רקע
חיים הררי
בן-הדור

ליובלו של אהרן-אברהם קבק (תרפ“א – תרצ”א)

 

א    🔗

קראתי שוב “לבדה”.

שלושים שנות חיים, חיי המספר, חיי דורנו, דור התסיסה והתחיה בישראל, נגולו לפני. רומן ראשון זה של קבק, שכבר עבר עליו חצי יובל שנותיו של מחברו, נקרא עוד גם כיום בחשק, בענין, כבשנת נתינתו, בשנת 1905. עוד רטט העלומים מפרפר בין דפיו. עמו פרצו הנעורים אל סיפורינו. לא נעורים כלואים בין כתלי בית-המדרש, נמקים בגוילים בלים, לא יבבה חנוקה על חיים לא-חיים, כי-אם נעורים ממש, רעננים, עֵרים, מלאי גיל, אהבה, מרץ, מרד, ששון-קרב, תאות-קרבן. כפעמוני-אביב רנים צלצל פתאום צחוק ילָדות פורחות, בהירות, שחומות, ורודות, זהובות, השתפך פטפוט גמנסיסטיות, ריק, שטחי, אך עליז, חי, טבעי. מימי-נחל זכים, קרים, התנפצו תחת יד נערה זכת-בשר, טובלת בזהרורי חמה, ונוגה נוטף מבין אצבעותיה הקורנות על זיו בתוליה ועל זעזועי המים… בפעם הראשונה, בסיפור עברי, השתרעה צעירה עבריה בצל קמה גבוהה, בדממת צהרי קיץ, שקועה בקריאת בתנ"ך, בשירת דבורה, ועל ידה משתעשע ומפזז כלבה החביב, וצד זבובים עם קוי שמש… קולות אחרים, צירופים חדשים. דומה, היהודי הוא ככל האדם. אין דבר חוצץ בינו ובין העולם.

ואף-על-פי-כן… רוחו הנכאה של פייארברג, נשמתו הדוויה של ברדיצ’בסקי, הן המרחפות גם על רומן נעורים זה. מתלבטים גבוריו, הגימנסיסטים, הסטודנטים, האינטליגנטים, עם כל חדוות חייהם וחום עלומיהם, בין עבר להווה, הווה ועתיד, בין היהדות ובין העולם, בינם לבין עצמם “לאן?” – שואל הדור. תהום מפרידה בין אבות לבנים, בין אבות בורגנים לבנים סוציאליסטים, בין אדוקים ובין כופרים, ואפילו בין זקנים שומרי-מסורת וצעירים נאמני-יהדות. ההכרה הלאומית מתעוררת. יהדות חדשה קמה, גאה, חפשית, מורדת. מלחמה לגבורת הרומן, לשרה בת-הכפר הרכה, עם סביבתה החדשה, עם הכרך, עם הגמנסיה הזרה, עם חברותיה המתנכרות, עם העולם, עם החיים. נלחמת היא על שמה היהודי, על שם אביה, על מאכלות כשרים, על שמירת שבת, על תשעה באב, על קדוש לבנה. נלחמת היא עם נפשה, עם אהבתה, עם חלום-חייה הראשון, עם כל אשר ספגה מן העולם הזר, מן האידיאלים החדשים. מתכנסת לתוך עצמה, שבה אל מקורה, מידבקת בעמה, חוקרת עברו וחותרת אל עתידו. התמכרות גמורה לאידיאלי הלאום, עבודה קדחתנית, עקשנית, מסירות בלתי-פוסקת, חינוך העם, הכשרת הלבבות, מהפכה בסביבה האדישה. כוחות חדשים נמשכים לעבודה, מתפתחת תנועה, מזדעזע העם. ועל הכל מנצחת שרה. חברותיה נספחות אף הן לתנועה, והיא את בחיר לבה מצאה. את הנאמן לאידיאלים, את המורה, המדריך, המשפיע. ולסוף – לאוּת, אכזבה, עצבון. נשארת היא יחידה במערכה. חברותיה עוזבות אותה אחת-אחת. זו נשאת לאיש ונעשית עקרת-בית, זו גולה למקום אחר ועובדת לאלילי-נכר, והאחד, השריד הנאמן, אף הוא נתפס לאידיאלים אחרים, צרו לו פתאום תחומי אומתו, ושאף למרחב, לתיקון עולם… גאה, פצועה, יחידה, נשארה שרה נאמנה עם עצמה, אך לבדה, לבדה…

גיבורת “לבדה”, היהודיה החדשה, נשארה בודדה גם במחנה שלה. רחוקה מאבותיה בני הדור הישן, שלא הבינו לרוחה השואף לחדש, ורחוקה גם מן הדור החדש, שבתוכו חיתה, כי דבקה בישן. תהום זו שבין הדור הישן, השקוע כולו בעבר וכבול במסורה, ובין הדור החדש, המתפרץ אל חיים חדשים, היתה עילה ראשונה לעבודתו הספרותית של קבק. זה היה הנושא למאמריו הראשונים, שנדפסו ב“הצפירה”, בשנת תר“ס, **”ממכתבי הדור החדש אל אביהם זקנם“**. ואחרי-כן בשורת פיליטונים, **”מן המחנה"**, בעתון “המליץ”, על כל המתרקם ביהדות הדור החדש ועל הניגודים שבינה והין יהדות העבר.

הרומן “לבדה” הוא ההד לפרפוריה הראשונים של תנועת התחיה, ספר זכרון לתקופת-חיים, שהיא חתומה בנפשנו, מובלעת בדמינו. דמויות חיות עולות מבין הדפים. נדמה שגבורי הרומן וגיבורותיו כבר מהלכים כאן על פני האדמה הזאת, אדמת ישראל. ואולי גם כאן הם בודדים, איש-איש עם חלומו, איש-איש עם נפשו…

 

ב    🔗

התהום שבין האבות והבנים עמוקה עוד יותר ברומן השני של קבק: “דניאל שפרנוב”. הימים ימי המהפכה הראשונה ברוסיה, ימי האכספרופריאציות, השביתות, הפרעות, ההגנה העצמית, הסוציאל-דמוקרטיה, ה“בונד”, הציונות, המפלגות והמריבות, ימי הויכוחים הנצחיים.

“איני יודעת כיצד אבאר לכם, – טוענת ניקה, פַסלת צעירה, המשתוקקת לחיים ולאמנות – חיי עמנו, מבינים אתם, חיי עמנו אינם אלא… ויכוח! ויכוח שאינו פוסק”…

אך דניאל שפרנוב, זה היהודי “העצוב והגאה”, הנושא בלבו את גאותו ואת תוגתו, הוא ידע שהיא עצמה ה“דרמה”, היא בת הגביר רבינוביץ, הנמנה אפילו בין הציונים שבעיר, ומעמה אינה יודעת כלום. היא, האמנית היהודיה, בוחרת סמל לפסלה “יחף” רוסי… ניקה נמשכת לניקו, זה הגוי מן “החברים” הסוציאל-דמוקרטים של אחיה. מרגישה היא בו את המוצק, את האחיזה בקרקע, את השרשיות, את זה שיש לו בית-מולדת, בית-אבות. ומה יש לה? לא כלום, לא כלום. רק ריבות בבית. רק ויכוחים בלי סוף. אביה טרוד תמיד, בהול על חייו, על ממונו, ככל ה“בורז’ואזיה הקטנה” היהודית, שפחד הפרעות בעיניה ואימת הבנים המורדים עליה. אחיה האחד, מראשי ה“בריונים” בעיר מורד במלכות, והשני, נטול-רצון, רפה-ידים ונכה-רוח, עייף מחייו, מעמסה על עצמו, הולך לאבדון, לשמד…

ואיך יתיחס אל “בעלי-הבתים” הללו, שגידלו בנים כאלה, שאבדה מהם כל הכרת-ערך עצמית, כל גאוה לאומית? אינם כדאים הללו לירושת אבותיהם, אותם “היהודים הגאים והיפים, שנשאו על כתפיהם את יהדותם בגאוה, באהבה רבה ובסבלנות נפלאה”. ובני “המעמד הבינוני” שלנו ניתקו בידיהם את כל החוטים והקשרים שבינם ובין בניהם. לא מסורות לאומיות, לא שפה לאומית, לא רגש-כבוד הביאו לבנים. ומה תימה, אם אלה הולכים מעמהם אחד-אחד? “לא, אין אתם יהודים!… – צועק אליהם בבוז שפרנוב, באחת מאספות ההגנה העצמית – אין אתם יהודים!.. רק מרפיון-לב אין אתם מוסרים לשמד את בניכם בידיכם! פחדנים נבזים אתם!.. בניכם מונעים את עצמם מהגן עליכם, ה”אכספלואטטורים“, מפני הפורעים, ואני אומר לכם, שהפורעים היותר גדולים ביהדות הנכם אתם, אתם ריקי-הלב ומחוסרי-האמונה. אתם, בני “המעמד הבינוני” שלנו, קברָני היהדות אתם!” – – –

נדמה לי, שבשום מקום עוד לא הובעה כל הזועה שבפוגרום, כמו בדברי שפרנוב אל זליגמן, העתונאי המגוהץ: “אני מתעצב מאוד על שלא היה פוגרום! – הפוגרום הוא אסון גדול. אמת! אבל הפחד מפני פוגרומים שלא היו ולא נבראו – זה יותר מאסון, זה עלבון נורא! ישוה נא בנפשו: הרימו אגרוף על איש, מיהר זה והתכווץ, הצטמצם מתחלחל מפחד, והאגרוף לא ירד… ישוה נא זה בנפשו! וכאן – **אומה שלמה, או-מ-ה ש-ל-מ-ה!”** – – –

מה פלא, אם גאונו של שפרנוב נשבר? כל ימיו נשא את נפשו אל יהודים יפים ב“גאונם וביגונם”, והנה הם מהלכים להם “עלובי עולם”. איזה מעגל-קסמים מסביב ליהודים אלה. נמצא אתה מחוץ למעגל, “הרי אתה רואה נסיכים לבני-פנים, עם אש התוגה השחורה בעיניהם ומשטמת-נצח וגאות-צור כאות-קין על מצחם”… רק נמשכת למעגל פנימה, והנסיכים נמוגים פתאום, ולפניך – “אומה שדופת-לב, לקוית-הרגשה, אומה כפופה, כפופה, כפופה”… ואין מוצא ממעגל הקסמים. רוצה אתה לצעוק, לקלל, לירוק. אך את מי, בפני מי? “הפרצוף, שתשליך עליו רוקך, היכן הוא? היכן הוא פרצוף האומה, שיאדם מבושה?”…

ושפרנוב אינו יודע איך יגן על עצו בפני “מעגל-הקסמים”. אין בו עוד כוח “לסבול ולאהוב”. נזכר פתאום באקדח-כסף קטן, שמסרה לו פעם חברה בהגנה, יהודיה מסכנה וסובלת כמוהו, ואמרה לו בשעת מעשה: “זאת היא ההגנה העצמית היותר טובה”…

באותו מעגל-קסמים מתפתלת גם שרה, אותה שרה מן “לבדה”, אשתו של שפרנוב. עייפה היא מסערת חייה, מעבודתה הציבורית, מאכזבות אהבתה, מטרדת המטבח, מן הטיפול בילד, מקרירות בעלה, מעצבותו, משתיקתו, מבדידותה, בתוך כתלי דירתה. ימים, לילות, לבדה, עם תינוקה, עם דפיקות לבה, עם צערה המעיק, עם פירורי-חלום על חיי-נשואים למופת, על “עבודה משותפת” עם ידיד חייה, על הליכה יחד אתו שכם אחד “אל האידיאל”. עכשיו ה“אידיאל” הוא, שלא ימצאוה הפורעים יחידה בביתה, שלא ירטשו את בנימין שלה בעריסתו, שלא יתקעו מסמרים במוח תינוקה… מנוחה, מנוחה היא רוצה, מעט שמחה, “לנוח קצת על שמחתה בבנה”. אולי צדק שפרנוב: אמיצה היתה, בעלת מרץ, בעלת אופי, ועכשיו היא עייפה כמו האחרים, יהודיה פשוטה וחלשה, ככל היהודיות… סובלת שרה, סובל שפרנוב, סובלים כל אלה שמסביב, כולם מתפתלים באותו מעגל-קסמים, או כל אחד במעגל שלו. הכל עייפים, הכל נכספים למנוחה. מנוחה, בשעה שהחיים מלחמה? מנוחה, בשעה שעליך לעמוד בשורות-המגן? מנוחה, בשעה שאומה כולה טובלת להנאתה בתוך הרוק?…

עגומה האגדה על בן-המלך המכושף, אשר שכח את אביו ואמו ואת ארמון המלכות, והתרגל לחיי עוני ובוז, לישון על הקרקע, ללבוש קרעים, לאכול לחם-ניקודים, ללקק עפר רגלי המכשף. רצה הלז לעורר בו צער-נסיכים, יגון-מלכים, וכל העינויים וכל הבזיונות לא הועילו. לא זכר בן-המלך כי בן-מלך הוא. עמד המכשף ופרש פתאום לעינו את הפורפוריה שלו. נרתע בן-המלך, פרצה געיה מפיו, ובעיניו הוּצת זעם-מלכים…

 

ג    🔗

רק קָצֶהָ של הפורפוריה שלנו זעזעה אַיָלה כרמלית לפני הפַסל זינר, ברומן “נצחון”, ונזדעזע בו האמן-המלך, המנצח, המנצח את עצמו. נערה שחרחורת, כמעט פרימיטיבית, חסרת-נימוסים, נעדרת-תרבות, התפתחות אסתטית, אך פשוטה, ישרת-קומה, גלוית-עין, נתגלגלה מפלשתינה לברלין, והיא חוללה את הפלא. ריח ים וריח אדמה הביאה אתה אילה כרמלית. כולה גופה, שמה העברי, העברית שבפיה, עמידתה הגאה, דיבורה החפשי, תשובותיה המהירות, הערותיהם הפשוטות, פשוטות עד כדי חוצפה, אך ברורות, שנונות, חותכות כאיזמל, הטילו סערה בחבורת האמנים שמסביב לזינר. כהתגלות חדשה היתה לכולם. “יהודיה, יהודיה מארץ-ישראל הנני!” פשוט וברור. למה כל הפזמונות של המבקר בכרך על הגניוס האוניברסלי, על טשטוש הגבולות, גבולות עמים, גזע ודם, לפני האמן? למה כל הכרכורים הללו? כמה נבער כל זה וריק. גם לאמן נחוצה “תעודת-לידה” – מלגלגת כרמלית. תעודת-הלידה שלה כשרה… האחרים מתפתלים במעגל-הקסמים. מעמידים פנים כאזרחי-העולם, והעולם שואל למולדתם. כרמלית מספרת על חיים חדשים, חיי יצירה, חיי עמל, מסירות וקרבן. נצנוצי-זיו מארגמן הפורפוריה העתיקה אשר לישראל ניתזים מעיניה, קורנים מדבריה, דופקים על לבות הנסיכים המכושפים ממשפחת ראט המתבוללת, על לבה של בת-המלכים השבויה ניקה, ידידתו הצעירה של דניאל שפרנוב. עדיין היא מתלבטת בתוך מעגל-הקסמים שלה עם ניקולי הגוי, בעלה, ועם ילדיה, ועם חלומות-האמן שבה. כרמלית הביאה לה דרישת-שלום משרה שפרנוב, מורה במושבה בארץ-ישראל, ומבנה הצעיר, בנימין, שומר בגליל. כל זה חדש ועתיק, משונה, מוזר, ואף-על-פי-כן פשוט, בהיר, ברור. זינר הפסל, יוצר הדמויות העממיות של אגדות גרמניה, קרימהילד, ולוֹרליי, עמד פתאום על הפגימה שביצירותיו. כל הימים התריע בכרך באזניו על הנצחון הגדול, והוא הרגיש שחסר משהו ביצירותיו אלה, שהכל מתפעלים מהן, משהו בלתי-נתפס לו לעצמו, פגם המענה את נפשו, ואינו יודע מהו. כרמלית גילתה את הפגימה היסודית. “הוא חסר כאן, אדוני זינר, הוא עצמו!”… כך, כך, הוא עצמו שם, בפסלים ההם, החבויים בסטודיה שלו, בקרן זוית, “סוגיא חמורה”, “נרות השבת”, בהם צרורה נשמתו, בזקן ובזקנה, שמהם נמשך אליו השפע, שממקורם כוח יצירתו. הנה “תעודת הלידה” שלו.. האמן-המלך הכיר את עצמו. יום אחד ירד פטישו על השיש הלבן של קרימהילד ולורליי. הזיו הזר נופץ לרסיסים. נופץ מעגל-הקסמים… הפסל נטל את “הזקנים” שלו, ויצא אחרי כרמלית, אל ארץ-ישראל. האמן ניצח את עצמו. המלך-האמן יצא לדרך החופש והנצחון…

את הפורפוריה של מלכות ישראל נפנף לפני עמו גם שלמה מולכו בשעתו. הטרילוגיה של קבק, “האהבה”, ה“אמונה”, “הקרבן”, מגוללת את פרשת העינויים של קדוש מופלא זה. נזיר החיים, דון פירס מליסבונה, שפרפר כל ימיו במעגל-הקסמים שלו, ששאף לחרות מעצמו, שרצה לנער מעליו את כל “הקליפות”, למצוא את נפשו שלו, למצוא אלהים חיים. חניך הנזירים, חניך השתיקה והצלב, חניך המערה והאימה, המסתורין והיסורין, סוד אבות וחָבלי משיח, נקלע בין עכוּ"מיות ויהודיות, מטולטל בין רומא וירושלים, נשמה בין גופים בליסבונה וגוף בין נשמות בצפת, נכסף אל עצמו ובורח מפני עצמו, מראה חזון-מלכות לעמו וקצר-יד מהושיע. קורא לפדות ויושב בכלא, נשרף יום-יום בלהב נשמתו ומעלה גופו על המוקד. דמות מלכותית, גלומה בפורפוריה המשיחית, עולה משלושת הספרים “שלמה מולכו”, דמות המעונה הגדול ונזר הקוצים לראשו, “נזר הקוצים אשר לישראל”…

ביד אמן גולל קבק ברומן זה יריעה רחבה של חיים מסובכים, נפתולי תקופה ונפתולי אדם, מן הימים שבהם התמוטט העולם הישן ובצבץ מן החרבות העולם החדש, הימים שבהם גילה לעצמו בחרדה, וַסקו די-לוּפץ, ידידו של פירס-מולכו, כי “אין עוד ארץ, אין כבר מרכז העולם”… הנימוסים והתככים בחצר המלכות בליסבונה ובין כהני ישוּ חסידי האינקביזיציה, האהבה והיסורים של ג’וליה הנסיכה-הנזירה, חיי האנוסים, הדמות הקדושה של הזקן פרדיננד – “פרץ נע-ונד”, ביתו של דון הנריקץ, טיפוסו של דוּארטוֹ די-פאַס, השואף לשררה בפורטוגל ומבקר בסתר את דוד הראובני, שמא חבויה באמת אצלו הפורפוריה של מלכות ישראל… צפת של המקובלים, של ר' יוסף קארו, שלמה אַלקבץ, המשורר ישראל נג’ארה, צפת של “שבת מלכתא”, צפת הלבנה, הזרועה בהרים, הנופלת לפעמים “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”… נשמות ערטילאיות ולבושים גשמיים, קדושים מפרפרים ביסורי חטא, עובדים צנועים וצדיקים נסתרים, נשים אומללות ואברכים מטורפים, “דיבוק” וסגולות. תפילה ואמונה, אהבה ותשוקה, חולין וקדושה. מראות-נוף ותמונות-הוד: צפת והריה, השחר על ראש העצמון, הגליל המתגלה, תפילתו של ר' ישראל נג’ארה, קבלת-שבת, החיים בטחנה, מותו של דון הנריקץ. ואחרי-כן – רוּסהיים עם יהודיה. אוירה של רדיפות, גזירות ו“שתדלנות”, ר' יוסף איש-רוסהיים, “מושל היהודים”, שבתי האילם, שהורד מעל התליה, וצוארו נטוי תמיד, מוכן לחבל… יקותיאל פרנקפורטר הפרוש, המסור ללילית… פרידלין, בתו של ר' יוסף, בעלת-הגאוה, הכוח העצור, המרץ ההולך לבטלה, הארוסה לחתנה, ולבה בל עמו, שנטמאה במגעו המזוהם של יקותיאל המטורף, אכולת כוסף ויגון, יסורי געגועים ואהבה. דבורה הצעירה, המוטלת במיטתה, נכת-רגלים, חזקה באהבתה ובאמונתה, קמה ממיטת-הדוי ונושאת בקדושה את דגל-הגאולה, דגלו של מולכו. היהודים הפשוטים, העמלים האומללים, שעזבו עסקיהם וטרדות ביתם, ומוכנים ללכת לארץ-ישראל. ילדי רוסהיים, שכבר יצאו לדרך… תמונות טרגיות, נוגעות עד הנפש, רווּיות צער הגלות, כאב המשיח ויגון האדם.

 

ד    🔗

קבק רואה את שלושת הרומנים שלו, “לבדה”, “דניאל שפרנוב”, “נצחון” כחזון הגאולה, “טרילוגיה” המקיפה את ימי הדור האחרון, שהתחיל בימי עלומיו של המספר ומסתיים עכשיו עם יובל-החמישים שלו. הרומן “לבדה” הוא “מזמור שיר יום הגאולה”, שחר התנועה לפדות ולתחיה, תקופת האידיאליות הרומנטית הציונית, הפרפורים הראשונים של נוער משתוקק לחיים עצמיים, לאומיים, חיי חירות וכבוד. “דניאל שפרנוב” – ספר ההתלבטות, האכזבה, היאוש, המרידה, ההתאבקות עם הקפאון שמסביב, עם רפיון-הידים ונמיכת-הרוח. “נצחון” – תקופת ארץ-ישראל המתפשטת בכל הארצות, התגברות התנועה הציונית, התעוררותה בין חוגי הנוער האינטלגנטי במערב-אירופה, נצחונה של האידיאה על החומר, של החיים והתנועה על הקפאון והאינרטיות, נצחונו של אידיאל אנושי ולאומי. “העם ניצח את עצמו”…

איני יודע אם השם “טרילוגיה” הולם את שלושת הרומנים הללו. אמנם, כמה מן הנפשות אשר ב“לבדה” חוזרות ומופיעות ב“דניאל שפרנוב”, ואחר כך ב“נצחון”. אך ספק הוא, אם יש הכרח בהמשך זה. ניקה ב“נצחון” יכולה להיות גם אחרת, לאו דוקא זו מ“דניאל שפרנוב”, אין הקשר שבין הגבורים החוזרים ברומנים, קשר של התפתחות מוכרחת. אפשר לשנות את שמותם, להשמיט הדי הזכרונות המקשרים אותם אל העבר, ושום דבר לא ישתנה. אנחנו נבין את הנפשות כמו שהן, גם בשמות אחרים, מכיון שסבך הסיפור, הסביבה והעלילה נתחלפו, ונושאים בהכרח חותם זמנם ומקומם. אין זה משנה את פרצופם הכללי של הרומנים. הם באמת הדה של התקופה, מקיפים חייו של הדור, דור ראשון זה לגאולה, ומי יודע אם אחרון לשעבוד… קבק חותם בסיפוריו אלה את תמונת הדור על לבטיו, חולשותיו ותקוותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, יסורי היחיד ויסורי העם.

בן-הדור הוא גם ב“שלמה מולכו”. לא מקרה הוא, שבעת-ובעונה אחת עם רומן זה הופיעו גם בלשונות אחרות, כאילו נדברו הסופרים יחד, סיפורים, דרמות, מאמרים, שירים על אותו נושא, וביחוד הרומן “דוד הראובני” למכס ברוד והדרמה “היהודי של האפיפיור” (שלמה מולכו) לאדמונד פלג. קבק אמן לקלוט רשמים ולצרפם יחד. כל סביבה, שבה חי, נתרשם, נתנה לו חומר לרומן או לסיפור חדש. רוסיה – את “לבדה”, “מעל המגדל”, “דניאל שפרנוב”, קבוצת סיפוריו, ה“מעפיל” והנותרים; קושטא – את “נאַנו”; ברלין, הסביבה האירופית, את “נצחון”; ג’יניבה, שבשוייץ, את “אהבה”. מחיי ארץ-ישראל עוד לא יצר את הרומן שלהם. ארץ-ישראל נתנה את הטרילוגיה “שלמה מולכו”. האם לא הספיק המספר, מהיר ההתרשמות, לקלוט בתוך נפשו את פרפורי היצירה הרוטטת לעיניו? קבק אוהב את הנשימה העמוקה, את היריעה הרחבה. אולי, כאן, על-יד מקורות הגאולה, רצה לחשוף את מסתרי החזון הגדול של הפדות, והפליג למרחקי הימים, בראשית התנועות המשיחיות, שטיפחו את חזון הדורות בעם. בכל רומן היסטורי טמון מוקש למחברו. “שלמה מולכו” היה אבן-בוחן לקבק. אולי רצה לנסות את כוחו? קבק יצא בשלום מן המוקש. תקופה שלמה הצליח ליצור מחדש, רקמת מעשים ואישים וחיים, שהכל בה מסכת אחת, אחוזה, מלוכדת, מאוחדת. רומן זה הוא בודאי “נצחון” למחבר.

קבק עומד לסיים רומן חדש מחיי הארץ, “מוריה וגולגולתה”. בשם עצמו יש מריחו של “שלמה מולכו”… מחכים אנו ליצירתו החדשה. נקוה, שהיא תשלים את נצחונו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!