רבים חושבים את הספרות העברית העתיקה בכלל, וזו של ימי הבית השני בפרט, לתורת-מוסר בלבד, ולא ליצירה אמנותית הבאה מתוך צורך נפשי להבעה,ליופי. וראיה לדבר: חסרון הסיפור בספרותנו, הסיפור הפשוט, המלבב, הבא לשם הנאת הנפש, לשם מרגוע ושעשועים. הנחה זו אין לה על מה לסמוך. הרי אין לך סיפורים מושכים לבו של אדם, כנער כזקן, ממעשי בראשית ומסיפורי האבות, מהולדת משה ומיציאת מצרים, מגבורות שמשון וממלחמות דוד, מנפלאות אליהו ואלישע וקורות הנביאים והמלכים. בכל אלה התלכד הסיפור הפשוט, שהתהלך תחלה בעם כיצירה לחוד, לשם עצמה, ונטוָה אחר-כך לתוך ארג המאורעות ההיסטוריים. מי יוכל להפריד כיום בין היסודות השונים של אגדת יוסף? כמה סיפורים צדדיים, בודדים, נפרדים, התלכדו יחד באגדה זו, ושכל אחד מהם בשעתו היה מקור עונג והרחבת הדעת לקהל שומעיו? כמה מן הסיפורי וכמה מן ההיסטורי יש בקורותיו של שמשון או בהרפתקאותיו של דוד? וגם הסיפור לשם סיפור לא נעדר בתנ“ך. רות, יונה, אסתר, הפתיחה והחתימה של איוב – מגילות אלו הן סיפורים במלוא מובן המלה, סיפורים עממיים וספרותיים כאחד, כתובים בשביל קוראים, בשביל יודעי-ספר. אותם הקוים הטיפוסיים שבסיפור העממי העולמי: הפשוט, הטבעי, המופלא והגבורי. והסיפור הוסיף להתפתח בספרותנו בימי הבית השני, בתקופת הסופרים ולאחריה. יחד עם ספרות המשל והשיר, יחד עם מדרש דברי הימים לא חדלו גם מספר סיפורים ומכתוב סיפורים, ולא לשם תורת-מוסר, אלא לשם הסיפור עצמו, לשם קריאה של עונג, התעוררות הרוח, מזון לרגש ולדמיון. הסיפורים “יהודית”, “שושנה”, “טוביה”, ויתר המעשיות אשר ב”כתובים אחרונים" יוכיחו. לצערנו לא הגיעו אלינו הסיפורים במקורם העברי הראשון, וכרוב ספרי ה“גנוזים” נודעו לנו גם הם רק בנוסחם היווני.
אמנותי הוא הסיפור “יהודית”: מלא רוח גבורה, מושך את הלב באָפיו ההיסטורי, תמים בשילוב המאורעות ומוזר בעצם הנושא, במהות המעשה המסופר…
גבורת הסיפור, יהודית, אשה אלמנה, יפה וצנועה מתבודדת במעונה, נוגה וגלמודה, רחוקה מן החיים ומהמונם, לובשת רוח-עוז בבוא האויב לפני שערי בתוּל עיר מולדתה. בוקר אחד הסירה בגדי אלמנותה, היטיבה ראשה, שמה בפוך עיניה, לבשה בגדי-חג, ובהחלטה גמורה בלבה, מבלי גלות דבר לזקני העיר, ביקשה רשות לצאת אל האויב. שמה הטוב ועוז ההחלטה על פניה המריצו את הזקנים למלא בקשתה. יפיה פינה הדרך לפניה, ולפני שפחתה המלווה אותה, בין שורות האויב, ואל מצביא אַשור, הולופרנש, הגיעה. גם הוא הלך שבי אחר יפי האשה. כל משאלותיה נתן לה: לצאת ולבוא במחנה כחפצה. ובמשתה הלילה, בהיות הולופרנש לבדו אתה, הלוּם-יין ושכור-תאוה, כיוונה את הרגע, ותכרות בחרב הולופרנש את ראש הולופרנש. ובטרם יאיר הבוקר מיהרה לשוב ובידה הראש הכרות אל בתול עירה, והזקנים קיבלו את פניה בכבוד. עם אור היום קמה מהומה במחנה אַשור, ויהודי בתול רדפו אחרי אויביהם ויניסום ויכום לפי חרב. הנה קמה תשועה לישראל על-ידי יהודית, וכל העם שר לה שיר תהילה וגבורה.
טיפוסית היא אשה זו, שברגע של סכנה לעמה ולארצה אינה חוששת לכבודה ולגופה, ובוטחת ביפיה וברוחה היא מתמכרת אל האויב. רק אימת סכנה גדולה ומחשבת-נקם איומה, אימה מפני המתרחש לבוא על המולדת, אימה מפני התועבות אשר יעשו הנכרים הצרים בכל בנות בתול, בהבקיעם אל העיר, ומחשבת נקם – לנקום את העלבון הקרוב, לקדם את פני הרעה ולהציל, על-ידי קרבן יחיד, את כל העיר מאסון ומבזיון, יכלו להמריץ אשה עבריה לעשות את המעשה המסופר, מעשה-גבורה יחיד במינו. אמנם ידע המחבר לבחור לגבורה אשה חפשיה מעול בית ומשפחה, אלמנה עשירה עומדת ברשות עצמה, בלתי-תלויה בדעת אחרים. הוא ידע כמו-כן להשיבה אל עירה ואל עמה בריאה וטהורה, כאשר יצאה – אולם אין בכל אלה להפחית במאומה מערכה של הגבורה המוזרה, גבורת נשים… כיעל מלפנים, בעברה חוקי דרך-ארץ המקובלים בין השבטים הנודדים, בהכותה בתוך אהלה פליט מלחמה, אשר אספה בעצם ידה, כן גם יהודית עברה על מידות הנימוס והצניעות של נשים, הלכה בכוונה תחילה למצוא חן ולצוד ביפיה. אך שתיהן, גם יעל הקינית וגם יהודית העברית, היו לשם ולתהלה בעם. לא סיפור-מוסר הוא הסיפור “יהודית” כשם שגם סיפור יעל איננו כזה. סיפור-גבורים הוא, סיפור שעשועים לעם, לשם התעוררות הרגש והדמיון.
מה הם סימני הזמן בסיפור הזה? קשה להגדירם. ה“היסטוריה” שבו אינה אלא גוון אמנותי בלבד. הסיפור, על-פי כל מהלכו, נכתב, בלי ספק, על אדמת המולדת ובעת צרה ליהודים, או קרוב לתקופה של מלחמה וגבורה, ואויב ונצחון. תקופת החשמונאים היא המתאימה ביותר. רמז לדבר: הכהן הגדול הוא עדיין ראש לעם ולמדינה, מפקד על החיל ומצווה על המלחמה. הסיפור חובר, לכל המאוחר, בסוף ימיו של יוחנן-הורקנוס.
הסיפור “יהודית” מעמיד את האשה במרכז העלילה. וכאן פרט חשוב ומענין ביצירה שבימי הבית השני. האשה תופסת את המקום הראשי גם ב“שושנה” וגם ב“טוביה”. לא רק האשה הגבורה, זו המצילה את עמה ומולדתה, היתה נושא לסיפורים, כי אם גם האשה הרגילה, כמו “שושנה”, זו היושבת בית ומסורה לבעלה ולמשפחתה. נטל החיים מכביד על האשה יותר מאשר על הגבר. מצבה בחברה קשה ומסובך יותר. חולשתה הגופנית שללה ממנה את חופשתה. תפקידה הטבעי להיום אֵם לבניה הטיל עליה חובות יתירות, אשר עשו אותה לנכנעת, יותר סובלת מאשר פועלת בחברה. צפויה היא תמיד לפגעי החיים ולוֹקה מכל תקלה. כל מעשיה, כל צעדיה מובאים בחשבון. הקל שבחטאים לא יכופר לה. רכילות פעוטה יכולה לחלל את כבודה. כל עדות מרשיעה יכולה לחייב אותה בדין ולסכן את חייה. גם ב“שושנה” וגם ב“טוביה” מפרפרות נפשות נשים ביסורים בלא חטא. תקופת החשמונאים, תקופת גבורה והתחדשות, עוררה, בלי ספק, הרבה שאלות-חיים, וביניהן גם השאלה של חרות האשה. סָתם המספר במעשה “יהודית” את הקרב שבלבבה, הפקפוקים והפרפורים. אבל מגילת “יהודית” היא גם מגילת לבטים ויסורים של האשה…
מה שבולט בכל סיפורי ה“גנוזים”, וב“יהודית” בעיקר, הוא הקשר עם החיים, עם המציאות, קיום המצוות המעשיות, הזהירות בטמא ובטהור, הקשר עם ההלכה במעשי יום-יום או בפתגמי-מוסר. ואין ללמד מתוך זה על כוונה מיוחדת, מוסרית, שהיתה לפני המספרים. הסיפור לקוח תמיד מן החיים, ולפיכך משתקפים בו החיים, מנהגים ודעות, נימוסים ואמונות. אולם כל אלה באים בסיפור דרך-אגב, כשם שהם באים כך בחיים. בכל סיפורי העמים מנצח תמיד החלש את החזק, הנרדף את הרודף, והכל נגמר ב“כי-טוב”. כך גם בסיפורים הללו. אלה יצירות ספרותיות הבאות לשם עצמן, לשם סיפוק נפשי, סיפוק הצורך להתרומם מעל חיי שעה, לעבור לעולם אחר, לשוט במרחקים, לראות פלאים, למצוא מנוחה לנפש ופעולה לדמיון.
הספרות הסיפורית העברית לא הצטמצמה רק בסיפורי ה“גנוזים”. גם ספרי החזון האַפּוֹקַלִיפְסות, יונקים בעצם מן הסיפור, מן האגדה. כרכים של סיפורים אפשר להוציא מתוך התלמוד והמדרשים, סיפורים המצויים בכל לשון, בשינויי צורה וסגנון, על שלמה המלך ומלכת שבא, שלמה ואשמדאי, חולדה והבאר, רוחות מספרות, מעשיותיו של רבה-בר-בר-חנא, חוֹני המעגל, ר' חנינא בן דוסא, מעשי חכמים וחסידים. סיפורים למאות, שהרבה יצירה ספרותית ועממית הושקעה בהן. אמן יוצר יקים בהם היכל-קסמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.