פעם אחת, בתחילת תקופת הריבוֹלוּציה, כשנגזרה גזירה על ההליכה בחוץ בערבים, קרה לי מקרה אחד קל ערך ומוּזר מאוֹד.

הדבר היה בליל חורף, באחד הלילות הקרים והאילמים, כשכוכבים רחוקים ועמומים רועדים בשמים השחורים באור מעולף ופלאי ורומזים לבני אדם האחוזים בחום לב אשה, כי יש דבר מה מטוּב הנצח בסתר חדר חם ובעדנת שפתי רעיה הנצמדות אל שפתיהם בדומית הלילה האילמת. אני, אף על פי שרחפו מסביבי מוראי ליל-מסתורין של נדודי קוזקים ברחובות הריקים מאדם, ועל פני המדרכה, שהייתי עובר אותה בצעדי חרש, הרקידו מאורי הגז מתוך פנסיהם השבורים לשונות צל משונות, הייתי מאזין בכל זאת לרחש לבי שהיה תובע אותי, מדי התקרבי אל הבית שבו גרה הנערה, אשר דמיון אהבתי יעד אותה למעני. צעדי הלכו הלוך וקצור, מדי התקרבי אל הבית ההוא, עד שעמדתי שם לסוף לפני השער, הוצאתי את שעוני לראות אם יהיה סיפק בידי להכנס אל הנערה, לראות את אור פניה ולשוב אחר כך הביתה עד הזמן הקבוע להליכה בלילות. ברשותי נשארו רק עשרה רגעים, ואני, מבלי הכניס את שעוני אל הכיס, כאלו חסתי גם על מועף עין אחד, הרימותי את ראשי אל על, אל שורת-החלונות השלישית של הבית; נוכחתי כי יש אור בחלון חדר הנערה, ואולם ביחד עם הרושם הרגיל של ריבוע אור מבריק, שקבלו עיני ברגע שהרימותי אותן למעלה, נחרת במוחי עוד דבר מה לא-רגיל ומוזר קצת. רגע עמדתי על מקומי, כשאני תוהה על איזה דבר שלא בא עדיין בקרבי לידי הכרה, מבלי שנכנעתי עדיין גם לפני החלטת הלב, שהיתה אצורה בי מתחילת הערב, וכשהשעון עודנו בידי, עברתי אחר כך כתוהה את מבוא השער. החילותי להתרומם על פני המדרגות, כשאני מתאמץ בכל כוחי לתפוס את הרעיון שהיה נוגע ואינו נוגע במוחי; רק על רצפת האבן הראשונה שבין קומה לקומה עמדתי פתאום כמסומר על מקומי, כוונתי את כל חושי לאותו הדבר הזר, שהבהב לפני עיני שם בחוץ, מדי עמדי בראש מורם לפני החלון המואר. רגע אחד עמדתי כך מבלי נוע, עצום עינים למחצה, ובמוחי התחילה להחרת הרצועה האדומה של צעיף הנשים הדק והשקוף, שהיה תלוי ויורד על פני הוילון הלבן המכסה את החלון עד החצי. זה היה אמנם צעיף הקיץ של הנערה, שאני הכרתי אותו, ושעכשיו, כשראיתיו תלוי בליל-מסתורין זה על פני הוילון הלבן, נתרשם בראשי כדבר-מה לא רגיל, כאות תעלומה המיועד לדבר-מה. רק משחק הצבעים הזר, אותה הרצועה האדומה הפרושה על הלבן, התעו לרגע אחד את מבטי, נסיתי להרגיע את מבוכת לבי, מדי הוסיפי להתרומם במהירות יתרה על פני המדרגות וכשאני קובל בפני עצמי על הרגעים המעטים שעברו עלי מתוך תעתועים. ואולם כשדפקתי באצבעותי על קיר חדרה של הנערה ועמדתי רגע אחד, שוהה ומצפה לפתיחת הדלת, נקרע פתאום תהום צר ועמוק בנפשי, ואני, כשאנכי אוחז בידי הרועדת קצת את קצה המנעול הקר, הייתי צופה ורואה, כי סוד הרצועה האדומה נח עמוק בנפשי ואינו מסתלק משם; אך כרגע הכרתי את קול צעדיה של הנערה, צעדים זהירים, חרישים ומהירים של יצור אדם הצעוד לקראת דבר-מה יקר אהבה ותעלומה. לקול הצעדים האלה שטף את לבי רגש של רוך עד לסנוורים, ובעמדי אחר כך ליד הנערה, בפרוזדור הבית האפל למחצה, אחזתי ולא הרפיתי את ידיה, כשאלו היו עסוקות בסגירת הדלת, ושפתי מלמלו בחשאי שלום אהבה. ואולם ידי הנערה נכשלו משום-מה פעם אחרי פעם בסגירת המנעול, עד שניגשתי אנכי, הרחקתי אותה הצדה בתנועה קלה של חיבה וסגרתי את הדלת. לאחר שנפטרתי מעבודת רגע זו, שטיפלתי בה גם אנכי בידים רועדות, ראיתי והנה אני כבר לבדי בפרוזדור האפל. רקע שהיתי יחידי באפלה, כשאני מאזין לרגש הסתום, שתקף אותי לפני זה על המדרגות ושהתחיל מפעפע שוב בלבבי, ולסוף נעקרתי ממקומי, נכנסתי בצעדים חרישים לחדר הנערה, כשלבי הולם וגווע חליפות וכשאני מכוון להצמיד את מבט עיני הראשון לפני הנערה, כדי להבחין בהם את פתרונה של איזו תעלומה לא-ברורה. הנערה, שישבה על המיטה וידיה היו שלובות על ברכיה, הישירה את מבטה לנגדי, וגם אני, מדי התקרבי אליה, לא גרעתי עין ממנה ולא הוצאתי הגה מפי. לסוף נפלטה מפי רק מלה אחת חרישית, כשבת-צחוק קלה ומוזרה עוותה את שפתי:

“נכנסתי”.

היא לא ענתה כלום, רק זזה קצת למראשותי המיטה, כמזמינה אותי לשבת על ידה, ועיניה היו צמודות עדיין אל פני. אנכי ישבתי בלאט בקצה המטה, ידי נחה כמו מאליה על יד הנערה, וכשידינו נוגעות ואינן נוגעות זו בזו ישבנו שנינו רגעים אחדים מבלי דבר דבר. ולאט לאט, מדי הוסיפה ידי ללחוץ את יד הנערה, הסבה היא את עיניה ממני והעבירה את מבטה הקופא לעבר החלון, אל מול רצועת הצעיף האדומה. וכאלו קסם גם לי הארג השקוף והאדום הזה, שהבהב לנגדי מעבר החלון, הצמדתי גם אנכי אליו את מבטי הרוגע וידי לחצה עדיין בחזקה ובלי דעת את יד הנערה. פתאום נשמע קול הנערה, שצלצל באזני כקול כבוד הבא ממרחקים:

“הנה שם ברחוב מהלכים – קוזקים. איזו שעה עכשיו?” אני לא עניתי. הנערה התרוממה מעל המיטה, התקרבה בצעדים חרישים אל החלון, ואני – אחריה. רגע עמדנו שנינו בלי נוע, מקשיבים לרחש התעלומה שבלבבנו ולשאון שעטת הסוסים של משמר הקוזקים, העובר ברחוב, עד שהפסיקה הנערה ראשונה את הדממה:

“התשמע? הן לא יעבור עוד איש בחוץ –”

אני לא עניתי גם בפעם הזאת. הנערה הניחה את ידה האחת על שכמי ותעמוד כך רגע בלי נוע. ופתאום הושיטה לאט את ידה השניה אל הצעיף האדום, החליקה עליו באצבעותיה, כמהרהרת בדבר-מה, ולסוף הסירה בחפזון את הארג הקל מעל פני הוילון הלבן. היא השמיטה ברגע זה מהר את ידה השניה מעל שכמי, התחילה לגלול בשתי ידה את הצעיף והפסיקה באמצע, כאלו ניחמה על מעשיה, גוללה אותו אחר כך לכל ארכו ופרשה אותו על ראשה.

“איך…” חשבתי אני לשאול דבר-מה בדבר הצעיף וחזרתי מיד מכוונתי. אמרתי:

“הקר לך?”

הנערה רעדה בכל גופה רעידה קלה וממושכה. היא מלמלה:

“קר לי קצת…נשב על המיטה.”

ישבנו שוב על המיטה. ואני, כשהתבוננתי לרטט הקור המוזר שלא הרפה מן הנערה, לקחתי את אחד הכרים מיצוע הנערה הלבן ואשים אותו לרוחב המיטה. הנערה נשענה עליו בראשה ולאט לאט קיפלה את רגליה תחתיה ותעצום את עיניה. מסביבנו היתה דממה, כל שאון לא הגיע מחדרי הבית האחרים, והשקט הכבוש הזה ביחד עם שאון המסתורין של שעטת סוסים, שהיתה צפה ועולה לפתע פתאום, השפיעו גם עלי כעין תרדמה של הזיה. עיף-לב קיפלתי את גופי ליד הנערה, כשמגע השמיכה הכחולה שעל גבי המיטה עורר בי את רטט הקור של העצבים המזדעזעים מכאב המסתורין הקל, שכל מקום-נכר גורם אותו, וביחד עם רגש הנכר הזה לא חדלתי גם מהתנחם מבלי דעת, כי דמיוני רק נפל בפח תעתועי רגע. עוד רגע וראשי נח על קצה הכר, קרוב אל ראש הנערה, שפתי נגעו כמעט בשפתיה ונשימתי התבוללה בנשימת פיה. אך הנערה לא זעה, שפתיה לא רטטו כשנגעו בהן שפתי במגע העור הראשון והרך, נשימתה רפרפה ישרה ומדודה כמקודם, ורק על לחייה הלבנות נגלה כעין אודם קל. אני הרימותי מעט את ראשי, ידי האחת נשענה על מטיל הברזל שבקצה המיטה וידי השניה והרועדת נמשכה כמו מאליה לתוך מבוא התעלומה הצר שבין הצעיף האדום ובין לחי הנערה המתאדמת והרכה. רגע ארוך רעדה ידי במחבוא הרך והחם הזה, כשחצי גופי נטוי על פני גווית האשה הנחמדה והאילמת, ולאט לאט החליקה ידי לתוך רשת השערות הסבוכה והחמה, ואולם בראשי אצבעותי, שנכשלו פעם אחרי פעם בארג השקוף של הצעיף הקל, הרגשתי מרגע לרגע כעין דקירות קלות של קור, שהיה מפעפע ועולה מראשי האצבעות לתוך לבי. עיני נסגרו כמו מאליהן וראשי, שכבד עלי פתאום עד לכאב, צנח לסוף בלי אונים על חזה הנערה ושפתי נצמדו לשפתי יצור האשה האילם והפלאי בנגיעה כבדה ומהירה, שלא היתה דומה לנשיקה. נדמה היה, כי משנינו ניטלה באותו רגע שפת היצורים הרגילה, ושפתי הכבדות והעיפות דפקו דפיקה של כאב וחרדה על שער נפש האשה. הנערה לא זעה. שילבתי את ידי על לבי והוספתי להביט מבלי הניע עפעף אל פני הנערה, שכעין מנוחה של תרדמה היתה נסוכה עליהם. ואולם אנכי, מבלי דעת בעצמי בשלמה, הידקתי את שיני מתוך זעף של חרדה, וכאילו באני אסון פתע היה לבי אובד והולם: היא לא ישנה, היא לא ישנה! וכה ישבתי רגע אחרי רגע בלי נוע ובעינים קופאות ופקוחות לרווחה, ולתוך נפשי היה מפעפע פחד הקסם הנסוך על פני יצור אדם הנם רק למראית עין. עיפתי לסוף ממצוקת לב, ואקום. ניגשתי בלאט אל החלון, הכנסתי את ראשי מתחת לוילון הלבן והחילותי להשקיף החוצה. בחוץ ראיתי רק את נענועי אורות הפנסים האילמים ואת חורי החלונות השחורים, שנשקפו מעבר הרחוב שמנגד כשורות ישרות של איזה כתב לילה נעלם ושחור. שעטות משמרות החיילים חדלו כבר ורגל אדם לא נשמעה ברחוב, ולאט לאט נסכה הדממה גם בנפשי כעין מנוחה. הוילון הדק שעל פני החלון, שכיסה את ראשי עד כתפי, כמו הפריד ביני ובין חמדת הסתר שרחפה על פני גווית האשה הנחמדה המתעטפת בתרדמת סוד במיטתה. כעין הרהורי חרטה קלים התחילו תועים במוחי: למה השלטתי על עצמי את רושם הרגע המוזר עד לידי תעתועי לב?

שעה ארוכה עמדתי כך, עד שהתחיל כבר להתגנב לתוך לבי רגש קל של בחילת שממון, שאינו שולט על אדם אלא ברגע של אפיסת כל רחש מסתורין בלב, ומזכרון הנערה, שהיה צף ועולה מרגע לרגע במוחי, נסתלקה כבר מצוקת הסוד של דבר מה מושך ואיום כאחד. אמנם מקרה קל ומוזר קצת גרם לי להישאר לכל הלילה עם הנערה אשר חמדתי, וברגע זה, כשהוצאתי את ראשי מתחת לוילון הלבן, הייתי מחכה רק לפתרון אחד – לפתרון העונג.

צעדתי בצעדים חרישים אל המיטה, ואולם מדי התקרבי אל הנערה התעוררה בי שוב, למראה הצעיף האדום הפרוש על פניה, כעין חרדה לא ברורה. הנערה שכבה עדיין בלי נוע, עיניה היו עצומות מתחת לארג הדק ונשימת אפה יצאה מדודה וחשאית, כנשימת יצור אחוז תרדמה עמוקה. גחנתי עליה ואלחש את שמה על אזנה.

היא לא זעה.

רגע עבר אחרי רגע ואנכי הוספתי לעמוד גחון על גבה, כשעיני צמודות אל מסכת הארג השקופה והאדומה, המשווה על פני הנערה, שהיתה לי כל הימים כה קרובה, נכנעת וחביבה, איזה פחד של בחילה שלא ידעתי לכנות אותו. ופתאום נולד במוחי דמיון מוזר, שנכנעתי אליו בעל כרחי במעוף עין אחד. בידים רועדות אחזתי את קצות הצעיף הקל ואסיר לאט לאט את מכסה הארג מעל פני הנערה, שתנועות ידי הזהירות לא העירו אותה מתרדמתה. זמן מה עמדתי בלי נוע ליד המיטה, כשעיני תועות ומביטות חליפות ברצועה האילמת והקלה, שהיתה תלויה ומתנפנפת על זרוע ידי, ובפני הנערה שהייתי מדמה לראות עליהם כעין חיוך קל של לעג, עד שהסיבותי לסוף את ראשי ונגשתי שוב אל החלון, כשאני נכנע כולי לחפץ מסתורין, שכאילו לא לבי הוליד אותו. עמדתי שוב רגעים אחדים בלי נוע, כשאני מאזין להלמות לבי ההולכת הלוך וחזוק, ואשים לסוף את הצעיף על פני וילון החלון. סידרתי בידים רועדות את האות האדום והמלא תעלומה על פני לובן הוילון הדק והצח, שהבהב לנגדי כשארית-התום האחרונה מימי הנועם הראשונים, ואסור בברכים כושלות מן החלון ואעמוד באמצע החדר, כשאני מסב חליפות את עיני מן הנערה אל חזון-הבהלה האדום, שידי הקימו אותו לתחיה.

ופתאום – בעוד עיני מצומדות אל פני הנערה ואני עומד עדיין באמצע החדר – פתחה הנערה את עיניה, עינים גדולות, תמהות ועמוקות מפחד. מבטה, שנפל ברגע היפתח עיניה על הצעיף האדום שעל פני הוילון, לא נעקר כבר מן הרצועה הארוכה והאילמת, ופניה התחילו לתעוות מאיזה פחד נעלם. היא הניחה את ידה על חזה ומבין שפתיה התפרצה קריאת חרדה קצרה ומרוסקה:

“מה זה?”

עיניה הוסיפו להביט בפחד אל החלון, פניה הלבינו וחזה התרומם וירד בחזקה. נדהם מתמהון לא גרעתי גם אנכי את עיני מרצועת האודם המהבהבת לנגדנו כאות ללא פתרונים. לסוף נעקרתי ממקומי, ניגשתי אליה, כרעתי לפני המיטה, ואלחש, כשקולי רועד גם הוא מאיזה פחד טמיר:

“מה לך?”

היא הפליטה בקול רועד וחרישי:

"אני נבהלתי כל כך – – "

ואחרי רגע הוסיפה, מבלי הביט בפני ובקול כבוש עוד יותר:

“המאוחר כבר?”

קור של יאוש לפת אותי פתאום מכף רגלי עד ראשי, ואולם שפתי לחשו לה למענה:

“מאוחר, מאוחר – –”

ומיד התרוממתי ממקומי, ניגשתי בצעדים מהירים אל החלון ואסיר את הרצועה האדומה מעל הוילון. רגע היתה דממה ואנחנו לא הבטנו איש בפני אחיו.

“המזה נבהלת?” הסיבותי אליה את ראשי וארמוז בעיני על הצעיף האדום, שנשמט מתוך ידי ויתגולל לרגלי על הרצפה.

“לא – כן – אבל למה שמת אותו על החלון? אני נבהלתי מאוד כאשר הקיצותי.” אני עמדתי עדיין באמצע החדר, כשעיני צמודות אל פניה. היא לחשה פתאום מלים אחדות, לחייה התאדמו ועל שפתיה הופיע צחוק קל, הרגיל אצל אשה לפני פרוץ דמעותיה:

“בוא הנה, ראה מה הולם לבי.”

נגשתי ואשב על ידה בקצה המיטה. היא אחזה בידי והניחה אותה על לוח לבה.

“מה הולם לבי – השומע אתה?” לחשה לי היא על אזני ותישען בראשה על שכמי. על ידי, הרועדת על חזה, נפל רסיס דמעה מעיניה.

“אני שומע, לבך הולם כל כך,” גוועו המלים החרישות על שפתי. כל גופי רעד ברגע זה מרטט חשק ושפתי היבשות המליטו בלי כוח:

"אינך יראה כבר עכשיו – באפלה? – – "

היא נלחצה פתאום אלי בחזקה, ואני, לאחר ששבתי אליה באפלה העמוקה, שמילאה את החדר מדי כבותי את הנר, נפלתי על ברכי ליד המיטה ואשים את פי הנערה בתוך מסגרת שפתי היבשות והצמאות. אני נשקתי לה את הנשיקה הראשונה, הכבדה והארוכה, נשיקת הברית שבין גבר לאשה, המקרבת שני יצורים עד לערבוב עסיס חייהם. ואול בתום הנשיקה צדה הנערה את ידי בחשכה, ותלחש:

“הקשב – עוד לבי הולם.”

ידי רעדה על לוח חזה והלמות לבה צלצלה באזני: אחת, שתים, אחת, שתים – – ההלם לבה עדיין מפחד או מהמון רגשותיה?

"השומע אתה? עכשיו – – " הוסיפה הנערה ללחוש וחזה נלחץ בחזקה אל ידי, ואני, מתוך ערפלי שכרון ששטפוני פתאום, אחזתי את שתי ידיה ובקול ניחר מפחד טמיר לחשתי:

“הגידי לי – למה שמת את הצעיף על פני הוילון?”

רגע שררה דממה בינינו, הלמות לב שנינו כמו נקפאה, ואני, שמצוקה מוזרה תקפה אותי, כאילו התנדנדה ברגע זה נשמת חיי על כף-מאזנים, הרכנתי בחשכה את ראשי ואמליט את דברי האחרון:

“הן ידעתי, כי את שמת את הצעיף על פני החלון!”

היא הקיפה את צווארי בידיה ובקול רך כקול ילד התחננה על אזני:

"אבל – הבטיחה: אל תזכירני את זה… עוד מדמדומי הערב ניחשתי כי עליך לבוא הערב, הלילה – – פחדתי בליל איום זה, לשאון שעטות הסוסים, ואתה לא באת. ופתאום ידעתי, כי אתה תעבור, כי עוד מעט ואתה תעמוד לפני ביתי ותרים את ראשך אל מול חלוני. איזה פחד משונה, שלא ידעתי כמוהו מעולם, אחזני פתאום. ישבתי לבדי על המיטה ולבי הלם: הוא ילך, הוא יגש וילך לו – – "

היא כבשה את פניה בחיקי וגמרה בלחש:

"ואז שמתי לך את האות האדום על החלון – "

היא לא דיברה יותר דבר ולא הרימה את ראשה מעל לוח לבי. ואחר כך, כשגופי הלוהט כיסה את חזה, קפאתי פתאום כולי למעוף עין אחד מקור, בשפתים עבשות לחשתי על פיה בקול שנשמע רק כלחש טמיר, המרפרף לפעמים בין שתי גוויות צמודות בחשכה:

“אבל האומנם למעני?”

אחרי רגע השמיעה הנערה גניחה כבושה, גניחת לילה של אשה שאין לה פתרונים.