ש. בן-ציון מת בודד, בודד – אם כי בני משפחתו היו על ידו, בודד – אם כי ידידים ומוקירים ליווהו לבית עולמו. בודד היה בחייו, אם כי איש-הציבור היה ואיש-החברה. בודד היה בין הסופרים, אם-כי הגו לו כבוד וחיבה. גאוַת בני-עליה היתה בו, גאוה פצועה, ועלבון טמיר נשא בלבבו, ערגון למרומים לא הגיע אליהם, מאויים לוהטים לא כובו לעולם, געגועי נעורים ויסורי יצירה.

זוכר אני אותו בשנים הראשונות לבואו לארץ. כמה מחשבות טובות ותכניות נאות היו לאיש לפעולה וליצירה בשדה החינוך והספרות, בתחית העם והארץ. מעוף, תנופה. ואף אחת מן התכניות לא הגיעה עד תכליתה. “בן-עמי”, שבדעת מחברו היה לעשותו ספר רב-גוונים, מקיף את כל לימוד הלשון העברית, מיטב ספרותה ותולדות סופריה, נהפך ל“מקראות” לגיל אחד, טבועים בחותם אחד, מסוגננים בטעם יחיד; “העומר”, תרועת-קציר ראשונה לספרותנו בארץ, העלה ריח שדה אתו, ונתיבש בעצם קצירו; “מולדת”, בת יחידה וענוגה לספרות הנעורים שלנו, ילדת שעשועים לעורכה, ולא מלאה לה שנה, וכבר לוקחה ממנו, ולא ידע תנחומים; “האזרח”, עוד נסיון למרכז הספרות וגם למרכז העם, כלי-מבטא לאזרח בארץ, לעם כולו, ולא למעמד ולא למפלגה, ונגדע גם זה בעודו באִבו, ולא ריכז ולא איחד, כי-אם פילג והפריד. ועוד ועוד מפעלים ונסיונות, שואפים אל על, חותרים אל המרחב, ואחריהם – מפח-נפש וכאב ובדידות…

רבים הכאיבוהו בחייו. אך את כל מכאוב כאב כפלים, מכל צער סבל שבעתים. גם אני גרמתי לו צער וכאב, ו“מזכיר עוון” אהיה לי הפעם. עוון? אין אני מודה בו. על-כל-פנים לא בעצם המעשה. לא לשם וידוי ובקשת-מחילה כותב אני דברי אלה. אין אני מחבב את אלה המבקשים מחילה לאחר מות הנעלב. הצטערתי תמיד ומצטער גם עכשיו על הכאב שגרמתי לו אז. והרבה פעמים דיברתי עם ש. בן-ציון בחייו על הענין הזה, ותמיד הודה, שבעצם הדבר לא ראה יחס בלתי-הוגן, והמעשה בזמנו, היה, מצדי, ישר ונחוץ.

כוונתי לעריכת “מולדת”. – דברי זכרון יהיו אלה, ואולי גם חומר לדברי ימיה של ספרות התחיה בארץ, או ל“סדר היצירה בא"י”, כפי שהדגיש בשעתו ש. בן-ציון עצמו במכתב שפרסם בעתונות, מכתב מלא לעג מר וכאב צורב. הדבר היה לפני עשרים ואחת שנה, בשנת תרע“א, כאשר ניגשה “אגודת המורים בא”י” להוציא ירחון לבני-הנעורים בשם “מולדת”, בהשתתפות החברה “קוהלת” ובסיועו של ועד מיוחד להוצאת הירחון, שחבריו היו: א. ברלין, ז.ד. לבונטין, מרדכי בן הלל הכהן, בצלאל יפה, מ. שינקין, מ. דיזנגוף, פ. אוירבך.

ש. בן-ציון ראה ב“מולדת” את מפעל חייו. את מיטב חלומותיו על חינוך הדור לספרות, לתרבות, לטעם טוב, ליצירה נאה ולמחשבה עמוקה, אמר לגשם בירחון ראשון זה לבני-הנעורים, “מולדת”, שהיה צריך להשרות על הקורא הצעיר גם את רוח המולדת העברית, “זו המאירה לנו מן העבר, זורחת מן העתיד וכשחר נראתה לנו גם בהוה – – – ותחמם-נא את הלבבות, ותשוה יופי ואור חדש על מולדתנו הרוחנית על הספרות”.

למן החוברת הראשונה התחילו רוגנים בין המורים והסופרים. היא לא “חיממה את הלבבות”. ה“מולדת” היתה נאה בחיצוניות ועשירה בתכנה, ואף-על-פי-כן נשבה איזו קרירות מעל דפיה. חדגוניות מכבידה בלשון ובסגנון, קושי מייגע בחומר, ולעתים שעמום במאמרים. יד “כבדה” נחה עליהם, יד העורך… ש. בן-ציון היה דוקא מקרב סופרים, וביחוד את הצעירים. היה לו “חוש ריח” לסופר, היה יודע לגלות כשרון, להיות מעורר ומניע לסופר המתחיל, מתוה דרך ליצירה. אך השתדלותו היתירה “לערוך” היתה נוטלת לעתים קרובות עצמיותו של הסופר, ומשהצמיח לו לזה ש. בן-ציון כנפים, נחפז הלה ופרש ופרח הימנו…

ה“מולדת” לא השביעה רצון. היא לא התפשטה בקהל. העסקנים, שעמדו בראש ההוצאה, דרשו שינויים במערכת. הציגו תנאים, שהעורך והסופר ש. בן-ציון לא יכול לעמוד בהם, וַעד ההוצאה הפסיק את הוצאת הירחון, ולא רצה לחדש השתתפותו, אלא אם כן יפסיק העורך הראשון את עבודתו. ועד “קוהלת” ומרכז המורים השתדלו בדבר המשכתו, ולא הצליחו. ירחון ה“מולדת” היה יקר לכולנו, וחרדנו לקיומו. ועד ההוצאה ו“קוהלת” דרשו חבר-מערכת, ומרכז המורים פנה אז אלי בבקשה נמרצת, כדי להציל את הירחון, להכנס אל חבר-המערכת ולהמשיך את קיום המפעל החדש. הסכמתי. חברי המערכת החדשה היו: מרדכי בן הלל הכהן, חבר בועד ההוצאה; המנוח אברהם לוּדויפול; אני.

את ש. בן-ציון, אשר כיבדתי תמיד, חיבבתי מאוד, והייתי ממקורביו ומן הראשונים שהזמין להשתתף אתו ב“מולדת”, וגם הציע לפני מדור מיוחד להתגדר בו. סרתי מיד אליו, ולא נתתי תשובה חיובית למרכז המורים, אלא אחרי שיחה ארוכה אתו, ולאחר שהבטיחני שאין לו כל טינא בלבו עלי, ושמפעל ה“מולדת” החביב עליו כנפשו, ראוי וכדאי לכך, שלא יפסק חלילה. חזרתי אליו יחד עם לודויפול, וכמה פעמים הפכנו והפכנו יחד אתו בשאלות העריכה, ולא הביע שום התנגדות. קיבלנו איפוא עלינו לטפל בעריכת הכרך השני של “מולדת”, עד שיבוא העורך בה' הידיעה, העורך המתאים והרצוי.

כל נטל העבודה במערכת נפל בעיקר עלי. תיק המערכת היה ריק. העורך הראשון לא מסר לידינו שום חומר. מרדכי בן הלל הכהן קיבל עליו לתת בכל חוברת את המאמרים “בחייהם ובחיינו”, על המאורעות אצל אומות העולם ואצלנו, מאורעות מדיניים ותרבותיים, ספרותיים ואמנותיים, לודויפול קיבל עליו את עניני הדפוס הסידור הטכני של החומר, סדר המאמרים, המשא-ומתן עם הסופרים. עלי היה להמציא את החומר הספרותי והמדעי, לקרוא ולערוך, לכתוב ולהגיה. החוברות שהוצאנו היו חיות, מענינות, לפי דעת המבקרים אז, והיתה לנו נחת-רוח לראות את הירחון מתקיים ומתחבב לאט-לאט על בני-הנעורים. ההודעה, מטעם ועד ההוצאה, על השינויים שנעשו במערכת, לא עוררו הד מיוחד. האחד, עד כמה שאני זוכר, שהגיב אז בעתונות על הדבר, היה י.ח.ברנר.

ברשימותיו “בחיינו ובעתונותנו” (“האחדות”, תרע"ב) קָבל ברנר על הנימוסים בעסקנות הציבורית ובספרות, על אשר “נדחף” מן ה“מולדת” “יוצרה ומחוללה”, ועל חברי המערכת “שֶמונו במקומו” – “כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי-מועד – בזה לית מאן דפליג. ובתור סופרים – – – האם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללבב בני-הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של “בן-עמי” לא ידע להשתמש בו? – – – והם הם יעשו מה שביד זה לא עלה, לפי דעתם בשום אופן” – – –

אך ברנר עצמו, באותן הרשימות, מבקר בחריפות יוצאת מן הכלל את חוברות ה“מולדת”, בעריכתו של ש. בן-ציון:

“לפני זמן-מה יצאה, סוף-סוף, החוברת הכפולה (אב-אלול) של הירחון “מולדת”, שכארבע חברותיה הקודמות לה, העירה בודאי בלבות יחידי הקוראים בא”י רגשות שונים, הסותרים אלו את אלו, רגשות מנעימים ומכאיבים גם יחד. כי, אמנם, בעצם הדבר, החוברת הזאת, הכפולה והמאוחרה, לעת עתה האחרונה, היתה לא-טובה ולא-רעה מארבע החוברות הקודמות. שפה אחת וגוון אחד היו גם בתוכה ל“דברי הספרות הנאים והטובים” שלה, כמו למאמרי המדע המוסברים, המכוונים – – גוון של צורי-המכשול אשר בהרי-יהודה ביום סגריר, ושפה עקלקלית, שריח כור-הליטוש נודף הימנה, וההתכוונות היתירה שוללת ממנה כל טבעיות, כל פשטות – – – מעין איזו קרירות מיוחדה – ולא זו של האולימפוס על כל הנהדר והנשגב שבה, כי-אם מן הדומה לקרירות המחסנים הגדולים, שכל מיני סחורות זרות צבורים בהם – נשבה בין העלים הרבים של זו החוברת הכפולה" – –

וגם שיטת-העריכה של ש. בן-ציון נפגעת על-ידי ברנר, דרך-אגב, באותה רשימה.

מה שמצא ברנר המבקר בחוברות הראשונות של הירחון ובשיטת העורך הראשון, אותו מצאו גם רבים אחרים, והגידו פה אל פה את הליקויים. נוצרה אז בתל-אביב הקטנה, בת שלושה רחובות, אוירה מעיקה מסביב ל“מולדת” של ש. בן-ציון, שראה בכל הענין רק “אינטריגה”, רקמת מזימות נגדו ונגד מפעלו. ה“שינויים במערכת” העליבוהו עד עומק נפשו. הכאה היה גדול. הוא, הגאה, לא יכל לשאתו בשתיקה וגילה את מרירותו ברבים. ב“הפועל הצעיר”, י“ט טבת תרע”ב, גליון ז', פרסם מכתב ארוך אל המערכת, “לסדר היצירה בא”י“, שבו ראה חובה לעצמו, “ביחס לסופרים מעוזרי ה”מולדת” שנפגעו על-ידי ה“שינויים שנעשו במערכת” זו וביחס להסתדרות המורים בא“י, ששמם נקרא על ירחון זה, וכמו כן גם ביחס לקהל העברי בכלל – להעיר על ענין זה ולהודיע עליו דברים כהויתם”…

ומה המה?

“אינטריגה בזויה, שהתחילה גוברת וחותרת סביבי בסתר ובגלוי, כנהוג עם כל “אזרח נכבד” בא”י בכל שעת-הכושר שלא תבוא, – אינטריגה זו חתרה ונכנסה גם לתוך “ועד ההוצאה” של הירחון החדש “מולדת” מיד להוסדו. מובן, שהאינטריגה המציאה לה אמתלאות של פרינציפים וטובת הענין, – אבל באלו לא ניצחה. אך בזאת הצליחה – להפריע בעד התפתחות ה“מולדת” והתפשטותה בקהל"..

וגם חבר-העורכים החדש קיבל את “מנת-חלקו”:

“מילא, מרדכי בן הלל הכהן, לפחות טרח בדבר ופינה את מקומו בשבילו וישב עליו לכבדו מכבודו ולהיות יוצר ספרות לבני-הנעורים, וגם כאן יהיה בראש כי מסתמא מומחה הוא גם לאותו דבר. אבל חבריו אלה השנים שעמדו מחוץ, ואני מאמין בהם שהם לא טרחו כלל בדבר – היאך הם ראו שמקום זה מופנה וכשר בשבילם?…”

“אלה השנים שעמדו מחוץ, ולא טרחו כלל בדבר” – הכוונה לשני החברים האחרים במערכת, לודויפול ואנכי. ההערה האחרונה ועוד תוספת עקיצות עליה התמיהו אותנו. ש. בן-ציון הרי ידע היטב, שאנחנו, השנים, לא נכנסנו למערכת אלא בהסכמתו הגמורה, לאחר שנטלנו רשות ממנו, לאחר שמצא שטובת “מולדת” מחייבת אותנו לקבל את העבודה, ובלבד שלא יפסק הירחון. המנוח לודויפול, שהיה בימים ההם עוזר קבוע ב“הפועל הצעיר”, ומפרסם בו שבוע-שבוע את מאמריו “גויים וממלכות”, השיב עוד באותו גליון על מכתבו של ש. בן-ציון וגם על אילו רמזים בעתונות, כאילו כל ענין “מולדת” אינו אלא “ענין של משרות”… ו“מבלי להוָעץ עם חבריו” מחה נגד כל הזרמים הללו:

"שלושת האנשים, שקיבלו עליהם את עריכת הירחון “מולדת”, העמיסו על עצמם משא כבד. כל אחד מהם מכיר בהכרה ברורה וצלולה את כל כובד האחריות המוסרית שנטל עליו – מכל הצדדים.

חפצנו האחד היה, שהירחון “מולדת” לא יפסיק את קיומו. ורק למטרה זו לקחנו על עצמנו את עבודת עריכתו. הירחון היה נוטה למות; עכשיו הוא חי"…

ב“האור” היומי, כ“ו אתתמ”ג לחורבן, גליון פ', פנינו גם אנחנו ל“דעת הקהל”, וענינו על מכתבו של ש. בן-ציון, ב“מכתב אל המערכת”, בחתימת שנינו, של א. לודויפול ושלי, עד כמה היה ידוע לש. בן-ציון ש“הנהגתנו ביחס אליו היתה כשורת הדין”, ושרק המשך קיומה של “מולדת” הניע אותנו לכך; ו“לולא הבטחון המוחלט בסיועם התמידי והבלתי-פוסק של המורים בא”י, שה“מולדת” היא שלהם ובקשר האמיץ בינינו וביניהם – לא היינו מקבלים עלינו את המשא הכבד שהעמסנו על שכמנו".

ולא חסרה, כמובן, גם עקיצה, שהיה בה, אמנם, מן האמת ומן הכוונה הטהורה:

“ישנם אנשים, שהסיסמה שלהם בחיים היא: “אם אין אני כאן, מי כאן?” ישנם, להפך, אנשים, שהסיסמה שלהם בחיים היא: “אין אני בן-חורין להבטל ממנה”. אין חלקנו עם הראשונים. לא חשבנו, שעם יציאתו של הא' ש. בן-ציון מן המערכת של הירחון “מולדת”, צריך זה להיות נידון ביציאת-נשמה. לא חשבנו את עצמנו בני-חורין להבטל מן העבודה הזאת”.

מרדכי בן הלל הכהן, חבר ועד ההוצאה של “מולדת”, ש“פינה את המקום” בשבילו, לא ענה כלל על האשמה. הרי סוף-סוף היתה זו תמימות, מצד ש. בן-ציון, לחשוד, שמרדכי בן הלל הכהן “טרח בדבר”, משום קנאה, חלילה, באיצטלא של עורך. אף ה“אינטריגה הבזויה”, כביכול, מצד עסקני “מולדת”, היה בה יותר מן הדמיון הפיוטי של הסופר ומצער העלבון של העורך. הכרנו ומכירים אנו את העסקנים הללו, אלה אשר שבקו חיים לכל חי ואלה אשר אתנו כיום, יבדלו לחיים. לא ידענו מצדם איזה רגש של איבה והתנגדות לש. בן-ציון. הייתי, אמנם, רחוק מעניני ועד ההוצאה של “מולדת”. אפשר שהיו אילו חיכוכים אישיים בין חברים מן הועד הזה ובין ש. בן-ציון. מרדכי בן הלל הכהן, בספרו “עולמי”, בזכרונותיו על “מולדת”, אינו מוסר שום פרטים על ה“שינויים במערכת”. אך יודע אנכי ועֵד, כי לא חשב אף רגע להשאר “יושב” במערכת, ולא היתה כוונתו אלא להמשיך את קיומו של הירחון.

עכשיו, לאחר עשרים שנה, מהרהר אני בכל הענין הזה, שהיה בו הרבה רוגז וצער וכאב, אם היה בי עוון, שסייעתי לחברי בעריכת “מולדת”, וגרמתי מתוך כך צער רב לש. בן-ציון. מילאתי את חובתי. אלמלא הטלתי אז על עצמי את כל כובד העבודה מי יודע אם לא היתה נגזרת מיתה על “מולדת”. ושמחה גדולה שמחתי, יחד עם חברי במערכת, לבוא יעקב פיכמן לארץ ולעמדו בראש הירחון. ידענו, כי ילד חי מסרנו ובידים אמונות.

אך בזה לא תמה פרשת “מולדת”.

ב“הפועל הצעיר”, התרע“ג, גליון י”ב-י“ג, נדפסה פואימה גדולה מאת ש. בן-ציון, מעשה ב”בן-נשר שבוי“, מתהלך לו עם כל “הבהמה העוף והחי” שבתוך חצר “מוקפת גדר גבוהה מכל הגדרות”. ונדמה לו, לבן-הנשר, כי בתוך עמו ומולדתו הוא יושב”… האידיאל של מעוף נועז ב“חצר” היה זה של התרנגול, הפורש כנפיו, ו“מתנשא ועומד ברוּמה של גדר”… ויום אחד מרד בן-הנשר באלו, שהיו נוהגים לעשות לו את “התיקון בכנפיו”, וחבט בהם, והתרומם ועמד על הגג, ומן הגג אל המרחב, ומשם והלאה, מעלה, מעלה… “אל ההרים, אל ההרים ישא נפשו”…

כל הפואימה אינה אלא סַטירה שנונה על תל-אביב, זו ה“חצר” של הימים ההם עם סופריה ועם עסקניה. הרהוריו של בן-הנשר העומד על הגג, ו“אל מולדתו הוא נשקף”, אינם אלא הרהורים על “מולדת” הירחון, הרהורים “על כל אשר עשה בה ועל אשר נעשה לו בתוכה ועל העשוי בה עתה”…

ש. בן-ציון נשא את המכאוב בלבבו. הפצע לא הגליד. ארס העלבון עוד פעפע בקרבו. כנפיו כאילו גודעו. והוא רצה להתנשא על כל אשר מסביב לו, על כל הפעוט ומעיק ומחניק… יסורי “מולדת” הביאו יצירה נאה לעולם: “בן-הנשר”.

תנופה אחת עזה, וכוח-נשרים נעוֹר בבן-הנשר, ששון-עלומים ושכרון-תעופה. טיסה אחת, ואל שיא הרים יעלה, אל בין עבים יתנשא, אך בודד ונידח יטוס.

ב“תעופת משובה” יחצה את המרחבים. מ“כאב לב וחדוַת נעורים” גם יחד יזעק ויצהל". “מעל תועפות הרים בוערים באש-ורדים, מעל לחודי צוקים מופזים, מעל שאון ארז-בראשית והמון נחלי-איתן מפלי מים” – תרמוז לו, תקרא, תמשוך בת-נשרים צעירה, זהובת-תלתלים טבולת-נוֹגה, קלת-כנף. אחריה ינשא, יחתור בערפל, יחבוט שחקים, – וחמקה פתאום, ואיננה…

"השמש, נשר-האש, קרא לו – –

עופה, אך עדיו, נשרי, לא תגיע"…

ובן-הנשר “קופץ את אגפיו על בשרו, ראשו על חזהו יפול, ואת חרטומו על עיניו תוך נוצותיו יכסה” – –

ושוב ינשא אל על, גלמוד וגאה יטוש.

“הבודד במרומים!” – –