הוא התחיל בכשרון ובהצלחה: אחרי שתים-שלוש שנים כתיבת נובלות נעשה לאברך-השעשועים של הספרות הרכה אשר באידיש. אנשי הספרות אינם מצליחים – כידוע – לפי תוֹאם כשרונם בלבד; גם בתחום היצירה הספרותית מכריע על-פי-רוב מבחינת ההצלחה לא כשרון-המעשה של עט הסופר, כי אם שיא-העינים של האישיות הפועלת. יש אנשים היודעים לגלות על-נקלה את היקר המשותף אשר לאנשים הסובבים אותם; אף אַש כוון מלכתחילה את מעשה יצירתו אל הדברים העלולים לקנות בבת אחת את הלבבות, או – אם לסמן את זה בדבור נאצל – אל המזל המשותף של בני הדור.

ראשית מעשהו היתה כמובן לחרוז נובלה קטנה אחרי נובלה ולהכניס לתוך כל אחת כעין פלפלת, – זו שבלעדיה לא היה מתוּכּן בימים ההם שום דבר של ספרות יפה. כל המתחילים המוכשרים של הזמן ההוא כאילו גילו במעוף-עין אחד את הדרך הקלה אל הלך-הנפש של התקופה; אבל שלום אַש נכנס לעולם הספרות עם אשרו המיוחד. לא עברו שנים מעטות והוא נתגלה לעין-כל כאחד גבה-עינים, – בעולם ספרות זה שבאידיש שכלל בתחומיו המעטים אנשים יוצאי-עוני שהוסיפו לדרוש אל עוני החיים של היהודים. אלה הנובלות אשר כתב לא נבדלו הרבה בכוח או בתפיסת הדברים ממעשי-העט של חבריו; אף-על-פי-כן היתה בהן תוספת אחת נחשבה: בכולן היה הקול המספר נשגב הרבה מן המידה הרגילה. הנובלות לא חסרו בהן גוזמאות של סגנון, מתיקות נוער תפסה בהן לסירוגין את מקום הרוך הצח אשר לאמן; אבל הן דובבו את החיים היהודיים כמו בכוח של זמר, בקצב מזוייף אך מנעים עד מאד. זאת היתה הכללה פיוטית ראשונה באידיש, זו הגורמת גבהות-לב לקוראים והצלחה לסופר; היא הבליטה, אגב נושאים מרובים, סמל אחד משותף, – והקורא, שנתנו לו בפעם הראשונה את הסמל, לאמור: את גאות-החיים המתקבלת מתוך קריאת ספרים, התעורר מאליו לחובב את הסופר ולקרוא לו בשם גדול. אבל על-ידי ההכללה הפיוטית התעלה מבחינה מסויימת גם הסופר עצמו: לא היתה לו כל יראה מפני הכשלון, מפני הגחוך, מפני אי-ההתאמה; כוונת תאוריו היתה להמון דברים בבת-אחת, וכאן ההגזמה היא תמיד מין אמת חדשה, – דומה לאמת ראשונה של השחרות והנוער. כבר בספוריו הראשונים היה שלום אַש הולך ומגזים בנוסחאות-התאור של הטבע ושל הבחור היהודי (בכור הנושאים של כל המספרים בימים ההם); אבל בכל נובלה קצרה התכוון לכלול, להראות את תנועות החיים של היהודים לא אגב עצבות או גחוך, כפי שאתה רואה את התנועות האלה אצל איש יהודי יחיד, כי אם אגב קצב מושך את העין – כפי שאתה רואה כל מיני תנועות משולבות הנעשות בבת-אחת על-ידי המונים. והנה עברו רק שנים מועטות – ולשלום אַש לא היה חסר אלא השם: עיקר מזלו הספרותי כבר היה מתוכן ועומד בעין. הוא קרא את קובץ ספוריו הגדול בשם “עיירה” – ובבת-אחת נתגלה כי האברך החדש הזה, אשר מקוטנא בפולין, נקב בצלילות-בטוי מפליאה את שם המזל הצנוע אשר לבני הדור. הבנת-לב רבה ענתה כהד לצלצול השם היקר הזה: שלום אַש נעשה בן-שעה כמעט לחטיבה מיוחדת, לדמות-סופר שאינה סובלת כל גרעון ואינה נתונה אפילו להשוואה. אפילו ח. נ. ביאליק של הימים ההם כלוא עדיין בתחום של אהבת-יחידים או של הערצת-מבינים; ביאליק התחיל מבשר את המזל העולה של תחית-ישראל, שדחק את אורו מתחת לענני בוקר, – אבל שלום אַש הראה את המזל השוקע, וצבעי השקיעה האדירים מושכים את העינים ביתר עוז וביתר געגועים מאשר הקרנים המבצבצות של הזריחה. ספר “העיירה”, שאינו בעצם אלא אוסף סיפורים משולבים יחד לפי הלך-רוח אחד, נסך על כל-קוראיו שכרון, עצבות וגאוה. זה היה הספר המתוק באידיש, אח-תאומים ל“אהבת-ציון” אשר בעברית, אחד הספרים הפועלים גם על הקוראים הנבחרים כחנופה אדירה. את הערצת ההמונים קונים בנקל על ידי זה שמציגים לראוה את חטאיהם הגדולים: גורמים להם למקבלי המוסר שיוכלו להשתאות אל עצמם; אבל יש דרך-הצלחה מסוג זה הבטוחה עוד יותר: לגלות לפני ההמונים את צדקותיהם הגדולות. את ספרו של אַש קראו הקוראים מתוך אנחה מתוקה: עשַרנו ולא ידענו את דבר עשְרֵנו! דור שלם כאילו מצא בלי עמל את תיקונו: להתגאות ולהתאבל על עבר השווה באבל ובגאוה. אחרי דורות של חצאי מזלות נמלא מזל מקיף, שהלך ושקע על סף שמים הנטויים על פני-כל. יהודים מדולדלי מזל מצאו פתאום את האושר המוצץ ומנעים את הלב – את מלוא-החיים אשר היה בעבר; מעכשיו אפשר היה לשוחח שיחות ערבות שלאחרי סיום תקופה, לשער השערות מתוך המית-לב של בטלה, ואחרון אחרון – לחיות על החשבון הנאדר של העבר.

שלום אַש נתן איפוא שיח ושיג לתקופה שלמה. ומיד, – ללא שיעור עניוות שלאחרי הצלחה, ללא קביעת עתים למען הכשרון, התחיל המצליח הגדול הזה לחפש אחרי ענינים כוללים חדשים; בכתיבתו הלכה ופחתה מאליה אַות-הדמיון התמימה של תור-נעורים, זו הכרת הכשרון הראשונה שהאמן המתחיל מקבל כביכול חינם מידי הטבע; ספריו נקראו מעכשיו בשמות גדולים, מכיון שקריאת-השם המפרסמת היתה עלולה אף היא לתת את חלקה במגמת הסופר, לאמר: לעורר שיח-ושיג. העמודים הרבים לאין-ספור נדמו עכשיו יותר ויותר למצע עלים תלושים שנצברו משלכת עצים שונים; אך לעומת זה עצמו ובלטו ללא טעם אמנות מספיק הכוונות והמגמות של הסופר, כדבר אשר יקרה תמיד לכל סופר בעל-כוח המתחיל בשאר-רוח ומונע את עצמו אחרי כן מחובת ההתחדשות, ולאחרונה, לאחר שכל סוג הכוללות השונים לא גדלו ביחידותם, ואף כולם-יחד בצירופם לא היו אלא מין טף רגיל הנושא עינים מבויישות אל האח הגדול אשר ב“עיירה”, – הגה המחבר הנמרץ מגמה נמרצה חדשה: – לכפות על בני-הדור שיח-ושיג קדום; לעשות כמעשה המשל אשר באגדה ולהוציא מתוך כלי-הקדושה החתום, הצפון בתהומות העתים, את שם-הבינים הגדול, הוא שם ישו שבא לעולם בשעת הדמדומים של כל הזמנים והבדיל לנצח בין שם ויפת.