נהר הדסנה הוא נהר מצולה רחב ידים, אשר שטף מימיו הולך ישר ואינו מרבה, כדרך הנהרות העצומים, באפיקי-סתרים הנוטים לימין ולשמאל. גם במקום אשר נטל על הנהר המסוגר הזה לסוב את גבעות החומר, העומדות כנד מפולש בין ארץ הביצה של פולסיה ובין אוקראינה – גם שם יט הנהר במלוא מימיו, הלוך ושטוף לרגלי הרמה, ומרחב השדות אשר משני עברי המים זרוע בר עד לקצות החופים, כאילו שם לו פה דרך קטון-נהרות אשר מימיו דלים מעשות שדות שלחין. על-כן גם נמלים לא יעשה הנהר הזה, אשר מימיו לא יחתרו אל היבשה; רק זעיר שם זעיר שם, במקום צומת הפלגים ההולכים אל הדסנה, יש אשר ישחו פני החוף ומקוה מים שקטים יעמוד פה בעינו גם בימות החמה, עת המאסף לדוברות האחרונות יצא מן המקום הזה ללכת הלוך ושוט ישר על-פני הדסנה, ולשוב אחרי כן בדרכי מים עקלקלות עד לנמלי הים. ברבות הימים נאחזים יהודים במקום הישוב אשר ליד מקוה מים כזה, ידיהם מלאות עסק הדוברות, בתיהם, הנישאים מבתי הכפר, ילבינו ברוב חלונות לנוכח מסילת-הברזל ההומיה, אשר קרוב תקרב אף היא במקומות כאלה עד לחופי הנהר. ורגיל הדבר, כי כרבות ישוב כזה כן תגדל שם חנות אחת יחידה, אשר סחורותיה ערב-רב מכל המינים ובעלה נאמן לפני שולחי הסחורות אשר בערי מערב המדינה; וסוכן נוסע כי יקרה הנה – וטוב עליו לבבו וסעד פה את סעודת הדרך היחידה בלי הרהורי החשד הכמוסים, הנטפלים אל סוכן נוסע מדי שימו בכיסו שטר-קניה של חנוני. ואולם לאין מספר הם הכפרים המפוזרים בארץ הרחבה הזאת, המלאה חורשות ארנים, ורבים מהם נטלו את מקום ישובם על-פני חופי הנהר התלולים, במקום אשר המדרון הגבוה טובל את אדניו במי גלים שחורים ועזים. גם את תושבי הישובים האלה, הנדעים כעיקשי לב ונלעגי שפתים, יכלכלו היהודים בסחורות בד ובנפט ובכל דבר אשר ייקנה בכפר; ואולם חנות כזאת, אשר מראֶהָ דל, ישכין היהודי על-פי רוב בחדר אכלו, אשר שם גם מקום נוה המשפחה. מדי שבועיים יילוה חנוני כזה אל עגלת אכרים הנוסעת העירה, ואותה העגלה, כי תעשה בערוב היום את דרכה חזרה אל הכפר, ושב היהודי לשבת עליה מרומים, מתחת, במחבוא הקש, צפונים צרורות הסחורה, למעלה, במוחו של היהודי החנוני, סידורי חשבון משומרים, אשר לא ניתן להם לעלות על הכתב. כי גם היהודים אשר במקומות האלה נודעים לאילמי פה וכתב, אף יוגד עליהם, כי כולם דעתם אטומה וקשה; ואיש אשר יתקשר אתם בעסק – ובא בעול.

באחד מן הכפרים האלה נאחזה מכבר הימים משפחה של יהודים, אשר ראתה דור שלישי במקום ישובה הקבוע הזה. נוסח ישיבתם של היהודים האלה בכפר היה קבוע, גם לא בא עליהם במשך כל השנים ערעור מצד הרשות – ועם כל זה ידעו האנשים הבּדלים האלה עזר מן החוץ, אף כעין קשר היה ביניהם ובין ישוב העיירה הקרובה. לראש המשפחה, אשר הגיע לישיבה בכפר, היה אח בעיר המחוז המצערה, והלז הצליח ויהי שם לראש החנוונים. על כן לא עשה היהודי בן הכפר כל משגה בעת קנית סחורה, אף כי נעשה ברבות הימים אטום ההשגה כאחד האיכרים ודיבורו בלשון יהודים היה עלול להכשיל אותו בפני כל חנוני זר. האח הצעיר בן העיירה, חריף המוח, היה מונה מבלי טעות את צרכיה של החנות הדלה אשר בכפר, והזקן מדי סורו אל עיר המחוז היה יושב לסעוד אל שולחן הכבוד של אחיו, ובין תבשיל משנהו היה מפליט בלשון דיבורו הכבד חצאי רמזים, מבלי אשר יחווה דבר-מה ברור.

"אפשר שכבר אפסה הבורית – "

או בקיצור-לשון אחר:

“אולי סידורי כפתורים אחדים?”

והיה שב לאכול אגב שתיקה, במקום שבתו בקצה השולחן. ואחיו היושב ממולו, היהודי אוהב החידודים, היה נוהג קלות-ראש גם באחיו התמים, והיה מגיד לו בתור תשובה: “דוד, אכול לשובע!…” ואולם העגלה מן הכפר היתה מובילה תמיד בדרכה חזרה מכסת סחורה מתאימה, אשר לא חסר בה כל בשביל החנות הקטנה, זו שהסתופפה ברובה בתוך ארון משונה וגדל-מידה, שאף הוא התגלגל הנה לפני שנים מבית האח שבעיירה, אחרי ששימש שם בתור ארון-בגדים עד לתחילתה של תקופת האמידות… ונוסח-הקנייה הזה נשתמר גם לאחרי כן, כשבנו של הזקן התחיל ממלא מקום אביו והיה נוהג עוד יותר ליד שולחן דודו מנהג שתיקה של בן כפר, אף-על-פי שהיה אורח יותר קבוע בבית הזה. לשם תוספת פרנסה היה זה מצפה ליבול הכפר אשר לתקופות השנה, ופעם בפעם היה מביא אתו אל העיירה שק מלא שום או בצלים, והיה נשאר לפעמים אצל דודו ללינת-לילה, שהיתה מהנה כל-כך את גופו של היהודי בן הכפר, האלמן מאשתו זה כמה שנים. במשך השעות הארוכת של ערבי החורף היה יושב ישיבה רצופה אל השולחן אשר בחדר האוכל; כאיש נידח ורחוק מענין לא נשא אף פעם את רגליו עם חשכה, בכדי להיכנס אל החנות, חנות העיר המהודרת, במקום אשר דודו היה מסב עם אורחים לא-קונים והיה מרבה להג מתחת לאור מנורת-הברק רחבת הכרס… ער ונם כאחד היה יושב בן-אח משונה זה, נידח הכפר, אל השולחן, מפיו לא היה יוצא כל דיבור קל, ומעל דמותו הגבוהה והכחושה היה כעין צל יורד ומשתרע בחדר. בעלת הבית, אשה בגיל העמידה, אשר בערבים, לנוכח נחושת-הראי של המיחם, היו עיניה מלאות אור נחת של אשת איש-חיל עושה הון, שבעה בלי משים הנאה לא ברורה משאר-בשר מוזר זה, שאפשר היה גם חֲנוֹת אותו בלא כסף גם לשמש אותו ליד השולחן אגב עינים רמות. על-כן היה לפעמים נולד בלבבה, בשעות הערב החרישות האלה ולנוכח דמות האיש הדומם הזה, רעיון נדבה שהיה מתגלם במעשה למחרת הבוקר, כשתושב הכפר היה מקבל לתשורה דבר-מה מבגדי נשים בשביל בתו הנערה השוכנת עתה בכפר. הבגדים היו מבגדי השימוש של הבת סוניה לבובנה, וזאת היתה מסובבת את בן-דודה אגב אותו עונג הפלאים של אנשים צעירים וחמודים המצפים לכל אושר – עת ישימו אל לבם לעשות טובה קטנה אחרי טובה לאיש מן האנשים הקרובים אליהם… הבת סוניה לבובנה, אשר אך זה גמרה את לימודי הגימנסיה וחתנה טרם בא, היתה עדיין נוהגת לגשת בקפיצות חדוה לקראת אביה, ובערב כזה, בשהות האורח מן הכפר בבית והאב היה שב לאחרונה מן החנות, היתה הבת מדדה לקראתו אגב צהלה יתרה, והיתה מרמזת חיבה לבן הדוד, זה היושב מבלי להפנות ראש לעומת הבא:

“למה אחרת כל כך לבוא! מנדיל יושב אתנו כל הערב!”

ומנדיל הכפרי הזה נוהג את שתיקתו גם בשבת דודו אל השולחן. ויש אשר לפעמים, בארוך הלילה וכתום שיחה וסעודה, ונאלמו כאיש אחד כל היושבים אל השולחן; עת שינה כבר הגיעה, אך ראש המשפחה, יהודי זה כחוש הגוף הדומה בקלסתר פניו לקרוביו אשר בכפר ונבדל מהם בחושיו הערים, טרם יאבה לקום מאצל השולחן; הוא כאילו מצפה לדבר-מה אשר עוד יעשה על-ידו. ואולם דבר לא ידבר: הוא הרבה להג דברים לעומת אחוזת יהודים, אשר שתו עליו הערב בתוך החנות המוסקה, בערב ארוך זה, בהיות בחוץ זעף שלגים ואיש קונה לא נכנס אל החנות; על כן שפתיו לאות עכשיו והוא יושב כמחריש. מבחוץ תישמע במלואה יללת הרוח – כהישמע קול הלילה הנוגה הזה בערי השדה, בשבת אנשים מעבר לקירות דקים, ורצועות הנייר, העוטפות מסביב את החרכים שבחלונות, ישמיעו פעם בפעם קול אוושה. ולעומת קול התעלומות הבא מן החשכה יש אשר יהיה דבר-מה ביהודי הכפרי, כאילו דבר מה יכון בקרבו; אז יש אשר יגלה את נפשו – בקיצור לשון ובנוסח הקול של אכרים:

“פּוֹהוֹדה…”

לאמור: כזה הוא העולם… והמלה היחידה כאילו תארך בפי הדובר והיא נשמעת כארשת דברים מלאה. ובעל הבית מתנער בתת קרובו דיבור מוזר כזה, כאילו הוא שומע הד הבא מסתרי החיים של משפחתו, והוא פונה אל בן אחיו בחיבה המסותרת ברמזים של לעג:

“אָ, אָ – עוד לשונך רגילה בדברים – אדרבה, ספר ונשמע – מה אצלכם בכפר?” ומענין לענין, אגב הנאה של יהודי דובר חידודים:

“עוד אבא מגיד בכל יום ‘חוק לישראל’? עוד דבורה מתקוטטת עם הערלים?”

הקרוב הכפרי מרגיש מיד, כי דבריו של בעל-הבית הם דברי שאר בשר נאמנים, וכבן כפר הוא מסדר בלי שהות את חשבון עניניו, והוא נזכר קודם כל באחותו דבורה, שאין לה כמעט תקנה. מאין יבוא חתנה – לבתולת נשים זאת, הגבוהה והשחורה, המתקוטטת יום-יום בגלל גודל הביצים הנלקחות מאת הערלים חלף סחורות?

"לוּ רצה הדוד – – " נאנח הקרוב הכפרי, מבלי לדעת בעצמו את המובן שבדבריו. אולם תקוה לא ברורה צפונה בלבבו כי מבית קרובים זה עוד יכולה לבוא ישועה.

“וכי אני יכול לקצר את לשונה?” מתלוצץ בעל-הבית.

היהודי הכפרי משיג היטב היטב, כי הדוד אומר רק דברים בעלמא וכי במחשבה הוא קולע אל הצרה הנכונה… ואגב הכרח אף הוא מדבר דברים של סחור-סחור:

“מתקוטטת עם הערלים – מה בכך… אבל היא גורמת ענויים לסונקה שלי, כמו בגרזן על הראש, כשהיא מגידה לסונקה דבר מה.”

“כמו בגרזן על הראש…” חוזר היהודי הכפרי על דבריו ומכנה את הגרזן בלשון הערלים.

“בל תען לה סונקה שלך, הרי זו גדולה ממנה בשנים.” מעירה בעלת הבית אגב שלוות פנים של איש ההולך לשינה ארוכה של ליל חורף.

“כיצד? הרי היא עדיין ילדה וכמה שנים לא היתה בבית! ולמה לקחה לימודים בגימנסיה בכדי שתשמע כל היום את הקללות היוצאות מפי זו…”

היהודי הכפרי הביא לידי גמר את דבריו אשר ארכו כל-כך. חימה לא ברורה תלהט ברגע זה את קרביו כלפי הגורל אשר הציג את אחותו בבתוליה, והיא שחורה ורזה ועזר רחוק ממנה; והוא נלהב ברגע זה גם מרגש עז של גאווה, גאוות אב כפרי חשוך דמיונות, אשר על ידי השתלשלות פלאים באה בתו עד שערי הגימנסיה שבעיירה ותגמור שם לימודים של ארבע מחלקות.

והנה נתנה לסוף את דבריה גם הבת סוניה לבובנה. גם בעיני אנשי הבית דומה הדבר, כי היא היא אשר גרמה לאותה ילדה רזה ושתקנית מן הכפר שתלקח בילדותה אל בית קרוביה אשר בעיירה, בית אמידים זה רב החדרים, במקום אשר התגוללו עדיין בשלמותם ספרי הנוער של הבת היחידה, ואשר ממנו, מן הבית הזה ישר לפני הכפרית הקטנה הדרך עד לגימנסיה… סוניה לבובנה אומרת:

“פּפּה, פּפּה, מה איכפת אם סונקה תבוא אלינו לאיזה זמן?”

בקול הדוברת נשמע רוך, רוך הנוער הטוב והמיטיב. סוניה לבובנה עלולה תמיד לחוש בגורלה של הקרובה הקטנה. רגע תשלוט דממה מסביב לשולחן, עד שאם הבית מפטירה:

“ליב, כבר עת לישון…”

ואולם אבי הבית, זה הנאמן לשארי בשרו הצנומים ועיקשי הלב כמוהו, אומר מדי קומו:

“אם רצונך בכך – וכי מה איכפת.”

אבל מיד הוא מפנה את עצמו כלפי בתו, ואומר בקול מתלוצץ שנשמעת בו גם דאגה:

“אבל את טוענת טענה בדבר נסיעה לקיוב – משמע שאת חוזרת מדעתך…”

“לאו! לאו! פּפּה, פּפּצ’קה!…” משתערת סוניה לבובנה כלפי אביה וחובקת את שכמו, אני אסע, אסע בודאי, עוד יותר טוב, סונקה תהיה פה עד שאבוא לחג הפסח."

ואמנם כן היה: סוניה לבובנה נסעה לקיוב, אבל ימים מספר לפני נסיעתה באה סונקה הקטנה מן הכפר, כשהיא רכובה על גבי עגלת אכרים טעונה וצרור חפציה הדל כרוך במטפחת צבעונין מבהיקה. זמן בואה חל בשעת הבוקר, הדוד כבר היה בחנות ובעלת הבית עדיין לא יצאה מחדר משכבה, וככה יצא הדבר, כי סוניה לבובנה קדמה לבדה את פני הבאה וזרזה אותה, מדי עברן דרך חדרי הבית: “בואי הלאה, הניחי את הצרור אצלי בחדר.” ואותו יחוד ראשון היה גורם לדבר, כי סוניה לבובנה החליפה דברים עם קרובתה כמו עם נערה בת-גילה, ואף הגידה לה בלשון חברות: “כמה נשתנית, כמה נשתנו עיניך!” דיבור זה יצא באופן בלתי צפוי, והנערות היו ברגע זה בחדר המשכב של בת המשפחה, שבו קבעה סוניה לבובנה על דעת עצמה גם את מקום משכבה של האורחת; על השולחן הקטן עמד ראי כבד-זכוכית, זה שאבי המשפחה הביאו פעם במתנה לבתו, בשובו מוורשה הרוכלת. ואל הראי רב האור הזה ניגשה סונקה הקטנה וצפתה רגע ארוך בקלסתר פניה. ומדי ארוך הבטה זו התקרבה סוניה לבובנה בלי משים אל קרובתה העומדת נאלמה ונטוית-צוואר, והניעה אחת ושתים את צמת השערות היורדות על-פני העורף הצר והשחרחר.

“גם שערותיך נשתנו. צמתך מלאה.”

סונקה טרם תען דבר ופניה נטויים עדיין כלפי הראי. ופתאום היא מפנה את עצמה ובפניה הכחושים משתפכת אדמומית מוזרה, אותו אודם הבושה הנראה כלוט תעלומות על פני אנשים אשר עורם שחור וקודר:

“אני מכוערת!”

“את עלמה ממש, סונקה!”

“אל תגידי כזאת – לא צריך!” אומרת סונקה בקול זועף, כמעט צרוד. סוניה לבובנה תוהה על דבריה של הקטנה, אבל היא נמנעת מדרוש ממנה פירושים, כיון שהיא יודעת את טבעה של בת-אדם קטנה זו לבלי לדבר דברים מלאים שיש בהם כדי תחילת שיחה. אבל גם אחרי כן עוד לבה של סוניה לבובנה ער בקרבה; דומה הדבר כי איש חדש בא לשבת בבית – לא אותה הילדה אשר מאז ומקדם, הקרובה הקטנה מן הכפר. ועיני סוניה לבובנה צופות בזו כל היום: פעם תשגיח בה ברחמים, מדי שבת סונקה כפופת גב, ופעם, מדי לכתה מחדר לחדר, תתגלה דמותה של סונקה כה ישרה ודקה, כדמות נערה בת שבע עשרה נמהרת וגמילת נפש. וגם בלילה, מדי פשוט שתי הנערות את שמלותיהן לפני שינה, תגלה סונקה הקטנה, בהיות רק כותנתה לעורה, זרועות דקות ושחומות, אשר מדי הרים אותן הנערה לכבוש את שערותיה הפזורות – ונראו חטובות למלוא ארכן ופרושות עד בלי די… סוניה לבובנה לא תשבע מהביט בזרועות הידים האלה, ואגב הבטה זו משתפכת בפניה חמימות קלה, היורדת על צוארה ועל חזה העולה ויורד מתחת לכותנתה.

“סונקה”, משתיקה סוניה לבובנה את עצמה, “פה יימצאו כבר כאלה אשר יחזרו אחריך…”

סונקה אינה עולה בקפיצה על המשכב המשותף… אבל קולה מדבר וצוחק כאחד:

“את לא תאמיני, גם בכפר חזרו אחרי. בנו של הגלח היה קורא אותי לטייל אתי על החוף.”

“דומה לי שאני מכירה אותו,” אומרת סוניה לבובנה. דומה הדבר כי היא רוצה להמתיק שיחת-לילה הרגילה בפי שתי נערות, מדי דבקן אשה אל רעותה על המשכב המשותף, אבל פני סונקה, השוכבת פרקדן וזרועותיה חבויות מתחת לשמיכה, נראים כה שחומים מרזון ונסוכים אלם מוזר, זה העולה על פני אנשי כפר הממהרים להרדם שנתם – עד שסוניה לבובנה שבה לאט אל מנוחתה, והיא גומרת לבדה את הרהורי היצוע הקלים. ולמחרת, אגב הכנות הנסיעה, היא נעזרת בסונקה רק לשם עזר של שימוש, וברגע הפרידה, מדי צאתה לדרך, היא נושקת במלוא אומץ את סונקה הקטנה, זו שנאלמה כולה בין זרועותיה של סוניה לבובנה ואשר עיניה תימלאנה דמעות בצעוק אליה סוניה לבובנה מעל העגלה: “אל תשכחי לצרף דרישות שלום!” וכתום הפרידה סרה סונקה אל חדרה, זה שנפל עכשיו כולו בחלקה, סוגרת אחריה את הדלת ותומכת את ראשה ליד השולחן: היא חפצה להיות לבדה…

שבועות עוברים וסונקה נעשית רגילה בבית, ואף-על-פי-כן לא יקרה הדבר, כי תושיט יד לקחת מכתב המגיע מאת סוניה לבובנה; כל מכתב נקרא כרגיל ליד השולחן, וראש המשפחה, הקורא אותו אגב הערות של חידודים, נוהג לסיים בהמולת הלצה את דרישת השלום האחרונה: “שלום לסונקה הקטנה – תכתוב נא מלים אחדות…” וברבות הימים קרה פעם הדבר, כי במכתב אחד, אחרי עצם הסיום, נמצא עוד כתוב לאמר: “דרישת שלום גם ממני להורי סוניה לבובנה הנכבדים ולסוניה הקטנה. ממני בוריס שיינפלד סט. לרפואה.” גליון המכתב נשאר רגע תלוי בין אצבעותיו של בעל-הבית, אשר הביט אל אשתו בעיני מזימה – וסונקה הושיטה יד ולקחה לעצמה את המכתב. היא יכלה רק להעיף עין בשתי שורות הכתב הכתובות אותיות גדולות ופזורות, דומות לאותיות הכתב של נער, והמכתב שב ועבר לידים אחרות. אך בבוא מכתב חדש ומשנהו, וכשוב הסיום להיות כמקודם רק דרישת שלום מאת סוניה לבובנה בשביל סונקה הקטנה – התחילה סונקה מנסה לקחת לידיה את גוף המכתב ולעיין בו עד סוף כל סופו; עד כי פעם באחד המכתבים היתה היא, סונקה, המגלה את הצירוף המתעלם בפינת האגרת. צד אל צד ליד פסוק ההתחלה “אבא ואמא יקרים” היה רשום באותיות מהופכות: “שלום וכל טוב! בוריס שיינפלד.” סונקה הקריאה את הדברים האלה, וקולה נשמע כבא ממרחקים, כאילו חרה לה דבר מה, אבל אזנה קלטה בלי משים את צלילי החיים אשר עלו בערב רב מתוך מכתבה של סוניה לבובנה, ובאותו ערב, כשהוכנה בבית אגרת תשובה בשביל בת המשפחה, בקשה סונקה לעצמה את הגליון המכוסה כבר בכתב עד קצהו, ובסגרה את דלת חדרה אחריה ישבה אל השולחן ותערוך מחשבותיה, רשמה את דרישת השלום לסוניה לבובנה והוסיפה להחזיק את העט בידה; אחר כך הרכינה את ראשה כלפי המראה אשר על השולחן והסתכלה רגע ממושך, כשהיא עוצמת את שפתיה ומכנסת אור לתוך עיניה… מבטה הלך הלוך והברק, והיא הוסיפה להסתכל במראה כשפניה קודרים ועיניה רחבות ונוצצות. ופתאום, בעוד העט בידה, נפל ראשה על השולחן וקול מר, דומה לחריקת גרון, הרעיד רגע את כתפיה הדקות. ועוד זמן מה נשארה כך, גחונה ונאלמה, ובכה לא בכתה.

מן היום ההוא, במשך כל שארית החורף, לא הוסיפה סונקה להעלות דבר-מה על גליונות המכתבים הנשלחים לסוניה לבובנה; פעם אחת נמצאה כתובה בתוך עצם מכתבה של סוניה לבובנה שאלת תמהון: “מה לסונקה? הנסעה הביתה?” – ואז ישבה סונקה וצרפה בדמיונה בתור מענה כשתים שלוש שורות, ולכולן היה נוסח אהבה אחד: “סוניה, סוניצ’קה, יקירה, נפלאה!…” הדברים לא עלו על הגליון, אבל סונקה נשאה בלבה כל הימים את זכר קרובתה אשר בקיוב, זאת העלמה הגבוהה ורמת הכתפים, אשר תחלק לכל איש מטוּב לבה וכל איש ידבר אליה נכבדות. בעלות סונקה על המיטה של בת-דודה היה פעם בפעם עולה לפניה, מתוך אחד ההרהורים שלפני שינה, מראה ממראות הדמות של סוניה לבובנה: הנה נראתה במעיל העורות הקצר, שהלם אותה כל-כך, זה שתפרו לה לפני נסיעתה ואשר בלבוש אותו סוניה לבובנה לראשונה, באולם לפני המראה, לא יכלה סונקה לכחד את אשר בלבבה: “סוניצ’קה, אפשר להשתגע בגללך!…” הנה היא מופיעה במסיבת בית, כל פניה מאירים לנוכח אשה רוכלת, וזאת האשה, אשר בידיה סל הביצים וצרור התרנגולות, מתאפקת מספוק כפים מדי הגידה את שבח החיבה: “אוי סוניצ’קה, זכורתני כשהיית קטנטנה כזאת!…” סונקה היתה כובשת את פניה בכר, ערפה הדק היה מתגלה ואף זיע קל לא היה עובר בו במשך רגעים רבים. ולאט לאט ירדה על סונקה התרדמה ובחלומות שינה היה מתהווה איזה שיתוף-חיים בלתי ברור; הדברים עלו בחלום ברורים עד מאוד, אך הנערה, אשר בגללה היתה כל המסיבה, היתה כעין יצור תאומים אשר קורא לו גם סונקה גם סוניה לבובנה. בבוקר, אחרי ליל חלומות, היה עור ראשה של סונקה כואב מתחת לשערות לכל נגיעה קלה, ובארוך היום ואורח היה נכנס הביתה – אז יש שסונקה היתה שוכחת את נפשה והיה דומה כאילו נטל עליה להאיר פנים לאותו פקיד מבני עם הארץ ולשמוע מפיו שלום-הכבוד: “בהכנעה גמורה, סוניה לבובנה!…” ובעצם היום, בהיות דממה בבית השקט הזה, היתה סונקה יושבת לפעמים אל הפסנתר המשותק אשר באולם, זה כלי הזמר ששימש לסוניה לבובנה בילדותה, היתה קופאת עצומת עינים וקצות ידיה הארוכות נחים בלי נוע על מנענעי השן הקרים; ופתאום ושרביט שן אחד, אשר טרם נפח את שארית חייו, נתן צליל רופף – ופקחה אז סונקה את עיניה וכנסה ממקום בושת היתה ממהרת אל חדרה, אל מחבוא הכר אשר במיטה; היא לא בכתה, רק כבשה את פניה וכל כוחה היה נתון לגרש את שארית הדמיון אשר ירד עליה ליד הפסנתר.

הימים הלכו הלוך וקרוב למועד החג. והנה בא גם אחרון מכתביה של סוניה לבובנה. זה היה קטון מכתבים אשר סיומו היה קצר ואוצר רמזים: “אמנם יש לי לספר לכם הרבה, הרבה מאוד, אבל הן עוד מעט ונתראה…” האב לא הפטיר הפעם בדבר חידוד, ומסביב לשולחן היתה דממת רגע; וסונקה ישבה נטוית עינים וראתה בדמיונה דמות איש חי, הסתכלה במלוא דמותו של סטודנט שחור-עינים, הביטה בפניו הלבנים ובגולת שערותיו הרמה… וכל זה היה מראה חושים כה נאמן, עד כי ראש המשפחה, מדי הביטו בפני סונקה, לא יכול לעצור ברוחו ויתלוצץ:

“גם את תסעי לקיוב ותתוודעי אל סטודנט…”

סונקה נסה למקום מחבואה אשר על המיטה ושם שיננה לעצמה במשך רגעים את ההחלטה, כי בבוא סוניה לבובנה אז היא, סונקה, תנשק לה חליפות ותגיד לה בפה מלא את הדברים המפורשים: “סוניצ’קה, לוּ ידעת – אני מאוסה כל-כך, אני מקנאה ומחשבותי נתונות תמיד לאנשים אחרים – לו ידעת, סוניצ’קה…” אבל ברגע הפגישה התכנסה סונקה כולה לבין זרועותיה של סוניה לבובנה ואמריה היו רק תשובות רגילות; אחרי כך, בהיות האורחת מתירה את צרורי חפציה, התהלכה סונקה על-ידה ולטפה פעם בפעם בידה הדקה את שכמה של סוניה לבובנה, אשר גזרתה מלאה במשך ימי היותה בנכר; ותוך כדי זה הוציאה האורחת לוח של תמונה ותרם אותו אל מול פני סונקה: “המוצא חן בעיניך?” אך גם לשאלה קצרה זו לא יכלה סונקה למצוא מיד תשובה; היא התאמצה וחבקה את סוניה לבובנה:

“את חמודה כל כך, סוניצ’קה…”

סוניה לבובנה כאילו גמלה בנכר והלך-רוחה שקט; על שפתיה הופיעה ברגע זה בת-צחוק קלה, ובתנועה מתונה החביאה את התמונה והוציאה אחרת, גדולה מן הראשונה, ומסרה אותה הפעם לידי סונקה… וזו הסתכלה בזוג האנשים, הדבקים זה לזה על גב לוח התמונה, ולא יכלה לגרוע עין. ומאי-יכולת לחדול מהבטה ממושכה זו – נעזרה פתאום סונקה בדברים אשר היו שגורים בדמיונה:

“לו ידעת, סוניצ’קה, עד כמה אני רעה. לא חדלתי מחשוב מחשבות על הסטודנט הזה, במשך כל החורף…”

בת הצחוק לא נסתלקה מעל שפתיה של סוניה לבובנה, והיא ענתה דברים פשוטים:

“יפה הוא?”

ואחרי כך, מדי החביאה את התמונה, הוסיפה במנוחה:

“אבל אל תגידי לאיש.”

אבל סודה של סוניה לבובנה נתגלה מיד על ידי המכתבים שהתחילו באים מקיוב, וסונקה, בשובה הביתה לימי החג, שמעה מפורש מפי הדודה דבורה, זו הרגילה למלא את פיה על כל דבר:

“בת עשירים! רק פעם נסעה לקיוב – וכבר נמצא החתן!”

בחול המועד נסע אביה של סונקה העירה להביא סחורה, ובשובו מסר לבתו הנערה דרישת-שלום מאת סוניה לבובנה ואף הגיד לה תוספת מודעה, כי סוניה לבובנה אולי תבוא להתארח אצלם ימים אחדים; אך אנשי הבית נשאלו באותו היום עצה – איך להשכין בבית את הסטודנט, זה חתנה של סוניה לבובנה, אשר אמר לבוא הנה בימי הקיץ. כולם חוו דעה; הדודה דבורה החליטה במעמד ראשון זה, כי אפשר לנקות ולייחד חדר שלם – רק הזקן שאל את בנו בפנים זעומים:

“מה אמר לייב?”

“כן – הדוד אמר: יבוא. אמר: החתן של סוניה אולי יבוא…”

ואחר כך עברו ימים רבים, והיה דומה כאילו הלך הדבר הלוך והישכח. מדי פעם בשוב אביה מן העיירה היתה סונקה שואלת בקול רפה: “מה שלום סוניה?” והתשובה היתה תמיד רפויה: “לא כלום…” בכפר היה נישא כבר בשעות הצהרים אבק הדרכים של תחילת קיץ, העצים כבר עמדו במלוא עלים, ובן הגלח, העלם הגבוה והדק, היה נראה כשולח רמזים מתוך מחבוא העצים, מדי עמדו לפנות ערב בגינת הבית אשר ממול בית היהודים, והוא נשען על גזע עץ ועיניו החיוורות מישירות להביט מבלי חדול. הוא היה מסתכל בלי הפוגות כלפי זיז הבית אשר מנגד, במקום שסונקה ישבה לרוח הערב וידיה חבוקות על ברכיה. שעה ארוכה היתה עוברת בטרם תרים סונקה את עיניה; העלם, העומד מבלי תת קול ועיניו קמות, היה דומה לאחד האילמים ההוגים אהבים דוממים, רק לפעמים, באין איש על-יד הנערה, היה הלז מכוון כוון רב את שפתיו והיה מוציא מפיו מילת חידה, שנאמרה בלחש חודר והולך למרחוק:

"סונקה – "

מעל זיז הבית אשר מנגד לא היה בא קול מענה, והנער היה נותן פוגה לשפתיו והיה שב ושולח את מבט עיניו. הוא לא היה סר ממקומו לפני בוא החשכה – ומבני הבית ראוהו רבים והניעו עליו ראש; רק הדודה דבורה היתה מביאה את הענין לידי שיחה – בשעת ערב כזאת היתה מציצה מזמן לזמן מתוך הבית והיתה שולחת לסונקה תוכחה חטופה:

“שבי נא, שבי כך…”

כעין חדודים של חום היו עוברים בערפה של סונקה, והיא היתה שומעת ומחרישה… רק פעם אחת שפכה את לבה בבכי – הדבר היה כבר לאחרי חג השבועות, עת חדלו גשמי הסופה הקצרים, ההולכים ונשנים בכל יום אביב, ובעין כבר עמד החום הקבוע, זה הבא עם הביכורים הראשונים שבגינות הירק. במדרון אשר על חוף הנהר כבר התלכדו השיחים לסתר מחבואים אחד, וסונקה, אשר תאוות נפשה היה יחוד זה שבין השיחים, איחרה פעם לשבת שם עם ספרה, ובשובה הביתה קיבלה מאחד מבני הבית את תוכחתה:

“הולכת בבוקר ושבה בערב – דומה לה שהיא סוניצ’קה בת הדוד…”

רמז התוכחה הקל, שיצא בלי כוונה, מציף כהרף עין את מלוא לבה של סונקה, והיא שומעת ולא שומעת בצעוק כנגדה הדודה דבורה:

“הגידי את האמת – היית שם לבדך, בלי התכשיט של הגלח?”

אנשי הבית מנוחתם שלמה מדי שמעם מוסר כלימה זה; רק אביה של סונקה חש ברגע זה צורך להטיף לבתו כעין דיבור רך, והוא אומר אל הנערה:

“מוטב היה להיות בבית – סוניה מסרה על ידי הערל, כי תבוא מחר עם החתן.”

סונקה יוצאת ויושבת על זיז הבית. מעיניה נוטפות דמעות גדולות, אך פניה אינם נעווי בכי ועיניה פקוחות… בעוד זמן היא מבחינה בדמותו של בן הגלח, העומד בגינה אשר מנגד והיא מצטחקת כנגדו בעיניה הרטובות מדמע; היא מתעודדת לקום ולגשת אליו, אך מיד היא שבה לשבת ורק שולחת דברים בלחש חודר ההולך למרחוק:

“מחר אצלנו אורחים בת דודי עם סטודנט מקיוב.”

אבל מיד היא נחפזת להכנס הביתה, ותובעת תוספת לבנים וחפצים בשביל לקשט את החדר המנוקה מבעוד יום, ופעם בפעם היא פונה בדברים אל הדודה דבורה, אגב תוספת השם של סוניה לבובנה:

“תראי, סוניה תגיד שכך יפה…” הכל טוב ויפה עכשיו בעיני סונקה, היא עושה בבית ומצפה ליום המחרת – מאהבתה את סוניה לבובנה. ובלילה, כשהיא מתירה את שמלותיה ומביטה דרך מבוא הכתונת אל גופה הדק, היא נשמעת להרגל-נערות זה שלפני שינה מתוך עצב מתוק, והיא עולה אחרי כן על משכבה כשפניה שקטים ואטומים. ולמחרת היא נצבת בפנים כאלה נגד האורחים הבאים, וידה נלחצת ולא לוחצת מדי התוודעה אל הסטודנט; באותו מעמד של פגישה היא שומעת באמור סוניה לבובנה אל חתנה: “זוהי בת דודי הכפרית.” וסונקה כאילו שומעת להוראת-דברים זו של סוניה לבובנה, היא נמנעת מפתוח פה; היא מרחיקה קצת את שבתה ממקום שבת האורחים, וראשה עטוף במטפחת-צבעונין, אשר קישורה יורד מצד העורף… הסטודנט מסתכל בה לפרקים ומאמץ את כוחו למען הגיד לה דבר-מה; הוא מבולבל מעט מהמולת החג אשר בנפשו ואינו יכול לכלכל בתשומת-לב גם נערה כפרית. סונקה אף היא מביטה בו רק לסירוגין; כובד של חידה יורד עליה, מדי תשהה רגע נוסף את עיניה על פני הסטודנט, עיפות תוקפת אותה והיא רוצה אז לשכב במיטה ולכבוש את פניה בכר. לפעמים, כשהיא נכנסת מחדש אל החדר ובנוכחותה תפוג שארית שיחה של יחוד ובין הראשים הדבקים מתהווה לאט ריחוק-מקום, אז יש אשר חלחלה תעווה את פניה של סונקה מדי ראותה את פני הסטודנט הרכים, החיוורים ממבוכת אהבים. היא שולחת מדי פעם מבט מהיר בסדר הכפתורים של החולצה אשר על סוניה לבובנה, ולבה של סונקה הולם בקרבה… עיניה שבעו לראות עגבים בכפר, אבל נשימתה תקצר הפעם מראות את משא העגבים הרובץ על השנים האלה. הם לא יתבוששו בפניה, ובארוך היום וסונקה מביאה להם החדרה את התה אשר יישתה לפנות ערב – אז תלכד סונקה, מדי הציגה את הכוסות, בין השנים אשר יקריבו שפתים אל שפתים מעל לערפה. היא תיחלץ מתמהון נפשה רק הודות לאב הזקן הנכנס ברגע זה אל חדר האורחים, אבל מיד היא שבה וסופגת חידה מדי תת השנים מענה לדברי הזקן, אשר יגיד להם כי ייצאו מעט לטייל.

“לצאת עכשיו? אולי נדחה את ההליכה בכפר למחר?”

הם אינם יכולים לצאת, ביום-יחוד ראשון זה… והנה ירד הערב, ולארוחת הלילה, הניתנת במסיבת כל בני המשפחה הכפרית, יתנו אלה השנים פעם בפעם קול שבח: “זה כל-כך טוב! מאכל-עדנים, לא כן, סוניצ’קה?…” סונקה יודעת כי אלה הם דברים ממנהג הבריות, אבל היא מרגישה כי מן הדברים יוצא סוד ומצטרף בין השנים האלה.

החידה אשר בלבה הולכת וגדולה מרגע לרגע, דבר-מה צפון גם באוויר הבית ויש כעין כוונה בכל דיבור היוצא עכשיו מפי איש. הנה תמה הארוחה והדודה דבורה מזדרזת לשאול:

“אני חושבת, כי מותר להציע משכב? גם לך סוניה – את תשכבי יחד עם סונקה…”

סונקה אינה מביטה בפני הדוברת, דומה לה, כי הדודה דבורה חרשה כל היום את מזימת הדברים האלה. אחרי כן בא מענה מאת סוניה לבובנה, המביטה תוך כדי זה על חתנה:

“כן, אפשר להציע, נקדים ללכת לישון…”

וסונקה קמה מאצל השולחן ובעור בשרה עוברים חדודי-חום. היא מסתובבת עוד זמן מה בחדר הנמוך, המואר באור דל של מנורת כפר ומלא חום לילה אשר לא יזוע – ולאט-לאט יימלא ראשה אד והיא מביטה בבת-דודה בעינים רואות ולא רואות. סוניה לבובנה קמה חליפות ממקומה ושמה פעם בפעם את שתי ידיה מסביב לערפה, הקף ולחוץ את העורף הלבן והמלא אשר יערוג למשכב לילה. ואף סונקה תשב ותקום חליפות ותקיף בידיה את ערפה הדק. וכשהיא פושטת את בגדיה באפלה ליד המיטה, אז תעמוד זמן-מה ליד סוניה ואף כותנתה תלויה עליה בלי נוע, בלי להשמיע כל אוושה…

אטומת חושים היא נלחצת אחרי-כך במיטה אל בת דודה, זו השוכבת פרקדן וידיה מעל לראשה. שעה ארוכה עוברת כך, וסונקה ערה ולא ערה; כרבות דממת הלילה כן ילך ויהום בקרבה דבר-מה אשר אין לו קול. חושיה המעוטפים ישוקו לקראת צפיה נעלמה, שפתיה יבשות והיא מרטיבה מדי פעם בלשונה את שפתיה הדקות. והיא, בת הכפר הנאלמה, אשר ימי לימודיה בעיירה היו לה כימי שבי לחית-שדה, אשר שבה ונמלטה אחרי-כן מבין האנשים, היא יודעת בפעם הראשונה בחייה נדודי לילה; היא מבחינה בפעם הראשונה בחייה בחידת הדברים אשר מבחוץ, כי הכל מסביב לה מוזר עכשיו וחסר מנוחה. הנה ישמע מרגע לרגע קול חריקת המיטה אשר תשכב בה הדודה דבורה; מחדר הסטודנט, אשר דלתו לא סגורה, ישמע קול לחש, לחש מוזר, ההולך למרחוק, אשר כמוהו שמעה כבר סונקה פעם ושתים מדי שבתה בחוץ לפנות ערב:

"סוניצ’קה – – – "

ואחרי הלחש – דממת רגע גדולה. לבה דופק כל-כך עד שידיה תרפינה מחבוק את סוניה לבובנה – וזו מחליקה בחשאי מעל המשכב וצועדת חרש לעבר הדלת של החדר הסמוך. סונקה מתנערת מתמהון וצונחת מיד לתוך משקע המיטה, ידה, הפרושה לאורך הכר, מתפשה כה וכה, כמצפה לנגוע בראשה של סוניה לבובנה… שעה ארוכה עוברת בטרם תנסה סונקה להוציא כמעט את ראשה מתוך מחבוא הכר ובטרם תיפקחנה אזניה לשמוע. עכשיו כל חושיה מאזינים – לחש הסתרים הבא מן החדר הסמוך מרים אותה כרגע ממקומה, והיא יושבת במיטה כשחצי גופה נטוי לעבר הדלת של החדר הסמוך, שפתיה פתוחות והיא כבולעת דבר-מה בלי חשך. היא בולעת את לחש הנשיקות, אותו לחש היניקה של שפתים היונקות שפתים, אשר הוא לבדו, מבלי עונג הנשיקה, ידהים אוזן נאהבים כקול ללא פתרון, כקול מעמקים סתום אשר למען שמוע אותו ישליכו הנאהבים מדי פעם את רגשותיהם לתוך באר העגבים. וסונקה שומעת מבלי לדעת ברור מאין הלחשים: הם מרחפים מפנים ומאחור, הם משיבים את הכתונת אשר על בשרה. דמותה לא דמותה – נשימתה עולה בלהב, כאילו ייעשה בה, בסונקה, דבר מה אשר ייבראו ממנו הלחשים האלה. וכרגע – והיא עוצרת את נשימתה, כאילו היא מצפה ומוכנה לדבר-מה. ופתאום יעבור רעד בגופה – היא שומעת קול קורא לא רחוק ממנה:

“איפה סוניה?”

וכרגע והקול קורא ביתר עוז:

“סוניצ’קה, איפה את, בואי נא הנה!”

צעדיה של סוניה לבובנה הולכים ומתקרבים מעבר לדלת של החדר הסמוך. וכל ערבוב רגשותיה של סונקה מתלכדים לרגש אחד של תמהון – מדי שמעה את קולה של סוניה לבובנה:

“וכי אינך ישנה, דבורה?…”

הדודה דבורה עונה דברים לא מפורשים, אך קולה עדיין מלא רוגז:

“לכי לישון… כמה זמן התנודדת היום על העגלה – אין להרדם כשמי שהוא ער בבית.”

“כן דברת, אני עיפה. חפצתי לראות אם הוא ישן” אומרת סוניה לבובנה ועולה על המשכב. וקולה עדיין שקט, אך סונקה, מדי הילחצה מחדש אל בת דודתה, מעבירה את ידה על מדרון הצוואר של סוניה לבובנה – וחלקת הבשר, החשופה עכשיו במקום הזה, היא כה חמה וכה עולה ויורדת, עד שידה של הנערה נרתעת בלי משים לאחור. וסונקה הנבוכה שבעתים, הרואה ברגע זה בבת דודה דבר-מה אשר עיניה ראו יום-יום אצל בחורות הכפר – היא נלחצת שוב אל השוכבת על ידה ולוחשת על אוזן:

“סוניצ’קה, וכי אינך יודעת, שהולכים מכאן אל החוף? בין השיחים כל-כך טוב לשבת” והיא צמודה בכל גופה אל בת דודה, כמצפה למענה…

אך סוניה לבובנה פושטת חרש את שמלת הלילה הדקה, ושבה לשכב מבלי ענות דברים. וסונקה פורשת אל הקיר וסותמת את פיה בכף ידה, למען לא יפרוץ בכיה בקול. היא מלאה כולה בושה וחרטה וחדה לנפשה חידה כבדה: איך תרים בבוקר את עיניה כנגד בת דודה? ולבוקר פניה של סוניה לבובנה שקטים וחיוורים. מיד אחרי הארוחה היא יוצאת לטייל עם חתנה, וכשהיא נשאלת למקום ההליכה המוקדמת היא עונה:

“אני אראה לו את מקום החוף – הוא יכול ללכת שמה בכל יום. לו יש עבודה, ואני אשוב היום הביתה.”

הם מאחרים לשוב ממקום הטיול, ואיש העגלה, אשר הוגד לו כי בת-אדונים תלך אתו העירה, כבר בא ושאל פעם ושתים. ולסוף שבה סוניה לבובנה וטוב לבה נשקף מעל פניה; היא נפרדת בחיבה מאת אנשי הבית ומעניקה נשיקת שפתים לדודה דבורה, אגב עינים עצומות היא נפרדת לאחרונה בנשיקה קצרה מאת חתנה, והעגלה הולכת לדרכה. אחרי-כן משותפים עדיין אנשי הבית בעמידה שלאחרי פרידה, וכשהם נשמטים אחד-אחד נשארים בחוץ הסטודנט עם סונקה. הבחור, אשר מבט עינו עטה דמעה קלה, מדי עלות האבק אחרי העגלה המתרחקת – כבר סב ללכת וצעד אחת ושתים, אך סונקה, אשר ברגע הלוויה הרחיקה ללכת אחרי העגלה, עומדת עדיין במקומה מבלי לנוע, ואף הבחור שיינפלד רואה לעצמו חובה לקיים תוספת אחרונה זו של פרידה. הוא יושב על זיז הבית, מביט נכחו ואישוני עיניו הולכים ומיטהרים. הוא בן יהודים מאוקריינה ונפשו, כנפש אבותיו, דבקה רק אל הדברים אשר יקרבו אליו עד מאוד. הוא אוהב את העלמה, אשר זה אך נסעה בעגלה, ועתה יישירו עיניו להביט אל העורף הדק של הילדה, הנצבת עדיין במעלה הרחוב. אין הוא רואה את החיים לפי צירופם, וכל יום יכול להיות בשבילו יום הבחירה. אמש, בהילחץ סוניה לבובנה אל לבו, המה בקרבו דמיון פלאים, עתה הוא מביט אל עורף הילדה, העורף הדק של בת שבע-עשרה, אשר מדי יכוסה פעם ושתים בנשיקות – וזח תחת סבל העגבים. רגע יאריך הדמיון ורפה, כי סונקה, מדי פנותה ללכת, תפנה אל הסטודנט את פניה, והפנים שחרחרים ורזים והם מעלים בדמיון זכרון פרי ירקות אשר הצהיב בטרם בשל. ואולם הבחור שיינפלד, אשר שארית דמיונו עוד תוססת בקרבו, אינו יכול לבלי לנסות דברים אל הילדה:

“שבי על-ידי, סונקה.”

היא נשמעת לו, והם מאחרים לשבת עד אשר עם פנות היום תופיע בגינה אשר מנגד הדמות הגבוהה של בן הגלח. אגב קורת-רוח מסותרת מבחין הסטודנט בעינים הפקוחות לרווחה אשר תבטנה מבלי חדול אל מקום שבתם, והוא שואל את סונקה:

“הלז, שם בגינה – מביט אליך?…”

“זהו בן-הגלח,” עונה סוקנה מבלי ענות על השאלה.

ותוך כדי זה מרגיש כבר הבחור שיינפלד צורך להגיד דבר נאה:

“א, זה כבר ידוע, כל בן גלח חורש אהבים על בת היהודים אשר בכפר…”

סונקה מתאדמת ומצטחקת – באותה בת-צחוק סתומה של מבוכה העולה לפעמים על-פני בת שבע-עשרה ומגלה בבת אחת את כל אשר ניתן להיגלות בנפש נערה רכה. ובת-צחוק זאת גורמת לסטודנט שיגיד:

“נלך בכל יום יחד אל החוף – אני אלמד שם ואת תקראי בספר. מסכימה, סונקה?”

ולבה של סונקה מתחיל דופק מרגש עז של בושה – דומה לה, כי בת דודה סיפרה לסטודנט את עצת הדברים אשר היא, סונקה, נתנה אמש בלילה לסוניה לבובנה. אך כוחה דל מפתוח פה ומשאול, והיא ממעטת בדברים גם אחרי-כך, מדי שבתה יום יום עם הסטודנט בין השיחים אשר על החוף. היא אינה מביטה ישר אל עיני בן-לויתה ומבטי עיניו נעלמים ממנה – אלה המבטים הנצמדים אל ערפה ואשר לגבר, השולח אותם, לא יתכן תוך כדי רגע לפתוח פה ולדבר דברים. על כן ימעיט הסטודנט לדבר אליה, וסונקה לא תנסה בעצמה דברים; רק פעם אחת הגידה לו משלה דבר-מה – זה היה למחרת ערב של תוכחה, עת הדודה דבורה נהמה בלחישה את מוסרה:

“היא חושבת, כי עם חתנה של סוניה מותר לשכב כל היום על החוף…”

אותו לילה איחרה השינה לרדת על עיני סונקה; שוב נהיה אותו ערבוב החיים המוזר – אף היא, כסוניה לבובנה, קבלה תוכחה בגלל הסטודנט. וגופה הדק להט כל הלילה כלהוט אז מרומי חזה של סוניה לבובנה. והיא לא יכלה למחרת לעצור ברוחה וסיפרה לסטודנט אגב לחש מרוסק:

“לוּ ידע – הדודה דבורה מוכיחה אותי – – על זה שאני הולכת הנה יום-יום…”

סונקה שכבה אותו רגע לרגלי הסטודנט, ופניה נטויים כלפי מטה; היא סוככה בכפות הידים משני עברי עיניה לבלי ישיגנה, מדי דברה, מבט עיניו של הסטודנט. רוב גופה היה חבוי בין השיחים, והיא לא היתה מצפה באותו רגע לשום דבר, היא לא חכתה גם לדבר-מענה. רק ערפה היה גלוי, העורף הדק והענוג, אשר עתה, בהיותו נתון לבדו כנגד עינו של גבר, היה נראה כאילו נטה בכוונה… ופתאום דבקו שפתים אל העורף הזה. חום הנשיקה נצמד בראשונה לבשר-המשקע הרך, אשר בקצה הראש, ומשם עלה במעלה העורף וירד על פני הכתפים. סונקה לא השמיעה גם את קול הצעקה הראשון, כי הגיעה לחש הנשיקה, אותו הלחש אשר חרדה אליו פעם בלילה. וכמו אז ירד האד על נפשה והיא לא ידעה אם הלחש בא מרחוק או מקרוב; היא רק בלעה אותו אל קרבה ולא חכתה כי יגיע הלחש הזה אל קצהו. והאיש אשר גחן עליה לא הסב אליו את פני הנערה ושפתיו לא חדלו מינוק את העורף הדק, כאילו ידע כי כוח הנערה לא יעמוד בה אם תראה אותו פנים אל פנים. רק מדי קחתו אותה אל בין זרועותיו ביטא בשפתיו מלה יחידה – כינוי השם של הנערה:

“סונקה.”

ואז, כאשר שמעה את שמה, התנערה הנערה לרגע ואד הדמיוֹן ירד מעליה בבת-אחת; היא ידעה פתאום ברור, כי היא נתונה בין זרועות גבר ומערומי בשרה הולכים ומתגלים, כאילו אש, אשר רק עונג אתה, אוכלת את שמלתה במהירות נפלאה. היא פקחה את עיניה ולא ניסתה להמלט; היא בעצמה היתה עכשיו זאת הנושמת בכוח רב, לא חפצה לקום ולברוח.

היא שכבה גם אחרי כך, בעינים פקוחות, כשפניה גלויים במנוחה כלפי הסטודנט. רק מדי ארוך ביניהם הדממה והסטודנט, אכול החרטה, נסה להקל על עצמו והוציא דיבור של נוחם “סוניצ’קה” – רק אז, לצלצול השם הזה, התנערה סונקה ממקומה ובשפתים, אשר יבשו בבת אחת, המליטה כנגד הסטודנט תוכחה עזה, דברים ברורים שכמותם לא השמיעה עדיין באזני איש:

“אל יקרא לי בשם ‘סוניצ’קה’ – יקרא לי בשמי.”

אבל לבה כבר היה לב אובד. דמותה נעשתה שוב משותפת לדמות נערה אחרת, ומדי קומה לשוב הביתה צעדה כבר ליד הסטודנט כפופת גב וזועמת פנים, כאילו לא על גופה עבר כל העונג ההוא. ולילות רבים ללא-שינה עברו עליה אחר כן, ומשחק התעתועים הזה לא חדל מהתעולל בה; קור וחם עוברים חליפות בגופה, ואחרי שעה ארוכה של נוחם נעלמת מנגד עיניה דמותה של סוניה לבובנה והיא, סונקה, היתה נשארת יחידה לנפשה, וברדתה חרש מעל המיטה היתה צועדת לעבר הדלת של חדר הסטודנט.

ואולם לבקרים היו פניה שבים להיות זעומים שבעתים ורזון חדש שולח בגופה; היא חדלה כמעט לדבר, לא חשבה על מה שעתיד לבוא וכל הנעשה אתה היה רחוק וקרוב כאחד. היא שמעה באמור פעם אחד מאנשי הבית: “סוניה בודאי תבוא מחר או מחרתים” – והיא לא נענתה לנפשה גם ברגע זה. וגם ביום בואה של סוניה לבובנה היה הדבר מתחילה כה רגיל – בת דודה נשקה לה, הצטחקה אליה בפניה המאירים, פני בת-אדונים, ושאלה אותה בתחילת רגע הפגישה:

“איך חיית אתו – בטוב?”

אות מבוכה לא נראה על פניה של סונקה – היא הפליטה דבר מה לתשובה, לפי טבע הדיבור של בני משפחתה. ואולם כשיצאה סוניה לבובנה עם חתנה לטיול של יחוד, ארך הזמן לסונקה עד מאוד; היא תעתה זמן רב בבית וישבה לסוף על זיז הבית מבחוץ. היא ישבה בחום היום ובמוחה, המלא אד, צפו הרהורים כבדים ומקוטעים. היא נזכרה אותה שעה גם בבת האיכרים אשר קנתה אצלה פעם חומץ גפרית, ומדי זכרה את הדבר לא רעדה בגופה ולא השיבה דברים לנפשה. היא רק הניחה ברגע זה את כפות ידיה על ראשה, במגינה על ראשה בפני השמש, ואימצה תוך כדי זה את כוח זכרונה אף נזכרה לבסוף בפינת המקום אשר שם יעמוד גם עכשיו בקבוק החומץ. היא הוסיפה לשבת, ידיה צנחו מעל ראשה וחום השמש הכה על ערפה. ופתאום התעוררה לקול הדודה דבורה:

”אין לראות עדיין את סוניצ’קה? קומי נא והביטי."

סונקה הרימה את ראשה כלפי הדוברת ושאלה בתמהון:

“סוניצ’קה?”

הדודה דבורה כבר נעלמה, ומיד קפצה גם סונקה ממקומה, כי רעיון עז מנשוא הקים אותה ממקום שבתה. רעיונה היה אחד ומיוחד, אך זה היה רעיון בהיר, וכל הדברים היו בהירים בבהירות עזה אשר כמוה ידע אדם רק ברגע של יאוש. היא ידעה עכשיו ברור מה היא סוניה לבובנה ומה הדבר אשר עבר על עצמה; והיא הגתה את רעיונה, כי אין עוד לראות את סוניה לבובנה, אין לראות אותה לעולם. והיא עמדה והביטה סביב בעינים אובדות ורעבות, וגם זה היה לה ברור, כי היא תרה לה מקום אשר תברח שמה. אבל כל מפלט רחוק ממנה, והיא התגנבה חרש אל פינת העלטה אשר בחנות, אל המפלט הקרוב אשר בחיק המות.