הים התיכון, עין העולם הקדמוניה, ישתרע בזוהר הדק של אחרית הקיץ, הוא המסך השקוף במזרח העולם אשר הדמויות נראות מבעדו כמשלימות יחד דמות אחת… רצי הגלים המאליפים נסוכים באין-רואים אומן אחים, אשר איננו לא קצב-האמונים של החי ולא תואם-הגלמים של החומר; המים הרבים, הגאולים מקפאון ושלוחים לתאות חיים אחת ויחידה, תאות תנועה, נוהרים ומקומם אחד, עולים ויורדים בחיק עצמם, פולטים מחביון אונם יודעי-התמורות קוים וצבעים וחוזרים ובולעים עד-ארגיעה את כל אלה לתוך המונם הנוזל, זו מכיתת היצירה מימי בראשית אשר היוצר פדה אותה משבי המנוחה ולא נתנה לבוא בגלגולי החיים הקצובים. ככה נע הים לנפשו; נוהר ומתמודד על כל תחומיו וזמניו גם יחד, ומימיו חיים ואינם-חיים. ומעברים, בכל תחומי המים המשתוחחים אל קצות השמים, אין ארשת דבר להאציל על המרחב המתפרק על עצמו; הכרת עבר או עתיד או מקום; אין אנית-מפרש שואפת רוח ואין אני רם-צלעות יורק עשן. רק הים נע לנפשו, וגלגול המרחקים החוזר אינו פוסק.
ובצפון העולם נפל דבר בעת ההיא: גוי חרוץ הלך לפקוד את כליו, ויפקד גם הצדק, כדור השעשועים הצומק, ויגמא פתאום אוויר-נשמות לרויה. זקנים השקוהו פה-אל-פה הבל שפתיהם האחרון, צעירים נפחו בו במלוא לחים העזה, ובצבותו עד-תום ונפשו שבה נשלמה בקרבו והוא מתוח מעבריו כתוף עומד לאורך ימים – ויקל עד מאד ויעף ויעל לאוויר העליון. והרוח נשאהו על-נקלה, נשוא ועבור על פני ערים עמומות וכפרים נכלמים, ויסיעהו דרומה-מזרחה, אל כנף הארץ שמה שאפו תמיד כל דמיונות האדם, ויביאהו לאחרונה עד מעל הים הגדול הסובב את ארץ יהודה. ובהגיעו שמה כחום היום, שעת ערבוב זוהר ואדים, וירף מעט הרוח ויסב אנה ואנה על פני משטח המים. והכדור הנפוח, אשר נד לאטו בין אברות הרוח, צפה רגעים רבים בתאוה אל תאות המים הנוצצים מתחת, כי נשמת הצדק אשר בקרבו הרגישה בן-רגע קרבת אחים בינה ובין המון המים העזים, יצר-הבינים מימי בראשית המתרפק על עצמו ללא תכלית. אך מהיות לבושו מעשה בני-אנוש ונפשו נלושה חליפות בין אצבעותיהם – השתוקק עד-מהרה גם ליצורי אדם, וידדה כה וכה על פני מפלשי הרוח לתור אחרי אניה. ויהי כי נטה בדרכו גם מלב הים, שוט ועבור מזרחה עד ראות כמהבהבים את חולות החופים אשר לארץ יהודה, וירא לאחרונה ספינה שפלה המרעידה את תרנה אל צלעות הגלים והיא כמדדה ונמוגה גם יחד על רצי המים. רגע אחד קפא כדור הצדק השוקק על פני גלגל הרוח, והוא כשואל את נפשו: איפה קו-המטרה ההולך ומשתלשל באין-רואים מאצל חרטום כל אניה יודעת דרכה, כהימשך מאחור המענית הגלויה אשר תחרוש האניה בכל מים? אך מחפצו כי עז להשתעשע בידי אדם לא שעה עוד אל תמהון נפשו, וישתוחח וישתלשל באפס קול אל סיפון הספינה. והספינה – הים ינחנה בדד כתיבת-נח אחרת אשר הוקמה אף היא במצריה על סף עולם דועך, ואנשיה – אנשים ונשים וטף – פרצו לבוא אל מקלט האנוש עד בלי הותיר עוד מבחוץ כל נפש אדם חיה. וברדת הכדור אל בין האנשים הצפופים – ויפול לראשונה לידי איש זקן, כי בכל עדת הפליטים יסתופף תמיד גם איש-שיבה היודע לרפות מעט את אימת האחרית; והזקן שכל אל הכדור את אצבעותיו הרפות ויבט בו בעינים נאורות, עיני יהודי הנחפזות להעלות שביב בינה בראשית כל ראיה. ויאמר, כאמור יהודי דעה בחפזון בהיות במו-ידיו דבר-חפץ, והוא מדבר באחת אל בליל אדם, כי בין הנלכדים באַמת המקום גם אבות עירומים מכל תוחלת וגם עוללים העטופים ערגת סנורים בחיק אמותם: – הנה ציר ממרום, אחרי אשר בצאתנו לא דבקה עוד בעקב נעלנו פסולת כל תקוה ומקדם לא נדע פתח חיים איהו. ובדברו לחץ כמעט קט את קווצות זקנו, מאזני הזקנה המרטטים, אל עורו של הפלאי העגול ההומה סביב סביב המית סתרים ופה אין לו לדובב אף במעט גלויות. ויילכד הכדור מיד ליד, ואיש מן הגברים הרקיד בו את אצבעו; ויען הכדור מקרבו קול כקול-התוף העבה אשר יאבה לנגוע רק בדלתות האזנים ולהמוג אחרי כן בחוץ על כל שבריו. ויביאהו למו ידו גם בחור, מעוילי היהודים החדשים אשר הכרת פניהם בלולה ללא הכיר, וימעכהו בלי משים בכפות ידיו, מעוך וסחוט מקרבו בלא-יודעים פליטת אוויר. ואחרי כן עוד נסו אליו את עיניהם מקרוב ומרחוק כל שאר העדה, ומן הנשים הלאות, הנראות כנושאות את הסבל הנורא, לאמר את בלִיל הדאבה המתחבר ממותר כל סבל אשר לאח ולבעל ולילד – מן הנשים האלה היו אשר העבירוהו בדי-רגע על חזן במגע הסתרים הנאלם אשר לאהבה, ומן הנערים היו אשר תלוהו בנס בין קצות אצבעותיהם, ללא הקשב וללא שמוע, כי אם למען לקוח לנפשם בדרך-רזים מראה או זכר או חידה לימים הבאים. והוא, כדור הצדק הרענן בראשיתו, נפח בלאט את נפשו נטפים נטפים, והיום נטה בין כה וכה לערוב.
וכצאת הכוכבים היתה מבוכת-תמרורים על הילדים אשר במעי הספינה, ואחד מן הילדים הבוכים געה בבכי ממושך ומדאיב לב, בכי לא-משווע אשר ילד יהודי ישפוך לפעמים בעניו כי רב, והאוזן, אוזן השומע, לא תבחין בו פשר מצוקה או גם משובת-נכאים מתמוגגת מאליה בדמעות, ורק הלב, לב השומע, ידאב עד לכלימה ושממון אין-אונים, כאילו עולם משוקץ מיסורים עשה בנכלים ויבך על נפשו דרך פי תינוק. ובראות האם כי אפסה ממנה כל נחמה להושיע את ילדה, ותזכור דבר ותחפז בעמל בין הגויות ותחפש אחרי כדור השעשועים ותמצאהו לאחרונה בנקיק בין הצרורות, מושלך לאין-חפץ לסנוורי לילה. ותקחהו בחפזון במלוא כפה, כהילקח דבר אשר ישרת, ותביאהו אל בנה ותתנהו בחיקו, והיא עומדת עליו לראות אם תרף הדאבה הזרה מבכי הילד. ויהי כמו-רגע ויתאפק הילד וישם את כפות ידיו הרכות מסביב לכדור וגם את מלוא זרועותיו הדביק אליו לתמכו, ואחרי כן התיפח מחדש כדי יבבה קצרה וצוהלת, כדרך ילדים המתפייסים אל מתנה בשעת בכיים. ויילחץ הכדור, כלי השעשועים הגווע, במחבוא אשר על חזה הילד ויתפקע בנפץ קל, ואוזן האם לא קלטה אותו בלתי אם כרעש מתנפּץ-פתאום המשעשע ילדים. אך תקותה לא באה, כי שמוט שמט הילד באימה גדולה את נבלת הכדור, והיא בראותה גם את עוית החרדה בפניו ואת פיו הפתוח לצעקה חדשה וגדולה – ותרם את ילדה אל לוח לבה ותעתר עליו מנשיקותיה ומן הנחמות הדחופות אשר בפי אם, ותרמוס ותרקד את עקבה כנוקמת על הסחבה הנובלת אשר לרגליה. אך היא לא השכילה לעשות כן את נקמתה המתחפשת, כי רגלה נרתעה חליפות לעברים, בנוד מתחת כשכורה אנושה הספינה השפלה, נופלת הירכים וצבת הבטן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות