נתקע בשופר, הזדעזע העם, וַיִשמע קול אדיר וחזק, קול המון: לשנה הבאה בירושלים!
“החברה הלבנה” כבר חטפה מן השולחן את השעוָה, אשר נטפה מן הנרות, אצל העמוד כבר עומד חזן-של-חול ומתפלל תפלת ערבית-של-חול בניגון-של-חול.
המתפללים כילו את תפילתם, תפילת-חול בחפזון. הטלית והקיט"ל הוסרו, כבר נועלים את המגפים – כולם אצים, כי לבנה יפה מחכה להם בחוץ …
ואין להם פנאי להתבונן אל איש צעיר לימים חיוור-פנים, הסובב בבית-המדרש אנה ואנה ומוליך אחריו ילד חסר-אונים ולבן-פנים ממנו …הוא סובב עוד הפעם, אך אין רואהו …האחד עסוק תחת הספסל, בבקשו את נעליו, השני החליף ערדלו בשל אחר, וזה מצא את מצנפתו נכתמה בחלב, וכולם רעבים, ולכולם מחכה הלבנה להתקדש.
– נשוב נא הביתה, אבא – מתחנן הילד.
– עוד פעם אחת נסוב – עונה האב – עוד נעבור על פני הדוד …
ובין כך זע הגל – ה“קדיש” האחרון, ה“אמן” האחרון – והגל נשׂא אתו את הצעיר ואת בנו.
בחצר בית-הכנסת עמדו הגברים נוכח פני לבנה יפה ונהדרה, אך בצדי החוצות כבר נהרו הביתה שורות שורות של נשים, לבושות כלי לבן …בלכתן חושבות הן כמה נשים התעלפו ביום הקדוש הזה, יותר או מעט מדאשתקד …מבקרות הן או מהללות את החזן ואת משורריו; וגם איזה תחינות חדשות, שהובאו מליטא, נותנות להן ענין לענות בו …כל בית ובית מקבל לתוכו שתים ושלוש נשים, ושאר הכתמים הארוכים והלבנים מתנועעים הלאה והלאה ….
– – – – – –
בין המרקדים כנגד הלבנה בחצר בית-הכנסת הולך אנה ואנה הצעיר החיוור …קוראים אליו “שלום עליכם”, והוא עונה: “עליכם שלום” …אך קולו נמוך, ופניו הולכים וחשכים מרגע לרגע … המקדשים את הלבנה התפזרו ונמוגו כצללים.
– ואיש לא אסף אותנו הביתה – רועדות שׂפתיו – מה לעשׂות? גם זו לטובה! לא אפשוט יד לראשית השנה, תיכף במוצאי היום הקדוש …
הילד חושב כי אביו מתפלל, ואוחז בכנף בגדו, ומושכו לאט, בהתחננו:
– אבא, כלה תפילתך ונלך – וקולו רך מדמעות.
– שוטה, ילד שוטה, – עונה האב – למה אתה ממהר הביתה?
– רעב אני, רעב מאד.
והאב עונה בהלצה מַסתרת כאב:
– פשיטא, בוַדאי אתה רעב, מאי קא משמע לן? וכי יכולתי לחשוב, כי צמת מעת לעת ואתה שׂבע?
– אבא, הביתה! – מפציר בו הילד.
רגעים עמד האב נלחם בנפשו.
– שמע נא, בני – ענה אחרי כן בשׂפה רפה מאד – שמע נא, דוד’ל, גם בבית אין מה לאכול …
– גם לחם אין?
– גם לחם אין …לא כזית ולא כעדשה …
הילד מַשמים. והאב מעודדו:
– דוד’ל הגידה נא לי, דוד’ל, היודע אתה מה היה היום?
הילד בוכה בלאט.
– היום, – עונה האב בעדו, – היום היה יום קדוש, יום כפּורים – היודע אתה פירוש המלין?
– כן …
– ומה שׂינו היום, דוד’ל, הגד נא לי, מה עשׂינו?
– התפללנו …
– טוב מאד …שׂפתים תישק …אבל הגד נא לי: אנחנו התפללנו – ומה עשׂה הקב"ה?
– …מחל את כל עווֹנותינו …
–ומה אתה חושב דוד’ל, אם הקב"ה מחל על כל עווֹנותינו, האם עלינו להתאבל או לשׂמוח?
– לשׂמוח – ענה הנער בבכי גדול.
– טוב דבּרת …עלינו לשׂמוח …והתזכור עוד דוד’ל את הניגון החדש, אשר שרנו במוצאי יום כפּורים העבר, כשאמך, עליה השלום, היתה עוד אתנו בחיים …העודך זוכר את הניגון?
– לא …
– אני אזכירך …ואתה תעזור לי …
…ותשמע הלבנה הצעירה ניגון חדש, לא “סיני” ולא “ווֹליך” אך ניגון זה, קורע סגוֹר לב.
והאב מזמר, והנער מושך אחריו ….
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.