היסטוריה – שם זה, שקיבל גוון מדעי בימינו, פירושו בימי קדם, ביוונית וברומית: סיפור, משל, אגדה. ההיסטוריה, כלומר – חקר דברי הימים, התפתחה מן האגדה הסיפורית של מאורעות וגבורים. בספרות שלנו, ועוד בספרי התנ“ך, השם המתאים לסוג ספרותי זה הוא: דברי הימים – “ספר דברי הימים למלכי יהודה, ספר דברי הימים למלכי ישראל”. עם תקופת הסופרים התחיל מתפתח המחקר ההיסטורי, או, לפי הביטוי אז: מדרש דברי הימים. ספר “דברי הימים”, אשר נכנס לתנ”ך, עֵד לספרות זו באותה תקופה, והשם “מדרש” בא ב“דברי הימים” כמונח למחקר היסטורי: “ויתר דברי אֲבִיָה ודרכיו ודבריו כתובים במדרש הנביא עדו”… “ויסוד בית האלהים הנם כתובים על מדרש ספר מלכים”¹.

דברי ימי העם וגבוריו היו חביבים על “הסופרים”. רבים עסקו בהם, כתבו אותם. “דרשו” אותם. כמה ספרים נזכרים ב“דברי הימים” א' וב', וכולם אבדו מאתנו. אך הספרים ההיסטוריים המעטים, שהגיעו אלינו מתקופת הבית השני, מעידים על התפתחותו של סוג ספרותי זה, על שגרה ידועה, על מסורת. אחד הספרים ההיסטוריים החשובים ביותר, בקבוצת הספרים הנקראים “גנוזים”, ואשר ידענוהו רק בנוסחו היוני, הוא ספר “חשמונאים”.

חשמונאים א    🔗

קורות המכבים ופעולות האחים יהודה, יונתן ושמעון, נרשמו, כנראה, בספר, מיד לאחר המאורעות הכבירים. מחבר חשמונאים א' יודע פרטים מרובים כל כך בקורות המכבים, שהיו נשכחים בלי ספק, כעבור שני דורות, לולא נשמרו בכתב, לולא השתמש הוא במקורות כתובים לפניו. מה הם המקורות הללו לא ידענו, אך המחבר עצמו, כאילו מרמז עליהם: “ויתר מעשי יהודה ומלחמותיו אינם בכתובים, כי עצמו מספר”…²

ספר חשמונאים א' פותח בסקירה כללית על המאורעות המדיניים, החל מחלוקת מלכותו של אלכסנדר מוקדון, שגרמו למצבה המיוחד של ארץ-ישראל בימים ההם ולתנועה הלאומית של החשמונאים. מתאר הוא באהבה ובענין רב את עלילותיו וגורלו של יהודה המכבי, את תגרותיו וטכסיסיו המדיניים של יונתן, אחי יהודה, ואת גדולתו ופקחותו של שמעון החשמונאי, “ראש הכהנים ונשיא על כל קהל ישראל”. הספר מסיים במותו של שמעון ומזכיר את יוחנן-הורקנוס בנו, “אשר הוקם לכהן תחת אביו עד יום מותו”. הרי זאת תקופה של ארבעים שנה: 135 – 175 לפני הספירה.

מחבר הספר נאמן לבית החשמונאים. הוא מבליט את עלילות האחים המכבים, מציין ומדגיש את חובת העם לאלה, אשר נלחמו בעדו ואשר השיבו לו את חרותו ואת כבודו. על “יוסף בן זכריה ועזריה”, שני גבורים בחילו של יהודה, אשר חפצו גם הם לעשות להם שם במלחמת העם, וילחמו על יבנה, אך נחלו מפלה, מוצא המחבר לנחוץ להדגיש, כי לא היו אלה “מזרע האנשים, אשר בחר ה' בהם לתת בידם תשועה לעמו”, ורק “ליהודה ואנשיו” היה יקר וגדולה נגד כל קהל ישראל ונגד כל הגויים. על “שמעון ובניו” הוא גומר את ההלל: “הלא הוא ואָחיו וכל בית אביו הרימו את קרן עמנו, ואחרי הכניעם את אויבינו לפנינו, קראו דרור בארץ לכל יושביה”. הכתב, אשר בו הקים העם את שמעון “נשיא וכהן גדול”, יהיה תמיד “לעיני כל העם” ולשמעון ולבניו למשמרת עולם"³.

אך חיבתו הגדולה של המחבר לחשמונאים אינה מעבירה אותו על דעתו, אינה מביאה לידי הפרזה. אוהב הוא את האמת ואת הדיוק, מציין רק את העובדות ההיסטוריות, מונה השנים למנין המלכים מבית סיליקוס, מרצה בשקט על המאורעות, מתפעל אך לא מתלהב, יודע להעריך את הדברים כמו שהם, ואינו מספר נסים ונפלאות. סגנון הספר נוח ונעים כסגנון התנ“ך, כסגנון ספר מלכים. נאמן המחבר את אלהים ומדגיש את בטחון החשמונאים, את אמונם באלהי האומה, כי לא יעזבם וכי יתן תשועת עמו בידם. גבורי הספר קוראים לה‘, מתפללים אליו, שרים לו שירי-תהלה, נואמים לפני העם ומחזקים את לבו בשם אלהים. מתתיהו הוא הקורא "מי לה’ – אֵלַי!”… לפני מותו מעביר מתתיהו לפני בניו את הטובים באישי האומה, להיותם להם לסמל ולדוגמא. כמו בן-סירא ב“שבח אבות עולם”, כן בוחר גם מחבר חשמונאים א' באותם האישים ההיסטוריים המתאימים למטרתו. מתתתיהו מבליט את אברהם, את יוסף, את פינחס, את יהושע, את כלב, את דוד, את אליהו, את חנניה, מישאל ועזריה ואת דניאל, את אלה, אשר ידעו לעמוד בנסיון, ואת אלה, אשר היו קנאים, את אלה, אשר נלחמו בעד עמם וארצם ואת אלה, אשר ידעו למסור נפשם על קידוש השם.

הספר נכתב עברית במקורו. כך מעיד עליו סגנונו היווני, וכך מעידים אבות הכנסיה הנוצרית, אוֹרִיגִינֵס וְהֵרוֹנִימוּס, שקראו אותו במקורו. אוּרִיגִינֵס⁴ מביא גם שמו של הספר בכתיב יווני: סַרְבֵּת סַבָּנָאֵל. פירושו של שם זה לא הוברר עד היום. יש משערים, כי נשתבש הכתיב ומציעים לקרוא: סֵפֶר בֵּית שַׂר בְּנֵי אֵל, כלומר – ספר בית חשמונאי. בנוסח היווני של חשמונאים א' ניתן לשמעון התואר “סַרַמֵל”, לאמר: שַׂר עַם אֵל. יש קוראים: שַׁרְבִיט שַׂר בְּנֵי אֵל, שַׁרְבִיט סַרְבָּנֵי – אֵל. משפת יהוֹיָרִיב, שממנה יצאו מתתיהו ובניו, נקראת בירושלמי, תענית ד‘, ה’, בשם “מסָרְבֵי”, משפחת מְסָרְבִים, עקשנים, מתקוממים. ויתכן כי שם הספר היה בצורה ארמית-ערבית: סִרְבַּת סַרְבָּנֵי – אֵל, סירוב הסרבנים באלהים, סירוב בני יהויריב, העקשנים בריבם לה', הסרבנים באמונתם ובמלחמתם, ספר המרד וההתקוממות.

חשמונאים ב    🔗

אם כי ספר זה הוא בן-זוגו של ספר חשמונאים א' ומספר על תקופת הגבורה, אין כל קשר בין השנים. ספר חשמונאים ב' נכתב במקורו יוונית. מספר הוא על הרדיפות עוד בימי סיליקוס הרביעי ובימי אנטיוכוס אפיפנס, 175 לפני הספירה, ומסיים בנצחון יהודה המכבי על ניקנור, 161 לפני הספירה, הרי זו תקופה קצרה של חמש-עשרה שנה. הספר עצמו אינו אלא קיצור של חמישה ספרים היסטוריים כתובים על-ידי סופר אחד: “את כל הדברים האלה, אשר כתבם ישוע הקירני על ספרים חמישה, ניסיתי לכלכל בדברים מעטים ולהעלותם על ספר אחד”⁵. אותם המאורעות, אשר בחשמונאים א‘, מסופרים בחשמונאים ב’ בפרטים מפליאים ובשינויים רבים. אגדה והיסטוריה כרוכות בו יחד. אולם הרבה פרטים היסטוריים, ביחוד מתחילת ימי החשמונאים, מוכיחים כי נרשמו על-פי מקורות ראשונים, כי יזוֹן הקיריני ערך את ספריו על-פי סיפורים ושמועות מפי אנשים, שחי באותה תקופה והשתתפו בעצמם במאורעות, או היו קרובים מאוד אליהם.

מענינים מאוד שני המכתבים הבאים בראש הספר חשמונאים ב‘, מאת “היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים”. אנשי יהודה וירושלים מזמינים את אחיהם במצרים לחוג אתם את “חנוכת המזבח בירח כסליו”⁶. המכתבים מוסרים בסקירה קלה ובדרך אגדה את תולדות המזבח בבית השני, מימי נחמיה עד החנוכה בימי יהודה המכבי. הם שריד מן התעודות המעטות על היחס, שהיה בתקופת המכבים, בין יהודי ארץ-ישראל ובין יהודי מצרים. יחס זה הוא מוזר, בלתי-מובן. יהודי מצרים היו מרובים באוכלוסין, עשירים, משכילים, בעלי-השפעה, ואין אנו יודעים כלום על-דבר יחסם לתנועת השחרור בארץ-ישראל בימים ההם, בשעה שהיו צריכים וגם יכולים להיות לעזר רב בתמיכתם הרוחנית והחמרית ובהשפעתם המדינית. ספר חשמונאים ב’ מראה, כי יהודי מצרים היו זקוקים אז להתעוררות, כי “אש הקודש” בקרבם כמעט כבתה, והמחבר השתדל להפיח בה רוח, להלהיב אותה, לקרב לבבות לתנועה הלאומית, לחזק את הקשר בין מצרים ובין ארץ-ישראל, להדגיש את ערך המקדש בירושלים, את חנוכת המזבח, להביא סמוכין מן הכתובים, לספר דברים בשם קדמונים, להביא בחלום אל יהודי המכבי את חוניו “הכהן המשיח”, בונה המקדש במצרים, ולחגור למתני הגבור את חרב ירמיהו הנביא, שהיה מכובד עליהם כאבי הישוב היהודי במצרים⁷.

החוקרים מזלזלים בערכו של ספר חשמונאים ב‘, מפני שהאמת ההיסטורית לקויה בו. אולם הספר יפה באגדותיו הנפלאות, בשיחותיו הנוגעות עד הלב, בחיבתו הרבה לארץ ולעם, בצערו העמוק על צרות המולדת, באמונתו באלהים ובכוח-החיים של האומה. מעביר הוא אותנו אל עולם של תום וגבורה, של מסירות-נפש וקדושה, של הולכים למות בשביל החיים, בשביל חיים של חרות וכבוד. משורר כתב את הספר הזה. לא רק דברי הימים, כשהם לעצמם, יקחו את לבבו, כי אם השירה שבהם, החותם שהטביע עליהם העם, הסיפורים שהתהלכו מפה אל פה. תמימה וטבעית השמחה על מפלתו של הליוֹדוֹרוֹס בבית ה’, בבואו לחמוס את אוצר המקדש: סוס ורוכבו מתרוממים מתוך ההיכל, ושני בני-חיל לצלעותיו מכים הכה ופצוע את היווני החצוף, הנופל מתעלף מפחד ומכאב… לא רק החשמונאים הם גבורים, כי גם אלה אשר מתוכם יצאו, אלה אשר יכלו להקים מקרבם מכבים. העם כולו גבור, כזקן כנער, כאשה כעולל. אליעזר הישיש הוא מופת לצעירים. הוא מת “שמח וטוב לב” בשביל היקר וקדוש לו. האשה ושבעת בניה הם לסמל גבורה ולזכרון עקשנות לאומית בקרבנו עד היום הזה. האם לא יקומו כל המתים האלה לתחיה? תחית המתים היא מיתתו של רציץ הזקן, מנכבדי ירושלים, הנופל על חרבו, לבל יתעלל בו האויב, ושופך את מעיו על אנשי החיל אשר מסביב: "ה' אלהים, אלהי כל בשר ורוח, אתה תשוב ותתנם לי ברוב רחמיך!"…

ספר חשמונאים ב' הוא “מדרש דברי הימים של החשמונאים”. כורך הוא את האגדה עם העובדה, את השירה עם המעשה. ולפיכך הספר מלבב, וקרוב הוא ביחוד ללבנו, ללב כל אלה החולמים חלום תחייתנו הלאומית. אש הקודש, אשר טמן ירמיהו הנביא בבית הראשון, ואשר מצא אותה נחמיה בבית השני, אך קוֹפאָה, קרה כקרח, התלקחה שוב עם עלית בבל, בערה בכל חומה בימי החשמונאים. “חרב הזהב”, אשר מסר ירמיהו הנביא ליהודה המכבי, במלחמתו עם ניקנור, היתה לנו לחרב כבוד, לחרב גאוותנו.