חזון היה לאלמוני, מן החזונות המושיעים הידועים לאנשי דמיון.

ובחזון האלמוני מראה ללא חידות, כעין מראה אחרית המשיר את צלליו בעצם רדתו אל תהום העבר; ובמחזה, כאשר יהיה לעתים בחלום לילה נמרץ, המון תמונות-ירכתים דוממות ודמות אחת יחידה המתגלמת כליל לעין הרואה; והדמות דמות איש ישראלי הצועד והולך לנוכח פניו, והתמונות העוטרות עליו מן הירכתים הם מושבות הגויים לארצותיהם שטוחים ומקופלים תחתיהם כציורי גלילות על מפה עתיקה של כתיבת הארץ. הרואה, הוא האלמוני, מכיר ומבין בחזונו את המחזה המתמם הזה, אשר כל המון הגויים נראים בו כדוממים ופשר ההבעה ניתן כולו להלך הישראלי; כן גם יכיר איש על פני מפה עתיקה את הסימנים התמימים, המסמנים ישובים וערים, ועינו לא תשתומם לראות שם ציור אחד יחידי, רב מידה או מתואר-למשעי, המסמן עי מקדש או חורבת-מלכים. מבין-פתאום הוא גם חולם-החלום וגם חוזה-החזון, והאלמוני אמנם יבין בלי-משים כי זה ההלך הישראלי הולך ומתרחק מארצות הגולה, מכל מושבות הגולה גם-יחד. וכמו בחלום אשר שמץ דבר מובן יגאה פתאום בדמיון החולם, כן הגדיל אחרי כן האלמוני לראות את צעדת ההלך, הכבדה והדרוכה כאחת, ואת גלמי אבריו הדרוכים והיגעים גם יחד; דומה לו לרואה, כי מן עולי כורש המנוחמים ועד אחרון החלוצים הנרגשים לא היה עוד כהלך הישראלי התמים הזה, איש יהודי המבטל לראשונה את אחדות העולם המדומה של היהודים, אחד המגיח לעת שיבה רעה מן הרחמתים הזבים של הגויים כהגיח העולל מן הרחם הזן של האם. הנה הוא פנה עורף לכל עולמו האחד והולך נכחו אל כל עולמו האחר; רק מאמין השלם עם אלהים חיים, – אם ישוער מאמין אשר כזה, – זונח כן את אפסות העולם הקיים, הנשאר עוד להמון זרים ושונים, והולך למנוחת עולם הבא. אין זאת איפוא כי דבר אחרית נגע באיש הישראלי הזה, לא ככל סיומי הבלהות האחרים אשר בעתם רק נטרד המזל הישראלי מערוץ גלות אחד למשנהו ונדנוד הטלטלה הכמיר לשעתו את בית יעקב; בעתם עוד ארך חזיון התוגה על במת תבל, והקצים המדומים לא היו בלתי אם הפסקות תחבולה למען העם המשחק הזה, אשר בפתח גוי אחד יצא ובפתח גוי אחר חזר, כצאת וכחזור על הבמה כל המשחקים המתחפשים, ובחזרו והנה להטי הבעה חדשים בפניו המשוחים. אך עתה, כשוך החזיון, ילך לו הלז לעבר פניו, ואשר אונה לו באחרית הדברים עולה מאליו בדמיון, כעלות בזכרון תמונת חתימה אשר למחזה משחק: – כל העמים הגדולים, עושי הפחדים על במת תבל, סבוהו ברמחים נטויים, כתרוהו בזעף זלעפות, הריעו עליו הידד נקמה: אתה הגוי! והעמים הקטנים, כמקהלה במחזה תוגה עניו, מכל ירכתי תבל: אתה הגוי! – ועתה הנה שכך כליל החזיון; המשחק ירד כחוק מעל הבמה: בעיניו אימה גדולה ומעושה, אפשר יעלנה ראש-המשחקים בעיניו לעת התרת העלילה הרעה, אך בפניו רוממות גורל מעושה ונלעגה, כזאת אשר ראש-משחקים יעטנה ערב ערב בלא עמל; ובצעדו מן הבמה והלאה והוא כלאה ונובל ומבקש-מנוחה – אולי יירק פעם ושתים לעברים מדי זכרו את חפץ גאותו, את רוממות התעודה הזאת הנקנית בצבעי הכחל ללהטיהם, השלוחה מעל במה חורקת תחתיה והמכמירה רק את הקרובים אשר מבני משפחת המשחק, אלה המגלגלים עינים דומעות אל המון הצופים האחרים ודמעתם על-לחיים נלעגת ואומרת: הביטו וראו! – עתה גם זה עבר; גם סוב לא יסוב עוד את פניו לעבר במת הבכא ההיא, אשר עלה עליה לראשונה בחסד תארו וביקוד עיניו ואשר לא אבה לרדת מעליה עד-בוש, עד נבול ממשחת הכחל כל עור פניו; גם רוק על עברו יחשוך עתה מפיו, – כי כן יראה האלמוני מניד כתפיו, ניד קצוב אשר כמוהו יהיה רק לאיש ולגוי המרחיקים ללכת מגורל אלי גורל. ובהביט האלמוני באחרונה אחרי ההולך – יאחזנו רגש מוזר: לא יגון הוא זה, אשר כמוהו ירגיש אדם בלוותו במבטו את ההולך לבלי שוב; אף לא תשוקת עין, חרדת לב, אנחת שפתים מרוב התאפק – מראות רגש שכיחים שאדם מלווה בהם את כל היוצאים לדרך סכנה. שאנן ורך ונסוך עצב קל היה האלמוני בהביטו אחרי הדמות ההולכת; רבים רגעים הביט כן בדממה ובשלוה, כאילו הביט אחרי השמש השוקעת אשר כל הרואים בה ידעו כי תשוב לעת בוקר.