ימים על ימים הגה האלמוני ביגון המולדת ובקלון תמורותיה אשר לא ידעו רחם; ובאחד הלילות חלם חלום גדול ונורא, – מן החלומות היקרים, המביאים במשפט ערגת אדם, אשר בהקיץ מהם החולם לא יזכור תעתועי נפשו הנמוגים כי אם מראות ממראות שונים. אף זה הוא דבר ממזימות הטבע התמימות, הטבע המרחם על-נקלה ותרופת רחמיו רק אחת: המראה המרחיק את הסובל או המתגעגע מעל פי התהום הצרה אשר ליחיד.

בחלום האלמוני והנה שדה שלג לאין-מצרים ותחומיו הלבנים אחוזים זה בזה מכל העברים עד מעבר לפאתי הרקיע, רקיע מקופל של ליל חורף אשר ענן אחד ישר יכסנו ואדמת השלג מתחתיו נראית גלויה ורחבה ממנו לאין תכלית. מסביב אין כל, וניד החיים האחד הוא הרוח המזעזע קני עשב בודדים, שבלי חורף מתות המתנערות בכל מקום גבנון מקברן הרך; ומסביב אין קול, רק יבבה שרועה, – איומה ולא-נאמנה כצלם מות רחוק – סובבת את אופק הרקיע הצר ונכנפת לתוך רצועת הדרך המפולחת בשלג, היא דרך המזחלות המישירה העושה את הערבות הלבנות מזה ומזה לתאומי ישימון אחד. ופתאום יבוא עוד קול אחד מנגד לקול היבבה, ראשית רעד לא-ברור אשר השומע אותו בלילה בשדה יכירנו בלי-משים כקול תכונת אדם ההולכת וגוברת מרחוק; ובהיות קול החיים מן העבר האחד יארך פתאום בעוז משנה גם קול היבבה אשר מן העבר האחר, ואשר היה בראשונה משך אימה ללא מגמה הפך להיות משך אימים מתקרבים מן המארב. ובין הרגעים, בהקרע היבבה הדקה ללא הד זועה ותאומי הערבה מעברים ינוחו בתומת השלגים, יזדכך שאון המרחקים על כל צליליו המבשרים חיים: קול שחז הולך-ישר מעל פני השלג כצחצוח שכין אדירה, הולם פרסות דומה להלמות פרועה של לב אדיר, הדי שוט עולה ויורד באויר, וצהלת סוס גוברת בראש, – צהלת גרון לא-צלולה המהולה בנחרת נחיריים כבדה; ובהלוך בדממה השעטה והצהלה של סוס האדם, הסוס השועט והצוהל לחיים ולמות, יילוה על אלה עוד רחש סתרים אחד, זה רחש אדם שולח תכונתו לפניו והוא טרם ייראה בצלמו ודמותו. אך עוד מעט, בגבור פתאום מנגד יבבה ממושכה כתרועת אויבים יוצאים מן המארב, יתגלה גם האדם; הוא בא זקוף בחיק המזחלת. עיניו תרות את מוצאי הערבה, פיו מרעיף את חסד אדנותו על ראש הסוס; בעוד רגע יקפוץ לארץ, יסוב את צואר הסוס, יחליק אחת ושתים על העור המיוזע ויקריב את פניו כנגד הנחיריים הנושפות בכל תבונת כוחן; וכיודע את מענה סוסו יתיר בחפזון את הרתמה וישוב ויעלה על רכבו. והנה הוא עומד שם שנית זקוף ובודד, נשקו בימינו, קולו מאיץ בסוסו הדוהר לנפשו לאחד העברים, ויד שמאלו מאהילה לתומה על עיניו המונות מספר לצללים המתרגשים ובאים על פני הערבה. אין עד לאור עיניו; מבעד הענן הם גם הכוכבים, צאצאי השמים המדומים. אך בעיניו עתה אור גבורה, גבורת האדם האחת והיחידה אשר בראותו יחד ראשית מלחמה ואחרית תבוסה תכונן במו ידה החרוצה את כל מעברות הבינים. האיש אשר על הרכב המת, הכרות מסוסו, יכונן את נשקו, רובה האדם אשר למד מן האלים את ראש כוחם בברק וברעם, ובהקף כבר בן-שחץ ראשון את מצפה המזחלת – יכריענו האיש מרחוק.

אור זיקים ונפץ הדים בערבה, ולב האיש יאדיר רגע לקול הנשק; כי ברית היא מעולם בין איש ונשקו להאדיר תמיד איש את אחיו. שנית יתור הנצור את צריו, ובחוגו לאט עם רובהו במקום עמדו יראה למעוף עין אחד את נבלת החיה – פגר אויב ראשון הנעשה כמו דיק מגן קטן למען הנצור. אף חוק-מעולם זה יתן זכר מעט בלב הקלע המתבונן לקלוע אל האויב החי האחר, הרץ ומתקרב והפגר בדרך מרוצתו; אך בעברו לצד הנבלה הנטושה כרץ לא-פוסח וזיקי האש מאדימים בראשו ללא רעוד – יתמהמה האיש כמעט משלוח את כדורו, ימית אחרי כן את השועט מקרוב ועל פניו יחלוף כעין ניד שפתים אומר מחשבה: בן-זאבים. דומה כי הבל התקוה אשר לכל נואש ניסה להפליא גם פה את מעשהו הזר, והנלכד בין זאבים שכח כמו רגע למען תקותו את טבע הזאבים. עתה יחוג עוד עם רובהו לעברים, הרוג בחיות ומנה בדעה ברורה את מספר הנשארות; אך לבו איננו עוד תמים עם מעשהו כבראשונה. מחשבה נסבה מאליה בנפשו, מחשבה מוסבת על עולם-ומלואו אשר כמוהו יחשוב בכפיה כל קרוב-למות, כאילו כל הולך-באמת-למות אנוס ביד הטבע לשוות על מלוא היקום את תמצית תמרוריו המיוחדת; וככה יחשוב האיש, בקלעו עוד אל זאבים כבוטח ובהשכיחו כבר מזכרונו את שארית חציו המעטים במספר ממספר אויביו: – אבוי לנלחם על נפשו ואויביו הם כתומם זאבים זונחי החללים; איש רובה אנכי מימים רבים ולא ידעתי בלתי אם מסת קרב אחת, לאמר: ההורג לרוב באויביו מדאיב במראה החללים את האויב הנשאר, ואף הוא אם יפול יתגדל לנפול כאחד הגבורים. עתה קם ויהי עולם חדש, בהתגלותו מגלגול זוועה אחד למשנהו; עתה היו כולם זאבים וכזאבים לא יחשבו את חלליהם; ובהיות כזאת לא יהיה גם איש גבור כגבורתו…