כנטות היום וסביב יתהלך נועם ערבית, היא צינת הערבּים בטרם קיץ המבשרת יום נוח למחר ומקיימת כן ביהודה את אחרון החסדים אשר לאביב, – אז יש וממארב העולם יבוא פתאום רוח זר, לא מנפנף, אשר מגעו כמגע הלחש הלוהט. אחת ושתים יעבור משב הנכר הזה, ובעברו והנה כבד האוויר מסביב וזה אד השקיעה אשר עם השמש היורדת, המתמוגג בערבים ענוגים מעל פאת הים, יעמוד פתאום תחתיו בגון הצהוב העבש, וצלם השמש אף הוא נשקף מבעד האד צהוב ונכמר בלא-עת, והמראה כמראה פרצוף ישיש בראי המשפחה הנובל.

ובבוא הלילה והכוכבים כמעולפים וירח כנחושת עמומה יעמוד בתוך המעגל, מעגל הלכת של הירח הנברא בלילות שרב, – יעלה רוח הקדים ויכס את פני הארץ. כשפך גלים יבוא, ואת קצב הרוחות השכיחים לא ישא בכנפיו; רק טוס מרחוק וזרום אחרי כן לעברים רבים ונוד לאחרונה כנד מחנק – כן יהיה דרכו מפאת סתרים בין המזרח והדרום. ואיש אשר ישהה בחוץ למול מפלי האויר האלה, הנשפכים אחד אחד כשפך נאדות, וזכר למשל ולרמזים רבים את כלי הקדומים של המזרח, את נאד העורות הנפוח הקרוץ כגולם בראשית, אשר בתארו כעין המכלא הקטן ובפיו כעין הלוע הכבוש נתגלם לא זלף הרוחות הקלות והחמודות – כי אם קיא הקדים הכבד, הרוח הפולט חום כעורות חדשים, המתקפל לאלפי גלמי מחנק קטנים ונתעבים. הנה הם מתבקעים מסביב, נאדות השרב המגיעים עד-הלום באין-רואים, ולכל זיע אויר נוסף יזוע ויקפא תחתיו גם לב הנושם, וכל אשר לו רקמת בשר בחי ובצומח נהיה רגש אחד ודמיונות אחדים, – הוא הרגש הכולל האופף את כל היקום בליל הנאדות אשר לפני יום לוהט, והם הם דמיונות המצוקה הסתומים על דבר ההשגחה הנבונה להרע, השגחת האלים או הטבע המתגלה לפתע פתאום בעולם ומכינה בגלוי שואת סופה או מסת מחנק. מעבר מזה, במערב העולם, יתגלמו המופתים האלה לרוב באימת המרומים אשר לברק ולרעם, ואקדמת הציפיה, בהכון כל המראות הזידונים, היא קצרה וחרדה להפליא; על כן יפעל שם דמיון האדם בדמויות שלוחות ורום התכונה וקוצר ההשגה הם אותותיה הניכרים. ומעבר מזה, ביהודה אשר במזרח, יהיו ימי החרבונים למופתי טבע עמומים וממושכים, ולילות השרב ההולכים לפני הימים האלה הם רק מסת ענוים, כביכול, מחזה להטים מייגע הניתן לעניי ארץ לפני בוא יום התלאובות הגדול; גם ביום הקדים הנורא, בצהוב ובנבול גבעולי דשא למול העין הרואה, לא ירהבו אותות הטבע באדם בגלוי ובכוח גדול, כי אם רחף ירחפו סביב וישימו לו מחנק רב מנשוא, – ואף בלילה אשר כזה, בהיות כה וכה אויר סנורים, כאילו תבלול נשחת עלה על רוח החיים הצלול, יפעה לאין-הכיל רק לחש הסתרים, בשפל יתעיבו רוחות הדרום את נשימת החי והצומח, ובמרומים תבחין העין רק אד לבנבן המתחמק כל הלילה בשבילי הכוכבים, דוק של טוהר-ורוך לא-נחשב הצף תמיד לתומו על פני כל מצוקת חיים רחבה. ובהיות כן מערב עד בוקר כל התעלומה החרישית הזאת – יפעה דמיון האדם בלאט ולא יחרד מסתרו; כי חרדת היצירה רק לדמיון הרואה נפלאות.

אך יש ואיש יאחר להזות בלילה, כי אכף עליו המחנק, ובשבתו כנעכר לא ידע היטב אם עברו על שפתיו קלוחי האויר היבשים או אם נפשו צללה בלי-משים במקוה ההשגה האטום והפושר, זה המזומן בלילות שרב ליחידי אדם במזרח. ובשבת כן ההוזה הלז והוא לאה מלבקש לו משחק דמיון והוא ער מלסכסך מחשבה במחשבה – יחשוב כאחד האדם על העולם הבהיר והאכזר הזה, אשר מורהו ואדוניו העליון, הוא הטבע המורה-לכל, ילמדהו מתקופת שנה לתקופת שנה את השגת החיים האחרת, את זאת החומדת לה זדון לעיני כל באי עולם. הנה זה רוח החרבונים, המגיח עם ערב מאוצרות חום נעלמים ומתלקח עד בוקר לשלהבת-יה לא-רוחמה – הוא העוכר ללא חפץ את העולל בערש ומצמית במהרה את עשבי השדה, למען לא תקום להם שארית עד נקוף כל השנה הזאת ועד בוא תקופת הצומח האחרת; והוא הוא אחד משליחי הטבע המחזרים במלוא עולם, אשר בלחש ובקול ובמופתי מראות ילמדו את האדם היטב להיות כמוהם, לאמר – אשר יפליא גם הוא בזדון קדומים את כל פרקי מעשיו הקצרים.