היסטוריה – שם זה, שקיבל גוון מדעי בימינו, פירושו בימי קדם, ביוונית וברומית: סיפור, משל, אגדה. ההיסטוריה, כלומר – חקר דברי הימים, התפתחה מן האגדה הסיפורית של מאורעות וגבורים. בספרות שלנו, ועוד בספרי התנ“ך, השם המתאים לסוג ספרותי זה הוא: דברי הימים – “ספר דברי הימים למלכי יהודה, ספר דברי הימים למלכי ישראל”. עם תקופת הסופרים התחיל מתפתח המחקר ההיסטורי, או, לפי הביטוי אז: מדרש דברי הימים. ספר “דברי הימים”, אשר נכנס לתנ”ך, עֵד לספרות זו באותה תקופה, והשם “מדרש” בא ב“דברי הימים” כמונח למחקר היסטורי: “ויתר דברי אֲבִיָה ודרכיו ודבריו כתובים במדרש הנביא עדו”… “ויסוד בית האלהים הנם כתובים על מדרש ספר מלכים”¹.

דברי ימי העם וגבוריו היו חביבים על “הסופרים”. רבים עסקו בהם, כתבו אותם. “דרשו” אותם. כמה ספרים נזכרים ב“דברי הימים” א' וב', וכולם אבדו מאתנו. אך הספרים ההיסטוריים המעטים, שהגיעו אלינו מתקופת הבית השני, מעידים על התפתחותו של סוג ספרותי זה, על שגרה ידועה, על מסורת. אחד הספרים ההיסטוריים החשובים ביותר, בקבוצת הספרים הנקראים “גנוזים”, ואשר ידענוהו רק בנוסחו היוני, הוא ספר “חשמונאים”.

חשמונאים א

קורות המכבים ופעולות האחים יהודה, יונתן ושמעון, נרשמו, כנראה, בספר, מיד לאחר המאורעות הכבירים. מחבר חשמונאים א' יודע פרטים מרובים כל כך בקורות המכבים, שהיו נשכחים בלי ספק, כעבור שני דורות, לולא נשמרו בכתב, לולא השתמש הוא במקורות כתובים לפניו. מה הם המקורות הללו לא ידענו, אך המחבר עצמו, כאילו מרמז עליהם: “ויתר מעשי יהודה ומלחמותיו אינם בכתובים, כי עצמו מספר”…²

ספר חשמונאים א' פותח בסקירה כללית על המאורעות המדיניים, החל מחלוקת מלכותו של אלכסנדר מוקדון, שגרמו למצבה המיוחד של ארץ-ישראל בימים ההם ולתנועה הלאומית של החשמונאים. מתאר הוא באהבה ובענין רב את עלילותיו וגורלו של יהודה המכבי, את תגרותיו וטכסיסיו המדיניים של יונתן, אחי יהודה, ואת גדולתו ופקחותו של שמעון החשמונאי, “ראש הכהנים ונשיא על כל קהל ישראל”. הספר מסיים במותו של שמעון ומזכיר את יוחנן-הורקנוס בנו, “אשר הוקם לכהן תחת אביו עד יום מותו”. הרי זאת תקופה של ארבעים שנה: 135 – 175 לפני הספירה.

מחבר הספר נאמן לבית החשמונאים. הוא מבליט את עלילות האחים המכבים, מציין ומדגיש את חובת העם לאלה, אשר נלחמו בעדו ואשר השיבו לו את חרותו ואת כבודו. על “יוסף בן זכריה ועזריה”, שני גבורים בחילו של יהודה, אשר חפצו גם הם לעשות להם שם במלחמת העם, וילחמו על יבנה, אך נחלו מפלה, מוצא המחבר לנחוץ להדגיש, כי לא היו אלה “מזרע האנשים, אשר בחר ה' בהם לתת בידם תשועה לעמו”, ורק “ליהודה ואנשיו” היה יקר וגדולה נגד כל קהל ישראל ונגד כל הגויים. על “שמעון ובניו” הוא גומר את ההלל: “הלא הוא ואָחיו וכל בית אביו הרימו את קרן עמנו, ואחרי הכניעם את אויבינו לפנינו, קראו דרור בארץ לכל יושביה”. הכתב, אשר בו הקים העם את שמעון “נשיא וכהן גדול”, יהיה תמיד “לעיני כל העם” ולשמעון ולבניו למשמרת עולם"³.

אך חיבתו הגדולה של המחבר לחשמונאים אינה מעבירה אותו על דעתו, אינה מביאה לידי הפרזה. אוהב הוא את האמת ואת הדיוק, מציין רק את העובדות ההיסטוריות, מונה השנים למנין המלכים מבית סיליקוס, מרצה בשקט על המאורעות, מתפעל אך לא מתלהב, יודע להעריך את הדברים כמו שהם, ואינו מספר נסים ונפלאות. סגנון הספר נוח ונעים כסגנון התנ“ך, כסגנון ספר מלכים. נאמן המחבר את אלהים ומדגיש את בטחון החשמונאים, את אמונם באלהי האומה, כי לא יעזבם וכי יתן תשועת עמו בידם. גבורי הספר קוראים לה‘, מתפללים אליו, שרים לו שירי-תהלה, נואמים לפני העם ומחזקים את לבו בשם אלהים. מתתיהו הוא הקורא "מי לה’ – אֵלַי!”… לפני מותו מעביר מתתיהו לפני בניו את הטובים באישי האומה, להיותם להם לסמל ולדוגמא. כמו בן-סירא ב“שבח אבות עולם”, כן בוחר גם מחבר חשמונאים א' באותם האישים ההיסטוריים המתאימים למטרתו. מתתתיהו מבליט את אברהם, את יוסף, את פינחס, את יהושע, את כלב, את דוד, את אליהו, את חנניה, מישאל ועזריה ואת דניאל, את אלה, אשר ידעו לעמוד בנסיון, ואת אלה, אשר היו קנאים, את אלה, אשר נלחמו בעד עמם וארצם ואת אלה, אשר ידעו למסור נפשם על קידוש השם.

הספר נכתב עברית במקורו. כך מעיד עליו סגנונו היווני, וכך מעידים אבות הכנסיה הנוצרית, אוֹרִיגִינֵס וְהֵרוֹנִימוּס, שקראו אותו במקורו. אוּרִיגִינֵס⁴ מביא גם שמו של הספר בכתיב יווני: סַרְבֵּת סַבָּנָאֵל. פירושו של שם זה לא הוברר עד היום. יש משערים, כי נשתבש הכתיב ומציעים לקרוא: סֵפֶר בֵּית שַׂר בְּנֵי אֵל, כלומר – ספר בית חשמונאי. בנוסח היווני של חשמונאים א' ניתן לשמעון התואר “סַרַמֵל”, לאמר: שַׂר עַם אֵל. יש קוראים: שַׁרְבִיט שַׂר בְּנֵי אֵל, שַׁרְבִיט סַרְבָּנֵי – אֵל. משפת יהוֹיָרִיב, שממנה יצאו מתתיהו ובניו, נקראת בירושלמי, תענית ד‘, ה’, בשם “מסָרְבֵי”, משפחת מְסָרְבִים, עקשנים, מתקוממים. ויתכן כי שם הספר היה בצורה ארמית-ערבית: סִרְבַּת סַרְבָּנֵי – אֵל, סירוב הסרבנים באלהים, סירוב בני יהויריב, העקשנים בריבם לה', הסרבנים באמונתם ובמלחמתם, ספר המרד וההתקוממות.

חשמונאים ב

אם כי ספר זה הוא בן-זוגו של ספר חשמונאים א' ומספר על תקופת הגבורה, אין כל קשר בין השנים. ספר חשמונאים ב' נכתב במקורו יוונית. מספר הוא על הרדיפות עוד בימי סיליקוס הרביעי ובימי אנטיוכוס אפיפנס, 175 לפני הספירה, ומסיים בנצחון יהודה המכבי על ניקנור, 161 לפני הספירה, הרי זו תקופה קצרה של חמש-עשרה שנה. הספר עצמו אינו אלא קיצור של חמישה ספרים היסטוריים כתובים על-ידי סופר אחד: “את כל הדברים האלה, אשר כתבם ישוע הקירני על ספרים חמישה, ניסיתי לכלכל בדברים מעטים ולהעלותם על ספר אחד”⁵. אותם המאורעות, אשר בחשמונאים א‘, מסופרים בחשמונאים ב’ בפרטים מפליאים ובשינויים רבים. אגדה והיסטוריה כרוכות בו יחד. אולם הרבה פרטים היסטוריים, ביחוד מתחילת ימי החשמונאים, מוכיחים כי נרשמו על-פי מקורות ראשונים, כי יזוֹן הקיריני ערך את ספריו על-פי סיפורים ושמועות מפי אנשים, שחי באותה תקופה והשתתפו בעצמם במאורעות, או היו קרובים מאוד אליהם.

מענינים מאוד שני המכתבים הבאים בראש הספר חשמונאים ב‘, מאת “היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים”. אנשי יהודה וירושלים מזמינים את אחיהם במצרים לחוג אתם את “חנוכת המזבח בירח כסליו”⁶. המכתבים מוסרים בסקירה קלה ובדרך אגדה את תולדות המזבח בבית השני, מימי נחמיה עד החנוכה בימי יהודה המכבי. הם שריד מן התעודות המעטות על היחס, שהיה בתקופת המכבים, בין יהודי ארץ-ישראל ובין יהודי מצרים. יחס זה הוא מוזר, בלתי-מובן. יהודי מצרים היו מרובים באוכלוסין, עשירים, משכילים, בעלי-השפעה, ואין אנו יודעים כלום על-דבר יחסם לתנועת השחרור בארץ-ישראל בימים ההם, בשעה שהיו צריכים וגם יכולים להיות לעזר רב בתמיכתם הרוחנית והחמרית ובהשפעתם המדינית. ספר חשמונאים ב’ מראה, כי יהודי מצרים היו זקוקים אז להתעוררות, כי “אש הקודש” בקרבם כמעט כבתה, והמחבר השתדל להפיח בה רוח, להלהיב אותה, לקרב לבבות לתנועה הלאומית, לחזק את הקשר בין מצרים ובין ארץ-ישראל, להדגיש את ערך המקדש בירושלים, את חנוכת המזבח, להביא סמוכין מן הכתובים, לספר דברים בשם קדמונים, להביא בחלום אל יהודי המכבי את חוניו “הכהן המשיח”, בונה המקדש במצרים, ולחגור למתני הגבור את חרב ירמיהו הנביא, שהיה מכובד עליהם כאבי הישוב היהודי במצרים⁷.

החוקרים מזלזלים בערכו של ספר חשמונאים ב‘, מפני שהאמת ההיסטורית לקויה בו. אולם הספר יפה באגדותיו הנפלאות, בשיחותיו הנוגעות עד הלב, בחיבתו הרבה לארץ ולעם, בצערו העמוק על צרות המולדת, באמונתו באלהים ובכוח-החיים של האומה. מעביר הוא אותנו אל עולם של תום וגבורה, של מסירות-נפש וקדושה, של הולכים למות בשביל החיים, בשביל חיים של חרות וכבוד. משורר כתב את הספר הזה. לא רק דברי הימים, כשהם לעצמם, יקחו את לבבו, כי אם השירה שבהם, החותם שהטביע עליהם העם, הסיפורים שהתהלכו מפה אל פה. תמימה וטבעית השמחה על מפלתו של הליוֹדוֹרוֹס בבית ה’, בבואו לחמוס את אוצר המקדש: סוס ורוכבו מתרוממים מתוך ההיכל, ושני בני-חיל לצלעותיו מכים הכה ופצוע את היווני החצוף, הנופל מתעלף מפחד ומכאב… לא רק החשמונאים הם גבורים, כי גם אלה אשר מתוכם יצאו, אלה אשר יכלו להקים מקרבם מכבים. העם כולו גבור, כזקן כנער, כאשה כעולל. אליעזר הישיש הוא מופת לצעירים. הוא מת “שמח וטוב לב” בשביל היקר וקדוש לו. האשה ושבעת בניה הם לסמל גבורה ולזכרון עקשנות לאומית בקרבנו עד היום הזה. האם לא יקומו כל המתים האלה לתחיה? תחית המתים היא מיתתו של רציץ הזקן, מנכבדי ירושלים, הנופל על חרבו, לבל יתעלל בו האויב, ושופך את מעיו על אנשי החיל אשר מסביב: "ה' אלהים, אלהי כל בשר ורוח, אתה תשוב ותתנם לי ברוב רחמיך!"…

ספר חשמונאים ב' הוא “מדרש דברי הימים של החשמונאים”. כורך הוא את האגדה עם העובדה, את השירה עם המעשה. ולפיכך הספר מלבב, וקרוב הוא ביחוד ללבנו, ללב כל אלה החולמים חלום תחייתנו הלאומית. אש הקודש, אשר טמן ירמיהו הנביא בבית הראשון, ואשר מצא אותה נחמיה בבית השני, אך קוֹפאָה, קרה כקרח, התלקחה שוב עם עלית בבל, בערה בכל חומה בימי החשמונאים. “חרב הזהב”, אשר מסר ירמיהו הנביא ליהודה המכבי, במלחמתו עם ניקנור, היתה לנו לחרב כבוד, לחרב גאוותנו.

רבים חושבים את הספרות העברית העתיקה בכלל, וזו של ימי הבית השני בפרט, לתורת-מוסר בלבד, ולא ליצירה אמנותית הבאה מתוך צורך נפשי להבעה,ליופי. וראיה לדבר: חסרון הסיפור בספרותנו, הסיפור הפשוט, המלבב, הבא לשם הנאת הנפש, לשם מרגוע ושעשועים. הנחה זו אין לה על מה לסמוך. הרי אין לך סיפורים מושכים לבו של אדם, כנער כזקן, ממעשי בראשית ומסיפורי האבות, מהולדת משה ומיציאת מצרים, מגבורות שמשון וממלחמות דוד, מנפלאות אליהו ואלישע וקורות הנביאים והמלכים. בכל אלה התלכד הסיפור הפשוט, שהתהלך תחלה בעם כיצירה לחוד, לשם עצמה, ונטוָה אחר-כך לתוך ארג המאורעות ההיסטוריים. מי יוכל להפריד כיום בין היסודות השונים של אגדת יוסף? כמה סיפורים צדדיים, בודדים, נפרדים, התלכדו יחד באגדה זו, ושכל אחד מהם בשעתו היה מקור עונג והרחבת הדעת לקהל שומעיו? כמה מן הסיפורי וכמה מן ההיסטורי יש בקורותיו של שמשון או בהרפתקאותיו של דוד? וגם הסיפור לשם סיפור לא נעדר בתנ“ך. רות, יונה, אסתר, הפתיחה והחתימה של איוב – מגילות אלו הן סיפורים במלוא מובן המלה, סיפורים עממיים וספרותיים כאחד, כתובים בשביל קוראים, בשביל יודעי-ספר. אותם הקוים הטיפוסיים שבסיפור העממי העולמי: הפשוט, הטבעי, המופלא והגבורי. והסיפור הוסיף להתפתח בספרותנו בימי הבית השני, בתקופת הסופרים ולאחריה. יחד עם ספרות המשל והשיר, יחד עם מדרש דברי הימים לא חדלו גם מספר סיפורים ומכתוב סיפורים, ולא לשם תורת-מוסר, אלא לשם הסיפור עצמו, לשם קריאה של עונג, התעוררות הרוח, מזון לרגש ולדמיון. הסיפורים “יהודית”, “שושנה”, “טוביה”, ויתר המעשיות אשר ב”כתובים אחרונים" יוכיחו. לצערנו לא הגיעו אלינו הסיפורים במקורם העברי הראשון, וכרוב ספרי ה“גנוזים” נודעו לנו גם הם רק בנוסחם היווני.

אמנותי הוא הסיפור “יהודית”: מלא רוח גבורה, מושך את הלב באָפיו ההיסטורי, תמים בשילוב המאורעות ומוזר בעצם הנושא, במהות המעשה המסופר…

גבורת הסיפור, יהודית, אשה אלמנה, יפה וצנועה מתבודדת במעונה, נוגה וגלמודה, רחוקה מן החיים ומהמונם, לובשת רוח-עוז בבוא האויב לפני שערי בתוּל עיר מולדתה. בוקר אחד הסירה בגדי אלמנותה, היטיבה ראשה, שמה בפוך עיניה, לבשה בגדי-חג, ובהחלטה גמורה בלבה, מבלי גלות דבר לזקני העיר, ביקשה רשות לצאת אל האויב. שמה הטוב ועוז ההחלטה על פניה המריצו את הזקנים למלא בקשתה. יפיה פינה הדרך לפניה, ולפני שפחתה המלווה אותה, בין שורות האויב, ואל מצביא אַשור, הולופרנש, הגיעה. גם הוא הלך שבי אחר יפי האשה. כל משאלותיה נתן לה: לצאת ולבוא במחנה כחפצה. ובמשתה הלילה, בהיות הולופרנש לבדו אתה, הלוּם-יין ושכור-תאוה, כיוונה את הרגע, ותכרות בחרב הולופרנש את ראש הולופרנש. ובטרם יאיר הבוקר מיהרה לשוב ובידה הראש הכרות אל בתול עירה, והזקנים קיבלו את פניה בכבוד. עם אור היום קמה מהומה במחנה אַשור, ויהודי בתול רדפו אחרי אויביהם ויניסום ויכום לפי חרב. הנה קמה תשועה לישראל על-ידי יהודית, וכל העם שר לה שיר תהילה וגבורה.

טיפוסית היא אשה זו, שברגע של סכנה לעמה ולארצה אינה חוששת לכבודה ולגופה, ובוטחת ביפיה וברוחה היא מתמכרת אל האויב. רק אימת סכנה גדולה ומחשבת-נקם איומה, אימה מפני המתרחש לבוא על המולדת, אימה מפני התועבות אשר יעשו הנכרים הצרים בכל בנות בתול, בהבקיעם אל העיר, ומחשבת נקם – לנקום את העלבון הקרוב, לקדם את פני הרעה ולהציל, על-ידי קרבן יחיד, את כל העיר מאסון ומבזיון, יכלו להמריץ אשה עבריה לעשות את המעשה המסופר, מעשה-גבורה יחיד במינו. אמנם ידע המחבר לבחור לגבורה אשה חפשיה מעול בית ומשפחה, אלמנה עשירה עומדת ברשות עצמה, בלתי-תלויה בדעת אחרים. הוא ידע כמו-כן להשיבה אל עירה ואל עמה בריאה וטהורה, כאשר יצאה – אולם אין בכל אלה להפחית במאומה מערכה של הגבורה המוזרה, גבורת נשים… כיעל מלפנים, בעברה חוקי דרך-ארץ המקובלים בין השבטים הנודדים, בהכותה בתוך אהלה פליט מלחמה, אשר אספה בעצם ידה, כן גם יהודית עברה על מידות הנימוס והצניעות של נשים, הלכה בכוונה תחילה למצוא חן ולצוד ביפיה. אך שתיהן, גם יעל הקינית וגם יהודית העברית, היו לשם ולתהלה בעם. לא סיפור-מוסר הוא הסיפור “יהודית” כשם שגם סיפור יעל איננו כזה. סיפור-גבורים הוא, סיפור שעשועים לעם, לשם התעוררות הרגש והדמיון.

מה הם סימני הזמן בסיפור הזה? קשה להגדירם. ה“היסטוריה” שבו אינה אלא גוון אמנותי בלבד. הסיפור, על-פי כל מהלכו, נכתב, בלי ספק, על אדמת המולדת ובעת צרה ליהודים, או קרוב לתקופה של מלחמה וגבורה, ואויב ונצחון. תקופת החשמונאים היא המתאימה ביותר. רמז לדבר: הכהן הגדול הוא עדיין ראש לעם ולמדינה, מפקד על החיל ומצווה על המלחמה. הסיפור חובר, לכל המאוחר, בסוף ימיו של יוחנן-הורקנוס.

הסיפור “יהודית” מעמיד את האשה במרכז העלילה. וכאן פרט חשוב ומענין ביצירה שבימי הבית השני. האשה תופסת את המקום הראשי גם ב“שושנה” וגם ב“טוביה”. לא רק האשה הגבורה, זו המצילה את עמה ומולדתה, היתה נושא לסיפורים, כי אם גם האשה הרגילה, כמו “שושנה”, זו היושבת בית ומסורה לבעלה ולמשפחתה. נטל החיים מכביד על האשה יותר מאשר על הגבר. מצבה בחברה קשה ומסובך יותר. חולשתה הגופנית שללה ממנה את חופשתה. תפקידה הטבעי להיום אֵם לבניה הטיל עליה חובות יתירות, אשר עשו אותה לנכנעת, יותר סובלת מאשר פועלת בחברה. צפויה היא תמיד לפגעי החיים ולוֹקה מכל תקלה. כל מעשיה, כל צעדיה מובאים בחשבון. הקל שבחטאים לא יכופר לה. רכילות פעוטה יכולה לחלל את כבודה. כל עדות מרשיעה יכולה לחייב אותה בדין ולסכן את חייה. גם ב“שושנה” וגם ב“טוביה” מפרפרות נפשות נשים ביסורים בלא חטא. תקופת החשמונאים, תקופת גבורה והתחדשות, עוררה, בלי ספק, הרבה שאלות-חיים, וביניהן גם השאלה של חרות האשה. סָתם המספר במעשה “יהודית” את הקרב שבלבבה, הפקפוקים והפרפורים. אבל מגילת “יהודית” היא גם מגילת לבטים ויסורים של האשה…

מה שבולט בכל סיפורי ה“גנוזים”, וב“יהודית” בעיקר, הוא הקשר עם החיים, עם המציאות, קיום המצוות המעשיות, הזהירות בטמא ובטהור, הקשר עם ההלכה במעשי יום-יום או בפתגמי-מוסר. ואין ללמד מתוך זה על כוונה מיוחדת, מוסרית, שהיתה לפני המספרים. הסיפור לקוח תמיד מן החיים, ולפיכך משתקפים בו החיים, מנהגים ודעות, נימוסים ואמונות. אולם כל אלה באים בסיפור דרך-אגב, כשם שהם באים כך בחיים. בכל סיפורי העמים מנצח תמיד החלש את החזק, הנרדף את הרודף, והכל נגמר ב“כי-טוב”. כך גם בסיפורים הללו. אלה יצירות ספרותיות הבאות לשם עצמן, לשם סיפוק נפשי, סיפוק הצורך להתרומם מעל חיי שעה, לעבור לעולם אחר, לשוט במרחקים, לראות פלאים, למצוא מנוחה לנפש ופעולה לדמיון.

הספרות הסיפורית העברית לא הצטמצמה רק בסיפורי ה“גנוזים”. גם ספרי החזון האַפּוֹקַלִיפְסות, יונקים בעצם מן הסיפור, מן האגדה. כרכים של סיפורים אפשר להוציא מתוך התלמוד והמדרשים, סיפורים המצויים בכל לשון, בשינויי צורה וסגנון, על שלמה המלך ומלכת שבא, שלמה ואשמדאי, חולדה והבאר, רוחות מספרות, מעשיותיו של רבה-בר-בר-חנא, חוֹני המעגל, ר' חנינא בן דוסא, מעשי חכמים וחסידים. סיפורים למאות, שהרבה יצירה ספרותית ועממית הושקעה בהן. אמן יוצר יקים בהם היכל-קסמים.