כימי דור שלם התרפה האלמוני אל עם הארץ, כל ימי שבתו ביהודה כאזרח מחריש המתאפק אל הפכי העתיד אשר במולדתו; ולקץ הימים הנחיל לו המקרה מודע ערבי, את אחמד נער-הפרדס.

כנער בן חמש-עשרה התוודע אחמד לראשונה אל האלמוני; וכבר במעמד הראשון, בעמוד השנים הבאים-מן-העיר במער הפרדס אשר עם בית-המים, הכין האורח בלי-משים את דעתו לקראת התוודעות חדשה, כי בעל-הנחלה נשא את קולו וקרא אחת שתים ללא בהלה של אדנות; אחמד! איפה אתה? – והנה בא והתקרב בשביל הבינים הרחב של הפרדס נער כליל-קומה, זה השכיר מן הערבים אשר בעליו קרא אליו בשניה אל חביון העצים בעברית רכת-הברה של האשכנזים, והקול לא התחזק גם הפעם לתוספת שררה. והנער נחפז כמעט בלכתו; אך בהחישו את דרכו היה כמודד צעדיו, וחלוק הפסים הכתום, היורד עד כפות רגליו, הבריק בנוגה השמש למלוא ארכו ולא התבלט מהליכת החפזון. ובגשתו אל העומדים התקרב אליהם כמלוא קרבת אנשים, הגיד את ברכת השלום העברית והפליא בבת אחת את עיניו כנגד השנים, הבט ועשות כתומו את פלא המבט של איש המזרח, זה המבט היודע להעמיד את אורו חלק כחלק כנגד כמה רשויות. רגע שהה בשתיקה ולא הבהיל את מוצא פיו לקראת בעליו; אך כנער חרוץ אשר לא יפסח על ענין גם במצרי זמנו, הרים אל הזר האורח את עיניו – עינים שחורות המטפטפות את גון הענבר ואישוניהן עמוקות ללא מצולה. ולאור העינים האלה, הזהבהב, והאטום, נפעם האלמוני ולא יכול כמעט לעצור את עיניו למול הנער הערבי הלז, המביט אליו בחנופה של הכרה חדשה, המתעדן מקרב לבושו הכתום במסת נמוס, – ואם כי חלוף המבטים הזה ארך רק רגע קצר והשנים-מן-הפרדס, השכיר ובעליו, התחילו משוחחים ביניהם את שיחת הענינים השוטפת, זו אשר חלק השכיר בה נראה היה כנכבד בין השנים, אולי בגלל אומץ לשונו של השכיר המדבר עברית צלולה עם כוח שנינות של פסוקים קצובים. ובכל הרגעים ההם, בארוך שיחת הענינים ובנודה מקרוב ומרחוק בין מחבואי העצים, עשה האיש האורח כה וכה את צעדיו, הביט כזר-מן-העיר אל מערכי הדברים המכונסים בשערי פרדס גדול, אך בהתהלכו כן להמית הרוח הקלה ולזמזום הדבורים החוזר ובדעתו כי הוא נשאר לשעה בטלה של המתנה, זנוח ומבוטל עד בוא מועד – היה הוא, להפך, דבק בכל כוח דמיונו בזוג האנשים ההם, השכיר ובעליו, וחלק הנער הערבי בכל חקר הדמיון הזה נראה היה גם הפעם נכבד יותר מחלק בעל-הנחלה היהודי. כי במאמץ דמיונו זכר האלמוני דבר מימי בחרותו, ואת הזכרון הרחוק והתמים הזה עשה כולו פתרון לחידת הנער זהוב-העינים: – הנה הוא גר ותושב בעיירה, בן נדח החוזר ומסיים בבית-הורים את בחרותו השסועה, זו שרוב חלקיה עברו עליו בחדרי הבכא השכוּרים של כרך ההשכלה; ובהתהלכו לרוב רק בחדר הירכתים הנעלס, הנשקף אל-פני הרחוב, והוא מעלה שם בשממון את גרת למודיו הבלולים ומדמה לפעמים בעצלתים גם עתידות לא-מתקיימות – ישופנו כה וכה בבית חתול רך ומדמדם, אשר חנופת רזים קדמוניה באישוניו הזהבהבים וחום רזים קדמון בעורו הכתום; אחרים מן המשפחה ישגיחו אליו ברצון או בנחת של בטלה, והסבתא מעונגת השיבה גם תלין לפרקים את כף ידה הצנומה בין רצי העור של החיה הכבושה, הממוגגת לעת כזאת את נפשה בלשון סתומה, ערבוב רוגז ותפנוקים, – והוא האברך המשכיל אל בחינות, אשר ראה את בחינות החיים בדמות נחילי רשפים, לא יוכל לשאת את מבט העינים המרשיפות של החיה הנכספת הזאת; ובצנחו לעתים קרובות אל משכב יום, מזומן לאחת ההזיות הממושכות הבוחשות לו בערבוב אחד עבר ועתיד – והנה בא ומתפשט קול כאורב, וכפות הרגלים של החתול המתגנב ישרטו שפי את כל מעברות החדרים, עד אם האוזן תשמע דריכה שלא-מעולם-זה, כעין הזיה מופלגת המגולגלת בתנועה חשאית, הזיה עילאית המבטלת בלי-משים את הזית כל הנרדפים והשכיחים ההוזים על משכבותים.

ובעוד האלמוני שוגה בדמיונו – ובעל-הנחלה כבר נצב על ידו ומחדש אליו את חובת הנמוסים; וכאיש מקיץ בחפזה כן שאל האלמוני שאלה חטופה: איכה הגיע שכיר ערבים עול-הימים ללשון עברית שלמה? – ויענהו הנשאל: הלא תראה מרחוק, במער הפרדס האחר, כצלעי אוהל עשוי עורות: שם לי משפחת ערבים נוטרת, ממשפחות הבדוים הנאמנים; והנער גדל בין עצי הפרדס הזה ויהיה עמי לדובר עברית. – ובשמוע האיש את המענה אחז בענין ויאמר למראית עין: הבה אלכה לרגעים אחדים עד מקום האוהל; ולבדי אלך לי, למען אתבונן בהם מעט מן המארב. – ובעברו כשדרה אחת ללב הפרדס – סב הצדה והוא הולך ותר ומחפש אחרי עדורי עצים, למען מצוא את מקום הנער העודר, כי המעדר היה ביד השכיר הצעיר בצאתו אל בעליו. ובמצאו אותו לאחרונה, כי הלך אחרי קול המעדר המקיש באדמה, ראה אותו מוצב כפוף גב ופשוק רגלים, חלוקו הכתום מופשל לו מזה ומזה על שוקיו, ועל פניו הדרוכים מעמל אין כל סוד לראווה – מלבד סוד היזע הקדמון אשר לאדם העובד.