א    🔗

מתוך חצר האצילים רחבת הידים, שתפסה מקום על חוף הנהר הגבוה, הרחק ממבואות העיירה אשר מסביב לשוק היהודים, היתה יוצאת לפעמים רק מרכבת-טיול אחת. לעתים, לפנות ערב בקיץ, היו נפתחים שערי החצר הרחבים, שלישיה של סוסים גבוהים ואמוצים היו טופפים ויוצאים, כשהם מושכים במרכבה מכוסה, ששני קירותיה, מימין ומשמאל, עשויים זכוכית מתנוצצת כעין ראי; הסוסים היו חוסמים לרגע את המסילה, הנמשכת לאורך הגדר, ומעבר המרכבה מזה ומזה היו מתקבצים חבורות של טיילים יהודים, ברובם בחורים ועלמות, שזה שנים אחדות קבעו להם למקום טיול את מסילת הדרך הארוכה, הנמשכת ליד הגדר הצהובה של חצר האחוזה הזאת. בערבים השקטים אשר באוקראינה היו אלו מתהלכים כאן בזריזות, הלוך ושוב במסילה הצרה, ורק לעתים רחוקות קרה הדבר כי אחד מהם, מן הבחורים אשר ספרם בידם בשעת הטיול, היה מציץ דרך החרכים ומעיף את מבטו על פני החצר הריקה הרחבה, במקום שבאמצע הככר, המעלה עשבים, היתה מעומדת ביחד עם החבית אשר עליה, עגלה קטנה המשמשת להובלת מים, כשהיא איננה רתומה לסוסה וכשהיא מרוחקת מדיר או מבית משרתים; או העבד היחידי אשר לבית נקרה אז להיות בחצר, בן אוקראינה גבה קומה, שעל צווארו, שנעשה כאן חלק ומפוטם, גזוזות לו שערותיו על פי טעם הפולנים, עומד גחון על גב שורות עציצי פרחים, כשהוא מרים וכופף חליפות מתוך עצלתים את כתפיו הרחבות, הנתונות במעיל קצר, שבגלל קפליו המרובים נשתייר בו רמז כל שהוא לאצילות פולנית. ומעבר לשורת העציצים, שקנתה לה קביעות לכל הקיץ בקצה החצר אשר ממול הרחוב, נמשכה העין לראות בית חומה בעל שתי קומות, הבנוי לבנים אדומות, שזגוגיות חלונותיו הגבוהים, המתנוצצות בנצנוץ מתנכר, גילו מאחריהן רק וילונים לבנים וכבדים, ואשר דלתו התחתונה, העשויה פיתוחי-עץ, היתה מסוגרת כל הימים מעל למפתן השיש הלבן. מראה המרחב הריק אשר בחצר והוד הבית הנבדל, אשר יפיו, כיפי דומם של צעצוע, לא היה בו בכדי לעורר קנאה. למראה הזה היה בלב היהודי הצעיר לימים, המסתכל אף הוא כאבותיו לשם ראיה שיש בה ממש, מתעורר דמיון על דבר חיים העלובים כמעט בלבוש-החג היחידי אשר נשאר להם. ואולם רק לעתים רחוקות היה אחד מן הבחורים, כשהוא צועד נטוי גרון כמעט, למען הרבות שיחה עם בת-טיולו ששלשלה את צעיף הקיץ למאחורי כתפה החמודה, רק לעתים רחוקות היה בחור יהודי מציץ לראות דרך החרכים של הגדר; כשצעיר לימים מן הנכרים היה עובר ביום ראשון בתחום הטיול הזה, שנמשך למדרכה ארוכה בין הגדר הצהובה של החצר מצד אחד ובין שורת הבולברים הקטנים מצד שני, אל הגנות הנבדלות זו מזו, שגדרות העץ שלהן נעשו רעועות לאחרי עשרים שנה של קיום ושאילנותיהן לא נתגדלו במשך זמן זה עד כדי לשמש תוספת הגונה לגני אוקראינה הצפופים, הרובצים מימין ומשמאל – כשהיה בן הנכרים עובר בצעדים מדודים ורחבים בין חבורות המטיילים היהודים, המשולבות בערבוביה אלו בתוך אלו, היה מביט אל הגדר הגבוהה והזרה בעיני בן ערלים, שאינן נכונות בכל רגע לראיה של תמהון. ואולם לפעמים תצא המרכבה הרחבה בעד השערים הנפתחים ותחסום את הדרך בעד המטיילים ההולכים ושבים מזה ומזה; בלי משים נצמדות אז העינים אל המרכבה שנצטהבה מיושן, וכאשר תוציא האצילה הזקנה את ראשה פעם הנה ופעם הנה, אז יסתכלו בה בני העלומים במבוכה קלה המטילה עליהם דממה כל שהיא, ודומה הדבר, כי קשה להם לצרף אל העולם, אשר נוצר בדמיונם מתוך קריאה בספרי הרוסים, את הפנים הצחים והמקומטים האלה, אשר עינים חשובות נשקפות מעליהם, עינים הזועפות בזעף כל שהוא המיוחד לפולנים. הנה והנה מוציאה האצילה הזקנה חליפות את ראשה, בעיניה כבוש דבר מה, כמו מחכות הן כי מי שהוא ירכין את ראשו לעומתן, או כאילו שלא מדעתה תשתוקק ברגע זה האצילה הזקנה לראות פני איש בא בימים. וכאשר יופיע יהודי מן השוק, הפורש וצועד באמצע ברחוב הריק, כשהוא הולך לרגלי עסק של מכתב אל הפוסטה, אז תנעץ בו האצילה הזקנה את עיניה, כשהיא מתנודדת במרכבה הישנה, ששלישית הסוסים מושכים אותה לאיטה על פני גשר הקרשים הצר אשר בין השער ובין הרחוב. ואחרי כך ירכין לעומתה היהודי הבא בשנים את קצה המצחיה של כובעו, ואז תכונן האצילה בהרחבה את שבתה על גב המצע המרופד, ושלישית הסוסים הזקנים, שמזיקנה הם מניעים ברגליהם אחורנית, ישאו אותה ביתר חשיבות למסע-הטיול… לאט לאט הוא נעשה, טיול-זקנים זה. הרכב יודע כי עליו לנהל את הסוסים בדרך הרגילה, החל ממסגד הפולנים ועד בית הפוסטה; וכמעט לאורך כל הדרך נמשכת לפני עיני האצילה הזקנה גדר ארוכה זו של אחוזת הגרף, במקום שבעלה המת שימש לפנים סוכן. אחרי נסיעה ראשונה, כעבור המרכבה את הרחוב עד הקצה, תוריד הזקנה את ראשה ועיניה נעצמות למחצה; כמו מתוך חלום היא מאזינה את ההמולה הנישאת מעל המסילה הצרה אשר ליד הנהר; היא תניד לפעמים את עפעפיה כאשר ידמה לה, כי מרכבת-נוסעים הולכת ובאה, אבל לא כרכרה גבוהה של פולנים תרצד בשאון לפניה, לא מי שהוא בבגדי שרד של פּקיד רוסי יעבור במרכבה רתומה לצמד סוסים אבירים, רק עגלון יהודי הוא, המוביל חצי מנין של אנשי השוק אל מסע הקיטור אשר לפנות ערב. ושוב משליטה האצילה הזקנה דממה על נפשה, עד אם היא תתנער לאחרונה בהחל לצלצל הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים, והרכב ינהל לאט לאט את הסוסים במעלה גבעת החוף, אשר משם יישקף בית התפילה עם שלושת המגדלים הנבלעים למטה זה בזה. ורק לעתים, בשעות הארוכות אשר לפנות ערב בקיץ, עת שרוי באוויר ריח הפריחה של התרזות וזמן תפלת המנחה יארך לבוא, אז יגרום לה הריח החריף להיות ערה בעת הטיול, ואז גם יש אשר תקצר רוחה לקול השאון אשר יתעורר על-ידי כנופיה של אכסטרנים, המתנודדים באחד מן המבואות אשר בין הבולברים, אלו אשר אין איש רוצה להכנס לתוכם פנימה ולשבת על הספסלים הנרקבים. ביתר עוז נלחצות אז שפתיה הדקות של האצילה הזקנה, בקוצר רוח היא משמיטה מבין רגליה את השמשיה הדקה והמכופלת, ובקצה מקלה של זו היא נוגעת מגע קל בגב הרכב, אשר יבין מעצמו, אם שעת תפלת המנחה עדיין לא הגיעה, כי ברצונה של הגברת הזקנה לנסוע אל מגרש השוק, נסוע וחזור לשם טיול. לפעמים יתעורר הרכב על ידי זה להרעיש את השוט על פני הסוסים, אשר ישאו בנקל את המרכבה, שיבשה מיושן, על פני רחוב החול עד למגרש השוק המרוצף אבנים. ומן הנמנע הוא, כי בהגיעה שמה לא תעיף האצילה הזקנה את עיניה בחנויות האבנים, אשר בעלה המת הקים אותן לפנים, על פי רצון הגרף, בדמות חומות הבנויות זו לפנים מזו; אחר כך היא תסב את עיניה להביט אל עבר השוק אשר מנגד: בעיירה זו, במקום אשר מבואות היהודים הפרועים קבועים בתוך מסגרת של רחובות ארוכים וחשאים של אוכלוסי אוקראינה, מרובים הם בנינים בדלים בפני עצמם, אשר בדמות כל אחד מהם צפון כעין רמז לחיי פולנים אשר בוטלו זה מכבר, ואשר נפשה של האצילה הזקנה קשורה עדיין בזכרונם. ממול שרשרת החנויות מתרומם בית החומה הארוך, זו חומת הלבנים הראשונה בעיירה, אשר הרוקח מבני הפולנים בנה אותה לפני שנים רבות; על פני הקומה העליונה תלו היהודים את השלט הגדול של מוסד-הלוואה, למטה קבעו להן מקום החנויות של השוק, אשר לאחדות מהן משמשים שלטים הכתובים פולנית למחצה… הדלתות הן רחבות ופתוחות, עוזרי המשרתים הצעירים ניצבים בחוץ גלויי-ראש, בלי כובעים להרים אותם בפני האצילה הזקנה… רק דלת אחת, זו של החנות הראשונה בבואך השוקה מעבר חוף הנהר, רק דלת זו היא צרה ואיש לא ייראה לפניה, אם אדוני החנות בעצמו לא יעמוד במקרה בחוץ והרכין לעומת האצילה הזקנה את ראשו המוארך, המלבין כבר מזיקנה, כשהוא כופף, אדם ישר-קומה זה, כפיפה כל שהיא גם את כתפיו, כאשר יקדו הפולנים לפני אשה באופן עוד יותר נאה… הקידה הזאת מוצאת חן בעיני האצילה, לרגע אחד יבוא רגש ערב ללבה, כמו מדי הביטה בדברים הקיימים שיד פולנים הקימה בעיירה זרה זו, אשר רק בית תפלה אחד לקתולים יימצא בה; והאצילה הזקנה מקדימה בדרישת-שלום, כשיעלה על לבה לרדת מן המרכבה ולהיכנס לתוך החנות הצרה, במקום אשר במשבצות-הקירות מונחים פזורים צעצועי ילדים, הבולטים הנה והנה ואינם מצטרפים לשורות של סחורה צפופה, ומעל התקרה יורדים כנורות אחדים, העטופים למחצה בניר. היא לא תמצא על פי רוב כל קונה בחנות, וכשהיא צונחת על הכסא, אשר בעל החנות ינקה אותו למענה במניפת הנוצות שהאצילה הזקנה תכירנה עוד משכבר הימים, מן הזמן שהיא באה הנה עם בעלה לקנות צעצועים בשביל הילדה, אז רגילה היא להעלות על שפתיה בת צחוק משכבר הימים, ולשאול בנעימות, המתאימה לאיש זקוף זה, אשר ראשו ילבין ורק תארו שמור עדיין:

“מה שלומך, פּאן ברגר?”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה העדינה. עודני בחנות.”

“עכשיו אחרים קודמים לך, פּאן ברגר.”

“המרכבות תעמודנה ליד חנותו של טשרניחובסקי, פּאני ואצלבסקה.”

“אין בכך כלום, אין בכך כלום; כשיש אצלי אורח, אנכי אומרת: לכו אצל פּאן ברגר, הלז – אף מלה פולנית אין על השלט של חנותו.”

“אין בכך כלום, אין בכך כלום, פּאני ואצלבסקה. די לי במה שיש לי.”

“כשאנכי באה בדברים עם מי שהוא, אז אני אומרת: לכו אצל פּאן ברגר, הוא איש עדיין. בנו יהיה לדוקטור.”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. בני, תודה לאל, אינו זקוק לי.”

“מה הוא כותב, פּאן ברגר?”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. מה כותבת פּאני ידוויגה?”

“רב תודות, פּאן ברגר. היא פוקדת לפעמים במכתב את אמה המזקינה.”

ילדה עדינה היא פּאני ידוויגה."

“רב תודות, פּאן ברגר. העודך זוכר, פּאן ברגר, את הבובה הגדולה? את הילדה הבאתי אליך אז אל החנות. גודל אחד היה אז לשתיהן. בוא אלי לפקוד את הבובה, היא עוד שמורה אתי בבית, פּאן ברגר.”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה. מווארשה הבאתי אותה.”

“מווארשה היפה בערים,” אומרת פּאני ואצלבסקה מתוך הרהורים, כשהיא מורידה את עיניה ומתוה תוים בקצה מקלה של השמשיה, ואולם עוד מעט וזעף כל שהוא עובר לרגע כצל על פניה: גם לה לעצמה לא בהיר הדבר, אם האזינה אזנה מרחוק את קול צלצול הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים, או קרירות הערב הרעידה אותה פתאום. היא קמה ממקומה ושוהה רגע אחד מחרישה; מביטה היא אל משבצות הקירות הריקות למחצה, רוצה היא לקנות דבר מה ואינה יודעת במה לבחור. היא עוטפת את כתפיה עטיפה מעולה בגלימת המשי, שסרטים שחורים תלויים ויורדים בקצותיה.

אולי תמצא אצלך מניפה בשבילי, פּאן ברגר? כה כבד הוא החום בקיץ הזה," אומרת פּאני ואצלבסקה, כשמבטה נופל בלי משים על מניפת-הנוצות, התלויה ויורדת מעל שולחן-המכירה הצר.

הסולם מוגש אל הקיר, והאצילה הזקנה מביטה בבת צחוק של עונג אל תנועותיו הקלות של פּאן ברגר, המטפס עד למרום המדפים ומסיר משם תיבות-קרטון אחדות, המכוסות אבק. בראשונה מופיעות מניפות מצוירות, שידות עצם להן; פּאני ואצלבסקה מכירה בהן את טעם הקישוט שהיה חביב לפנים על בנות ישראל.

“היש עוד קונים לאלו, פּאן ברגר?”

“חדלו מקנות אותן, פּאני ואצלבסקה.”

ועוד מעט ועל קצה אצבעו של ברגר תלויה התיבה הצרה, אשר בה חבושה המניפה.

“תלוה אותי עד צאתי, פּאן ברגר,” צוחקת פּאני ואצלבסקה כמבוישת קצת אחרי אשר היא הניחה את כסף המחיר על קצה השולחן. כדרך אנשים זקנים, היא צוחקת כמעט מבלי להשמיע קול, רק על הפנים הוא מפוזר צחוק זה בהמון קמטים רועדים, הנראים כזרועים אור.

וכשהיא שמה את פניה ללכת, היא מוסיפה:

“אינני אוהבת לצאת יחידה מתוך החנות.”

“בחפץ רב, בחפץ רב, פּאני ואצלבסקה.”

“להתראות, פּאן ברגר. עדיין אתה איש הכבוד, פּאן ברגר.”

“רב תודות, פּאני ואצלבסקה.” ושוב הוא גוחן מולה בהרכינו קצת גם את כתפיו, והאצילה הזקנה מצטחקת כשהיא מהרהרת, כי קידה זו שלפני נשים היא עוד יותר נאה אצל הפולנים. מתוך בת צחוק זו היא נכנסת לתוך המרכבה, כשהיא נשענת כל שהוא על ידו של היהודי זקוף הקומה. ואולם בעוד רגע יעיב זעף קל את פניה: מרחוק נשמע צלצול הפעמון החשאי של בית מסגד הפולנים.

 

ב    🔗

אם יקרה לפעמים כי תעבור ברחוב הקומיסרים כרכרה גבוהה של פולנים משוחה בצבע צהוב, והיושב בה, “פריץ” פולני נטוי-קומה, יעיף את מבטו לעבר בית החומה הבנוי מלבנים אדומות, בית זקוף זה, שקומתו העליונה נשקפת על פני הרחוב מעל לגדר הצפופה, ששעריה סגורים תמיד על מסגר, אז לא יזדמן הדבר, כי יעמוד מי שהוא על הגזוזטרא הלבנה וכי הפריץ, הנישא בכרכרה, ירים לעומתו את כובעו, בצרפו לקידת-שלום מהירה של פולנים בת צחוק של חביבות, השלוחה מבין סלסולי השפם הרך. לפנים, בטרם שיצאה הבת ידוויגה אחרי כלולותיה לפולין המדינה, היתה יד צעירה פותחת כמה פעמים ביום את דלת הזכוכית אשר לגזוזטרא, מתוך חדרי הבית הנשקפים אל פני הנהר היתה הפּאננא הענוגה מחליקה פעם בפעם דרך האולם הגדול, אשר רצפתו עשויה משבצות-עץ כהות וחלקות, ובעמדה על הגזוזטרא נטוית-קומה, מבלי להישען אל השבכה, אז לפעמים בערב קיץ חם היתה פּאננה זו מאזינה בלי משים אל ההמולה הנישאת מעל פני מסילת הטיול, שאותה בעצמה, מסילה צרה זו הנבלעת בין הגדר הגבוהה ובין הבולברים, לא היתה יכולה פּאננא יאדוויגה לראות, ורק ראשי אנשים היו עוברים וצפים לפני עיניה. לפעמים, כשהיתה נתלית על אזנה מקלעת שלמה של מלים הנאמרות בלשון הרוסית, היה רגש זועף כל שהוא לוחץ את לבה למראה הציבור הזריז הזה של בני העלומים, הנעים הנה והנה בתוך המולת-להג אין קץ, ציבור מופלא זה, שהיא ראתה אותו רק בדמות ראשים יהודיים, ראשים זריזים שהיו דומים ליצורים בפני עצמם; וברגעים כאלה היה מצב נפשה של פּאננא יאדוויגה דומה דמיון רחוק למבוכת נפשו של אדם, שנטל עליו לעמוד בנסיון של פלא; היא היתה מאריכה לעתים להסתכל במחזה זה, בעמדה על הגזוזטרא כמתנכרת, מבלי להישען על השבכה, ורק בבוא הערב אשר באוקראינה, בהיות מסביב אור חיוור, המסונן דרך כברה נעלמה של רוחות בשמים, היתה פּאננא יאדוויגה שבה בדממה דרך האולם, כשרעד קל לופת רגע אחד קצר את כתפיה הגבוהות. וכשהיתה יוצאת אל המרפסת הרגילה שמאחורי הבית, במקום שמנגד במערב הזהירו עדיין שמי הערב בנעימות קרובה אל הלב, אז היה הפלא הלז מתנדף כרגע, זו תנועת המטיילים, אשר בהביט עליה יאדוויגה ידמה לה לראות בלי משים את שוק היהודים, שהיא רגילה אליו מימי הילדות, ואשר בכל זאת היא יכולה לעמוד זמן רב ולהביט לטיול משונה זה הנעשה במרוצה, והדבר דומה אז כאילו היא משותפת בדבר מה עם אותן החבורות של בחורים המשולבות אלו באלו. הפלא יהיה לאין בצאת יאדוויגה אל המרפסת אשר מעבר הבית השני, במקום שהנהר המעמיק לשטוף בין גדותיו מוליך את מימיו השחורים והחלקים בשעה זו שלפנות ערב; ימינה יט הנהר לעבור לרגלי כפר החוחולים, שבתיו הלבנים מציצים מבין בשטנים, משמאל הוא מתפתל כעין קשת, בסובבו את בית המסגד הגבוה של הפולנים, המחובר משלשה מגדלים; פּאננא יאדוויגה נפטרה כבר מן הזעף העיוור, אשר גם מתחילה לא הכביד כמעמסה על לבה הצעיר, ועוד מעט ודמות החיים תשוב להיות כשהיתה, עת מתוך הסוף אשר על שפת הנהר תתחיל ילדה קטנה מבנות האיכרים להריץ עדר של ברווזים, אשר יטפסו במעלה החוף דרך ערבוב הזהב והירק של בשטן גבוה, במקום שחבורת בתולות מבנות אוקראינה נתקבצו לשוב בכנופיה הביתה; אלו עומדות מוכנות ללכת, כשראשיהן חבושים כבר במטפחות הצבעונין ומעדרי הברזל מנצנצים מעל שכמן, והן מתחילות, עוד בטרם שהן פונות לרדת, לשיר שיר מקהלה אשר יביע תהילה לנוף חמודות זה שבאוקראינה, אשר רמז קל של אצילות פולנית נסוך עליו כעין צעיף. ופה, בפני חופי הנהר המכוסים קני-סוף, מרגישה פּאננא יאדוויגה את עצמה בעולם נכון, אשר נשקף אליה מילדותה מתחת לקרום דק של יפעת-פולנים. ואת היסוס הלב האחרון, שנשתייר אצלה ממחזה הזריזות המשונה, שאין להבין אם היא מתאימה לדבר-מה, מסלקת פּאננא יאדוויגה מעצמה כשהיא מנידה ניד מהיר את עפעפיה הגבוהים ואומרת אל האם:

“אמא, שם הולכים ושבים בלי הרף; בחורים ובתולות מבני היהודים.”

“ילדה,” אומרת פּאני ואצלבסקה, “אלו התחילו להתהלך כאן מן העת אשר נטע אבא את הבולברים.”

“אמא,” חוזרת ומגידה הפּאננא הצעירה בתמהון, “אבא דרש תמיד, כי השער יהיה סגור, ופעם אחת לפנות ערב הוא עמד וצעק מעל הגזוזטרא.”

“נכון הדבר,” עונה פּאני ואצלבסקה, אחרי שהיא מהרהרת רגע קל, “אבל גם אלו הולכים ונעשים יותר נאים.”

פּאננא יאדוויגה, המביטה אל המים הנעים לאט לאט למול ציבורי האבנים האמוצות אשר מאחורי בית המסגד הפולני, אין לה כבר מה להגיד בנוגע לענין אשר נסתלק מתוך לבה עד גמירא, ואולם פּאני ואצלבסקה מוסיפה אחרי רגע:

“בנו של פּאן ברגר לומד ויהיה לדוקטור.”

“במקום שקונים צעצועים,” מעירה פּאננא יאדוויגה מבלי שתתכוון לשאול.

“פּאן ברגר הוא איש עדין,” אומרת האם.

הבת לא תענה כלום, והרמז על דבר עדינות, אשר היא האזינה מפי אמה, הולך ומצטרף אל נשיבת הערב העדינה, זה הערב החיוור באוקראינה, אשר ביחד עם כל העולם יעטוף גם את בני האדם בהזיה שקטה, שיש בה גם מן הציפיה וגם משביעת הרצון. יש באוקראינה ערבים חרישים, עת בתוך המנוחה הרגילה של נוף ברכה, אשר במשבצתו קבועים נהר ושדה ויער, מעורבת עוד כעין תוספת של נעימות, כדבר מה הגורם נחת קלה ללב, כאילו נגינה חדלת קול שרויה בלי הרף בחלל האויר. נאמנים ותמימי חיים יבואו הערבים האחד אחרי השני, כעונג של ספר נעים-קריאה הולך ותם קיץ אחרי קיץ, ופאני ואצלבסקה היא עכשיו יחידה, כשידיה, שנשארו צחות לעת זיקנה, שרויות בטוהר הערב; שעות שלמות היא רגילה להסתכל אל פני מרחב הנוף, כשהיא משהה מתוך הרהורים את ידיה על גב שבכת העץ של המרפסת, ומנוחה זו, הנסוכה על פני דמות החיים של בני אוקראינה, תצרף לשקט חייה עוד כעין בהירות נוספת, זו אשר נרגיש עת נביט על חיים טובים של זרים ובעצמנו אנחנו שקטים מתוך עלומים שבעים או מתוך זקנה מעולפת. רק בסוף הקיץ יזדמן לפעמים ערב, עת עיניה של פּאני ואצלבסקה תיעפנה מהביט אל החמניות המוצהבות כפופות-הראש, אשר יהיו בעת ההיא כגג צבעונין על פני הבשטנים; אמנם לבה קל עליה, ואולם כף היד הקטנה, המשתעשעת כמו בימים מקדם, מתרוממת בתנועת חן לתמוך את הראש המורד, והעפעפים, כרגיל אצל אנשים זקנים שדאגה לא ברורה שרויה בנפשם, יתרוממו וירדו לאט לאט על גבי העינים. פּאני ואצלבסקה היתה קמה ממקומה, לוּ הרגישה חפץ להיכנס לתוך הבית, ואולם מבטה עוד יחפש דבר-מה בחוץ, את תמצית המנוחה, אשר אנשים באים בימים יינקו אותה מתוך העולם הסובב אותם, בטרם יקומו מעל מקומם מתוך אנחה מתוקה של פרידה. רק עת פראניה המזקינה, סוכנת הבית, תצא אל המרפסת למען קרוא לפּאני ואצלבסקה כי תיכנס הביתה, רק אז תוציא האצילה הזקנה מלבה את אנחת הערב המשומרת.

“עוד מעט, פראניה; ראשי כבד עלי.”

“מרוב מחשבות יכבד הראש,” אומרת הסוכנת בזעף קול הרגיל אצל משרתים הדואגים לשלום בעליהם.

“דומה הדבר כאילו שכחתי דבר-מה, פראניה. ההייתי צריכה היום להיות בחנויות?”

הגברת רצתה לקנות רשת-ברזל בשביל הלחם."

“נכון, נכון מאוד, פראניה. החושבת את, כי יכולים להשיג את זה אצל פּאן ברגר?”

“בחנותו של פּן ברגר אין מאומה; צעצועים אשר לא יצלחו לכלום.”

“הוא אמר, כי יזמין את זה בשבילי, פראניה,” אומרת פּאני ואצלבסקה כשהיא הולכת אחרי הסוכנת החדרה; ולאור המנורה אשר בחדר היא מוסיפה:

“אל תגידי כזאת, פראניה, הנה הבובה, זו שקנינו לפנים אצל פּאן ברגר, גדולה היתה כמו הילדה.”

הכל היה לפנים, פּאני. מחר אכנס אל החנות הגדולה ואשאל שם."

“לא צריך, אנכי בעצמי אסע מחר. השומרת את על הבובה, פראניה?”

אתמול נקיתי אותה בחצר. התשב הגברת לאכול?"

“חכי מעט, פראניה. היודעת את כמה שנים לבובה? פּאן ברגר הביא אותה מווארשה, מווארשה העיר היפה.”

“בודאי ששלמו בעדה מחיר רב.”

“נכון, נכון מאוד, פראניה, זאת היא בובה יקרה מאוד. אבל פּאן ברגר הוא איש עדין, פראניה.”

“חנותו ריקה, פּאני.”

“אמנם כן, פּאן ברגר הוא איש שקט; לפנים היתה חנותו כל כך נעימה; כמו דרך מבוא צר נכנסו לתוכה, מימין ומשמאל נערמו כנד עריסות וצעצועי ילדים. על דברתי, פראניה: אהבתי לפנים להיכנס שמה מדי יום עם ידוויגה. חדר הילדים של יאדוויגה היה מלא צעצועים, פּאן ברגּר הזמין בשביל הילדה דברים לא-שכיחים. פּאן ברגר היה נעים אז כאחד מאנשי האצילים.”

“מחר אסור לחנותו לשאול על דבר הרשת.”

“לא צריך, פראניה. אנכי בעצמי אסע מחר השוקה. נכון, נכון מאוד. אנכי אוהבת לסור לחנותו של פּאן ברגר. בשנת כלולותי פתח פּאן ברגר את החנות. נעים לפעמים להעלות זכרון על הלב.”

“הגברת נוסעת מחר השוקה – האגיש לפני הגברת לאכול?”

“הגישי, אמנם אין לי חשק לאכול.”

" הגברת רגילה כבר לשמוע מפי: אדם החי בבדידות עלול הוא למרה שחורה. אלמלי באה כבר הקרובה של הגברת –"

“פּאני יוליא תבוא בראשית החורף, לא יארך כבר הזמן עד יום בואה.”

“יהיה יותר שמח בבית, פּאני.”

“נכון, נכון מאוד, פראניה, אבל נעים לפעמים להעלות זכרון על הלב,” אומרת פּאני ואצלבסקה כמדברת לנפשה. המשרתת יוצאה מן החדר, ופאני ואצלבסקה מביטה אל שלהבת המנורה, כשהיא מניעה לאט לאט למול האור את אצבעות היד הענוגות.

 

ג    🔗

כתום הסתיו תסענה עגלות החורף לבית-הנתיבות דרך מבואות היהודים וברחוב הקומיסרים ינוח במלואו השלג הלבן, כשתלמים עוברים על פניו רק באמצע הרחוב, אלו אשר חרשו אותם מטילי-הברזל של עגלת חורף צרה, אשר בה יעבור לפעמים אחד הפריצים, המעוטף עד למעלה מאזניו במעיל עורות גדל-הצווארון, החביב על הפולנים; מצדי הדרך נח השלג כטהרה משומרת, אשר מי שהוא שכח לפזר על פני נוף אוקראינה המצוחצח, במקום אשר הבשטנים המעולפים בשלג ייראו עכשיו כשיפוע של הר אחד, ההולך ויורד אל הנהר המכוסה קרח. מתחת למכסה המעורב מקרח ושלג ייראה הנהר כיותר צר, החופים ייראו יותר גבוהים, כחדלת-חיים ועזובה תתנוצץ עכשיו לפני העינים רצועת המים הקפואה, כשהיא חסרה את הבורות החצובים בקרח, אלו אשר בגללם תהיה לפני נהר קפוא כעין דמות חדשה של חיים מוצקים. במורד החוף אשר מאחורי חצר האצילים לא ייחצב הנהר במשך כל שבועות הקור, וגם העבד אשר לבית הלבנים האדומות, זה החוחול גזוז-השערות לפי טעם הפולנים, היורד פעם בפעם במורד החצר כשמוט-הדליים על שכמו, גם הוא ירחיק ללכת לחצוב את הקרח על קצה החוף אשר ליד האבנים המתרוממות מאחורי בית מסגד הפולנים. בעגלה הקטנה, הטעונה חבית למים, לא ייצא עכשיו החוחול דרך דער החצר; מראשית החורף נסגר השער מבלי להיפתח, ודרך החצר אין לעבור בעגלה עד למקום האבנים אשר מאחורי המסגד, ולכן ילך החוחול עמוס-הדליים מדי פעם מרחק רב, כשהוא יורד במורד החצר אשר מאחורי הבית וצועד שעה ארוכה בשלג הנערם ליד החוף, במקום שהיה יכול גם פה וגם שם לעצּור מלכת בכדי לבקוע את הקרח ולשאוב מים; ואולם הוא הולך הלוך והתרחק, עד הגיעו אל המקום אשר שם יתפתל הנהר כעין קשת, בסובו את בית-המסגד, ורק שם גוחן החוחול ומתחיל לחצוב בעצלתים את הקרח הדק אשר על שפת המים. הדליים לא יכבדו עליו מנשוא, ואולם את הקרח הוא חוצב כמו מתוך כפיה, ודומה לו אז כאילו הוא עובר עבירה בעל כרחו; אבל כיון שמילא את הדליים הוא מתחיל לצעוד צעדים רחבים בשלג, ובדרך חזרה אין לבו קובל כבר על האצילה הזקנה, אשר בחורף האחרון, מזמן שחלתה ונפלה למשכב, היא מקפידה לצוות, כי יביאו את המים ממקום החוף אשר ליד מסגד הפולנים. וכשהסוכנת פראניה, הנאמנת עד מאוד עם דת הקתולים, תזדמן לראות את החוחול כשהוא שופך מן הדליים לתוך החבית, אז היא שואלת אותו לא פעם:

“מאיזה מקום, שטיפן?”

והחוחול רגיל לענות:

“הכל אחד, הנהר הוא כולו לאלהים.”

ורק אז הוא רוטן מתוך רוגז, כשהוא מתכוון ברגזו לא אל הגברת החולה, אלא אל סוכנת הבית, אשר לא תאמין לו. וכשהוא שב לרדת דרך החצר אשר מאחורי הבית, אז יחדל שוב בכל האחוזה שאון החיים הרגילים, ובקומה העליונה, במקום אשר פּאני ואצלבסקה תשכב לבושה על ערש מחלתה, תחזור להיות הדממה העצובה, והאור החיוור של יום החורף יסתנן בעד הווילונים הלבנים והכבדים כזוהר אילם וקל, אשר בנקל יצוף בתוכו המבט הגווע של בן אדם שבע ימים, אשר חלה לבלי להיפגש שוב פנים אל פנים עם החיים הקיימים; ולכן גם לא יכבד על פּאני ואצלבסקה להביט נכחה בעינים פקוחות לרווחה, כשהיא טומנת את ידיה מתחת למטפחת הצמר, במקום שהיא אוחזת צרור מכתבים עתיקים, אשר היא קראה בהם מבעוד יום קריאה מטורפת. שעות מרובות לא תרף יד החולה מצרור המכתבים, ולאט לאט נעשית כף היד רגילה למגע הנייר שנתרכך מיושן, ורק בקצות אצבעותיה מרגישה עדיין פאני ואצלבסקה כעין גירוי קל, כאילו נפזר עליהם אבק-פרחים, ולכן גם לא תדבר דבר החולה, ותשכב כאיש אשר לא ייגע מחשוב את מחשבותיו. פניה של פּאני ואצלבסקה טהורים עדיין, ורק השפתים הן כהות-אמוצות, ודומה הדבר, כאילו כבר הדביק אליהן המות את חותמו; עור הפנים נראה מרחוק כמו צח, רק הקמטים העמוקים, המתחילים אצל הלחיים ויורדים עד הצוואר, רק הם מעוררים את הדמיון על דבר מסכת המות, אשר תדבק ישר אל אותם הקמטים החרושים, אשר עכשיו הם מוארים עדיין באור הרך של העינים הנוחות. אמנם בשביל כך שוהה פראניה כל היום עם הגברת בחדר, אבל פעם בפעם היא יוצאת וחוזרת כרגע, ומדי פעם, אף כי פּאני יוליה נמצאת אף היא בחדר החולה, יש לה לפּאני ואצלבסקה להגיד דבר-מה לפראניה. וזו מתבלת בכל פעם את דבריה באמירת-תנחומים, כשזעף כל שהוא נסוך על פניה:

“לרפואה, הגברת!” אבל פּאני ואצלבסקה לא תענה על זה גם בניד עפעף; החולים, הגוועים לאט לאט, ישמיטו במנוחה את חוט החיים מתוך ידם, וגם פּאני ואצלבסקה תעשה רושם כאילו שכחה את עיקר חייה, וכשהיא מגידה דבר-מה, אז נדמה כאילו עלה על לבה זכרון בודד, אשר אין לו קשר עם עצם חייה.

פראניה, בארגזים הכל בסדר?"

“הכל מונח על מקומו – לרפואה הגברת! פּאני יוליה השגיחה בזה.”

ואחרי שעה ארוכה נזכרת החולה להשלים את הקודם:

“לא ערבבת את הניירות שבמגרות?”

והיא מעכבת הפעם בפראניה מלצאת:

“אולי יש לפרוע איזה חוב?”

פראניה לא תבין, והיא יודעת רק להגיד בתמהון:

“לרפואה הגברת! למי אנחנו חייבים כסף?”

“נכון, נכון מאד,” אומרת פּאני ואצלבסקה, ואחרי רגע היא מוסיפה:

“בחנויות. איזה חוב ישן?”

ואחרי צאת המשרתת מן החדר, היא פונה אל פּאני יוליה בבת-צחוק:

“בחנותו של פּאן ברגר, הוא איש עדין, יכול להיות כי נשאר אצלו איזה חשבון.”

ואחרי זמן רב אל פראניה:

“תסורי מחר אל פּאן ברגר, תשאלי אותו, אם נשאר אצלו חשבון ישן.”

ויום החורף הלבן הולך בינתים הלוך וגווע, ופתאום ישקיף מבעד החלונות העולם החיוור אשר לפנות ערב, ובחדר נתלה בין-השמשות הארוך והעיוור של חורף, עת נדמה הדבר כי יום הקור הנוח והכבוש הלבין ברמיה, ולפתע פתאום הוא גילה את פניו הנכונים ויהי לאותה המהות המשונה והאמוצה, אשר תתלה לפנות ערב על פני העולם המכוסה צעיף סנוורים. ולאור רמיה זה, אשר בין יום ולילה, יקבלו פני החולה מראה של חומר מעוך, אשר רק קרום אחד דק קרוש עדיין עליו מלמעלה; המנוחה תסתלק מאת פּאני ואצלבסקה, ובמצוקה היא מניעה הנה והנה את עיניה בתוך אור מעולף זה, כקרבן נעקד בתוך עשן האש הראשונה, העתידה לשרוף אותו. פּאני יוליה אוחזת את שתי ידיה של החולה, ומנחמת אותה ברוך נפש של פולנים, אשר לפעמים, ברגע יוצא מן הכלל, יהיה לרגש של רחמים אשר אין כמוהו:

“האלהים אשר בשמים טוב הוא לכל, פּאני ואצלבסקה; טוב הוא בעיני האלהים האיש אשר ישא בדממה כל מצוקה.”

“נכון, נכון מאוד, פּאני יוליה.” אומרת החולה ושולחת עיניה למול המשרתת, הנכנסת ברגע זה עם מנורה, “פראניה, חביבה, אל נא תשכחי.”

“לרפואה, הגברת! הנחוץ דבר-מה?”

החולה מוציאה את כף ידה מתוך ידיה של פּאני יוליה, ובהפנותה את פניה אל הקיר היא מדברת מבלי להטות אף פעם את עיניה הצדה.

“יבוא נא פּאן ברגר הערב, יש לי לגמור אתו חשבון. פּאן ברגר הוא אדם עדין, את תבקשי אותו בשמי, כי יבוא.”

“לרפואה, הגברת! האלך עכשיו?”

“נכון, פּאני יוליה, תלך זו עכשיו,” אומרת פּאני ואצלבסקה ביתר מנוחה, כשפניה מוסבים עדיין לעבר הקיר. פּאני יוליה רומזת למשרתת, ועוד מעט והיא נשארת לבדה עם החולה, אשר תשכב בלי נוע ובעינים עצומות, ואשר תיראה כשקטה עד מאוד. ורק אחרי זמן-מה, כשיישמע קול צעדים מעל פני המדרגות, אז תתנער פּאני ואצלבסקה, ובשבתה על המטה היא אומרת בקול שקט של חולה מסוכן:

“את תצאי, פּאני יוליה. פּאן ברגר הוא איש עדין, הוא לא יתרעם.”

ואולם אחר-כך, בעזוב פּאני יוליה את החדר, אז תקרא החולה אחר ההולכת, כשהיא מתאמצת לכבוש את קולה:

“פּאני יוליה! פּאני יוליה!”