א    🔗

השפה העברית – במלוא גילויי חייה – הנה בעצם שפת יחידים: הרגל-הדוגמאות ממלא בעברית הרבה פחות את מקום ההשתלמות מאשר בשפות אחרות. שפתנו היא שפה קדומה, ועל כן הדרך להשיג אותה מתאימה בד בבד אל אופן ההשגה שהיה נהוג בימי קדם ביחס אל כל החיים, לאמר, לגשת אל כל דבר ולהבין אותו מראשיתו.

יש שתי סגולות לשפה העברית, השמורות אתה מימי כתבי-הקודש ועד היום הזה. התכונה הראשונה היא הקביעות הבלתי רגילה של המושגים: שפת עבר לא ידעה או לא הספיקה לברוא חליפות לבושים בשביל המלה הבודדה, והיא השאירה כל מלה בכתונת פסים יחידה. סתם מלה בעברית נושאת עליה חותם עתיק; אם היא יצאה ממקום מולדתה אשר בתנ“ך, הסתופפה בגוילים של תקופות שונות ומצאה לה באחרונה מקלט בדף-חפּזון של סופר חדש, גם אז לא נגרע ממנה דבר ולא נוסף לה מאומה. גם במקרה של כפיה, אם עישו אותה ושינו את צורתּה, גם אז עוד נשאר דבר-מה קדמון דבק אל שתים שלש האותיות של המקור. אין מלה אשר ריחה נמר עד תום; המלים העבריות הן בבחינת גרים בכל מקום שהן נמצאות, אתה מדבר אליהן בשפה ברורה של היום האחרון, והן משיבות לך בלשון עלגים לועזית, בשפת השגה מוזרה ונחמדה גם יחד, הרת דורות רחוקים. בכל שפה אחרתּ כל מלה היא בת זמנה, היא נין ונכד ליצור מלים אשר נשכח כבר מן החיים; זאת אשר בעברית – הנה תמיד בת-זקונים, כעין יפהפיה מכושפת אשר עלומיה שמורים אתה כמעט במלוא תומם. יש בזה כעין מעשה נסים, והוא הוא אשר שמר על התנ”ך מטמיעה אטית, בלתי-ניכרת. הספר הגדול אף הוא משול הנהו לעץ השדה: התוכן הוא הגזע והמלים הם העלים. יש אשר יכרת הגזע – בהשתנות הזמנים ובקום דור חדש אשר לא ידע ולא יבין את התוכן אשר נתישן. כזה הוא גורלם של הספרים הנשכחים; עליהם יעלה הכורת. ואולם יש ספרים נטמעים, אשר גזעם חי וקיים ורק מלותיהם משנות את טעמן, מפיגות את ריחן, מצהיבות ונובלות כעלים אשר בשלכת. ספר התנ“ך נשמר מכל חליפות הגורל האלה, יען נכתב בשפה אשר מלותיה חיות חיי עולם; כל מלה עברית בודדה לחיי עצמה, וכל יצור אשר אין לו אחים תאומים חס עליו הטבע פי כמה וכמה מאשר על יצורים אחרים. על כן אפשר להשמיד את המלה העברית, אבל קשה להרכיב אותה ואין כמעט כל יכולת להוסיף לה צביון חדש. כמה דורות עמלו, מימי הקליר ועד ימינו, לצקת את רוחם על המלה העברית ולא עלתה בידם; הם כתבו “מליצה,” רוצה לומר: הם נתכוונו להגיד דבר-מה משלהם, ומלת התנ”ך לא נשמעה והשיחה ניבים עתיקים, משמעות חיים מימים רחוקים. לידי יצירה באו רק המעטים והנבונים, אשר במקום להטיל כפיה על המלים קבלו על עצמם מרות; אלה שיעבדו את הלך נפשם אל הלך החיים הישן-נושן הטבוע במלים העבריות העתיקות. חזור על “ציון הלא תשאלי” של ר' יהודה הלוי ותווכח, כי שם ההצלחה ושם גם המלים המדברות בקולות צלולים; המשורר לא נקב בשיר זה מלים תנכיות, הוא הרגיש את מושגן האמתי, זה שהיה להן מבראשית, בקיצור: הוא השיב למלים את מלוא חייהן אשר היה להן בימי קדם.

המובן שבמלה העברית אינו עלול להשתנות; אבל זה עוד לא מוכיח, כי גם ברוב-בינה אין להפיח חיים חדשים במלים האלה, הדומות ליפהפיות חנוטות. זכור כי לשפה העברית יש עוד סגולה אחת מיוחדת, אשר בגללה היתה שפת התנ"ך למה שהיתה – לשפת כל הדמויות אשר בעולם! בלשון הדקדוק אתה קורא לזה: תכונת הסמיכות של המלים; ואולם בעצם הדבר היא נשמת השפה. בלי אמצעים מוכנים מראש היא ממלאה בעברית את כל התפקידים של שפה בת-משמעת רבת-סבל; ככל שפה חרוצה היא יודעת לדייק, לצמצם וגם ללכת בכל שביל צר אשר יטנה שמה הדמיון. חצר-מות היא העברית מבלעדי הסמיכות; עמה מתחילים בשפה הזאת החיים החדשים, הרעננים יותר מאשר בכל שפה אחרת. זה כל כך מובן: הרעות והאהבה הן חדשות בחיים יותר מכל, הן חדשות יותר מאשר החיים עצמם. מלה עברית בודדה היא ערירה, עקשה, מסבה את עיניה מנגדך כבת-נכר שבויה; ואולם יש אשר תמצא לה אחות – ובן רגע נהפך לבה הקר לטוב. במעוף-עין היא כורתת ברית עם המלה הנצמדתּ אליה, והיא מפּקירה לברית האחוה הזאת את כל יפיה, את כל סודותיה, את כל רחשי האהבה הנבראים מתוך אהבה. שתי המלים חדלות לחיות את חייהן הנבדלים; ביחידות אין להן שוב כל ערך, ואולם בהעלם אחד הן מהוות עולם קטן ומלא. אין עוד צורך בכל אמצעי-העזרה הנדרשים מאת השפה; חפץ הלב הובע עד תום, הדמיון השׂיח לפי תומו יותר מכפי יכולתו. וראה פלא: לפעמים אתה מוצא, במקום הביטוי המצומצם של שתי מלים נסמכות, הרבה יותר מאשר עלה בדעתך להגיד; כי ככה היא האהבה: אתה דורש ממנה מעט והיא נותנת הרבה.

הסתכל ותגלה בשפה העברית סוד של גלגולים אשר אין לו דומה: גזע עברי, מחונן בכשרון חיים אדיר אך לא מאוזן, קטע-נפש כמעט, מחוסר כמה וכמה מידות-יכולת של חיים, גזע קדמון זה נקלט בארץ קטנה ורבת-הדורים, אשר דבר-מה בלתי נתפס עושה אותה למבורכה, לנוה חיים נאצל וצלול, אך בעצם גופה של הארץ הזאת דבר המחסור: אין רוויה, ואין גם מזג אוויר הנוח עד תום, הגורם לאדם את העבודה ואת החגים שיש בהם ממש. והנה הלכו ונוצרו מושגי החיים; סימנם המובהק והמיוחד כמעט היתה הקביעות הבהירה; הרבה מעניני העולם לא מצאו להם זכר ושם בתוך היקף המושגים של הגזע העברי, אבל מה שנברא נברא לזמן ארוך, כפרי רוח של אנשים מוכשרים ומוגבלים גם יחד, אשר כל דבר מצליח בידם רק פעם אחת, כפרי השפעה של ארץ אשר גוניה הולכים וחוזרים, אשר טבעה הוא קבוע וגם יש בו למלא את הלב. וכה רבו הדורות ומושגי חייהם מעטו; הדברים לא נשתנו, אך בגזע צפון דבר-מה בלתי-נתפס, הטבע של הארץ הוא קבוע ודל, אך הוא רומז בלי חשך לנפש, מזכיר כעין נשכחות. דומה, כי הגורל אבה לתת במקום הזה עוד דבר-מה נוסף, ולאט לאט, הוא נוצר, הדבר הזה אשר אין לו שחר ואשר עמים אחרים כמעט לא ידעוהו. הוא התחיל מצירופים: עניני החיים המעטים, הספורים כמעט, דבקו איש אל אחיו; העושק, התובע את חלקו במעט היצהר והדגן של עובד האדמה, נעשה לחמס הצועק אל השמים. המרגוע, אשר ירד מתקופה לתקופה גם על בית-החומר, הפך להיות צדק אשר אין על עפר משלו. האיש לא היה פה ערירי בעניו, הוא לא נושע לבדו; רק עוד אח אחד, והעני והנושע גם שניהם הפכו להיות עניי ארץ או נושעים באלהים. אחרי כן בא ההמשך, זה המשך הצירופים אשר אין לו קץ. כל דבר התחיל ממשיל את חברו, ומתוך השפה הולך ונעלם שם התואר – זה אופן הביטוי שמסתפקים בו העצלים והשבעים. במקומו באה הסמיכות, זו העולה בעמל, הדורשת את אימוץ העין כמו בשעת ירית החץ. זהו דבר אשר לא יאמן כמעט: בכוח של מעלת רוח אחת יתירה – כוח הכשרון לצרף את הדברים – הצליח הגזע העברי לתפוש בתוך היקף חיים צר את מלוא כל העולם, למצוא, לאחד ולכבוש אותו – כיבוש של רוח, כמובן; כמו כן נהיה הפלא הזה גם בחיי השפה העברית: רק הודות לשימוש לשוני אחד – זה של הסמיכות – הפכה השפה הזאת להיות יחידה במינה. דלת אמצעים, עמוסה במלים סגורות וקשות כחלמיש, אנוסה להשתמש בכל פעם במלה מלאה למען כנות שמינית שבשמינית של דבר – היא היתה בבת אחת לשפה מופלאה אשר אין כל נעלם לפניה; תאומי מלותיה המוצמדות חדרו לכל, פתחו את כל השערים; דבר לא נשגב ממנה. למען כבוש את המושגים העצומים חסר לה אמנם החיל הרב של מלים. למען התוודע אל העדין, אל הרחש ואל המעולף חסרו לה אמצעי הרמז, הסלסולים המתוקים של גמר המלים; אבל לעומת זה היא ידעה – בעזרת ההשוואה של סמיכות – לגשת לעצם הדברים, ושם, ליד מקורם של הדברים, לא צריך הרבה בשביל לכבוש או להבין הכל.

ב    🔗

השפה העברית אף היא הנה שדה-פעולה, אשר ישוטטו עליו רבים ושונים. כמו בכל מקצועות החיים כן הדבר גם פּה: הענין של חידוש השפה ניתן בגלּוי בידי חקרנים ותמימים, אך מעשה היצירה נעשה במסתרים, בהעלם וכלאחר-יד, ורק בתור יוצא מן הכלל יש שהחידוש נבּרא מתוך הכרח. על זה מוכיחה בנקל שפת הדיבור; זכור ותיזכר, כי כל המלים שאצור בהן דבר-מה מפתיע, כוח נוסף של תאור, של רמז או של חן סתם – כולן מצאו להן מקלט בבדיחה, בפתגם, בשטף-השעשועים של סיפור הבאי. שפתם של אנשי המעלה היא, כידוע, יבשה, שפת הליצנים הנה, להפך, יותר פוחזה ויותר רעננה. הסיבה היא לא בזה שלשון המעשה יש לה יתרון של דיוק; בעצם הדבר אין לך מקום ששם האדם מדייק בדיבורו כמו במושב לצים. שם תשמע את המלים הנמרצות, הכופות במעוף-עין את השומע לצחוק, להאמין, להשתומם. כתב החוזה הוא מכוון ומשעמם, הבדיחה, השגורה בפי העם, היא מדויקת ונחמדה. אפילו הקיצור נחשב בטעות לעבד חרוף של שפת העסקים; הוא, הקיצור הבא ברוב-בינה, הוא יותר מדי גא מתחת את כוחו אגב כפיה. רק בפתגם, בתחום יצירה זה שאין לו אדונים, הוא בוחר להראות את נפלאותיו. ובכן משפת הדיבור אתה לומד את האמת המוזרה, לאמר: לא כל מכוון הנהו גם עיקר; הדבר הזה מתאמת גם בנוגע לחידוש השפה: כל חידוש הנעשה במתכוון אין ערכו מרובה.

טעות היא באופן כזה לחשוב, כי חידוש השפה בא לידי גילוי ביצירת מלים חדשות. גם במובן הרחבת השפה אין העבודה הזאת ממלאה תפקיד גדול ביותר. אם גם נניח, כי עד היום הזה נתחדשו בשפתנו כמה מאות מלים נחוצות וכי בעתיד ירבה מספרן כמה מונים, הרי ברור בכל אופן, כי המלים האלה יישארו כל הימים בבחינת המאסף האחרון לשפה; בתור ילידות חוץ הן מכירות את מקומן ואינן שואפות אל המרכז. בשירה אתה מוצא מלה מחודשה לעתים רחוקות מאוד, בפרוזה הכתובה על פי נוסח – וכאלה הם כתבי הפרוזה ברוב המקרים – אין הכותב נמנע מלהשתמש במלה חדשה, אבל הוא משתדל להבליע אותה, נזהר מלהעמיס עליה כוונה רבה. מלים מחודשות אסורות לבוא בקהל בהמון; אנשים תמימים אך לא-מומחים נסו לבלתי ציית לטעם הטוב, והם השאירו בנידון זה דוגמאות אחדות של כתיבה, והנה הדוגמאות המעטות האלה מכילות בקרבן את כל הנגעים הכתובים בתורת הסגנון; שורה אחת של כתב מפלצת כזה עלולה להבאיש את ריח השפה היקרה לימים רבים.

ועוד דבר: המלים המחודשות, עד כמה שיוצריהן הצליחו בעשיתן, הן שמות של דברים אבל לא כינויי הגדרה בשביל מושגים; כל מלה חדשה מוסיפה לשפה שם ולא תואר. בשביל חיי השפה – רוצה לומר: בשביל חיי הנפש של האדם, אין הבדל גדול, אם כמות השמות שישנה מן המוכן היא גדולה או קטנה; שמות של דברים אינם עיקר בחיים, ואותם אפשר בנקל לחדש ואפליו לקחת אותם בהקפה. ככה אתה רואה, כי גם אלה הכותבים על טהרת הלשון משתמשים בלי היסוס הלב במלה לועזית, המסמנת דבר-חפץ או אפילו מושג מגובש; אחרת היא, כמובן, כשצל-צלו של דבר-מה עיקרי בחיים נתלה על השפתים ובידי השפה אין כוח להביע אותו. אחת היא לך אם תכנה את האוטו מכונית או מוביל, אבל כששמינית שבשמינית של כוונה איננה ניתנת להבעה – אתה מאמץ את דמיונך עד אין קץ; רק מלת הגדרה אחת חסרה לך – ואתה עומד כמו בפני קיר ברזל, דומה לך, כי כל העולם עטה ערפל. למה לא תחדש לפי אחד ממשקלי המלים, למה לא תושיט יד לאוצר המלים של השפות הזרות? אתה לא תעשה את זאת, כי אין ברוחך; דבר מה אומר לך, כי את הכל מותר לקחת מן המוכן, חוץ מן העלילה, חוץ מתביעת הלב. את אלה אתה אנוס ליצור משלך; אין אדם זוקף מעשי זרים על חשבונו, וגם לשפה פיגול הוא הדבר לכנות כל מעשה אשר יעשה; היא היא מביעה כל תנועה וכל מעשה, ובשביל להשיג את זה היא משתמשת במלים הראשונות, במלה אשר נוצרה בבת אחת עם המעשים. רבים מאתנו עודם זוכרים את הרגשת המבוכה, שהיתה נטפלת אל הסופר העברי בשעת כתיבה: הוא צריך היה להגיד “פרוסט,” רוצה לומר – קור המביא לידי קפאון – ובאוצר השפה הדל אין אף זכר למלה מעין זאת; דמיונו הסית אותו לתאר את חזות המלבושים של גבור הסיפור, ובעברית נשארה כשארית מרגיזה רק מלת “מעיל,” מין חפץ-הלבשה בלתי מסומן המסתגל לכל גיל, לכל תקופת שנה, לזכר ולנקבה גם יחד!… העט היה נשמט מבין האצבאות, ורגש מדהים של כלימה היה מטלטל את הסופר בערפו ומרחיק אותו מרחק של ת"ק פרסה מכל תקוה לנצח, מכל יכולת להמשיך. זאת היתה הבושה העזה והמחפירה המצויה אצל בני עניים: העשיר עובר לתומו במלבושיו, אבל אלה פניהם מסמיקים בשעה שפגומים הקישורים על נעליהם. עוד יותר מדאיבה היתה מלאכתם של המתרגמים. הנאמנים שבהם היו יושבים כאיוב באפר כל התקלות ולא היו דוברים דבר; אף פסוק אחד אי-אפשר היה להריק לעברית מבלי שידרש להקיף את הענין, לטשטש את הדברים ולעשות מעשה בדאות. אמנם כן: בשביל לתרגם מלועזית לעברית היה צריך ברוב המקרים לשנות הרבה דברים תכלית שינוי. המתרגמים המסכנים: אף אחד מהם לא ניחש, כי כל החן והעוז של השפה העברית כלולים בזה, שהיא אינה משיחה ברצון מעשיהם של זרים. המתרגמים לא שיערו, כי במקום שהם רואים עניות וחולשה שם קיימים בעצם עושר וגבורה. גם בימינו עוד טועים רבים לחשוב, כי חפץ פלוני או אלמוני אין לו שם מתאים בעברית. לפי ההנחה הזאת יוצא, כי אבותינו הנחילו לנו שפה מצומצמת, מקוטעת, שעלינו להשלים אותה, שפה של קרן זווית שעלינו להוציאה אל המרחב. בקיצור – לשון בלתי מספיקה שעלינו להוסיף לה מלים. הה, שוב אותה האוולת הנצחת, הרואה במלים את חזות-הכל! דרך התשובה אל שפת עבר לא נסללה בשביל זה שאנחנו נכנה את מאכל-חוקנו בשם לחם; שבים אל שפת המורשה בכדי לעבור ממדור-חיים אל מדור חיים ולהאפיל על שאר העולם. שכחו את אשר מספרים לכם על דבר המאור אשר תהווּ, על דבר הגיונות כל העמים אשר ינתנו לכם בעברית: אבותינו היו סגורים בארץ קטנה ואיש לא הבין את שפתם ואף אתם כן, אתם הולכים להצטמצם ולא להתפשט. וככה יהיה לכם גם במובן הדיבר, בעברית זאת, אשר אתם אומרים לקנות לכם לשפה. לדבר עברית – פירושו לשכוח, להכביד עול, לנתק את חוט-השממית של היהודי הנמשך דרך האוויר. שפת אבותיכם היא בשבילכם מיטת-סדום, הרבה כנפים יִדוֹנוּ להיקצץ, אבל – האמינו! – אלה לא היו כנפי נשרים; לא חך אחד ייאלם, אבל הכי תאמרו להביא אִתְּכֶם לעברית את כל הלהג, את כל עשרת הדיבורים הניזונים מגרגר אחד של עלילה? ראו את עלבונם של אלה אשר אינם יכולים לכנות כן בעברית הרבה דברים: האווילים נדים עליהם ראש, אבל בעצם הדבר, הילד, המנסה לכלול עולם מצומצם בתוך שפת-דיבור מצומצמת עד מאוד, הוא הלא מתוה דרך לכולנו; גם לכל הנבונים אשר בקרבנו, גם לכל אלה השבים לעברית בלא-חמדה, ובתואנה, כי העולם בלבם.

ג    🔗

אנשים, שכוח דמיונם אינו מרובה, רגילים לראות כל אדם מתבודד כאיש רע ואת כל אדם מתון במעשיו – כאיש אשר יכוּלתו אינה גדולה. קצרי ראות כמו אלה מוציאים גם את דיבת השפה העברית: הם חושבים לה לחטא את התבדלותה, את זה שהיא מצרפת את המושגים באופן מיוחד ומצמצמת אותם על ידי כך יותר מאשר שפות אחרות; הם טועים לחשוב כליקוי גם את הקיצור הנמרץ של השפה העברית, זה הקיצור המציק והמרגיע גם יחד, הגורם לידי כך, שהרבה מן הדברים הקיימים בעולם הזה מוכרחים להסתפק – בתוך היקף החיים של השפה העברית – ברמזים, בחצאי-כינויים. אבל כל הליקויים המדומים האלה הופכים להיות הרגלי אצילות – בשעה שהיד הכותבת עברית מאומנת ובשעה שהאדם המדבר עברית מסתגל לרוח השפה.

כדרך עשרם של עשירים מלידה גם עשרה של השפה העברית נמצא מעבר לקלעים: לא לעין כל, לא ברשות כל פה ממלל וכל עט רושם. זהו רכוש קדומים, משומר, רובו נתון בככרות כסף וזהב ומעוטו במטבעות בני יומם; על כן יש אשר מי שהוא מאספסוף המשפחה נמצא בדוחק גדול, בשעה שהוא צריך לכנות דבר-מה מצרכי יום-יום. אבל מה רב ההון הצפון לכל יודע עברית ברגע של השגה ודמיון! כמובן, מן המוכן אין פה הרבה: גזבר השפה שלנו אינו נוהג לשחר פני עוברים ושבים ולמלא על לא-דבר את כיסיהם במצלצלי כסף וזהב. פעם בפעם אתה מוכרח לשוב אל בית-האוצר ולהוכיח למי שהוא נעלם, כי נאמן אתה, כי לך הטעם וההבחנה, כי הולך אתה לרכוש דברים שיש בהם ממש. החסכון הזה נהוג גם בשפות אחרות: לא כל הבא בא ונוטל מן המכמנים, מן המוכן לעתיד לבוא; אבל בעברית זכות היחיד היא המכריעה. מדת המשפט החמורה של הגזע העברי הקדמון נשמרת פה בכל תוקף: אין מהדרים פני דל. דוק ותמצא, כי הספרות העברית של כל הזמנים – גם הספרות החדשה בכלל – לא עצרה כוח לברוא את הסגנון הבינוני הטוב. תמיד היו במחננו הקטן סופרים בעלי סגנון, אבל תופש עט רגיל היה על פי רוב כמתעתע, כמטשטש את חותם הדור. ועוד זאת: סופר יהודי, אחרון שבאחרונים, כותב בנקל צחות בלשון לועזית, אך סופר עברי, אם איננו ממנין המובחרים, כותב כל ימיו מבלי לדייק, מבלי להגיע לידי מדה בינונית של ביטוי, כל היהודים הם, כפי המקובל, חריפי הבנה, אף-על-פי-כן רובם של הדברים הכתובים עברית נראו כלקויים, כאילו נכתבו ללא-חפץ מתוך רוח רפה או עצלה. האומנם נדברו כל הנבונים אשר בקרבנו לאחוז בעט סופרים זר, ובפינה שלנו, בעברית, נשארו רק הכושלים, המטושטשים? כמובן, הדבר אינו כך. הסיבה היא בזה, שהשימוש בשפה העברית דורש הרבה יותר יכולת, הרבה יותר כשרון מלידה מאשר בשפות אחרות.

גם בזמן הזה, בכל יפי הסגנון המשומר אשר בספרות החדשה, עוד כל סופר עברי הנהו בבחינת יוצר בראשית: לו נותנים שמות וכינויים, ואת מלאכת הצירופים עליו לעשות מתוך הבחנה ראשונה שהיא כולה שּלו. בכל שפה אחרת מלה גוררת מלה, המלה העברית היא בודדה, דורשת בירור והתאמה. כמובן, כוח הזרוע שולט גם פה, ואין לך סופר שאיננו מסוגל להעיז אל פי עטו עדרי עדרים של מלים, אבל מעשה-כתיבה כזה בעברית מעורר על פי רוב בחילה אצל הכותב עצמו. אותה הרגשת התעתועים, שהיתה מצויה לפנים אצל סופרים בעברית ושלא חדלה גם עכשיו, אותו רוח השממון היורד לפעמים על סופר עברי וגורם לו גם בושה, גם זעם, גם רגש תפל שאין לו כל שם: – כל זה אינו מתבאר עד תום בחרוז היאוש של יל"ג: “למי אני עמל?” – דומה שעצם הכתיבה בעברית, כשם שהיא עלולה לגרום עונג וחדוה, כן היא מסוגלה להכות בשממון את הכותב – בן-רגע, בעוד העט נחפז להעלות על הגליון את המלים המעולפות, שאין ברצונן להשיח את הרהורי הלב. אותה ההשגה של העברים הקדמונים, שלא ידעה לדחות את השכר והעונש וקבעה אותם בהעלם אחד עם המעשים – ההשגה הזאת אצורה גם בשפה העברית. הספר העברי נשכח עד מהרה, אם אין כוחו אתו לחיות עידן ועידנים; אין פה חיים נוחים של העולם הזהּ על חשבון השכחה אשר בעולם הבא. הדברים המצוינים אשר נכתבו בעברית נקבעו בכתבי הקודש, בתפילות, בפיוטים, נוצרה בשבילם מסגרת של חיים ארוכים; לדברי כתיבה של מה בכך היה ליהודים תמיד יחס של ביטול. והיחס הזה דן ומכריע גם עכשיו בספרות העברית, ואין לך דבר שצורם את האוזן כמו תהלה מופרזת ביחס ליצירה כתובה עברית; השוה מה שכתבו על פרץ ועל אש באידית לזה שנכתב על אודותיהם בעברית. פה לא היתה המעטת הדמות מצד אחד, או הגברת הדמות מתוך כוונה מצד שני: סיבת הדבר היא בזה, שהמבקר אשר באידית ראּה לפניו כמכריע את החומר ואת שטף הדברים; המבקר העברי, להפך, מתרשם על פי רוב מן השפה, מן הביטוי המעיד על עצם הדברים.

ד    🔗

רך הלבב יקוץ עד מהרה בשפה העברית. אבל מי שבא בסודה יאהבנה אהבת נפש, אף על פי שהיא נותנת במסכנות את מלותיה, למרות זה שהיא מפרכת את הדמיון חלף כל צירוף קל של מושגים. היא, השפה אשר יאמר לה כֵלַי ומסוגרת, הופכת להיות נדיבת-לב עד מאוד ביחס לכל דובר אמת; מי שאין לו מה להגיד הדיבור העברי נעשה בפיו צחיח וחסר כל הבעה, אבל מי שיודע דבר-מה מנפשו ורוצה להביע את הדבר הזה – השפה העברית גורמת לו שפע של ביטוי בלתי צפוי. כי זאת היא הסגולה הנעלה ביותר של שפתנו: להיות מדברת בעדה. כשם שהיא מטשטשת עד תום את האחד, אם השגתו מטושטשת מלמפרע, כך היא מבליטה – לפעמים באופן מפליא ביותר – כל סימן קל של אישיות; אנשים בלתי נחשבים, אך נאמני-רוח, עלולים לכתוב בעברית דברים שחותם השלמות עליהם, הדומים דמיון רב לדברי גדולים. במקרה כזה לפניך לא תרמית עינים, כי אם עלילת אמת: אתה קורא משפטים ששפע הביטוי שבהם נובע ממקור עמוק, אבל לשוא תחפש את המעין הזה בנפש האיש הנאמן והצנוע: הוא גרם לעושר הביטוי הזה בלי כונה, הוא רק הערה את מקור השפה.

זה מבליט לפניך עוד גילוי אחד בגילויי החיים של שפתנו: הדיבור המתחיל העברי, זה אשר אין דומה לו לצלילות ולנועם רמזים גם יחד. דבר כזה לא יתכן, כמובן, בשפה רגילה, המודדת מידה כנגד מידה; בפיוט של עמים אחרים זהו חזיון בלתי ידוע כלל; שם רק בחירי הנבחרים יודעים להתחיל בפסוק שכולו זמר וכוונה, המעורר זכר וציפיה. בתחום השירה שלנו הוא מצוי בכל ארבע אמות של יצירה: למאות הם השירים הקלושים בעברית (גם הדברים שבפרוזה) אשר הדיבור המתחיל שלהם מעיד על דבר-מה שהנהו בכוח ולא בפועל; זאת היא השפה המנסה לדבר בעדה ואשר תיאלם דום עד ארגיעה. בספרותנו, מקצה ועד קצה, הדיבור המתחיל הנהו יקר בולט לכל עין: בראשית ברא אלהים; ויהיה בימי שפוט השופטים; איש היה בארץ עוץ; ציון, הלא תשאלי; לא עדת כפירים ולבאים: – כל זה הנהו סוג מיוחד של יופי, מאור פנים של שפה גאיונה המעורר במעוף עין אחד כליון נפש. יש מקומות בכתבי הקודש – במזמורי תהלים בעיקר – במקום שחצאי הפסוקים הקצובים עושים רושם כאילו כל אחד מהם הנהו דיבור מתחיל נאצל; לזה רגילים לקרוא בשם סגנון המליצה. אבל בעצם הדבר כל אותו הילוך הסגנון הנשגב – הפתוס בלשון העמים – הנהו סגולה מיוחדת של שפה המוכנה בכל רגע להשיח דבר-מה בלתי משוער מראש; זאת היא שפה הרווּיה חזיונות חוזים, הספוגה דמיונות העם הנבחר, הצופנת בחובה את רוממות הלשון של ארבעים דור קשי-עורף. מה שנשאר אתנו בתנ“ך זה חלק הביכורים של השפה, אבל עם חתימת הספר הזה לא מצאה השפה העברית את מרגועה. אנחנו משתאים כולנו אל חיי הגזע העברי, אבל מעטים הם אלה אשר הבחינו לראות, כי לשפה העברית גורל אשר ישוה לגורל היהודי, למרות זה אשר היהודי בן זמננו נזור מן השפה הזאת למראית עין. מה סוף סוף פלא החזיון של חיי היהודים? כמובן, לא בזה שמספר אנשים ידועּים מתיחסים על אבותיהם אשר בטלו מן העולם לפני אלפים שנה. גם לא בזה שהאנשים האלה אוחזים במדה ידועה בתכונות ובמעשים, אשר שלשלת רצופה להם והיא ארוכה במאוד מאוד. שרידי גזעים כאלה ישנם בעולם חוץ מהיהודים, ואלה לא מעוררים כל תמהון. מה שמתמיה הוא כוח הגזע של היהודים, אשר הנהו בבחינת מדבר בעדו. לא די בזה שאתה קובע ואומר: היהודים הם בעלי כשרונות; הכשרונות הולכים לתומם, אבל היהודי, כשהוא מקבל השפעה כל-שהיא מתרבות זרה, הוא מתרונן פתאום כשכור מהשגּה, מדמיונות, מהגזמה. האם הוא עושה מעשה לצים, או להפך, הוא נראה לעין העולם כאחד נשגב, יען הוא – היהודי אשר הגורל הדיח אותו ממולדתו בלא עת – מוכרח להתחיל בכל הזדמנות שהיא “דיבור מתחיל” מרומם? ההמשך איננו בא; זאת היא חידה בפני עצמה. אבל מי אשר בדמו תועים אדי יצירה ללא ארשת – בהכרח הוא שלשמע כל חדשה יתנער, יתלהב, יאמין שהגיעה שעת כושר. והנה ראה: כיהודי כן השפה העברית. מה שהיא אצרה בתנ”ך לא השיח את כל חייה: היא חדלה בלא עת להיות שפה מדוברת כשפת עלילה. ובשעה שעלו להבות האש בירושלים הנחרבת היא נאלמה דום, שבויה קדושה בתוך הכתבים הקדושים. זה יצר למענה גורל טרגי, מרומם, אשר הבטיח דבר-מה לעתיד לבוא. זה לא היה קץ, יען כי הדהּ האחרון לא נמוג ביחד עם זעקות הכהנים הנשרפים בבית אלהים השרוף. אחרי כן באו וחלפו דורות, והיא היתה כישנה שנת ציפיה; היא היתה מוכנה להקיץ בכל רגע ולהניע שפתים טהורות, לפרוש את אברותיה עם כל דמיון עז, להקר ניבים צלולים מכל מקור מחשבה. איזה עידן-ועידנים ארוך – מימי רבי ועד הרמב"ם; מימי הקליר ועד יהודה ליב גורדון! היא, השפה העברית, היתה תמיד מזומנת לגמור דבר-מה אשר לא נגמר, עם כל דיבור מתחיל שלה היה מורגש בעליל כי היא היא המדברת בעדה, המאזרת חיל את הצאצאים החלשים, אשר לשונם התנהלה בכבדות. נשמת השפה הזאת, אשר עמדה מהיות באמצע חייה, היתה מסוגלה להתחיל עם כל דור חדש “לכו נרננה;” היא נכונה גם כיום הזה לתת את כל נפשה – ובנפש השפה העברית צפון כוח לא נחקר, כוח הגזע העברי אשר איננו תם.

גם השירה העברית של זמננו ספוגה הדים, רמזים, תעלומות ביטוי שכל קורא מפרש אותן לפי השגתו; השגה חריפה ביותר מסירה בבת אחת את כל החיתולים מעל המלה העברית, דמיון נאצל ביותר מנחש בלא-עמל את שפע הביטוי האצור בתוך צירופי-המושגים אשר במשפט כתוב עברית. לזה קורָא חידוש השפה. הלא אתה רואה בעליל, כי הטובים מבין מחדשי השפה כתבו אמנם בעצמם עברית עשירה במלים, אבל בכל זאת היתה על פי רוב עברית אטומה, מין עברית בת-רגע אשר רק דמות האותיות מעמידה על קיומה; ולהפך – מחיה השפה הנעלה ביותר, ח. נ. ביאליק, לא חידש כמעט בעצמו מלים. חיבת הדור לביאליק תלויה ברובה בטּעם השפה החדש, אשר נתן המשורר הזה בפי הקוראים; וכמעט כל גדולתו של איש העלילה הזה אפשר לסמן במשפט אחד: תחת ידו נמסו אסורי המלה העברית. שים אל לב, כי ביאליק השתמש על פי רוב בצירופי מושגים הלקוחים בצלמם המוכן מתוך התנ“ך; אבל איזו תוצאות נתן שימוש-הגזל הזה? הוא הוציא אסורות מבית השבי ונתן להן חיים ודרור, הוא פתח את המליצה העברית מכל עבריה, זאת המליצה (אמור: צירוף המושגים) אשר היתה סגורה מכל העברים. קח לדוגמא את השיר: “תחזקנה ידיכם;” הוא כולו חיבור חצאי-פסוקים הלקוחים בצורתם מתוך כתבי הקודש, אבל בשיר החיבורי הזה הגיעה ההפלאה למרום מעלתה: זהו מין בקעת יחזקאל אשר כל עצמותיה היבשות קמו יחד לתחיה! אחרי ביאליק עשו רבים ויעשו לעתיד לבוא; בינתים נוסף דבר-מה חדש: יצירת המליצה העברית החדשה, רוצה לומר יצירת צירופים אשר חינם, דבקותם ואמיתם עשויים בעצם על פי דוגמא אידיאלית של מליצה תנ”כית; נוספו ידים מאומנות העושות את המלאכה הדקה הזאת, מלאכה מפליאה, העלולה לעשות את שפתנו לשפה הבחירה, שפה אשר עם היות עשרה גדול לאין ערוך עוד צמצומה הנפלא נשאר כולו בעין.