א    🔗

היה חורף לבן. מעצי-האלונים, אשר קנתה אמא ביום-השוק, לא נשאר אף קיסם אחד, ובביתנו קיננה צינה טחובה ומשעממת. ובחוץ היו ימי-קור שוקטים ועצורי-רוח, בפאת הרקיע היתה תלויה שמש רחוקה וקרה, אשר יכלה לעורר דמיון בדבר עין גדולה מכושפת, התלויה באוויר ושומרת את אורה המת. ולפנות-ערב היה הרקיע שב לחיות ומצחק בארגמן של אש, ואחר-כך היה מתרומם הירח – ירח-כסף עגול, אשר היה נראה יותר חי ומוּדע לאדמה מאשר השמש ביום. ובביתנו התגלם אז הקור סביב החלונות בפסי-כפור לבנים, שדמו לרצועות שלג מלוכלך והיו משרים בבית מרה שחורה. נדמה היה, כי אויב בלתי-נראה חודר אלינו דרך החרכים. ואיש בבית לא הוציא מלה בקול רם. אבי, הגבוה, בעל האף הגדול והשפם העבה, היה יכול להשרות חמימות בבית, אילו היה אתנו והיה פוסע בצעדיו הכבדים והרחבים על-פני האולם (כך קראנו לגדול שבשלשת חדרינו). הרגל כזה נעשה אצל אבא מזמן שנשאר שרוי בלי פרנסה – להסתובב הנה ושוב בחדרים, כשהוא ממלמל בלחישה איזה ניגון היוצא מנחירי אפו, אף-הנשר, באופן עליז וחי כל-כך, שהלב נעשה קל גם בשעה שהבית ריק מפת-לחם. אולם בימים ההם לא היה אבא בבית. טבעו, לפסוע צעדים רחבים, משך אותו לכל-העברים, ולא פעם נתן בעבוט איזה חפץ ונסע לאודיסה או לחרסון, אולי ידבק בדבר-מה. ואצלנו בבית התמיד לקנן העצב המדכדך והמשעמם כאחד, העצב השורר בכל בית אשר האשה היא שם הנושאת בעול.

העצב בביתנו עוד גדל על-ידי-כך, שאמא היתה יצור טוב ונאה, ושאפילו בימים הרעים ביותר לא נדלדלה מפימת-הצוואר הלבנה, שיש בה משום אמידות; היא היתה מטבעה שקטת-רוח, ואהבה אהבה רבה, כמו ביום-כלולותיה, את אבא הגבוה בעל עיני-הנשר והשפם העבה והשחור. בזמן שאבא היה שב הביתה עם מעט כסף – היתה אמא מיטיבה את לבה למן יום ראשון לשובו, איחרה יום ביומו לקום ואבא הסכין להגיש לה את כוס-התה אל המיטה; נוסף על-זה היה אבא, בשעת ארוחת הצהרים, מלטף את פימת-צווארה הלבנה לעיני כל-הילדים… בימים כאלה היתה אמא מרחיקה כל דאגה מלבה, ואבא השגיח שלא יחסר לה דבר. אך הנה נסע אבא שוב פעם לאיזה מקום, ואמא היתה לאחרת למן הבוקר הראשון אחרי נסעו: היום לקחה בהלואה ולמחרת נתנה בעבוט, אחת אחת הוציאה לשימוש את העצה ואת המזימה, אשר בלעדיהן אין להתקיים בדלות אף יום אחד – ואצלנו היה מתחיל עוני של רעב אילם, האוויר הקר שבביתנו נעשה רווּי ריח חמוץ של ששה ילדים לא-רחוצים ולא ניזונים, כפופי-ראש היינו נלחצים זה לזה בצינה הטחובה, ואפילו אנכי, הנער הגדול, שמלאו לי כבר ארבע-עשרה שנה – הייתי מקבל לסעודת-הצהרים את המים הקלושים עם הפולים ומפי לא נשמע אף הגה. היינו בכלל ילדים שקטים, ודומים היינו כולנו לאמא השקטה וטובת-הלב. הילדים הקטנים בכו בלי תמרורים, לא כילדים אחרים רעים, וילד כי הרים אצלנו בבית צעקה – לא היה הולם את המוח… אולם אחרת לגמרי היתה אחותי הבכירה, שדמתה לאבא.

 

ב    🔗

אחותי אף היא היתה גבוהת-קומה ועיניה השחורות, העטופות בדוק של רטיבות, דמו לעיניו של אבא, ואולם פניה היו מחוטבים יותר, ועל פיה היתה טבועה גם הבעה של רצון. דקה ורכת-תנועה היתה אחותי עד למאוד, ולכן היו חזה העגול ופניה המלאים רווּיים חן-משנה. בכל לבוש שהוא היתה אחותי מרהיבה עין, והיה נדמה תמיד, כי את החולצה הפשוטה לבשה רק לשם היתול. מלבד-זאת היה לאחותי, מאז פינקוה כבת-אמידים, מין הילוך של מעשה-משחק, וכשצעדה צעדים רפים אחדים היה הרואה יכול לחשוב, כי לנגד עיניו בת-טיפוחים רכה, הנושאת בעורקיה את דם-היחוס של הרבה דורות נצרפים. ובאמת היתה אחותי צפויה לכל חן שבעולם. מדי שכבה מתוחה על הספה, עטרת שערותיה הרבות מפוזרת ועיניה הרטובות מרעננות נעוצות באיזה ספר-שירים, היתה צריכה רק לרמוז בקצה נעלה, בכדי שגם אני, בחור מגודל עם סימני שפם שחור, אשמע כהרף-עין בקולה. הילדים הקטנים היו מצייתים לה כמו לאבא, ואפילו הזקן מטווי, בעל הבית שלנו, שהיינו יורדים לחייו על-ידי עקיפין בלי-קץ, בשעה שהיה מוטל לשלם שכר-דירה, גם הוא, כשבא לתבוע תשלומים, היה אגב הכנעה מיוחדת מסיר את כובעו בפני אחותי רחל, וזה היה מוסיף אומץ-רוח לאמא שתוכל לשלח עוד פעם את הערל בלי כסף. ופעם היה מעשה, ששימש לאמא חומר גאוה במשך שנים: הלוך הלכה אמא עם רחל לקנות בד לחולצה (את הפרוטה האחרונה היתה אמא חושכת בשביל הבת הגדולה, בכדי שזו תהי לבושה, לכל הפחות, כדרך בנות ממדרגת בינונים). הדבר היה בימות-הגשמים, ובאחד ממקומות-הרפש היה נטוי כעין גשר, שאפשר היה לעבור עליו בחרבה. הולכת לה רחל ראשונה, במעילה הקצר ובכובעה הקטן, הכל מעשה-תפירה של השנה שעברה, קצות אצבעותיה מתגלים מתוך נעלי-היד הדקות והמעוכות, ורק קומתה הדקה והזקופה מקרינה מעל-פני הגשר החוצה ברפש. אחריה הולכת אמא, עטופה בסוּדר ישן ועבה, לשמלתה ציציות של בליה ועיגול של סימני רפש, עיניה דומעות מחמת הרוח… וכך הן הולכות ומתקרבות אל החנות – ופתאום צועד לקראתן שר-המחוז הצעיר, אשר זה מחדש בא אל העיר. צלצול דרבונות, צעדי-און רחבים… הנה הם נפגשים אצל הגשר, והגשר רק שני קרשים רחבו. עד למבוא החנות רק מרחק של צעדים אחדים, רחל יכולה להזדרז, אך היא אינה משנה את מהלכה וגורמת, שתעמוד פנים אל פנים לעומת השר. היא מרימה בידה את קצה שמלתה ומחכה… השר גבה-הקומה נעצר מלכת, הוא סוקר מעל לראש הנערה אל האשה הכפופה, הדרבונות משמיעים כעין צלצול של רוגז, השפם המסולסל רועד – הנה יפתח את פיו וישמיע גערה, הנה ירים רגל וידרוך על הנערה. אך רחל מרימה ראש, מסתכלת בעיני השר ואומרת בהתמרמרות קלה:

“ירשה-נא… יתן לעבור!”

עיניו של השר נפקחות לרווחה, רעד קל עובר בשפמו הזקוף, אבל בעוד רגע הוא מחייך, סר מעט הצדה ומתיצב על מדרגות החנות. הוא נותן לרחל לעבור… כמה פעמים אורו פני אמא בספרה את פרשת המאורע! וכמה מעשיות אחרות יש לה לאמא בדבר נוצרים, המעמיקים קידה בפני רחל אחותי… בדבר יהודים הענין אחר לגמרי. בשעת שיחה שבשוק, בשאול מי-שהוא לשלום רחל, עלולה אמא שיהיו פניה מסמיקים תוך-כדי-דיבור: דומה לה, שהנה ייאמר דבר-דופי בבתה, למה היא הולכת בטלה ואינה עושה כלום – צעירה שגמרה את למודיה בגימנסיה! בחנות, במקום שאמא לוקחת בהקפה, נמנעו פעם מתת לה דגים מלוחים ואמרו, “שהבת תשיג שיעורים ותשלם את המגיע.”

הנה בא הקצב המגושם לתבוע את החוב, שנצטבר בפנקס במשך שלש שנים, וכשאמא רואה אותו עוברת בה צמרמורת: היא איננה יודעת במה להתנצל לפניו; ובעת שהקצב מדבר בקול רם וגס, היא מושכת אותו בשרוולו אל המסדרון… אולי לה בעצמה לא מחוּור הדבר, שהיא עושה את זאת רק מפני שבחדר השני על הספר שוכבת לה רחל’ה והספר בידה, עיניה כחולמות ושערותיה פזורות על פניה ועל צוארה הלבן… דבר רגיל הוא, שאמא והילדים גומרים בחטיפה לאכול את התבשיל הקלוש של פולים, ובשוב רחל’ה הביתה, מוציאה אמא מן התנור קדרה קטנה ומניחה על הצלחת חתיכת בשר-צלי. משלחים את הילדים מן החדר, ורחל יושבת נטויה על ספר ואוכלת. לאט ובנעימות היא מגישה את האוכל למו-פיה, וכשמסתכלים בפניה השקטים והמלאים חן, קשה לומר, אם היא מבינה או אינה מבינה את הסוד של הקדרה הקטנה.

 

ג    🔗

עוד יותר קשה היה להבין, למה תשכב רחל’ה כל-היום על הספה ותסב מעט רק בכדי לעלעל דף בספר אשר תקרא בו – אם משום שהיא עצלה, או מפני שאין איש נחשב בעיניה. בעיירה שלנו לא היו מרובים הבחורים, אולם מדי קיץ היו נערות אחדות, מבנותיהם של בעלי-הבתים, גומרות חוק-לימודים בגימנסיה, ולפנות-יום בקיץ או בחורף אחרי ארוחת-הערב, כשהקור שקט והלבנה זורחת, אפשר היה לראות בטייל קהל עלמות סביב החנויות הסגורות, ומבין החבורות היה עולה לפעמים גם קול בודד של בחור, אך לא היה מי שיועיד את רחל’ה שלנו לטיול של רעות. ולמה באמת היתה רחל’ה בודדה כל הימים? בשעת ארוחה, כשאבא שהה בבית, היינו שומעים לפעמים רמזי-דברים בנידון זה.

הילדים אוכלים בחטיפה ובבהלה, כדרך פעוטים אחרי זמן רב של אכילת צמצום, ורק רחל’ה לבדה חוזרת ומרימה בעצלתים את הכף עם התבשיל, וידה הלבנה כלובן החלב נשענת מזמן לזמן אל השולחן ותומכת את הראש היפה; אבא, הנוהג מהירות בכל-דבר, מקדים לגמור את מנת התבשיל, מנגב ברוב-כוח את שפמו העבה, מעביר את עיניו הרמות על בני-הבית היושבים לפניו אל השולחן, ומעמיד אותן לבסוף בפני הבת הגדולה. במשך רגע יושב אבא בלי-נוע, על עיניו נמתח כעין דוק של רטיבות, הוא נאנח אנחה ממושכת ומניח את כף-ידו הכבדה על צוארה של הבת – ומיד יישמע קול נשיקה רבה – האב והבת משתוחחים זה לזה… הפעוטים, הרגילים לראות בכך, ממשיכים בעבודת הפה, רק אמא מרימה את עיניה כלפי אבא ואומרת:

“בגללך היא מתפנקת כל-כך. וכשאתה נוסע, היא גורמת לי צרות.”

את הדברים האלה מדברת אמא, בעלת המזג הטוב, בלי התמרמרות ובקול-עצלתיים של אדם שבע. אבא זה-אך שב מן הדרך, ובמגרה העליונה שבקומודה, בין סדין לסדין, מונחים לפקדון שטרות-כסף אחדים… ורחל, היודעת למפרע את טענות אמא, מפטירה אחריה במבט-עינים ואומרת בבת-צחוק:

“אמא תספר לך תיכף, שאני מגרשת את החברות מן הבית.”

ואמא באמת מתחילה קובלת על הבת:

" אין איש נכנס. היא מסוגלה לשכב יום תמים עם הספר, ואינה זקוקה לשום דבר אחר. נערה אחרת רוצה, לכל-הפחות, להתהלך על-פני-חוץ… וכי אינני יודעת שיש לה שכל יותר מאשר לכולן, כשהדבר נוגע לשיחה," מתחילה אמא כמנהגה הטוב, “אלא שאלמלא היתה נוהגת כפרא-אדם, לא היו גם אחרים שוכחים אותה…”

על שפמו העבה של אבא יורדת כעין קדרות – לזרא לו, לאבא, לשמוע רמזים בדבר רחל הבטלה ואינה מרויחה – ואמא משתתקת. אבא מתרומם ממקומו, משום שאפילו באמצע האכילה הוא מוכרח לקום מדי פעם ולצעוד קצת על-פני החדר. צעדיו הכבדים משמיעים קול, הילדים השבעים מאריכים לשבת אל השולחן, מביטים בבת-צחוק האחד אל משנהו, ובעיניהם משתפכת רטיבות מבריקה, אותו סימן המזג של משפחתנו… לסוף יוצא אבא אל הרחוב להתראות עם אנשים, רחל מתמתחת כדרכה על הספה, ואמא, המשכיחה דאגה מלב כל-זמן שאבא שוהה בבית, שוכבת להתנמנם, ובקן-המשפחה שלנו משתרר שקט של שובע… חולף זמן של שעה ושעתים, ורחל עדיין שוכבת על הספה באותה החולצה שלבשה בבוקר. אך הנה שב אבא מן הרחוב ואתו אורחים לשתית תה, והבית מתעורר לחיים. המיחם הגדול מבריק על השולחן, שתי הנערות, שאבא הזמין אותן לשמה של רחל, מדברות הרבה וצוחקות בכל-פה. רחל אף היא יושבת אל השולחן, ומזמן לזמן מצטרף גם קולה, קול-חזה מתון, אל רינון-הגרון של הנערות האורחות; פעם תשאל רחל’ה דבר מה כמתלוצצת, פעם תען מהתלות, ומדי רגע פורצות הנערות בצחוק ללא-מעצור, כשרחל’ה שלנו רק מעלה ומעלימה חליפות את בת-צחוקה. אחרי שהמסובים מתחילים לשלוח לשון במכרים, אז יש שגם רחל’ה מוסיפה משלה לכבוד האיש שנסבה עליו השיחה – היא אוהבת כל-כך ללעוג לכל דבר ולכל איש! היא מתרוממת ברגע זה ממקומה ומראה כאחרת, פניה המוארים מביעים גיל, דבר שאין רחל רגילה בו כלל… היא מתחילה לחקות, ולכל תנועת-ראש שלה נדלקת אש בעיני המסובים, וכולם צוחקים צחוק רב.

צוחקות ביותר שתי הנערות, חברותיה של רחל, ובכל-זאת הן קמות מיד אחרי כוס-התה הראשונה, ובעוד אודם-הצחוק והבל-התה על פניהן הן מתחילות לנהוג בחפזון, ויוצאות ללכת. ורחל אינה מעכבת על-פי-רוב אורחים כאלה. אפילו את רואה-החשבונות של הבנק, שאבא הביאו פעם אלינו לשם כוס-תה, גם אותו לא ביקשה רחל’ה שלא ילך ויוסיף לשבת אתנו. הבחור המהודר נכנס אלינו ו“שלום” רב בפיו, לרחל’ה הושיט את ידו בבת-צחוק רוממה של בחור בעל-הצלחה; אחר-כך, ליד השולחן, הרבה לדבר בקול רם, היה מתלוצץ ומביט על-פי רוב כלפי אבא – אלא שברבות השיחה התחילה גם רחל’ה לצרף הערה שנונה אחרי הערה, וכשנפנו אליה עיני המסובים, לא רצה הבחור לחדול מהיות השליט בשיחה, והתחיל פונה בדברים אל רחל’ה. אולם מיד עלה בחלקו להתאדם ולפניו נצמד בלי-משים ביטוי של שימת-לב והקשבה, הוא סלסל את שפמו הנאה והיה עונה מלים קטועות: “כך, בוודאי” וכמו הנערות בשעתן התחיל גם הבחור נהוג בחפזון ורצה ללכת אחרי כוס-התה הראשונה.

רחל’ה לא עיכבה אותו, ואחרי לכתו התלוצצה במלים קצרות: “בחור מן המהודרים” – הכל פרצו בצחוק לתנועת שפתיה, והיא, כדרכה, התמתחה על הספה כשהספר בידה, פניה נראו כנסוכי-קפאון, ורק בעיניה, אשר קרנו מתחת לריסים הארוכים, היה משחק עדיין כעין זיק אחרון של לצון. רק על-פי ברק-עיניה זה אפשר היה לנחש, כי בתוך נפשה נרדמים חיים טמירים.

רק פעם אחת ראתה כל עין בביתנו, איך שרחל נתעוררה לחיות בכל מאודה.

אבא שלי, אף כי הרבה שנים ארוכות רעבנו בגללו, היה בכל-זאת אדם בעל מוח חריף, וחלק גדול של רווחיו היה מוציא לנסיעות משונות. פעם נדמה לו, כי אפשר לפתות איזה בעל-אחוזה עובר-ובטל, שימכור יער בלא מחיר, ופעם סקר במבט-הנשר שלו איזו מכונות שבורות, שנשארו לפליטה מטחנה שרופה, ולשם-כל-זה היה צריך לנסוע, לחפש אחרי קופצים על קניות – והיה תמיד מאחר. וראה פלא: אבא שלי, הפוסע צעדים רחבים, היה מאחר לכל מקום, עיניו הרמות היטיבו משום-מה לראות רק דברים שלא שיחקה להם השעה. גם ענין המכירה של המכונות נגמר בלא-כלום, הן התפלשו זה כחמש שנים מחוץ לעיר, בתוך צריף שנפלה בו דלקה, ולא עלה על דעת איש שהן ראויות לקניה. ופתאום העלה אבא רעיון, כי בעיר-המחוז הסמוכה יש אחד שניאורסון, יהודי פיקח וקמצן, המלווה בצורת עסק של בנק ועוסק בהרבה עסקים קטנים, המכניסים לו רווחים, ויתרצה לקנות בזול את המכונות השבורות, אשר אין להן קונה. משני שטרות-הכסף הקטנים, שנמצאו אז בבית, לקח אבא אחד להוצאות הדרך ונסע אל העשיר הכילי, אשר הקשיב לכל פיתוייו של אבא – ידוע ידע אבא לפתות! – ולא כיבדהו אפילו בסיגריה… אלא שבשעת מעשה ישב שניאורסון הבן, יוסף בוריסוביץ', כפי שקראהו אבא, והלז הסתכל בעיני אבא יותר מאשר האזין לדבריו, ופנה פתאום אל הזקן:

“אולי מן הראוי לנסוע לשם?”

הזקן, שהוציא אותו רגע סיגריה מקופסת-הכסף ולא כיבד את אבא שלי, נתן בבנו מבט מן הצד. והלה, שירש מאביו את כוח-הרצון והיה עדיין רך בשנים ומלא גדלות-לב של בן יחיד עשיר, ענה לאביו במבט קר ושלו, והתחיל שואל את אבא שלי בדבר הנסיעה. והם באו יחד, אבא ויוסף בוריסוביץ', בלילה, בשעה שכל בני-הבית היו ישנים, ובבוקר, כשאבא יצא לשתות תה וסגר אחריו בזהירות את דלת האולם, נקּל היה להבין על-פי מראה פניו, כי הביא אתו הפעם אורח מיוחס ובלתי-שכיח. וכאשר יצא האורח בעצמו אל התה, ובנימוס ובבת-צחוק של חביבות הושיט לאחותי את ידו – נתאדמה רחל במקצת.

מסביב לשולחן-התה שרר שקט. אבא שוחח בנעימות את האורח, ורחל ישבה נטויה על ספר. אולם בקום האורח מאת השולחן הסתכל בעיני אחותי, ורחל אף היא פקחה לעומת יוסף בוריסוביץ' עינים תמהות במקצת, ואבא, שהשגיח בחילוף-מבטים זה, יצא אחרי אמא אל המטבח וכבש בכל-יכולתו את קולו ואמר: “אלה לא יהיו פטורים זה מזה – אנשים בני מעלה אחת…” ואמנם, אחרי חילוף-דברים קצר, חזר יוסף בוריסוביץ' וישב אל השולחן, אחותי ישבה ממולו ושוחחה אתו בקול הולך ישר. מראשית הדבר נסבה ביניהם השיחה על-אודות ארצות זרות ובני-אדם יושבי מרחקים, כיון שיוסף בוריסוביץ' אך-זה שב מעיר-למודיו שבמדינת-הים; הוא היה מדבר בבטחון ובשלוה של אדם רך בשנים, אשר מנערותו עמדה לו בינה צרופה וקבועה, ואחותי הבדילה מתוך דבריו של יוסף בוריסוביץ' תמונות ומעשים, והיתה חוזרת עליהם בלשון של תיאור. בהתלוצצות קלה, הממתיקה את השיחה, משכה אחריה את בן-שיחתה מן הענינים, אשר דמיונו שקע בגללם בערפל, ואבא, אשר אף הוא שילב לפעמים מלה יחידה לתוך השיחה, ישב והקשיב קשב רב ועיניו הרמות נמלאו רטיבות… השיחה טרם רפתה ואמא כבר הזמינה את האורח לארוחת-הצהרים; אחרי-כן שתו גם את התה בלווית שיחה, ובכלות כל-זה קבע לו יוסף בוריסוביץ' מקום ליד אחותי, אשר נשענה אגב שכיבה-למחצה על הספר, ועיני שניהם שלחו אלה מול אלה חיצי-אור שנונים, והחליפו גם מבטי-זוהר שוקטים; והילדים, שפינת היושבים היתה תאות-נפשם, הלכו בלי-משים סחור-סחור, ומדי עברם היו אצבעותיהם נוגעות ולא נוגעות בקצה הספה…

בשעת ארוחת-הערב, כשאחותי הדוממה תמכה את ראשה בידה הלבנה ועיניה הרכות הביטו בלי-חשך על יוסף בוריסוביץ‘, נזכר אבא פתאום במכונות השבורות; הנסיעה אל הצריף נקבעה ליום המחרת, ואולם אגב ראיה ראשונה לא יכול יוסף בוריסוביץ’ להחליט דבר, והוא נשאר בשניה ללון בביתנו. ושוב ישבו השנים על הספה אשר בפינה, והיו משוחחים, משוחחים בלי-הפוגות. בהיותי כבר מנמנם למחצה שמעתי מתוך החדר הסמוך, איך שאחותי מדברת אל האורח, וקולה היה ממושך כל-כך, מתוק ורך, כאילו על המשכב אצלה הסתופפה ברגע זה אגב שכיבת-שעשועים ריזל’ה הפעוטה, החביבה עליה כל-כך… ואחרי-כן הגיע לאזני גם קולו של יוסף בוריסוביץ'; הקול היה כקול איש מודע למשפחה, ואנכי נרדמתי מתוך הרהורי-הנאה בדבר הימים הטובים, המתרגשים לבוא עלינו בגלל האורח העשיר.

למחרת, אחרי שנפרד יוסף בוריסוביץ' מאת כולנו, חזר ולחץ את ידו של אבא, ושיבח תוך-כדי-זה את אחותי:

"זילברמן, אכן בת יש לו – "

אחותי ישבה בשעת מעשה על הספה ועיניה הביטו בלעג קל אל המדבר.

האורח נתאדם לרגע, אולם מיד הוסיף בקול של כובד-ראש:

“בת-מלכה.”

הוא נפנה והביט אל אחותי, והיה נראה כאדם שקוע במחשבה.

 

ד    🔗

העשיר הכילי אמנם לא קנה את המכונות, אך אצלנו היה עולה בכל-יום בשר על השולחן, ואבא היה פעם בפעם מוסר לאמא שטרי-כסף של שלושה רובלים; בתקופה זו האריך אבא לשבת אתנו, יום ביומו היה מכנס מן הרחוב איזו אורחים, שהה אתם באריכות על-יד שולחן-התה, והיה מביט בעיניו הרמות מעל לראשי המסובים. את אחותי היה אבא מסובב בימים האלה ברוך-משנה, לא עברה שעת-תה מבלי שינשק לה אבא ויכנה אותה “בת-מלכה שלי.” בכל יום או יומים נתקבל בבית כרטיס-דואר, ואבא היה שולח בקולו הרם הודעה לחדר השני, במקום שרחל שכבה כדרכה על המיטה וקראה בספר: “כרטיס מיוסף בוריסוביץ'!” אולם אף פעם לא בא על זה מענה מפי רחל והיא לא ביקשה, שיתנו לידה את הכרטיס. יום אחד עמדה רחל ליד הראי ועשתה את שערותיה, ואבא בא בחפזון מן הרחוב ובידו המורמה אגרת חתומה: “הנה מכתב בשבילך מיוסף בוריסוביץ'!” אחותי קיבלה בידה האחת את המכתב ובשניה המשיכה לעשות את שערותיה. לסוף היה אבא אנוס לפצור ברחל: “קראי סוף-סוף, – מה הוא כותב?” רחל עשתה את רצון אבא, ובעינים בהירות, שכבר גז מתוכן צל אחרון של שינה, עברה על פני גליון-האגרת הכתוב מפנים ומאחור. מתחילה הביט אבא בפני רחל, אחר כך נרתע קצת אחורנית, ורגע קל כונן את צעדיו הרחק ממקום עמדה ולא שאל דבר על-אודות המכתב. וגם אחר-כך, במשך כל תקופת החורף, לא היה אבא מוסר בעצמו את המכתבים לידי רחל, אלא שולח אותם ביד אחד הילדים… רק בכרטיס-דואר אחד, ששלח אבא מן הדרך, היה כתוב בדבר רחל: “כתבי, למען השם, אם רחל מקבלת כסדר מכתבים…” הכרטיס הגיע לפני הפסח, ובקרב הימים נתגלגל הדבר, שכל בני-הבית נעשו עדים לאשרה הטוב של רחל.

הפסח נכנס לביתנו בעמל ובעצלתיים. אבא היה שולח אמנם מדי פעם מן הדרך שלושה-רובלים ארוזים במכתבים, אך את מנת המצה הדלה, שהובאה אלינו בערב החג, סגרו על מסגר בארון-הבגדים, ורחל שכבה, כרגיל, על הספה ונפנפה אגב-שכיבה בכף-רגלה, והיה דומה, שיש לה חשק להשליך מעל הרגל החטובה את הנעל הבלה והמעוכה… רק יומים לפני החג שב אבא הביתה והביא במספר שטרות-כסף אחדים, בעשותו זאת, כדרכו, גלוי לכל עין. ערב-פסח אינו זמן של סילוק חובות, ולפיכך עמד על שולחן הסדר שלנו בקבוק יין נוסף, ורחל נעלה נעלי-לכה חדשות. ואור ליום-החג התכנס ביתנו לתוך ערפל מאיר, שבתוכו התהלכנו כל שמונת ימי הפסח כנסוכי-שכרון. בחוץ היה רפש, גשם קלוש היה יורד ומחלחל בלי-הפוגות, ולבני-ביתנו היה גיל מיוחד, מין מנוחה של אביונים, שניתן להם ראש משפחה שלם בגופו וטוב ברוחו. אמא קיבצה מכל-המחבואים לבנים נקיים, רחל אף היא כיבסה ורחצה ועזרה לכנוס החג. רק בעצם היום, אחרי ביעור חמץ, התיצבה רחל על-יד החלון והשקיפה אל הרחוב. קשה היה לראות בעד הזגוגיות הרטובות, ורחל הצמידה את לחיה המאדימה אל אחת השמשות… בסורה מן החלון נראתה רחל כשקועה בהרהורים, והתהלכה מאז ועד הערב כאחוזת-תנומה, ורק בשעת בין השמשות, כשיצא אבא ללכת אל בית-הכנסת, פשטה את החולצה של חול… גם אבא, בשובו מבית-הכנסת, הגיד את ברכת-החג בשפה רפה, והסתכל ברחל. כשערך את הסדר, הטיל אבא את כף-ידה של רחל על ההגדה ושם על גבה את כף-ידו הרחבה. בנעימות עצובה קרא את ההגדה והביט מזמן לזמן בפני בתו הבכירה… ולגמר הסדר, אחרי שנסתלקו הפעוטות למשכבותיהם ואמא אף היא התנודדה על מושבה מתוך חבלי-שינה, ישבה עדיין רחל כשעיניה פקוחות לרווחה, נפנתה לפעמים קרובות לצד החלון, ולכל תנועת-ראשה היה גם אבא מסב את הראש… פתאום דפקו בחלון, רחל ואבא הביטו זה אל זה, ושניהם פנו ללכת לצד הדלת. רחל נעצרה בכל-זאת מצאת אל המסדרון והקשיבה איך שאבא פותח וסוגר במהירות את הדלת שמבחוץ, איך שהוא מדליק גפרור ושוהה רגע בחדר-המטבח. אך הנה נכנס אבא וקולו הרם רועד:

“ידעתי… מכתב בשבילך.”

רחל, שכבר שבה ללכת אל השולחן, אינה מגדת אף מלה וקורעת במהירות את המעטפה. מלחייה אזלה האדמומית ועיניה מבריקות. היא אינה מרגישה בכך – איך שאבא נסוג מעט הצדה והרכין את-עצמו על ההגדה. היא קוראת לעיני כל, וכשגליון-האגרת נשמט מידה, היא מפנה את-עצמה לצד-אבא וראשה יורד לאט לאט על שכמו. עיני הנשר של אבא מבריקות, הוא נוטל ומכניס את האגרת לתוך המעטפה ונותן אותה לידי רחל:

“החביאי…”

את המכתב המקופל תוחבת רחל לבין חגורת השמלה, ולחייה בוערות באש של אדמומית בשעה שהיא סוגרת את שפת החגורה. אמא התנערה קצת מן התרדמה, על פניה העייפים משחק חיוך קל, והיא אומרת בגילוי-לב של אדם ער למחצה:

“בחרת לעצמך חתן נאה…”

רחל קמה מאת השולחן, ובעברה שמה את כף-ידה על פי אמא. את אמא אחזה בן-רגע תנומה, אבל היא מנשקת חרש את כף-היד הקטנה, ורחל הולכת לישון.

 

ה    🔗

כל בני-הבית, עד לריזל’ה בת החמש, נעשו מאותו ליל-הסדר כמדושני-אור. אחר-כך, כשיצא אבא למסעות-הקיץ הארוכים, כבר היתה רחל רגילה לשאול פעם בפעם את אחד מאתנו, אם נושא-המכתבים כבר עבר ברחוב, אולם כשאחד מן הילדים, מבולבל ורץ, הביא לה מכתב, היתה רחל מקבלת את האיגרת החתומה אגב תנועת-יד מתונה. וכשהיתה היא כותבת מכתב לתשובה, היתה מניחה אותו על-פי-רוב, כשהוא נתון וסגור במעטפה, על-גב שולחן-הראי ומשאירה אותו שם עד בוא עת. אחד הפעוטים היה מגלה אותו, ומיד היו מגישים אותו לאמא: “רחל כבר כתבה…” כל בני-הבית טיכסו עצה בדבר בול למשלוח, ורחל סרקה את שערותיה לפני הראי, והמכתב כאילו לא שלה. פעם אחת קרה מעשה, שריזל’ה הפעוטה הראתה בינה רבה. אותה שעה שיחקו הילדים בחוץ, רעבים ושקטים כדרכם. ופתאום נפרדה ריזל’ה מן החבורה ורצה לקראת אמא, שהלכה וחזרה מן השוק. ומיד שבה הפעוטה על עקבותיה ונכנסה במרוצה אל האולם: “רחל, אמא הביאה!…” אחותי הגדולה הסבה את ראשה לקראת ריזל’ה, וראתה את זו ניצבת אגב קוצר-נשימה ואצבעה הקטנה רומזת על המכתב הסגור, שהיה מונח אותה שעה על שולחן-הראי.

לחג-השבועות שב אבא הביתה ואמא אפתה חלה מצוהבת בקינמון, אולם שני ימי-החג היו ימים של שרב, נשבה רוח גדולה וענני-חול נישאו לפני החלונות. רק בלילה של מוצאי-החג, כשאמא כבר שכבה במטה, יצא אבא לשבת על הספסל שלפני הבית, הגה זמן רב יחד עם רחל הגות-לילה, ודיבר אתה ולא דיבר:

"הייתי הפעם בהרבה מקומות: אלמלא החג, הייתי סר בודאי – – "

רחל נוגעת בידו ואומרת:

“ראה-נא, אבא, ראה מה מבריק שם הכוכב מאחרי העץ, כעין פנס קטן…”

אבא, שענין שמים וכוכבים חביב עליו, מסתכל בפנס השמימי, ועיניו מבריקות ברטיבות שחורה… אבל מיד הוא שב אל ענין הקודם:

“חשבתי באמת לסור לשם, אולי יצא סוף-סוף דבר-מה מעסק המכונות.”

רחל פורצת בצחוק, ואבא מושך אותה אליה ומדבר בגילוי-לב:

“וכי יש טעם לצחוק? לוּ הייתי שם, יתכן שהייתי מביא אלינו את יוסף בוריסוביץ'.”

ידה של רחל אינה מסתלקת מעל ברכו של אבא, וזה משמש לאבא כסימן טוב.

“הכל תלוי בדעתך, רחל: אבל אולי נאה, שתכתבי ליוסף בוריסוביץ' ותבקשי אותו לסור אלינו? בשם הורים, כפי שנהוג…”

ובדברו הוא משחק באצבעותיה של רחל, כמשדל אותה לשמוע בקולו. ואולם רחל פורצת מחדש בצחוק, ואגב-צחוק היא קמה מעל הספסל.

“מה הצחוק לך הערב? החלון פתוח, תעוררי את אמא משינה, מרטן אבא מתחת לשפמו העבה. הגידי נא גם לי, על מה ולמה את צוחקת?”

“יוסף בוריסוביץ' בעצמו כתב, שיבוא בקרוב,” עונה רחל ונאנחת אחרי הצחוק.

פסק הדיבור מפי אבא: הוא לא ידע כלל, עד היכן הדברים מגיעים! הוא אוחז ביד רחל ומקים את בת-חמודותיו מעל הספסל:

“לכי לישון…”

ובאמת הוא מתכוון להיכנס בלי שהות אל חדר-המיטות. אפשר שאמא אינה ישנה עוד.

כעבור איזה ימים, כשבכיסו של אבא היה שמור רק שטר-כסף להוצאות הדרך, נתקבלה פתאום טלגרמה בשביל רחל… מדי שכבה, כדרכה, על המיטה הושיטה רחל את ידה לקבל את גליון הבשורה, ואגב-תנועה נשמט שרוול-החולצה הרחב מעל זרועה הצחורה כשלג, ולמראה זרוע-החמודות אשר לבתו מיהר אבא לנחש את הבשורה:

“מתי יבוא יוסף בוריסוביץ'?”

“היום,” ענתה רחל בבת-צחוק והשמיטה מידה את הגליון.

ואחר-כך ראינו כולנו, איך שאבא מעביר את כל הנמצא בארנק שלו לתוך ידיה של אמא… לפנות-ערב נסעה רחל אל התחנה לפגוש את האורח. בחולצה הלבנה, שהיו מסודרים עליה שני טורי כפתורים שחורים, היתה רחל תמימת-חן, ולמראה קמו בעיני אמא דמעות. ואחר-כך בערב, בשבתנו כולנו אל השולחן, לא הרבו רחל ויוסף בוריסוביץ' שיחה ביניהם, כמו בפעם הראשונה, אלא הסתכלו זה בזו וחייכו בלי דברים, כאילו נעשה הדיבור קשה עליהם במסיבת כולנו. רק אבא הרבה לדבר בקול רם, ועם גמר הארוחה הבדיל את עצמו לשוחח עם יוסף בוריסוביץ‘, והיה פונה אליו מדי פעם בלשון חיבה: "יקירי, יוסף בוריסוביץ’…" האורח, שעיניו השחורות הפיקו כעין תבונה מיוחדת של עשירים, היה מקמט את מצחו מדי ענותו דברים לאבא, וגם כלפי הילדים, שישבו בפנים נלהבים אל השולחן, היה שם לב פעם בפעם אגב בת-צחוק דקה מן הדקה… רק על רחל היה משהה את עיניו באופן מיוחד. וכך היה גם למחרת וביום שלאחריו – יוסף בוריסוביץ' היה מקמט מצח כלפי אבא ומאיר פנים לעומת רחל… ביום השלישי לפנות-ערב נשענה רחל אגב שכיבה על הספה – היא אך-זה שבה מטיול בלוית יוסף בוריסוביץ‘. – פניה נראו כעייפים ולולאה אחת של חולצתה היתה פתוחה. יוסף בוריסוביץ’ ישב על-יד הספה וברכו נגעה בברכה של רחל. בערב ליוו אבא ורחל את האורח, ולפני השינה צעד אבא הנה ושוב בחדר-המיטות ופלט דברים כלפי אמא, ששכבה כבר במיטה:

“הם, נפרדו אגב נשיקה… יוסף בוריסוביץ' אמר בלשון ודאיוּת, שיסור אלינו בעוד שבועות אחדים.”

אחרי יוסף בוריסוביץ' יצא גם אבא לדרך, אלא שאמא היתה מוכרחה ללכת קודם אל משה-יצחק המלוה ולעבוט איזה חפץ. ושוב הגיעו לנו ימי העצבות של בית-אביונים, ילדינו הרעבים הסתובבו שקטים ונידחים ובעיניהם היה מהבהב כעין זיק של תמהון. רחל חזרה להרגל-השכיבה, ומדי שכבה על הספה היתה על-פי-רוב בת-צחוק נסוכה על שפתיה, ועל ברכיה היה שוהה לפעמים מכתב סגור, שנתקבל בעוד הבוקר מיוסף בוריסוביץ'.

 

ו    🔗

לאט לאט חדלו המכתבים לבוא כסדרם. עברו ימות-החום של תמוז, ויוסף בוריסוביץ' לא סר אלינו כפי שהבטיח. פעם בבוקר נשמע מן האולם קול צעדים לא-רגילים, אבל מיד נעשה ברור הדבר, כי אלה הם צעדיו הכבדים של אבא… אותו יום, בשעת ארוחת-הצהרים, ישבה רחל אל השולחן מבלי להניח אף לרגע את הספר מידה, ואבא ניסה לקחת אתה דברים:

“איך ענין המכתבים –?”

רחל כאילו מתכווצת על מקום-מושבה ואינה עונה כלום.

“יוסף בוריסוביץ' עדיין לא סר אלינו – יש סיבה לדבר?” שואל אבא בהשפילו את קולו.

רחל מרימה את ראשה ופורצת בצחוק.

“מה הצחוק?” – תמה אבא.

“הוא מחכה, שאבוא אליו” – מביטה רחל לעיני אבא ומפצחת בשיניה פת-לחם חרבה.

גלוי לעין-כל, שאבא רוצה להקל על עצמו. לאחר רגע הוא פונה ושואל:

“עד היום כתב מכתבים כסדר?”

רחל מבטלת בתנועת-כתפיים את השאלה וראשה נוטה אל הספר. הארוחה נגמרת אגב-שתיקה, ואבא הולך בכבדות יתרה לישון שינה שלאחר-הצהרים. לעת-ערב, לשתית התה, מביא אבא מן הרחוב אורח – את רואה-החשבונות המהודר, אשר זה כשנה תמימה לא סר אל ביתנו. מתחילה הרבה האורח שיחה והיה מסלסל בשפמו, ואולם אחר-כך התחיל ממצמץ בעיניו כלפי רחל, והיה עונה “כן” ו“כך” על דיבורה השוטף; היה גלוי לעין, שאחותי מאמנת את לשונה כמו בכוונה, וגם בשעת-הפרידה הושיטה רחל את ידה לבוכהלטר במין מתינות מיוחדת, שהביעה טוּב-רוח גמור. היא זקפה את קומתה, מדי עמדה ברגע זה על-יד החלון, השמש השוקעת הטילה אור לתוך עיניה ועטפה את צוארה הלבן כמו ברביד שקוף ואדמדם… הבוכהלטר פנה פעמים אחדות ללכת ושב על עקבו:

“עוד נתראה פנים! דו-סבידאניא, דו-סבידאניא!”

כעבור ימים אחדים בא עוד הפעם. רחל ישבה בפינה החבויה שעל-יד החלון, ובדברה עם רואה-החשבונות צנחה עמוק בצל הספּה וכשקועה בהרהורים נפנפה במכתב הסגור שהיה כתב ושמור אתה זה ימים אחדים. באולם שררה דומיה, רק העדר השב מן המרעה עבר לפני החלון הפתוח וגעיית הבהמות הממה את דברי-החלקות של הבוכהלטר, שהחזיק אותה שעה בידו את קצה צעיפה של רחל, אשר היה תלוי ויורד מעל כתפה. געיית העדר התרחקה לאט לאט, ומן הרחוב נשמע רגע אחד קולה של ריזלה המשחקת בחוץ. פתאום טיפּסה הפעוטה ועלה על האיצטבה שליד הקיר והכניסה את ראשה בחלל החלון. רגע הצטחקה הילדה אל האחות הבכירה, ובראותה בידה של רחל את המכתב הסגור, השמיעה בקולה המצלצל דברים ברורים:

“אלך אל החנות ואביא בּול! שם יתנו!”

רחל סקרה בעינים פקוחות לרווחה את הפעוטה, אחרי-כן התחילה קורעת את המכתב לקרעים קרעים קטנים, כינסה אותם בתנועת-עצלתיים לתוך קצה הצעיף, וישבה ונענעה זמן רב את צרור הקרעים כמעשה-משחק. רק אחרי שהלך הבוכהלטר התיצבה ליד החלון ופזרה את קרעי הנייר לרוח. הרחוב כבר האפיל בדמדומי-ערב.

בלילה ישבה רחל על הספסל שלפני הבית, ואבא התהלך בצעדים כבדים על-פני האולם האָפל, במקום שהלבין משכב-הלילה של רחל. סוף-סוף יצא גם הוא החוצה, ורגעים אחדים היה ניצב בדממה ליד רחל. לאור הירח הרימה אליו רחל את עיניה, ופניה היו מצטחקים.

“אנכי אשם בכל!” השמיע אבא לחש צרוד וצנח על הספסל.

“הבט, אבא, איזה כוכב מבריק מאחרי העץ – כמו פנס קטן…”

“אוי, רחל’ה, רחל’ה” נאנח אבא לבין כפות-ידיו המכסות את פניו.

“מה לך, אבא, למה אתה מבכה אותי? תן את שפמך העבה ואמחה לך את הדמעות…”

“למה את צוחקת לדברי?… וכי לא הייתי צריך לדעת, שבחור כמוהו ילך רק אחרי הכסף? אבל חשבתי – הוא קרא לך בת מלכה –”

רחל זעה פתאום ממקומה וזוקפת את ראשה. היא הודפת הצדה את אבא ומפיה המלא צחוק פורצים דברים מקוטעים:

“בת מלכה?”

וצחוקה המצלצל מחריד את אמא, השוכבת כבר במיטה.