דּוּמָם יִרְבְּצוּ הֶעָבִים,

בֶּטַח יִרְבְּצוּ כֻלָּמוֹ.

לוּ הִתְעוֹרֵר רוּחַ סוֹעֵר

וְנָשָׂא אֶל קְצוֹת יָם אוֹתָמוֹ!

אוֹ לוּ תָקַף אוֹתָם חֵפֶץ

לְחוֹלֵל עַל רָאשֵׁינוּ סְעָרָה, –

אָז מָצִינוּ – וְעַלִּיזִים –

כּוֹס חֲמָתָם הַנֶּאְדָּרָה.

אַךְ הֶעָבִים רַק מַחֲרִישִׁים,

כְּאִלּוּ קָפְאוּ עַל רָאשֵׁינוּ;

וּבְאֵין-רוּחַ – קָפְאוּ דוּמָם

מִפְרְשֵּׂי אֳנִיָּתֵנוּ.

1903