באותו החורף העגום והממושך, כשגרתי בכרך הגדול של פולניה, הייתי נעזר לתיקון הלב באיש שכן מצוין במינו, שזימן לי המקרה בחצר מגורי ממש. זה היה תלמיד האוניברסיטה, ובחדר הקטן והמשובח, שקירותיו היו מכוסים טפּיטים אדומים – אלה החביבים כל כך על הצעירים – התגורר, כרגיל, לא יחידי; לחדר נאה זה היה משותף עוד צעיר אחד, בן גילו ובן עירו של הסטודנט, והלז, השותף , היה דוקא מצוי בבית מדי ערב בערב. ואולם כשם שהחדר היה נקרא רק על שמו של הסטודנט, כך היה מובן מאליו, כי כל אחד מאתנו, מאלה שהרבו לבקר בחדר המשובח הזה, שבכלל שבחיו היה גם הקיר הפונה אל הפרוזדור, שאפשר היה לדפוק עליו, על קיר זה, ולהתפטר על-ידי-כך ממשוך בפעמון – כל אחד היה תיכף לכניסתו פותח בשאלה:

“מושקא קרלין בבית?”

וכשנענה האורח בשלילה, היה שוהה לכל היותר רגעים אחדים והיה מסתלק מתוך החדר, כשהוא דואג, על פי רוב, לבקש אגב יציאה:

“תגיד, פיינשטיין, למושקא, כי הייתי פה.”

נעים היה לשער, כי מושקא, בשובו, ישמע מפי שכנו: “פלוני היה פה וחכה לך.” ואז ירים מושקא את גבות עיניו מעלה-מעלה, כלפי מצחו הזך כמצח נערה, והגיד בתמהון:

“היה פה! ולמה הלך?”

אותו התמהון הקל, השכיח לפעמים דוקא אצל אנשים שמידת חייהם רחבה, נשאר לו למושקא, כנראה, מימי שחרותו והיה מצוי אצלו עכשיו בשעת דיבור ומעשה. והוא ביחוד שחיבב עלינו את הסטודנט קצר הקומה וכבד הכתפים הזה, שהיה בעיקר בחור פיקח ועניו לב, היודע להלוך עם החיים הליכה נעימה שאינה תלויה בערמה או בזהירות. בשמו שהיינו קוראים לו גם שלא בפניו, “מושקא,” היה טבוע אמנם אותו סבר הלב שיש בו כעין ביטול לגבי החיים של צעיר יפה תואר וטוב המזג, אבל מי מאתנו שנתרגל למושקא קרלין נעשה לאט לאט כפות לחברתו, והיה מענג את לבו לשבת עם קרלין ישיבה משותפת על גבי מיטה אחת, כשבחוץ ערב-חורף ממושך ובחדר נופל אור אדמדם ורך על פניו הרעננים של הסטודנט. גם אנכי אהבתי את מושקא קרלין להנאת עצמי, ולא פעם הייתי מאחר, אחרי צאת כל אורחיו, לשבת אתו על מיטתו, כשאנו גומרים בחילופי דברים מרוסקים את השיחה הממושכה, שראשיתה היתה נעוצה, על פי רוב, בתחילת הערב. הנה אנחנו משתתקים לבסוף, כשאנו נשענים מתוך עייפות קלה אל הקיר, וכשפיינשטיין, בן זוגו של ידידי, סרוח לו לבדו על מיטתו אשר מנגד ואינו משותף אתנו בשתיקתנו. רגע עובר אחרי רגע ואני מיטיב את לבי להביט בפני קרלין – כי פניו היו כאלה שאפשר להסתכל בהם סתם, לשם הנאה, מבלי לגרום לבעליהם מבוכה או אי-רצון; ברגעי שתיקה כאלה מסלסל קרלין את חתימת שפמו הרכה ומנגן בחשאי איזה ניגון מוזר שהביא אתו מרוסיה הלבנה. אנכי אינני מסלק את מבטי מעל פניו והוא דומה בעיני ברגע זה, כשאדמומית נוער פורחת, כרגיל, בלחייו ועיניו האפורות מאצילות זוהר חדש לכל עליה וירידה של ניגון הפרא המסובך – לאחד מגדולי אנוש יקרי המציאות, אלה היהודים המוזרים ורבי-האושר, שנשמתם נקלטה קליטה שלמה באדמת מולדתם הנכריה וספגה לתוכה תמצית-חיים בלתי שכיחה, המפעפעת בכל ניד איבריהם המוצקים ובכל מוצא שפתיהם התמימות. והנה מפסיק גם קרלין את ניגונו ואני מתנער לקום לקול הפיהוק הקצר, שפיינשטיין משמיע מעל מיטתו. בלי-משים אני מטיל אמירה כנגד הבחור החוור, המוטל כל הזמן ביחידות, כשהוא מכסה בכפות ידיו על פניו הלאים:

“איך אתה מפהק, פיינשטיין! ליל מנוחה.”

ואולם אני נעצר רגע להבטת עיניו של פיינשטיין, שלאחרי התוכחה, שאני משמיע באזנו, הוא מסיר את ידיו מעל פניו ותולה בי מבט נבוך, המביע גם כעין זעף של עקשנות:

“עיף אני מיום עבודה – משבת על ספרי החשבונות הארורים!”

וקללה זו, ביישנית וחשאית, מלווה אותי בצאתי. וברדתי מעל המדרגות יש שאני מהרהר בדבר ישיבה משותפת זו של שני הצעירים האלה, שאחד מהם, בעל המזג הדל, הנראה כמבויש במקצת מתוך זעף לב מסותר, נדבק בחברו על ידי אותו קשר-הנפשות המצוי לפעמים בין שני אנשים השונים זה מזה תכלית שינוי.

ולפעמים, כשצינה נאלמה של חצות ליל-חורף היתה אופפת מבחוץ את הבית, ואנחנו, אני והסטודנט, הרגשנו את עצמנו בחדר האדמדם והחם כאחים בחורים שטוב להם בהזיה משותפת – היינו מתחילים לספר באהבה. לא התווכחנו ולא היינו חולקים האחד על דמות האשה אשר בדמיון חברו, אלא היינו מספרים, כדרך הבחורים, הרפתקאות של אהבה הנקנית דרך אגב, כשאנו מגזימים את להטי הבחרות הגלויים ומבליעים בהגזמה זו את כליון הנפש לאהבת אמת, זה כליון הנפש המסותר, שרק גברים שנלאו ממצוא אושר משיחים אותו בנקל. וכשאנחנו השנים היינו בוראים פעם בפעם בהבל פינו יצורי נשים מדומות, שהפקרנו אותן כחפצנו לכל מידות ההכנעה, היה השלישי, פיינשטיין, שוכב לו, כרגיל, על מיטתו, כשהוא שרוי בזעף שכולו שלו וגורם לנו על ידי כך הנאה של יחידות יתרה. אלא לפרקים היה תומך את ראשו בידו והיה מסב את פניו מתוך אמירה חטופה של לגלוג:

“וכן הלאה! וכן הלאה!”

היה מובן, כי הוא חושב אותנו למתהללים בשוא. אולם על פי רוב היה גורם לנו בדבריו רק שתיקה קצרה, שאחריה היה אחד מאתנו, השנים, מתחיל שוב לספר בקול מושפל במקצת על דבר יפת-תואר, שהיתה זקוקה לעמוד עכשיו, במחיצת הדמיון של בחורים מאחרים בלילות, בכל מיני נסיונות של אהבה. ובהגיע המספר לידי לחש היה כופה את פיינשטיין שיתעורר מחדש ויטיח כלפי שנינו אמירה חריפה יותר מכפי הרגיל: “גועל נפש! לוּ הלכתם כבר לישון! לעזאזל!” ואנכי, שעל פי מידת בחרותי לא הייתי אז מתקשה כלל למראה אדם שאינו מתפייס מזעפו, הייתי שואל בכל זאת:

“וכי מה איכפת לך?”

והייתי תולה את עיני במושקא קרלין, כמשתף אותו לטובת הנאה חריפה. אבל על-פי-רוב לא היה עולה בידינו להמשיך אחר-כך את השיחה. פיינשטיין בלבל תמיד את השיחה מדי התנערו לקום ממיטתו ובכוונו את דבריו כלפי קרלין:

“חדלו לכם פושקי שפתים שכמותכם!”

והיה מסיים בכינויי חיבה כלפי חברו:

“מושקא חתלתולי, יקירי, נשכב לישון!”

ובצאתי לשוב אל חדרי היתה נגררת אחרי דמותו של פיינשטיין, כפי שראיתי ברגע האחרון לפני לכתי: רגליו מופשלות מעל המיטה, קלסתר פניו, הפרוע משכיבה מרובה ומעייפות, נטוי כלפי קרלין והעינים השחורות והזועפות מביטות אל הסטודנט אדום הלחיים כמי שמוכיח אגב-הבטה אדם קרוב המצער אותו שלא בכוונה: פיינשטיין אהב, כנראה את חברו אהבה מתוך הכרח, זו האהבה הדומה בהרבה לשנאה עזה וּמסתרת.

לילות כאלה, שהיינו מבלים אותם בשיחות הזיה, היו לא מעטים באותו החורף הקשה והממושך שלאחרי הריבולוציה; פיינשטיין, כאמור, היה על פי רוב נכנס לתוך שיחותינו רק בדברים מקוטעים, שהיה בהם בכדי נזיפה, ואולם פעם אחת שיתף גם הוא את עצמו לישיבתנו וסיפר לנו כעין סיפור רמזים בדבר אשה.

פיינשטיין זה היה מתרגש לפעמים גם עד כדי עליצות, ואולם הגורם לזה היה תמיד משחק הקלפים, שפיינשטיין היה מתענג לבלות בו שעות רצופות בערבים, אם רק עלה בידו לפתות למשחק גם אותנו. הוא אהב את הקלפים אהבה נכונה וגלויה, כאדם המשקע את כל התרגשות לבו בהרגל אחד, ותמיד, מדי הכנסי אל קרלין, היה פיינשטיין מתחיל להעתיר עלי דברי פּיתוי; ופעם, באחד הערבים, פּיתני מיד לבואי, כיון שהייתי מדוכדך לב כל-שהוא בתחילת ערב זה של אחרית החורף, כשבחוץ כאילו הפשירו גם אבני המרצפת הטחובות ושלהבותיהם של פנסי הגז נצטהבו בתוך הערפל כמאורי חיים תפלים שאין להם תקנה. וככה ישבנו שלשתנו אל השולחן – קרלין היה על פי רוב, מצטרף מרצון לכל דבר שהיה עלול לגרום קורת רוח למי שהוא מחבריו. החל המשחק, ופיינשטיין, שהיה רגיל להתחיל מיד לזכות מכספנו – הוציא גם עכשיו מטבע אחד של כסף, שכרגיל לא היה מיועד לבוא לידי פרוטרוט. ואולם הפעם הפסיד פיינשטיין אחת ושתים, ובמקום תשלום, שתבענו ממנו, נתן לנו את הבטחתו “עוד מעט ואפרוט!” ביחוד התעקש קרלין, כשהוא פונה מדי פעם אל חברו מתוך צחוק מצלצל, שלא היה בו אף קורטוב של ויתור:

“שלם פיינשטיין! הן תמיד אתה זוכה!”

במקום תשובה היה פיינשטיין, אחרי כל הפסד, טורף בחפזון את הקלפים:

“לא אברח! אין חשק לפרוט. חכה!”

ואף אני תבעתי אותו לתשלומים, כאילו משחק הנפתולים הזה נעשה לאט לאט לעיני לגילוי של תעתועי נפש. ואולם פיינשטיין הוסיף ונפתל עמנו, כשהוא זוכה לפעמים ומנכה כל-שהוא מן החוב, ההולך וגדל אחר כך על ידי הפסדי-משחק רצופים. פיינשטיין לא הצליח באותו ערב אולי בגלל זה, שהיה נתון להתאמצות כפולה: לבלי לפרוט את כספו ולבלי להוציא ביחד עם זה את עצמו מחזקת משחק הגון שאינו בהול על ההפסד. ולבסוף, כשנזקף כבר חוב גדול על חשבון מטבע הכסף היחיד, נער פתאום פיינשטיין את ידיו מן הקלפים והתרומם ממקומו מתוך מסירת מודעה:

“יהיה די. הערב אין משום-מה טעם למשחק. כמה אני חייב לכם?”

ועם גמר המשחק הבלתי-צפוי נשאר מטבע-הכסף בידי פיינשטיין. הוא לא פרט את כספו, ובשכבו על מיטתו היה עדיין מרטן בחשאי, כאילו בכדי להסתיר את מבוכתו:

“למושקא אני חייב… לזה אני חייב…”

והוא נשתתק, כשסיים לצרף את החשבון, ונשאר כבוש במיטה, כשהוא מטיל גם עלינו, השנים, משהו מן התקלה שנתרגשה עליו לאחרי המשחק הקצר והמשונה. אני וקרלין ישבנו, כרגיל, על גבי המיטה השניה, ואולם חלפו רגעים ואנחנו לא באנו לידי שיחה. קרלין כבש בכר את פניו הצחים, כמתכוון לשכיבה ארוכה של שתיקה, וגם אני הרגשתי כי נפשי נאלמת בעל כרחה, כאילו היא נמקה מאליה בערב זה של סוף חורף, כשהאדמה פולטת לפני התחדשה אדי רקב טחובים, החודרים גם בעד קירות החדר האדמדם והחם. ואולם אף-על-פי שידעתי ולא ידעתי, כי רק כמקרה כל הטבע קרה גם אותי הפעם, בערב הפשרה זו לפני בוא האביב, לא נמנעתי בכל זאת מלהרים קול תלונה נגד אותו בר נש מתעתע שעל ידו, לכאורה, באה לנו כל התקלה:

“בר נש שכמותך! קלקלת את המשחק, ועכשיו אתה סרוח לך במנוחה על מיטתך.”

הלז לא ענה. וכיון שלבי היה גס במקצת באדם רזה-פנים זה, איזה סגן בוכהלטר בחנות ארג, הבהול על פרוטותיו מתוך קטנות הלב של מסכן, שכל פרוטה שהוא חושך ממשכורתו הזעומה מביאה לו משהו נוסף של אומץ חיים, לא נמנעתי מלהגיד לו דברי בוז בתור סיום:

“מי זה עושה מעשה כגון אלה? היה בטוח – החוב מחול לך: יותר לא נשחק אתך.”

הוא התנועע במיטה. היה דומה, כי הוא מדוכדך יותר מדי מענות לי עזות על דברי. הוא רטן בפני עצמו איזה דברים, שהבחנתי מתוכם באופן ברור רק מלים אחדות:

“יש כאן ענין – –.”

הודעה זו עוררתני. ונוסף על זה חפצתי למחות את רושם הדברים הקשים, שהטחתי בפני אדם שלא השיב עליהם כהלכה. ולכן אמרתי בקול רם, כאילו לשלום:

“ענין? איזה ענין? אדרבה, ספּר!”

ופניתי גם לקרלין, שאף הוא הטה את ראשו מעל הכר והביט כמחכה, כלפי פיינשטיין:

“אמור לו אתה, קרלין, כי יספר – עלי הוא כועס.”

פיינשטיין התרומם, הפשיל את רגליו מעל המיטה – ופרץ פתאום בצחוק.

“מה הצחוק לך?” תמה קרלין, שנבוך משום-מה לקול הצחוק המרוסק והפרוע כמעט.

“נתבדחתי קצת, חי נפשי…” דיבר פיינשטיין מבלי הביט כלפי קרלין. “נזכרתי באביך ששיחק פעם כך, ועשיתי מעשה חיקוי, כך, לבדיחה. הן ספרתי לך, כי שיחקתי בקלפים בבית הוריך”.

“ספרת לי? אינני זוכר! ובכן, גם אבא לא רצה לפרוט כמוך?… חא-חא-חא…!”

ואולם פיינשטיין הביט כבר כמבויש כלפי קרלין:

"הייתי נכנס לביתכם, כשנסעתי לבחינת הצבא… טיילתי עם אחותך אילו פעמים – עד שנפלה קטטה – "

ופיינשטיין ספר לנו מעשה מגוחך, כיון שרצה לחפות במה שהוא על רגש התקלה, שעדיין לא נסתלק ממנו. קרלין, שידע כמובן היטב את הנפשות שפעלו בסיפור, התעורר עד לידי הנאה גמורה והיה שואל ונכנס פעם בפעם לתוך הדברים מדי ספּר פיינשטיין את סיפורו הקצר, שסידר אותו לפנינו בחפּזון, כשהוא מאפיל מדי פעם בעצמו על הכוונה ומסרס את הגיחוך שבדבר על ידי דילוגי לשון מסובכים ובלתי ברורים. גם אנכי שמעתי את הדברים, שנאמרו שלא במוקדם ומאוחר, מתוך התענינות של בדיחה, ואולם לבסוף, כשנשתתק המדבר, נשארנו שלשתנו מפורדים ולקויי שתיקה, והרגשנו כי לא תהיה עוד תקנה לערב זה. כעבור רגעים מועטים ירד קרלין מעל המיטה, התמתח אגב עמידה והפליט בחשאי, שלא כרגיל אצלו: “צריך ללכת לאיזה מקום!” אני וגם פיינשטיין, שהיה כבר שוב סרוח על מיטתו, לא נענינו לו לבחור עליז זה, שהיה עלול להוושע על נקלה גם בערב מתנכר זה של טחב וערפל. שהיתי עוד רגע ונפרדתי מבני החבורה; ובעברי את החצר הטחובה בדרך לשוב אל חדרי, אפפני רגש כבדף שלא ידעתי מתחילה מאין הוא בא לי. לא העליתי את המנורה ושכבתי במיטה, אף על פי שהשעה היתה עדיין מוקדמת. לאט לאט, בשכבי באפלה ועיני פקוחות, התחילו הרהורי מתרכזים מסביב לתמצית העצב שהיתה צרורה בסיפור הדברים ששמעתי מפי סגן-הבוכהלטר החוור. שעה על שעה עברה עלי בנדודי שינה, כשאני הולך ושוקל את קטעי דבריו של אותו בר נש מטומטם הלשון, שהיה מגלה ומכסה כאחד בשעת דיבורו; ואיני יודע בשלמה – אולי גרמה לזה אותה ההרגשה של התנוונות חיים, אשר באלה הלילות שלפני הולדת חיים חדשים היא חודרת גם בעד הקירות של בתי כרך – מתוך התאמצות, שלא הסבה לי כל נעימות, הייתי הולך ומצרף את הרמזים הרפים, שהיו חבויים בדברי המספר, לתמונה שלמה שעמדה לבסוף כמאורע חיים מגוחך ומעציב כאחד.

כמה קשה לו לפיינשטיין לשאת השנה את סבל ימי האבק הלוהטים אשר בסוף הקיץ! בצהרים, כשהוא מרים את ראשו מעל ספרי החשבונות ומעמיד את עיניו כנגד דלת החנות הפתוחה לרווחה, אז יהבהב לפני מבטו חלל האויר אשר ברחוב כמסכת אור אטומה ותפלה, וכשהוא מסתכל כך רגעים אחדים, יתחיל לבו משום-מה דופק דפיקות כבדות ועמומות. הערבים כבר ממושכים והם משעממים בשעמום של טמטום, כשהוא יושב בחדרו ומביט אל הנר הדולק על השולחן, אז נדמה לו, כי השלהבת מוקפה בכותרת של אור מעורפל. בכל יום, בשעת יציאה מן החנות, מתחדש בין המשרתים משא ומתן בדבר סידור נשף של קלפים, וכשמצטרפת סוף-סוף פעם בשבוע חבורה לשם משחק, אין פיינשטיין מקבל את ההנאה הבאה מתוך התרגשות של נצחון, ואת המטבעות שהוא זוכה הוא מאסף בלאות גמורה, כאילו היה משחק כל הזמן בכספו של מי-שהוא זר, העתיד לקבל גם את הרווחים. וכשפיינשטיין נושא בסוף השבוע את פנקס החסכון, בכדי לרשום מכסת כסף חדשה, אז תלוונו בדרכו איזו עיפות בלתי רגילה, הדומה לעצב שקט ורך שאין לו תקנה. בפני הפקיד, בשעת מסירת הפנקס, תולה פיינשטיין עינים בהירות המביעות מין חשיבות של תוגה, וברגעים כאלה, כשהוא עומד לפני הקופה, דומים בוודאי פניו לפניהם של אותם בנים ובנות נידחים, כשהם משגרים מפקידה לפקידה כסף תמיכה לאבותיהם הרחוקים. וכשפיינשטיין שרוי פעם בפעם בהרהורים על דבר בחינת הצבא, שלשמה הוא צריך לנסוע בסוף קיץ זה לעיר מולדתו, ילווה תמיד את הרהוריו כעין צל שקוף וזך – צלם של אותם מטבעות הכסף שהוא חושך ממשכורתו; ושניהם יחד – הוא בעצמו, העתיד לעמוד בפני גורל, והכסף המתוכן הנדון לכליה – מצטרפים אז לחטיבה אחת של כליון נפש, המשווה כעין ערפל על כל הדברים אשר מסביב.

ובינתים הולכים וחולפים הימים; בחנות נהיתה כעין תוספת של תנועת חיים, ובעל הבית, ששב כבר עם משפחתו מנוה הקיץ, הביא סבר-פנים חדש לקראת ימי הסתיו המרובים במעשה. פיינשטיין, שכבר הריץ להוריו כרטיס הודעה בדבר יום נסיעתו, מגשש פעם בפעם בקרבת הקופה, שבעל הבית חבוי מאחריה, ומתאפק מהגיש את משאלותיו בדבר כסף הסיוע; עד שפעם לפנות ערב הוא קרוא מאליו ומקבל שטר בן חמשים, כשהוא שוהה מלהכניס את הכסף אל כיסו ומרטן תודה הנשמעת כהודעה של צער: “גם זה ילך לטמיון… ביחד עם כספי – הן צרור אצלי סכום למעלה ממאתים.” ואולם אחר כך, כשהוא נישא ברכבת אל בית אבותיו, מסלק פיינשטיין בבת-אחת מלבו את ההרגשה הקשה של כפיית הגורל הנעלמה, והוא יושב בפני שכניו המדולדלים ישיבה שיש בה כעין רמז קל של בעל נכסים. ומתוך ישיבה זו של צעיר הנתון לעסקיו שאין בהם עדיין עול-חיים, גורם פיינשטיין שיהיה נשאל ומשיב: “יש לי עסק בפולסיה…” מתוך יתרון של בטחון הוא לוקח בערב את חלקו בספסלי השינה, בוחר בספסל עליון ומעיר אגב שכיבה הערה של רמז, שאינה ראויה, לכאורה, למקומה: “כדאי לבכר ספסל עליון – כשיש צורך בזהירות…” וכשהוא מתוח כבר למעלה על הספסל והשתקשקות הרכבת מטילה עליו אלם נעים שלפני שינה, אז הוא צר במוחו כעין מסגרת של הרהורים מפרפרים ונוחים, שבתוכה נתונים אותם השבועיים של בחינת הצבא, תקופה קצרה וארוכה גם יחד, שבמשך זמנה הוא רואה את עצמו מסתלק מדאגה ובלתי חס על הפרוטה המצויה בכיסו; וכשאימת העתיד הנעלמה ננעצת לרגע במוחו, אז הוא נאחז בהרהור מזעזע, הרהור על דבר נשף קלפים העלול בודאי להזדמן במשך הזמן הזה: משחק לשעות מרובות, כשהיד הולכת הלוך ושוב אל הכסף בלי מעצור וחשבון… הן אפשר, כי יזדמן לבית קרלין, במקום שמשחק הקלפים מצוי מדי ערב בערב. אז, לפני שנתים, כשבא להתארח לחג הסוכות בבית הוריו, עמד בערב האחרון לפני נסיעתו מאחרי חלון אמיד החנונים הזה והיה מסתכל דרך חרכי התריס אל המשחקים היושבים מסביב לשולחן; הוא התבונן גם אל הנערה שעברה הנה והנה בחדר וישבה לבסוף ליד אביה, מחוץ למסגרת המשחקים…

והנה הוא בבית אבותיו – בית ירושה נמוך, שגגו מוציא מסביב פאה יתרה, הנשענת בחוץ על עמודי עץ משחירים מיושן, אלו שנערי הרחוב גוזרים מעליהם כפיסים למשחק. העגלה ניגשת אל הבית עם הנץ החמה, ואביו, העסוק באותו רגע בהכנת המיחם, מסלק לצדדין את ידיו המפוחמות ומטיל על פיו של פיינשטיין את זקנו הצהוב, ששערו מבודר משנת הלילה. בחדר המשכב חורקת מיטת העץ הרחבה, והאם משמיעה משם את קריאתה מתוך גניחת בוקר רגילה: “דוד, אתה, דוד!” ולקול אמו, שהוא אינו נענה לו משום-מה עד כדי להכנס לחדר המשכב, מזיז פיינשטיין אילך ואילך את תיק החפצים שלו, שיש בו רמז כל-שהוא להידור של כרך… וכשהוא מזדקף אחרי עבודה זו, הוא נתקל באחותו, שבגרה במשך השנתים ושעכשיו, מתוך בלבול דעת של פגישה, היא פותחת בשלום לאחיה בשפת המדינה… פיינשטיין מסיח את מבוכתו על ידי הודעה שלא בזמנה כלפי אביו:

" אבא, כך הוא הדבר, הבאתי סכום למעלה ממאתים, ועוד שטר של עשרים וחמשה, מה תאמר?"

לכבוד בנו מפסיק האב באמצע ברכות ההשכמה, וחוזר בכובד ראש כל המספר:

“כמה אמרת? בצירוף שטר של עשרים וחמשה – יכולים להתחיל במעשה.”

והוא חוזר לברכותיו, כשבנו נשאר נאלם בחוורת הבוקר, ליד משכב הכסאות של שני האחים הקטנים… ואחר כך כשאמא מדביקה אל פניו את לחיה השקועה, מבלי להשמיע קול נשיקה, מרגיש פיינשטיין כעין גרוי מצער שלפני דמעות בושה, וכשהוא יושב מיד אל השולחן, אל כוס התה שאביו מוזג לו ראשונה, הוא מוציא כמו בהיסח-הדעת את תיק הכסף, מטפל בו במחבוא שבין הכסא והשולחן, וכשאביו שב ממזוג עצמו את כוס התה, מגיש לו פיינשטיין את סכום הכסף שהוא צירף במתכוון משטרות אחדים:

“עשרים וחמשה רובלים, טוב שיהיו מוכנים אצלך, כשתהיה ברחוב.”

וכשאביו מעלעל בעיון את השטרות, כאדם המונה כסף זרים, אין פיינשטיין יושב עדיין ישיבת בן לפני אביו. ואולם אחר כך, כשאחותו מזרזת את הנערים לקום מעל המשכב המשותף, והיא מקדימה לכבד לכבוד האורח את הבית המתמלא באור שמש רך של סוף תשרי, נעשה עליו לבו קל במקצת, והוא עובר לסייר את החדרים בלווית-חיבה של הקטנים, המסתלקים ממנו פעם בפעם בכדי למסור מודעה על דבר יקרת ערכו של איזה חפץ השייך לאח הגדול. האב נחפז בינתים לפתיחת החנות הקטנה של סחורות הברזל, ובטרם יצא הוא שוהה ליד אשתו בחדר השני, אשר רגע אחד ישמע משם לחש משותף. ולקול לחש זה מפסיק פיינשטיין בלי משים את הליכתו, כאלו נגע בו דבר מה מעורר נשכחות-מצוקה מימי ילדותו; וכשהוא רואה ברגע זה בפני אחותו כעין זעף של בושה, הוא רומז כנגדה ושואל אף הוא בלחש:

“מה שם? בדבר מה מתלחשים שם?”

הנערה מסלקת מעל ידו את הילדים ועונה לו בקול של ביטול כלפי ההורים:

“אבא נתן רובל מכספך – זהו כל הדבר…”

ופיינשטיין ניגש אחר כך אל החלון ושוהה שם בעמידה שעה ארוכה, כשלבו מדוכדך ותוהה על חזיון התעתועים שהוא, פיינשטיין, בדה לעצמו בשעת הנסיעה. עכשיו ברור לו הדבר, כי השבועות האחדים, אשר יבלה בבית אביו, יעברו עליו מתוך שיתוף בחיי הדלות של הבית; הוא רואה את עצמו כשהוא לועס, שלוש פעמים ביום, בין שעמום לשעמום, את ארוחתו אשר תינתן לפניו, מדי העלימו את מחנק גרונו מתוך שיתוף יסורים בלתי גמור שמשנה צער כרוך אחריו. ואולם לבסוף, אחרי שארכו לו שעות הבוקר, מתחילה אחותו לזרז אותו: “האם תצא לעבור קצת ברחוב? לבש את החליפה החדשה”. וכשהוא נשמע לה וגוחן אל תיק חפציו, אז יתמלטו בלי משים מפיו המלים:

“התדעי – בזמן האחרון התגוררתי בחדר אחד עם מושקא קרלין…” - והוא יוצא החוצה, כשהוא מפגר מתחילה בהליכתו מתוך חולשת-דעת של בן חנוני דל, שכל פוגש בו עלול להטיח כנגדו את כינוייו מימי ילדותו: “האתה זה דוד’ל? בנו של בעל חנות הברזל?” אך מדי לכתו הלוך והתרחק מביתו מחזק פיינשטיין בלבו את הכרת ערכו לניקוש מקלו המהודר, שקנה לפני צאתו מן הכרך, ולסוף, כשהוא שוהה לאחרי טיול קצר בחנותו של אביו, הוא מתיצב בפתח ומוסר את עצמו לראיית עוברים ושבים, כשהוא מנענע את מקלו באוויר מתוך זחיחות-דעת יתרה. ומדי צאתו הוא מוסר לאביו מודעה: “אני נכנס לחנותו של קרלין – אמסור דרישת שלום מבנו, אני גר אתו בחדר אחד.”

“וכי מה השהית את הדבר?” תמה אביו, “מוסרים מיד דרישת שלום כגון זו…”

ואולם פיינשטיין, כאילו בכדי להפיג קורטוב של חולשת הדעת, מצרף אגב הליכה:

“בעל הבית שלי בוורשה הוא הקומיסיונר של קרלין – אכנס לשוחח קצת.” ושם, בחנות הגלנטריה המהודרת, מרים בעל הבית כנגד פיינשטיין את גבות עיניו מתוך סבר-פנים מתנכר, כשהוא מקדם את פני האורח באמירה שכמותה היה פיינשטיין מצפה לשמוע מכל איש נשוא-פנים בעיירה:

“האתה זה? בנו של בעל חנות הברזל?”

ואולם הוא מוסיף, כשהוא צופה את הידור הכרך שעל בגדי האורח:

“דומה שאתה טירון – ההבאת למצער את צרור הכסף?”

ופיינשטיין, כשהוא יושב על כסא וקובע בין רגליו את מקלו המהודר, עונה מתוך חיוך:

“לא הכינותי עדיין את ארגז החיילים – חושבני לשוב לוורשה ולגור עם בנו בחדר משותף…”

והוא נכנס בשיחה, כשהוא מביא לידי שימוש של עודף ההשגה, שנצטבר אצלו בלי יודעים במשך שנות בחרותו שעברו עליו בכרך. וכשהוא מעלה לפני איש-שיחתו איזה ענין הקשור אל שמו של הקומיסיונר מוורשה, הוא גורר מדי אחרי זה אמירה מכוונת:

“בעל הבית אמר לי כזאת, אני זוכר. זה לא היה בחנות, הייתי בביתו, בערב. נצטרפתי פעם ל’אוקו'.”

ובעל החנות נענה מיד לפיינשטיין:

“אתה יודע לשחק בהוגן ב’אוקו'?. הכנס בערב: בעד אוקו הגון אמכור לך אלהותם של אלו…”

ובערב, בשבתו אל הארוחה במסיבת בני הבית, הוא מתפלא לשמוע פתאום את שאלת אמו: “אתה צריך ללכת לאיזה מקום?” ואז הוא משער, כי העלה בלי משים על פניו משהו מן הגרוי המצוי אצלו בשעת ציפיה שלפני משחק. הוא מכריח את עצמו לבלי להחפז בערב הראשון, ובהתכוננו לצאת הוא שוהה שהייה יתרה לדברי אביו הנאמרים בסבר פנים של אב המתגאה על בנו: “התשוב בשעה מאוחרת? לא אסגור את דלת הפרוזדור.” ואולם קולו אטום כבר מהנאה של ציפיה כשהוא עונה לאביו:

“אכנס לבית קרלין – אשב שם קצת.” ואת מעילו החדש, שלא לבש אותו עדיין במשך היום, הוא שם עכשיו אגב חפזון רק על כתפיו, מתו הפשטת שרוולים. וגם בחוץ הוא אינו מכניס את ידיו לתוך השרוולים, ומדי לכתו לא תסתלק ממנו ההרגשה, כי בחור שכמותו עלול להטיל אימה כל-שהיא של הידור כרך על אמידי החנונים שבעיירה, המשלחים את לשונם חפשי בשעת המשחק של “אוקו”. ואחר כך, כשהוא נכנס אל הבית הוא שוהה רגע בקצה החדר ומכריז בקול רם: “ערב שלום!” וברגע ההמתנה, מדי הרים כנגדו בעל הבית מאצל השולחן את גבות עיניו, נשאר פיינשטיין נאלם וסולד גם יחד לרשרוש הקלפים שהוא מאזין מאצל השולחן. ואולם מדי הוא גובר על חולשת דעתו ומכוון כמעט במהירות את צעדיו אל מקום מושבו של קרלין, וחוזר אחר-כך, מתוך חיוך כלפי בעל הבית, על אמירת השלום: “ערב טוב!” – פניו של פיינשטיין נראים כחוורים ברגע זה, כשנופל עליהם אור המנורה מעל השולחן, חוורים עד כדי עדינות כל-שהיא של בן כרך… ומיד, כשמציגים לו כסא בראש השולחן, ליד בעל הבית, הוא מושיט את ידו אל הנערה, בת-קרלין, עלמה גבוהה-מצח כאחיה, הלבושה למתניה סינר משי כחול ומנענעת עכשיו כל-שהוא, מתוך מבוכה קלה, את שתי צמותיה היורדות על ערפה.

“הן הוא ראה את אחי? הוא כבר מסר לאבא דרישת-שלום –”

ופיינשטיין נהנה מאוד להיות נשאל ומשיב בדבר האח הסטודנט, שכל-כך קל לדבר עליו דברי שבח מרומזים באזני אחות יושבת-בית בעיירה. ואולם בעוד רגע, כשהוא אינו עוצר ברוחו וגוחן כלפי בעל הבית לשם הטלת מבט בקלפים, מערבב הלז את הקלפים כדי לטרפם מחדש, ומכריז בפני המשחקים: “כבדו גם את האורח.” פיינשטיין, שקשה לו להתחפש כמסרב, מרגיש ברגע זה כאלו נח עליו מאחריו צלה של הנערה, והוא מוצא און בנפשו להגיד במנוחה:

“שחקו, שחקו – אני אסתכל לעת-עתה.”

ואולם בעל הבית מודעי בקול של הטלת שררה:

“חלקו לו קלפים!”

וכשפיינשטיין נמלך בדעתו אם לחדול מיד מסירובו, מחייכת כנגדו גברת הבית, התופשת מקום מרווח ליד המיחם:

“מוטב שיכנע בלי טענות ומענות – דרכו של בעלי בכך להכריח את כל אחד למשחק.”

פיינשטיין מסתכל רגע בפניה העגולים והשקטים של בעלת הבית, היושבת ישיבה נוחה וקבועה בין האורחים, ולבו נעשה פתאום גס כל-שהוא בחבורת המשחקים שהוא נצטרף אליהם בפעם הראשונה. והוא אינו חש להגיד, אף על פי שהנערה ניצבת על ידו:

“אם גזרה היא – אקבלנה. ענין ה’אוקו' מחוּור לי קצת…”

ואולם כשהוא נוטל בידו את מנת הקלפים הראשונה, הוא שומע את קול הנערה הרואה אותו כאורח מתחפש, העושה רק רצונו של בעל-הבית:

“הוא בא הנה לאיזה זמן – הן הוא בא לעמוד לבחינת הצבא?”

כשהאב תובע מיד את פיינשטיין למשחק, היא מוותרת בבת-צחוק:

“יפנה אל הקלפים, אבא אינו סובל שיחה בשעת משחק.”

ועד שפיינשטיין נפנה בהנאה אל חבורת המשחקים, הוא מהרהר דרך אגב, כי דבר-מה שבהרגל מייחד, כנראה, את כל בני המשפחה אשר בבית החנוני הזה. ובינתים נוטל פיינשטיין את קלפיו ומוציא את ארנק הכסף הקטן, שהוא מניחו על השולחן כמו שהוא – סגור ומבליט צלעותיו מרוב מטבעות; וכשמעוררים אותו בהערה של נימוס: “והוא? הוא מסתלק הפעם מן המשחק?” אז ישהה פיינשטיין רגע אחד קצר, כמי שמתכונן להתנפל לתוך הנהר לשם שחיה. ולבסוף הוא מודיע במתינות, כי הוא מוסיף כהנה וכהנה… וכשהוא זוכה על ידי זה במשחק, ואחד מן המשחקים, שבא תורו, טורף מחדש את הקלפים, תשתחרר מסביב לשולחן דממה קצרה וכבושה, שפיינשטיין מסביר לעצמו את פירושה:

“הנה נהיה זה לאדם, אותו יקטן, בנו של בעל חנות הברזל!” ובאמצע המשחק, כשהוא נטרד בעל כרחו להביא בחשבון את רווחיו, הוא מעמיד בפני המשחקים עינים בהירות וכמעט נוגות, כאדם הנתון להרהורים משלו… ובהגמר הנשף אין פיינשטיין ממהר לצאת והוא שוהה רגעי מספר ליד בעל הבית, שאף הוא בין הזוכים ומיטיב עכשיו את לבו לשוחח עם אורחו, כשהוא משלשל בנחת מיד אל יד את מטבעות הרווחים. ופיינשטיין, בטרם צאתו, נפרד מן הנערה בלחיצת-יד, שהוא מאריך בה קצת מדי הגיד לו הנערה דברי ידידות ראשונים:

“ידרוש-נא בשלום אחותו.”

ואולם בחוץ, כשהוא הולך ומתכווץ מקרירות לילה שבתחילת הסתיו, מסתלקת פתאום בבת-אחת כל אותה שכחת הבטחון שהיה שרוי בה בשבתו אל שולחן המשחק, ופיינשטיין, מדי שימו את מקלו מתחת לזרועו, מוצה את תמצית המרירות הבאה לאחר שעה טובה המבדילה בין רע לרע. ואחר כך הוא מגשש באפלת הבית ונתקל לבסוף במשכבו, שהציעו לו על ספת העץ הרעועה, זו שהוא זוכר אותה מקדמות ילדותו, פושט את בגדיו מתוך חולשת לב של אדם קרוב לבכי והוא מטיל את חליפתו החדשה באיזה מקום שהוא, בלי סדר ומתוך רפיון ידים של יאוש. אלא שבבוקר, כשהוא מתעורר ורואה את אביו עומד ליד משכבו, לבוש במעילו ומוכן לצאת לפתיחת החנות, אז מנחש פיינשטיין מתוך עמידה זו של אביו כעין התחלה של תוחלת, ובקול צרוד קצת, כשקורי השינה עוד על עיניו, הוא מפליט שאלה קצרה: “נו?”

“ראיתי כבר את מי שהוא,” עונה אביו בקול מושפל לרגלי חשיבות הענין, “צריך עוד חמישים. אל תדאג – ישלישו בידי איש אמונים.”

וכשהוא מוסר לאביו אותו השטר בן-החמישים, שקבל מידי בעל הבית שלו בוורשה, מרגיש פיינשטיין כאילו הותר לו להיות שרוי בציפיה של תקוה; מתוך תיקון לב הוא צופה לקראת הערב, מסלסל בינתיים בבגדיו בטרם צאתו אל הרחוב ונכנס שוב, אחרי גמר טיול, לחנותו של קרלין. הפעם נוהג פיינשטיין כעין חרות כשהוא נכנס בשיחה עם החנוני האמיד, אותה מידת החרות הנקנית מתוך שיתוף במשחק הקלפים; והלז, היהודי נמוך הקומה ורחב הזקן, המהודר בפנים רעננים של חנוני תקיף, הקונה לו משכבר הימים את פרנסתו בחנות מרוּוחת ונקיה, מפנה את לבו אל העלם מתוך תוספת של נימוס, זו שבני העיירה רוחשים תמיד לבנים מצליחים של אבות מדולדלים. ובעל החנות אינו נמנע בינתים מלערבב בשיחה דברים מוסבים על הקלפים:

“וכי נהנית אתמול מן ה’אוקו'?”

“אני משחק רק ב’אוקו', רק את המשחק הזה אני אוהב.”

“תקדים לבוא הערב.”

“וכי מה לי לעשות עד אחרי בחינת הצבא?” – כבודו משחק יפה ב’אוקו'."

“גם אתה משחק הגון.”

“אין כמשחק הזה: מוצצים מן השני את דם התמצית – ובלא כלום! יהודי וורשה – אלו משחקים ב’אוקו': או-או!”

“דבר ידוע: הללו משחקים ב’אוקו' כדבעי, בחריפות.”

“בוודאי, העיקר הוא החריפות.”

וכיון שבשעת-צהרים זו אין קונים מצויים בחנות, הם יוצאים שניהם ביחד ועוברים בצעדים מדודים את מגרש השוק, וכשפיינשטיין, מדי לכתו על יד איש-לוויתו, מנענע במתינות הידור את מקלו החדש… ומנגד, מעבר השוק השני, עומד באותה שעה על מפתן חנותו העשויה קרשים יהודי ארוך, המאהיל בידו על עיניו, כששני קצות זקנו המדולדל נעים אילך ואילך ברוח הסתיו. מאליו יוצא הדבר, כי קרלין, כיון שהוא מהלך דרך כבוד עם הבן, מרכין את ראשו הרכנה ניכרת גם כלפי האב. ובערב של אותו היום, כשהוא מצטרף אל החבורה בראשית המשחק, עלול כבר פיינשטיין להתחכם בהליכות המשחק הרגילות, להיכנס עם מי שהוא מן החבורה בדברי ערעור קלים ולהתעקש גם אל בעל הבית, כשזה אינו פוסק, מתוך כוונה גלויה לזכות, לעשות תחבולת-משחקים בכל משחק ומשחק. ואולם אחר-כך, כשהוא גורר לצדו את המטבעות שזכה, מבחין פיינשטיין בלי משים כי פני בעל-הבית נעשים מועמים וכי את ידו, שהוא שולח אז למנת הקלפים החדשה, הוא מושיט מתוך תנועה מתונה יותר מדי, כאילו הוא נתון לאיזה הרהור של חרטה. ופעם, כשנשאר קרלין, אחרי הפסד, יושב מתוך שהיה של אי-רצון, ובתו, שניגשה אליו ברגע זה, ניסתה להרים את קלפיו – דחה אותה האב באמירה של אי-סבלנות:

“סורי, ראי ביקשתיך, מזלי הוא ביש בלאו הכי. צריך כובד-ראש כלפי המשחק החדש…”

ומיד אחר-כך, כשנפגשו עיני בעל הבית בעיני האורח, חלשה על פיינשטיין דעתו לרגע והיה דומה לו, כאילו יצא כבר מעוּות שאין לו תקנה… ואולם כשהנערה לא נבוכה מגערת אביה ורק הרכינה קצת את ראשה כלפי קלפיו של האורח, התעודד פיינשטיין והעלה חיוך על שפתיו:

“תביט בקלפי – אפשר שלי היא תגרום דוקא מזל.”

הנערה מעמידה לעצמה כסא סמוך לאורח ואומרת בתמימות של בת עיירה:

“מוטב לי לשבת פה! הצעירים אינם בהולים כל כך על המשחק.”

“אדרבה, הצעירים הם יותר חריפים במשחק,” עונה פיינשטיין ומשווה על דבריו מין חשיבות תפלה של כובד-ראש, אותו כובד-ראש הבלתי צפוי, שהיהודי מסוגל להקנות לעצמו לפתע פתאום. ואולם מיד הוא נפטר מזה, כיון שעם נטית-ראש הוא מרגיש בקצה אזנו נגיעה קלה של שערות הנערה, והוא הולך ומשתעבד לאותה ההתרגשות הנאלמה והמתוקה, האופפת כל צעיר בן עשרים היושב מתוך שיתוף-כסאות גמור עם נערה צעירה ותמימה. וכשהוא מפסיד על-ידי-כך משחק אחרי משחק, נעשים פני בעל הבית נוחים ובהירים, ולבסוף, כשהוא נכנס גם הפעם עם אורחו בשיחה שלפני הפרידה, הוא משפיל את קולו אגב ידידות:

“מה נשמע”? הנעשה כבר איזה דבר?"

ופיינשטיין, כשהוא נפטר לבסוף מן האב מתוך אנחה קלה הבאה בעתה, הוא לוחץ פעם יתרה את יד הנערה:

"איזה ערב נעים, כל כך טוב פה, אצלכם – והיא ישבה על ידי – "

ומיד, כדי לטשטש את דבריו הראשונים, הוא מוסיף:

“היא רואה לפעמים את אחותי? כך, בשעת טיול?”

“אני ממעטת כל כך לטייל.”

“נצא פעם שלשתנו לטייל – לפנות ערב.”

" לא נזדמנתי עדיין לבית הוריו."

“אחותי יכולה להיכנס ולקחת אותה לטיול – בוורשה אני מטייל בכל יום בגן.”

“פה אין כמעט עם מי לטייל. אולי באמת נטייל, כשיזדמן.”

“עודני זוכר איפה מטיילים פה. ליל מנוחה.”

“ליל מנוחה. ידרוש בשלום אחותו.”

“ליל מנוחה.”

“יבוא מחר. הן פה אין לו מה לעשות. גם בוורשה הוא משחק בקלפים? למה הוא משחק?”

“ליל מנוחה. בוורשה חיים באופן אחר.”

וכשפיינשטיין יוצא החוצה הוא מתחיל פוסע בצעדים מהירים. והוא נזכר משום-מה, כי יש בעולם המון אנשים שאינם זקוקים למשחקי-קלפים ושמוצאים ענין רב בהרבה דברים אחרים. ואולם למחרת, כשפיינשטיין מקיץ בבוקר, בשעה שהתריסים כבר מוסרים, והוא רואה בחוץ את הערפל הדק אשר מבעדו נשקף רקיע חוור של תחילת סתיו, אז יזכור את הערב שעבר עליו אתמול כחלום מטושטש הנוגע ואינו נוגע בנפש; ובעמוד אחותו ליד משכבו ושאלה, כאשר התרגלה לשאול זה יומים: “ומה שרה? מה מעשיה” אז יענה לה פיינשטיין דבר-מה, בלי שישתף את עצמו באותו קורטוב החדש הצפון בדברי אחותו. ואחר-כך, כשהוא מניח תפילין לשם בקשת האם הנשנית מדי בוקר, הוא מתהלך הנה והנה בחדר הצר, כשהוא לבוש טוטפות ושותק שתיקה גמורה, מבלי גם להניע את שפתיו כמתחפש; אגב הליכה תפלה זו הוא מונע את עצמו מהביט בפני אחותו, ובית הוריו דומה אז בעיניו כקן של דלות שקטה ונושנה, שהוא, פיינשטיין, מנער שם לחינם את אבק המרירוּת. ואחר-כך, אחרי שהוא מתלבט מתוך שעמום עד הצהרים, מתכוון פיינשטיין לשמוע מפי אביו את החדשות אשר נהיו בדבר ה“ענין,” ואגב שמיעה נעשים פניו כה רפים, כאילו לא עברו עליו בכרך שש שנים מתוך ריסוק כל הרגלי הביישנות שנחל בבית הוריו, וברגעים כאלה, כשהאב, ליתר חשיבות, אינו מקדים לפשוט את מעילו לפני מסירת הדברים, ובני הבית עומדים לו מסביב ומשיחים זה לעומת זה דברי עצה וערעור, אז יש שהנערה, אחותו של פיינשטיין, תפליט פתאום דברי תוכחה, דברים חריפים וסתומים שנערה חדלת נסיון משיחה לפעמים בפני גברים בשעת צרה. ופיינשטיין, אף על פי שאינו עומד על התוכחה שבדברי אחותו, קולט ברגע זה כעין רמז לקסם של אשה, והוא עונה בהסכמה לדברי אביו, הממלא אחרי הנערה ומוכיח אף הוא את בנו: “בודאי, אתה צריך להיכנס בעצמך אל הסרסור. זה לא יזיק!” ואחר-כך הולך סובב פיינשטיין את אחותו, משתדל לשהות אתה רגע ביחידות, ואינו נפטר מערגת הלב עד שהוא מגלה לפניה:

“התדעי – שרה קרלין שואלת מדי פעם לשלומך. היינו יכולים לצאת פעם שלשתנו לטיול.”

“מדוע לא? כשתשתחרר. תראה איך שאתה תהיה אז כעין צעצוע.”

והנערה, שהתכוננה כבר לסור הצדה, נשארת לרגע במקומה ואומרת לאחיה בקול רך, המלא רמזים:

“פתי שלי, אם תשתחרר…”

ובאותו יום הולך פיינשטיין בעצמו אל הסרסור. ובערב, כשהוא יושב כרגיל אל שולחן הקלפים, הוא לוחש פתאום לבת קרלין היושבת על ידו:

“עוד שבוע.”

“עד בחינת הצבא?” מסיימת הנערה בעצמה.

“כן, רק שבוע.”

שתיקה. פיינשטיין נוטל את קלפיו, ודומה לו כי אזנה קלטה כעין אנחה קלה. ואולם מיד אחרי זה, כשהוא מרים בלי משים את ראשו, הוא מבחין בעיני בעל הבית, המצליף ברגע זה עליו ועל הנערה כעין מבט משותף לשניהם. עכשיו מחוּור לו הדבר, כי הנערה אמנם נאנחה בגללו, והוא גוחן שוב אליה ומתחיל במה שסיים:

" צריך יהיה לקום בבוקר וללכת."

והוא שומע את לחש תשובתה:

“גם אני אלך, כשיש מכירים.”

בלילה זה איננו ישן. ובשעות הארוכות, כשהוא מתהפך מצד אל צד ודמות הנערה מרחפת על פני הרהוריו המטושטשים כעיגול אור הצף לפני עינים עצומות, אז תהיה דפיקת לבו כה שקטה וחשאית, מבלי אשר ייטפל אליו משום-מה אף מה שהוא מיסורי הסנוורים הכרוכים אחרי נדודי שינה. ודומה לו לפיינשטיין כאילו הוא רק מרוצה לשלח בלי משים רזון בגופו.

ובאותו הבוקר המעונן, כשהשכימו ליום הטלת הגורלות, היה פיינשטיין מתכונן ללכת אל בית-הפקידות רק בלווית אחותו, מבלי אשר ישׂרך את דרכו כדרך בני עיירה, בחברת אב שאינו פוסק מללחוש אגב הליכה על אוזן בנו ומגלה לכל עובר ושב: “טירון הולך!” ואולם ברגעים האחרונים שלפני יציאה, כשנטפל אליו רפיון-לב משונה, לא הבחין פיינשטיין באחותו שנעלמה פתאום מן הבית, והוא יצא בעל כרחו ללכת עם אביו, שהתחיל תיכף ליציאה חוזר על הדברים שנאמרו כבר כמה פעמים במשך ימי הציפיה: “זכור איפוא: ניגש אליך טירון – אינך יודע כלום. אתה זר, אתה מוורשה…” ואז מיהר פיינשטיין לשאול בדבר אחותו, כאילו התכוון רק להסיח את דעתו מטורח הדברים שהתחיל בהם אביו:

“לאן הלכה יוכבד – אינך יודע?”

“נגשה אל חברה.”

ומיד אחרי דברי מענה אלה תובע האב את בנו:

“למה החילות לרוץ? אין למהר – אני צריך להגיד לך…”

פיינשטיין ענה כמבויש:

“עוד מעט יהיה גשם.”

“כך זה תמיד” עונה האב. “ליום הטלת הגורלות מזדמן הגשם הראשון.”

ואחר-כך, כשהם מעורבים בתוך המון האנשים הצובאים על בית הפקידות, מגשש האב פעם בפעם מכנופיה לכנופיה, וכשהוא מוצא לבסוף את בנו, הוא מיסר אותו בדברי לחש:

“לאן אתה הולך ונעלם מדי פעם? מה אתה מחפש? אמרתי לך – אתה זר פה, אינך יודע כלום…עמוד במקומך.”

ואולם פיינשטיין נשאר עומד על מקומו רק ברגע שהוא מתחיל להבחין מרחוק את דמות אחותו, המופיעה בלווית נערה אחרת בקצה הסימטא הארוכה המובילה אל בית הפקידות; רגע הוא כמפקפק מלהכיר מרחוק את הנערה השניה, ומיד לאחרי שהיה כל שהיא, כשהוא רואה כבר ברור את חזות פניה של שרה קרלין, ייראו בעיניו פני הנערה כחדשים, לא כתמול וכשלשום. הוא מתחיל צועד לקראת הנערות, וכשהוא מצטרף אליהן ובטרם יגיד דבר-מה, הוא נושא משום-מה את עיניו אל ענני הסתיו הנמוכים המאפילים על פני הסימטא, והוא אומר אחר-כך, כמתכוון לפרש לעצמו את העצבת הנסוכה על פניה של בת קרלין:

“איזה יום קודר – יהיה גשם.”

ואולם הנערה שואלת לענין, כאילו לא הביאה אותה הערתו של פיינשטיין לידי היסח-הדעת:

“לא התחיל עדיין?”

וכשהם הולכם שלשתם ומתקרבים אל המגרש המלא אדם שלפני בית הפקידות, נטפל לאט לאט אל פיינשטיין אותו הרגש הצובט את הלב, המצוי אצל טירונים הבאים עד מקום הפקידות עם ארוסותיהם… ומתוך רגש זה נרתע לבבו פעם בפעם מדי צעוד לקראתם חבורה של טירונים בני נכרים, בחורים חסינים ומהודרי מגפים, העוברים מתוך התזת קליפות של זרעונים ומטילים אימה של פגיעה גסה אף על פי שהם נסוגים לצדדין ברגע פגישה. אך הנערה כאילו פנויה עדיין להרהוריה; והיא שואלת אגב הליכה:

" זכות של מדרגה שניה – זו בטוחה?"

וכשפיינשטיין, לאחרי נטילת הגורל, נדחק לצאת מבין ההמון והוא נבלע לרגע מבלי יכולת למוש ממקומו, כשהוא כובש את הפתקא בכף ידו הנטויה וזוקף את ראשו מתוך אימוץ-ראיה, יגונב אליו לרגע מבט עינים מבוהלות, התועות על פני ראשי האנשים ונצמדות לבסוף אל פניו מתוך מבט שוקק ומזרז, ואז הוא בוקע לו בכוח דרך בין ההמון הצפוף, ומודיע אחר-כך בפני חבורת מלויו את מספר גורלו, כשהוא תובע בראשונה את בת קרלין להסכמת תנחומים:

"המספר יכול להחשב כגדול – כשיש זכות ממדרגה שניה?

ואולם בדרך חזרה, כשהאב אינו פוסק מלגחון פעם בפעם אל בנו ולצרף הוראות בדבר עיקר הבחינה העתידה, אז צועדת לה בת קרלין כנבדלת בפני עצמה, והיא נפטרת לבסוף מבני המשפחה מתוך אמירת שלום רגילה, שהיא מצרפת אליה דיבור בעתו: “יעמוד לו מזלו!” ואחר-כך, כשהם שבים הביתה, מתחילה בשביל פיינשטיין תקופת הסיום של טירונות תפלה, ללא הפקרות של טירונים שאינם בכדי שחרור: הוא כלוא כל היום בחדר מחשש טביעת-עין שדרכה לקלקל, בני הבית נפנים מדי פעם לאיזה מקום לשם חקירה, וכשהם שבים מן החוץ, ובפרוזדור הם מנקים משום-מה בחשאי את רגליהם מן הרפש אשר נהיה בינתים לרגלי הגשמים היורדים – אז יתלה פיינשטיין את עיניו בכל אחד מן המדברים כשפניו מביעים הסכמה לאה של אדם עומד בפני סכנה קרובה, וגם באותו הבוקר של יום הבחינה, כשאמו משדלת אותו ללבוש את מעיל אביו המדולדל – משום רבוי הרפש שבחוץ ולשם המעטת הדמות שאינה יכולה להזיק – אז אין פיינשטיין חושש כלל לדלדול דמותו בעיני מי שהוא שיפגש אתו, והוא רק שואל מתוך חוסר הבנה של מי שאינו בן בית גמור:

“ואבא מה ילבש?”

“הוא ילבש את פרוות החורף, ילד שכמותך” עונה אמו בקול רחמים ודמעות נאספות משום-מה ברגע זה לתוך עיניה. ומתוך רטט איברים חשאי ובלתי פוסק מתלבש פיינשטיין במעיל אביו ויוצא בלווית בני המשפחה, ואגב הליכה הוא אינו מפנה את ראשו לצדדין, אף על פי שפעם בפעם מכריז מי שהוא ממלויו:

“הנה פלוני הולך – גם הוא בין הנקראים השנה! יקטן שכמותו – עור ועצמות!”

“הנה אלמוני – עם מי הוא הולך שם? הזאת כלתו – הוא כבר חתן?”

פיינשטיין אינו נתקל בזכרון או בהרהור על מי שהוא – הוא כאילו מקשיב כולו לאותו הרטט החשאי המזעזע את כל קרביו; אזניו מאדימות עד לחמימות ומנוחה אטומה ואוילית נסוכה עכשיו על פניו הצנומים, החבויים מקצתם בתוך הצווארון הזקוף של המעיל הרחב. ורק ליד בית הפקידות ממש, כשהוא זוקר את ראשו מבין שולי הצווארון ועיניו, כשהוא מסייר בהן את הכנופיות הצפופות שעל פני המגרש, נתקלות פה ושם בדמות נערה חוורת פנים, רק אז הוא נזכר לרגע בנערה בת קרלין, והוא משהה אחר-כך שלא מדעת את מבטו על פני איזו נערה זרה, שעיניה אדומות כל שהוא מבכי…ומיד, כשאבא מזרז אותו לעמוד בקירוב מקום אל הדלת של בית הפקידות, הוא קובע לו בחשאי מקומו בין קהל ה“שקצים,” המריעים בלי הרף מתוך פיצוח זרעונים, ובמין מנוחה של ויתור גמור הוא שומע עכשיו את הקולות הפרועים האלה, שבזמן רגיל היה די באחד מהם לשׂרוט שרטת בנפשו… ורק להכרזת שמו הוא נרתע ועולה על המדרגות, כשהוא נדחף בידי “שקצים” העומדים כנד מימין ומשמאל.

וכשהוא יוצא אחר כך לבוש למחצה ומעל הסטיו שלפני בית הפקידות הוא זוקף את ראשו כלפי בני משפחתו, נעשה לו מיד מחוּור, כי אלו כבר יודעים את דבר שחרורו, והוא נלוה אליהם מתוך אמירה דלה של גילוי חדוה ראשון: “מה תגידו! משוחרר – לגמרי משוחרר!” ואז ממהרים המלווים להסתלק מן המקום הזה, שלפני רגעי מספר היה בעיני פיינשטיין כדבר-מה הדוחק את סדר העולם; עכשיו, כשפיינשטיין פוסע בדרך חזרה, הוא מפנה את עצמו מדי פעם אחורנית, הוא רואה את המגרש המלא אדם מתוך חביבות כל שהיא השכיחה לגבי דברים שהעולם זקוק להם… והוא פוסע הלאה כשהוא נוטה מדי פעם צעד לימין וצעד לשמאל, מבדר פתאום את שולי מעילו ומטיח כלפי אמו כעין תוכחה מתוך חדוה:

“למה הלבשתם אותי גלימה מדולדלה זו!” - ואולם הוא רק מצטער כל שהוא על תקלת דמותו, מבלי אשר ייטפל לצער זה כל הרהור או זכרון. וגם אחר כך, כשהבית מלא כל היום תשואות דברים ופיינשטיין אינו פנוי אף רגע בשביל למנות את שארית כספו, אף על פי שזה שעות מרובות שהוא מכוון למעשה זה את לבו – גם אחר כך שרוי פיינשטיין במבוכת נפש מיגעת ומענגת גם יחד, והרהוריו עולים ונבלעים בבת אחת באדי השכרון של תחילת חדוה גלויה, ורק כפנות היום, עת ערב סתיו קודר הולך הלוך וכהה מעבר לחלונות הבית הקטנים, והאב נכנס כשהוא נושא את מפתחות החנות, שהקדים לסגרה מבעוד יום, רק אז ניגש פיינשטיין אל אחותו ומשפיל את קולו:

"אולי צריך שיכנס מי שהוא לחנותו של קרלין, בכדי להגיד – "

והנערה עונה לו בערמת נשים, שלכבוד היום היא משמשת בה בגילוי:

“פתי שלי – שרה כבר יודעת.”

והנערה, שלא זכתה זה כמה בבית הוריה למשתה משפחה ובאחיה היא חושדת כי הוא מעלים את תוספת כספו – תובעת עכשיו כעין גמול בעד קורת-הרוח שהיא גרמה לפיינשטיין:

“צריך יהיה לסדר דבר-מה בשבת, לקרוא לאנשים.”

פיינשטיין, החושש לכספו, פונה במבוכתו כלפי ההורים:

“יוכבד חושבת, כי צריך להזמין את מי שהוא ליום השבת – סלקא דעתך – מחר כבר יום ששי.”

“יכולים, עוד יכולים להכין…” מזדרזת הנערה, שכל ימיה חול תפל, לבטל למפרע כל חשש. אך שאר בני הבית מחליטים, כי צריך להחמיץ את הדבר.

“לא כדאי להיות מפגע לעיני אנשים – עדיין בניהם של אחרים עולים לגרדום…” אומר האב.

“חבל על הכסף” מתחילה האם בזעף כל שהוא, וגומרת בבת-צחוק של מבוכה: “מוטב להוציא כסף זה לצרכי הבית גופו.”

ופיינשטיין, אחרי שמעו את דברי אמו, מסיים כבר באמירה סתומה:

“בכלל, לא כדאי.”

ויום השבת הבא נדון למפרע בחולין. אלא שלמחרת מבעוד יום ששי, אחרי שבחוץ נכלא פתאום הגשם, נמלך פיינשטיין בדעתו לצאת השוקה; הפעם הוא הלך ישר לחנותו של קרלין ויוצא משם אחרי שעה ארוכה, כשהוא נושא מתנה לאחותו – חגורת קטיפה עם פּורפּה של שן. ואגב הליכה הוא מבטל את חסרון כספו ברגש של נעימות, ההולך ומפעפע בקרבו לזכרון הדברים שהגיד לו קרלין:

“זכור ואל תשכח: במוצאי שבת – ‘אוקו’ לכבודך, אבל ‘אוקו’ כמו שנאמר.”

ואחר כך, כשפיינשטיין עומד ביחד עם כל בני הבית אל השולחן, שעליו מונחת לראווה החגורה המבהיקה, ואחותו מחייכת כנגדו מרוצה ומפויסת – אז נהנה אף הוא מקורת-רוח זו שהשרה במשפחתו, ולשם שביעת רצון גמורה הוא מעלה בזכרונו את נשף הקלפים הקרוב לבוא, זה העלול להביא לו רווחים תמורת הכסף שהזיל עכשיו מכיסו… ואולם אחותו מפנה את הרהוריו מענין זה, כשהיא מקפלת לבסוף את החגורה ואומרת לאחיה מתוך שילומי-תודה:

“בעד זה – נטייל מחר עם שרה שלך.”

ולדברי אחותו מצמצם פיינשטיין את מחשבותיו, ורגע בלתי רגיל עובר עליו, רגע של השגה גמורה שצירופה נעשה פתאום ובבת אחת. כל אותה אי-ההבנה שהיתה מצערת אותו בכרך למראה אנשי מסחר צעירים ועומדים ברשות עצמם, הגרים עם משפחותיהם בדירות נאות, בין רהיטי בית הגונים, אי-הבנה זו כאלו נסתלקה ממנו עכשיו ברגע אחד. עכשיו, לרמז הגלוי בדברי אחותו, כאילו נעשה לו פתאום מחוּור אותו המעבר שבין נער משרת בחנות ובין גלגולו של נער כעין זה לאחר כך – צעיר משותף לחנות מנופקטורה, שבדירתו בעלת שני חדרים מרוהטים יפה מתפנקת אשה חמודה, שהובאה מן העיירה… ורגש של בטחון נקבע פתאום בלבו של פיינשטיין, רגש שאינו מסתלק ממנו גם לאחר כך; ואף למחרת, באמצע סעודת-הצהרים של שבת, כשנער זר נכנס לבית הוריו עם שני בקבוקי היין העטופים נייר צבעונין ושלוחים מאת קרלין לכבוד האורח – גם אז, כשכל בני המשפחה מטיחים דברי התרגשות זה כלפי זה ובפני אמא פורחת משום-מה אדמומית של בושה, יודע פיינשטיין להפליט במנוחה:

“נאה מאוד…בערב אכנס לשם… הפעם אני כבר מחויב להיכנס.”

ואחרי הצהרים אין פיינשטיין מזרז את יוכבד אחותו, המתחילה להתלבש עם עלות ההורים על יצועם וגומרת להתקשט לריטון קולו של האב ההולך ומגיד, מתוך זעף שלאחרי שנת-הצהרים, את “שירי המעלות” של שבתות החורף. וכשהם יוצאים, אין פיינשטיין מערער על דעת אחותו, המצוה לו לצאת בראשונה יחידי על דרך הטיול הצרה, הנמשכת ליד הגדר הארוכה של חצר האחוזה אשר לבית הגרף. ורק לאחר כך, כשהוא רואה מרחוק את שתי הנערות, ושרה קרלין, זו הנערה הזעירה, שהיה רגיל לראותה על ידו כשהיא מנענעת מתוך ענוות בית את צמותיה ונכשלת באדמומית של מבוכה מדי היכנסה אתו בשיחה, זו מופיעה עכשיו לעיניו כנערה טובת-הילוך, המשווה על עצמה את הידור הבטחון הכרוך אחרי בנות ישראל בשעת הטיול, ורק אז מתחיל לבו מהסס מתוך ביטול כל שהוא כלפי עצמו והוא מפליט בשפה רפה את אמירת השלום הראשונה:

“לא ראיתי את פניה זה כמה ימים.”

ופה, במקום הטיול, עונה הנערה בקול מצלצל, כמעט מתנכר:

“אבא אמר, כי הוא יבוא בערב.”

פיינשטיין נמנע מתוך מבוכה מלענות לה דבר-מה, ומדי לכתם שלשתם הוא שרוי בשתיקה של אונס; ועל ידי זה כאילו ניטל עיקר הטיול ממנו, מפיינשטיין, ונעשה תלוי רק בשתי הנערות, המטיילות שתיהן זקופות ראש ומשיחות ביניהן מתוך מידה אחת של הנאת-הטיול. ורק לאט לאט מלמד פיינשטיין על עצמו חובת שיחה מתוך חשיבות אחותו, וכשהוא נכנס עם בנות לוויתו בדברים, הוא תמה למידת ההקשבה הגמורה שהוא נדון בה מיד על ידי שתי הנערות גם יחד. וכך הם מהלכים שעה ארוכה, הלוך ושוב במסילה הצרה, המלאה לכל ארכה קהל יהודים צפוף ומשולב, אלה בני עיירה שקשה להם לוותר על טיול-שבת בלתי צפוי, החל לפני שבועות הסתיו הארוכים; מדי פעם, כשצפיפות המטיילים מביאה אותו לידי שתיקה, מעלה פיינשטיין על שפתיו בת-צחוק של בן כרך, ולבסוף, כשיום הסתיו הקצר מתחיל כבר לערוב, הוא פונה אל בנות לוויתו כמתאונן:

"למה לנו להידחק? נטייל הלאה, עד למסגד הקתולים. שם כל כך שקט, אין איש – עדיין אני זוכר – "

ואז עומדת פתאום אחותו מלכת, כנמלכה בדעתה, ואחרי רגע של שהייה היא אומרת:

“התדעו ילדים – לכו לכם לבדכם. אחרי ‘הבדלה’ אני צריכה להיות בבית.”

“איך לא תתביישי – כבר!” מראה בת קרלין לחברתה חיבה יתרה, כשהיא אומרת לה את דברי התוכחה בשפת המדינה.

ומיד הם נשארים לבדם, כשהם הולכים ומעמיקים לתוך סימטא שקטה וריקה מאדם, שלארכה משני עבריה נמשכים בלי קץ גדרי גנים. וכשהם מתחילים צועדים בנחת ובצעדי חרש על פני החול שבצד הדרך – דרך של סיטמת נכרים מרוחקת, הנקיה מרפש בתחלת ימות הגשמים – כובש פיינשטיין את קולו ושואל:

“היא טיילה מימיה בדרך הזאת?”

“לא, לא טיילתי כאן מעולם, אבל איני פוחדת.”

“ואנחנו מטיילים פה בפעם הראשונה. אין טיול נאה מזה.”

“כן – אין פה ‘שקצים’?”

שהיית רגע ושתיקה.

“דומה לי שאין… עדיין אני זוכר: עוד כשהייתי ילד – ‘שקצים’ לא היו מהלכים כאן.”

“הוא יעץ עצה טובה: שם, כשמטיילים, נדחקים ולא יותר.”

והיא מצטחקת, מבלי הסב אליו את פניה:

“הוא בן-כרך ויודע מה שטוב.”

“היא בעיירה – ואף על פי כן… הכל תלוי בנערה – האם היא לא יודעת את זאת…?”

היא נבוכה קצת ורוצה להסב את הדברים:

“כבר חשך – כמעט.”

והיא מפשילה את ידה לאורך שמלתה, כמתכוונת לאסוף בכף ידה את קיפוליה השמלה.

“לא צריך להזהר, אין כאן רפש.”

והוא נוגע נגיעה כל שהיא באצבעותיה, כשהנערה נשמעת לו ואוספת אליה את ידה.

הם הולכים בדממה, כששניהם נבוכים, ואולם בעוד רגעי מספר, כשהנערה מפנה את עצמה כל-שהוא, כמתכוונת לשוב על עקביה, מניח פיינשטיין את ידו על זרוע הנערה מתוך אחיזה רפה, וממלמל בשפתיים רועדות:

“נלך עד לקצה הדרך.”

וכשהיא נשמעת לו והם הולכים הלאה, כשזרועותיהם נתקלות באפלה זו בזו, משלב פיינשטיין בחשאי את ידו מתחת לזרוע של בת-לוויתו, ואומר בלחש:

“כך – טוב?…”

אין מענה. מתוך היסוס לב משיב פיינשטיין לאט לאט את ידו, ושואל אחר כך, כנפחד מן השתיקה הארוכה:

“שרה, אם אני אשאל – – היא רק מטיילת אתי, סתם –?”

“הן הוא בעצמו רצה ללכת הנה…”

תנועת יד של התרגשות ומבוכה:

"לא זה! הן קודם טיילנו שם, ואחר כך הלכנו הנה, לבדנו – "

“הן הוא יודע, כי גם אני חפצתי לצאת אתו לטיול.”

“כך?”

“הן אני אמרתי לו, כי אלך – כשאמר לי בביתנו. הוא זוכר?”

“אני זוכר. ואם אני אגיד לה עכשיו – היא לא תאמין לי.”

“אני אאמין לו. מה?”

“כשהיא יושבת על ידי אצל השולחן – אחת היא לי: כאילו טיילנו.”

“ולי נעים רק עכשיו. – כשישבתי על ידו בביתנו – כל הזמן – הוא לא חשב?…”

“מה?”

דממה. ואחר כך לחש:

“שרה –?”

“מה? יגיד איזה דבר.”

“שרה, נלך שלובי-זרוע.”

“למה הוא מבקש כזאת? נשוב על עקבינו.”

“כבר? נשוב על עקבינו, אבל נלך שלובי זרוע.”

שתיקה מסביב, אפלה ורשרוש לילה הבא מתוך הגנים, הם נלחצים כל-שהוא זו כלפי זה, כובשים את צעדיהם אגב הליכה חשאית ושניהם מורידים בחשכה את עיניהם מדי התקרבם אל קצה הסימטא.

"שרה – כבר? האם לא נשוב יותר עוד פעם – "

הנערה משיבה לאט את ידה השלובה ולוחשת:

“נעמוד כך – קצת”.

קצת נעמוד, ואחרי זה נלך הביתה! והיא עוד תחשוש שמא נפגש במי שהוא בדרך!"

"לא, ילווני עד הבית. אינני חוששת לכלום. וכי נזהר – אם נטייל עוד פעם ושתים – "

"אבל לשוב מיד, כך – "

“יגיד עוד איזה דבר, בטרם נלך.”

“תגיד היא, שרה.”

“מה?”

שתיקה.

“תגיד לי: אתה – פעם אחת.”

“יגיד הוא קודם: אַת.”

“הנה אני אומר: אַת?”

“מה: את?”

“שרה אל תגידי כך – אַת אל תגידי כך.”

“מה אתה אומר: אַת?”

“אני אומר לך: אַת – פעם אחת, שרה, שרה’לי, פעם אחת אני רוצה לנשק אותך.”

קול רועד:

“אתה אינך רואה אותי – כל כך גדול החושך.”

“שחי אלי, שרה’לי.”

ושפתי העלם נוגעות בלחי הנערה מתוך נשיקת לילה קרה.

ובערב כשהוא יושב עם שתיית התה בקרב בני משפחתו ובבית הקטן של החנוני הדל שורה ענוות-שלום יתירה של מוצאי שבת, אז שוהה פיינשטיין על כוסו מתוך צמצום-לב של ציפיה, ולמראה פניו, כשעין חשיבות הרהורים נסוכה עליהם, מתעורר אביו להיכנס אתו בשיחה, שיחת ענין של יהודי בן-עיירה, ששעתה חלה, כרגיל, בליל היעוד של מוצאי שבת.

“דוד, אפשר לדבר אתך עכשיו?”

מתוך שתיקת הצפיה, המשתררת בבת אחת מסביב לשולחן, משער פיינשטיין, כי בני משפחתו משותפים כבר למפרע בסוד הליכותיו; ואולם כבן-כרך שאינו מודה בשיתוף גמור, הוא מתחפש ושואל:

“וכי מה?”

“ילד שכמותך,” נאנחת פתאום האם, “אולי אין זה כלל בגדר היכולת…”

“אשה את – ומפטפטת…” מצטחק האב ומדליק בהנאה את הסיגריה הראשונה של מוצאי שבת. “שייך לומר: בגדר היכולת או לא בגדר היכולת! שייך לומר: - זה אצל חייטים? דוד משתקע שם בבית, אנשים מנחשים – מה את חושבת – זה לא איכפת לו לקרלין?”

ואז קם פיינשטיין ממקומו ומצטחק אף הוא כאביו:

"בכלל – אין הזמן דחוק, אבל אבא צודק. אם אב יודע – כך נהוג בעולם… – " ובדרך, כשהוא הולך לבית קרלין, אין היסוס לבו של פיינשטיין מכוּון כלל כלפי קרלין-האב; הוא רק חושש שמא תחלש עליו דעתו מיד להיפגשו עם הנערה, זו שהוא, פיינשטיין, לא קנה עדיין הרגל ביחס אליה ושהיא מיועדת לו אף על-פי כן בכוח הכרה שאין לערער עליו… ואחר כך, בשבתו אל שולחן הקלפים בבית קרלין, מרגיש פיינשטיין את עצמו כלפי חבריו למשחק כבן-חורין גמור, וגם כנגד בעל הבית הוא עושה בכל תחבולות-משחק, וכשהלז בא, כרגיל, אחרי כל הפסד לידי זעף כל שהוא, אז יש שפיינשטיין מסתכל בו מתוך חיוך ופונה אחר כך להביט בפני הנערה היושבת על ידו, כמתכוון לדון בדמיונו את הנשיקה שנשק לבת קרלין, והוא ממעט להיכנס בדברים עם הנערה, כאילו הוא נמנע מלפנות אליה בלשון נסתר גם למראית עין, ולטשטש על ידי כך לו גם טשטוש כל שהוא את זכות השיתוף שקנה לעצמו לגבי בית אמידים זה, במקום שנערה בת זקונים קנויה לו, לפיינשטיין, למפרע. ורק כשהוא גומר, מדי קומו מאצל השולחן, את הרהור החפזון בדבר כסף הרווחים של הערב, הוא בהול רגע אחד לכוון כלפי הנערה דברי יחוד חטופים, כשהוא נמנע לרגלי זה בעל כרחו מלהיכנס עם בעל הבית בשיחת-פיוס שלפני פרידה. וכשמזדמן לו, ברגע הפרידה האחרון, לצרף דיבור נוסף אל אמירת השלום הנאמרת מאונס בקול רם, אז הוא ממהר ללחוש לנערה, כמשיח דאגה כמוסה בלב:

“לו יכולנו להתראות מחר.”

והיא עונה לו בענוות נערה השרויה בצל משפחתה:

“הן אי-אפשר לטייל – אינני יודעת.”

וכשהוא יוצא החוצה, אופפת אותו החשכה הטחובה של ליל סגריר בסתיו, והוא הולך ופוסע ברפש כשהוא רועד מקור במעילו הדק, מעיל כרכים זול ומבודר, שהוא אצלו אחד ויחיד. ואז הוא חוזר בפני עצמו על הדברים שאצר בהם את דאגתו הכמוסה:

“מחר צריך להתראות אתה.”

ואולם למחרת הולך הרפש הלוך ורב, וכשעובר עליו היום הקצר מתוך שלום שעמום של בית הורים דל, הוא ממהר בערב שוב אל בית קרלין, ויושב את שולחן הקלפים מתוך משנה צמאון של אדם השב אל הרגל מענג, אחרי סבל מרובה. ולבוקר שוב אותה התפלות הממלאה את החדרים הטחובים, שמבעד חלונותיהם הקטנים מאפיל רפש הסתיו השפוך בחוץ מקצה ועד קצה. ופיינשטיין, המבטל קצת את שממונו אגב עמידה ליד החלונות, במקום שהוא חוזר ומונה את כסף הרווחים שנצטבר אצלו במשך השבוע שלאחרי השחרור, מתנער ברגעים כאלה לזכר הטוב הצפון לו בנשף, זה הנשף שהנאת הקלפים מרובה בו על תוספת היחוד שפיינשטיין קונה לעצמו לגבי הנערה. ואולם באחד הערבים, כשהוא לובש את מעילו מתוך תנועת כשלון של אדם הזקוק לחפזון, מעירה האם, כשהיא נאנחת לעומת בנה:

“מעיל דק כזה – תתקרר חלילה. אולי תלבש את מעילו של אבא?”

“יפה אמרת!” מלגלגת הנערה, אחותו של פיינשטיין.

והאב ניגש אף הוא ואומר דברים מיושבים:

“מילא ילך כמו שהוא לבוש, אבל בכלל – מה יהיה?..”

ואולם בחוץ, אגב הליכה בחשכה, אין פיינשטיין מרגיש הפעם קור בגופו. הוא שקוע כל הדרך במחשבות המצטרפות כולן לתמצית דאגה אחת: "יותר אי-אפשר לדחות – שרה תעשה איזה דבר… – " ואולם כשהוא יושב אחר כך אל שולחן הקלפים, הוא מתיר לעצמו את ההנאה הגמורה שבהתחלת המשחק. ומתוך הנאה זו הוא נפגע כמעט כשבעל הבית מניח מקצה השולחן רובל כסף שלם – מטבע יחיד הפוגם את הפרעון. ואז מפליט פיינשטיין, כמעט שלא במתכוון, את האמירה השגורה על פיו מתוך הרגל של משחק בקלפים:

“יותר טוב לפרוט”.

“עדיין לא הרויח!” מלגלג בעל הבית באי-רצון. פיינשטיין מבליע, כרגיל, את מבוכתו מתוך חיוך כלפי הנערה, אלא שפניה של בת קרלין, היושבת על ידו, נראים לו כמו זרים, כאילו שורה עליהם ענוותנות של עצבון. ואולם מיד נתבע פיינשטיין לטרוף את הקלפים, ואחר כך, כשהוא זוכה במשחק, הוא נכשל שוב באמירה מכוונת כלפי בעל הבית:

“ובכן הוא נשאר לי חייב עשר פרוטות”.

" אני יודע, יודע," מפטיר הלז בזעף גלוי.

וברגע זה, כשפיינשטיין שם את עיניו בפניהם של שאר המשחקים, שאין בהם אף רמז קל של הסכמה לאותו ערעור צודק שהוא, פיינשטיין, התיר לעצמו – אז ייטפל אליו בפעם הראשונה רגש של מחאה כלפי בעל הבית אמיד זה, הלוקח לעצמו בכורת-הרווחים ושאינו דומה כלל לאותם דיירי החדרים שבכרך, המאספים חברים לשם משחק, כשהם מאכילים את האורחים ומלעיטים אותם מכספם… ומתוך תוספת מחאה של אדם בהול על ממון הוא מוסר גם בשלישית מודעה כלפי בעל הבית:

“עכשיו עשרים ושמונה אגורות.”

מתוך כעס מתרומם בעל הבית למחצה ממקומו:

“אין איש תובע – רק הוא!”

כהרהור של חרטה עובר במוחו של פיינשטיין, והוא מנסה לפייס את בעל-הבית:

“אני לא נתכוונתי – רק לשם המשחק.”

ואולם בעל-הבית, שנתרגל לנהוג בשעת קלפים שררה של אמיד-עיירה, איננו עוצר כבר ברוחו ומסיח אגב ישיבה:

“שיחקנו כבר בלעדיו – בביתי אין כופים.”

פיינשטיין, כאדם רפה-רצון שקשה לו להיחלץ מן המיצר, מתרומם ממקומו כשהוא מעלה על פניו הבעה של רוגז גמור:

"אם אין כופים אותי – "

וכשהוא נכשל בלבישת מעילו מתוך רטט אברים בלתי-פוסק, הוא נשאר שוהה לרגע לקול הנערה החרד:

" מה זה! מה הוא עושה!"

ואולם מיד נשמעת גזירת האב:

“שרה! אל תתערבי! מי שרוצה ללכת – ילך!”

וכשפיינשטיין יוצא, מלווה אותו קולו של בעל הבית, הספוג עדיין רוגז:

“מי צריך לטרוף את הקלפים?”

וכשפיינשטיין שב באותו ערב הביתה והוא מענה את נפשו למצוא איזו אמתלא לתשובתו המוקדמת, פונה אליו פתאום אביו בדברי דאגה:

“חפצתי לשאול אותך – מה בדבר המשרה שלך בוורשה?”

מתוך לב נואש, המתמרמר כלפי בת קרלין, מתרץ פיינשטיין לאביו:

“המשרה ישנה בוודאי… צריך לנסוע – מחר-מחרתים.”

ואולם הוא שוהה עוד בעיירה שלשה ימים, שלשה ימי סתיו מגדילי רפש ושממון. ולפנות בוקר עכור, כשהוא מתחיל כבר להפרד בשביל לנסוע מבית אבא, אז הוא מטיח פתאום כלפי עצמו הרהור של תוכחה ובוז: הן הוא היה יכול לכתוב מכתב לקרלין! לוּ ידע האב, כי הם היו כבר לזוג, כי הדבר הגיע כבר לידי נשיקה! – ואז נפרד פיינשטיין מאחותו מתוך אמירה חשאית:

“תחכי למכתבי. אני אכתוב לך מוורשה.”

ובדבריו צפון עדיין רמז כל-שהוא של תוחלת.