לפנים התפארה הספרות העברית באיש הסופר, הגבר הצנוע כנגד העולם ועשוי-בלי-חת כנגד נפשו; עוד ריב"ל וקלמן שולמן, אחד אמיץ ואחד נוח, היו מעין אחים-במורשה לאותם “הסופרים” הקדמונים שגלגלו את אמתם במחשך העתים של הבית השני ועשו אותה לבסוף לעיקר ההשתלשלות של האומה. רק במשך הדורות האחרונים התחיל מתפתח גם בספרות העברית הטיפוס של הליטראט, איש חרוץ ויודע-להתהלך שהליכותיו נחשבות על-פי-רוב יותר ממעשיו. דוד פרישמן היה הליטראט הראשון והדגול בספרותנו, ואם כי נִצְרַף פעם בפעם על-ידי התבודדות עם השירה הלירית ואם כי יצר את תרגומיו המופלאים לקין ולזרטוסטרא – תרגומים שיש בהם מקדושת הגבורה של יצירה.

מימי הרנסנס ואילך התחיל מתגלה הליטראט בעיקר בשלוש הספרויות הגולות של הימים ההם: האיטלקית והצרפתית והאנגלית. גורמים שונים הולידו את הטיפוס הזה; אבל אחד ילד אותו: זה היה “שאר-הרוח של חדר-המדרגות”, לאמר: אותה פקחות המכשלה של האיש הביישן שאינה נענית לבעליה כהרף-עין כשם שהיא נענית לאיש-החברה הזריז. היא היא שהקימה וגיבשה את מעמד הליטראטים, הכשירה אותם להליכותיהם בסלוני הספרות, משחה את שפתיהם בחיוך של אנשים נדרשים ונתנה להם לאחרונה קהל שומע – בניגוד לאיש הסופר השוחר-את-עמו, המבטא בלי-יודעים את יצר הגזע. כנגד סלוני החברה, ששימשו מאות בשנים מקום-אמונים ומקום הצלחה רק לאצילים מלידה, הלכו ונוצרו הז’ורנאלים, – אף הם אהלי מועד, אבל קהל-הקרואים נתחלף כאן בקהל-קוראים וארי-החברה כביכול נהיה פה למתבודד של שולחן-כתיבה, איש-רוח מוצלח ומצליח שאין השהות פוגמת בדבריו החריפים והוא רשאי למסוך את אמרות פיו, בכל זהירות ובכל שהות, מפיה הנובע של נוצת אווז. קנאת ההצלחה, אותו הכוח שידו בכל חליפות החברה, היא שגידלה והגדילה גם את מין הליטראטים; כוח חיצוני הוא שטבע את חותמו על אצילי העט האלה, אצילים כרותים מעבר רחוק ומעתיד לא-קרוב שלא ירשו מגזעם מיטב-מורשה ולא היה בזכותם להוריש לגזעם מיטב-יצירה. והוא הוא הנותן עד היום הזה את אותותיו בהליכותיהם: בריבוי סגולותיהם הטובות ובמעוט אמתותיהם.

הדמיון יתאר לך את האיש הליטראט כעקר-הבית של הספרות, צרור מפתחות בחגורתו – לשערי חן, למקצועות ספרות, לענינים חדשים-לבקרים – אבל מפתח אחד אינו מצוי בצרורו: הלא הוא מפתח עצמו. הוא תמיד בהווה, והוא שוכח איפוא את תחילתו ואינו ממצמץ לעבר אחריתו, – אף הוא כאותה עקרת הבית הטרודה אשר “שולחן ערוך” תמיד לנגד עיניה. לו אין חלק כמעט בזכרונות הרוח המוסבים על העבר ועל העתיד, הם הם הזכרונות המציקים והיקרים שרק האיש הסופר מתענה ומתנסה ומתעלה על-ידם. הסופר מהרהר ביום-יבוא, בו אולי ימלוך טעם נרחב אשר קצה השובל שלו יתקפל כמשאון על פני יצירות רבות – וביניהן גם הרבה יצירות קטנות והדורות; והנבחר בסופרים נותן לפעמים לבו לזכור גם את יום המחרתיים, בו אולי ישב לכסא גדול-מלכים של בינת-אדם, מלך לא-אסור במסורת אשר יאמר הרף להמון צורות עבר. הסופר הוא התמה אל העולם, המפחד-כל-היום לנפשו, והזכרון העז הלא ניתן רק לתמהים ולמפחדים. ואחרוני הפחדים של הסופר: הפחד הסתום מפני החונף והשקר האורבים לו מימין ומשמאל בזויות פיו; אימת-התמים בפני הכזב הדבק לכל מעשה-אדם וצמוד לכל מראה עיניו; ומנוסת-הבהלה החוזרת אשר ינוס הסופר בכל דרכיו מפני השטן בן-כל-הדורות, זה המכונה בדורותינו גלויי-השמות בשם מודה או אקטואליות. הלזה, הליטראט הרואה את לוח השעון של ההוה כציור הנצח, אינו יודע כל פחד; הוא בורר לו את קהלו, עטו – הזהיר ככלי מקצוע – אינו נתעה בכל ימי חייו ואינה מפנה לעולם אף קו כתיבה אחד לעבר הנעלם, לתחומם של האנשים עלומי הדמיון וההשגה העלולים לזרות הלאה דברים כתובים שאין בהם מחידת האדם הכותב; עט זה, הפיקח ואינו-חכם, עיקר גאותו תמיד על הקוראים המרובים במנין, ראש בטחונו הם בני-אדם טפלי עולם – והוא נרתע בבהלה שעה שמציץ אל חודו אחד מן הקוראים המופלאים, שומרי הגאוה של כל ספרות וספרות, קוראים שאינם רואים בספרות דבר-לשעתו והם משתאים משום כך בחמלה לכל סוג הכתיבה של הליטראטים. אבל על כל הסגולות האלה, שהטוב והרע משמשים בהן יחד, מחפה לאחרונה – ביחוד אצל ליטראטים מצליחים – תרמית אחת כוללת: זוהי ההתראות. הסופר – אות האמת האישית על מצחו, לקללה ולברכה גם-יחד; והנה הסופר, כשחסד היצירה בוגד בו והוא מעלה בדעתו היגעה לעשות את עצמו מתראה, לאמר: שעה שהוא מעביד בכפיה את רצונו ואת דמיונו ומזייף אגב כך לעצמו הכרח של כתיבה, הוא חטא-הזנונים הנודע של יצירה – הריהו נעשה מיד מגוחך, אומלל, חדל-אישים, כאותה אשה תמת-אהבה המתפלצת למעשה נאופים כדי לעורר את קנאת אהובה הסר. ואולם הליטראט, אשר כל ימי חיי עטו הוא מתראה – ואינו מתייחד – עם דברים ונושאים ואפילו עם השגות ודעות, הריהו נעשה בימי הצלחתו או בימי העמידה הספרותית שלו לאיש מתחפש על-נקלה: – האוירה של כתיבתו נעשית דומה בהדרגה לאוירה הרגילה של חיי יום-יום, מקום שאדם איתן בחברה אינו מחשיב את חיוכו ואינו מתפלץ לזעם עצמו, והוא מדבר אמת וכזב לתועלת עצמו ולבדיחת לב השומעים.