרֵי בָלַע

בְּמִטְפַּחַת זָהָב וְרִקְמָה? אֵיךְ בְּמִגְדַּל עֹז,

בְּהֵיכָל כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד, תֵּשֵׁב מִרְמָה כָּמוֹהָ?

(ע' 92)

וכאשר רם עומד נוכח יעל המתה, מה כבדים ונוקבים הדברים שהוא משמיע:

הוֹי יָעֵל אִשְׁתִּי! יָעֵל שֶאָהֲבָה נַפְשִׁי!

גַּם הַמָּוֶת אֲשֶׁר מָצַץ מֶתֶק רוּחַ שְׂפָתַיִךְ

לֹא שָׁלַט עַל יָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ עוֹד לֹא סָר;

עוֹד שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּשָּׁנִים וְחֵן יָלִין עַל פָּנַיִךְ,

חֶרֶב הַמָּוֶת נָגְעָה בָּךְ וְעוֹד לֹא נִכְחַדְתּ – – –

לְמַרְאֵךְ, יָעֵל הַיְקָרָה, לְמַרְאֵךְ כִּי נָאוֶה אֶשְׁתּוֹנָן,

שַׂר הַמָּוֶת הִכְרִיעֵךְ וְזִיו פָּנַיִךְ לֹא הֶחְשִׁיךְ,

לְפָנָיו כָּרַעַתְּ נָפַלְתְּ וּבְיָפְיֵךְ לֹא שָׁלַח יָדוֹ;

הֲגַם הוּא, אֲשֶׁר גְּרָמָיו אֵין בָּשָׂר עָלֵימוֹ,

יֶאֱהַב בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה,

וַיְבִיאֵךְ לְבֵית הַבּוֹר לְמַעַן יָבוֹא אֵלַיִךְ?

זֶה פָּחַדְתִּי וָאָבוֹא; לֹא אֶפָּרֵד מִמֵּךְ עוֹד.

בֵּין רִמָּה וְתוֹלֵעָה הַמְשָׁרְתוֹת פֹּה לְפָנַיִךְ

אֶהְיֶה שׁוֹמֶר לְרֹאשֵׁךְ, לֹא אָמוּשׁ מִזֶה לָנֶצַח,

פֹּה אִוִּיתִי שֶׁבֶת, זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד,

פּה אֶפְרֹק עֹל חַיַּיִ וְכָל צָרוֹתַי תִּכְלֶינָה.

עֵינַי! רְאֶינָה אַךְ הַפַּעַם טֶרֶם אוֹרְכֶן יֵאָסֵף,

וְאַתֶּן זְרוֹעוֹתַי חַבֵּקְנָה, חַבֵּקְנָה חִבוּק אַחֲרוֹן,

וְאַף אַתֶּן שִׂפְתֵי פִי, אַתֶּן דַּלְתֵיִ נִשְׁמָתִי,

נַשֵּׁקְנָה נְשִׁיקָה אַחֲרוֹנָה טֶרֶם אֶגְוַע וְאֵינֶנִּי;

לְאוֹת כִּי שִׁלַּמְתִּי חוֹבִי אֶל שַׂר הַמַּשְׁחִית

אֲשֶר עָשָׂה חוֹזֶה עִם הָאָדָם מִימוֹת עוֹלָם. –

לְאַהֲבָתֵךְ, יָעֵל, אֲנִי שׁוֹתֶה כּוֹס הַחֵמָה הַזֹּאת!

(ע' 154)

רוח רעננה מנשבת מעל חרוזי שכספיר-זלקינסון, רוח של תוגה, יופי וטהרה. ורוח זו נצררה ונכנפה בצרור החיים של הלשון העברית המסוּלתת. אין תימה, שאפילו בימים ההם היה מי שהרגיש בחמדה גנוזה זו, ואחד המבקרים ב“המליץ” (שנת תרל"ט), לא אדע מי הוא, כתב שורות אלו על “רם ויעל”.

“שעקספיר המשורר הנשגב ובוחן כליות הנפלא, הותיר אחריו נחלה יקרה לבני אדם. כל עם ועם התאמץ להביא את הברכה הזאת אל אוצרו, ולכל נסיון להגיע אל המטרה הזאת קראו הידד בספרת כל הלשונות. ועתה גם ספרתנו העברית נתעשרה בהעתקות ממבחר פרי מחשבות שעקספיר בעמל הסופר הנעלם י. ע. ס., אשר העתיק ראשונה מספרי שעקספיר את החזיון איתיאל הכושי. לספר תהילת החזיון “רם ויעל” אך למותר הוא, כי שעקספיר וספריו נודעו בכל העולם ואיננו צריך לתשבחות ותהילות אשר נביע לו. עלינו להעיר רק על צחות לשון המתרגם, אשר הצליח להריק מכלי שפת אירופה חיה וחדשה לכלי עתיק יומין, שפת עברית, ולא פג טעמו ולא נמר ריחו”.

אין זה מן הנמנע, ששיר שבח זה הושר לזלקינסון משום שהמבקר לא ידע מי הוא והיה מסיח לפי תומו, שהרי היה בעיניו “הסופר הנעלם”, ואפשר שלאחר שנודע לו שם המחבר וטיבו נתחרט וכתב דברים אחרים. אלה היו אז מעשים בכל יום.

בזה תמו שמות הספרים שתרגם ושהגיעו לידינו.

כל תרגום משלו ראוי לניתוח מפורט, להקבלות ולהשוואות, כי מהם היינו למדים לא רק גדולתו של זלקינסון, אלא היו משמשים בידינו כעין אבוקה באמנות התרגומים. מתרגומי זלקינסון אפשר למצות מסכת הוריות שלמה כיצד להריק מלשון אל לשון, היאך לתרגם לעזים מיוחדים במינם ומה הם הקמיעות כנגד הרוחות הזרות המתגנבות לתוך כל תרגום עברי. אולם ניתוח כזה היה דורש כרך שלם, על כן נסתפק בהבאת מראי-מקומות מעטים, שמהם אפשר יהיה להקיש על השאר. ב“ויגרש את האדם” זה השיר המלא דמויות מיתולוגיות, אלים ובני אלים, השכיל זלקינסון למצוא שם עברי להרבה מהם, שחלק גדול נאה הוא ומתקבל על הדעת, חבל שהמילוֹנוּת שלנו לא אספה אותם עד כה ולא הוציאתם לרשות הרבים. הענק המיתולוגי Briaieres הוסב שמו ל“אף ברי”; הנהר Styx הוא הנהר הנתעב ושנוא כמות, נקרא בעברית בשם “נהר שיקוץ”, היסב-שם מוצלח גם לפי צלצולו וגם לפי הוראתו. הנהר Acheron, זה נהר הצרה והיגון והוא שחור ועמוק, נקרא בעברית “נהר עכור”, וכיוצא באלה. אולם עיקר כוחו ותפארתו ברוחו הפיוטית המגלגלת חרוזים אנגליים נעימי-קצב ויפי חיתוך בבריות בעלות צביון עברי מלא. לפרקים יפה התרגום מן המקור. ב“ויגרש את האדם” אומר מילטוןand work east out of pain ולעומתו אומר זלקינסון: “ונהפוֹך נגע לעונג”. לא זו בלבד שהפסוק הוא פסוק עברי, אלא שהוא קצר, חותך ויפה מן הלועזי.

וכן Yet chains in Hell, not realm expect ובעברית: אוּלָם כֶּבֶל תִּמְצָא וְלֹא כֶתֶר בָּתֹּפֶת.

וכן to good malignant, to bad men benign ובעברית: אוֹר זָרוּעַ

לַצַּדִּיק וּלְנַעֲוֵי לֵב שִׂמְחָה.

וב“רם ויעל” מצויים בין השאר פסוקים כאלה: Here comes the lady: O, so

light a foot ובעברית: הִנֵּה הַכַּלָה בָּאָה, קַלָּה בְרַגְלֶיהָ כְּאַחַד הָאַיָּלִים.

ובמקום אחר: I would the fool were married to her graveובלשונו של

זליקסון: הַנַּח לָאִוֶּלֶת הַזּאת, קֶבֶר וְלֹא גֶבֶר יִקָּחֶנָּה!

גדול כוחו של זלקינסון בטביעת פתגמים, הנה שלושׁ דוגמאות: Better to reign

in hell, than serve in Heav’n, ובעברית: טוֹב מֶלֶךְ בִּשְׁאוֹל מֵעֶבֶד בְּחַצְרֵי שָׁמָים.

או: in loving than dost well, in passion not ובעברית: אֵין חֵטְא

בְּאַהֲבָה, כִּי אִם בְּתַאֲוָה.

או: Some grief shows much of love, But much of grief shows still some

wont of wit. ובעברית: אֵבֶל לְפִי הַמִּדָּה הוּא אוֹת לְאַהֲבָה רַבָּה, וְאֵבֶל יֶתֶר עַל הַמִּדָּה – אוֹת לְשֵׂכֶל מְעָט.

לא העלינו כאן דוגמאות אלא בקצה המזלג, אולם כל תרגום הוא דוגמה בפני עצמה, מכל שורה ניכר, שלא כשרון בלבד משוקע בו, אלא גם יגיעה ושקידה, אהבה ובחירה. הוא לטש כל פסוק ליטוש אחר ליטוש, חזר על כל מקורות התנ"ך כדי למצוא את הגוון המתאים לו, לא נזדרז לקבוע צורה אחרונה עד שלא מצא באמת נאה הימנה. אולם היסוד המלאכתי, יסוד עשייה, לא ריחק ולא טשטש את ההשראה הפיוּטית. תרגום כזה אין עושים אלא הוא מתרקם מאליו, אם כי מידת הטרחה אינה מועטת בו. זלקינסון ידע לא רק להתקין גלמי מלים עבריות, אלא נתגלה לו גם השם המפורש, שבכוחו נפח רוח חיים בהם ועשה אותם בריות חיות וקיימות עד היום. הוא איננו מעלים מאתנו כמה יגיעות יגע עד שהוציא מתחת ידו דבר מתוקן, אך לאחר שכבר יצא מרשותו ידע גם את ערכו. צער רב נצטער על שאין מעריכים את מפעלו כראוי וכנכון, אם כי הפריז בודאי בנידון זה, אולם ברור לו היטב, כי “אם עמלי אינו מתקבל עכשיו בעין יפה, הוא יוכר בימים הבאים. התרגום לא יהיה אבוד, הוא יאריך ימים וישרת את הדורות הבאים”.

אנחנו עדים חיים היום, כי לא היה שמץ של הפרזה בדברים אלה. הוא היה מתורגמן למופת, מתורגמן בחסד עליון. התרגום היה לו דרך להבעת עצמו. הוא בחר לו תמיד יוצרים גדולים, משום שהיה בעצמו משורר גדול.

 

טו    🔗

באמרנו לעיל, שעם “רם ויעל” מסתיימת פרשת התרגומים, לא דייקנו כהלכה. עוד מפעל אחד דתי-ספרותי גדול עשה זליקסון, מפעל מיוחד במינו, שראוי ליחד עליו את הדיבור. כוונתנו לתרגום הברית החדשה. רבים ראו, ורבים רואים עד היום בברית-החדשה דבר יוצא-דופן, משהו זר, שמקומו מאחורי הגדר של היהדות. משום כך קבלו בעין זעומה גם את התרגום. לא קראתי עדיין כל הערכה ראויה לשמה על תרגומו של זלקינסון לברית החדשה. אפילו ידידיו ומוקיריו לא הזכירוהו. כל המפעל הזה כאילו שקע לתוך הנשייה. לא שהברית החדשה בעברית לא היתה מצויה בבתי משכילים יהודים; אדרבה, כמעט בכל מקום תמצאנה. אולם רק לעתים קרובות12 קנו אותה בכסף, על פי הרוב היא נתגלגלה איך-שהוא חנם, אם ע"י מיסיונרים ואם בדרכים אחרות. עיינו בה ונהנו מן התרגום, אך ברכת הנהנין לא אמרו, על כל פנים לא אמרו אלה, שצריכים לומר, וכך אירע הדבר המוזר, שעבודה ספרותית ראשונה במעלה נתעלמה או הועלמה מהכרת הדור. החשבונות שלנו עם הנצרות, המוסיפים לפעול עלינו בדרך אַטאביסטית, מקלקלים בנו את שורת ההגיון והבקורת הנכונה. כלום אין זה מתמיה, שספר דתי, בעל ערך ספרותי עולמי, שנולד על האָבניים של רוח ישראל, – אם גם איננו ילד כשר בתכלית – תורגם ללשוננו ואנחנו עושים עצמנו כלא יודעים. אילו הדרנו את עצמנו הנאה מן הברית החדשה, בדרך שעשו הקדמונים, היה בזה משום צידוק. אולם הלא אנחנו קוראים בה, מצטטים אותה ובקיאים בה – מה טעם לקיפוח זכותו של מי שעסק בתרגומה כל ימי חייו, פשוטו כמשמעו?

כשאנו מדפדפים בברית-החדשה של זלקינסון אנו נוכחים לדעת באמת, שמלאכה כזאת, מעשה-תרגום כזה, אינו יכול להיעשות אלא כמפעל-חיים. רק מי שממית את עצמו עליו, מוכשר להוציא דבר מתוקן ומושלם במידה כזאת. אמנם, קדמו לו תרגומים אחרים, והחשוב ביניהם הוא תרגומו של הנוצרי פרנץ דאֶליטש. זה האחרון מצויין במעלות רבות וטובות, ואנו עומדים משתאים לפני אותו נוצרי שבנוצרי, שהשכיל כל כך לקנות לעצמו את הלשון העברית התנכית המאוחרת קנין שלם, קנין נפשי. אנו מתקנאים בו, שבדור של סופרים עברים עלגי-לשון, היה הגוי הזה כותב מכתבים עברים לעתונות של הימים ההם בלשון משובחת ומתוקנת ותרגם את הברית החדשה כהלכה. ואילולא תרגומו של זלקינסון היה שלו מפליא אותנו שבעתים. ברם, זלקינסון הגדיל לעשות ממנו. הוא נתן את תורת הנצרות בדמותו ובצלמו של התנ"ך. שום חציצה מלבד החציצה שבתוכן, אינה מורגשת. אם נכון הדבר, שהברית החדשה נכתבה עברית מתחילתה, תמיהני אם נכתבה בשפה נעלה ויפה יותר מזו. מושגים חדשים, שנתחדשו בבית מדרשם של השליחים, שאין להם אח וריע בעברית המסורתית, הולבשו ביד וירטואוזית לבוש עברי, שרקימתו היא לפעמים מעשה גאון לשוני. גם פקחותו היהודית עמדה לו להנצל מכשלונות שארבו לדאֶליטש. דוגמא אחת: הנוצרי התמים תרגם: “ויוֹסף בעלה היה איש צדיק ולא אבה לתתּה לבוּז”. אולם המומר הפקח תרגם: “ויוֹסף אישה צדיק היה ולא אבה לתתּה לדבּת-עם”. לא הרגיש דאֶליטש מה שהרגיש זלקינסון, כי המלה “בעל” מורה בעברית על בעילה, ואילו כותב הברית החדשה מבליט דוקא את לידתו של ישוּ מרוח הקודש. זוהי דוגמה אחת מני רבות.

עוד בשנת 1853, כך מספר זלקינסון בעצמו, עשה נסיון לתרגם את “האגרת אל הרומיים” מן המקור היווני. אגרת זו נדפסה בשעתה, ומאז ואילך היה חוזר ומתרגם, חוזר ומתקן את המתורגם, עד כי בשנת 1882 עמדה העבודה להסתיים. בשנת 1877 הטיל עליו הועד של החברה המיסיונרית הבריטית לתרגם את הברית החדשה. בקטע אבטוביוגרפי המובא בספרו של דאנלופ הוא אומר: “קבלתי עלי את העבודה בעונג רב, הואיל וגם הרבה מלומדים יהודים הביעו את תמהונם חזור והבע על אשר לא עשיתי את הדבר הזה עד כה. האגרות, שהן החלק הקשה ביותר לתרגום, כמעט שתרגומן הושלם על ידי”. ובמכתב אחר בשנת 1882 הוא כותב: אשר לתרגום הברית החדשה, העבודה היתה קשה מאד, אך עשיתיה כדבר שבאהבה".

העולם הנוצרי, ואף המומרים היהודים שבתוכו, חשבו את תרגומו של דאֶליטש
לכליל-שלמות ולא נזדרזו להוציא לאור את זה של זלקינסון. רק לאחר מותו, בשנת
1883, נדפס תרגומו, שהושלם ע"י כריסטיאן גינצבורג ידידו. דאֶליטש עצמו תפס
יפה את ערכו של התרגום הזלקינסוני, כפי שמוכח ממכתבו של זלקינסון במרץ
1883, היינו חדשים מספר לפני מותו. זהו בלי ספק אחד המכתבים האחרונים שלו

"– – – מר שאֶנבאֶרג אמר לי, כי הפרופסור דאֶליטש הגיד לו יותר מפעם אחת ואף כתב לו וביקש ממנו להפציר בועד שלנו לפרסם את התרגום העברי שלי לברית החדשה, וכי הוא (דאֶליטש) יהיה הראשון אשר יברך על כך. זהו נוצרי בעל נפש אצילה!

אשר לד“ר בּוּלינגֶר, במכתבו האחרון מיום שני במרץ הבטיחני שוב, שהועד שלו ידפיס את התרגום בהתאם לתנאים שלי. הם רק דורשים זמן מה, כדי לברר לכל החברים, שיש צורך בתרגום חדש. הוא גם אמר לי, שלמד יוונית הרבה ופרסם ספר על הברית החדשה ביוונית, בתתו בצד כל מלה ממנה מלה אנגלית מתאימה. הוא שלח לי ספר אחד. עכשיו הוא מציע בארבעה מקומות תרגומים אחרים למקור. על דעת עצמי איני מעיז לעשות כל שינוי בתרגום במידה שהדבר נוגע למקור היווני. בכל אלה מוכרח אני ללכת בעקבות קודמַי, בעקבות התרגומים או הפירושים הקודמים. והנה מתוך ארבע או חמש פיסקאות שבהצעות ד”ר בּוּלינגר, אינני יכול לשפוט על דבר למדנותו ובקיאותו ביוונית. אם החברה תסכים לפרסם את התרגום, הוא יציע בחפץ לב פיסקאות רבות כאלה. על כן אני מבקש לעשות חסד עמדי לשאול במקומות מוסמכים על בקיאותו של ידידנו בברית החדשה היוונית.

כאן המקום הנכון להודיע, כי העיקר שהנחַני בתרגומי לא היה עשית תיקונים בביאור המשמעות, אלא לבאר ברוח פרשנים בני סמך טובים ביותר, בדרך השוה לכל נפש ולפי רוח הלשון. ואם ד“ר בּוּלינגר הוא מלומד ובר-סמכא אשמח מאד ללכת בעקבותיו במקומות סתומים אחרים”.

אפילו מסביב למפעל זה, שהיה כולו נוצרי, נרקמה אינטריגה ע"י מומר אחד, יוסיפוס שמו. הוא הלעיז על זלקינסון, שהוא מתרשל בכוונה ואינו מַשלים את עבודת התרגום לזמן הקבוע, הואיל ופקע כוחה של הנצרות עליו ואינו הולך בדרכיה. אולם גם תרגומו של דאֶליטש והמחלוקת שבין החברות השונות גרמו לכך, שהוא עצמו לא הספיק לראות את הברית החדשה יוצאת לאור, וחברו גינצבורג השלים את התרגום והוציאו.

יחס היהודים לתרגום הברית החדשה, אפילו יחס המשכילים שבהם, היה שלילי. העתונות העברית התענינה בצד הפיקנטי שבדבר: בסכום הכסף שההדפסה עלתה, במספר המהדורות, בדרכי ההפצה וכו'. כּתּבה אחת ב“המגיד” משנת 1887 מעידה על כך:

“שטאקהאלם, בירח סיון. המיסיאנער איזאק זלקינזאן בוויען הדפיס על הוצאות חברת המסיתים, אשר מושבה בלאנדאן, את ספרי הברית החדשה (נייעס טעסטאמענט) בהעתקה עברית במספר 120,000 עקסעמפלאר. איש חסיד נוצרי בשאטטלאנד נדב לדבר הטוב הזה מכיסו את המחיר בעד 100,000 עקסעמפלארע. שני מסיתים מלאנדאן שלחו את ההעתקה הזאת לשתי מאות רבנים, ואחדים מהם שלחו את הספר הזה גם לבני קהלתם לקרות בו ולקנותו, ורק מעטים עררו נגד שילוח הספר הזה והזהירו מלקרות בו, אבל הרב המפורסם והמלומד מאד ד”ר י. ליכטענשטיין, אשר שרת בקודש משך ל“ג שנה בעיר טאפיאסצעלע באונגארן, שלח מכתב מיוחד לבני אמונתנו והודה, שהוא מכיר ומאמין באלהות ישוע הנוצרי, אבל בכ”ז רוצה הוא להיות ולחיות בדת היהודית. עד כאן לשון כתבי העתים".

עדות אחרת רבת-ענין מוסר לנו זלקינסון עצמו לדאנלופ בינואר 1883:

“יהודי, שהודה לי, כי הוא אוהב אותי מצד אחד ושונא אותי מצד שני, אמר אלי לפני ימים אחדים: הסבל שנגרם לך מחמת חולי-העין הוא עונש על כך, שעבדת ביום ובלילה כדי לתרגם את הברית החדשה, שבו אתה מבקש להכהות את מאורו של ישראל. עניתי לו, שאם חשכוּת עיני באה עלי מחמת עבודה זו, הריני מתנחם בכך, כי מפעלי יאיר עיני רבים מישראל”.

__________________

תרגומו של זלקינסון לברית החדשה מפואר הוא. כמה וכמה תנאים סייעו לו במעשה זה. ראשית, זיקתו לנצרות. הוא היה, כפי שכבר הוכחנו, נוצרי מאמין בתום לב, ויחסו לברית החדשה הה יחס של אמונה. בתרגום עסק מתוך אהבה אמיתית ושיקע בו כוחות רבים. שנית, בקיאותו הגדולה בתנ“ך וביוונית ובכל הספרות העוסקת בביאור הברית החדשה; וכן הרגשתו הדתית העמוקה, שהוליכה אותו בדרך ההבנה הנכונה והצילה אותו מכמה מוקשים, אשר דאֶליטש נכשל בהם. – שלישית, שלא כבשאר התרגומים היה בתרגום זה דבוק בעל כרחו למקור. כאן אי אפשר היה לעקוף, להחליף מושג ולהערים על המקור. הוא ניצב בפני הכרח שאין להימלט ממנו לדייק ככל האפשר ולמעלה מן האפשר. כל סטייה מן המקור לא היתה מתפרשת כמשגה ספרותי, אלא כמעילה בחובה, כחילול הקודש. תרגום פגום היה יכול להפסל יחד עם בעליו. בשום תרגום לא ידע קשיים כאלה כפי שהתיצבו לפניו בעבודה זו. בחינת שבור את החבית ושמור את יינה. חייב היה להיות נאמן עד בלי גבול לרוח הלשון העברית ועם זה לא לשנות אף כקוצו של יוד מן הרוח הנוצרית, שכמה מגילוייה מסרבים להתכנס בתוך השריון התנכי. ולא עוד אלא ששתי חומרות נוספות נטל על עצמו מדעת ומרצון: לפרש מקומות סתומים בברית החדשה או להכריע בין פירושים שונים, באופן שהתרגום העברי הוא גם ביאור חדש וגירסא מיוחדת; וחומרה שניה ציוה על עצמו, לדלות את כל צרכיו הלשוניים מן התנ”ך בלבד ולא למהול את התרגום במלים ארמיות גם בשעה שאלו מזומנות ועומדות לפניו, בעוד שאת העבריות הוא צריך לעצב ולצרף תחילה. הברית החדשה היא התנ“ך של הנוצרים ועל כן צריכה היא להיות כתובה בלשון התנ”ך. שפה מעורבת אינה נאה ואפילו אסורה. אין איפוא פלא, ששנים רבות העסיק עצמו במלאכה זו והיה שואל את פ. סמולנסקין ופי סופרים אחרים, וגם בעצת רבנים שאל. בחלום ובהקיץ הגה בפסוקים הסרבניים, עד שנתגלתה לו המלה העברית המתאימה וּקבעה במקומה הנכון. לא כן דאֶליטש. אף תרגומו נעשה בעיקרו ברוח השפה התנכית, אולם בשעה שנתקשה ונזדמנה לו מלה ארמית, נענה לה והשתמש בה. משום כך מרובים היסודות הארמיים בתרגומו והם פוגמים אותו. המהדורות, שיצאו אחרי שנתפרסם תרגומו של זלקינסון, דהיינו משנת 1883 ואילך, תוקנו והוגהו וכמה ארמיזמים הוצאו מתוכן. במהדורות הללו מורגשת השפעתו של זלקינסון והדרכתו.

ולפי שיש סבורים, שהעירוב הארמי בתרגומו של דאֶליטש שבח הוא לו, ולא נעשה במקרה ומחמת חולשה אלא בכוונה תחילה ומתוך שיקול מדעי, כדאי להביא כאן דברי דאֶליטש עצמו במחברתו The Hebrew New Testament of the British and foreign Bible Society שבה הוא משיב לכל אלה, שדרשו ממנו לתרגם הברית החדשה לארמית, הואיל ולפי דעתם היתה זו מתהלכת אותה שעה בארץ-ישראל והיתה לשונו של ישוּ ושליחיו. דאֶליטש אומר: “על אף שלטון הארמית כשפת דיבור היתה העברית לשון הקודש, שכל המשכילים ידעו אותה, בעוד שהארמית לא הובנה אלא ע”י חלק אחד מן הגולה. ועוד: היסוד השמי שנכנס לתוך ההילניזם בברית החדשה הוא עברי ולא ארמי. ישוּ אדוננו ושליחיו חשבו ודברו עברית“. מכאן, שלא גבורה היתה בדאֶליטש בהכניסו לתוך תרגומו עירוב של מלים לא-עבריות, אלא חולשה. פשוט: מן המוכן לא היה בידו ואולי לא היה בכלל, וכוחו לחדש בלשון ברוח התנ”ך היה מועט. זאת היתה הליכה בקו ההתנגדות הקלה. מה שאין כן זלקינסון, שמיצה את כל יכלתו וכשרון יצירתו שהיו גדולים והתגבר על מכשולים, הנראים לנו עד היום כהרים שאין לטפס עליהם. כל המשוה את התרגום העברי לאנגלי או לגרמני או לפולני – וכותב הדברים האלה עשה זאת – יבוא לידי מסקנה, שהנוסח העברי הוא היפה, המדוייק והמקסים ביותר.

לפיכך כדאי לטרוח ולגלות מעט מן התפארת הגנוזה בתרגום זה, שיש בו כדי להורות לנו דרך במלאכת התרגום. מטרה זו תושג אם נקביל מקומות מסויימים של דאֶליטש לאלה של זלקינסון. אי אפשר להרבות בהקבלות כאלה, שהן מאלפות מאד, משום שעבודה כזאת היתה תופסת חיבור שלם. אבל גם בדוגמאות מעטות יתגלה עוצם-כוחו וחין-ערכו של התרגום הזה, שמבחינה ספרותית-פיוטית הריהו שלב בספרות העברית.

נוסח דאֶליטש נוסח זלקינסון
הֵן אָנֹכִי טוֹבֵל אֶתְכֶם בַּמַּיִם לִתְשׁוּבָה וְהַבָּא אַחֲרַי חָזָק הוּא מִמֶּנִי אֲשֶׁר אֵינֶנִי כְדַי לָשֵׂאת נְעָלָיו וְהוּא יִטְבֹּל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבָאֵשׂ. (מתי, ג', 11) וַאֲנִי הִנְנִי מְטַבֵּל אֶתְכֶם בַּמַּיִם לִתְשׁוּבָה אַךָ הַבָּא אַחֲרַי חָסֹן הוּא מִמֶּנִּי אֲשֶׁר קָטֹנְתִּי מִשְּׂאֵת אֶת-נְעָלָיו, הוּא יְטַבֵּל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶש וָּבֵאשׁ.
וַיֵצֵא שִׁמְעוֹ בְכָל אֶרֶץ סוּרִיָּא וַיָּבִיאוּ אֵלָיו אֶת כָּל הַחוֹלִים הַמְעֻנִּים בְּכָל-חֳלָיִים וּמַכְאוֹבִים וַאֲחוּזֵי שֵׁדִים וּמֻכֵּי יָרֵחַ וּנְכֵי אֲבָרִים וַיִרְפָּאֵם (מתי ד', 24) וַיֵצֵא שָׁמְעוֹ בְכָל-אֲרָם וַיָבִיאוּ אֵלָיו אֶת כָּל הַחוֹלִים אֲשֶׁר דָּבְקוּ בָם תַּחְלֻאִים שׁוֹנִים וָחֳלָיִים רָעִים אֲחוּזי רוּחוֹת רָעוֹת מֻכֵּי יָרֵחַ וְּנְכֵי עֲצָמוֹת וַיִרְפָּאֵם.
שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לַקַּדְמוֹנִים לא תִרְצָח וַאֲשֶׁר יִרְצַח מְחֻיָּב הוּא לְבֵית דִּין. (מתי, ה', 21) שְׁמַעְתֶּם אֶת אֲשֶר נֶאֱמַר לַקַּדְמוֹנִים לֹא תִרְצָח, וְהָאִישׁ אֲשֶר יִרְצַח יִנָּתֵן לַמִּשְׁפָּט בִּפְלִילִים.
וְהָאוֹנֵס אוֹתְךָ לֶלֶכֶת עִמּוֹ דֶרֶך מִיל לֵךְ אִתּוֹ שְׁנָיִם. (מתי, ה', 14) וְהַנֹּגֵשׂ בְּךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ כִבְרַת אֶרֶץ אֶחָת לֵךְ עִמּוֹ שְׁתָּיִם.
הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ יְקָרָה מִן הַמָּזוֹן וְהַגוּף יָקָר מִן הַמַּלְבּוּשׁ. (מתי, ו', 25) הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ יְקָרָה מֵאֹכֶל וּבְשַׂר אִישׁ מִכְּסוּתוֹ.
הִתְבּוֹנְנוּ-נָא אֶל שׁוֹשַנֵּי הַשָּׂדֶה הַצּוֹמְחוֹת. אֵינָן עֲמֵלוֹת וְאֵינָן טֹוֹת. (מתי, ו', 29) הִתְבּוֹנְנוּ אֶל-שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה אֵיכָה יַעֲלוּ יָצִיצוּ וְלֹא יִיגְעוּן וְלֹא יִטְווּן.
וּמַה-צַּר הַפֶּתַח וּמוּצָק הַדֶרֶך הַמֵּבִיא לְחַיִּים וּמְעַטִּים הֵם אֲשֶׁר יִמְצָאוּהוּ. (מתי, ז', 14) וּמַה צַּר הַשַּׁעַר וְהַדֶּרֶךְ מַה צָּרָה הַמּוֹלִיכָה אֶל הַחַיִּים וּמֹצְאֶיהָ מְתֵי מִסְפָּר הֵם.
וַיֹּאמַר אֲדֹנִי אֵינֶנִי כְדַי שֶׁתָּבֹא תַחַת קוֹרָתִי. (מתי, ח', 8) וַיֹּאמַר אֲדֹנִי נְקַלֹּתִי מִזֹּאת כִּי אַתָּה תָבֹא בְּצֵל קוֹרָתִי.
וְהֵמָּה רַגְזָנִים מְאֹד. (מתי, ח', 28) וּפְנֵיהֶם זוֹעֲפִים עַד מאֹד.
אֵיךְ יוּכְלוּ בְנֵי הַחֻפָּה לְהִתְאַבֵּל בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם. (מתי, ט', 15) הֲיִתְאַבְּלוּ קְרֻאֵי הַחֲתֻנָּה בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם.
וְכִי יִמְסְרוּ אֶתְכֶם אַל-תִּדְאֲגוּ אֵיךְ וּמֶה תְּדַבֵּרוּ כִּי יִנָּתֵן לָכֶם בַּשָּׁעָה הַהִיא אֶת אֲשֶׁר תְּדַבֵּרוּ. (מתי, י"ב, 10) וְכַאֲשֶׁר יַסְגִּירוּ אֶתְכֶם אַל-תֶּחֱרָדוּ לֵאמֹר אֵיכָה נְדַבֵּר כִּי בְעֵצֶם הָעֵת הַהִיא יוּשַׂם בְּפִיכֶם אֵת אֲשֶׁר תְּדַבֵּרוּן.
כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא לְנֶגְדִּי. (מתי, י"ב, 31) מִי אֲשֶׁר אֵינֶנוּ לִי לְצָרַי הוּא.
מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים. לָכֵן אַחַי בְּרוּ-לָכֶם שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִקִּרְבְּכֶם אֲשֶׁר שֵׁם טוֹב לָהֶם וּמְלֵאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְחָכְמָה וְנַפְקִידֵם עַל הָעִנְיָן הַזֶּה. (מעשי השליחים ו', 3) מִפְעֲלוֹת הַשְׁלִיחִים. עַל כֵּן אַחֵינוּ לְכוּ חֲזוּ מִּכֶּם שִׁבְעָה אֲנָשִׁים יְדֻעִים מְלֵאֵי רוּחַ הַקֹּדֶש וּמְלֵאֵי חָכְמָה וְאוֹתָם נַפְקִידָה עַל הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת.
לָכֵן אֵין לְךָ הִתְנַצְּלוּת אַתָּה בֶן-אָדָם הַדָּן, תִּהְיֶה מִי שֶתִּהְיֶה, כִּי בַמֶּה שֶׁתָּדין אֵת חֲבֵרְךָ תְּחַיֵב אֵת נַפְשְׁךָ בַּאֲשֶר אַתָּה הַדָּן תַּעֲשֶׂה כְמַעֲשֵׂהוּ. (אל הרומיים, ב', 1) עַל כֵּן בֶּן-אָדָם קָטֹן אוֹ גָדוֹל אֵין צְדָקָה לְךָ לִהְיוֹת שׁוֹפֵט, כִּי בְדָבָר אֲשֶׁר תַּרְשִׁיעַ אֶת רֵעֲךָ תַּרְשִׁיעַ גַּם אֶת נַפְשְךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר גַּם אַתָּה הַשׁוֹפֵט עָשִׂיתָ כְּמַעֲשֵׂהוּ.
שֻׁחְרַרְתֶּם מִידֵי הַחֵטְא לָכֵן הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם לַצְּדָקָה. (אל הרומיים, ו', 18) וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר יְצָאתֶם לַחָפְשִׁי מִיַד הַחֵטְא לְעַבְדֵי הַצְּדָקָה הֱיִיתֶם.
וְאַל תִּשְתַּוּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם הִתְחַלְּפוּ בְּהִתְחַדֵּשׁ דַּעְתְּכֶם לְמַעַן תִּבְחֲנוּ לָדַעַת מַה הוּא רְצוֹן הָאֱלֹהִים הַטּוֹב וְהַנֶּחְמָד וְהַשָּׁלֵם. (אל הרומיים, י"ב, 2) וְאַל תִּהְיוּ דוֹמִים לִבְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם תְּנוּ לִבְּכֶם לְהִתְחַדֵּשׁ וְנֶהְפַּכְתֶּם לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים וִעֵינֵיכֶם לְאלֹהִים לִבְחֹן מַה-הוּא רְצוֹנוֹ הַטּוֹב וְהַנָּעִים וְהַשָּׁלֵם,
הִשְתָּתְּפוּ בְצָרְכֵי הַקְּדוֹשִׁים רִדְפוּ הַכְנָסַת אוֹרְחִים. (אל הרומיים, י"ב, 13) הִתְחַבְּרוּ לְמַלּאֹת מַחסוֹרֵי הַקְּדוֹשִׁים וְחוּשׁוּ לְהָבִיא אוֹרְחִים לְבָתֵּיכֶם.
וְגַם אָנֹכִי בְּבֹאִי אֲלֵיכֶם אַחַי לֹא בָאתִי בְּגֵאוּת הַדִּבּוּר וְהַחֹכְמָה בְהַגִּידִי לָכֶם אֶת עֵדוּת הָאֱלֹהִים. (אל הקורנתיים, א' ב', 1) וַאֲנִי כַאֲשֶׁר בָּאתִי אֲלֵיכֶם אַחַי לֹא בִמְלִיצַת הַשָּׂפָה וְלֹא בְיִתְרוֹן הַחָכְמָה בָאתי לְהַגִּיד לָכֶם אֵת סִתְרֵי אֱלֹהִים.
כִּי אָח רָב עִם אָחִיו וְזֹאת לִפְנֵי לֹא-מַאֲמִינִים. הֵן בַּכֹּל יְרִידָה הִיא לָכֶם שֶׁתָרִיבוּ זֶה עִם זֶה, לָמָּה לֹא תִבְחֲרוּ לִסְבֹּל הוֹנָאָה וְלָמָּה לֹא תִבְחֲרוּ לִהְיוֹת עֲשׁוּקִים. (אל הקורנתיים, א', ו', 6) וְהִנֵּה אָח נִשְׁפָּט אֶת-אָחִיו לִפְנֵי אֲנָשִׁים אֵין אֱמוּנָה בָם. וְעַתָּה רַע הַדָּבָר מְאֹד כּי תָרִיבוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ; מַדּוּעַ לֹא טוֹב לָכֶם הֱיוֹת עֲשׁוּקִים מַדּוּעַ לֹא טוֹב הֱיוֹת רְצוּצִים.
אַל תִּמְנְעוּ אֶת עַצְמְכֶם זֶה מִזֶּה זוּלָתִי בְהַסְכָּמַת שֵׁנֵיכֶם עַל זְמַן קָבוּעַ לִהְיוֹת פְּנוּיִם לַתַּעֲנִית וְלַתְּפִלָּה וְתָשׁוּבוּ וְתִתְאַחֲדוּ פֶּן יְנַסֶּה אֶתְכֶם הַשָּׂטָן בַּעֲבוּר פְּרִיצוּת יִצְרְכֶם. (אל הקורנתיים, ז', 5) אַל תִּגְרְעוּ מְנָת אִשָּׁה עִם-אִישָׁהּ בִּלְתִּי אִם תָּכִינוּ לִבְּכֶם לִתְפִלָה לְיָמִים מְזֻמָּנִים וְאַחַר תָּשׁוּבוּ וְתָבֹאוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו פֶּן יְנַסֶּה אֶתְכֶם הַשָטָן וְתַאֲוַתְכֶם תִּפְרֹץ פָּרֶץ.
וְאֶל הַפְּנוּיִם וְאֶל הָאַלְמָנוֹת אוֹמֵר אֲנִי כִּי טוֹב לָהֶם אִם יֵשְׁבוּ כָּכָה כְּמוֹ גַם אָנִי. (אל הקורנתיים, ז', 1) וְלָאֲנָשִׁים אֲשֶר נָשִׂים אֵין לָהֶם אוֹ לְאַלְמָנוֹת הִנְנִי אֹמֵר טוֹב לָהֶם כִי יֵשְׁבוּ בְגַפָּם כָּמוֹנִי.
וְאִם לַאֲחֵרִים יֵשׁ רְשׁוּת עֲלֵיכֶם הֲלֹא בְיוֹתֵר לָנוּ, אֲבָל לֹא הִשְתַּמַּשְנוּ בָרְשׁוּת הַזֹּאת כִּי אִם סָבָלְנוּ אֶת הַכֹּל לְבִלְתִּי שׂוּם מַעֲצוֹר לִבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ. (אל הקורנתים, ט', 12) וְאִם אֲחֵרִים יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק וּצְדָקָה בָכֶם אַף כִּי אֲנַחְנוּ; וּבְכָל זֹאת לֹא נָגַעְנוּ בַּאֲשֶׁר לָכֶם כִּי אִם סָבַלְנוּ כָּל סֵבֶל לְבִלְתִּי נְתֹן מַעְצָר לִבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.
וְכָל הָעוֹמֵד לְהֵאָבֵק יִנָּזֵר מִכָּל דָּבָר, הֵמָּה לָקַחַת כֶּתֶר נִפְסָד וַאֲנַחְנוּ לָקַחַת כֶּתֶר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נִפְסָד. (אל הקורנתיים, ט', 25) וְדֶרֶך עוֹדְרֵי מַעֲרָכָה לְהִנָּזֵר מִכָּל דָּבָר אֲשֶׁר לְיִתְרָה יֵחָשֵׁב וְהֵם רָצִים לַעֲטֶרֶת בַּת-חֲלוֹף וַאֲנַחְנוּ לַעֲטֶרֶת עוֹלָם.

ההקבלות הללו הן מעט מהרבה. בכל שורה יש תיבה אחת או כמה תיבות המבהירות בבת-אחת את סמיכות הענין. לפעמים באה אתא קלילא ומשנה את צורתו של כל הפסוק. ואילו בתרגומו של דאֶליטש ישנם מקומות סתומים לחלוטין, כדרך שישנם בו מקומות בהירים יתר על המידה. פעמים הוא משתמש בלשון המשנה וע"י כך הוא מסיר את כל הכוֹבד ומוחה את רישומי המסתורין שבברית החדשה. אולם כבר נאמר, שגם בתרגומו מצויים מקומות הרבה יפים וממצים והיה בשעתו הישג עצום. אלא שדאֶליטש תרגם והמאמץ המלאכותי ניכר בו, ואילו זלקינסון כתב את הברית החדשה עברית, הוא נתן אותה מתן שני. ההבדל בין שני אלה גדול מאד ושום בקורת מושכלת או מעשי השואה מוצלחים אינם עשויים להבליטו, אם אין אתה חש אותו עם הקריאה ולאחר קריאה.

* * *

אלה הם מפעלותיו של זלקינסון. לא כולם ידועים לנו. לפי עדותו של קאַמיאָנסקי נשתיירו בעזבונו כתבי יד שלא ראו אור. וידוע, שגם שירים מקוריים כתב, בעברית ובאידיש, שלא עלה בידינו מחמת צוק העתים ושיבוש הדרכים למצוא את כתבי העת שבהם נדפסו. אולם גם המעט שנשאר לנו קובע ברכה לספרות העברית ומייחד לו לזלקינסון מקום כבוד בתוכה.

הוא היה דמות טרגית, דמות שבויה. כל ימיו היה בשבי, בשבי עצמו ובשבי אחרים. כבתוך סורג-ברזל התלבט והעלים מעצמו ומזולתו ליבוטים אלה. אולם פה ושם הבקיעו להם רגשותיו המדוכאים דרך. רק בשעת יצירה היה בן-חורין. בספירה זו היה משוטט בשפע של תכלת וטוהר, שעדיין מרהיבים את עינינו מצודדים אותנו בקסמיהם. החותך חיים לכל חי טעה טעות הרת-פורענות והוליך את זלקינסון בדרך-לא-דרך. לפיכך לא היה ולא יהיה כל ערך למה שפעל בחוגי המיסיון. הוא לא היה מסוגל להעביר שום יהודי על דעתו ועל דתו. אולם כסופר וכתורגמן עברי יצר יצירות למופת, שדורות רבים יתפרנסו מהן.

 


  1. שמו נכתב בכמה צורות של כתיב. היו שכתבו סלקינסון, סאלקינסון, זאלקינדסון, זאלקינזאהן, הוא עצמו חתם י. ע. ס. ובשער התרגום העברי של הברית החדשה רשום יצחק זאלקינסון.  ↩

  2. ראוי להעיר, שהמשורר שלמה זלקינד מפרט בספרו “קול שלמה” את שמות בניו ומשלח–ידם. שם אנו למדים, ששנים היו רוקחים, אחד רופא והצעיר שבהם (אליהו) תלמיד בית המדרש לרבנים. וב“שמע שלמה”, שהופיע בשנת תרכ“ו הוא קושר מספד על אשתו שמתה ומתנחם בבניו. מכאן תשובה ניצחת להשערת–ההבל בדבר אבהותו של שלמה זלקינד. שהרי תרגומו העברי הראשון ”סוד הישועה“, שהוא ספר בעל תוכן נוצרי–מיסיונרי, יצא לאור בשנת תרי”ח (1858) היינו כשמונה שנים לפני “שמע שלמה” ואילו היה פסול כזה, מומר, במשפחתו של שלמה זלקינד, לא היה מתנחם בו, אלא היה מקונן עליו. ובשנת תרכ“ב כבר הופיע השיר הראשון של ”גן–העדן האבוד“ למילטון בשם ”פרדס אין".  ↩

  3. זכרונו הטעה אותו; לא מנדלקרן היה זה, אלא גראֶבּאֶר.  ↩

  4. גם כאן הטעהו זכרונו: הדבר נתפרסם, כאמור לעיל, בשנת 1886.  ↩

  5. קורות זלקינסון עד בואו לאנגליה לוטות בדרך כלל בערפל. והמקור העיקרי שהשתמשנו בו הוא סיפורו של ציטרון, המעיד, כי החומר מוסמך הוא וּודאי.  ↩

  6. סיפור זה לא מצאתי לו מקור מסייע ורק ציטרון בלבד מביאו.  ↩

  7. שם האיש הזה וקשריו של יע“ס עמו נזכרים גם ע”י אחרים.  ↩

  8. Memories of Gospel Triumphs among the Jews, by Rev. John Dunlop, 1894.  ↩

  9. ב“הצפירה” מספר 232, שנת 1927, מביא ד“ר מיכאל ברקוביץ שתי מודעות מתוך ”המגיד“ שנת 1872 (אחת בגליון מספר 2 ואחת במספר 22), הבאות להוכיח, כי זלקינסון עזב את רוסיה בהיותו כבר נשוי אף הניח בת, שחיפשה אחריו שש שנים. בהודעה היא חותמת בשם שיינא ריזל בת ר‘ משה זלקינסון אשת ר’ דובער פרענסקי נ”י. מיד נענה אחד, ששמו אליעזר דוד הכהן, ומודיע, “שפה בעירנו יושב אחד מומר מכת המסיתים ושמו יעקב(?) יצחק זאלקינזאהן”. ברקוביץ, שמביא את הידיעות האלה, מבקש להוכיח את ציטרון על טעותו. אך ניכר, שחום הויכוח קלקל כאן את השורה. אין כל קשר בין הודעה זו ובין יע“ס. ושלושה טעמים לדבר: א) שמו של זלקינסון לא היה משה או יעקב, ככתוב בהודעה ובתשובה שבצדה, אלא אייזיק או אדוארד; ב) ההודעה התפרסמה בשנת 1872, בהיות זלקינסון בן חמשים ושתים, היינו, כעשר שנים לפני מותו. בתקופה זו כבר היה ידוע כמיסיונר וכמתרגם בכל העולם היהודי, ו”המגיד“ ידע בודאי מי הוא זלקינסון. ואילו היתה אותה שיינא רייזל בתו, היה ”המגיד“ מודיע לה. ולא עוד, שכמה מכתבים בינו לבין הסופרים העברים ברנדשטטר ואלכסנדר הלוי לאנגבאנק ואחרים, נכתבו באותה תקופה; ג) בין כל הסימנים הרבים ש”בת" זו נותנת באביה, אין היא מזכירה כלל שהוא מומר. והלא לפי הקטע האבטוביוגרפי הוא המיר את דתו בשנת 1849, היינו, לפני עשרים ושלוש שנה.  ↩

  10. השיר הראשון מתוך “ויגרש את האדם” נדפס כספר בפני עצמו בשם “פרדס אָין” (על משקלAdam Unparadised, שם, שמילטון קרא תחילה לספרו Paradise Lost). הספר הופיע בשנת 1862 באלטונא, וב”אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס" משנת 1862 ע' 362, נדפסה בקורת עליו כתובה בידי העורך פיליפזון.  ↩

  11. בסופם של “בן קוהלת” נדפס מכתב גלוי לאבן רש"ף, הוא אברהם פירקוביץ, המלומד והמנהיג הקראים, שביקר בשנת 1871 בוינה. במכתב זה הוא נושא ונותן עמו בדבר ישוע הנוצרי והברית החדשה. הוא קווה, כנראה, שהלה, בהיותו נגד התלמוד, ייענה לו ויצטרף לנצרות. (עיין כתבי ראובן פאהן, חלק ראשון).  ↩

  12. “לעתים קרובות” – נראה שנפלה כאן טעות והיה צריך להיות ‘לעתים רחוקות’. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!