מה היא נשמה / י"ל פרץ
א
זוכר אני את אבי. הוא היה קצר-קומה, דל ורזה, בעל זקן ארוך וחד. רואה אני אותו מתהלך אנה ואנה וניגש אלי מפעם לפעם להרימני מעל הרצפה ולנשקני.
אחרי כן נפל למשכב. אנחותיו מלאו את הבית, ואמי עמדה ליד מיטתו, גוֹעה בבכי ומכּה באגרופיה על ראשה.
פעם אחת הקיצותי בלילה והנה החדר מלא אנשים, ומן החוץ חודר הביתה ילל נורא. נבהלתי ואזעק בקול גדול. אז ניגש אלי אחד האנשים וַילבישני, ויוציאני מן הבית, וַיביאני אל בית אחד השכנים, וָאישן שם הלילה. בשובי למחרת היום לא הכרתי את החדר. על הרצפה קש, הראי נהפך אל הקיר, מנורת הנחושת, התלויה מעל התקרה, מכוסה במפה שחורה, ואמי יושבת על השרפרף ורגליה יחפות, בראותה אותי זעקה בקול נורא: היתום, היתום!
על איצטבת החלון דולקת מנורת-שמן קטנה. סמוך אל המנורה עומדת כוס מים, ועליה תלויה חתיכת בד ככף איש.
ואמרו לי אז, כי אבי מת וכי נשמתו טובלת בכוס המים, ומתנגבת בהבד, ואם אומר קדיש בכוָנה, תתנשׂא הנשמה ותעוף למרום.
וַאומַר בלבי, כי הנשמה היא עוף מתעופף בשמים.
ב
הנני שב מן החדר הביתה והריש-דוכנא אוחז בידי.
לפנינו מתנשׂאות מעל פני האדמה צפרים קטנות, ועפות ומדדות.
“נשמות פורחות, נשמות פורחות!” – קראתי באהבה רבה.
והריש-דוכנא צחק ואמר: אין אלה נשמות, כי אם צפורים, צפורים פשוטות.
וָאשאל אחרי כן מאת אמי סימן, להכיר בין הנשמה והצפּור.
ג
כבר מלאו לי ארבע-עשׂרה שנה והנני לומד גמרא, תוספות ומהרש"א אצל זרח הצובט. עד היום הזה אינני יודע, אם “צובט” היה שמו או כינוּיו, אשר נתנו לו תלמידיו, שהתענו תחת ידיו וצפּרניו. וצובט היה זרח בלי חמלה, בלי רחמים. הוא אינו ממתין עד שתחטא; הוא משלם מראש, נותן להבא. “תזכירני – היה אומר – ואנַכּה לך בשעת-הכושר”. וכיוָן שהיה מלמד וגם מוהל, עשׂתה צפרנו שַׁמות בעור בשׂרנו.
– ולמה תצעק? – הוא שואל את הילד המוכה – הלא אך את גויתך אני צובט, ומה יזיק לך אם ימעט המאכל לתולעים?
ואומר זרח שהגוף הוא אך עפר ואפר; וזה האות: שׁחוק יד ביד – ומה אתה רואה?
ואנחנו מנסים ורואים בחוש, שהגוף מתקלף ונהפך לעפר ואפר.
– והנשמה מה היא? – שאלתי.
– הנשמה היא רוחניוּת – מבאר לי זרח; ונוספה לי מלה חדשה.
ד
וזרח הצובט שׂונא תכלית שׂנאה את אשתו ה“רבּנית”, ולעומת זה אוהב הוא אהבה עזה את בתו היחידה שפרינצה תחי'. ואנחנו התלמידים שׂונאים היינו את שפרינצה, המלשינה עלינו לפני אביה, ואוהבים את ה“רבנית” המוכרת לנו בהקפה פולים וקטניות והמצילה אותנו פעם בפעם מידי בעלה האכזר.
ואנוכי היתום נעליתי בעיני ה“רבנית” על כל חברי. לי היתה נותנת עודף ביד רחבה, וּכהישלח בי יד זרח התנפלה עליו בחימה שפוכה: רוצח, למה תכה את היתום, נשמת אביו הקדושה רואה ושומעת!
ופעם אחת, באחד מלילי החורף הקרים, בשובי הביתה ממושך וממורט, עמדתי בחוץ וָאשׂא את עיני למרום, וָאתאונן על זרח עוכר נשמתי…
“אין אדם נתפס על צערו” – שכחתי, כי זרח אך את גופי הוא עוכר.
ה
אולם ביומא דפגרא, בסגור זרח הצובט את הגמרא וַיספר לנו ספּורי-מעשׂיות, נהפך כולו לאיש אחר.
ואז מסיר הוא את מצנפתו, והכפּה הקטנה והמכוסה נוצות לא תפיל עלינו את אימתה. מתיר הוא את רכסי קרסיו, מצחו מתפשט מקמטיו, על פניו מרחף צחוק קל וגם קולו משתנה לטוב.
לַמד מלמד הוא בקול, שהוא משתמש בו לקלל את אשתו ה“רבנית”, וסַפּר מספּר בקול שהוא מדבּר בו אל שפרינצה יחידתו – נשמת אפו היקרה.
בכל יום ויום אנחנו מתחננים לפני זרח, שיספּר לנו מעשׂיות. אנחנו הילדים התמימים, לא ידענו, כי זרח הצובט יודע אך פרק אחד בתלמוד, הוא הפרק “איזהו נשך”, וכי הוא מוכרח לספר מעשׂיות פעם בפעם, כדי להשלים את זמן החורף הארוך בלי חגים ומועדים. ופעם אחת, במחיר סינר של משי, אשר קנינו לבתו-היחידה שפרינצה, ספּר לנו זרח, איך שבורר לו הקדוש ברוך הוא נשמות מן האוצר ונופח אותן בעובּרין שבמעי-אִמן.
אני תיארתי לי אז, שהנשמות מונחות באוצרו של הקדוש ברוך הוא כסחורה בחנות אמי; מקופלות הן על פי סדר נכון בארונות ובקופסאות שונות, בעלי צבעים שונים – אדומים, ירוקים ולבנים…
ו
– אך אם הקדוש ברוך הוא – מספּר זרח – בוחר באיזו נשמה וגוזר עליה שתרד למַטה, לעולם העכור – הנשמה מתחלחלת ובוכיה מרוב צער וממורא גדול…
ואל הנשמה בבטן אמה בוא יבוא אחרי כן מלאך, ללמד אותה את כל התורה כולה בעל-פה…
ואחרי כן, בהגיע שעת הלידה, סוטר המלאך מתחת לחוטם הילד, והוא שוכח את כל התורה, למען ילמדנה אחרי כן שנית…
– ועל כן – מבאר לנו זרח – יש לכל הילדים שקע מעל לשׂפה העליונה, ממגע אצבעו של המלאך…
ובו ביום, בין הערבים, התהלכנו מחוץ לעיר על הקרח, ונמצא שם גם את ה“שקצים” – את ינטיק, את ווֹטיק ואת יאַשק, הידועים לנו מכבר; וַנתבונן עליהם ונשתומם, כי גם על שׂפתם העליונה יש שקע.
– יאַשק – שׂמתי את נפשי בכפי וַאשאל – הגם לך יש נשמה?
– ולך, נשמת כלב, למה לדעת? – שמעתי מענה ברור.
ז
זרח הצובט היה מלמד ב“קודש”, ואצל “המורה” למדתי את “מלאכת-הכתיבה”.
המורה היה “אפיקורס גדול”, ולא היו משתתפין בכליו. אלמן היה המורה, ולא האמינו כי בתו היחידה גיטלה, נערה בת-גילי, מכשרת את הבשר כראוי.
ואמי הפצירה במורה לאמור:
– בקשתי מורה, שתלַמד את בני אך ורק לכתוב, ולא יותר. אל תלַמדנו שום אפיקורסות – לא תנ"ך ולא פסוק, ולא דברי מינות אחרים… לַמד אותו לכתוב איגרת “שלום לאהובי” ולא יותר…
ובכל זאת, כאשר הרציתי לפני המורה את שאלת השקע שעל שׂפתי השקצים, קפץ ממושבו כאילו הכישו נחש, וַירץ רצוא ושוב, בחדרו, וקרא בחימה שפוכה: בורים, עטלפים, רוצחים!
וכהישקטו, שב אל מקומו, וַיצחצח את משקפיו, וַימשכני אל ברכיו, וישחר אזני למוסר, לבל אשעה לדברי זרח השוטה וגס הרוח.
– הלא ראית אותם על הקרח, הסתכלת בהם היטב… הלא עינים להם כמוך, וגם ידים ורגלים כמוך… אין להם אף איבר אחד משונה מאבריך… אם הם צוחקים צוחקים הם כמוך, ובשעה שהם בוכים – עיניהם גוזלות דמעות כעיניך… דמות אדם להם ובצלם אלהים נבראו כמוך. ומדוע זה יגרע חלקם ולא תהיה להם נשמה כמוך?
וַיתנשׂא המורה שנית, וַיושט את יד ימינו, ועיניו התלקחו, ובשׂפתים דולקות נשׂא את משׂאו על אהבת גוי ואדם ואַחוַת כל הנברא בצלם. מולדת אחת היא האדמה לכל בני-האדם, וכל בני-האדם אחים הם. בבני אב אחד – בני אלהים… ויבוא יום ושׂנאת אדם לאדם וגוי לגוי כליל תחלוף, וענני הבערות והרשעה כעשן ינדופו, ואז בוא תבוא תקוַת המשׂכילים והטובים, ומלאה הארץ דעה ואהבה, ולא ישׂא גוי אל גוי חרב, ותורה אחת וחוקה אחת תהיה לכל בני האדם – – כדבר הנביא. כמה שנאמר… ואז “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.
ואת הפסוק הזה זכרתי מתפילת “וַיהי בנסוע”. אך את השאר, את כל המשׂא הכבד והנעלה, לא הבינותי היטב. קשה היה לי להאמין באַחוַת העמים וגוייהם ובשיוויון בני האדם… וידוע ידעתי, כי המורה אפיקורס, שאינו מאמין אף בגלגולים, ואני בעיני ראיתי את הכלב השחור, אשר התהלך על גג הבית שמתה בו פרַדיל המופקרת…
ועוד זאת: נוטל הוא את צפרניו שלא בסירוגין, ובלי עדים, ומשליך אותן בעד החלון החוצה…
ולא אחת ושתים חפצתי לברוח ממנו, ולמלט את נפשי, ולהלשין עליו לפני אמי, אך לא יכולתי; ולא עליו חסתי, אלא על בתו, אשר תילָכד בעוון אביה…
ח
אך דבר אחד נכנס אל לבי, והוא שיבוא יום ואומות-העולם יבואו אלינו, ובקידה ובהשתחוָיה יתחננו לפנינו, ללמד אותן תורה ומצוָה. וידוֹע ידעתי כי היום ההוא לא ירחק רחוק, כי הולכים וקרבים ימות המשיח. רמזים רבים נמצאו לזה בדניאל, וגם רמזים ולפ"קים וגמטריאות שאין לפקפק בהם, ומקומות בזוהר ובמדרש הנעלם, ועוד ועוד. ומתלחשים היו, שהצדיק מקוֹיזניץ כבר חדל מלאמור תחנוּן. ובשׂורה טובה באה מארץ-ישׂראל כי השנה לא נראה השועל בקרבת הכותל המערבי. והתעתד קהל עדת ישׂראל לקראת חבלי-המשיח, לבוא משיח בן-יוסף… ושוחד נתנו לגובה-המסים, למען יחכּה עד עת קץ; יבוא הגואל ונראה מי יגבה ממי…. וכולנו מקווים ומייחלים, ושׂשׂים ושׂמחים…
אך רע היה גורל הנשים בעקבתא דמשיחא. עוד אשתקד נשברו מעלות המקווה, כמה וכמה פּעמים עכּבו את הקריאה, כדי למהר את תיקוּנן, וכבר עלה ביד ראשי הקהל לקנות עצים לבנין המעלות, וגם שׂכרו בנאי, ודמי קדימה נתנו לו על חשבון העבודה… והנה הבשׂורה! ולמה לנו מקווה בגולה?
ואני סמוך ובטוח, כי בעוד ימים מועטים יבוא יאַשק השׂם מכשולים על דרכי כשאני עושׂה את ה“סנדלר” על הקרח, ואתו ווֹיטיק, המכעיסני ב“אוזן-חזיר”, והשלישי ינטיק המונה אותנו: אחד, שנים, שלושה – ששלושתם יבואו אלי ויפלו על פניהם, ויתחננו שאלַמד אותם, למשל – דיני מוקצה…
ואני – הרחמן בן רחמנים – לא אשחית את רחמי מהם. לא אשיב להם כגמולם; אני אלמדם להועיל, אגלה להם כל ספרי תורתי, וגם את הרז על דבר גשר הנייר וגשר הברזל…
וחושב אני, שמוטב שיעמדו מרחוק ולא יעלו על הגשרים כלל, ותהי להם נפשם לפליטה.
ט
ערב ראש-השנה השלמנו פרק “איזהו נשך” וחשתי טעם יציאת מצרים, כי נגאלתי מחדרו של ר' זרח ונכנסתי לחדרו של ר' יוזיל הגדול ממנו.
כבר נודע לי כי ר' יוזיל זה אינו צובט וגם אינו מכּה חינם, וגם מעניש הוא אך לעתים רחוקות. ואת ר' יוזיל ידעתי, כי ראה ראיתיו בבית-המדרש.
ר' יוזיל הוא גבה-קומה בעל גבות ארוכות ומכסות את עיניו. בדרך הילוּכו ידיו תחובות באבנטו, כאילו אין לו צורך בהן כלל. מעילו על חזהו פתוח, קצות זקנו הלבן כשלג יורדים ומתרחקים זה מזה ימין ושׂמאל, וירקרק הטלית-קטן מתגלה ביניהן בתווך. והולך הוא שפי, ומדבר בנחת, כלוחש סוד. ובדברו הוא מגביה מעט את אשמורות עיניו, מניע את ראשו אנה ואנה בנחת ומבליט את שׂפתו ושׂפמו; ולי נדמה תמיד שכל היוצא מפי ר' יוזיל הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם.
בשכבר הימים היה ר' יוזיל “משולח” של אחד הצדיקים הגדולים, ועד היום מוכר הוא על חשבון הצדיק ההוא שמן-לחש, מטבעות וקמיעות לשמירה ולרפואה. ועל חשבון עצמו הוא לוחש פעם בפעם על “עין-רעה” וכותב איזו תוספת לכאב שינַים. אם רב העיר איננו בקו הבריאה, ר' יוזיל ממלא את מקומו ומספיד איזה מת או דורש בשבת הגדול. רב העיר הוא זקן וידוע חולי ור' יוזיל ימלא את מקומו לאחר מאה ועשׂרים שנה… מלבד זה ר' יוזיל הוא “בעל-תוקע” נפלא, וכשאחר תוקע, הוא מקריא מהולל; וכשהוא מברך קודם התקיעות, יחרד כל בשר…
והנני מתגאה מאד שאהיה תלמידו של ר' יוזיל, ומקווה אני שהוא יפתור לי את חידת הנשמה, אשר לא חדלה אז מלנקר במוחי.
ראשית דבר מתנגד ר' יוזיל תכלית הניגוד לאַחוַת הגויים והלשונות; אנחנו סגולת העמים. השאור שבעיסה…
– לא לחינם – מבאר לי ר' יוזיל – סובלים אנחנו עול גלות, לא לחינם באו עלינו המכות הכתובות ואשר לא כתובות… לוּ שׂם חלקנו כהם, היינו נהנים גם אנחנו מתענוגי העולם הזה… אך את אשר יאהב – יוכיח, למען תחשוק נפשו בתורה; אין יסורים באים אלא לחבב את התורה…
אבל גם אצלנו הנשמות אינן שווֹת במעלתן ובמדרגתן…
– יש נשמות גסות, פשוטות, כגון נשמת זרח הצובט… נשמת המורה שלך, למשל, היא מעין נשמת קוֹרח ועדתו, נשמת כלבי דחיציפין…
ויש נשמות גדולות מאד; ולמעלה, למשׂכיל, יש נשמות יורדות מן החתירה שמתחת כיסא הכבוד – נשמות גבוהות ועליונות… ונשמות טהורות, בבחינת קמח סולת, ומזוקקות, בבחינת שמן זית זך למנורה…
ואני כבר ידעתי, שיש קמח קיבּר, קמח דגן, קמח חיטין וקמח נקי ומנופה, שאופין ממנו חלות ומצוֹת; ושיש שמן למאור ושמן למאכל, ואולי עוד שמנים אחדים…
י
– אך העיקר – אומר ר' יוזיל – הם היסורים.
כל ישׂראל יש להם חלק לעולם הבא, אף נשמה אחת לא תכלה ולא תלך לאבּוד, וכולן הולכות ושבות למדרגתן ולמקור מחצבתן… גם המלוכלכות והמטונפות והצֹואות, רחמנא ליצלן… ובמה ממרקים ומטהרים את הנשמות – ביסורים…
רבּון העולמים, ברוב רחמיו וחסדיו, מביא עלינו יסורים, למען נזכור כי רק בשׂר-ודם אנחנו, חרשׂ הנשבר, ענן כלה שאך דירת-עראי אנו דרים בכאן – – – ואלה הם היסורים בעולם הזה.
וזקוּק הנשמות על ידי יסורים הוא בעולם הבא, במדורות של הגיהנום.
ור' יוזיל מספר לי את תורת הגיהנום לכל משפטיו וחוקותיו.
יא
קודם חג הסוכות היתה אצלנו כביסת לבנים, ובלילה ההוא חלמתי חלום.
ראיתי והנה המונים-המונים מלאכים שולחים את ידיהם משמים ארצה ומאספים אליהם את נשמות המתים; אבל אינם חוטפים מכל הבא בידם. לוקחים הם את הנשמות הטהורות והלבנות כשלג, ומפריחים אותן כיונים למעלה-למעלה לתוך הגן-עדן; ואת הנשמות המזוהמות והמכוערות זורקים הם וצונפים אשה אחרי רעותה הצדה ולמַטה, והן נופלות על שׂפת ים הקרח, ושם נעשׂה מהן הר גבוה ותלול. ובים הקרח עומד המון מלאכים אחרים וכובשים את הנשמות. ולוקחים הם חבילות-חבילות של נשמות, וכובסים בים הקרח, ומדיחין אותן, ומשפשפין וזורקין באוויר…
וחבורת מלאכים אחרים חוטפים את הנשמות המשופשפות ומעופפין אִתּן לייבּשן באשה של גיהנום… ויש מהן נזרקות לאוּר הכבשן, אחרות – לנהר דינור, ויש עוד נשמות צוֹאות, שמרתיחים אותן שם בקדרות גדולות ושחורות על האח…
והנשמות בוכות ומיללות וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו…
ובין הנשמות הללו ראיתי עין בעין את נשמת המורה; הכרתי אותו כרגע בחוטמו החד ולחייו הצנומות. אך משקפיו נשברו ושברי זכוכית תקועים בעיניו, ופוצצים אותן עד שפך דם…
יב
אך מה בצע, והמורה לועג גם לחלומות…
נמלאתי עליו רחמים, והעיקר – על בתו היחידה, בת-גילי, וספּרתי לו מהחל ועד כלה את החלום, אבל הוא חפץ להוכיח לי כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, כי החלומות שוא ידבּרוּן… ומביא ראיות לטענתו מן המקרא ומש"ס, וספרי ראשונים ואחרונים; ואני אוטם באצבעותי את אזני ואיני חפץ לשמוע.
רואה אני בחוש, כי עלי לברוח מפניו כמפני הארי, אך נלכדה נפשי בפח ואין מציל…
כמה וכמה פעמים נדרתי ונשבעתי לסַפּר הכול לאמי; כמה וכמה פעמים התייצבתי לפניה וַאפתח את פי, להגיד לה הכול, אך – מעשׂה שׂטן – פעם בפעם עומד ביני ובין אמי צלמה של גיטלה; היא קורצת אלי בעיניה הגדולות, ופורשׂת אלי את ידיה הקטנות, ומתחננת היא: “אל תאמר כלום, אל תאמר כלום!”
ואני חוסם פה ומחשה. גדול כוח עיניה מכוח יצרי הטוב… ויודע אני שאני מתגלגל במורד לגיהנום, אך לא אעצור כוח לעמוד ולשוב על עקבי…
מוכן ומזומן אני לאַבּד בגינה גם את נשמתי…
וחבל; אמי, ר' יוזיל ושאר המלמדים והלמדנים שבעיר עודם מובטחים בי, שאהיה גדול בישׂראל!
יג
נגאלתי מצפורן-הפריעה של זרח הצובט ונפלתי ביד ר' יוזיל.
אז מלאו לי שש-עשׂרה שנה. על דלתות אמי כבר דפקו שדכנים; בעלי-בתים עשירים מתבוננים עלי בעין חמדה. ואני אך ילד הייתי, ובמוצאי יום הכפורים חטפתי כשאר הילדים את הדונג הנוטף מן הנרות. כי אהבתי ללוש שעוָה ולעשׂות ממנה תבנית כל עולה על רוחי… ואהבתי ללוש גם בשעת הלמוּד, וידי היו עסוקות תמיד תחת השולחן. והשמש שׂנאני על שלחי יד בשעוָתו, ור' יוזיל התנקם בי באכזריות חימה.
– ואיפה אתה עומד? – שואל ר' יוזיל, בהכירו, כי תפושׂ אני במחשבות חול, ואני בחופזי הנחתי את כל כפי על הגמרא, כל חמש האצבעות עם נתח הדונג.
פני ר' יוזיל לָבנו כסיד, ולא דבּר דבר, וַיוצא מתיבת השולחן חוט ארוך, ויקשור בו את שתי בהונות ידי בחוזקה; והכאב גדול מאד. אך לא זה היה העונש. ר' יוזיל מדַדה וקרב אל המטאטא אשר בפנת החדר, ועוקר ממנו שבט דק, דק מאד, ושב אלי, ומכה בשבט כחצי שעה תכופה על בהונות ידי האסורות…
וזוכר אני היטב, כי לא הרימותי קול ולא צעקתי… לפי שאמרתי בלבי, שעל ידי ר' יוזיל מביא עלי הקדוש ברוך הוא יסורים על דבר המורה; את הדונג לא חשבתי לחטא.
כאשר צבו ידי, הניחני ר' יוזיל, באמרו לי בלאט ובנחת: לא תוסיף עוד ללוש שעוָה בשעת הלימוּד! ואני כשובי אל מקומי ואל למוּדי, הוצאתי באצבעותי הצבות מצלחת בגדי נתח שעוָה אחר ולשתי תחת השולחן. חזקה עלי תאוָתי מאד – תאוַת השררה והמִמשל על הדונג; הדונג הוא ברשותי, ואני עושׂה ממנו כל מה שלבי חפץ, בו מתבטאת כל הגות לבי.
ולש אני ראש אדם, ראש זכר – ראש נקבה אני מתיירא ללוש – מראש האדם עושׂה אני חתול או עכבר, או נשר בעל כנפים ושני ראשים; את הנשר ידעתי אך מחותמות המלוכה.
הדונג היה בידי, ואני הייתי הדונג בידי אחרים. אותי לשו ר' זרח, ר' יוזיל, אמי, המורה וכל מי שהיה חפץ להשׂתרר עלי ולמשול בי, אך עיני נערה אחת חמסו אותי…
יד
על גיטלה היו אומרים, שהיא חכמה מאד. אביה היה קורא לה: “החכמה שלי”, ונשי העיר, ובתוכן גם אמי, היו נאנחות: לוּ היתה בקיאה יותר במליחת הבשׂר, כי אז היתה כלה נאה וחסודה.
ופעם אחת לא מצאתי את המורה בביתו, כי אם את גיטלה לבדה, וַיעל לבי לשאול את פיה על דבר הנשמה.
ברכי כושלות לבי מכּה בחוזקה וכל דמי מכל איברי שוטף אל פני, ואני תוקע את עיני בארץ כסכין טריפה וגונח:
– גיטלה, כל העולם מהלל את חכמתך… במטותא מנך, אמרי לי אַתּ: מה היא נשמה?
וגיטלה צחקה: מאַין לי לדעת?
אך כרגע התעצבה ובעיניה נראו דמעות, ותאמר:
– אך זאת אני זוכרת, כי אבי היה אומר על אמי, שהיא נשמתו…
ואיני ידוע אך נהיה הדבר, אך לפתע פתאום אחזתי בידה ואשאלנה: ואַתּ, גיטלה, האם חפצה אַתּ להיות לי לנשמה?
והיא ענתה בקול דממה דקה: כן.
טו
ומקרים שונים היו בעוזרינו:
אני וגיטלה היינו יתומים, ואני – בן-יחיד, והיא – בת-יחידה, וַיקל לנו להשׂיג את מאוַיינו.
והמורה קבץ על יד איזה מאות שקל לנדוניא לבתו, והכסף ההוא היה נחוץ מאד לאמי לחנותה…
ופתאום יצא עלי הקול, שנטיתי מן הדרך, שהנני בעצה אחת עם המורה ומדבר אתו “על השם ועל משיחו”, ולא רבּו הקופצים עלי.
גם באה חכמה בלבבי להטות לחפצי את אחד השדכנים, בהבטיחי לו שׂכר טרחה מן הנדוניא אשר אקבל…
ובכל זאת אמי אבלה ובוכה הרבה בכי: “לו קם אביך מקברו וראה עם מי אני משתדכת, הלא שוב היה שב אל קברו מחרפה וכלימה”.
אז חכם לבבי שנית, ופעם אחת צעקתי בלילה, ואמי התעוררה בבהלה, ותשאל לשלומי.
– חלום חלמתי – אמרתי לה – ובחלומי הייתי בגן-עדן, וראיתי שם את אבי, זכרונו לברכה, יושב על כיסא רם ונשׂא בתוך שאר צדיקי עמנו, ולומד תורה מפי הקדוש ברוך הוא, והוא ציוָה עלי לשאול בשלומך, אמי, ולאמור לך, שהוא מסכים על השידוּך, שאני וגיטלה זיווּג מן השמים אנחנו, שארבעים יום קודם יצירת הילד כו'…
ואז – באה בקרבי נשמה חדשה, ועל אודות הישנה לא שאלתי עוד.
חיים נושא סבּל.
בעוברו תחת משׂאו בחוץ, לא נראָה מתחת לארון הסחורה אשר על שכמו, ונדמה, כאילו הולך ארון הסחורה לבדו. אבל נשימתו הכבדה נשמעה למרחוק.
אך הנה פרק את משׂאו וקבּל שׂכר טרחתו, מיישר הוא את גוו, מנשם בחזקה, מוציא את כנפי בגדו מבעד לחבל אשר במתניו, מוחה זיעת מצחו וממהר אל הבאר לשתות מים קרים. משם ירוץ הביתה.
והנוֹ עומד בחצר, נשען אל הקיר, ומרים את ראשו הגדול, עד שקצות זקנו וחוטמו עומדים בשורה אחת.
והנוֹ קורא:
– חנה!
ובפנת גג יפתח חלון קטן וראש אשה קטן, מכוסה בצניף לבן, יֵראה.
והאשה עונה לעומתו:
– חיים?!
והזוג מביט זה אל זו ברצון ונחת. והוא כורך את משׂכּוּרתו בפיסת נייר, וזורק למעלה כנגד החלון. חנה חוטפת באויר, כאשר הסכינה.
– בריה נפלאה – אומר חיים, ואינו רוצה למוש ממקומו.
– לך, לך לך, חיים – קוראת היא בנחת – אינני יכולה לעמוד בחלון… עלי לשוב אל הילד החולה. את עריסתו העמדתי על יד הארובה; ואני מבשלת ומניעה אותו בבת־אחת.
– ומה שלומו?
– הונח לו מעט.
– תהילה לאל, והֱנא?
– הלכה לה אל התופרת.
– ויוסיל?
– מעצמו מובן, בחדר.
אז מוריד חיים את זקנו והולך לו, וחנה מבטת אחריו עד העלמו בצל המבוא.
ביום החמישי והששי תארך השׂיחה יותר:
– כמה יש לך בנייר הזה? – תשאל חנה.
יראה היא, פן ימעט הכסף לצרכי השבת.
– וכמה נחוץ לך עוד, חנה?
– ששה גדולים למשחה בשביל הילד. נחוצים עוד נרות; חלות כבר יש לי. גם בשׂר – ליטרא וחצי. ונצרך לי עוד: יין לקדוש ומעט עצי דלק…
– מוטות עץ ישנם בשוק, אקח בהקפה ואביא לך…
– ודרוש לי עוד…
ומונה היא על אצבעותיה את כל הדרוש לה עוד ליום השבת; ואחר משׂא־ומתן ארוך מסכימים הם, שאפשר לקדש על הפת, ושחסרון דברים שונים אחרים אינו מעכב.
העיקר הם נרות־ההדלקה והרפואה בשביל הילד החולה…
ובכל זאת אם, בעזרת השם, הילדים בריאים ושלמים, שני פמוטות הנחושת לא נתנו בעבוט, ועל אחת כמה וכמה, אם נטמנה פשטידה לכבוד השבת – המשפחה העניה עליזה ושׂמחה בחלקה.
וחנה היא בריה נפלאה להכנת הפשטידה. מתאוננת היא תמיד על חסרון דברים שונים. פעם יחסר לה קמח, פעם – ביצים, פעם – שומן, ואחרי כן יוצאת פשטידה יפה, שמנה ומתוקה.
– כך מבשל המלאך! – אומרת חנה וצוחקת מנחת.
– בוַדאי – עונה חיים לעומתה – האם אַתּ אינך מלאך אלהים? המעט את סובלת ממני ומהילדים? האם לא יציקו לך הילדים פעם בפעם, ולפעמים אני כועס – וכי שמעתי מעולם איזו קללה מפיך? האם צעקנית אַתּ וקולנית כשאר הנשים?
חנה צוחקת בקורת־רוח, והוא מוסיף:
– ומה הוא כל “העולם הזה” שלך? גם אַתּ, גם הילדים ערומים ויחפים, גם רעבים לעתים תכופות… ולמה אני כשר? כאשר יאמרו הבריות: “לא לקדוש ולא להבדלה”. גבר לא יצלח! גם זמירות איני יכול לזמר כהוגן…
– ובכל זאת – אומרת חנה בבטחה – בעל נאמן אתה ואב רחמן, וכה יתן ה' לכל בנות ישׂראל. ויהי רצון מלפניו, שאגיע אתך לעת זקנה…
ומסתכל הזוג זה בזו בידידות ובחסד, כאילו יצאו זה עתה מתחת חופתם.
* * *
“שינה בשבת תענוג”, ואחר השינה הולך חיים אל בית־המדרש הקטן לשמוע תורה. וקורא שם אחד המלמדים את פרשת השבוע עם פירוש האלשיך.
המלמד קורא, ועל פני שומעיו, שמספרם הולך הלוֹך וגדוֹל, רובצת ליאות עצומה. אחדים מתנמנמים, ויש גם מפהקים בקול. אך לפתע פתאום, כהשמע דבר אגדה על אודות העולם הבא – הגיהנום, ששם מיסרים את הרשעים בפולסא דנורא, והגן־עדן, שיושבים שם הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ועוסקים בתורה – יקיץ ההמון ויתעורר! הפיות נפתחים, הפנים אדומים והאזנים שואפות כל הגה, היוצא מפי המלמד.
וחיים נשען על התנור, עיניו מלאות דמעה, פעם מצער ופעם משׂמחת־רצון, ורועד הוא בכל גוו.
סובל הוא יחד עם הרשעים, רוחץ אתם בזפת בוערה, מושלך בכף־הקלע, בוקע עצים ביערות או תועה בליל־ישימון, וטועם גן־עדן יחד עם כל הצדיקים: אור־הגנוז, מלאכים פורחים וחתיכות לויתן ושור־הבר, ויין המשומר, וזיו השכינה… וכשהמלמד מנשק את האלשיך וסוגרו, הוא מתעורר משנתו ושב בלי חמדה לעולם הזה. אז ישאף רוח ויתחנן בנשמתו: רבונו של עולם! רק מעט מזעיר, רק כזית, רק משהו של גן־עדן בעדי, בעד אשתי ובעד בני. ואז יתקפהו היגון: באיזו זכות? אינני כדאי, אינני כדאי…
* * *
ופעם אחת נגש אחר הלימוד אל המלמד וַיאמר:
– רבי – וקולו רועד מאד – רבי, במה אוכל לזכות אני לחיי עולם הבא?
– עסוק בתורה, בני, בתורה! – עונה המלמד.
– אבל הדיוט אני.
– למד משניות… עין־יעקב… לכל הפחות – פרקי־אבות.
– הלא אמרתי – הדיוט אני!
– אמוֹר תהלים בכל יום.
– לאמוֹר תהלים אני יודע, אבל אין לי פנאי.
– על כל פנים התפלל בכוָנה.
– איני יודע את פירוּש המלות.
והמלמד פונה אליו ברחמים.
– ומה מלאכתך?
– סבל אני.
– טוב מאד, הוי משמש תלמידי־חכמים.
– ואיך?
המלמד חושב רגעים ועונה:
– הבֵא בכל ערב להלומדים בבית־המדרש, מים קרים לשתיה.
פני חיים נהרו מגיל.
– ואזכה לחיי עולם הבא?
– ברחמי השם.
– רבי, – הוסיף חיים לשאול – ואשתי?
ואמר לו המלמד, כי הבעל זוכה לאשתו, וכשהוא יושב על כסאו בגן־עדן, אשתו היא הדום לרגליו.
* * *
חיים שב אל ביתו להבדיל על הכוס, וחנה ישבה והתפללה “אלהי אברהם”.
וַיספּר לה חיים את דבר המלמד, אך בדבּרו נמלא פתאום רחמים עליה ויקרא:
– ואני אומר לך, חנה, שאינני רוצה בזה! שבשום אופן לא אתרצה, שתהיי אַתּ הדום־רגלי… אני ארים אותך ואושיבך לימיני, ונשב יחד! יש די מקום לנו על כיסא אחד! ומובטח אני – הוסיף באומץ לב – שהקדוש ברוך הוא יסכים לזה, בוַדאי יסכים, בעל־כורחו יסכים.
ליל התקדש שבת …
לשואב-המים הזקן לא היה בשׂר. לא דגים, גם לא יין-שׂרף וחלה …ברוב עמל מצאה ידו לקנות נרות להדלקה, ולחם-שיפון לאכול ולקדש עליו …גם כותונת מכובסת לשבּת לא נתּנה לו …ובכל זאת קרא לשבת עונג – ואחרי אכלו עלה על מיטתו, וַיישן שנת תמימים, שנת עובד …
גם לאשתו היה רק העונג הזה, גם היא ישנה במיטתה. גם היא עייפה מרוב עבודה, בכל ימי השבוע תרה בסביבות העיר ההיא בכפרים – לקנות ביצים, שׂערות חזיר, בלויי-סחבות …והשבוע שעבר לא היה לה שבוע של מזל …מן העיר יצאה בלי כסף, האכּרים לא חפצו לתת בהקפה, בגפּה יצאה וריקם שבה להכין ולקדש את השבת …
בני הבית הקטנים שוכבים בכל לילה עם אבותיהם; שלושה עם אביהם, ושנַים עם אמם במיטה אחת, – היום ישנים הילדים בפינות החדר, כי לא חפצו להעיר את האב והאם.
אך בנחרת הישנים נתערבבו דפיקות לב של נפש ערה; היא הבת הבכירה.
עוד נר אחד מהבהב, והיא יושבת לאורו וקוראת בספר …שׂערותיה האדומות פרועות ומפוזרות על שכמה, ומשני עברי פניה הירוקים, המעידים כי רוב מזונותיה תפוחי-אדמה, אך ידיה רועדות, הלב פועם, העינים הגדולות לוהטות והחזה מתרומם ונופל כגל ….
נורא הוא הספּוּר שהיא קוראת …
הנאהבים והנעימים נפרדו …שודדים באו …וגם השפיפון נראה …
הנר אך מהבהב, עוד מעט ויכבה הנר, והיא לא תדע מה יהא בסופו של השפיפון.
שבת שהושבתה / י"ל פרץ
…וחצי השבת כבר נעשׂה: גל האשפה כבר מוכן ומזומן אצל המפתן להשליכו החוצה, האטריות מונחות מוּדחות בקערה, ועוד מעט ויוּצק עליהן מלוא כף מרק, לבל יתדבקו והיו לאטריה אחת. על השולחן מתנוצץ בקבוק יין-שׂרף – יין לקידוּש. תחת המפה הלבנה – מפת משי, מרוקמת חוטי זהב וכסף – שתי חלות ל“המוציא”. וזרח האברך כבר רחוץ למשעי, בשתי אצבעותיו הוא סוחט את פאותיו הרטובות, ואשתו הצעירה מרים עומדת עליו ומנקה את בגדו.
– אה, שלומיאל – תתאונן בצחוק – כמה עברו מיום החתונה? שתים וחצי שנה? וראה נא את מלבושיך! רבב על גבי רבב! הבט נא אל הכנף!
ועל הכנף – רבב של חלב; וַתשח לגרד אותו בצפורן.
– די, די! מתחנן זרח – הלא ידיך תכאבנה… כבר נשימתך כבדה, – למה לך העבודה הקשה הזאת? הרפי!
– אין דבר! – עונה מרים – מוטב שתכאבנה ידי, משיאמרו הבריות בבית-המדרש, כי אשתך איננה אשת-חיל, שאינה מנקה את בגדיך.
והיא מצאה רבב שני. וַתשח שנית, וַתמעך, וַתנקה; ופניה בוערים, מהדם הפורץ אליהם מכל הגוף, ועיניה נוצצות ומבריקות מרוב נחת, אשר היא מוצאה בפועל כפיה, ונשימתה תכבד יותר ויותר.
אך לכול זמן! פאותיו של זרח כבר נסחטו, הזקן נגוב די צרכו, מרים כילתה את מלאכתה, וטרם הספיקה להסב ממקומה – וזרח אחז אותה בזרועותיו וַיחבקנה וַילחצנה אל חזהו.
– על מה אתה צוהל, שוטה? – השתמטה מרים וַתצחק – על ההאַרבּאַנ"ד שעל ראשי? הלא תבוש על כל פנים בפני אמי! – הוסיפה בלאט.
ההאַרבּאַנ“ד אשר על ראשה, והאם הפונה כעת אל ארון-הספרים, כאילו היא מחפשׂת את ה”צאינה וראינה", העומד הכן לפניה, – הם שתי אבנים כבדות על לבה של מרים.
ראשית – כיסוי הראש! קודם החתונה היו למרים שתי מחלפות שׂער ארוכות ועבות – מחלפות זהב! כל ריעותיה התקנאו במחלפותיה! בעברה בשוָקים, היו הנשים, וגם הגברים הצדיקים, מתלחשים: הנה היצר-הרע עובר, הנה הוא! והחתן שלה, זרח, היה רועד מגיל, אם הצליח לאחוז במחלפה… אך כמה פעמים עלה הדבר בידו? במשך ששת הירחים שבין התנאים והחתונה התראו רק פעמים אחדות; פעם אחת נועדו בליל שבועות (בליל הושענא-רבה לא יכלה מרים לצאת אליו, מאימת יום-הדין). פעם אחת התחמקו ויצאו לשׂוח יחדיו בשעת ההקפות, ועוד פעם אחת נפגשו מחוץ לעיר בחול המועד של פסח… וזאת היתה הפעם האחרונה, כי אז נתפשׂו בכף…
ורבתה המהומה בעיר; והקול נשמע בבית הרב. והרב שלח לקרוא להורי “החתן-כלה”, וַיאמר להם, כי אף-על-פי שהוא מאמין באמונה שלימה, שהילדים לא חטאו ולא עלה לבם לחטוא, בכל זאת – עצתו אמונה, שימהרו להכניסם לחופה… לכסות עינים, לסתום פה…
סריל הארוכה (אֵם מרים) לא הספיקה עוד לגמור את כל הכרים והכסתות כנהוג; אבי זרח, העושׂה חבלים, לא אסף עוד את כל הנדוניא, שהתחייב לתת, ובכל זאת העמידו את החופה…
וביום החופה גילחו את השׂער וַיפּלו מחלפות הזהב מראש מרים… ובאותה שעה בכתה הכלה תמרורים, והחתן הרגיש, בשבתו במסיבת מרעיו, את ה“חורבן”, ולבו התחמץ בקרבו. ואחרי כן, בשֵבת שניהם על “מרק-הזהב”, היו דומים לאנשים שטבעה להם ספינה בים.
והשׂיער חוזר וצומח. אך מה בצע? אם היא מוכרחת לגלח ולחזור ולגלח…
אמנם זרח מספר, שישנן עיירות, ששם בנות ישׂראל יוצאות בשׂיער נוכרי, פיאה נוכרית, וישנן נושׂאות גם שׂיער עצמן, אבל – זרח, מודעת היא, אינו שלם עם כל התורה כולה…
הוא אומר, שאם יהיה השם בעוזרו, ויזכה בגורל הגדול – להתעשר מחנותם הקטנה, היא שלא כדרך הטבע – ישאיר לחותנתו איזה אלפים, ויצא עם “מרים שלו” לגור ולהשתקע באחד הכרכּים הגדולים, ושם תיוָשע מן ההאַרבּאַנ"ד תשועת עולמים. אך היא לא תאבה ולא תשמע לו. היא מבקשת רחמים מלפניו, לבל יוסף לספר לה ממנהגי הכרכים, בעתרת נשיקות תסתום את פיו לבל יחטא…
ואיככה יעזבו את אמה? מה בצע, כי יעשירוה, הלא אשה זקנה היא, ואם תפול למשכב, מי יגיש לה כוס חמין?
ומי יודע עוד, אם ישנן עיירות כאלה? אמנם זרח שלה אומר, אבל – הלא גם סדום ועמורה היו עיירות בה“צאינה וראינה” ונהפכו ואינן…
– אינני חפצה, זרח… צר לי על המחלפות, אך אם התורה אסרה אותן, מה לעשׂות? ואם הבריות אומרים “אסור” – אסורות הן!
האבן השנית על לב מרים היא אמה, “סריל הארוכה” אוהבת את בתה כשאר האמות, הטובות לבנותיהן, ואולי עוד יותר מזה; מעולם לא דבּרה אליה קשות. אך מיום שנתפשׂו החתן-כלה – נדרה נדר לשמור את בתה מכל רע, ומאז לא גרעה ממנה את עיניה הצופיה…
– את – אומרת סריל הארוכה – יש לך נשמה טהורה, אך לבך לב בשׂר, לב רך. וכנגד היצר-הרע צריך האדם להיות גיבור כארי! ורע מזה, כי היצר-הרע ערום הוא וגם נַחש ינַחש…
וסריל שומרת את מוצא פיה והיא צופיה, והיא מוכנת יומם ולילה לצאת לעזרת בתה במלחמתה עם היצר-הרע. במתק שׂפתים תעירנה ותעוררנה, מוסרה יזַל כטל, אך המתק ימרר את חיי מרים והטללים יפלו כאבנים על לבה.
אך יצא זרח את הבית וסריל הארוכה מתחילה להטיף….
וסריל מושלמת היא. יודעת היא את ה“צאינה וראינה” בעל-פה. זוכרת היא את כל המעשׂיות מ“קב הישר”, “ראשית חכמה” ו“נופת צופים”; בעזרת הספרים הקדושים נהירין לה שבילי הגיהנום כשבילי עיר-מולדתה; יודעת היא את כל פינותיו וזוויותיו, את מקום האמבטי, ששם טובלין את הרשעים בזפת רותחת; את הכירים ששם בוערת האש השחורה והשדים צולים שם את הנשמות על חניתות, כתרנגולות, או בתוך האפר, כתפוחי-אדמה… ויודעת היא בשביל מה צולין, בשביל מה תולין, בשביל מה מנענעים כלולב את החוטא בין השמים והארץ, בשביל מה פושטין את העור…
אך יודעת היא גם זאת, כי לא אל קנא ונוקם ה', ולא לנקמה ישאף! כל משׂושׂ חפצו, כי ישוב הרשע מדרכו עוד בעולם הזה וחָיה… ועל כן…
– – שובי וחיי מרים… שובי וחיי!
ומרים שומעת את המעשיות בלב נרעש ונפעם, בפנים חיוורים כסיד… כי אימת החטא עליה…
“יצר לב האדם רע מנעוריו”, ומה גם לב אשה… ויש ימים לא טהורים, ימים אשר שדים ושׂעירים מרקדים עליה… אז יראה היא להעיף עין אל הראי, פן יתהווה כתם, כי הבל פיה – טומאה, בכנפי שׂמלותיה דבורים שדים וחיות רעות, שפיפונים… ובימים ההם נופל פחד זרח עליה….
ואמה, עוד טרם נגלה שמץ דבר, תתבונן, תחקור ותדרוש:
– בתי, בתי מחמל נפשי… אולי כבר… אולי תסתירי ממני?… בתי, אל תעשׂי כזאת, אל תחטיאי את נפשך, לקצץ פתיל חייך באביב עלומיך… ותסתכלי עוד הפעם, היטיבי לראות… אולי ואולי…
ומרים שואלת:
– אמי היקרה, ומדוע לא ישית זרח לב לדברים כאלה? למה יצחק, בהשליכי אליו את המפתחות?
– הגברים – עונה האם – ליצנים הם בטבעם; לועגים הם לכל דבר, כי מה מהם יהלוך אם יחטאו? לוקחים הם ספר בידם, לומדים פרק משניות, ומוחין להם שישים דפים חטאים מחשבונם! ויום הדין שלהם אימתי? פעם אחת בשנה… אבל האשה, רחמנא ליצלן, ה“שעשׂני כרצונו” – היא כשׂיה לטבח, כתרנגולת למגיפה… ויום הדין שלהן – חצי חייהן! בכל שעת ההריון, בשעת הלידה… ומה יעשׂה אדם שאין לו שום כלי-זין כנגד היצר הרע? אדם בלי פרק משניות, בלי תפילין וציצית… ושלוש מצווֹת בסך הכול – חלה, נידה והדלקת הנר! ומה שנוגע לחלה ולהדלקת הנר, עוד אפשר להיזהר בה, – זורקין פת יותר גדולה, מדליקין שעה אחת קודם השבת… אבל השאר…
– אם עיניך מביטות באותה שעה אל אותו המקום עצמו, שעיניו מביטות שם, אם נפגש הבל פיך עם הבל פיו באויר – דיינו! כבר לילית חוטפת את המבט, את הבל-הפה ושטה, ודואה, ובאה אל כיסא הכבוד… ומה תאמרי אז? את ישנה, או מתעסקת בבית – ושם מקטרגים ויושבים לדין…
הלא על כך מתות היולדות והתינוקות…
ומרים יודעת, כי כמה וכמה מבטים והבלי-פה נכתבו שם על חשבונה לרע לה, ולבה הולם!
ומרים יודעת, מה נורא ואיום הוא הדין ויום הדין! פעם אחת באו שופטים מעיר הפלך לשפוט עבריינים, ובני העיר חרדו לקראתם. ומרים – הדבר קרה תיכף אחר החתונה, בימים שנפש האשה כוספת גם לדברים האלה – היתה במקום המשפט. כאשר נקרא הפסק, כאשר קרא היושב-ראש: “עבודת פרך!” – נפל הנשפט מלוא קומתו ארצה, כאילו הלמו רעם… ואם בבית-דין של מטה כך, בבית-דין של מעלה לא כל שכן! פה גימגם הקטיגור בלשונו, ובכל זאת יצאה “עבודת פרך”, ושם יחצוב השׂטן אש שחורה, תשתפך זפת בוערה…
“איך תתעלף שם הנשמה” – חשבה מרים, וַתחש דקירות בחזה…
וזרח איננו יודע מכל הנאמר והנשמע בבית. בשעה שהוא אצלה, אמה מחרישה ואינה אומרת כלום. באותה שעה מרים עליזה ושׂמחה, בריה אחרת לגמרי. אך אימתי הוא אצלה? ערב שבת בין-השמשות! בכל ששת ימי המעשׂה הוא טרוד בחנות…
וגם הלילות!… סריל הארוכה מטפסת הנה והנה, עולה על מיטתה ויורדת… יורדת ועולה… בקול רם תקרא ה“קריאת שמע” הארוכה עם כל הוידוּי וה“על חטא”… זרח חורק שן, אך ידום, כי נטל עליו! פעם אחת נתן בקולו על חותנתו, וַתבך מרים שלושת ימים ולילות, ולא יכול לנחמה… מאז הוא חורק שינים ושותק…
רואה הוא זרח, כי מרים איננה ב“קו הבריאות”, כי פעם בפעם יחוורו פניה כסיד, תפסק נשמתה, כי נרעשת היא ונבהלת על לא דבר; חתול מילל, כלב נובח, קול עלה נידף ישמע, והיא תזדעזע ותצעק – הוא מצפה לנחת, כי כן דרך הנשים… ולקרוא לרופא הוא מתיירא, פן יפחידנה ועוד חזון למועד…
לפעמים ישאל בחרדה:
– מה לך מרים?
אך היא תרגיענו:
– מה לי? נשמת אפי, אם רק אתה עמי בבית! יהי נא רצון שלא תשלוט בנו עין רעה!
כי גם מעין רעה מפחדת מרים. ביום השבת, בשעה שזרח ישן אחרי סעודת-הצהרים, והיא מתבוננת באהבה וחסד בפניו המתאדמים בשנתו – יעלה פתאום הפחד, פן תשלוט בו עין רעה! היא יודעת, כי אין איש יותר נאה, יותר טוב מזרח בעלה, כי כל הנשים מתקנאות בה! לוּ אך היה נזהר גם בדברים שבינו לבינה, הלא לא היה מַשלו בכל הארץ…
– בכל זאת – חפץ זרח לחקור ולדרוש.
– האמינה לי, זרח, כי טוב לי מאד… ואך בקשה אחת יש לי להקב"ה… שיגאל אותנו משעבוד החנות, שנהיה כל הימים יחדיו… יחדיו…
וזרח איננו מרגיש בסוד ה“יחדיו”, איננו יודע מכל יסורי הנשמה, שהיא סובלת בצאתו…
אך עתה, בליל שבת קודש, מרים לא תירא רע! ילך לו זרח להתפלל! בלילי שבתות לא תטיף אמה את מוסרה! אז אֵם טובה היא, אם רחמניה ואוהבת באמת.
– מרים חמדתי, הן שבת קודש היום… לבשי נא בגדי תפארתך, עדי את תכשיטיך… וכשוב בעלך, תרוצי לקראתו בחדוָה וצוהלה… באהבה, באחוָה וריעוּת… ובשביל כך תזכי…
– לנשיקה רבה מאת זרח! – גומרת מרים בצחוק רצון.
הגמר הזה אינו מוצא חן בעיני אמה, אך היא שׂוחקת… שבת היום, שבת לעונג, לשׂמחה, לחדוַת הנפשות, ואסור לדבּר דבר קשה… היא לוקחת את ה“צאינה-וראינה”, מרכיבה את המשקפים הגדולים על חוטמה הצנום וקוראת – – –
האם קוראת, ואזני הבת קשובות…
ספּוּרים רבים לוקחים את לבבה. בכל לב תצהל, בשבוֹר הנער הקטן אברהם פסילי תרח אביו, ובתתו גרזן ביד האליל הגדול, האחד אשר השאיר לפליטה, ובאמרו אחרי כן לאביו, כי אותו האליל הגדול התאנף בחבריו הקטנים וַיעשׂ בהם כלה… בלב נפעם תפחד, פן יכּיר יצחק העיוור, כי יעקב לפניו ולא עשׂיו; ועיניה דומעות מרוב רגש, בפגוֹש יעקב את רחל אצל הבאר. אך את לבן תשׂנא תכלית שׂנאה, על אשר רימה את יעקב! לוּ רימו אותה והחליפו לה, למשל, את זרח בבּריל המלמד! בּרר! קור עובר בכל עצמותיה. אך אחרי כן, כאשר יתפשר יעקב עם לבן ויקח את שתי בנותיו, יונח לה… יודעת היא, כי הדבר קרה קודם ה“חרם דרבינו גרשום”…
אך היום פרשת תרומה… מתנדבים למשכן… נשׂיא אחר נשׂיא… קערת כסף… עוד קערת כסף, עוד קערת כסף, והיא מתנמנמת, אך האם תעירנה פעם בפעם.
– מרים!
– מה אמי? אני שומעת…
– לא זאת…
– ומה?
– לפי חשבוני… הלא תביני… לפי חשבוני…
אודם צח יעטוף את פני מרים.
– עוד לא אמי… – תגמגם בלשונה.
– התבונני נא היטב! – ובקול האם נשמע חשד…
– אבל, אמי…
ועוד הפעם תנמנם מרים. ועוד הפעם תעוררנה האם:
– מרים…
– מה, אמי?
– האומנם עודך טהורה?
ומרים לא תענה עוד.
ואמה נאנחה: חבל, חבל! אך מה לעשׂות?
וַתשב למנות את מתנות הנשׂיאים על פי ה“צאינה-וראינה”…
***
זרח רקק בתפילת “עלינו”, וקל כצבי רץ הביתה, בלי חכּות עד אשר יכַלו כל היתומים את הקדישים… הנה הוא בפתח! חותנתו קוראת ועורפה אל הדלת, והוא רואה אך את מרים הישנה בהשקט ובבטחה, נשענת אל התנור… לחייה התאדמו…
– “שושנה, שושנה פורחת” – לחשו שׂפתיו בחדוָה. וַיתגנב אליה בלאט וַיעוררנה בנשיקה.
– פושע באלוהי ישׂראל! – קפצה אם מרים ממקומה ותצעק בקול איום…
מרים התעלפה.
עד מהרה שבה לאיתנה – אך השבת כבר הושבתה.
סמרטוטי ערפל, כבדים ואמוצים, התנגשו והתלכּדו וַיהיו לענן עלטה אחד. האוויר כבד וחם, עוד מעט וירד הגשם, כבר יצא החלוץ לפניו: רסיסים ונטפים בודדים.
לרגלי הר תלול עומד בית קטן; וראשו חבוש גג-קש קרוע – מי יתקן אותו?
הענן הכבד מכסה את השמש כליל. חיש עבר גם “בין השמשות” …בבית חשיכה; בפינת הארובה שמעל לכירים עומדת עששית, אך ריקה היא בלי נפט, והזכוכית שבורה – מי יקנה זכוכית חדשה, מי יביא נפט?
ובחדר מחנק נפש.
והכירים אינן ריקות; איזה קדרות של חרס; מעט אפר, לבינה מתפוררת, מגרפת ברזל …אך זיק אש אין …על יד הדלת גזרי עץ – אך מי יחטבם לעצי-דלק?
בעל-הבית חלה כשנה תמימה את חוליו, אשר מת בו. ה“צרור” אשר נצבר במשך ימים רבים ובעמל רב, כלה ואיננו …
– אאסוף מעט כסף, ואתן אותו ברבית … – אמר בלבו – כי אשתי הרתה ובלי ספק תלד בן, ויהיה שכר לימוד!
ה' נתן בת; גם זו לטובה, והיה לה הכסף לנדוניא …
אך המחלה באה כשואה…
לאט נתמעט הכסף מן הצרור והכוחות מן הגוף …לאט לאט יצאו גם כלי הבית בלחם, ברפאוּת-תעלה ללא הועיל …לאחרונה יצאה מכונת התפירה …גם היא נמכרה, ויחד עם השקל האחרון יצאה גם הנשמה מן הגוף ….
חתיכת הבד, אשר נצרר בה הכסף, תלויה עתה על-יד נר-הנשמה …
ארגז מפורזל עומד אצל הדלת – הוא ארגז המשרתת האחרונה אשר יצאה לבקש לה “מקום” אחר.
הצללים בחדר הצר מתעבים מרגע לרגע; על הרצפה מעט קש מפוזר, עליו שכב המת …
הכתלים מביטים בעינים קטנות ושחורות – הם המסמרים, שהיו תלויים עליהם כלי-בית ומלבושים, מראָה ( טוב מאד, כי נלקחה; לוּ ראתה האלמנה את פניה!), מנורת חנוכה (בשביל מי? למה?) ובגדים רבים …המראה והמנורה נמכרו, את הבגדים חטפו בעלי-חובותיהם בשעת יציאת הנשמה ….
ובפינה – ערשׂ, והילד השוכב בו ישן ….
ועל הרצפה יושבת האלמנה, וראשה נשען על ערשׂ הילד, וידיה הרזות רועדות …עיניה היבשות והאדומות מביטות אל התקרה, בלי ראות מאומה.
וכך היא יושבת בלי נוע, בלי רגש, כמעט בלי דופק …
אך במוחה, בלי חפצה וידיעתה, מתגלגלת מחשבה עצלה, זכרון איזה דבר:
– “הנה, – אמר אליה פעם אחת, – הושיטי לי את המספּרים …” והמספּרים לא נצרכו לו כלל!
וצחוק של עורמה קלה הופיע אז על פניו …
“הוא חפץ, שאקרב אליו”.
“ואני קלפתי אז תפוחי אדמה” ….
“והאם נתתי לו אז את המספרים?”
"לא, לא נתתי – באותו הרגע בא איזה איש הביתה … "
“מי בא אז?”
ואת האיש אשר בא, ואשר הפריע אותה מלהושיט לו את המספּרים, לא תוכל להעלות על לב …
והיא חושבת בעצלתים, והילד ישן, וצחוק-קל מרחף על פני החולם הקט.
והוא הולך, וכנפי בגדו מתבדרות ושׂערות זקנו הלבן נפזרות לרוח היום הקר.
פעם בפעם הוא אוחז ביד ימינו בחזהו הדל. מרגיש הוא שם דקירות חדות ונמהרות זו אחר זו, אך לא ישית אליהן לב, ויתאמר כי אך “את כיס בגדו הוא ממשמש; והדקירות הבל – תעבורנה!”
דאגתו אך לכסף זרים, אשר בכיס בגדו, ולשטר המקנה, אשר הוא מוביל אל בעל-האחוזה, ולא יותר.
– הדקירות הבל, יש לי עוד די כוח לשליחות קלה כזאת!
והוא חושב בגאון, כי אחרים בשנותיו לא יצלחו עוד לכל מלאכה, גם חצי פרסה לא יעברו ברגל.
והוא, ברוך השם, אינו נצרך למתנת בשׂר-ודם; הוא מתפרנס מיגיע כפיו.
וצחוק קל נראה על פניו – הד מחשבתו:
לוּ היה הכסף אשר בכיסי שלי, כי אז לא הייתי שליח הסוחרים… אבל אם הקדוש ברוך הוא רוצה בזה – גם זו לטובה.
והרוח התחזק ושלג נוסף ירד.
– אין דבר, כמה עלי עוד ללכת – עוד פרסה! עוד מעט ויֵראה הכפר.
ובכל זאת כבדה נשימתו; וַיפן אחורנית. העיר אשר יצא ממנה נסתרה ואיננה, גם המגדל לא יראה עוד, גם הצלב של בית-התפילה, של הנוצרים נעלם.
– מהלך רב עברתי! – הוא מתפאר בפני עצמו והולך לדרכו.
והוא הולך, ומוציא בכבדות את רגליו מן השלג הכבד.
“אך תודה לאל, לא חזק הרוח!”
והרוח נושב ומשליך פתיתי שלג על פני הזקן, ועיניו דומעות, והדמעות קופאות בהתגלגלן על לחייו. ופאות ראשו דבקו בשׂער זקנו, ויהיו לגוש קרח אחד, סובב את פני הזקן.
רגליו כואבות וכבדות, אך להן לא ישית לב; העיקר הן העינים. בעד הכסף אשר ישׂתכר היום חושב הוא לקנות משקפים, משקפים גדולים למחסה מסוֹעת שלג…
אמנם, גם בגד הם הוא חסר, אבל עוד חזון למועד. לבושו אשר עליו עודו טוב מאד; חבל, שהוא הולך ונקרע.
אין זה ממין הבגדים שעושׂים היום, לא קורי עכביש הוא… לבוש צמר, עשׂוי בלי סדק מאחוריו – חומה בצורה הוא… ומלפניו הוא מתקפל כנף על כנף כחצי אמה… אף הרוח מבדר אותן….
וכיון שהרוחות מצויות, נחוץ לו עוד בגד חם מלמעלה. אך בבגד חם יש צורך רק בימות החורף, והמשקפים נחוצים לו בכל ימות השנה; כי אבק הדרכים בקיץ קשה הוא לעיניו מן השלג בחורף.
והוא מחליט בנפשו, לקנות ראשונה משקפים, ואחרי כן, אם יעזור השם, גם בגד חם.
הכל בידי שמים! ואם יקבל את החיטים בכי-טוב, ישׂתכר ארבעה זהובים ויותר…
והוא הולך, והשלג הלח מכהו בפניו, דקירות החזה מתגברות.
– לו אך יפנה הרוח ועבר לאחורי! הלא אז יעזור לי גם ללכת…
אבל כרגע הוא חוזר ממחשבתו: אם ישתנה הרוח – ינַשב מאחוריו בשובו, ואז יהיה עיף ויגע ביותר – “כל דעביד רחמנא לטב עביד”.
ובכל זאת נעצרת נשמת אפו, והוא נאלץ לעמוד רגע ולשאוף רוח.
ועל זה הוא נבהל ומשתומם:
– מה זה היה לי? האמנם אני מתיירא מפני רוח כזה? הלא הסכּן הסכּנתי בסופות ובסערות.
אמנם, הסכּן הסכּין לסופות וסערות. שמריה מילא את צבאו בחיל הקיסר לפי המשטר הקודם. לצבא מסרוהו החוטפים. עודנו ילד, עבר בסופות וסערות-שלג ארץ רבה… עצי יער התבקעו מקור, פגרי עורבים נפלו ממרומי האוויר, ואיש החַיִל עושׂה את דרכו, והתוף הולך לפניו ומכּה, והחליל קורע את האויר הקר…
ושמריה זוכר ומתגאה בעצמו. שלושים וחמש שנים עבד בצבא, שלושים וחמש שנות רעב, מהלומות ושוטים ומגלבים, והוא שב לביתו בשלום… כמה נשארו בדרך, כמה “החליפו את המטבע”! אך מתי מעט שבו – והוא בתוכם!
והרעיון הזה מחדש את כוחו. והוא מחיש את צעדיו. ועודו מתגרה ברוח: “הגם זה רוח, גם זה קור? הבל הבלים!”
– לך-לך, שמריה – הוא קורא לעצמו – היום קטן, עוד מעט ויינטו צללי לילה.
שמריה הולך מדי שבת בשבתו להקשיב לקח בבית-המדרש הקטן, ויודע הוא, עי עליו לבוא אל הכפר בכי-טוב.
אך הוא מרגיש קצת רעבון, ולקראת הרגש הזה שׂמח הוא תמיד. דבר טוב הוא הרעב. הסוחרים, שולחיו, מתאוננים תמיד כי חסרים הם תאוַת-האוכל, והוא רעב שלוש פעמים ביום, אם אך הוא “בקו הבריאה”.
אתמול – עולה על לבו – לא אכלתי. קצת חולה הייתי, ונדמה לי כי הלחם לא נאפה כהוגן… הבל הבלים! לחם צבאי הוא אוכל, והיום אופים לאנשי-הצבא על צד היותר טוב… לפנים האכילום חצץ עם סובין, אך לא היום… אבל הוא היה חולה וחש במעיו.
תודה לאל כי זה יקרה לו לעיתים רחוקות.
עתה הוא רעב, ובכיסו לחם וגם גבינה.
את הגבינה נתנה לו אשת הסוחר, יאריך ה' את ימיה! אשה טובה היא לבה לב עברי. רחמניה היא ורבת-חסד, אך צעקנית היא מאד, קולנית ומקללת תמיד… “דומה היא לשפרינצה שלי, עליה השלום, גם שפרינצה שלי היתה קולנית וצעקנית, ובכל זאת אשה טובה היתה, טובה מאד… על הילדים היתה ממטרת קללות ונאצות, ובהפּרד מאתנו אחד הבנים, ללכת אל מקום אחר ולבקש לו משלח-יד, הפכה למקור מים… עוטיה ובוכיה כעל מת, וימים רבים לא ידעה להינחם… ואם, חס ושלום, מת אחד מהם, רחמנא ליצלן, הלא אי אפשר היה להרגיעה ולהרחיקה מעל הקבר”.
והוא נזכר, כי פעם אחת הרימה אבן לזרוק השמימה…
– הבל – יתנחם – הקדוש ברוך הוא, אדון העולמים, לא ישית לב לאשה פתיה, יסלח לה… אך כוח נסתר רב ועצום היה בשפרינצה הדלה… ראשונה לא נתנה לקחת את המת… מכּות חילקה להנושׂאים, את לחיי הנשים מרטה… למראית עין – קטנה ורזה וחדלת-אונים, ואז כדוב שכּול התנשׂאה, כחיה טורפת… וַתַּפּל, וַתרמוס…
ובכל זאת, תמחל לי שם, אשה פתיה היתה, וטובת-לב… היא אהבה אותי! מובטח הייתי תמיד, שנפשה קשורה בנפשי, ובכל זאת, לא שמעתי מפיה אף מלה אחת של חבּה ורצון.
והיא באחת: גרשני! תן לי גט פטוּרין… וגם על דעתה לא עלה לקחת ממני ספר-כריתות, הלא בא מעשׂה וטפח על פניה.
למן העת ההיא עברו ימים רבים. אך הוא זוכר את המעשׂה, כאילו קרה אתמול. שמריה היה אז אחד השומרים בלילות, אצל מוכס היין. את מלאכתו עשׂה באמונה; הלא זה לא כבּיר שב מעבודת הצבא! ובאחד הלילות היה קור עצום, ושלג רב ירד, ואך הנץ הבוקר, ושומר היום בא לשמור תחתיו, והוא רץ הביתה להתחמם, כי קפא כולו מקור. והנו מכּה בדלת הסגורה, ואין עונה. והוא מכּה שנית, וקול שפרינצה עונה: “ילך לאבדון, יבוא שמך הביתה!” הוא מכּה שלישית ורביעית, והיא באחת, כי לא תפתח לו, כי לא תאבה ראות פניו עוד!
– עוד לא חלף כעסה מיום אתמול! – חשב שמריה, אף כי לא זכר עוד את סבּת כעסה מיום אתמול; וַיפן, וַילך לו אל בית-המדרש להתחמם, וַישכב וַיישן מאחורי התנור החם.
התנור היה עשן, וימצאוהו הוותיקין מפרפר בין החיים והמות.
ומה אמרה אז שפרינצה?
כאשר הובא הביתה ספקה כף, ותַּרעש עולם ומלואו.
הוא שמע את הקולות, אף כי לא יכול עוד לפקוח את עיניו.
מבטיחים אותה, כי אין דבר, כי שוֹב ישוּב לאיתנו, והיא מיללת כחתול בלילות. חפצה היא להתעלף, לאבּד עצמה לדעת, שולחת לקרוא לרופא, לשני רופאים… ופעם בפעם קראה: אישי, בעלי, מחמדי, עטרת ראשי ועוד, ועוד.
וכאשר התעודד וישב על המטה, וַישאלנה אם חפצה היא להתגרש ממנו – ביקשה לקלל…
ולא יכלה, “יכּנס הרוח” אמרה ולא יותר, ותפרוץ בבכי.
– שמריה – שאלה אחרי-כן – הלא יסור יסרני השם על קללותי ועל רשעת לבי.
אך כשובי לאיתני, שבה גם היא לאיתנה ולסוּרה. אש לוהטת היתה שפרינצה, גחלי אש נושרות מפיה, גחלי אש…
קטנה היא ומתנשׂאת כארי, ושׂורטת כחתול…
– חבל, חבל עליה על שפרינצה! עברה מן העולם ולא ראתה נחת גם בבניה…
עתה טוב להם לבניו, המלאכה תחַייה את בעליה… על דלתות עשירים דופק הרעב, ועל פתחי בעלי-מלאכה הוא פוסח… כך אמרי אנשי… ואיתנים הם כולם, בעלי-בשׂר ובעלי כוח… דומים הם אלי – מתגאה הוא. אם אינם כותבים אלי – אין דבר! הם בעצמם אינם יכולים, ובמסירת-קולמוס אינם חפצים! ובאמת אין טעם למכתב כתוב בידי זר… אבל לא אפונה, כי טוב להם מאד… טוב להם ואין להם מה לכתוב.
ושפרינצה מונחת בקבר… אינה יודעת מאומה! חבל, חבל עליה על שפרינצה.
כאשר חדל המכס ואִבּד את משׂרתו, חדלה מלהיות שפרינצה, נהפכה לאחרת. ובאמת קשים היו החיים כקריעת ים סוף; טרם הסכּין להיות למשולח, לעמוד לפני האציל ולהגיד לו “יאַסני פּאַניעֶ”, ולא כאשר הסכּין – “וואַשעֶ וויסוֹקאַ בּלגרוֹדיעֶ”, טרם בטחו בו הסוחרים למסור על ידו שטרות וכסף…
והוא כגבר ראה עוני, סבל בהשקט ובבטחה! אך שפרינצה הלא אשה היא, ועיניה מקור דמעה… אז חדלה מלמרוד, גם לקלל לא יספה עוד, והיא הומיה ובוכיה כל היום… “קצתי בחיי… היא יראה מפּנַי… איננה אוכלת, פן יגָרע חלקי!”
“וכשאני רואה שהיא יראה, אוחז אני ברסן; אני צועק, אני מקלל; מדוע אינך אוכלת, מרשעת? מדוע אינך שותה חמים?”
וכשהתגבר בו כעסו על מריה וקשי-עורפּה, הרים גם אגרוף…. אך לחכות לא יכול. אי אפשר להכות אשה בשעה שהיא בוכיה… והיא באחת: “אכול אתה, אני אוכל אחרי כן, אינני יכולה עוד”…
הוא בוצע את הלחם ומשאיר לה, והיא שולחת אותו החוצה: לך, אולי תמצא עבודה או משלח יד… וכשובו הביתה, ומן הלחם לא נגרע עוד. “למה לא אכלת?” איננה יכולה לאכול לחם יבש! אחרי כן תקום ותבשל לה מרק גריסים…
והוא מוריד את ראשו, כאילו משׂא כבד העיק עליו, וזכרונותיו הנוגים מתרוצצים בו:
– ומה רב הילל כאשר ביקש למַשכּן את בגדו, בגד השבת שלו, אותו הבגד שהוא לובש עתה על בשׂרו, וַתּרץ, וַתּתּן בעבוט את פמוטות השבּת… ואלה לא נפדו עד היום הזה; עד יום מותה בירכה על נרות נעוצים בתפוחי-אדמה.
וקודם פטירתה התוַדתה בפניו, כי מעולם לא ביקשה להתגרש ממנו, אך “לשונה הרעה והחטאה היתה בעוכריה”, ובקשה רחמים שיסלח לה הקדוש ברוך הוא חטאת לשונה…
וקודם מיתתה היתה יראה פן יתלוּה שם, בעולם הבא בלשונה…
“מי יודע, אם יחוסו עלי, אם יאבו לסלוח?…”
וביקשה ממנו, שכאשר יבוא לשם, לאחר מאה ועשׂרים שנה, יחמול עליה ויורידנה מן התליה… “אתה תאמר להם כי סלחת לי”.
ובשעת הגסיסה נדמה לה, כי סובבים אותה בניה, והיא מבקשת גם מאתם מחילה, סליחה וכפרה…
“אשה פתיה! מי לא יסלח לה?”
וכמה היו שני חייה הרעים? בסך-הכל חמשים שנה! נקטפה בלא עתה. “היא בעצמה תמחול נא לי, אשמה במותה”. לא התגברה על צערה ותתן לו לינוק לשד עצמותיה. מוציאים איזה דבר מהבית, למכירה או לעבוט, והיא מייללת כעל מת; נפשה נקשרה בבית ובכל כלי הבית, מוציאים ספסל, מטאטא, יעה או מזרק, והיא טובעת בים של דמעות, כאילו בניה יצאוה. כמעט שהיתה מחבקת ומנשקת את הכלים. "לא אראה אתכם עוד, לא אראה – היתה נאנחת בשברון לב – גם בשעת פטירתי לא אראה אתכם… "
אשה היא, אשה ולא יותר! רגע היא אשת-חַיִל, מפרקת הרים; ונשב רוח אחר, והיתה לתינוק בן יומו… חילוּק גדול הוא אם אדם מת ורואה או אינו רואה את הספסל או כלי-בית אחר.
פתאום התעורר על עצמו בתמהון:
מה זה היה לי, איזו מחשבות מתרוצצות במוחי? הולך אני וחולם חלומות בהקיץ!
והוא מפקד על עצמו:
– לך, זקן! הלא משולח אתה!
והוא מביט סביביו, ורואה אך שלג לבן. אז הוא מעיף עיניו השמימה ורואה בעבים.
– גם שם קרעים קרעים – מתלוצץ שמריה ברצון – רבונו של עולם! הגם לך לא יתנו בחנות בהקפה, ואינך יכול לעשׂות לעצמך בגד שלם?
לא רב עוד הדרך, אבל כבר נלאו רגליו מנשׂוא אותו; עייף הוא מאד. ראשו חם, ועל בשׂרו זיעה קרה, אולי ינוח מעט?
והוא מתבייש בפני עצמו על חפצו זה, על חפצו לנוח באמצע הדרך של שתי פרסאות, והוא מתרגז על עצמו:
– אי אפשר לנוח, אי אפשר! כל זמן שאדם הולך, הרגלים נושׂאות; אך כאשר יפתנו היצר-הרע וישב לנוח, אפשר שלא יקום עוד ללכת. ומי יודע, אם לא תאחזנו צינה?
ועוד מעט וינוח, שם בכפר! לא רחוק הוא הכפר…
אך זאת יעשׂה: לא ילך תיכף אל בעל האחוזה, כי שם יצטרך לחכות כחצי שעה, טרם יגידו להאדון ויצא אליו, אך הלוך ילך אל היהודי.
– מפני כלבי האדון אינני מפחד; זורק אני להם פעם בפעם פת לחם… אבל כבר נטו הצללים, ועתה מתירים את הכלב הגדול וזה זאב הוא ולא כלב… אמנם, יש אתי לחם וגם גבינה, וגבינה הוא אוהב מאד, אך למה אתן לו את ארוחתי? אל היהודי אלך, שם אנוח מעט, אחליף עצמותי, אחמם בשׂרי, אטול את ידי ואסעד את לבי.
– ובפיו ריר, למן הבוקר לא טעם מאומה. אך עתה לא יאכל, הוא אוהב לרעוב; הרעב הוא סימן של חיים. אך רגליו כואבות מאד…
מעל לערימות השלג, על פאתי השמים הנמוכים, מתבלט המגדל של בעל האחוזה, עוד מעט ויגיע אל מחוז-חפצו. “לכנה – לכנה” מפתה הוא את רגליו ומפציר בהן, אך הרגלים כבדות וכואבות מאד.
– ומה מני יהלוך, אם אנוח מעט? הרגלים שומעות בקולי זה שבעים שנה, האין מן היושר לעשׂות את רצונן פעם אחת? הבה, אנסה!
וַישׂט מעט הצידה, וַישב על ערימת שלג, הוא יושב ומתפלא לשמוע את דפיקות לבו החזקות, ולכל דופק ודופק מן הלב עונה כהד דקירה בחזה, דופק ודקירה דופק ודקירה, ובאיברים קור והראש חם ומזיע.
– האם לא הוחליתי? – ושמריה נבהל מאד; עוד יחלה, חס ושלום, ויתעלף, ובכיסו כסף זרים.
“תהילה לאל, שאין עובר ושב על הדרך… ואם גם יעבור איש, לא יעלה גם על לבו, כי בצלחתי כסף… איזה אביון, יאמר, ויחוש לעזרתי…”
והוא מתאושש: “אך רגע אשב, רגע אנוח; עוד מעט ואקום, ואלך לדרכי”.
אך שמורותיו הכבדות כעופרת נופלות ומכסות את עיניו. אז נבעת מאד. האומנם עייף הוא לישון? והוא מתעודד ומתמרמר על נפשו:
– אי אפשר, אי אפשר, כסף זרים בכיסי…
והוא מצווה על עצמו: “קומה שמריה קומה!”
ואמנם, נדמה לו שקם, והנו הולך לדרכו, ונפלא הדבר שכוחו התחלף, הוא עושׂה את דרכו בחפזון, בפסיעות גדולות. הנה נגלה הכפר כולו… הנה בית אַנטיק ואחריו – בית בּאַזילי … הוא יודע אותם, את כל אנשי הכפר הוא יודע; שׂוכר הוא מהם עגלות בשביל הסוחרים, למשׂא ולהובלת חיטים. אל בית היהודי עוד כברת-דרך, אך הוא יסור אל בית היהודי, לפעמים הוא מוצא שם מזומן, הוא הולך, ובית היהודי, נדמה לו, הולך גם הוא, צועד אחורנית ומתרחק ממנו.
הוא מתפלא ומחיש את צעדיו.
– תהילה לאל עוד כוחי במותני, רגלי קלות, וגם את הבית, הנסוג אחור, אשׂיג בקרוב.
שם ינוח עד הבוקר.
והבית שם מלא שׂמחה, האח בוערת, ולשונות נוגה מתפרצות ומלקקות את הכתלים בחדוָה. מירל, בעלת- בשׂר ולחיים רועדות מרוב שומן, עומדת על יד האח ומבשלת תפוחי-אדמה בסיר גבוה ורחב… היא תכבד אותו בתפוחי-אדמה, והוא אוהב אותם כשהם חמים…
הקור רפה מעט ופתותי שלג עב ולח מתעופפות ונופלות, ומכסות אותו לאט-לאט. וחם לשמריה באדרת השלג, והוא חולם, כי יושב הוא בבית היהודי. מירל מסננת את תפוחי-האדמה, והוא מתענג לשמוע את קול המים הניגרים בקול “דזיוּר, דזיוּר, דזיוּר”, וכן יזובו המים ממעילו. ויונה, בעל-הבית מתהלך אנה ואנה, ומזמר בלחש, כדרכו אחר תפילת הערבית. ופעם בפעם הוא מפסיק בזמירתו וקורא: מירל! אך עקרת ביתו לא תשית לב לקריאותיו. עושׂה היא את מעשׂיה לאט-, כמנהגה; אין דבר, אם ירעב מעט ויאכל אחרי כן לתיאבון…
– האם לא חולם אני?
אך לא, איננו חולם! הוא רואה בעינים פקוחות!
הנה נפתחה הדלת. מי בא? רבונו של עולם – בנו הבכור בא!
מה זאת? ה“שקץ” הזה איננו מכיר אותו? ומה הוא עושׂה פה?
והוא יושב ושומע, איך חָנא בנו מספר ליונה על דבר מסעו: זה זמן רב לא ראה את פני אביו וכבר נכספה נפשו לראותו, וַיעזוב את כל אשר לו, והנו נוסע. אך יתחמם מעט, ויעשׂה את דרכו הלאה…
ויונה צוחק בלאט ואינו אומר לו כלום, ומירל, הטרודה בהכנת השולחן, לא תגיד לו גם כן מאומה. לוקחת היא כף-עץ גדולה ומועכת את תפוחי-האדמה, אך בעיניה צחוק…
ופחד ורחב לב שמריה. גם הוא לא יאמר מאומה, עד אשר יקרב אליו חָנא ויתקע לו “שלום-עליכם”.
וטרם יגש יתענג על מראהו. לא השתנה מאומה, גם חתימת-זקן אין לו עוד, ומבלי ספק התעשר. הנה בגדיו שלמים ונקיים, בלי קרע וכתם… והשרשרת! זהב טהור, ועבה היא השרשרת…
ומבלי משׂים העיף שמריה את עינו אל גב התנור, וצחוק אדיר התפרץ מלב הזקן:
– חַ, חַ, חַ, מה זאת? יענקיל, בריל, זכריה! שלושתכם שוכבים שם! הי גנבים, הי ממזרים! למה נחבאתם? באתם לראות את אביכם הזקן! הנה הזאבים מביטים עלי! רדו, זאבים!
ובכל זאת הוא נאנח; צר לו, כי שפרינצה איננה, כי היא לא תקח חלק בשׂמחה!
מתה אמכם, בני, מתה ואיננה!
וחָנא הבכור קורא: " שני אוָזים, מירל, הגישי שני אוָזים צלויים!"
– האם לא תכיר אותי חָנא? ואתם – רדו שקצים מעל-גב התנור, אני הכרתי אתכם מיד… תיכף ומיד… גם ידעתי כי תבואו! וזה לכם האות: גבינה הבאתי לכם, נתח גבינה טובה. הלא אוהבים אתם גבינה! וראו נא, גם לחם צבאי הבאתי, אוהבים אתם את הלחם, הלא כן? ומה חבל, כי שפרינצה אמכם איננה…
– אך לאט לכם בני, מחמדי, גבורי! אל תלחצו בחוזקה הרפו נא רגע, אינני עוד צעיר לימים… בן שבעים אנוכי היום! הרפו נא… העצמות יבשות, וגם כסף זרים בכיסי… ולי הסוחרים מאמינים, מפקידים בידי רב כסף רב כסף… די לכם בני, די…
ולשמריה היה די.
למחרת היום נמצא בתוך השלג מת מקור, וידו הימנית על כיס החזה.
אחר תפילת-הערב נגש אל העמוד איש-שׂיבה וַיאמר בקול רועד קדיש. כל הקהל, אשר לא שת לבו לקדישים הקודמים, פנה פתאום מול כותל המזרח, דממה חרישית השׂתררה בכל בית-המדרש, ולקול העונים “אמן, יהא שמיה רבּא” חרדו אמות הספּים.
התפלאתי על המראה, וָאעמוד משתאה ומשתומם גם אחרי אשר נגמר הקדיש והזקן שב אל העמוד.
– צעיר לימים – אמר אלי, בעברו על פני – משתומם אתה למִשמע אוזניך… זה הוא הקדיש של ר' יצחק!
– סלח נא אדוני, אם אשאלך: מי היה האיש, אשר זכרו בפי כולם לברכה!
– הנני לספר לך, צעיר לימים.
והזקן ישב לימיני.
– זה שלושים שנה – ספר הזקן בקולו הרועד – חי פה אתנו איש נדיב ר' יצחק בר' יוסף, אלוהים יחונן עפרו; הוא היה עשיר גדול, בעל אלפי דינרי זהב, ולו שני בתי חומה, ומסחרו, מסחר היין, היה הולך וגדול עד כי גדל מאד. כל אפרתי פולין (ובנפול העיר ביד קיר"ה אוסטרייך – גם כל שׂרי צבאותיה) סרו תמיד אל בית-המסחר הזה, וכולם פה אחד היללו את טיב היין ואת חכמת אסתר, אשת ר' יצחק, אשר על פיה ישק אז כל המסחר. כי ר' יצחק לא ידע גם טעם היין, מלבד יין קידוש והבדלה, והוא היה יושב כל היום בבית-המדרש ועוסק בתורה. והיה כאשר שאלו את אסתר, מדוע היא עושׂה ואישה אוכל? ענתה היא בגאון: שותפים אנחנו, אני עושׂה מסחר, שממנו פירות בעולם הזה, ואישי עושׂה מסחר שפירותיו לעולם הבא… הוא סמוך על שולחני בעולם הזה, ואני אהיה הדום רגליו בעולם האמת!
אסתר היתה אשה צנועה ובעלת צדקה. כסף רב פיזרה לאביונים; כל יום ערב ראש-חודש וכל ערב יום-טוב היו ידיה מלאות עבודה לחלק נדבות, ובכל ערבי פסחים חילקה את כל בגדיה ובגדי אישה ותַּלבש ערומים לכבוד החג. מלבד זאת מחיר האגוזים, השקדים וחומץ-היין היה קודש לארץ-ישׂראל.
אך ה' מנע מאסתר פרי-בטן, ויהיו שניהם, ר' יצחק ואשתו, ערירים.
אז לא היו חסידים ואנשי מעשׂה לפקוד עקרות (שׂחוק לעג נראה על שׂפתי הזקן), חזון הקמיעות ושמן-המשחה לא נפרץ עוד, ור' יצחק אסר על אשתו לדרוש בבנות-קדר ורועי-הצאן, אשר התהוללו אז בסביבות עירם, ורק הרופאים ראו אז שׂכר טוב בעמלם; אמנם, בכל חפצם לרפא את אסתר לא עלתה בידם.
בכל ימי השבוע טמנה אסתר את יגונה בחובּה, למען הראות לר' יצחק, בבואו לאכול את ארוחתו, פנים שׂוחקות. אך בערבי יום השישי, בשֵׁבת ר' יצחק כל הלילה בבית-המדרש, כאשר היה אז המנהג, לא סגרה גם היא שמורות עיניה וכל הלילה התפללה ותקרא תחינות שונות, עד כי השכנים והשכנות שמעו את מר בכיה, ולר' יצחק לא הגידה.
מלבד זאת צמה אסתר במשך שנים רבות כל שני וחמישי ושני, רבות בשנים התנזרה מן הבשׂר, ולפעמים גם מן המבושל, כי יראה אסתר פן יגרשנה ר' יצחק ולקח לו אשה אחרת להוליד בנים.
אבל כפי הנראה, לא כן חשב ר' יצחק, ופעם אחת, כאשר העיר הדיין את אוזנו כי אינו מקיים את המצוָה “פרו ורבו”, כעס עליו ר' יצחק כעס תמרורים וגם קיללו קללה נמרצת…
אך מכל אלה לא ידעה אסתר, והמחץ הטמון בחובּה , הרפואות והשיקוּיים אשר השקוה הרופאים למכביר, הנדרים והצומות – הביאו עליה מחלה אשר מתה בה.
כאשר נפלה אסתר למשכב, נסגר בית-המסחר. ר' יצחק לא בא אל בית-המדרש וישב על הימים על-יד מיטת החולה וישרתנה, וכאשר נרדמה עסק בחדרה בתורה.
לפני מותה התוַדתה אסתר לפני אישה, וַתספר לו את כל המעשׂה אשר עשׂתה למען הבּנותה.
– שגית מאד, אסתר – אמר לה ר' יצחק – טובה לי אַתּ מבנים ובנות, ומעולם לא עלה על לבי לקחת לי אשה אחרת…
למראה-עיניים הוטב מצב החולה למִשמע הבשׂורה הטובה; נחל דמעות פרץ פתאום מעיניה וַירוַח לה מעט. אך עוד בלילה ההוא נאספה אל אבותיה. כשמונה ימים אחרי מות אסתר נקראתי אני אל ר' יצחק.
– זכריהו – אמר לי – לך יש בית-מסחר גדול וכל מסחר אין בו. קנה לך את מסחרי.
– אבל…
– אני – שיסע אותי – לא אוכל לעשׂות כל מסחר וקנין.
– למה תאמר כזאת, ר' יצחק? עוד…
השתוממתי למראה עיני – ר' יצחק קפץ פתאום ממושבו ויתן עלי בקול אדיר: דוֹם! – וילך אנה ואנה בחדר, למען הרגע.
עברו רגעי מספר ור' יצחק שב אל מקומו.
– מבקש אני ממך – אמר אלי בקול חרישי ובבקשה – לבלי תמרה את פי… אנכי לא אעשׂה עוד מאומה – קץ חיי בא.
ראיתי את פניו ובאמת נשתנו מאד. במשך הימים האחדים כמו נכפּף גווֹ, פניו הלבינו וַיכוּסו תלמים כתלמי שׂדה, שׂיבה כשלג זוֹרקה בו, ועיניו נחבאו בחוריהן ואורן חשך.
– יהי כן – אמרתי – אבל לי אין מזומנים לקנות את מסחרך, רבי יצחק!
– דבר קטן הוא, זכריה – אמר בנחת – אתה תקח את מסחרי; מחר תסיע את הסחורה אל ביתך, וזה אשר תתן לי…
רבי יצחק חכּה רגעי מספר לשאוף רוח.
– השקדים, האגוזים וגם חומץ-היין יהיו כמקדם בחיי אשתי, זכרונה לברכה, קודש לארץ-ישׂראל… בכל שנה ושנה תשלח את מחירם ירושלימה.
בכל ערבי שבתות וימים-טובים תשלח לכל בתי-התפילה יין לקדש עליו… מאת דינרי זהב תתן לי מזומנים, סכום כזה עוד תמצא בילקוטך; והסכום הזה יהיה לי למחיה, עד אשר אֵאָסף גם אני אל אבותי… עוד על חמש מאות דינרי זהב תתן שטר-חוב לשלם כאשר תרוויח ותשלישנו אצל רב העיר – את הרבית תשלם עשׂרה למאה…
עוד זאת – אתה תכלכל ביין את כל ביתי כל הימים…
אימה גדולה נפלה עלי בשמעי את הדברים האלה, בטוח הייתי, כי נבוכו עשתונותיו… למי אשלם הרוָחים? מי יקבל את התשלומים כאשר ירוַח לי, ואת מי אכלכל ביין?
אך רבי יצחק הוסיף וַיצווה:
– ביתי הוא בית-הקדש, כי את ביתי אני מקדיש למקום מקלט בעיר להעניים… החולים העניים הם בני-ביתי, להם תשלם הרבית לכלכלת הבית, ולהם תתן יין כפי מצוַת הרופא, יתר הדברים תמצא בצוָאתי.
עוד בחייו היה הבית לבית-חולים, ור' יצחק בעצמו שכב על אחת המיטות, למרות בקשת הרב וכל נכבדי העיר, אשר ביקשו לאוספו אל ביתם.
– בתוך עמי אנוכי יושב, בתוך בני-ביתי – אמר רבי יצחק.
ביום פטירתו חסרו ממאת הדינרים אשר נתתי לו – המחצה, אולם יחד עם המוֹתר נמצאו תחת הכר: תכריכים, חשבון לתשלומי החברות וצדקה לאביונים.
אחרי אשר נאספו הרב עם נכבדי העיר, ואחרי אשר נקראו באוזניהם הצוָאה והחשבון, התפלא הדיין כי לא ציוָה רבי יצחק אחריו על דבר “הקדיש” ולא שׂכר איש להתפלל בעד נשמתו.
– שוטה אתה – קרא הרב בחימה גלויה. – קדיש לנשמת רבי יצחק יאמרו החולים, יאמר כל הבית הזה.
וגם אני, – הוספתי אז בקול בכי… וזה שלושים שנה אני אומר קדיש!
בלב מלא רגש הודיתי לזקן על חסדו ועל ספּורו.
– ובית-החולים, שאלתי, עומד עד היום?
על פני הזקן נראו אותות צער.
– בית-החולים – ענה – נשׂרף זה שלוש שנים, ואין בונה אותו. אותי לא הצליח ה', ועשירי העיר חסידים אך לא אנשי מעשה!
גדול הוא חדר המרתף ומלא מיטות.
בפינה על יד התנור, על ארגז ברזל, ישנה פרידה, הסוחרת בעטרן של זפת.
המטפחת, אשר חבשה לראשה, נראתה לאור הלבנה כמסגרת אדומה כהה לחוטמה הארוך והחד, המשמיע פעם בפעם קול שריקה חדה. והכסת אשר עליה נוע תנוע, כי מתנשׂא ונופל חזה הזקנה.
בערב שבה פרידה מן השוק וַתספּר כי נוסעת היא ביום המחרת אל היריד בעיר הסמוכה, ועל כן תמהר היום לעלות על משכבה. וַתּבקש מאת שכנותיה לתת לה לישון במנוחה, כי עליה להעיר שחר. אך מאז עלתה על משכבה נדדה שנתה, כשהתפשרה עם בעל-העגלה נמלט מפיה בחופזה, שתקח אתה אך את החבית הקטנה, ועתה עולה על לבה, כי נחוץ לה לקחת את החבית הגדולה. וַתּתמרמר על עצמה, על קלות דעתה, על “השׂיער הארוך והשׂכל הקצר אשר לנשים”. “למה לו לדעת איזו חבית אקח, את הגדולה או את הקטנה? עתה לא יתנני עוד לקחת את הגדולה”. כאשר נרדמה החל לפעמה חלום, כי מתקוטטת היא עם בעל-העגלה והוא אוחז בחביתה, וזורק אותה מעל העגלה, והחבית מתפוצצת והעטרן של זפת נשפך…
הפינה השניה שייכת ליוסי שואב-המים. אשתו עם שני ילדים ישנים במיטה אחת, הוא עם בנו הגדול, הלומד בחדר – בשניה. גם משתי המיטות הללו מתנשׂאות פעם בפעם אנחות תוגה ודאגה, גם הם עלו על משכבם בנפש לא שקטה. הבן הלומד בחדר בכה הרבה בכי, המלמד רוצה לגרשו מן החדר, כי עוד לא שילמו לו בעד החודש שעבר. הבת הבכירה שבה היום אל רשות הוריה, כי אבּדה את מקומה “מקומה”. משרתת היתה הנערה, ולפתע פתאום מתה בעלת-הבית, ולא יכלה להיוָתר בבית האלמן. ונושה היא בו איזה זהובים, והוא אומר, שאשתו לא הגידה לו מאומה, והוא עצמו אינו מתערב בעסקי נשים, ואינו יודע כלום.
לוּ הביאה את משׂכוּרתה, כי אז אפשר היה לסלק להמלמד, ועתה יוסי קרח מכאן וקרח מכאן, וגם התקוטטו בערב: אשת יוסי יועצת להזמין את האלמן לדין-תורה, הבת מבכרת את הערכאות:
נחוץ אך להגיש בקשה אל שופט-השלום או אל שׂר-המשטרה – ויוסי מתיירא להתגרות בבעל-הבית, רבים הם עתה שואבי-המים והוא חי אך על חזקתו, ואם יכעיס את בעלי-הבתים, גרש יגרשוהו בחרפה.
בפינה השלישית תישמע נחרת בּריל הסבּל. ישן הוא לבדו במיטה, כאחד הגבירים, ושני ילדיו – במיטה השניה. אשתו מבשלת ויש לה חתונה הלילה. אך גם פה לא שנת מנוחה היא השינה. זה ימים רבים בּריל מרגיש כאב מתהלך בעצמותיו, ורגע מרפה ממנו הכאב וחוזר וניעור, ביד, ברגל או במפרקת… ואחד מבניו במיטה השנית מתאנח גם הוא; עוזר הוא על יד עושׂה-תנורים ורגלו נכוותה בסיד…
ועוד אחת ישֵׁנה כ“בעלת הבית” לבדה במיטה, היא ציריל בעלת הפינה הרביעית; במיטה השניה ישנים שלושת ילדיה. שומר בלילות הוא בעלה, שומר על החנויות, וכשובו ממשמרתו תקום היא ותצא לשוק למכור לחם וכל מאפה חם…
ועוד מיטה בקרן-זוית, מיטת ברזל צרה. על חבילת סחבות ינוח שם ראש אשה. הלחיים צנומות ואדומות, והשׂפתים הצרובות תפתחנה פעם בפעם, ואנחה כבדה תתפרץ בקול שריקה מן החזה. קשה פרנסת בעלה ואיננו בר-מזל… בשבוע שעבר “הוציא” קלחת נחושת וַיטמן אותה מחוץ לעיר באדמה, וימצאנה איש אחר… ומי יודע, מה הוא עושׂה הלילה? היצליח או יתפש… זה שלושה שבועות לא טעמו טעם תבשיל, בעלת-הבית אומרת לגרש אותם מן המעון, והשכנות מתגרות בה: איפה הוא בעלך בלילות? איפה הוא, לומד תורה או אומר תהילים עד אור הבוקר?…ׂ
ובאמצע החדר מחיצה של נסרים דקים – סוכה קטנה בלי סכך מלמעלה, על התקרה השחורה רועדים לנוכח הסוכה כתמים בהירים, ומחרכי הנסרים מתפרצות קרני אור, להתחרות עם נוגה הלבנה ולדלג על פני המטות השבורות והפנים העייפים שבחדר המרתף.
ובסוכה ממשלת טריינה, בעלת-הבית החדשה, שיצאה לפני שלושה ירחים מתחת לחופתה. היא מחכה לבעלה המתמהמה בבית-המדרש. ובממשלה הזאת שתי מיטות, ובין המיטות שולחן קטן, ועל השולחן מתנוצצות “מתנות הדרשה”: סידור “קרבן מנחה” מכורך שן, שני פמוטות מנחושת-קלל ו“מצודת דוד” לבשׂמים, מצופה כסף טהור. על הכותל תלויים “בגדי החתונה”, בגדיו לחוד ובגדיה לחוד, וגם תיק גדול של טלית ותפילין ועליו “מגן דוד” רקמת שני, מעשׂה ידי טריינה להתפאר. ובממלכת טריינה הקטנה אין ספסל ואין כיסא, והיא יושבת על המיטה, ומתקנת את הרשת לבצלים, המפוזרים על המיטה השניה, ששם, מתחת להכּרים והכסתות, נטמן התבשיל לארוחת הערב.
לקול פתיחת הדלת בלאט אדמו פני טריינה והרשת נפלה מידה. בלי משׂים קפצה ממיטתה, אך חיש שבה אל מקומה וַתּשב; לא נאה לצאת לקראתו, עוד יתעורר אחד השכנים משנתו וישׂימם ללעג ולקלס. והעיקר – השכנוֹת!
השכנוֹת מציקות לה מאד, ועולה על כולן פרידל, שאינה יכולה להבין בשום אופן וצד, איך לא תקלל אשה את בעלה תיכף למחרת יום החופה. אסור להאמין לגברים, לאותם הנחשים והעקרבים. “חכי, חכי – היא מתגרה בטריינה – גם יומך יבוא! הראי לו אצבע ויתפושׂ את היד”…
ופרידל היא הנחש בגן-עדנה של טריינה. לדעת פרידל צריכה האשה למשול בבעלה, להלך עליו אימים! ואם לאו, “ימוץ את לשד נעוריה כחתול, ילוק את דמה ככלב ויגרם את עצמותיה כזאב טורף”. לפני עשׂר שנים מת עליה בעלה, והיא לא שבה עוד לאיתנה הראשון, ועוד אין כוחה אתה כמקודם.
– ומה שמגיע לו על-פי הדין, השליכי לפניו כלפני הכלב, וזולת זה – מרחוק! ואך בקולי-קולות וגידופים…
ובשעה שאזהרותיה של פרידל עולות על לב טריינה, מתגנב בעלה בלאט אל הסוכה. הוא עובר על בהונות רגליו בין מיטות השכנים, וטריינה עושׂה אזנה כאפרכסת, ולכל פסיעה ופסיעה דופק לבבה כהד, ורוַח לה אך כאשר נגעה ידו במנעול הסוכה.
– ערבא טבא! – הוא אומר בלחש בלי הרים את עיניו.
– שנה טובה! – עונה טריינה לעומתו גם כן בלחש, ושואלת אם הוא חפץ לאכול.
– ואַתּ?
– אני…
ויצא הבעל ליטול את ידיו, וַיֵשב וטריינה מגישה לו מגבת לבנה לנגב את הידים.
ועל קצה השולחן מוכנה פת לבצוֹע, מלח לטבול, וטריינה הוציאה את התבשיל הטמון מתחת להכּסת.
ויושבים הם לאכול, היא – על מיטת הבצלים, והוא – ממולה, על המיטה השניה, ומשׂוחחים הם בעיניהם – כמנהג ”זוג-חדש", ובפיותיהם – על דבר הפרנסה.
וטריינה שואלת לחשבון ההכנסה, והוא עונה באנחה:
– כבר יש שלושה תלמידים.
– ובכן, החלטת להיות מלמד? אין עצה אחרת? – ובקולה רעד עצבון.
– מה לעשׂות? – עונה הוא בתוגה חרישית.
– הכל בידיעתו – מתנחמת טריינה – הוא יודע, מה שהוא עושׂה…
– הוא יודע – עונה הוא כהד לקולה – אך לעת עתה לא תעלה הכנסתי על מאה ועשׂרים כסף – הוסיף באנחה.
– ולמה אתה נאנח? הרי זה הון רב – –
– הגיעי בעצמך – רוּבּל לשבוע שׂכר-דירה, הרי זה עשׂרים ושישה ל“זמן”… ואני הנני חייב עוד מה שלוויתי להוצאות החתונה.
– לווית?
והוא צוחק בטוב לב:
– שטיא, ואַתּ חשבת, כי אבי יכול יותר מלהבטיח? פוסקין נדוניא, מלבושים, הוצאות החתונה על חשבון שמו יתברך, ואם שמו יתברך אינו נותן…
– כללו של דבר?! – חוזרת טריינה על החשבון.
– כללו של דבר, שישה ועשׂרים ל“זמן”, אך חמשים ושנים לשנה, ונשאר כמה?
– כמדומה לי – ששים ושמונה….
– לכל ימות השנה!…
– ומה בכך – יותר מרוּבּל ושליש לשבוע, ואך אל פינו…
– ועצים להסקה ונר למאור?
– אין דבר – מנחמת טריינה – הזן ומפרנס לכּוֹל לא ישכח גם אותנו. גם אני אעשׂה את שלי… הנה קניתי בצלים; עתה ביצים בזול, ואקנה גם ביצים – גם אני אשׂתּכּר! אם מעט ואם הרבה, אבל אשׂתּכּר, והעיקר שההסקה והמאור אינם עולים בדמים מרובים כל כך, וכל היותר – שקל לשבוע, ונשאר לנו עוד – –
– ושבת ויום-טוב? אותם שכחתּ, ילדה!
וקולו, בקראו לה “ילדה”, רך וענוג הוא מאד. וטריינה הסמיקה, ותייעץ להניח את החשבון ליום המחרת.
– עת לישון – אמרה ותתאדם שנית, ולמען הצטדק הוסיפה: – מאחר אתה לבוא מבית-המדרש.
והיא מניעה את שׂפתיה, כאילו היא חפצה לפהק.
והוא מַטה את ראשו לעומתה ולוחש לה:
– פתיה, הלא במתכוון אני מאחר לבוא, למען… למען נאכל יחדיו… לא נאה למלַמד…
והיא נאנחת, ועוצמת את עיניה, כאילו היא עייפה מאד.
וגם הוא עוצם את עיניו, בחפצו לברך בכוָנה, אך עיניו אינן סרות למשמעתו והן נפקחות פעם בפעם מאליהן. לוחץ הוא את עפעפיו למַטה בכוח, אך הנה נשאר עוד סדק צר, ומבעד לסדק הוא רואה את הממלכה ואת המלכה בצבעים עוד יותר מזהירים. ורואה הוא, כי טריינה העייפה מטה את ראשה אחורנית ונשענת אל הכותל. והוא מברך, ולבו חושב: “למה לא תשׂים כר מתחת לראשה?” חפץ הוא לעוררנה, ואינו יכול להפסיק וקורא: ממ… אך טריינה איננה שומעת, והוא משלים בחופזה את “ברכת המזון”. וכבר השלים, וקם על רגליו, אבל אינו יודע מה לעשׂות.
– טריינה – הוא קורא בלחש, אך הלחש לא יעוררנה.
והוא סובב את השולחן וקרב אליה על בהונות רגליו, ישנה היא, צחוק-חן מרחף על לחייה הלבנות והמתאדמות, בלי ספק רואה היא חלום, חלום טוב, וצוחקת היא לעומתו. וצר לו לעורר אותה ולהפריח את חלומה הטוב! אך מה יעשׂה, ראשה נשען אל הקיר, ואחרי כן תחוש בראשה, לו היו לה עוד שׂערותיה, השׂערות הארוכות והשחורות, כי אז מילאו את מקום הכר. אך השׂיער איננו… אבל יפה היא מאד גם בלי השׂיער, ועל אחת כמה וכמה – כשהיא ישנה ולחייה מתאדמות, והצחוק הטוב והיפה מרחף. עליהן…
“אבל נחוץ לעורר אותה!”
והוא מַטה אליה את כל גווֹ, ושואף אל קרבו את נשימת אפה; עוד מעט ונפגשו השׂפתים.
– אינני ישנה כל עיקר! – צוחקת טריינה בפוקחה את עיניה.
והוא מתבייש, וחפץ להיסוג אחור, אך טריינה כבר שׂמה את ידיה על כתפיו, ולוחשת באוזנו:
– אל תירא, יוסיל, אל תירא… השם יתברך יעזור לנו, ולא יעזבנו. הלא הוא, בכבודו ובעצמו, הסכים על הזיווּג שלנו… והכּוֹל יהיה, גם עצים להסקה, גם נר למאור… גם פרנסה תהיה, ושלום ורוב נחת… האם לא כן, יוסיל?
והוא אינו יכול להוציא הגה מפיו; קולה משכּר אותו כיין, וכולו רועד.
– ולמה אתה רועד? ולמה אתה מתיירא להביט אלי? הלא תביט אלי! יוסיל אני מבקשת!
וחפץ הוא למלאות חפצה, ואינו יכול.
–הוי, בטלן! עוד לא התרגלת אלי, מה?
והוא חפץ להחביא את ראשו בחזה, למען הסתיר את פניו, אך היא לא תתן לו לבצע את זממו, ותאחז בשתי ידיה בראשו וַתחזיקהו אל מול פניה.
– בטלן, מתבייש אתה! לנַשק אתה רשאי, ולהביט אינך רשאי! – וַתּוסף בבקשה: הבט, הבט נא, פקח עיניך והבט!
וכשהוא מתגבר על עצמו ופוקח את עיניו, היא סוגרת את עיניה.
– הלא תגיד לי, יוסיל, היפה אנוכי?
– כן – לוחש הוא באוזניה ונשימתו לוהטת על לחיה.
– מי הגיד לך?
– הלא עיני רואות… יפה אַתּ כבת-מלכה…
– אמור נא… האם תמיד, תמיד יהיה כמו עתה?
– מה אַתּ שואלת, טריינה?
– שואלת אני, אם ייטב לך אתי תמיד כמו עתה?
– בוַדאי!
– תמיד?
– לעולם ועד!
– ואתה לא תשתנה?
– למה לי להשתנות?
– ותמיד תאכל אתי יחד?
– בלי נדר ובלי מסקנא – מבטיח יוסיל.
– ולא תגער בי לעולם?
– למה לי לגעור בך? מה את דוברת, טריינה?
– ולא תקלל?
– אני – לקלל, אותך? מה זה עלה על לבך?
– אני אינני יודעת, אך פרידל… היא אומרת…
– המכשפה!
חפץ הוא לחבּקה, והיא משתמטת ממנו.
– הגד נא לי, יוסיל – מה שמי?
– טריינה!
– בטלן!
– טריינה היפה!
– מכוער!
– טריינה היפה והטובה! טריינה היפהפיה!
– קמצן!
– טריינה היפה והיפהפיה… טריינה עטרת ראשי, אור חיי. האם די לך?
– כן, אבל….
– ומה חפצך עוד, נשמת אפי?
– אבל…
– ומה?
– אבל אם, חס ושלום, תחסר פרנסה…
ועיניה מתמלאות דמעות.
– רבונו של עולם! – נשמע פתאום קול פרידל הניחר מאחורי הכותל – יבואו נא עליהם כל תלאותי, רבונו של עולם! אינם נותנים לישון במנוחה… מתחבקים ומתנשקים… מתחבקים ומתנשקים, רבונו של עולם!
נעילה / יצחק ליבוש פרץ
“גוי” חיגר בא אל בית-הכנסת וַידלק נרות חדשים בנברשות, ואחדים מהם העמיד בקנים אשר על העמוד. רבים מן המתפללים מתכנסים מן הפרוזדור; היושבים קמים מן הספסלים – – –
ית-ג-דל! – מושך החזן בקולו.
הגברים מתעטפים בחופזה בטליתותיהם, ומעזרת-הנשים נשמע ילל איום. והגברים כועסים, ומכים על עמודיהם, להשתיק את הנשים. אך מי ישית לב להם? והנשים אינן בוכות, אינן צועקות, אינן מתפללות, אך מיבּבות.
– שמיה רבּא! – התפרץ קולו של החזן הניחר, וכמו התרחף על פני הילל מעזרת-הנשים, והגברים התנועעו, ויתנו גם הם קולם יחד עם “משוררי” החזן, וַיתגבר קול הגברים, וַיכס את קול הנשים.
נעילה!
נפתחו שערי שמים, אך עוד מעט ויסגרו… יינעלו שערי התפילות… עושו, חושו, יהודים… כי אם לא עכשיו – אימתי? גם “הושענא-רבה” הוא יום הדין, כביכול – “תוספה” ליום הדין, אך אוי לו לאיש שנדחה משפטו, עינוי הדין קשה מן הדין…
וה“שמונה עשׂרה” רוחצת בים של דמעות, רותחות…
סער הומה, יער זקן רועש, מכה גלים…
– ובכן תן פחדך!
מתפלל העם בקול רם, אלה רצים ודחופים כמבוהלים, ואלה ממתיקים ושבים על עקביהם, כאילו צר להם להיפרד מכל אות ואות… אך כוָנתם אינה נכונה… מה יהלוך מן הבּלָן, אם פּארוֹל, הערל הקושר את הזרדין, מפחד מפני אלוהים אחרים? ושלמה זֶץ, בעל-בית הגון, מה ממנו יהלוך, אם הפקיד והסופר לא משלנו הם? אדרבה! השם ישמרנו מפני פקידים יהודאין… אלה פושטים את העור מן העצמות, ואלה ישברו כל עצם ועצם… גם יתר ה“גויים” נחוצים הם… כי מי יסיק בתנור בימי השבתות? מי ישמור בלילות את העיר מפני שריפות וגנבים? בפרוָר גרים נוצרים רבים בבתים קטנים ונקיים. וילונים על החלונים, פרחים ושאר ירקות נשקפים מבעד להשמשות… אך הם בעצמם מגושמים וגסים… יישארו להם בטעותם… מה בצע, אם יפיל הקב"ה גם עליהם את אימתו? רבּון העולמים – הוא מתפלל – רבּון העולמים, “ובכן תן פחדך” – אל נא תאבה כלתי להתגרש מבני המוכה-חולי… “ואימתך”… הוא מצטער פתאום, כי עולה על לבו ירידת שער החיטים בשנה הזאת…. “ויעשׂו כולם אגודה אחת” – רבּונו של עולם, יעשׂו כולם יד אחת להעלות את המקח… “לעשׂות רצונך בלבב שלם”… “אוי אבינו שבשמים” (והוא מפסיק באמצע תפילתו), “שׂמחה לארצך ושׂשׂון לעירך” – ובמוחו בוער הרעיון: עוד שנה אחת כזאת ואובד כחרשׂ הנשבר!
ובֶנדיט החייט צועק בקול רם: “אתה בחרתנו”. ומשנן עוד הפעם: "אתה בחרתנו… " אשתו חולה זה שנים אחדות. היא רוקקת דם ולהם חדר אחד, לדירה ולמלאכה… ובני העיר מתייראים לבוא אל בית החולנית… אב רחמן, “אתה בחרתנו!” הלא אתה הכרזת על הזיווּג… האם בי האשמה? האם לא התנהגתי עמה כשורה? האם הכיתי אותה אף פעם אחת? הנגעה בה ידי? “ורצית בנו” – הלזה התכוַנתי בעמדי אִתּה תחת החופה? “וקרבתנו מלכנו לעבודתך” – היש טעם וריח לעבודתי?… וקולו נחבא מאפס כוח, והוא סופד ומקונן הלאה בעמקי הלב עד צעקו פתאום בכאב אנוש: “ואין קץ לאשי חובותינו” – כי החובות עלו למעלה ראש…טובע הוא בים של חובות…
רוב המתפללים כבר גמרו את השמונה-עשׂרה, אך החזן מחכה, כי עוד קול חיים-דוב נשמע, עוד חיים-דוב צועק למרום, השמש חפץ להכות בשולחן ולהשתיקו, אך יונה-וולף הגנן, הגבר-אלים בבית-הכנסת, קרובו של חיים-דוב, עצרהו: “הנח לו, יהודי מטופל הוא… שמונה ילדים וחוסר לחם”…
חיים-דוב מיבב: “ואין אתה חפץ במיתתם” – במיתתם מחמת רעב… "ולמה תמותו?… למה? למה? אתם צאן אובדות – למה תמותו?…יסורים וחלאים רעים – ועוד חולים הם… שיעוּל אסכרה… רבונו של עולם… וגם רחל שלי חולה… היא מסתרת את חוליה… אבל חולה היא….
________
גם חיים-דוב נדם וקול החזן נשמע…
והגברים, היושבים במנוחה על עמודיהם, עוזרים לו, אך עוד אחדים עומדים ועודם מתפללים בהמית-לחש, נשענים במצחם הבוער אל הקיר הקר, וחיים-דוב בתוכם, עוד מעט וייסגר השער, כל רגע ורגע יקר מפז… עוד מעט ויעבור מועד, ובקרבו עוד הרבה בכי, הרבה בכי….
והבעל-בכי הזה היה לפני תשע או עשׂר שנים גבר עליז ושׂמח; בנפש רחבה היה מזמר: “חמול על מעשׂיך ותשׂמח במעשׂיך” והיה מרים את קולו, למען תשמע רחל שלו בעזרת-הנשים… למה היא בוכה פתיה? מה יחסר לה? ומקומה של רחל אצל הוילון בחלון, והעיגול הבולט הזדעזע, אות היא כי שמעה רחל.
אז היה אברך במבחר ימי עלומיו, הטלית חדשה, הקיטל חדש, עטרה על גבי עטרה, חגורה וכפה מתנוצצות, ועל רגליו אנפילאות חמות, מעשׂי ידי רחל, לבל יצטנן בעמדו יחף.
אז לא פחד מאימת יום הדין… לבו היה טוב עליו, ועל-כן היה סמוך ובטוח, כי גם הקדוש ברוך לבו טוב על בריותיו, ולא יקוֹם ולא יטוֹר על כל דבר קל… ובזדון הן חיים-דוב לא יחטא… אך לפעמים בשגגה, או כשיצרו תקיף עליו, לנשק לרחל… הקב“ה ימחל לו… הן הוא, חיים-דוב, מחל ליונה-ווֹלף הגס, אשר הכהו לחי בשבת הגדול, בשעת דרשת הרב, בבית-המדרש! היתכן שיהיה הקב”ה קצר-אפים ממנו, ולא ימחל לו איזה מוּקצה או כלי פגום לנטילת-ידים… ואם יש איזה שמץ של חטא – ותענית מכפּרת, יום -כפּור מכפּר… הלא אינו אומר: אחטא ואשוב… ועל כן היה מזמר כצפור בצוהלת נפש… כשהיה חם לו יותר מדי, היה יוצא אל הפרוזדור, ומדלג על איזה פיוט… אם הזכירה לו קיבתו את חוקה, היה אומר: החרישו, בני-מעי! דומו עד הערב, ואשיב לכם כפל-כפלים! המעט כפרות שחטה רחל?
אבל הזמנים משתנים, עתה לא יצא חיים-דוב מפתח בית-הכנסת מ“כל נדרי” עד גמר נעילה… בכל משך ה“מעת לעת” הוא עומד על רגליו, אינו צוחק, אינו מזמר, אינו מתנמנם, כי אם בוכה ומתפלל בקול רם או בלב… עתה הוא מאמין בחטאיו, בוַדאי יש לו חטאים, חטאים גדולים ועצומים… הן מלאכים לא זכו בעיניו, מלאכי-השרת לא יעמדו בדין… הוא את חטאיו אינו יודע, אך הקב"ה יודע; הוא העד, הוא הדיין… רבּונו של עולם… רבּונו של עולם!…
החזן מתפלל בקול רם, ומחשבותיו של חיים-דוב מכווּנָות אל התפילה…
“כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ…” בודאי חפץ חיים-דוב, שלא ירדפוהו השוטר והשופט על דבר המסים הנושנים, אך לא זה הוא העיקר… כי מה יעשׂו לו שניהם יחדיו? הבית נמכר, כרים וכסתות אין לו… אם יחפוץ – ילעג להם…
הוא מתנועע, ושׂפתיו דובבות “יעלה ויבוא”: “זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותינו”… וזוכר הוא כי אביו היה יהודי כשר, חותנו היה סופר תפילין ידוע לשם… האינם עמלים שם בעדו ובעד נפשות ביתו? אך את המלים “וזכרון משיח בן דוד עבדך, חברון ירושלים עיר קדשך” הוא אומר בלי כוָנה יתרה… חיים-דוב אמנם אינו מתנגד ל“ישוב ארץ-ישׂראל”, וככל יהודי כשר הוא מאמין בביאת המשיח ובגאולת ישׂראל… אמנם חיים-דוב ידוע הוא כחכם בעל המצאות, אבל בנוגע לדברים כאלה הוא יהודי פשוט בתכלית הפשטות, ומחכה הוא לו בכל יום שיבוא… ולוּ בא היום או מחר, היה רץ לקראתו בכל לב ונפש, בלי התחכמות, בלי ישוב הדעת, ולא יפחד גם להציג כף רגלו על גשר הנייר… אבל כרגע לא זה העיקר… אמת, הפרוטה כבר כלתה מן הכיס, חוצפא יסגי… יונה-ווֹלף הגס מתנשׂא להיות ראש הקהל… אך טרם תהיה ממלחמת גוג ומגוג, טרם ינצח התוגר את כל אומות-העולם, בטרם יבוא אליהו וינבא, משיח בן-יוסף ויהרג… טרם יבואו כל אלה – הלא ימות הוא ורחל שלו, וכל שבעת ילדיהם החולים והבריאים, ברעב… פרנסה, רבּונו של עולם, פרנסה, ואחר כך משיח…
והוא לוחש בהתעלפות הנפש: פרנסה, פרנסה פשוטה, בלי התחכמות, בלי המצאות…
כי הוא מתיירא עתה מפני ההמצאות, אשר היו אמנם בעוכריו.
חיים-דוב היה יכול לעסוק במקח וממכר, לפתוח לו חנות של “סחורות האַמה” או בית-מרזח, לעמוד על המכירות בפומבי, או להיות סרסור של בתים ושל תבואה, ולחיות מידו הרחבה והמלאה כשאר היהודים, אך הוא היה בעל המצאות! עוד בהיותו ילד התנכר כבעל המצאות. הוא היה יוצר סביבונים נפלאים, עושׂה פנסים מהוללים; לא היה כמוהו שׂוחה בנהר, מחליק על הקרח… בשׂכר המצאתו לקלוע הבדלות חלולות היה מקבל מן השמש את הנרות היותר עבים בכל ימות החורף… עתה עושׂים את ההבדלות הללו בכל הערים, ואין איש יודע, כי הבדלות של חיים-דוב הן… אחרי כן היה לבנאי, ועשׂה סוכות כשרות בתכלית הכשרות בלי מסמרים וכל כלי אומנות, ומלבד זה – המזרחאוֹת שלו! כמה דובּים, נמרים, אריות ושפיפונים עשׂה – – –
הסגולות האלה היו, כאמור, בעוכריו. לא רבו ימי אושרו אחרי חתונתו… בצאתו מבית חמיו, ביקש לו חיים-דוב המצאה לפרנסה… בראשונה קנה בכסף מלא מאת איזה עובר-אורח את הסוד, לעשׂות בורית מוציאה כתמים, והנוכל ההוא רימה אותו; קבל ממנו יותר ממאה רובל, והבורית לא מצאה לה קונים… וחיים-דוב יצא את העיר, לסוֹב עם סחורתו על ערים אחרות; ורחל נשארה גלמודה. היא לא האמינה במשׂא ומתן כזה. מי צריך לבורית? לו היתה, לכל הפחות, בורית ירוקה לראשי הילדים, כי אז היתה דבר שווה לכל נפש. אבל בורית לכתמים למה? בגדי נשים מתכבסות ובגדי גברים – מה בכך אם נכתמים הם? אך חיים-דוב לא שמע לה. כל העולם כולו לא הצטמצם עוד בקהילתם…. יש עוד ערים ועיירות! ואם אך ירוויח איזה אלפים – נשבע לה – ישוב לביתו, וקנה איזו נחלה ולא יהיה עוד נע-ונד… ורחל הסכימה בעל-כורחה, ואחרי ימים מועטים שב חיים-דוב אל ביתו בערום ובחוסר כל, את כל הבורית אכלו הוצאות הדרך…
רחל מכרה אחד מתכשיטיה וַתּיעץ לו לנסוע לשאול בעצת אחד הרביים…
הוא שמע בקולה, אף כי לא רבּה אמונתו בקדושים, בהפרדו, אמר אליה:
– דעי לך, רחל, כי מהיום והלאה לא אוסיף עוד להשתמש בהמצאות; למענך אעשׂה זאת למענך… אנוכי אמרתי בלבי, כי כשובי הביתה תצעקי עלי, תקללי ואולי גם תשלחי יד אל פאותי וזקני… כשאר הנשים בשעה כזאת… אבל אַתּ קבּלת אותי בספר פנים יפות, אף כי ידעתי את לבך… ועוד צחקת לקראתי, צהלת… לא, רחל, מהיום והלאה לא אמציא עוד מאומה…
רחל צחקה בעינים מלאות דמעה, והביעה את תקוָתה, כי בעזרת השם – ראשית, ושנית – בעזרת הרבי, ימצא לו דרך ישרה לפרנסה…
מאמצע הדרך קבלה ממנו מכתב, ראשית הודיע, כי תהילה לאל הוא בקו הבריאה, ומקווה הוא לשמוע כזאת גם ממנה… שנית, שהתחרט ואיננו נוסע עוד אל הרבי, כי מצא בדרך את אושרו והצלחתו, כי קנה המצאה חדשה – מין שעוָה, שהוא דבק טוב לתקן כל כלי חרס וכלי זכוכית שנשברו; וזהו – כותב הוא לה – דבר שווה לכל נפש, כאשר חפצת, גם העני שבישׂראל יש לו כלים מכלים שונים, וילדים ששוברים אותם; ועל כן הוא מקווה לה' וכו'.
רחל בכתה עוד כחצי שנה, והוא שב עוד הפעם אל ביתו ערום ויחף, אך לא בחוסר כול, כי הביא המצאה שלישית: לעשׂות מי-פירות.
ומאז הוא מתעסק במי-פירות… משפחתו הלכה הלוך והגדול, ופרנסתו – הלוך וחסור!
תיכף כשעשׂה חיים-דוב את מסחרו היתה שנת ברכה, והגנים אשר סביב העיר היו מסובּלים בתפוחים, באגסים, ובשזיפים; העצים שחו תחת משׂאם ונחוץ היה לסעדם בסמוכות, וחיים-דוב חשב להתעשר, החומר יעלה בדמים מועטים, “בחצי חינם”, ו“כל העולם ישתה מי-פירות” בימי החום… אך הוא חשב וטעה, ה“עולם” אכל את הפירות ולא שת את לבו אל המשקה של חיים-דוב. ואך בימי דפגרא, בימים טובים, היו איזה דורשים למי-פירות. בימי החורף, אין דורש ואין מבקש…
– רבּונו של עולם – התעורר חיים לפתע פתאום – תהי נא השנה שנת-ברכה בכל מה שתהיה, אך לא בפירות… תסערם אך פעם אחת את הרוח מן האילנות, תאכלם תולעת, רבונו של עולם…
אך את מחשבותיו הנוגות הפריע החזן בקראו:
– פתח לנו שער…
_____
שונה מזו היתה תפילתו של יונה-ווֹלף הגנן.
גם הוא עומד כל יום הכּפּורים על רגליו, גם הוא אש להבה בתפילתו, גם הוא מכּה על הקיר בידיו ועל הרצפה ברגליו, – אך בשעה שחיים-דוב בוכה ומתחנן לפני אביו שבשמים כתינוק לפני אמו ומבקש אך פת לחם, מרקד יונה-ווֹלף לפני הקב“ה בלב סוער. יותר ממה שהוא מבקש, הוא מודה על הברכה, החסדים והנפלאות… זה שש שנים הוא חוכר גנים, ומדי שנה בשנה יתעשר יותר ויותר. העיקר הוא מתכוון ב”זכרנו, כתבנו וחתמנו לחיים"… החיים והבריאות… אחד מבניו חולה, המחלה אינה מסוכנת, אבל מכוערת ותזיק לו לשידוך… בין השׂפתים והחוטם כאדם בשׂר החי, ועל ראשו נגע-השחין… לפעמים יגדלו ויתפחו השקדים… דבר קטן מאד, אך קשה לרפואה…
– “חתמנו לחיים” – מתמרמר יונה-ווֹלף – יחיה בני שיחי', בני העילוּי, בני התכשיט! יאריך נא ימים אחרי!
מלבד המקום האחד הזה אין לו ליונה-ווֹלף שום יחס ישר אל פירוש המלות… לפעמים הוא מהלל ומשבח ומפאר, בשעה שהקהל מודה על חטאים ועווֹנות; יש ויצעק צעקה גדולה ומרה, בשעה שהחזן מרומם את חסדיו של השופט צדק… ואמנם, לולא היה יונה-ווֹלף כושל ב“עברי”, לא היתה כל בריה יכולה לעמוד בפני תפילתו, כי קולו קול אדיר וחזק, קול גס ומחוצף, קול קורא על פני השׂדה, בגן… ביער… לחדוָת המתפללים ישנם “קרבנות”… ו“מקבלין דין מן דין”… איזה פיוט קשה – ואז יונה-ווֹלף מחשה, מסתתר תחת טליתו, כאילו הוא הוגה דעות בחשאי ומתפלל בכוָנה יותר עצומה…
הנה שוועת חיים-דוב עלתה באוזניו…
_______
את חיים-דוב לא אהב מעולם, בימי עלומיו היה חיים-דוב סבּת כל המכות, החרפות והגדופים, אשר קבּל יונה-ווֹלף ממלמדיו ומהוריו. חיים-דוב ידע את השיעור והוא לא ידע, חיים-דוב היה נער יפה עינים ובעל חן, והוא גס ומכוער… חיים- דוב מסוגל לכּול והוא לא יכול גם “לגרש את החתול מעל התנור”… ומייסרים אותו: היה כחיים-דוב, קח לקח מחיים-דוב…
הלא על כן הכהו לחי בשעת הדרשה, בשבּת הגדול… ידע כל העם כי חיים-דוב איננו קדוש ומרומם… כי יונה-ווֹלף יכול להכות את חיים-דוב…
וגם הקב"ה נקם את נקמתו, לו נתן פרנסה ולחיים-דוב לא נתן מאומה…
“אך די רבּונו של עולם, די!”
כי לפתע פתאום התעוררו בקרבו רחמים גדולים לחיים-דוב… הלא הוא לא עשׂה זאת בזדון… לא בו האשמה… סלח לו, רבּונו של עולם, על המכות שהכני… ואני אתפלל אליך בקול יותר רם, אציג לך נר שעוָה יותר עבה, ובשנת ברכה אתן מטבע יותר גדול ל“מאיר בעל נס”…
ובאותה שעה התלקחה בו גם אהבה לאיש חרמו… תן גם לו ה' את הברכה…
כשהגיע ל“מרובים צורכי עמך”, השתתק. הדרך מן הוא והלאה לא סלולה, מלאה מעקשים. אז השפיל את עיניו אל מחזורו הגדול ויחשוב מחשבות:
–רבונו של עולם, אם מצאתי חן בעיניך, אני אשתי ויוצאי חלצי – אם יש לנו זכות אבות, זכות מצווֹת ומעשׂים טובים – שלח רפואה שלימה לבני, יגדלו התפוחים בגני כרמונים, ישברו בניך את רעבונם וצמאונם בתפוחי, יזוב אל פיהם מיץ פירותי כמעין שאינו פוסק… ואל תשכח גם את חיים-דוב… מעט מי-פירות….
פתאום התעורר לקול הקורא: “זכור ברית אברהם ועקידת יצחק”. הדרך סלולה, דרך המלך! יש שהוא פוגש על דרכו איזה מכשול, איזו אבן נגף ב“שבועות ונגוהות”, אך אותם הוא מבליע בתוך הנגינה… “אנקת מסלדיך”… ואחרי כן: “ה' הוא האלהים” – ואז ישאג כארי, כנמר – כאילו עוךמד הוא לבדו לפני הקב"ה, ואין איש אתו, אך קולו לבד ישמע.
וביציאתם מבית-הכנסת פגש בחיים-דוב.
– שנה טובה… יתן לך ה' את הברכה – אומר יונה-ווֹלף ברצון ובבטחון גלוי.
– גם לך! – עונה חיים-דוב בקול נלאה.
– יהיה לשנינו פדיון מרובה!
– הלוַאי, רבּונו של עולם!
וַיפּרדו, וַילכו איש לעברו, וַיתיצבו לקדש את הלבנה.
בדיחה
שם דודי – שכנא, ושם דודתי – יחנא.
ההיתה בזה יד “המקרה-העיוור” או יד ההשגחה הפרטית, שביקשה להמציא לי בזה זוג של מלים חורזות, להתחיל זמר לכבוד דודי ודודתי?
איני לוקח לעצמי הרשות לדבר בדברים, שהם למעלה או למַטה מן השׂכל הישר. יודע אני אך זאת, שלו מצאתי חן בעיני ההשגחה הפרטית, שלוּ דאגה היא בשבילי בנוגע למלים חורזות, לא הייתי כותב אף שורה אחת פרוזא מעולם, והייתי נגאל פעם אחת משעבוד ההגיון, מצורך הרעיון וכדומה מן הדברים שאין להם שיעוּר ואינם דבר שווה לכל נפש; השיר מצלצל ודי לי בזה.
אך נחזור לענייננו. שווים היו דודי ודודתי לא בשמותיהם בלבד, כי אם גם בקלסתר פניהם, בחוטמיהם, בעיניהם ובתנועותיהם.
על-פי הדין אינני מחויב לבאר לכם, מאין אני יודע כל זאת, ראשית, הלא דודי ודודתי הם ושנית – בנוהג שבעולם, שהמסַפּר יודע הכּוֹל, אף יותר ממה שהוא יודע באמת, הוא מספּר הכּוֹל (יתר הרבה מאד ממה שיש רשות לספּר)… אבל הרבה דודים ודודות היו לי ולא התבוננתי אליהם, ואינני חפץ להישען על המנהגים, שרובם, בעווֹנותינו הרבים, טפלים ומפותלים, ועל כן אפקיע את עצמי מזכות המספּרים ואגיד לכם דבר דבור על אופניו – דברים כהוָיתם.
דודי שכנא ודודתי יחנא עמדו על-יד חופּתי.
וכיוָן שבשעה שעמדתי תחת חופּתי לא מלאו לי עוד גם שש-עשׂרה שנה, את אבותי ואת כל המחותנים, ואת הדיין, החזן והמשוררים ידעתי מתמול שלשום, והכלה היתה מעולפת צעיף, והנערים, בני-גילי, הודות לתמרוני הצבא מחוץ לעיר, לא באו אל החופה, – על כן לא היה לי מה לעשׂות והתבוננתי על-פי מקרה בדודי ודודתי, שעמדו נכחי, ונוכחתי לדעת, שדומים הם זה לזו; ששניהם רועדים, נעים ונדים, כאילו הם מתביישים ומבקשים להם מקום להיסתר שם. למראה עינַי חפצתי לפרוץ בצחוק, כדרכי אז, אך אבי ז"ל ראה מה שבדעתי לעשׂות והניח אצבע על החוטם, לאות שיש דין בישׂראל גם להעומדים תחת חופתם… הסבּותי את עינַי מהזוּג, ואך אחרי כן בשבתי על “מרק הזהב”, עלתה על דעתי התחלת השיר:
דּוֹדִי שֵכְנָא
דּוֹדָתִי יַחְנָא…
אך יותר לא יצרתי, כי נחוץ היה לי לחשוב על דבר הדרשה שהיה לי לדרוש….
כי דודי ודודתי היו שווים גם בקומתם – נודע לי אל נכון למחרת היום.
דירתנו היתה קטנה מאד ולי היו: אב-זקן, ואב, ואֵם – זכר כולם לברכה! – ועוד שבעה אחים ואחיות, המפוזרים כעת בכל ארבע פנות העולם… ואף כי לא אמר איש בביתנו: צר לי המקום, בכל זאת, כאשר נגזר עלי להישאר עם בת-גילי סמוך על שולחן אבי, נחוץ היה לעשׂות איזה שינוּי בבית.
והבית – בית אבי, נחלתו, קנין כספו: עשׂרה רובל כסף נתן משלו ושתי מאות ותשעים משל אחרים, שלָוָה ברבּית. – את הבית קנה אבי ז"ל מאת אחד האזרחים, ובבית – חדר אחד לדירת אדם ונכחו דיר אחד למשכן חזיר. בקום הבית לאבי, נשאר החדר לדירת אדם כמקודם, אך דיר החזיר היה לדיר עצים.
תיכף אחרי התנאים התעוררה השאלה: אצל מי ישאר הזוג? אבי חפץ, שאסע אל המחותן לשלוש שנים הראשונות, והמחותן ביקש את ההיפך, ואמר שמשפט הבכורה לאבי הבן ולא לאבי הבת. אבי ז"ל ביקש לישב ג' שנים בשלוָה ולפרוע את החוב הרובץ על הבית, וחותני אומר, שזהו לאו דוקא; והעיקר, שהוא, אם יהיה הזוג אצלו, יצטרך לשׂכור דירה, ואבי הוא בעל-בית… בגלל השאלה הזאת כמעט שנתבטלו התנאים, אך השדכן נתן צדק להחותן, וגם אמי, זכרונה לברכה, נטתה לדבריו.
– ואיפה ידור הזוג? שאל אבי את אמי.
– מדיר העצים נעשׂה להם מדור…
– הלא הוא דיר של חזירים…
– ומה בכך שהיה דיר של חזירים? עתה יש בו עצים ולא חזיר, והעיקר, שהוא אך לזמן קצר, לשלוש שנים – ומה בכך?
– והעצים?
– ראשית – אמרה אמי – לא תמיד יש לנו עצים להסקה, על פי הרוב, הדיר ריק; ושנית, אפשר את העצים להניח תחת כפת הרקיע בחצר. גנבים אין בעיר, ואם ירד עליהם הגשם, אייבּש אותם על נקלה בתנור האפיה…
ואמי ניצחה את אבי, כמדומה לי, בפעם הראשונה והאחרונה, והעמידה בדיר שתי מיטות בשביל הזוג…
ולמחרת יום החופזה לא חפצה אשתי חוָה’לה, לצאת בשוּם ואופן וצד מן הדיר לאור העולם.
בבוקר, בהיותי נכון ללכת להתפלל, העיפותי עין על מיטת חוָה’לה, ולא ראיתי כי אם את השׂמיכה ועיגוּל בולט באמצע, וכיוָן שהעיגול התנועע עלה על לבי, שהיא בוכה בסתר… למה היא בוכה? בלי ספק מתגעגעת היא על הוריה ועירהּ… תיכף אחרי הסעודה, בעלות הבוקר, נחפזו המחותנים לנסוע, החותן היה שמש, ונחפז אל חתונת אחד הגבירים; החותנת היה לה דוכן לממכר כפתורים וחריטים, ודי היה לה להסב את עיניה, שיציגוה שתי כלותיה ככלי ריק. אז פרצה חוָה’לה בבכי גדול. אביה הרגזן נתן עליה בקול, אמה הבטיחה לשלוח לה מתנה איזה אמות בד יפה מצוּיר משליסלבּוּרג, ומי יודע מה היה סוף המעשׂה, לוּלא באו בינתים השושבינים…
מתאווה אני לקרוא לה בשם, ראשית: לנחמה, ושנית: לראות את פניה… הן כמעט לא ראיתיה… אך לא ידעתי איך לקרוא. האקרא כחפצי “חוָה’לה”? יש בזה קרבוּת יותר מדי… בפעם הראשונה… לא יתכן! “אשתי”? – אני מתבייש, זה לא יוצא מגרוני… אולי עומד איזה איש מאחורי הדופן… ולמה להם לדעת, שהיא אשתי?
האשכנזים אינם מתביישים, הם עושׂים הכּוֹל למען ידעו! חתן-וכלה, איש ואשתו וכל פלוני ופלונית, שיש להם איזה מגע-ומשׂא, אם גם לא על-פי ה“שולחן ערוך”, הולכים שלובי-זרוע בחוצות ובשוָקים, והכּוֹל יודעים מי ומי ההולכים, ולמה הם הולכים… והאשכנזים הללו עודם מתלוצצים על “נטילת ידים” בפומבי מן הכיור בבית-המדרש?
אך הנה נטיתי הצידה.
מתאווה אני מאוד לקרוא לה… אך איך? “שמעי נא, היא”? – כך קוראים לשפחות… אולי אגש ומבלי קרוא… אך טרם יכולתי להשלים את חפצי, נשמע קול אבי מן החצר בגערתו:
– אתה הולך להתפלל?
בשובנו מבית-המדרש, אך דרכה רגלנו על המפתן, וגערת אמי נשמעה:
– ראה נא את המטרוניתא שהבאת לי… כבר חצות היום, והיא אינה חפצה לרדת מן המיטה…. עלי להגיש לה חמין אל מיטתה…
באותה שעה נכנסה טינא בלבי על אמי. היה היתה אומרת תמיד, שהיא אוהבת את האמת כחייה, ממני ביקשה תמיד את האמת, “ספר נא לי אך ורק את האמת – מי קרע את בגדך, מי הכה אותך לחי?” – וכנגד אבי היו לה תמיד טענות ותביעות על לא-אמת. הלא אני יודע וָעד, כי לא אבי, אך היא חפצה להתחתן בר' יעקלה השמש. אבי ביקש חשבונות הרבה, חפץ לשאול ימין ושׂמאל, אך היא האיצה בו למהר ולהחיש, ועתה היא אומרת: “המטרוניתא שהבאת לי”!
באותו הרגע באו דודי שכנא ודודתי יחנא, וכאשר נודע להם המקרה המוזר, כי הכלה ממאנת לצאת מן הדיר, יצאו כרגע ונכנסו לשם לדבר על לב חוָה’לה. ויען כי דלת הדיר היתה נמוכה מאד, נפגעו שניהם בחפזם במשקוף, ובשובם ראיתי בחוש, שנפגעו במקום אחד – בראש החוטם, היוצא לנו כזה, ששוים היו בקומתם.
ובקלסתר פניהם היו דומים כאח ואחות, וגם על זה יש לי ראיה מהימנא, מעשה שהיה ושמספרים כל אנשי העיר, כאשר נישׂאה דודתי יחנא לדודי שכנא, היה ראש העיר צורר יהודים באמת, והתעקש לבלי תת לעשׂות חתונה בעיר בלי תעודת-נישׂואין. וכמובן לא יכול הצבּור לעמוד בגזירה הזאת, כי על- פי הדין אין נותנים תעודת נישׂואין לקטן וקטנה, ואם יחכה אדם מישׂראל עד שיגדלו בניו, לא תהיה לו נחת מנין ונכד, חס ושלום! והיו עושׂים את החתונה בסתר. אך צורר היהודים היה חוקר ודורש, ומעניש. כבוא איזה חתן או כלה מעיר אחרת, שלח לקרוא להם; קודם שאל לתעודת-מסע, ואחרי-כן בא אתם בדברים והשתדל להציל מפיהם דבר אמת: מתי היתה החופה, בכאן או במקום אחר, וכדומה. מעצמו מובן, שעל-פי הרוב כילה עמלו לתוהו, כי החתנים לא יכלו דבּר בלשון בני אדם כמוהו והיו מושכים בכתפיהם הרזות, לאמור: איני יודע מה אתה שׂח… והכלות לא באו אליו מעולם, כי אין זה מן הנימוס, אך לקחו נערים מן השוק, הסתירו פאותיהם לאחורי אזניהם, הלבישום כלי נשים, והם עמדו לפני הצורר במקום הכלות… ולא חששו לאיסוּר, לפי שלא נתכוונו, חס ושלום, לדבר עבירה. והנערים נבחרו מן המחוכמים, ולא אחד מהם קבּל מהצורר מגדנות בעד נשיקה קלה…
כשעלה הגורל על דודתי יחנא ללכת אל הצורר, הוסכם שהחתן בעצמו יתחפשׂ וילך במקום הכלה. כי דודי שכנא לא היה נודע להצורר, לפי שכל הימים היה יושב ועוסק בתורה או שוכב חולה במיטה… וזכות אבותיו עמדה לו, שהיה הצורר שרוי בכעס, ואך נראה על המפתן קרא בקול: “החוצה, טינופת כזאת!” כשוב דודי מן הפקידות ריננו בשוּק שיחנא היתה בעצמה אצל האדון, וכן לא ייעשׂה, ובבואו הביתה, ראה אותו המחותן, שהיה איש שקוע תמיד במחשבות, והכּה אותו לחי ויקרא: יחנא, למה לא תנגבי את חוטמך!…
שוב אירע מעשׂה כזה: כשנגזרה גזירה לגלח כל זקן, פגעה הפורענות לראשונה בדודי שכנא. הוא הלך אל הפקידות לשלם איזה מס, ושם תפשׂו אותו השוטרים, ויגלחו את זקנו כדבעי. וכשובו, רצו אחריו כל אנשי השוק, וקראו שיחנא יצאה מדעתה ולבשה שׂמלת גבר… גם רוֹק, גם טיט ואבן לא חשׂכו ממנו… ואחרי כן, כאשר נראתה יחנא ברחוב, סבבוה שנית ויאמרו להכותה, ומי יודע אחרית דבר לולא חשו שומרי העיר לעזרתה…
ושניהם חלו אז מפחד וכאב… וכאשר נודעה האמת לאמיתה, ונכנסו בני העיר, אנשים ונשים, לבקר את החולים, לא ידעו אל מי לקרוב, כי לא הכירו איזו מיטה של שכנא ואיזו מיטה של יחנא…
––––––––
אך כל אלה דברים עתיקים, וגם אין אני ערב לכם בעד אמיתותם. רבים הם הלצים והבודים מלבם שקר, מתוך קלות ראש, לשם הוללות מאפס מעשׂה…
יודע אני אך זאת, שעתה נקל מאד להכיר ביניהם. כי לדודי שכנא יש זקן יורד עד חגורתו, ולדודתי יחנא רק איזו שׂערות על הסנטר… אך קלסתר פניהם דומה בכל זאת, ואם הצורר-ישׂראל, מי שהיה ראש העיר, על-פי טעמו הגס והמגוּשם, אמר על דודי שהוא מכוער, לא אפונה שהיה אומר כן גם על דודתי. אך לפי טעמי אני, שניהם יפים מאד…
ולא ביופים לבד היו שווים, כי אם גם בקולם.
כאשר נכנסו אל אשתי חוָה’לה לדבּר על לבה לעזוב את הדיר, נשמעו שני קולות שווים זה אחר זה, ואך לאחרונה נשמע קולה בכיה של חוָה’לה, קול שונה מאד מן הראשונים.
– חוָה’לה, מה את עושׂה, וכי זה מן הנימוס? – אמר דודי או דודתי.
– חוָה’לה – אמרה הדודה או הדוד – הלא גורמת את עוגמת-נפש לחמיך ולחמותך.
שמי לא נזכר.
– הלא תינוק מוטל בעריסה יצחק לך…
– ומדוע, למה את עושׂה כזאת?
– עוד מעט ואורחים יבואו, נעשׂה משתה…
– חוָה’לה, אור חיי…
– חוָה’לה, מחמל נפשי…
ושני קולות יחד:
– שמעי לקול קרובים, דורשי טובתך! הן זקנים אנחנו ממך לימים…
ואך לאחרונה, אחרי מטר של עצות ותחבולות, ובקשות ותחנונים, נשמע קולה הדק של חוָה’לה אשתי:
– אני מתביישת…
אך זה אינו שייך עוד לעניננו.
––––––––
דודי שכנא ודודתי יחנא היו שווים גם בדעותיהם.
אם אמרה דודתי יחנא “בּוֹם”, ענה דודי שכנא לי יתרת תוקף ועוז: “בּים בּוֹם”; ואם דודי שכנא הניע בראשו לאות “הן”, ענתה יחנא: בוַדאי… הייתכן באופן אחר?
בהיותם קרואים לסעודת-מצוָה, או לחתונה או לברית-מילה, היו יועצים זה לזה משולחן הגברים לשולחן הנשים, ולהפך, מה לקחת, מה לאכול וממה לחדול.
– שכנא, הדג טוב הוא, קח לך חתיכה אמצעית.
– יחנא, האינך חפצה בצנון?
בשעת סעודת-מצוָה על בני בכורי, לא היתה יחנא דודתי בקו-הבריאה ולא אכל דודי שכנא לתיאבון. ובצאתו ביקש שלושה רקיקים בשביל זוגתו… בהגיע תור בני השני להימוֹל, נהפך הסדר, דודי שכנא לא יכול לבוא ודודתי יחנא לקחה בשבילו הביתה ראש דג…
כן נשען האחד על השני במאכלו ובדעותיו…
בהתוַכח דודי שכנא עם איש, ובהיוֹת ידו על התחתונה, היתה אחרית דבריו: אני לא אסור מדעתי, כי גם יחנא שלי מסכמת לזה… וכנגד הסכמת יחנא לא יועילו כל הגיון וכל ראיה שבעולם. ודודתי יחנא היתה מתחלת באמריה: “שכנא שלי אומר…” “שכנא שלי חושב…” ובזה תמכה כל יתדותיה…
ושלום-הבית שלהם! אני הייתי שולח את חוָה’לה אשתי אל דודתי יחנא, ללמוד ולדעת איך לכבד את הבעל, והיא היתה שולחת אותי אל דודי שכנא, ללמוד את מעשׂיו, איך להתנהג כשורה עם האשה…
אך לא היה כל צורך ללכת אליהם. דודי ודודתי היו באים אלינו פעם בפעם לעשׂות שלום ביני ובין חוָה’לה אשתי, אם אך לקחה אזנם שמץ דבר מכל אשר נפל בינינו… הם היו לנו לשופטים ולבוררים, ואנחנו היינו טוענים לפניהם כבעלי-דינים, ועל דבריהם נשען שלום ביתנו…
תדע, ששָׁנים שתים אחרי מותם של הדוד שכנא והדודה יחנא (שניהם מתו בשבוע אחד) נתפרדה החבילה…
חוָה’לה לקחה שני ילדים ואני לקחתי שני ילדים… היא נישׂאת אחר-כך לאיש, ולי יש זה כבר אשה אחרת… ודרים אנחנו בערים רחוקות זו מזו; מצב שנינו איננו בטוב – אך גם זה אינו נוגע לכם…
העיקר, שדודי שכנא ודודתי יחנא הם בעולם האמת… והם יודעים מי בנו האשם, כי שבת שלום הבית, אני או היא…
אך ינוחו הם בשלום על משכבותם… שתי מצבותיהם התעקמו ונתקרבו זו לזו… הגשמים שׁחקו את האבנים ומחקו את האותיות… פנקס החברא-קדישא נשׂרף באש, ועתה אין עוד איש יודע איזו מצבת שכנא ואיזו מצבת יחנא…
אני וחוָה’לה לא ננוח במקום אחד – אך גם הדבר הזה אינו נוגע לכם…
אשת חבר / יצחק ליבוש פרץ
חדר של ד' אמות, קירותיו רטובים, פינותיו מכוסות קורי עכביש, ויתד בתווך לקורה – זכר למנורה; בו כירים ריקים, תנור מלא בקיעים, שלושה כיסאות, שולחן וארגז …המחסור והעוני נשקפים מכל עבר ופינה.
בערשׂ שוכב נרדם ילד, אשר פניו ירוקים וראשו גדול יותר מדי. על הארגז יושבת האם ומניעה את ערשׂ הילד ושומעת את הלימוד של אישה היושב אל השולחן, כל אלה יחדיו ממלאים את החדר עד אפס מקום.
והוא קורא בקול זמרה נעימה, איזה מלים יבלע כבכּורה בטרם קיץ, ואיזה מהן ימשוך כמשוך היובל; יש מלים אשר תפולנה מלשונו כמו מעצמן, יש אשר הוא יהדוף אותן בחפזה ובכוח, ויש אשר יוציאן בשריקה מבין השינַים. לרגעים יחטוף לפתע פתאום מכיסו את המטפחת, שהיתה לפנים אדומה, ימחה זעת מצחו ומיץ אפיו, אחרי כן יניחנה על ברכיו ומשם יחטפנה וישיבנה אל כיסו, או יקח אחת מכנפותיה לנקות בה את שיניו. גם כשוב המטפחת אל המנוחה עוד לא תדענה ידיו מנוחה; הימנית תסלסל בפאותיו, השׂמאלית תמשש את זקנו, או יחדיו תכּינה על הברכים או על השולחן …כל עצמות האיש מלאות תנועה; רגליו יהפוך תמיד, רגע יניח העליונה על התחתונה ורגע להפך, פעם יגביה את הימנית לשׂימה כר לשבתו, ופעם תקח השׂמאלית את מקומה, וכולו מתנועע כקנה לפני הרוח, גם המצח עובד את עבודתו בהיקמטו פעם לארכו, פעם לרחבו ופעם לאורך ולרוחב יחד, אז ירבצו הקמטים כעין קמץ, השתי לרוחב מלמעלה וחצי העֵרב לאורך מלמַטה, ופתאום ייעלמו כל הקמטים והנה חלקלקות על הפנים והמצח, אות הוא כי הודוֹ"ק נגלה לפניו כספר פתוח! ואז הוא מרבה לשאוף את הטבק בחוטמו המכוסה זיעה, וכך הוא לומד בחשק, באהבה ובהתלהבות, ואשת חיקו שומעת ונהנית בעולם הזה! את ערשׂ הילד הישן תניע ברגלה בלי דעת, ועיניה תלויות בבעלה. על פניה שפוכה קורת-רוח ועיניה מפיקות גאוָה וגדלות: הן לריעותיה נתנו נדוניה הרבה יותר מאשר לה, ובעליהן במה נחשבים הם נגד בעלה, גם לא כקוף בפני אדם.
אך פניה התחילו להשתנות.
פתאום זכרה, כי יום החמישי היום ואין אגורה ליום השבת העומד אחר הכותל, זכרון היום הקדוש הניס מפניה את גאוָתה, ואחריה גם את קורת-רוחה. אחרי-כן העיפה עיניה בעד החלון ותרא כי כבר פנה היום – וַיעבור צל ויכס את פניה הדלים. מן החלון שבו פניה אל הערשׂ, עוד מעט והקיץ הילד ובבית אין נטף חלב, והילד חולה – אז הרעב הצל וֹיהי לערפל, ובהוסיפה לחשוב מחשבות, כי גם חג הפסח הולך ובא, היה הערפל לעננה; ובהוסיפה לחשוב מחשבות, כי גם חג הפסח הולך ובא, היה הערפל לעננה; ובבקשה חשבונות, כמה נחוץ לה עוד **עד ** ימי החג, וכמה היא צריכה בשביל החג, והבעל מלבד תורתו אינו משׂתכר מאומה, ואך אל הרבנות עיניו תלויות, בזמן שהרב דמתא חי וקיים וכוחו בעצמיו, ובכל ערי הסביבה ישנם רבנים חיים וקיימים ובריאים – היתה העננה לענן כבד נושא זיקים וחזיזים באשפתו! וכבר האירו הברקים בעיניה הקטנות, הבוערות מתחת למטפחת ראשה!
לאט לאט עלתה סערת רוחה; הנה החלה לפכור את אצבעות ידיה – סימן מובהק כי עוד מעט ויבוא הסער! שׂפתותיה רועדות, הבל פיה חם, ובכבדות תשאף רוח, אך בכל כוח ועוז תעצור ברוחה …כי הלא הוא עוסק בתורה!
אך בקראו בניגון: “שמע מיניה תלת” וַיפרש בנעימות: “איז פון דאַנעַן געֶדרינגעֶן …” אז הפכה פתאום המלה האחרונה “געֶדרינגעֶן” לזיק אשר נפל באוצר אבק-השריפה – וקללה נמרצת התפרצה פתאום מלב האשה, מעין המלה הזאת.
והוא נזעק פתאום ממקומו, נרתע לאחוריו כאילו נפל הרעם משמים טהורים.
והיא – מפיה יז קצף, וחרפות וגידופים יצאו תכופים; כבר נגדעו בריח ודלתים, ונפרצה הגדר.
– היודע אתה רשע! – קפצה לקראתו בצפורנים מוכנות לטרוף – היודע אתה כי ערב שבת היום, כי “ערב פסח” עתה, כי הילד חולה …כי אין מאומה, אין חלב? היודע אתה זאת, גזלן?!
אך פתאום נעלמה דומיה מעוצר כעס ויגון.
נפלא מאד כי הילד לא נעור מתרדמתו, אך אימה חשכה נפלה על האיש, עיניו נסבו ורחבו כפלים ורעד קדרות יתקפהו.
אולם לאט לאט שב לאיתנו, בראותו כי צפורני אשתו ולשונה חדלו פתאום מעשׂות את מלאכתן והעינים שבו לקטנותן, ואז לבש כגבר עוז ויקרא:
– אשה ארורה! מה עשׂית? – וַיך בימינו על השולחן – מה עשׂית? עווֹן ביטול תורה! הנשמעה נבלה כזאת, לבלי תת להבעל ללמוד תורה? הידעת את עונה הגיהינום? אש ומים, ארבע מיתות בית דין, סקילה, שׂריפה, הרג וחנק, היינו: להפיל מן ההר אל הבור ולסקל באבנים; לשפוך אל הפה בדיל רותח, השׂורף את הכליות; להרוג בסַיִף בחרב; וחנק: לשׂים מחנק לנפש …לא כחנק דודך הסוחר המשוגע, אשר תלה את עצמו בחבל עת פשט לנושיו את הרגל, כי אם חנק מידי שמים, חנק שאין לו סוף …ביטול תורה! השמעת? ובשביל מה? בשביל חיי שעה, חיי העולם הזה! ומי נותן לצפורים? הגידי, מי נותן לצפורים אוכלן? הלא שבת שירה רק פעם אחת בשנה, ובכל השנה מי נותן להן! כופרת את בהשגחה? ארבע מיתות בית דין, סקילה, שׂריפה, הרג וחנק!
רוח הדרשן צרר את האיש בכנפיו; אך פתאום זכר את מעשׂהו, פתאום התפלא על גבורת עצמו ועזותו, פתאום זכר את האשה ואת צפורניה, מפיו נעתקו מלין, עד מהרה היה הזאב לארנבת, שאין כוחה אלא ברגליה, וַיכסה כרגע את הגמרא.
– חנק! – קרא עוד הפעם בעמוד רגליו על המפתן, וַיברח אל בית המדרש.
קול מַשק הדלת העיר את הילד. פניו פני הדונג, התעקמו לבכי בקול דממה דקה, אשר מצא מעצור בחוטמו האדום והקמוץ, האשה לא שמעה את קול הילד.
– הכן הוא? – קראה במר נפשה – כן? …חנק הוא אומר, חנק? ועל מה זה חנק? את דודי הזכיר לי …דודי חנק וגם אני בחנק …יהי כן, חנק! המעט לו עוד! עוד חנק עולם, עוד גם אש ומים, אבנים וברזל …ביטול תורה, אמר, ביטול תורה! ולמה לי עוד חיים? הן רעב וצמא אסבול, עוני וחוסר-כּוֹל אשׂא, נר לברך את השבת אַין, המנורה נתונה בעבוֹט, בגד אין, הצרות והדאגות שלי היו כולנה, ועוד ארבע מיתות בית דין! …
הילד הרים את קולו בכל כוחו, אך האם לא שמעה.
– ארבע מיתות בית דין! ביטול תורה! גיהינום! עולם הזה אַיִן, עולם הבא גם כן אַיִן – יהי כן! הוי חבל, תנו לי חבל! לא ימצאני עוד בשובו, יבקש לו אשה אחרת, אם אחרת לבנו. חבל תנו לי, חבל!
הילד בוכה, אך היא אינה שומעת, סערת רוחה עלתה עד מרום קצה, בדעה מטורפת תרוץ הנה והנה לבקש חבל, עד אשר מצאה אותו בין התנור והכותל.
לעג מר וצחוק פרוע העוו את פניה באופן נורא מאד.
– כן, חנק! גם דודי חנק את עצמו, אחר כך התנועע כמנורה …פה היתד ומנורה אין, אני אהיה המנורה, כן, כן! חנק!
עודנה אוחזת את החבל, והילד אסף שארית כוחו וַיצעק צעקה גדולה. אמו כמו נעורה פתאום וַתרעד. רואה היא את הילד והוא חפץ לקום, עוד מעט ויפול מערשׂו.
רגש-אם נעור בקרבה וַיך לבה כפטיש חזק, אך גם הכעס והתמרורים לא עברו, וַתשלך את החבל וַתּרץ אל הערשׂ וַתשכּב את הילד בחוזקה.
–ממזר! – קראה לו – הגם לתלות את עצמי לא תתן? הוי רוצח!
הילד בוכה תמרורים.
– אכן רעב אתה, רעב! קראה בכעסה והוָתה – רעב אתה …. הא לך לינוק.
ותתקע בפיהו את אצבעה הרזה.
תור האביב הגיע והחורף עודנו שׂורר בכל תקפו על ארץ רבה. החורף האכזר! המעט ממנו המכאובים אשר הביא לעניי אדם זה שישה ירחים! את כל עמלם אכלו התנורים, ומעט תפוחי-האדמה אשר חשׂכו לימי החורף קפאו במרתף; וכל זה איננו שווה לו. עוד מעט והגיע חג השבועות, והוא – ממקומו לא ימוש. הנה בוקר לא עבות, והשמש יופיע בהדרו והפיץ קווים חמים על הארץ, העטופה רגבי קרח ושלג, הילדים הקטנים מתפרצים זעיר שם זעיר שם מן ה“חדר”, המלא צחנה וריקבון, החוצה, לשאוף רוח צח ולשחק לפני האורח – השמש. הנערים ישׂיחו כבר על אודות הנהר. יום ל"ג בעומר כבר עבר, האנשים יפשטו את אדרות-הכבשׂים מעליהם ובעלי-המלאכה ישׂמחו לקראת היום הבהיר והחם, ידיהם לא תקפאנה עוד מקור וילדיהם הקטנים ירדו מן המיטות לשׂחק ולהשתעשע. הערב גם הוא חם ונעים, השמים טהורים, רבבות כוכבים נוצצים ומזהירים, והתקוָה תתגנב אל לבב כל גבר, כי עוד מעט ובא האביב.
וַיהי ערב וַיהי בוקר – והנה אד אפל יכס את כל היקום, השמים מתכסים בעננים, וגגות הבתים – בשלג. מדמנה בחוצות וקרום כפור דק זעֵיר שם עליה. עוד מעט ופתותי שלג נופלות ארצה, ואחריהן – גשם שוטף וקר.
אך לא לעולם חוסן האכזר הזקן. עוד שבוע, עוד שבועים וקצו יבוא. יד הצעיר המלא כוח-עלומים תגבר עליו, ויירשנו; אולם מי יעצור כוח לשׂאת את ידו הקשה עד העת ההיא?
יש אשר החורף והאביב מתחלפים זה בזה פעמים אחדות ביום אחד.
ביחוד רע ומר אז לנשים נושׂאות הסלים. הגשם והשלג יורדים ארצה ומרטיבים את בגדיהן. כל עצמותיהן רועדות מקור והן שולחות את אצבעותיהן הקופאות אל קדירות הגחלים אשר תחתיהן, ופתאום תגיח קרה ובגדיהן הרטובים מהגשם ומהשלג ידבקו אל בשׂרן, הפירות והתופינים אשר בסליהן יקפאו. אך ברוך השם! הנה השמש יופיע מבין העננים ומחומו יימס הכפור אשר על הבגדים ויהי למים נוטפים ארצה, והנשים תשאפנה אל קרבן את האוויר החם במאמצי-כוח. וכעבור רגעים מספר יתחולל עוד הפעם רוח קר ויביא עננים שחורים בכנפיו, השמש איננו ופתותי שלג גדולות יורדות ומכסות את הנשים וסחורותיהן גם יחד.
בעיר מהומה ומבוכה. חמת ה' נתכה על עוללים ויונקים, בקרב “התולעים הקטנים” – מגיפת ה', מבתי-המדרש ומבית-הכנסת יישמע קול בכי ויללה. זעקת אמהות רחמניות קורעת שמים. נרות למאות יאירו בכל פינות בתי-התפילה ו“החברת תהילים” לא תדום אף רגע מהתפלל בעד החולים הקטנים.
אסכרה, אדמת ואבעבועות – וכפעם בפעם יכבה נר שעוָה ירוק וקטן. את השעוָה תכלינה המחלות, ואת הפתיל ישאו ה“נושׂאים” בעריבה אל חצר המוות.
“והחזיקו שבע נשים באיש אחד” – הוא רופא העיר, ומי זה לא ידע את הרופא? הן יליד העיר הזאת הנהו. שמואל עושׂה-החבלים הוא אביו, וב“חדרי” העיר למד מנעוריו.
נשי רבותיו תקראנה אותו עד היום בשם “יעַקלה”, הנשים הצעירות, אשר שׂחקו אתו יחד בחול בילדותן, תקראנה לו “אדוני גוֹלדרינג”, ואלה אשר לא ידעוהו מעודן – “אדוני הרופא”.
כל אנשי העיר יזכרו עוד את העת, אשר החל ללמוד “חומש” ולהניח תפילין. אחדים יזכרו גם את “הדרשה”, אשר דרש לפני הקרואים אל המשתה, אשר עשׂה אז אביו – הוא היה באמת “עילוּי שבעילוּיים”. וכאשר החליט שמואל אביו לשלחו אל הגימנזיום, בכתה אמו הצדקנית בלי הפוגה, עד אשר כלו בדמעות עיניה, גם התעלפה פעמים רבות וַתפול לרגלי אישהּ, ותענה בצום נפשה ימים רבים, וכל אלה לא הועילו לה. עתה שב לעיר מולדתו מוכתר בתואר “דוקטור”. ובשעה ראויה, בשעת המגיפה. אומרים כי היודע את “האותיות הקטנות” יודע דברים אחדים בוַדאי. ובני העם מושכים אותו מבית לבית.
– אדוני הרופא, בשם ה'! – קראה אשה זקנה אחת, באוחזה בדש מעילו מימין – מַהרה ובוא עמי אל “ההקדש”, כי האילמת נפלה למשכב.
וכל הנשים הרפו ממנו בראותן את “מירל” הגבאית. ידוֹע ידעו כי "פה קדוש " לה ולה הנצחון תמיד, גם ברחוב גם בבית-הכנסת. אישהּ, “יונה הארוך”, מלמד-גמרא, יקלל אותה תמיד קללות נמרצות, ומירל לא תרגז ולא תתקצף. מירל שומעת במנוחה את כל הקללות המעורבות במלות עבריות ותלמודיות, ואחר תשב ותשנן אותן ברחוב ובעזרת-הנשים, ובעלות-ריבה תאלמנה מפניה, מבלי דעת עד היכן הקללה העברית מגעת.
בחצר “ההקדש”, המלאה רפש וטיט, ישׂחקו יחד ילד כבן ארבע שנים וילדה כבת חמש שנים. היא לשה עוגות מן הטיט אשר לפניה, והוא שׂם אותן בבור קטן, אשר היה להם לתנור.
– כשוב אמנו לאיתנה – אמר הילד לאחותו – תמכור את אשר נאפה והיה לנו כסף רב!
– התדע מה? – ענתה הילדה – נעשׂה נא לנו גם אנו חנות קטנה.
דבריה מצאו חן בעיני הנער וַילכו שניהם יחד לתוך מקום בחצר, אשר יסכון לחנות. בירכתי החצר ניצב ה“ארון” ועליו מעטה שחור, מרוקם באותיות אדומות “צדקה תציל ממות” ובו בחרו להם הילדים להניח עליו את עוגותיהם.
מן ה“הקדש” יצאה “בריינה העבה”, אשה גבוהת-קומה ובריאת-בשׂר; צעדיה קטנים, עד כי תיראה לא כהולכת כי אם כמַחלקת על פניי הארץ. כל ריס לא נראה בעפעפי עיניה הירקרקות, אשר היו נטויות אל הפוזמק שבידיה, ואך שתי טפות דמעה גדולות נזלו לאט על לחייה העבות הקמוטות. והנה “מירל” צולעת לקראתה בחצר. פניה ירוקים ומלאים קמטים, ראשה הקטן, אשר ידמה בגודלו לאתרוג קוֹרפוּ, נע הנה והנה בלכתה, ומבעד למטפחת ראשה נראו על מצחה משקפים, אחוזים בחוטי ברזל עבים, אשר השתמשה בהם אך לאמירת ה“תחינות”.
– האַתּ זאת, מירל?
– מאין תבואי, בריינה?
קול בריינה היה עבה וגס כקול המנקים בארובות, וקול מירל היה דק ומצלצל, ובדבּרה נפסק לרגעים, לשונה התנהלה בכבדות עוד רב יותר מירכה הצולעת, ובכל זאת היה פיה “פה קדוש”.
מאין אבוא – ענתה בריינה – אם לא מאצל האילמת? מה תחשבי, מירל יקרה? ממנה נוכל לקחת מוסר. נראה בחוש, כי בשׂר-ודם אך חרס נשבר, כפיס עץ, אפס ואין.
– צר לי עליה, האומללה – קראה מירל בהריחה טבק – הנני הולכת אליה גם אני.
– ואני, האם עזבתיה? אך מה אעשׂה ואישי הרעבתן, אופל יקחהו, רבונו של עולם, בבואו לאכול, לא יחשה ולא ישקוט כזאב-ערבות עד אשר יאכל די שׂבעו.
– ואישי, התדַמי כי טוב הוא ממנו? המעט הוא אשר אשׂא ואסבול ממנו? אך מה נוכל עשׂות, ולכך הן נוצרנו. כל אחת ממנו תשׂא את צרור תלאותיה עד אשר תשכב בקבר, שם אולי ננוח.
– לכי נא, מירל, אליה, כי אין איש שם, אשר ישׂים עינו עליה, וזה שלושה ימים בוַדאי שהיא גוססת. שמעיני, מירל, היא באמת “נשמה כשרה”. מעודי לא ראיתי, כי ייאבק איש עם המות זמן רב כזה, כמוה. לו שמעת את נהמה …ומה שוּנו פניה …היוכל איש להכירה? עץ יבש …ורגליה כשני גושי קרח …
– רחמנא ליצלן! – קראה מירל – וכמה ימי שני חייה? אפונה אם הגיעו לשלושים.
– אולי שלושים שנה. עודני זוכרת אותה מלפני השׂריפה, בטרם נאלמה לשונה, הן אך שנות מספר עברו מן העת ההיא ועד עתה; ועתה – אני הזקנה עודני בריאה, אף כי עשׂר פעמים ביום אתפלל אל ה' כי ישלח לי את המוות, המלאך הגואל מכל הצרות, והכבשׂה התמה הזאת …אך אל נא אפתח פה לשטן. ומי יבין אפוא את דרכי ה', שאינני ראויה גם להזכיר את שמו הקדוש!
– למה תשאלי כזאת? …אשר ייקרא, עליו ללכת …
– שמעתי אומרים לי – הוסיפה בריינה לדבּר – כי הרופא נתן לה היום סמי פּיזם …לו הייתי אז על ידהּ, כי אז לא נתתיו לעשׂות את הנבלה הזאת.
גם למירל חרה הדבר הזה, זה כבר “הרעישה את העולם” על הרופא הזה, באמרה, כי “שוחט” הוא.
– ומה תחשבי אַתּ? אילמת עניה! את אשר יוכיח ה‘, ייסרו גם אנשים, כן, בריינה, אם יסתיר ה’, ברוך הוא וברוך שמו – וכדבּרה הרטיבה אצבעותיה ברוק פיה וַתנַגב אותן בכנף שׂמלתה – את פניו מאיזו משפחה, אז תדעך כנר. תיכף אחר חתונתה מת עליה אביה ר' דוד’ל, זכרונו לברכה, שנתים ימים אחרי-כן מת עליה גם אישהּ, תבּדל היא מהם לחיים ארוכים, רבונו של עולם, ויהיו לה למליצי-יושר; ועתה אמר הרופא נואש גם לחייה …הרופא ימח שמו! …לו ראית איך יתנכר אליה, כמו לא יְדָעה מעודו. ומי כמונו יודעות, כי בשכבר הימים ידעו היטב איש את רעוּתוֹ.
– הסי נא, הסי! אכן מצאת לך שעת-הכושר ומה לדבּר …
– חלילה לי, חלילה! האינני יודעת, כי עווֹן פלילי הוא לקטרג על חולה, ומה גם בעת שהנשמה תכּוֹן לתת דין וחשבון לפני בית-דין של מעלה! אנוכי לתוּמי אדברה …מה פשעם ומה חטאתם אם התרועעו יחד? בבית אחד גרו, וצעירים לימים היו …ובאמת –
השעון השמיע: אחת, שתים, שלוש. ובריינה אחזה את ראשה בידיה.
– רבונו של עולם! המרק, המרק שלי! בלי ספק לא נשאר עוד ממנו גם זכר. כל מחלה וכל מכה, הכתובה כתוכחה, תחול על ראש אישי היקר, רבונו של עולם! התדַמי, מירל יקרה, מי יגש אל הכירים לשׂים עין על הפרוּר לבל יהי למאכולת אש? אש תאכלנו, רבונו של עולם! די לו כי מתגולל הוא אחרי-כן עלי.
– לכי איפוא, לכי, בריינה, האם לא אדע ולא אחוש זאת גם אני! בהביטי אל פנַי, אראה גם את פניך, הן זה גורל כל הנשים ומנת-חלקן בחיים; לכי איפוא, בריינה לכי –
– היי שלום, מירלה!
– לכי לשלום, בריינה!
שתי הנשים נפרדו אשה מרעותה, אך בריינה שבה כרגע.
– עוד מלה אחת, יקירה, הגידי נא לי: האם לא טוב היה לשלוח להגיד זאת לר' דוד’ל, זכרונו לברכה? ובאמת – מדוע לא? ומי זה מחייב לעמול בעדה יותר מהאב בעד בתו היחידה?
– בוַדאי, בוַדאי! צדקת מאד, בריינה, הלא כה דברי אישי תמיד, כי שמה עליונים למַטה ותחתונים למעלה. מי יודע, אולי הוא שמה מן הנכבדים?
בין כה וכה ראתה מירל את הילדים המשׂחקים יחד בחצר.
– ראי נא, בריינה – הוסיפה מירל לדבּר – הנה אלה הצאן לא ידעו מאומה, כי עוד מעט נלקח רועם מעל ראשם. הצפורים האלה לא תדענה כי קנן ינוע, ועוד מעט ונפל מן העץ ארצה.
בריינה קרבה אליהם.
– אוי ואבוי לעווַנותינו הרבים - קראה מירל עוד – בבית הורים כבר היה לומד נער כזה “חומש”, ועתה הנהו משׂחק בעוגות טיט. בראותי זאת יגוַע לבבי. הלא כה דבר אישי: “מפי עוללים …ההבל היוצא מפי תינוקות של בית רבן עולה ישר השמימה …”
–הביטי נא היטב – קראה בריינה גם היא – בפני הילד, וראית אם לא פניו כפני האילמת ממש: הנה הפנים החיוורים, הנה השׂערות השחורות, הנה העינים הגדולות ממראה התכלת, כן, כן! לא כן הילדה, הָניה; פניה דומים ממש לקלסתר פני אביה רבי זַיינגויל ז"ל, להבדיל בין החיים והמתים: הנה חוטמו הגדול, פיו העקום; גם היבּלת החלה לצמח על לחיה השׂמאלית. התראי, מירל – הוסיפה בריינה בקול פחדים – הנה גם חטוטרת יש לה.
– התחכמי איפוא ותבואי עד חקר הנהגת שמו הקדוש – קראה מירל, – ובאמת, לפי שׂכלי הקצר היה ראוי להיות להפך. הן …אל נא אחטא במוצא שׂפתי, נער כי ייוָלד, אם גם מום בו, נער הוא, ואם לא תהיינה עיניו כיונים, וגם גם יהיה עיוור באחת מעינו, האם לא יוכל להיות לסוחר, למלמד ואפילו לרב בישׂראל?! – ולמה לא? העיקר שיהיה לו מוח בקודקדו, שיבין את “האותיות הקטנות”, זה הוא העיקר. לא כן גורל נערה; כי מה אנחנו הנשים, אם לא השׂעיר לעזאזל? אמנם כן – נאנחה מירל מרה – רע ומר גורלנו. ובאמת, מי זה לא ידע כי פנים רעים – חסרון גדול הם ל“שידוך”, ומה גם חטוטרת …
– מה אומַר לך, מירלה, אזני לא תשׂבענה משמוע את דבריך הנעימים, כל מלה ומלה תמתק בפי כנופת-צופים.
התהילות האלה נעמו למירל מאד. עיניה הקטנות נוצצו מרוב שׂמחה ותוסף לדבר:
– אל נא נחטא בשׂיח שׂפתותינו. מי יאמר לו מה תעשׂה? הן גם מלאכים ושׂרפי-מעלה יחילו מפניו, אחד הוא אך הצדיק מקוֹזיניץ, אשר יחַווה תמיד את דעתו לפני הקדוש ברוך הוא. ואולי להיפך: אולי היה כן רצון שמו הקדוש, ברוך הוא, כי תהי רעת-מראה ובעלת-מום, באמת, בימי הדור החצוף הזה …בלי צניעות, בלי בושה …רבות רבות תראינה עיני בלכתי ל“תיקון חצוֹת”, ומה גם לסליחות – הנערה הזאת תהיה יתומה עזובה, מי ישגיח עליה או מי ישׂים לב אל דרכיה? – ובאמת הן כל הנערות תהיינה, ברוך השם, ל“כלות”, וכל ה“כלות” תינשׂאנה, וכמעט כל הנשׂואות תלדנה, ברוך השם, בנים ובנות; אם כן איפוא, מה מנהּ יהלוֹך, אם יש בה מום אם אין, אם חוטמה עקום או ישר? הבל הבלים! האיש אשר חטוטרת לו על שכמו – ישׂאנה. הלא כה דברי מנדיל אישי תמיד: “עולם כמנהגו נוהג”. שם, בעולם האמת, לא ישאלו את ה“בשׂר ודם”: אם היה חוטמך ישר או עקום? אם היו לך עיני יונים או עיני חתול? לא, חס וחלילה! אך זאת ישאלו: “עסקת באמונה? נזהרת במצוַת חלה, בהדלקת הנר, בנטילת הצפרנים?” וכדומה למשל: העיקר הוא, כי נעשׂה כל מעשׂינו כ“משה מורשה”, כמו ה“אבות” וה“אמהות”, והשאר – הבל הבלים!
– אמת, אמת – הסכימה בריינה בנענעה בראשה.
– ואם גם אני צולעת על ירכי – הוסיפה מירל בגאון – האם לא זקנתי עם בעלי הנבזה? האם לא ילדתי לו בנים? לוּ היה לרצון לפני רבון העולמים, כי עתה היו לי שנים-עשׂר “עשׂרת השבטים”, ועתה נשארו לי חמישה … ואם הוא יקללני תמיד קללות נמרצות, בכל זאת …בכל זאת, האם לא יכבדני בלבבו? האם לא ישלים את כל חפצי? ובאמת האם לא ידע, כי אשה צנועה הנני ומלומדת? …
– לעומת זאת אומר אישי – רבּוֹניה דעלמה כוּליה? – שבמקום האחת, בת חמישים וארבע שנה, טוב לו שלוש, בנות שמונה-עשׂרה …
– הרפי נא הרפי מדבּר כזאת. אין זאת כי מתבדח הוא – ניחמה אותה מירל.
ושתי “הגבאיות” האלה שכחו לגמרי את האלמת. אך בעת ההיא נשמע קול איום מן ה“הקדש”, הוא קול נהמת החולה, הילדים רעדו מפחד, עד כי עוגות הטיט נפלו מידיהם ארצה.
– הוא קול האילמת – נאנחה בריינה.
מירל מיהרה לבוא אל ה“ההקדש” פנימה ותלך הלוֹך וצלוֹע עד אשר נעלמה אחרי הדלת, ובריינה עמדה רגעים מספר על מקומה ותחשוב מחשבות. פעמים אחדות שלחה את שפוד-הסריגה אשר בידה אל תחת אזניה. אחרי כן הגיעה את כל גוָה העבה ואת שפוד הסריגה תחבה בפוזמקה אשר בידה ותגש אל הילדים.
– למה לי לשאול את פיו? – דברה אל נפשה – לו אגרוף, ולי צפורנים, אם יקח הוא את המגרפה, אקח אני את המרדה. קומו ילדים, ולכו עמי ונתתי לכם ארוחת-צהרים.
ובריינה אחזה בידי הילדים ותוציאם מחצר ה“הקדש” להביאם אל ביתה.
_____________
בבוא מירל אל ה“הקדש” ומשם אל החדר אשר שכבה שם האילמת, מצאה שם גם את הגבאית “פרידה השחורה”, אשר ישבה על יד המיטה וַתּקרא בדממה באזני החולה מספר “מעבר יבּוק” ב“עברי-טייטש”.
– אל רחום! – קראה מירל בקול – האמנם?!
– למה תשאלי, מירלה – ענתה פרידה – עוד לא ראית גוססת כשרה כמוה. אם אך אחדל רגע מקרוא באזניה, תזעק זעקה גדולה ועלי לקרוא הלאה. אך זאת נשמה כשרה!
מירל לקחה בידה את ה“מעבר יבּוק” ותשב על יד המיטה על מקומה של פרידה, ופרידה השחורה קמה וַתמח את דמעות עיניה במטפחתה האדומה. רגעים מספר עמדה שחוחה על פני החולה ותנענע בראשה.
– הרואה אַתּ, מירלה? עיניה פקוחות, אך לא תראה מאומה …שׂערותיה הלבינו …בת שלושים שנה!
מירל לא ענתה מאומה, וַתּשׂם את המשקפים הגדולים על חוטמה הדק והקטן וַתּחל לקרוא.
– אֵל אחד בשמים! –הוסיפה פרידה לדבּר – הוא יראה וידע את מחשבותיה ורגשותיה כעת. התדאג לילדיה? התזכור עוד את ימי נעוריה.
_____________
אמנם כן. במוח החולה תעבורנה כל שנות ימי חייה.
בדמיונה והנה היא נערה בת חמש-עשׂרה שנה, יתומה מאמהּ, ועליה לבד לכלכל את עניני הבית. אך קום תקום ממשכבה בבוקר, והנה ידיה מלאות עבודה, תרחץ את ידיה ואת פניה, תסרק את שׂערותיה השחורות והארוכות, תטאטא את הבית, ואחר-כן תחמם את המיחם הקטן; אך המלאכה האחרונה לא נעשׂתה כה מהר, וראשה סובב עליה כגלגל מן הקיטור והעשן, שעלו מן המיחם בנפחה בגחלים. פניה היו חיוורים תמיד וגם אודם קל לא נראה על לחייה; ואביה היה נאנח תמיד בהביטו אליה: “כאמא כן בתה!”
אך מי ישׂים לב לדבר הזה? עליה ללכת לקנות לחם; בעד שתי אגורות חלב-חמוץ, ועוד דברים נחוצים לארוחת-הבוקר, ואז תחל להכין ארוחת-הצוהרים, העבודה אשר לא נעמה לה ביותר היתה ללכת אל בית-המטבחים לקנות בשׂר, כי בהרים הקצב את קרדומו מעל ראשי הנשים הסובבות אותו, לחטוב את הבשׂר, עבר קור בכל עצמותיה, ראשה כבד עליה ואוזניה צללו, על כן לקחה תמיד את כל אשר נתן לה הקצב ולא הפצירה בו, ככל הנשים, לתת לה “חלק רך וטוב”. גם הקצבים הביעו תמיד תהילת “חנה החיוורת”, באמרם כי כל הנשים אינן שווֹת אצבעה הקטנה.
את הבשׂר עליה לשרות במים, למלוח, להדיח, ואחרי-כן לשפות את הקדירה על האח. אחרי מלחה את הבשׂר היא מַצעת את המיטות ומבעירה את האש. הקדירה רותחת כבר על האש והשעון השמיע כבר אחת, שתים, עד שתים-עשׂרה פעם. פניה החיוורים יאדימו פתאום כשני. היא מבטת כה וכה, והנה אביה איננו בבית, היא פותחת לה בלאט את הדלת ויוצאת אל הפרוזדור. שם תעבור על פני פתחים אחרים, אף תתעכב לרגעים על-יד כל דלת לראות, אם לא יצא מי, ויוצאת את החצר ושם תעמוד בשער הרחוב הצר – ריק. היא מַטה את אוזנה אל הקיר ושומעת קול צעדים, גל דם חם זורם אל פניה: “הוא הולך!” וכרגע תראהו מרחוק, לבוש מעיל ממראה תכלת ועליו נוצצים כפתורי כסף, ככוכבים בתכלת הרקיע, וצרור ספרים תחת זרועו, ועיניו נטויות אל השער. ובראותו אותה יעבור צחוק-חן נעים מאוד על שׂפתיו. הוא ימהר לגשת אליה, ולבה יענה כהד לקול צעדיו. בהתקרבו אליה תרעדנה שפתותיה. והנה הוא ניצב לעומתה …ראשה סובב סובב עליה כגלגל. למען לא תפול ארצה תשלח מהר ידיה לאחוז בשער, הוא ישׂח אליה והיא מרגשת את נשימתו החמה. בין כה וכה תסוב איזו דלת על צירה והוא יחליק מהר בעד השער.
בשעה השלישית אחרי הצוהרים יישנה המחזה הזה.
אחרי ארוחת-הצוהרים תשב לתפור ולתקן כותונות. מן הבית השני יחדור עמוק ללבבה קולו הנעים עם מלים זרות ומשונות – ואף גם זאת מה ינעם לה לשמוע ולהקשיב …אך לפעמים יכאב לבבה. מאד תתאו לדעת מה פשר המלים האלה – –
_____
השמש תרד מעט מעט לפאת ים עד אשר תסתר כולה, ואז יבואו האנשים עם הנשים הגרים בחצר וישבו יחד על המושב אשר לפני השער, לדבּר ולשׂוחח כחפץ לבבם, היא פותחת את החלון ומוציאה את ראשה החוצה, לשמוע בספר שמואל עושׂה-החבלים על אודות בנו, כי הוא התלמיד הנבחר בהגימנזיום, כי על כל לימודיו יינתן לו הציון חמישה, וכי כל מוריו יאהבוהו; וכי היה יהיה בקרב הימים לשׂר-העיר, לשׂר-מחוז ואולי לשׂר-פלך.
– ישמרנו ה'! – קרא אחד היושבים – לו היה פה שׂר יהודי, כי עתה הצר לנו רב יתר.
– ואיפה אני? – – קרא שמואל ברוגז – האם אתנהו ללכת בשרירות לבו? האם לא אביו הנני?
בין כה וכה התגנב יעקב אל הבית פנימה ויעמוד לימינה, וישען על החלון, וראשי שניהם נגעו זה בזה …מאז לא שמעה עוד את אשר ידבר בחוץ, גם את דבריו, אשר דבר באוזניה, לא שמעה ולא האזינה.
___________
– קומי נא, בתי היקרה, אך אל תפחדי – עורר אותה אביה משנתה באחד הלילות – קומי נא, כי שׂריפה בעיר, הנה קול המון פעמונים.
ברגע ההוא נפתחו תריסי החלונות ברעש והמולה, ולשונות להבה התפרצו פתאום אל תוך הבית, ותמונות שחורות ואיומות נראו לעיניה בתוך הלהבה …אחדות עופפו אליה ואחדות אל אביה – ומרוב פחד התעלפה.
כאשר שב רוחה אליה, שכבה ברחוב העיר ואך כותונתה כיסתה מעט את מערומיה. מסביב היה אור. להבות אש עפו מכל העברים ברעם וברעש כהמון שֵדי שחת, להשחית ולבלע בתים ויושביהם, ואוזניה צללו לקול שריקות האש הגדולה אשר מסביב לה, וילל הנשים הקוראות בקולות מוזרים: “הה, בני! חוּסוּ! הצילו! הה, בתי!” – ואביה עומד שחוח עליה ומדבר אליה ניחומים: “הירגעי נא, בתי, אל תיראי, תהילה לאֵל כי עבר האסון. גם לא אוּנתה לכל איש רעה!”
כמאה צעדים הרחק מן הבעֵרה שכבה על הארץ וַתּרא וַתּשמע את כל אשר מסביב לה. פתאום נשמע קול ילל נורא מבין המהומה: “יעקב! הצילו! יעקב בוער באש!” וכל האנשים אשר עמדו מסביב פרשׂו כפיהם ויקראו גם הם בקול איום: “יעקב! יעקב!” והיא רואָה, והנה יעקב בחלון …וקולות למאות קוראים אליו, כי יקפוץ החוצה, ואלפי ידים פשוטות אליו, לאחוז בו בנפלו. הנה הוא עומד על סף החלון. כבר כפף את ראשו החוצה, הנה הוא עף ברוח …
ממעמקי לבה תפרוץ זעקה איומה …היא חשה ומרגשת, כי הזעקה תחרוג מקרבה למעלה, אך תכּלא בגרונה, מבלי יכולת לצאת החוצה. לשוא תתאמץ לקרוא, לשונה דבקה לחכה ולא תוכל הוצא מפיה אף הברה אחת, וַתּשב וַתּתעלף.
_________
כאשר שבה שנית לתחיה, כבר גרו בבית אחר, בחדר צר, אָפל ורטוב, והיא שכבה לא במיטה על כרים וכסתות כאשר הסכינה, כי אם על שני כיסאות שבורים מכוסים בבלואי-סחבות. בפוקחה את עיניה ישב אביה על ידה.
– התהילה לאל! עתה שבת, בתי, לאור בארץ החיים – קרא ברגש, ואחר השח את ראשו אליה וַיִשק לה על מצחה.
– זה עתה ישב יעקב על יד מטתך. גם הוריו יגורו בחצר הזה.
שארית דמה זרמה אל לחייה החיוורות כסיד.
–חנה’לה – הוסיף אביה לדבּר אליה – אולי תחפצי מה, מרק או מעט חמין?
גם מרק גם חמין איוותה נפשה הצמאה מאד, עד כי דבקה לשונה לחכּה, שׂפתיה ניחרות וכמו חשה יבושת בקרבה פנימה, ותאמר לבקש מה, מרק או חמין להשיב נפשה; אולם אך שׂפתיה נעו וקולה לא נשמע.
–בתי – אמר אביה אליה – עודך רפת-כוח ….
דבריו אלה הרגיעו את רוחה. על האח עמדה קדירת מרק ועל הרצפה על יד התנור עמד המיחם, אשר רתחו מימיו, ותוצא ברוב עמל את ידה הדקה מתחת לשׂמיכה אשר עליה, ותרמוז בה על המיחם.
ומני אז אך ידיה היו לה לפה. היא היתה לאילמת – – –
היא שבה לאיתנה, וַתּשב לכלכל את כל עניני הבית; אך עבודות הבית כבדו עליה מיום ליום, אביה התבונן בה תמיד וייאָנח מרה …גם פרנסתו הלכה הלוֹך והתמעט מיום ליום.
במשך שנה שלימה הצליחו לקמץ ממחיתם מעט כסף, די לקנות שתי מיטות, כרים אחדים גם כותונות אחדות לעורם. מעט הכסף הזה לא נותר להם מהוצאות הבית, כי אם מקיבתם הרעבה. לא אחת ושתים לא אכלו ארוחת צוהרים, וכמעט תמיד שכבו לישון בלי לאכול ארוחת-ערב.
אך ירדה מן המיטה אשר שכבה עליה ירחים מספר, באה אחת השכנות הביתה וַתקח לה את המיחם הקטן, אשר השאילה לאביה בחלותה, מן היום ההוא והלאה לא שתו עוד חמין. הקצב האמין לה ויתן לה בשׂר בהקפה, אבל אך לשלוש ארוחות ולא יותר, ומנת חלקה – עצמות וגידים. מצבם הלך הלוך ורע, אביה זקן, קומתו שחה, שׂערותיו הלבינו, גם על משכבו בלילות לא ינוח, ייאנח וישׂבע נדודים עד אור הבוקר, וביום הוקיר רגליו מביתו תמיד.
אולם יעקב לא שוּנה ולבבה ידַמה כי עוד גדל וַיִיף, ולמן השׂריפה גדלה אהבתו אליה שבעתים. מדי יום ביומו, בשעה שתים-עשׂרה ובשעה שלוש, נפגשו יחד בשער החצר; ולפנות ערב יבוא תמיד אל ביתם וישב עמה על יד החלון, ויעביר ידו על חלקת שׂערותיה השחורות, הרכות והדקות כמשי, יִשקנה נשיקות חמות וארוכות, ודמעות, דמעות תזלנה מעיניה באין הפוגות …
_______
כשנסע יעקב מעיר מגוריו לגמור את חוק-הלימודים באוניברסיטה במחלקת הרפואה, היה דורש בשלומה תמיד במכתביו לשמואל אביו.
– חנה’לה! – קרא לה שמואל בפעם בפעם – יעקב בני דורש לשלומך!
מה יקר אז שמואל בעיניה! מה יגדל חפצה להביע לו את רחשי תודתה; אך מה יועיל החפץ? שׂפתיה נעות וקולה לא יישמע …
לתקופת השנה, ושמואל הביא עוד הפעם דרישת שלום, אך שונה מאד מן הקודמת.
– התראי חנה’לה – קרא אליה – – מה יקר מפנינים יעקב בני. כבר יבקר את המחלקה השניה, ובכל זאת לא יבוש באביו ובאמו ולא יחדל מכתוב גם אליך.
הדברים האחרונים פילחו את לבבה, וכעבור ימים מספר ספר לה שמואל על דבר בנו, כי לא ייעצב עוד לביתו, כי נקרוא נקרא לבית גביר גדול לנשף-חשק ויצא במחולות עם כל הנשים והעלמות ….
כל יצורי גוָה רעדו יחד, רגליה מעדו וַתּפול על המיטה, ושתי בהרות אדומות נראו על לחייה החיוורות כסיד. לילות אחדים ישבה אל החלון ותשמע את אשר ידוּבּר על המושב אשר לפני שער החצר.
– השמעתם? – אמר אביה – הן צחקנו תמיד על שמואל ובנו; ועתה ימלא שׂחוק פיו עלינו כולנו, כי זה עתה קבּל מכתב משדכן אחד, כי יציע לפני יעקב בנו נכבדות עם סך שמונת אלפים רוּבּל כסף נדוניה; אך בנו יכתוב אליו, כי לא יאבה ולא ישמע, אם לא יתנו שנים-עשׂר אלף. התשמעו? שנים-עשׂר אלף יאמר לקחת, ולא יפחית אף אגורה אחת.
חנה נפלה לארץ כנפול עץ רק תחת הגרזן אשר יונף עליו, וָתּחל עוד הפעם שבועות אחדים; אך הפעם לא שכבה עוד בבית אביה, כי אם בבית-החולים, אשר ייקרא לו “הקדש”. בצאתה הפעם מבית-החולים היתה כבר לאחרת; פניה ירקרקים תמיד, עיניה עצומות מעט, כמו לא ראו שינה זה זמן רב. עצלה, וגם זכרונה עזבה, ולא ידעה עוד גם לכלכל את הבית. את אשר ציווה אביה לעשׂות עשׂתה, אבל לדעת להבין מעצמה לא יכלה, וגם בעובדה את עבודתה על פי אביה, נראה לעין כי לא ידע לבבה את אשר תעשׂינה ידיה. בבוקר בבוקר הזכירה אביה ללבוש את בגדיה, לרחוץ את פניה וגם לאכול לחמה. ובאחד הלילות שב אביה מדרכו הביתה וימצאנה יושבת בלבושיה על מיטתה ורועדת מקור.
________
ה“תנאים” נכתבו. את פיה לא שאלו. נשים אחדות הלבישוה שׂמלת בד חדשה והושיבוה בראש הנשים, ואחר-כך פתחו את הדלת למול בית “השכן”. שם ישבו האנשים.
– התראי – אמרו נשים אחדות באוזניה – את היושב שם לימין הדיין? הוא החתן.
חנה לא נשׂאה את עיניה להביט בפניו, ותבט לארץ כבראשונה.
– אך זאת “נשמה טהורה” – קראו הנשים פה אחד, ותתפללנה לה' כי תהיינה להן בנות כמוה. יודעת היא כי אך אושרה וטובתה אביה מבקש, ולא לה לחווֹת דעה.
גם את החתן היללו מאד באוזניה: למדן מופלג הוא. הדיין יאהבו מאד, והרב ידבר אתו תמיד בדברי תורה. וכי דבר קטן הוא? לפרנסה לא תדאגי עוד, כי בלי ספק ימצא בעיר הזאת משׂרה נכבדה, משׂרת ה“מלמדות” היותר גדולה.
והיא ישבה במנוחה כאחת הקרואות, כמו לא לה הדבר נוגע; אך לקול הקערות הנשברות רעד כל גוָה ותחל לבכות בכי תמרורים.
_______
כל החזיון הזה היה ביום חתונתה. בבית אשר נכתבו בו ה“תנאים” ניגנו “כלי הזמר” ועלמות אחדות יצאו במחולות, והיא הביטה אליהן במנוחת נפש כנוכריה. אך כאשר נשׂא החזן תפילת “אל מלא רחמים” ואביה ניגש אליה וֹיפול על צוָארה, וַיבך מרה, התעורר רוחה מעט וכמו חשה קור בקרבה פנימה. אז נדמה לה כי היא מתה, והאנשים אשר בבית נאספו יחד ללַווֹתה לבית עולמה …
ברוב כוח הרחיקו האנשים את אביה ממנה, והיא שבה שנית וַתהי כקפואה, לא הרגישה גם בעלות הכורת על שׂערותיה השחורות הארוכות. אך כאשר כיסו את ראשה במטפחת גדולה ועיניה חשכו פתאום, נבהלה מאד, ונדמה לה עוד הפעם כי מתה זה כבר והנה היא שוכבת בקבר.
אך אחרי החופה התעוררה, כאשר יתעורר איש משנתו; ובראותה את “מרק הזהב”, את חוטם אישה הגדול והעקום ואת החטוטרת אשר על שכמו, קמה בכל מאמצי כוחה ממושבה, וַתּעמוד לנוס; אך כוחה עזבה כרגע, וַתּפול אחורנית על הספסל ומפיה התפרצה שריקה איומה …לשוא! הנהּ נשׂואה לאיש והנעשׂה אין להשיב.
כי מושחת מאיש מראהו, כי חטוטרת לו על השכם, כי חוטמו עקום ועבה ויבּלת גדולה לו על לחיו השׂמאלית – לא נעצבה אל לבבה, כל עוד אשר עמד מנגד ולא ניגש אליה; כי מה לה ולו, אם ישב בבית? הן דבּר לא ידבּר עמה, והלוַאי לא הביט גם אליה. מיום חתונתה לא נשׂאה עוד אליו את עיניה, מיראה פן תפגשנה עיניהם יחד, והוא הביט אליה בתמהון-זר, עד כי ממבטו קפא מעט הדם אשר בעורקיה.
מדי ערב בערב נפלה עליה אימה חשכה וַתּנס מן הבית, וַתּצא אל החצר, וַתּעמוד בשער שקועה בהמון מחשבותיה. וכאשר לקחה אביה משם, וַיביאנה ברוב כוח הביתה, רעדו כל עצמותיה מפחד ולא יכלה עמוד על רגליה, ולמרות רצונה נפלה על המיטה. אך בשום אופן לא נתנה לפשוט את הבגדים ממנה, כי יללה וַתּשוך, ותקרע בצפורנים את פני אביה והשכנות אשר עזרו לו; אך כאשר ניגש זיינוויל אישהּ אליה, עזבה כוחה ולא יספה להאבק עוד. כבול עץ שכבה על המיטה כל עוד רוחה בה. עשתונותיה נבוכו ולא ידעה מה אתה עוד ….
________
מיום בוא זיינוויל את הבית לא הציק להם המחסור עוד כבראשונה. נבואת הנשים נתקיימה, כי מצא לו די שׂכר למחיתם, בלמדו גמרא לבני “בעלי בתים” בעיר. בדף העץ הנקוב אשר מעל לארובה נראו כפות ומזלגות, וממעל להם קערות אחדות. גם שתי מיטות מוצעות בכרים וכסתות נמצאו בבית. גם שולחן, גם שני ספסלים עמדו במשטר כל אחד על מקומו. בערב האירה מנורת-נפט קטנה את הבית, ובליל השבת דלקו על השולחן ארבעה נרות במנורה בת ארבעה קנים.
אך היא לא שׂמה לבּה לכל אלה.
אביה ואישהּ עשׂו יחד את כל העבודה בבית; טיאטאו את הרצפה, קנו בשׂר וַיבשלו, וַיתנו לה לאכול מאשר הכינו, הציעו את מיטתה, וַיגישו לה חמים בעודה על משכבה, וַיבקשוה ללבוש את בגדיה. אז מלאו לה שמונה-עשׂרה שנה, רפיון גוָה עבר מעט, גם פניה לא היו רעים עוד כאשר עד כה, והדמים בעורקיה נזלו לפעמים בחזקה כבימי נעוריה.
כאשר לא נכרו עקבות העוני והמחסור, אשר חוללה השׂריפה בביתם, כן גברו חַיִל רוחה וגופה גם יחד וַתּתעודד, וַתּתעורר לחיים חדשים. ויהי אך עצמה את עיניה – והנה יעקב, לבוש מעיל ממראה תכלת וצרור ספרים בידו, עומד לנגדה; אוזניה תצילנה מקולו הנעים, הנהּ מַרגשת את נשימתו החמה, וכבר תשלח ידה להקיף את צוָארו בשׂערותיה הארוכות והשחורות; אך מה נפעם לבבה במששה את ראשה המגולח. כנציב שיש תעמוד בלי נוע, ומעיניה יציץ פחד נורא מאד …
פעם לפנות ערב ישבה חנה על מיטתה, זיינויל עמד על-יד החלון וַישׂוחח עם היושבים על המושב אשר לפני השער. ר' דוד’ל ישב בפינה ויקרא בספר תהילים בדממה, ובידים פרושׂות הביט אל בתו הלבושה לבנים. אפלה שׂררה בבית. ולבושה הלבן נראה כבהרת לבנה ארוכה בחשכת החדר; והיא ישבה לה בעינים עצומות, זרועותיה וידיה פשוטות לפניה, כמו חפצה לחבּק מי אל לבה. פתאום קמה ממיטתה ותרץ מהר אל החלון, ותנשום בכבדות, ולבה הלם בקרבה ותיגש אל אישה ותחבקנו. אך כאשר הסב זיינויל את פניו אליה, ותכירנו לאור הכהה, אשר לפני החלון, נרתעה אחורנית ופניה התעַוו מפחד ושאט-נפש, ולולא מהר ר' דוד’ל לאחוז בה, כי עתה נפלה לארץ.
\________
ובכל זאת ילדה לו בן ובת.
________
לא ארכו הימים ור' דוד חלה וַימת.
חנה היא עומדת בבית-העלמין, שתי נשים תומכות אותה, והיא לא תעצור כוח לעמוד הכן; עיניה מפיקות מבוכה ותמהון, כמו חפצה לשאול: “מה נעשׂה פה? מדוע לא יובילוני הביתה?” אך רוחה שלֵו ולבבה ינוח. היא מרגשת, כי לא יכאב לה מאומה, אך כוחה עזבה ולא תוכל להניע ידיה, וגם לשׂאת עפעפי עיניה להביט אל הנעשׂה מסביב לה יכבד ממנה; והנה היא מובלת אל הקבר הפתוח, ולעיניה איש עטוף לבנים, פניו צהובים, וזקנו הארוך והלבן חלוק לשנַים, מונח בקבר עמוק …מה זאת? – יחשוב לבבה – ואם לא זקן אבי הוא? ומה לו פה? איש אחד מניח שברי חרס על עיניו, והאנשים אשר מסביב ימלאו כרגע את הקבר בעפר וחול, והיא מבטת במנוחת נפש ועיניה יבשות. אות כי עצבונה יַעבור כל חוק וגבול, אמרו הנשים, אם לא תוכל לבכות. אבל אחדות מהן התקצפו עליה ותאמרנה כי “בהמה” היא, כי לא יגע הדבר עד לבבה …והיא שומעת זאת, ויודעת כי אליה תרמוזנה מליהן ולא תדע על מה זה ולמה.
אך בקום זינוויל לאמור “קדיש”, חשה פתאום כאב נורא בעומקי לבבה, קולו פילח את כליותיה וַתּתכּווץ כנחש, וַתּפול לארץ, ושריקות איומות התפרצו מפיה בלי הרף, וַתּך בראשה אל הארץ. אך אז הרגישה כי מת עליה אביה, ומעתה תהיה עם אישהּ לבדה בבית. על אודות ילדיה לא חשבה, כאילו לא ידעה מהם מאומה.
________
וַיהי באחד מימי הקיץ, יום חם ובהיר, החלון היה פתוח, וחנה עמדה לפני האח, שקועה במחשבות ובזכרונות. ובתוקעה את הכף אשר בידה בקדירה אשר על האש, להסיר את הקצף ממנה, שכחה להוציאה, וַיפּלא בעיניה, כי לא שמעה קול השעון זה זמן רב. על עפעפיה נראו פעם בפעם נטפי דמעה, אשר יבשו כרגע מלהב האש ממולם. ילד אחד ישן בערשׂו הקטנה, הניצבת לפני מיטתה, והשני זחל אליה לאטו על ידיו ורגליו, ויאחז בכנף שׂמלתה.
– אמי! הקדירה רותחת ועוברת על גדותיה!
וַתרעד כרגע, ותסב מעט את הקדירה הצדה.
– התשמעי, חנה? – קרא אחד מגרי החצר מבעד לחלון – יעקב שב הנה מוכתר בתואר “דוקטור”.
כרגע לפתה את מוט הברזל אשר בפינת האח ותישען עליו. אך נדמה לה כי לבה יתפרץ החוצה …
________
היום רד. השמש נטה לערוב. ה“הקדש” פנימה יחשך מרגע לרגע. מירל האירה את המנורה הקטנה התלויה בקיר וַתתבונן בפני החולה: עיניה פקוחות, שׂפתיה פתוחות; אך שיניה חרוקות ודבוקות יחד וריר יסתנן בעדן.
– רבונו של עולם! – נאנחה מירל בדממה – מתי יבוא קץ למצוקות-שאולה אלה?!
הדלת נפתחה ואיש זקן שפל-קומה בעל זקן ופיאות ארוכים ולבנים, בא הביתה, ובידו הוא מוביל שני ילדי האילמת, וַירמוז בעיניו למירל. וַתּקם, וַתּיגש אליו בדממה. האיש הזקן קרץ עוד הפעם בעיניו למול החולה כשואל: מה שלומה?
הכול בידי שמים! – ענתה מירל.
הזקן נאנח מר וַידום.
– התדעי מירל? – אמר הזקן אחרי דומיה של רגעים מספר – אין מקום פנוי בביתי הצר, נכין איפוא משכב לילדים פה בירכתי החדר. אך אל תתנום לצאת החוצה, לבל יקרם אסון חלילה, כי הנה השמים מכוסים עבים, ועוד מעט וירד השלג. שמעיני, מירל, אין זאת כי שגיאה ב“לוח” ה', ובמקום “שבועות” כתוב שם “חנוכה” …
– הס, רשע! ב“לוח” של שמו הקדוש לא תימצא שגיאה חלילה, כי לא בשׂר ודם הוא וישגה. וה“לוח” אשר לו הוא בלי ספק “מעשׂי אלהינו”; אך נחדל מדבר הבלים. אייה בריינה?
– בריינה? בריינה איננה! בריינה הקדיחה תבשילה, המרק והבשׂר אוּכּלוּ באש, גם העצמות נשׂרפו, והמעט הנשאר לפליטה אכלו הצפורים האלה אשר הביאתם עמה …ובראותי כי בטני תחסר, שלחתי ידי שנית אל כיסי וָאוציא ממנה חמש-עשׂרה אגורות, וָאתנן לה בידי ממש, לקנות בשׂר עוד הפעם, והיא חייבת לבשל שנית מרק לארוחת-הצוהרים. היא חייבת לבשל, השמעת? ויעבור עליה מה!
– הרר! – שרקה החולה בגרונה בקול מחריד לב ונפש.
מירל פתחה מהר את ה“מעבר יבּוק” וַתּחל לקרוא בו באוזניה.
שני הילדים ישבו יחד על הארץ בפינה, נבהלים ויגעים. כעבור רגעים מספר נפלה עליהם תרדמה וַיִישנו, ראשיהם נשענים איש ברעהו וידיהם הקטנות אחוזות ושלובות יחד.
והנה הרופא בא הביתה, וַיגש מהר אל החולה, וַישׂם ידו על מצחה; רגעים אחדים מישש את “הדופק” וַיאשו, וַישׂם את פניו אל הדלת. מירל מיהרה אחריו, וַתשאלהו על הסף. אם יש לה תקוָה לשוב אל לתחיה. הרופא הניע בכתפיו, וַירם אצבעו למעלה.
________
ומחזות הימים שעברו יעברו עוד פעם לפניה.
עוד הפעם הבית ריק כשהיה אחרי השׂריפה. עוד הפעם קירות רטובים, פשוטים ועוֹרים …השולחן, הספסלים, הכרים והכסתות, המנורות, הסכינים והמזלגות, הכפות והקערות, כולם יחד נעלמו ואינם. לא האש, כי אם מחלת זיינוויל אכלתם. הוא שוכב על המיטה בלא כוח – ומה חָוורו פניו? הרצפה אשר לפני המיטה מאָדמת מדמו …
–חנה – קרא אליה בקול דק ונמוך – עוד מעט וסר עולי מעל צוָארך. הן תמיד הייתי למשׂא עליך. מיום דעתך אותי תכלית שׂנאה שׂנאתיני, אף כי שׂהדי במרומים, אך טוב הייתי לך כל הימים.
דבריו מכאיבים לבבה מאד. אך זכה היא בעיניה וחפה מפשע. מעודה לא שׂנַאתּוּ, להיפך, ידוע ידעה כי איש ישר הוא וטוב לב, ירא-אלהים ולמדן גדול; אך זה חפצה כל הימים, כי לאיִגש אליה …
– הגידי נא אַתּ, חנה! – יוסיף החולה לדבר – אם עשׂיתי לך רעה אם דבּרתי אליך קשות מעודי? האם לא עשׂיתי למענך כל אשר השׂיגה ידי? ידעתי כי רפת-כוח אַתּ וָאעשׂ, וָאעבוד אני …הילך איש כערכי לקנות בשׂר? היבשל על הכירים? הירחץ ויסרק ילדים? …ואת כל אלה אני עשׂיתי! …הן למענך עזבתי את ה“חדר” …נפלתי למשכב. עוד מעט יבוא קיצי …ואת תשׂנאיני עוד.
כמדקרות חרב היו דבריו ללבבה, ועיניה מלאו דמעה. לוּ היה בה הדבּר, אזי ידעה לענותו.
– האמנם תשׂנאיני? – הוסיף החולה לשאול – האומנם?
– לא! – הניעה בראשה.
ועיני החולה נרטבו מדמע.
– הבה, אראה נא – רעדו שׂפתיו השחורות – אראה נא. גשי איפוא אל המיטה ושבי פה. אחזי בידי …
הוא מתחנן אליה כילד רך, היא עושׂה צעדים אחדים, וַתּעמוד כשני צעדים הרחק מן המיטה, כנציב שיש. לבה יפעם בחזקה מרוב פחד וידיה תרעדנה …
________
זיינוויל מת והיא נשארה בודדה, גלמודה וחולה, עם שני ילדיה. ואז, אחרי היאסף אישה אל עמיו, התעורר בה בפעם הראשונה רגש האהבה לילדיה, וַתּקחם על זרועותיה, וַתּשק להם, וַתּחבקם אל לבה בכל עוז, ובכל פעם מידי עשׂותה זאת, רחש לבה רגש נעים, ויגונה הקודר עזבהּ מעט.
כאשר רעבו ילדיה ללחם, נתנה את אצבעה במו פיהם למוץ ולשוך אותה …
– אם אילמת! – צעקה הילדה וַתּשוֹך את כנף שׂמלתה –– לחם! תני לי פת לחם!
כברק עבר הרעיון בלבבה, כי הבת תקוֹם את נקמת אביה. תוארה ממש כתואר פניו. ומשה’לי ישב דומם בפינת הבית ודמעות נזלו על לחייו …
ופתאום התפלץ לבבה. דמיה רתחו בעורקיה, ותחל לרוץ הנה והנה, ותשרוק בקול איום מאד. וַתּשׂרוט את עור פניה בצפורניה, ויראו הילדים וינועו, וַידמו יחד …וכל גרי החצר נזעקו לקולה – – –
________
אנשי חסד אספו בשבילה מעט כסף וַיקנו לה פירות ותופינים ויכינו לה “מעמד” ברחוב העיר. הנשים חמלו עליה ותעזורנה לבה בכל אשר יכלו. אחת מהן, כאשר קנתה “מציאה”, חילקה עמה חלק כחלק. בימי החורף הרימו לה תרומה מן הגחלים הלוחשות אשר בקדירותיהן, להחם את בשׂרה הקופא מקור. כל נערי ה“חדרים” קנו ממנה תופינים וממתקים. היא מראה באצבעותיה את מחירם והם משלמים. ילדיה ישבו תמיד לפניה, וכאשר אך הלך לו הקונה, הביטה אליהם וַתּבך . ככה עברו עליה שנים אחדות.
אולם ביום סגריר, כאשר לא יכלו ילדיה לצאת החוצה וישבו בבית, ישבה לפני סַלה כגוף בלא נשמה, ועיניה אך לנוכח הביטו, ולא ראתה את הקונה ולא את ה“סחורה” וגם לא את האגורות הנתּנות לה, ולולא הנשים אשר השגיחו עליה, כי עתה לא נשאר לה מכל “סחורתה” מאומה.
_______
הדלת נפתחת שנית ואשה באה אל הבית.
– מירל עטרתי! מה זאת? מה נהיתה? זה עתה שבתי מן הכפר, שמה קניתי, שמעי נא מירל, “מציאה גדולה”, ביצים וחמאה; אך לא זאת חפצתי לספר לך. בקרבי אל העיר והנה רעם הממני. מה נפעם לבבי, ראשי סובב הולך עלי, אויה לי, כלכּל זאת לא אוכל. מירל עטרתי, הנני מבקשתך, סַפּרי לי; מה נהיה פה?
מה זאת תשאלי, סרל? – ענתה מירל – אם יהיה לרצון לפניו, ברוך הוא, לייסר איש על חטאיו, לא תחסר לו הסבּה …ולבשׂר-ודם עוד רע עשׂרת מונים מן הכלב. הנה אנחנו יושבות שם ברחוב, והשלג יורד עלינו בלי הרף, ואומַר בלבי: לו הלבינו חטאינו כשלג, כי עתה כבר בא המשיח; הנני נופחת בגחלים אשר בקדירה, להחם מעט את דמי עורקי הקופאים מקור; והיא, האילמת, יושבת בלי נוע, כאילו מַן הוא היורד מן השמים לעיניה, “אך זהו דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “גוף צעיר, לא עצמות בלות מזוקן”. “דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “יחמם רב יותר מבלואי-הסחבות אשר עלינו” (הו גם הבגדים אשר כיסו בהם את דוד המלך, זכרונו לברכה, לא החמו את דמו הקר). פתאום זכרתי ואשׂים אל לבי, כי מאז הבוקר לא נתנו לה אף גחלת אחת, קמתי ממושבי לגשת אליה, אף כי אך ברוב עמל אשׂא את רגלי הצבות; אבל מה אומַר לך, סרלה ומה אסַפּר; ניגשתי אליה, והנה - כל גוָה ינוע; ובטרם שלחתי את ידי לאחוז בה, נפלה לארץ כבול-עץ. טוב היה שהייתי אני במקום המעשׂה, כל הנשים הרימו את קולן ותצעקנה, אך אני צעקתי בכל כוחי, קולי נשמע עד למרחוק ולא חדלתי מזעוק, עד אשר באו שני אנשים וַישׂאוה, וַיביאוה הנה – ולמן היום ההוא היא שוכבת כאבן, כאשר עיניך רואות, והרופא – הן אמנם מה כל חכמת אנוש? – איננו יודע בין ימינו לשׂמאלו. מחלתה, אומר הוא, היא “דלקת המוח” – השמעת? השמעת? מאז הבוקר לא היתה לה אף גחלת בוערת אחת, השלג כיסה אותה ואת סַלה והקור גדול מאד, הוא יאמר כי “דלקת המוח” לה.
– מעודי לא האמנתי ברופאים – אמרה סרל בגאון – מה ידעו ומה יבינו, אם כל חכמתם למדו אצל “הגויים”? העיקר שלא לאחר את המועד – המים, עלוקות ולחישות …והשאר – הבל הבלים!
ומצב האילמת הולך הלוך ורע.
הבהרות אשר על לחייה לא תיראינה עוד. כל פניה צהובים כשעוָה, מבין שיניה יפרוץ הקצף, גרונה יהמה כחלילים, הנשימה האחרונה תיאבק עם מר המוות. פעמים אחדות פקחה את עיניה וַתּשב וַתּסגרן כרגע, ובשארית כוחה לחצה את חזה בידיה …
הילדים ישנו עוד את שנתם, ושתי הנשים עמדו נבהלות לפני המיטה. האילמת פקחה את עיניה, וברוב כוח פשטה את זרועותיה הדקות כקסמי עץ ותשאף רוח, ותקרא פתאום בקול איום: “יעקב!!”
וברגע ההוא נפלה אחורנית על הכר - מתה.
מנדל בריינה’ס (שמות משפחה עוד לא היו בארץ, ונקרא האיש על שם אחד מאבותיו או על שם אשתו) היה יושב אוהל, רצוני לומר – איש תם, יהודי כשר: תהילים קודם התפילה, עין-יעקב אחר התפילה בבוקר, ובערב – פרק משניות ואיזה “עמוד” גמרא בתוך החברה ש“ס – ואיש טוב היה מנדל, לוקח אורחים הביתה, משליך פרוטות לקופת “מאיר בעל נס”, קונה מפטיר-יונה, משתתף ב”פתיחות" מכל השנה או קונה “פתיחת נעילה” לעצמו …והוא מתעסק במצווֹת: מגיד בא אל העיר, קמחא דפסחא, עצים להסקה, תיקון עירובין, בנין אוהל, עשׂית גדר סביב בית-העלמין – בכול השתתף מנדל, ובלי חוס על רגליו הכואבות שינס את מותניו, ולקח את מטהו שראשו מצופה כסף טהור, וַיסובב בעיר, בלווית הרב או אחד מבעלי-הבתים החשובים, והשמש הולך אחריהם, כנהוג …
בימות הגשמים לא היה למנדל אף רגע פנאי. הגע בעצמך: אמירת תהילים, תפילה, עין-יעקב, סעודת שחרית, צרכי הצבּוּר, מנחה ומעריב, פרק משניות, עמוד גמרא, סעודת ערבית, קריאת שמא על המיטה, תיקון חצות, ועוד הפעם שינה – כמה נשאר מן העת-לעת? …אך בימות הקיץ היה לו פנאי אחרי חצות היום לשבת בבית-המדרש ולשׂוחח בפוליטיקה, בהמצאות חדשות – במילי דעלמא …
מנדל בריינה’ס לא נמנה בין החכמים …חבריו בחדר קראו לו פשוט מנדל שוטה; כשנשׂא אשה, הוקל גזר-דינם של חבריו ונשתנה שמו למנדל התם, אך כשירד מעל שולחן הורים ומחותנים, והיה לבעל-בית בפני עצמו, היינו שבריינה אשתו פתחה לה חנות של כל מיני מכולת, והפדיון נתרבּה ונתרבּה מיום ליום, שינו את שמו עוד הפעם, והרי הוא לפניכם: מנדל בריינה’ס. וכיוָן שמנדל בריינה’ס לא היה נוטר שׂנאה לאיש, לא עמד לאיש לשׂטן על דרכו, לא הוציא מפיו מעולם דבר מגונה על חברו והתעסק באמונה ובכל מאודו בצרכי הצבּוּר, לא זכר איש את שמותיו מלפנים, ואיש לא צחק באמור מנדל בריינה’ס כפעם בפעם, כדרכו, בתור מאמר המוסגר: האין זאת, שאני מבין דבר מתוך דבר? לא יודע אני מה שאני אומר?
– הן לא כסיל-אדם אני – אומר, למשל, מנדל – ובכל זאת נעלה הוא משׂכלי להבין, אין מכינים קש דק, ארוך וחלול כולו מראש ועד סוף …
והוא מספר שבדק פעם אחת בשׂק המשכב, וכל הקש היה חלולים חלולים …
– האם לא נפלא הדבר?
– חפצתי אז – הוסיף בצחוק חן – לשאול את פי זוגתי על אודות הדבר, אבל אמרתי בלבי, הנשים אינן יודעות מאומה …ושנית – זוגתי לא היתה בבית, כבר הלכה לה אל החנות …
ובטרם יספיק איש לבוא אתו בדברים, הוא עונה לעצמו: בלי ספק, מכינים את התבן באנגליה …
כי אנגליה היא ארץ הפלאות, ארץ ההמצאות – נודע למנדל תיכף אחרי מלחמת סַוַאסטוֹפּוֹל …כמה “ספורי מעשׂיות”, כמה נפלאות היו מספרים אז בבית-המדרש אנשי-הצבא ששבו מן המלחמה …וכמה פירושים ותוספות ספחו אליהן אחר כך בני-העליה, לומדי התורה …
–באמת גבורת הבורא, – מספר אחד מהוותיקין, – דרך משל, רבותי, ניקח את ה“אַרמאַט”. אמנם כלי משחית הוא, מורה כדורים כחצים …טוב מאד! אך מי יכריח את השונא לעמוד דוקא כנגד פי ה“אַרמאַט”? ואם יטה הצידה, ימין או שׂמאל? ובאמת, על פי רוב משטה הוא השׂונא. כמדומה לך מרחוק שהוא עומד, ובאמת הוא מתנועע, ותעיף עיניך – ואיננו …מה עשׂו האנגלים? ראו שכלו כל הקצין, ונפלו על המצאה. שמעו ה“ממזרים” על דבר הצפרדע שבמצרים, ויעשׂו כמתכונתה “אַרמאַט” מורה מקרבו “אַרמאַט” שני, והשני, בנפלו ארצה זורק מתוכו “אַרמאַט” שלישי, והשלישי – רביעי, וכן להלן ולהלן, עד שהאחרון מתבקע ומתפוצץ מעצמו לכמה וכמה כדורים, בוערים ולוהטים ומשחיתים, ומחרימים כל אשר נמצא על דרכם …ועתה – היזהר על נפשך! נסה נא להימלט! וכסבורין אתם שהיה בזה איזה כישוף? חס וחלילה! – “קפיץ” פשוט.
וכאשר שאלו בבית-המדרש מדוע לא הכינה לה אחר כך, ככלות המלחמה, גם מלכות רוסיה כלי-תותח כאלה, נמצאה תשובה מספקת, כי תיכף ומיד אחר המלחמה התאספו כל מלכי מזרח ומערב, וכדי שלא להחזיר את העולם, על-ידי המצאות כאלה, לתוהו ובוהו, נמנו וגמרו, וַיקבּלו על עצמם בחרם חמור שלהם, שמהיום והלאה לא יורו בדוחן רותח, ב"אַרמאַטין אבי אבות “אַרמאַטין” ובכל כיוצא בזה …
מספורים כאלה נוכח מנדל לדעת, כי אנגליה היא ארץ הרת הפלאות, וכל אשר ראה בעיניו ולא השׂיג בשׂכלו, רשם על חשבונה של אנגליה …כי השעון מוצאו משם – לא הסתפק אף רגע, ובפרט בנוגע להשעון, שיוצאת ממנו צפור וקוראת: קו-קו קו-קו! אבל גם הקפיץ הראשון, ראשית כל ההמצאות, עשׂה בלי ספק איזה נַפּח אנגלי, נַפּח אנגלי ולא אחר …
ולמן היום ההוא מדבר מנדל על אנגליה, חכמיה, נַפּחיה וכל אנשיה באהבה עזה, בהתלהבות עצומה …
חכמים מחוכמים המה, הם יכולים “ללכוד אל השׂק” את כל העולם כולו.
–“ואולי גם אותי” – הוסיף במבוכה קלה …
ומשׂאת נפשו של מנדל, וחלומו בלילות על משכבו, לתור את אנגליה, ומה גם להשתקע שם! כן, אך לחיות …כי למות חפץ מנדל, אחרי מאה ועשׂרים שנה, בארץ-ישׂראל …ראשית – בשביל קדושת הארץ, ושנית, אוהב-מנוחה הוא מנדל מעודו, וכשהוא מעלה על לבו “גלגול מחילות” תעזבנו תאוַת האכילה לכמה ימים …וכיוָן שמנדל כבעל סדר אינו משנה ממנהגו, ואוכל לחם חוקו, מבלי השגיח בבת-קול יוצאת מן הקיבה, הביאו לפעמים זכר “גלגול מחילות” לכאב בטן …
ומה גדלה שׂמחתו של מנדל, בהיוָדע לו פעם אחת על פי מקרה, כי ארץ-ישׂראל לא רחוקה היא מאנגליה!
מנוי וגמור אצלו מאז לנסוע לארץ-ישׂראל, ולתור אגב אורחא את ארץ הפלאות! …ובכל רגע ורגע מנדל מוכן ומזומן למכור את חנותו וכל כלי ביתו ולנסוע …אך בריינדלי לא תתן עוד.
בריינה היא אשה כשרה, עושׂה רצון בעלה …כל משׂאת להיות הדום רגליו של מנדל שיחי', בעולם האמת, בגן-עדן, וגם בעולם הזה היא בבחינת הדום רגליו – להאכילו, להשקותו, להנעילו ולהלבישו, אותו ואת ילדיהם – שלוש נערות ונער אחד, תענוגה של בריינה הוא – לראות מבעד פתח החנות הפתוח את בעלה הכשר סובב ומקבץ נדבות, בשׂמאלו הארנקי ובימינו מטהו, שראשו מצופה כסף, בריינה מכרה “בחצי חינם” את מקומה בעזרת-הנשים של בית-הכנסת, וַתּקנה בכסף מלא בעזרת-הנשים של בית-המדרש מקום על-יד החלון, למען תחזינה עיניה את מנדל עולה לתורה …ומה פחד ורחב לבבה בפעם הראשונה, עת לחש מנדל באזני החזן “האשה בריינה בת מורנו” …ונדר בעזרת ח“י פעמים ח”י …מאושרת היא, בלכתה אתו יחד בשבתות וימים טובים להתפלל; ובהיפרדם לעלות, הוא לבית-המדרש והיא לעזרת-הנשים, תעמוד בריינה איזו רגעים ועיניה לא תשׂבענה מראות איך מנדל מרים את רגליו ועולה על המעלות …אחרי התפילה מַמתנת היא על מפתן ביתה עד שיֵראה מנדל, הוא אומר לה “שבת טובה” בבטחה ונחת, והיא מתאדמת ככלה אחר חופתה ומגמגת: שבת טובה, שנה ט ובה …
ובכל זאת יודעת היא בריינה, כי מנדל אינו בקי בהוָיות העולם; שחילקו ביניהם – הוא לקח את “האותיות הקטנות”, והיא – את המשׂא-ומתן.
– לא, מנדל – היא עונה בענין הנסיעה בנחת ובצחוק חן – אין אדם משנה את מקומו לָריק …אין אדם מוכר ה“מחיה” שלו …
ובראותה את פני מנדל מתגעגעים, כפני תינוק שתאוָתו לא נמלאה – תנחמנו:
– אינני אומרת, שנישאר פה לעולם, אך ימים ידברו …כאשר נשׂיא את הילדים …כאשר נזכה לכל הפחות, לבני-בנים, אז, ברצות ה' יתברך, כאשר תצווה …תאמר לנסוע ונסע …
ומנדל יודע שבריינה, אף שאשה היא, יש לה לב חכמה בעניני העולם הזה, והוא נענה לה בענוָה … אוהב הוא את אנגליה, נפשו חשקה בארץ-ישׂראל, אך גם בריינה יקרה לו, ולא ימרה את פיה לעולם …
פעם אחת עוד טרם בא המועד שהגבילה לו בריינה, בא מנדל הביתה עצוב רוח.
– ראי נא, בריינה – אמר – ראי נא! פתקא מהבית-דין של מעלה, מזמינין אותי!
והוא מראה לה שׂער שהפך לבן בזקנו.
– אל תדבּר הבל, מנדל, – ניחמתהו בריינה – אל תדבּר הבל …לך אין ידיעה בענינים כאלה …אבי, עליו השלום, זורקה בו שׂיבה עוד טרם הגיע לחמישים …לך לאורך ימים.
– לנו לאורך ימים – מתקן מנדל בטוב לב.
– ואבי ז"ל – מוסיפה בריינה – חי, לנו לאורך ימים, לכל הפחות עוד עשׂרים שנה …
מנדל מאמין לה, ובכל זאת עודנו נבוך מעט.
– הדורות הולכים ומתמעטים …ונחלשים …הימים ההם היו טובים מאלה!
מנדל מוריד את ראשו, ובריינה מוחה דמעת-עין בסתר …
ומן היום ההוא והלאה החלה בריינה לכלכל את “ישיבת” מנדל ביתר שׂאת ועוז, להאכילו ולהבריאו …עוד ביום המחרת לקחה חצי ליטרא בשׂר יותר מן הנהוג אצלה.
– מה זאת, בריינדלי? – שואל הקצב – מחותנים באו? יהי למזל ולברכה.
ובריינה עונה באנחה?
– לא …אך הדורות מתמעטים, כפי שאומר מנדלי שלי ….
ובשעת הסעודה היא מוספת למנדלי עוד נתח טוב, עוד נתח שמן.
– ואַתּ?
– אני? אני חטפתי מכל הבא בידי בשוק!
פעם בא אל אפה ריח רקיקים מבית שכנתה, שאצל חנותה, וַתּלך וַתּטול ידיה שם וַתּאכל; או אחת מקרובותיה הביאה לה לטעום מאכל חדש, וטעמה יותר מדי …ויש שהיתה על ברית-מילה, אף ששכחה את שם היולדת, ומנדל אמר תחנון היום, ותסעד שם את לבה. סוף כל סוף, היא איננה רעבה! “ואתה אכול, מנדלי …התורה מתשת את הכוח …או כמו שנאמר בפרק: אם אין מקח אין תורה …”
– אם אין קמח, בריינה, קמח כתיב …
– הוא אשר דברתי, החפץ ללמוד תורה עליו לאכול קמח …עליו לאכול לשׂבעה …
ומנדלי לועג לשגיאותיה בשׂחוק מתון – ואוכל …
– ואמנם מה אני עושׂה כל היום? אני יושבת בטלה בחנות (בימות החורף: על קדירת הגחלים), אם יבוא איזה קונה – מוטב, אני מוכרת לו, ואם לאו – לאו. למה לי למלאות כרסי?
ומנדל מצדיק את דברי בריינה בעל-כורחו! הדברים ברורים. הוא עובד: משניות, עין-יעקב, ארנקי של צדקה, והעיקר - התפילה! הלא הוא אחד מן המתפללים באמת ובלב שלם!
ושׂבע-רצון הוא בגורל בריינה אשתו; מה טוב, כי לא ניטל עליה, כעל שאר הנשים, לעבוד עבודת פרך; שהיא חיה חיי מנוחה, השקט ושלוָה; אם יבוא הקונה – מוטב, תמוֹד לו דוחן או אורז, ואם לאו – לאו …ומתוך נחת-רוח הוא אוכל, בעזרת השם, לתאבון …ובשעת אכילה הוא מתפלל בחשאי: יהי רצון, שיהיו לי מן המאכל הזה עצמות, בשׂר ודמים …שאאריך ימים ותקבּל נחת ממני, ושנזכה שנינו להיות באנגליה, ואחר כך בארץ-ישׂראל …ובסוף תפילתו זו הוא מגמגם מעט בלשונו, לפי שסוף כל סוף ארץ-ישׂראל היא קודם המיתה …
ולא רק מאשתו בריינה, כי אם גם מיוצאי חלציו הוא מקבּל נחת. בנו הבכור סמוך כבר על שולחן חותנו בעיר אחרת …ברוך השם – אינו כותב; אות הוא, שלא יחסר לו מאומה …וכל הבאים משם לכאן מביאים ברכת-שלום על צד היותר טוב …אחריו – נער לומד בחדר …בריינה ביקשה לו מלמד ומצאה כהוגן, משלמת היא שׂכר-לימוּד, משגיחה היא עליו מדי יום ביומו.
ובשבתות-הקודש בוחן אותו מנדל בעצמו בלימודים …אינו עושׂה את הבחינה קודם האכילה, כי דבר זה צריך להרחבת הלב, לרצון שלם, וקודם האכילה והרצון אינו שלם כל צרכו; ועל-כן הוא בוחן אחרי הסעודה. והמלמד שואל, והבן עונה, ומנדלי מתנמנם, ומקיץ בשעה שהמלמד נושׂא את הכוס וקורא: לחיים!
ישנן עוד שלוש בנות, בנות צעירות לימים, משׂחקות עוד באבנים ועצמות, הן גם כן נערות טובות ויפות; מבטן אמן יצאו יפות וטובות, תמימות וצנועות …תמיד הן נקיות ומרוחצות, הבגדים שלמים …אין קרע, אין סדק, אין גם רבב!
–– יוצאי חלצי המה! – חושב מנדל בגאון – דומים הם ממש אלי …
כי גם מנדל אינו נושׂא בגדים מטולאים …גם על בגדיו אין רבב …והוא מברך את שמו הגדול על מזלה של בריינה, שאין לה צער גדול בנים ושברון הלב, כיתר הנשים …הילדים לא ירעימוה ולא יכעיסוה …והם כולם בעלי-דרך-ארץ, ונזהרים מאד בכבוד-אב …מנדל מצווה, למשל, להביא לו מעט מים. “מעט מים בשביל אבא” – חוזרת בריינה על דבריו, כדרכה, והבת משליכה כהרף-עין את כל שעשועיה ומביאה מים. מנדל הולך הביתה; בקרבו אל הדלת הוא שומע קולות הילדים, הם צוחקים, מצפצפים ומרננים, אך הנה פתח את הדלת, בריינה אומרת: ברוך הבא! אבא בא! וכרגע הושלך הס, אין קול ואין קשב!
יהי שם ה' מבורך! מציעים לפניו שידוך הגון בשביל הבן השני. לכאורה שידוך טוב מאד, ובריינה חפצה לנסוע כדי לראות את הכלה; תסע לה, אם היא רוצה. היא אומרת לנסוע בימי סגירת החנות; תסע בזמן שתרצה …בריינה תחי' נוסעת אך ד' פעמים בשנה לעיר הפלך, ואינה נוסעת לשם תענוג, כי אם לקנות ולהביא סחורה, והיא שבה תמיד עייפה ויגעה מרוב עבודה וטלטול הדרך; תסע פעם אחת לשם נחת … יכירו שם את אשתו! את אשת ר' מנדל!
הוא בעצמו יסע, אם ירצה השם, אל התנאים, ואולי אך אל החתונה …עתה תסע היא …ובריינה מוצלחת היא לשידוּכים. גם את הכלה של הבן הראשון ראתה היא והשידוּך עלה יפה; תסע בריינה, הוא מוחל על זכותו …עוד יסע גם הוא …זמן לכל חפץ, ועת לכל נסיעה …
וברצות ה' דרכי איש, יאציל לו ברכה שלימה באמת. עברו עוד שנים, וגם הבן השני סמוך על שולחן חותנו …מנדל לא ראה גם מעט עמל במשך כל הזמן ההוא …שנתו לא נדדה אף לילה אחד, ולא הפסיק אף פרק משניות אחד, ואך ממחרת יום החופה חש בראשו מעט …ולב מנדלי מלא תקוָה, אך שלוש בנות עליו להשׂיא לגברים, ואחר-כך ימכור את המחיה לאחר, ישׂכור עגלה ומרוּוַחת, מלאה תבן אנגלי אמיתי, חלוּל ורך …ויסעו …
אך מחשבה אחת גוזלת את מנוחתו; מרגיש הוא לפעמים, כי תכבד עליו הנשימה …וגם רגליו אינן בקן-הבריאה …לפעמים יתאונן על זה גם באזני בריינה, אך היא יודעת לנחמהו, לדבּר על לבו …באין ברירה תמזוג לו איזו כוס להשיב נפשו.
– בטח בה' – אומרת בריינה – וימלא לך עוד את כל משאלותיך …
ומי יודע אם לא נמלאו כל משאלות לב מנדל כתוּמן, לולא קרה המקרה.
פעם אחת, ומנדל יושב בבית-המדרש והוגה באין-יעקב שלו, מתנמנם ולומד, מתנמנם ולומד, כדרכו, והנה קול צעקה עולה באזניו; לכאורה נדמה לו שהקול קול בתו, אך הדבר לא יתכן! מה תעשׂה בת ר' מנדל בחצך בית-המדרש? ולמה תצעק? הלא בת-דרך-ארץ-היא, כלה, ולא תרים קול צעקה …
אך הצעקה מתגברת, והבכי הולך וקרב ומתנשׂא על המעלות.
והקול נכּר יותר ויותר כקול בתו, אף-על-פי שהדבר אי-אפשר …מנדלי בא מעט במבוכה, וכדרכו, במעמד מבוכה קלה, לקח מעט טבּק מקופסתו אל אפו להריח; אך טרם הספיק למלא את נחיריו, וכבר בתו מושכת את כנף בגדו וקוראת בקול גדול וחזק:
– אבא, אבא – אמא התעלפה! …נפלה והיא מוטלת ואין בא נשמה, חס ושלום …
וטרם הבין מנדל את הבשׂורה הרעה, טרם חש, טשׂ וידא הביתה, ובריינה לא היתה עוד בין החיים …
וביום אחד, ביום ההוא, הפך ר' מנדל כולו לבן, רגליו בצקות באמת, ונשמת אפו כבדה כבדה מאד!
לא עלתה על דעתו, כי בריינה לא תלווה אותו …
ומדוע עזבה אותו לאנחות? אשה לבעל כמוהו, אם לבנים כיוצאי חלציו …חיי נחת כאלה …
ה' יודע!
שש נשים היו לו לסנדר (מעצמו מובן, זו אחר זו), ועוד הפעם גלמוד הוא ומבקש לשאת אשה שביעית.
את אשתו הראשונה כמעט שאינו זוכר כלל.
פעם אחת הביא לו אביו ר' פתחיה, עליו השלום, שעון של זהב, ואולי רק של כסף …כעבור איזה זמן עמד מתחת החופה (זוכר הוא את דקירות המחטים של בני-גילו), ואחרי כן אכל מרק-זהב, והשתומם כי אין זהב במרק על עיקר. את תואר פני אשתו הראשונה לא יוכל להעלות על זכרונו בשום אופן. זוכר הוא רק שׂמלה מוקפת זר של כסף, מטפחת בעלת צבעים שונים, ועגילים משני עבר המטפחת, ואת הפנים שבין העגילים לא יזכור… ובכל זאת אי אפשר לו לחשוב, שהיתה לו אשה בלי פנים.
אבל זוכר הוא, כי כמה ירחים (שנים או שלושה) קודם החופה הראשונה היה לבר-מצוָה, ושביום ההוא נשבע לאביו, במצוָתו בפני הנאספים, בשבועה חמורה ובתקיעת-כף, שלא ילמד אחרי כן אל דרכי חותנו, שעל שולחנו יהיה סמוך אחרי החתונה, ולא יסע אף פעם אחת לקוצק; לא יעבור לעולם זמן קריאת-שמע ולא יתפלל בעל-פה, כי אם בכוָנה מן הסדור “אורח חיים” או כיוצא בו.
אביו היה נוסע לבּלז, ואך אתו לבּלז עלה לרגל…
ולמה התחתן עם חסיד מקוצק? פליאה היא…
עוד זוכר הוא, כי רב העיר, גם כן חסד בּלוּי, ניגש אליו וַיצבוט את לחיו לאות חבּה ותהילה בעד הדרשה, שדרש ביום ההוא, ובעודנו מחזיק את לחיו בין אצבעותיו אמר: “תורה לחוד וחסידות לחוד; תורה היא ענין יפה מאד, אך בלי חסידות אינה מצלת, על פי הרוב מדינה של גיהנום… והא ראיה, הגאון מוילנא… (ז"ל – הוסיף כאילו כפאו שד), הלא הוא היה עוקר הרים ממש, ובכל זאת… איני אומר שהוא, חס ושלום, בגיהנום… הוא בגן-עדן, אבל במדרגה שפלה מאד… יושב הוא בפרוזדור הגן-עדן ולומד גמרא, גמרא ולא יותר, והוא רואה בשברון הלב ממש, איך שאנשים פשוטים, שלא קראו ולא שנו וידעו “עברי” בדוחק, מדלגים עליו ישר אל הגן-עדן… כי באמת ראשית חכמה – יִראָה, ואחריתה כוָנה, ועל כולם הבטחון בהשי”ת ובצדיק עושׂה רצונו… דוקא עושׂה רצונו, ולא בצדיק אחד, צדיק מדומה כמו…"
יותר איננו זוכר, כי הלחי כאבה מאד, אך לפי המסקנה יצא לו מדברי הרב, כי טוב לאכול נבלות וטרפות מלנסוע אף פעם אחת לקוצק, כי “באיה לא ישובון”, או מלעבור זמן קריאת שמע, מ“לחטוף את התפילה באיזה בעל-עגלה…” סוף כל אלה לגיהנום.
ומיד אחרי החתונה נפתחו לו שערי הגיהנום בעולם הזה! כמעט שהיה גוֹוע ברעב כל יום ויום… הוא היה משלים את תפילתו בבוקר בבוקר, ובבית חותנו היו אוכלים פת שחרית בחצות או כחצות היום… הוא הסכין לקיים “בערב תאכלו בשׂר”, ובבית חותנו אכלו פת-ערבית בחצות או כחצות הלילה, בשעה שהוא ישן על הספסל מרוב ליאות…
אך במקום תורה שם חוכמה – האברך התחיל לגנוב כל דבר מאכל, לחטף בשׂר מן הקדירה שעל האח, לגנוב כסף ולקנות אוכל… חותנו חקר ודרש וימצא כפעם בפעם את עווֹנו וילקנו, וחותנתו הוסיפה משלה, במרדה, במטאטא, ובכל הבא בידה ובצפורניה…
אינו זוכר כמה ימי עמל בילה אצל חותנו, אך פעם אחת קצרה נפשו ברעבונו ובמכותיו אשר הכוהו וַיברח בלילה.
אז רדפו אחריו; הדביקוהו… וחותנו היה בראש הדופקים:
– בן בליעל! – קרא – אשתך מקשה לילד ואתה בורח…
והוא נבעת והשתומם: האומנם? ומאום לא הוגד לו…
ביום השלישי מתה אשתו בלדתה… מאד מאד דאב לבו למקרה הזה, אך לבכּותה לא היה פנאי, כי תיכף אחרי ההלוָיה חטף חותנו את הספודי"ק היקר מעל ראשו, גזל ממנו את השעון, הפשיט מעליו את אדרתו וידחפנו החוצה…
זוכר הוא כי שב הביתה, בית אביו, בעזרת חסידי בּלז.
אז מלאו לו י“ד שנים ועד ט”ז ישב בבית אביו…
ואביו, בשומעו את הנעשׂה לבנו, עזב את כל עסקיו (סרסור של תבואות היה ר' פתחיה, ולעתים רחוקות שלח ידו גם בצמר) והלך להתדיין עם המחותן, התובע הולך אחר הנתבע… ונשאר לפרנסת הבית אך “מעמד” האֵם… מן המעמד היה צריך לשלוח פעם בפעם מעט כסף גם להאב, אשר שׂכר פעם בפעם רבנים אחרים, בוררים אחרים, כי כפי שכתב, נדר שלא ינוח ולא ישקוט עד אשר “יתלוש את כל שׂערות החזיר”…
התלישה, כפי הנראה, לא עלתה יפה, כי בשוב אביו כפעם בפעם הביתה, היתה ראשית מלאכתו להתגולל על הבן.
– רק נבלה כמוך תגורש באופן כזה!
ומאז החלו מכות בבית האב. ואם ביקשה האם להצילו מידו – נכונו לו, בצאת אמו גם שבטים…
ורוח שאף רק אז, כאשר עמד שנית תחת החופה עם בת חסיד מבּלז… ואז התפלל בלבו עמוק: רבונו של עולם, יעלה נא הזיווג הזה יפה… תאריך ימים… לא תקשה בלדתה… ואם חפץ אתה ליסרני על חטאי, יהי רצון מלפניך רבונו של עולם, שתהי אשתי עקרה…
יודע הוא כי עיקר אסונו היתה מיתת אשתו… לולא האסון הזה, כי אז התגבר על כל המניעות והמכשולים; שלוש שנים, שהיה לו להיות סמוך על שולחן חותנו, לא נצח נצחים הן, ואולי לא היה עומד עתה תחת החופה, כי אם שב עם אשתו אל אביו… ולא ברגל, כאשר שב אז בימי הקור, כי אם בעגלה… ובעלות זכר הקור על לבבו, רחפו כל עצמותיו; ובענוֹתו אחרי המקריא: הרי אַתּ… קרא עוד הפעם בלבבו: רבונו של עולם, לצאת ידי כל הספיקות – תהי נא אשתי עקרה.
הוא פתח פה לשׂטן; בשעה רעה התפלל!
היא היתה (לפי דבריו) אשה נאה! אפשר היה לחיות אתה, כלומר: עמה… וגם מזג טוב היה לה, ואפשר לאמור, שהיתה עליזה ושׂמחה, כצפּוֹר, ממש כאותה הצפּוֹר שעל האילן… מעט צחוק של חן, מעשׂה נערות, איזו הלצה…
“חותני היה מקפיד על זה, אולם אנוכי, מודה ומתוַדה אני, שהיתה לי הנאה מזה… איני אוהב את העצבות, אין זה מטבעי. ובאמת היה אור זרוע מזיו פניה על כל סביבה… אתם אינכם יודעים – אשה טובה שׂמחה בעצמה ומשׂמחת את בעלה ואת כל הבית”.
אך מה בצע, וה' סגר את רחמה…
ואפשר, שבכל זאת לא היה מגרש אותה, לפי שממש נקשרה נפשו בנפשה, וקשה היה לו מאד להפרד ממנה… ולא ממנה, כי אשה היא אשה ולא יותר, אך משׂמחתה, מבת-הצחוק שלה, שהיתה מחממת את כל איבריו…
"את המלחמה החלה אמי, בהמטירה עלי את מכתביה, המון מכתבים מרים ורעים… נכד היה דרוש לה… נכד… ובאמת צדקה היא ממני: בן יחיד הייתי, בן יחיד! וכל מכתב היה שרוי בדמעות, רטוב מבכי… אבי חדל מלכתוב לגמרי, אך התאונן עליו באזניו, באזני הרבי; ובפרוש אמר, שאני עוכר ישׂראל… אבל גם היא בעצמה אשמה מעט בדבר… כי כאשר החל מרוץ המכתבים נשתנו פניה לרעה, ושבתה השׂמחה במעוני. בפני לא בכתה, אך לרגעים התבוננה בי וַתּנס, וכל פעם בשובה, היו עיניה אדומות, אדומות מאד…
וגרתי אצל חותני, בביתו, והנדן היה מושלש, והשלישית האחת בידי, והשניה עודנה ביד חותני, כי לא חפץ למסרה לי, אך הברית, אמר, מאשרת את החופה. והתעבּר בי אבי על הדבר הזה… אך ללא הועיל… ובמשך ימים מועטים נהפכו פניה לירקון ונשאר ממנה אך חצי הגוף…"
בעיניו דמעות.
“ומה יכולתי לעשׂות? הרבי ציוָה, גם חותני הסכים… בעל כורחו הסכים, ואבי בא וצווה עלי במפגיע…”
––––––––
בין כה וכה והמסחר בכלל ירד פלאים. אביו התרושש מאד, וגם מעט הכסף שנשאר לו מהנדוניא אזל, וַיהי סנדר למלמד, קיימא לן, אי-אפשר שיתקיים בלי “רבנית”…
שש שנים היה מלמד תינוקות וילדים גדולים, ובמשך הזמן ההוא היו לו שלוש נשים. אחת גירש הוא, ושתים גירשו אותו… האחת היתה טפשית, טפשית פשוטה, השדכן הונה אותו, רימה אותו בלי חמלה, בלי “יהדות”… אמר לו שהיא אלמנה, והיא היתה, כפי שנודע אחר-כך, גרושה משני בעלים, זה אחר זה; אמר לו, שיש לה ילד אחד, היא הביאה ביום הראשון אחד, ביום השני שני, וכן להלן, עד תום כל החמישה שהיו לה… ואמנם בנים היו לה יותר, כי היתה יולדת שנים ושלושה בבת אחת, את מרביתם – ה' נתן וה' לקח.
וקריעת ים-סוף היו לו הגירושין. אי אפשר לשהות עמה תחת גג אחד ואי אפשר לגרשה. – טפשית, רחמנא ליצלן! ואך לב יודע מרת נפשו… השכנים – מה איכפת להם? – צוחקים… ויקח לו אשה אחרת… למאי נפקא מיניה? אשה היא אשה, “ביתו – זו אשתו”, ואשתו – זו ביתו. אך לא בית היה לו, כי אם גיהנום… ולא יכול גם למלא חובתו לתלמידיו באמונה…
“כל היום היה מוטל עלי להשגיח עליה ועל בניה… היא בעצמה היתה גולם, ואני מוכרח הייתי לצוות על הכול. אמרתי: קומי, וַתּקם; התלבשי, וַתּתלבש; הבעירי אש, וַתַּבער; בשלי קטניות, בשלי תפוחי אדמה”…
והיא מילאה אחרי דבריו, אך היא בעצמה, כלומר – מעצמה, לא ידעה לעשׂות מאומה…
"ונקל לשער, כי אבּדתי את חצי התלמידים… צריך הייתי לצוות עליה, ללכת תחתה אל השוק ולקנות מיני מאכל, להלביש את הילדים, ולא את שלי, כי אם ילדי זרים!… גולם כזה לא ראיתי מימי! כמדומה לי, שהיתה גולם ממש, בלי שום נשמה, בלי שמץ נשמה… יכנס הרוח באבי השדכן! הוא תלה את הרחיים בצוָארי… על אודות האשה בעצמה ספר מעט, כלאחר יד, אנכי בושתי לשאול, וגם לא יכולתי לשאול. – אשה היא אשה, אך תמיד תקע באזני, שיש לה חמש מאות רובּל כסף… חמש מאות רובל כסף… אחרי כן נודע הדבר, כי יש לה רק כשתי מאות ושבעים, מעט יותר או פחות מזה, וכי את הכסף לקחה מבעליה בעד הגיטין שקבלה ברצון… את כותונתם פשטו ונתנו לה… וגם הכסף הזה לא היה בידי, כי אם ביד אחד מדודיה, והא גבר אלים: נותן שלוש עשׂרה למאה ובצמצום…
אז אמרתי: בא קצי… אני דובר אליה והיא איננה משיבה, אני דובר שנית, שלישית, והיא כאבן דומם! היא מבינה אך את הצווּי הפשוט ואך בנוגע להלבשה ולאכילה, ולא יותר: השאר אינו נכנס באזניה כלל… ואם ארים קולי ואצעק, תשתולל עלי; ואם אברח מפניה, תתגולל על ילדיה ותכה אותם… והצאן האלה מה חטאו?
פעם אחת כעסתי והשלכתי עליה פמוט, עד היום הזה אני מתחרט על זה, כי באמת לא בה האשמה, שנוצרה גולם… אך מאי דהוָה הוָה; באתי לידי כעס והשלכתי… וגם זה ללא הועיל, כי היתה גולם ממש… הלא הובילו אותה אל רופאים ולצדיקים, להבדיל, ולא היה מושיע!"
וסנדר מבין את הדבר בתכלית הפשטות, החובש, למשל, יוכל לרפאות שבר יד או רגל, אך מה יעשׂה הרופא, אם אין יד או רגל כלל? אז שוא תשועת רופא. כן, להבדיל, הרבי רופא נפשות, אב אם הוא, כביכול, שכח לפחת בה נשמת אדם, ונשארה לה אך הנפש הבהמית, מה יעשׂה הרבי!
"וכמה צרות צרורות עברו עלי עד שהצלחתי לגרשה… רבנים רבים אמרו, שאין לה דעה צלולה לקבל גט… שוטים! לוּ היתה לה דעת צלולה, כלום חפצתי לגרשה! אבל גם אחרי אשר נמצא רב אחד שהתיר לגרשה, עברו כשישה חדשים עד שהצליח בידנו ללמדה לענות על כל השאלות בשעת סידור הגט….
ואחרי שלמדה – שכחה לגמרי מה שלמדה, ובשעת סידוּר הגט עמדה בלי נוע… לאושרי היתה להרב ההוא רבנית אשת-חיל, אשה חכמה עטרת בעלה… היא עמדה מרחוק בפתח, וכשהניעה בראשה: הן, ענתה זוגתי הן, וכן כל מה שהיה צריך לה לאמור"…
אך השתים האחרות, כנ"ל גירשו אותו.
האחת לא יכלה נשׂוא את זקנו המדובלל והמסובך… זקן כזה היא שׂונאת…
"ומה לי לעשׂות, אם זקני מסובך? אני מבאר לה, כי הזקן הוא דבר שבקדושה, שתלויים בו שישה לאוין, כי יהודים כשרים נשבעים בזקנם כבנקיטת חפץ, אך היא באחת, כי זקני מעורר בה גועל נפש, שהיא מחזרת את מאכלה כשהיא רואה אותו, מחזרת את החלב, שינקה משדי אמה.
– ומה אוכל לעשׂות בזקני?
– לך לעזאזל עם זקנך יחד! גרשני!
ואני התעקשתי; לאו, אמרתי, לאו! לא מפני שחשקתי בה, חס ושלום! לא היה במה לחשוק, אך כבר קצתי בחיי מפני הגיטין והחתונות. היה לי פנאי לזה? לגרש ולהשתדך שנית… בזעת אפי הצלחתי לאסוף מתי מספר תלמידים, ועוד הפעם עינוּּיי הגט! ואני הייתי אז בעיר בלי נהר, או היה נהר בלי שם, איני זוכר עוד, ונחוץ היה לנסוע כמה פרסאות להתגרש… וכי זה עסק בשביל מלמד? והיא צועקת מן הבוקר ועד הערב: גט! גרשני, תן לי גט! אינה ישנה, אינה אוכלת, אינה מבשלת, כי אם צועקת… אני מתחנן לפניה: חכי עד כלות הזמן! חפצתי לחתום לה בחרם, כי בסוף הזמן אתן לה גט, והיא איננה שומעת…
גמרתי בלבי – שתיקה יפה כנגד הנשים! נשׂאתי בשׂרי בשינַי והחשיתי. עבר יום, יומים, שבוע תמים, והיא איננה חודלת מלצעוק: גט! גט! שותה היא מעט מים, כי נחר גרונה, וקוראת: גט! עוד מים וצועקת: גרשני… אי אפשר להתיישב, אי אפשר ללמוד, ותלמידי הרעים יושבים וצוחקים ומשתוללים!… כמה פעמים ביקשה לגשת אלי ולתלוש פאותי, אך די היה לי להסב אליה את פני, את זקני, ותרפנינה ידיה…
ושמא תאמר איסטניסטית היתה, ובבית אביה ראתה אך אנשים יפים? בת קצב היתה, בת קצב שבקצבים! ואלמנה, מבעלה החייט! אחרי רוב עמל ותלאה הרשו לי בעלי-הבתים ללמד את בניהם בבית-המדרש. אמרתי: נצלתי; אך אין עצה ותחבולה כנגד אשה רעה. אל בית-המדרש באה וצעקה: גט, תן לי גט! גרשני!
ובשבת הבאה עכבה את הקריאה…
החילותי ללמד בבתי האבות, בית איש שבועו, כי נכמרו עלי רחמי בעלי-הבתים; אך מאשה רעה אין מציל… היא חדלה להיטהר!
ובעל כרחי גירשתיה!
ואין לי מזל לנשים. גם השניה שגירשה אותי היתה מין שוטה… כל מום נפל בגורלי… יש מצליחים בכול, וגם בנשים… אדם לוקח לא אשה וחי עמה, ומחיה זרע, ומגדל בנים לתורה, לחופה ולמעשׂים טובים, ובגורלי נפל להתגלגל ולנפול מדחי אל דחי…
ומה אומַר וַאדבּר, האשה הזאת היתה באמת רעה ממוות… דוגמתה לא תמצא בכל העולם! הכול מידי פייטל השדכן, ימח שמו, עוד לא קם עוכר ישׂראל כמוהו!… ועודנו מתנצל ומצטדק: מה אני אשם, אומר הוא, אני רואה אשה פנויה ומשדך אותה לאיש, כלום אני יודע מה שבתוכה? התחת אלהים אני לדעת דברים שבלב? מאין לי לדעת, כי זקנך יעורר בה גועל נפש? בעיני זקנך מוצא חן… הזקנים של כל בני ישׂראל מוצאים חן בעיני, ובזמן שהצטדק הביאני שנית במצולה, בטיט היוון הטביעני… אילמת מסר לי, פשוטו כמשמעו – אילמת… תיכף אחרי החתונה אמרתי: טוב מאד, אשה בלי לשון, יהי חלק עם כל הצדיקים… כצפיחית בדבש! יש אשה ואין קללה ואין פוצה פה!… אולם גם היא היתה בת פחותים וחדלי-אישי… גם בעיניה לא מצאתי חן!… לדבר לא יכלה, וממחרת היום החלה לתקוע שופר – קול כזה היה לה! וַתּתקע, וַתּהמה כדוב! בלי לשון, בלי חתּוך הדיבור אך – תקיעה, שברים, תרועה… ובמה לא מצאתי חן בעיניה, לא יכולתי להבין ואינני יודע עד היום… אך תקוֹע תקעה!
וכאשר לא הועילו התקיעות, הראתה את נחת צפורניה… וַתּגרשני…
לא במהרה, אך כאשר נפלה מכעס על הרצפה ותהמה, וַתּילל, וַתּפרפר בידים ורגלים כחולה-נופל, אמרתי: די! וַאתן לה גט.
ועוד אחת – מתה עלי… . אותו פייטל הרשע התעלל בי וַימכור לי בגד שעה אחת לפני הקרע! מוּכּת שחפת נתן לי, רוקקת דם… כחושה ורזה… והיא לא בקשה ממני מאומה, היא היתה אשה כשרה וצנועה, היא הביטה אלי אך במעט אימה, במעט מזער אימה, אבל עשׂתה רצון בעלה עוד טרם יצא הגה מפי… אבל, מה בצע… שעה לפני הקרע… וכמה כסף בזבזתי עליה! חמישים שקל, שלקחתי מאתה, ועוד – כל מה שלקחתי מהשתים הראשונות… עד פרוטה אחרונה… “גברא קטילא” נתן לי!
ופייטל עודנו מצטדק: מה אני אשם? אשה וחמישים שקל לא יכולתי לתת לך, כבר יצא לך שם רע בין הנשים… אז אמרתי: אשה לא תהיה לו, אך ירושה יקח, וכשיתעשר ויתאלמן, יגמור בשידוכים! ומי ציוָה לך לבזבז עליה מעות…?
ומוכרח הייתי לדון אותו לכף זכות… הוא החל לפתות אותי עוד הפעם, עוד איזו ירושה… אך אל תבזבז, אמר, אל תניח מעותיך על קרן הצבי… ומי יודע עד היכן היה הדבר מגיע לולא מת פייטל בעצמו… לנו לאורך ימים…
ועתה הרי כבן שמונים שנה… ובכל זאת, האמת נתנה להאמר, אם יזדמן לי שידוך הגון…
אבל אינני מקווה עוד. הכּוֹל ירד פלאים; המסחר ירד פלאים, המלמדות ירדה פלאים, וגם השדכנים!… שדכנים כפייטל עוד אינם… אין להם כוח הדבּור, אין להם לעצמם הבטחון…
אתם צוחקים? כמדומה לכם, שטוב לו לאיש זקן כמוני לחיות לבדו… גלמוד… בלי אשה, בלי בנים…
אל יארע כזאת לשום איש יהודי… אף לא לפושע ישׂראל"
הישיש כילה את ספּורו, ושׂפתיו עודן רועדות: גלמוד, גלמוד…
נתקע בשופר, הזדעזע העם, וַיִשמע קול אדיר וחזק, קול המון: לשנה הבאה בירושלים!
“החברה הלבנה” כבר חטפה מן השולחן את השעוָה, אשר נטפה מן הנרות, אצל העמוד כבר עומד חזן-של-חול ומתפלל תפלת ערבית-של-חול בניגון-של-חול.
המתפללים כילו את תפילתם, תפילת-חול בחפזון. הטלית והקיט"ל הוסרו, כבר נועלים את המגפים – כולם אצים, כי לבנה יפה מחכה להם בחוץ …
ואין להם פנאי להתבונן אל איש צעיר לימים חיוור-פנים, הסובב בבית-המדרש אנה ואנה ומוליך אחריו ילד חסר-אונים ולבן-פנים ממנו …הוא סובב עוד הפעם, אך אין רואהו …האחד עסוק תחת הספסל, בבקשו את נעליו, השני החליף ערדלו בשל אחר, וזה מצא את מצנפתו נכתמה בחלב, וכולם רעבים, ולכולם מחכה הלבנה להתקדש.
– נשוב נא הביתה, אבא – מתחנן הילד.
– עוד פעם אחת נסוב – עונה האב – עוד נעבור על פני הדוד …
ובין כך זע הגל – ה“קדיש” האחרון, ה“אמן” האחרון – והגל נשׂא אתו את הצעיר ואת בנו.
בחצר בית-הכנסת עמדו הגברים נוכח פני לבנה יפה ונהדרה, אך בצדי החוצות כבר נהרו הביתה שורות שורות של נשים, לבושות כלי לבן …בלכתן חושבות הן כמה נשים התעלפו ביום הקדוש הזה, יותר או מעט מדאשתקד …מבקרות הן או מהללות את החזן ואת משורריו; וגם איזה תחינות חדשות, שהובאו מליטא, נותנות להן ענין לענות בו …כל בית ובית מקבל לתוכו שתים ושלוש נשים, ושאר הכתמים הארוכים והלבנים מתנועעים הלאה והלאה ….
– – – – – –
בין המרקדים כנגד הלבנה בחצר בית-הכנסת הולך אנה ואנה הצעיר החיוור …קוראים אליו “שלום עליכם”, והוא עונה: “עליכם שלום” …אך קולו נמוך, ופניו הולכים וחשכים מרגע לרגע … המקדשים את הלבנה התפזרו ונמוגו כצללים.
– ואיש לא אסף אותנו הביתה – רועדות שׂפתיו – מה לעשׂות? גם זו לטובה! לא אפשוט יד לראשית השנה, תיכף במוצאי היום הקדוש …
הילד חושב כי אביו מתפלל, ואוחז בכנף בגדו, ומושכו לאט, בהתחננו:
– אבא, כלה תפילתך ונלך – וקולו רך מדמעות.
– שוטה, ילד שוטה, – עונה האב – למה אתה ממהר הביתה?
– רעב אני, רעב מאד.
והאב עונה בהלצה מַסתרת כאב:
– פשיטא, בוַדאי אתה רעב, מאי קא משמע לן? וכי יכולתי לחשוב, כי צמת מעת לעת ואתה שׂבע?
– אבא, הביתה! – מפציר בו הילד.
רגעים עמד האב נלחם בנפשו.
– שמע נא, בני – ענה אחרי כן בשׂפה רפה מאד – שמע נא, דוד’ל, גם בבית אין מה לאכול …
– גם לחם אין?
– גם לחם אין …לא כזית ולא כעדשה …
הילד מַשמים. והאב מעודדו:
– דוד’ל הגידה נא לי, דוד’ל, היודע אתה מה היה היום?
הילד בוכה בלאט.
– היום, – עונה האב בעדו, – היום היה יום קדוש, יום כפּורים – היודע אתה פירוש המלין?
– כן …
– ומה שׂינו היום, דוד’ל, הגד נא לי, מה עשׂינו?
– התפללנו …
– טוב מאד …שׂפתים תישק …אבל הגד נא לי: אנחנו התפללנו – ומה עשׂה הקב"ה?
– …מחל את כל עווֹנותינו …
–ומה אתה חושב דוד’ל, אם הקב"ה מחל על כל עווֹנותינו, האם עלינו להתאבל או לשׂמוח?
– לשׂמוח – ענה הנער בבכי גדול.
– טוב דבּרת …עלינו לשׂמוח …והתזכור עוד דוד’ל את הניגון החדש, אשר שרנו במוצאי יום כפּורים העבר, כשאמך, עליה השלום, היתה עוד אתנו בחיים …העודך זוכר את הניגון?
– לא …
– אני אזכירך …ואתה תעזור לי …
…ותשמע הלבנה הצעירה ניגון חדש, לא “סיני” ולא “ווֹליך” אך ניגון זה, קורע סגוֹר לב.
והאב מזמר, והנער מושך אחריו ….
במיטה – גל של עצמות. גל של עצמות, מכוסה עור צהוב ויבש; מיכל הכלי-זמר הולך למות. סמוך אל מיטתו יושת על ארגז מירל אשתו, ועפעפיה תפוחים מבכי. בחדר הצר מפוזרים שמונת בני החולה, כולם כלי-זמר.
דומיה נוראה, ועל פני הדומיה מתנשׂאת ונופלת נשימת החולה.
אין דוֹבר דבר, כבר הכּוֹל נדבר, הכּוֹל ידוע לכּוֹל. הרופא אמר נואש, המומחה מן “ההקדש” ציוָה לכתוב ג' פ“אין; עזבון לא יהיה, תכריכים ואחוזת קבר יתן הקהל, הנושׂאים יתנו משקה מצדם … הכּוֹל סבור ומקובל, אך אחת היא מירל, אשר לא תאבה להכּנע. זה עתה שבה מבית-העלמין, ששם מדדה את קברי כל הצדיקים והישרים. בדרך סרה אל בית-הכנסת ובפעם השמינית הרעישה את ארון-הקודש, עד כי נעו הכתלים …וגם עתה, אך שבה אליה רוחה, המה תהמה …היא עומדת על דעתה, כי האב מת בעווֹן בניו; כי סרו בניו מדרך הטוב והישר, עושׂים הם מה שלבם חפץ; ועל כן התאנף הקב”ה במקהלה ולוקח את העטרה מעל ראשה. עתה יושבת משׂושׂ כל החתונות, לא יהיה שום תענוג בבית איש יהודי …האב אובד, והבנים הסוררים ילכו איש לעברו, איש אחרי תאוָתו …
אף חסדי ה' לא תמו, רחמיו מרובים; צריך רק לעודד, לצעוק, להתפלל ברעש, לעמוד על הנפש …והם, הסוררים המגושמים עומדים כפסלי אבן …אין לב להם, ואין רחמים, ואין דעת … הולכים בוַדאי גם היום בלי ציצית, בלי ספק חטפו גם היום את התפילה פחז כמים …הוי …לולא עווֹנותיהם המעכבים, כי אז בלי ספק, עמַל דודה השוחט, נשמתו עדן, לא עלה בתוהו …היא יודעת שהוא עמֵל בעדה, היא יודעת, שהוא עושׂה, דמה שיכול לעשׂות …עשׂרה קבין של דמעות שפכה על קברו, והוא, אם בחייו לא השיב פניה ריקם מעולם, במותו –על אחת כמה וכמה ….
– אך החטאים, חטאת הבנים – תיליל מירי בקול – היא המעכבת, ועל-כן עמלו של דודה לריק …נוסעים הם למשתה נכרים …אוכלים שם פת עכו“ם בחמאה של עכו”ם, ומי יודע מה הם עושׂים עוד …הציציות פסולות, ואולי גם בלי ארבע-כנפות על עיקר …רבונו של עולם, רבונו של עולם!
הבנים מחשים ומורידים לארץ ראשיהם.
– בנים, בנים – עוד לא ננעלו שערי דמעות, שערי תפילה …אללי לנו, בנים – בנים!
וקול החולה נשמע בחיִל:
– מירל, הרפי! מירל הסי! כלו כל הקצין …כבר עבר מועד, מירל, אני אומר לך בתום לב – הרפי, אני רוצה למות …
מירל קפצה ממקומה בכעס:
– השומעים אתם? הוא רוצה למות! ואני? מדוע לא תשאלו אותי, אם אני רוצה שתמות? לי אין כל דעת? ואני אומרת לך, שאני לא אתן לך למות! בעל-כורחך תחיה, בעל-כורחך …את כל לבי אקרע בתפילתי, בשארית כוחי אזעק ואשוע, ולא אתן לבוא לידי יציאת-נשמה!
נכּר היה בפני מירל, כי פצעים נושנים שבו ונפתחו; פצעים שלא נרפאו מעולם, ואך קרום של שכחה נקרם עליהם …
– אני לא אתן, גם לי יש דעה, אני אשתך ולא אחרת!
– מירל, הרפי, – מוסיף הגוסס להתחנן – וכי מעט היינו מריבים, וממררים את חיינו עד היום? דיינו! נשתוק על כל פנים רגע קודם המיתה … כן, כן, מירל …דיינו!אני אשמתי, אַתּ חטאת, שנינו עשׂינו שלא כהוגן, לא עת עתה להתחשב, נשתוק נא! המוות הקר עולה לאט-לאט מקצה אצבעותי למעלה, וכאשר יגע בלב – ואיננו! אל תילילי, מירל …אם כן הוא – כך צריך להיות.
מירל קופצת עוד הפעם ממקומה:
– כן, רואה אני, חפץ אתה למות; חפץ אתה להפטר ממני! זה שנים רבות אתה חפץ להפטר ממני, פּאשַׁע השחורה מחכה שם לבואך …אוי לי ואבוי לנפשי, לחיי ולשנותי …גם עתה, רגע לפני מותו, אינו חוזר בתשובה …פּאשַׁע ימח שמה, פּאשַׁע!
– לא פּאשַׁע האחת, – עונה החולה בלצון מר – רבות פּאשַׁעוֹת היו, שחורות, גם לבנות, גם ירוקות …אך להפטר ממך, מירל לא חפצתי מעודי – שקר הדבר! – החטא הוא בפני עצמו, והאשה בפני עצמה …החטא אינו נוגע כלל אליך, כי אם אל הנגינה …את אשתי … ופּאשַׁע היתה החטא, החטא של הנגינה, ולא יותר …והלא אַתּ זוכרת –כרוך הייתי אחרי פּאשַׁע, אך כאשר הוציאה עליך דבּה – הכיתיה בחוץ! הלא את זוכרת!
החולה נאנח והוסיף:
– שמעי בקולי, מירל, והחרישי …הבעל ואשתו לחוד, החטא לחוד, והנגינה לחוד …וגם אם תפרדין זה מזה, גם אז, כמדומה לי, מושך הלב ודואב …האמיני לי, מירל – אף כי חפץ אני למות, צר לי להפּרד ממך, מירל …גם מכם, בני, קשה לי להפּרד …גם אתם הלכתם עמי בקרי, עשׂיתם שלא כהוגן, אבל אין דבר! חטאתם כנגדי, ואני יודע, שהחטא תלוי בכינור, החטא הוא בטבע הכלי-זמר … לא נהגתם בי כבוד, אך יודע אני, כי אהבתם אותי, ואני מוחל וסולח לכם …סלחו גם לי …
– “שכּור” אמרתם – התלוננתם …אסור לזלזל בכבוד אב ואם, ומה גם בכבוד אב, שהוא גם ראש הקאפּלי"א …. ואני מוחל לכם …
החולה התנשׂא מעט על משכבו, ויתבונן אנה ואנה.
צל של צחוק התפשט על פניו הירוקים.
–התבוננו נא אל התישים הגדולים האלה! ראשם לארץ, כאילו אינם יכולים לדבּר, אילמים הם, חרשים הם …
– כן?! צר לכם על אביכם, על השכּור? כן? הלא תשׂאו עין!
הצעיר בכולם חפץ להרים ראש, אך באותו הרגע רעדו עפעפיו, התעקמו פניו וַיִגעֶה – ואחריו געו כל בני החולה, והחדר נמלא לפתע בכי גדול.
החולה מביט סביבו פתאום בנחת.
– די! – קרא בהחליפו מעט כוח – די! מתיירא אני, פן יצר לי לעזוב את העולם הזה …די, בנים! שמעו בקול אביכם!
הבנים נדמו ומירל קראה בקול:
– רוצח! הלא את נפשך אתה קובע! יבכו, יהמו, יילילו … והקב"ה שומע …
– החרישי, מירל – מפסיקה החולה, – לי בא, מועד, אני כיליתי את מנגינתי ולא אנגן עוד …מירל, מירל’ה – השפיל את קולו ברוך – שמעי בקולי, לכי קראי לי את השכנים …
מירל חשבה לסרב, אך הוא מביט עליה ברוֹך ותחנונים, ואינה יכולה …(אחרי כן ספּרה, כי הדבּור “מירל, מירל’ה” ומבטו האחרון, היו ממש כדבּוּרו ומבטו תיכף אחר החופה …“הלא אתם זוכרים את דבּוּרו ואת עיניו!”)
ואך יצאה מירל, והחולה קרא לבניו:
– בריל, יונה, חיים …מהרו, עשו כולכם, קחו את הכלים …
הבנים משתוממים.
– אני מצווה! האב מצווה! ראש הקפלי"א מצווה! …השומעים אתם? – הוסיף כמו בכוח חדש.
והבנים שמעו ויקחו את כליהם, ויסוֹבּוּ את מיטת אביהם – שלושה כנורות, חליל, בטנון וחצוצרה …
– שמעו בנַי, אני הולך למות …ואתם – שמעו לקולי …אל תתקוטטו והיו לקפּלי"א אחת …נַגנו בלעדי כמו אתי …כבדו את אמכם …אל תבזו מחותנים עניים …ועתה – נַגנו לפני …
הבנים משתאים.
– למה תשתאו? חפץ אני לשמוע, איך תנגן הקפלי"א בלעדי …נגנו לי וידוי …
– נַגנו – התחנן החולה, וראשו נפל על הכר – נַגנו …
ובן רגע – החדר נמלא נגינה – – –
על התקרה ממעל, סביב למרכז נסתר, זוחלת, נוזלת בהרת אור כהה, כאילו דבר לאט עמה והַשקט לא תוכל.
וצללים עגומים מתנועעים על הכתלים מסביב, אני ואנה, אנה ואנה; מתקרבים הם זה לזה ומתרחקים זה מזה, כאילו הם מתלחשים על דבר מה, ומזדעזעים ונסוגים אחור …
ומניע את הצללים – ר' יעקב הסרסור, יהודי קטן, היושב אל שולחן קטן, והוגה לאור עששית קטנה בספר קטן, הוא ה“חוק לישׂראל”!
וכולו – תנועה, עיניו הכהות מתחת לריסים הלבנים משוטטות אנה ואנה בַספר; ידיו הרזות המונחות משני עברי הספר, רועדות; קצה זקנו הלבן והחד זוחל, זוחל על שׂפת הספר, ושׂפתיו הצרובות לוחשות, לוחשות בלי הרף …
אור הספר שוקט במנוחתו בשׂדה-האור!
סוחר התבואות שַׁבת ור' יעקב עושׂה לנפשו.
מקרן זווית חשכה יצאה אשת ר' יעקב הזקנה וַתּגש בלאט, בפסיעות קטנות וקלות, אל הכירים, וַתּסדר מערכת עצים קטנה, וַתּשׂם עליה גחלת, וַתּבער כמה כפיסים.
וַיחש הזקן באור הנוסף על אור העששית, וַישׂא את עיניו וַירא והנה הזקנה מַבערת אש.
והאש אוכלת את העצים, ומלקקת סביב הגחלת. מה זאת?
זה חמש שנים ויותר, מאז שבת המסחר, לא הבעירה אש בערב.
והזקנה ראתה את תנועת הזקן, וַתּבן לרחשי לבו. מי יודע כמה שנים הסכינו להבין איש את רעהו בלי דבּר דבר. וצחוק קל הופיע על קמטי פני הזקנה, וַתּאמר:
– בשביל בנותינו …תבשיל חם …אשׂמח אותן …
והזקן סגר את הספר וַישאל:
– ואיפה לקחת?
– מעט חלב …מעט קמח …בהקפה …ה' יעזור.
הזקן הניע ראש לאות רצון, והזקנה, השׂמחה לקראת האות, אמרה במנוד ראש:
– עובדות הן כל היום, מן הבוקר עד הלילה …יום יום …ובלילה אין להן גם כוח לאכול את הלחם היבש, והן באות עייפות ויגעות ומטילות את עצמן על המיטה …
– כן, כן – הניע הזקן בראשו וַיכבה את העששית, וַיקח את הספר, ויגש אל הכירים, לקרוא לאור האש.
אך הנה סגר את הספר שנית.
צעדי הבנות נשמעו על המעלות.
– הנן הולכות – אמר הזקן וירמוז אל הזקנה להחיש מעשׂיה.
– מקפצות ענתה הזקנה, בחטפה את קדירת החלב מן האש – אך אל תירא. אחורי הדלת תעמודנה מעט, לשאוף רוח, לנוח …זה דרכן …הלא ארבע קומות לעלות! והבצק כבר נכון.
– אשת חיל! – רחשו שׂפתי הזקן, והזקנה מודה לו במבט חן.
ואחורי הדלת על הקומה הרביעית אין עששית, ואך קרני אור כהה עולות מן הקומה השלישית ומתערבות בין הצללים.
ובתוך הצללים שתי בהרות לבנות וארבע עינים דולקות.
והנערות משׂוחחות בלאט:
– נשמי עלי!
– הוי!
– עוד נודף היין!
– היש לך עוד זרעי קפה?
– הֵא!
חריקת שינַים בזרעונים.
– ואני אמרתי לך שלא תשתי …לשׂמוח, לאכול כל טוב …אבל לא לשתות יין …
– אך הוא ביקש, הפציר בי מאד …
– גם שלי הפציר ולא שתיתי, כי אם מעט קוניאק קודם הארנבת …
– אבל אני אוהבת לשתות.
ליל זוָעה / יצחק ליבוש פרץ
האדון פינקלמן המאושר, אשר אסף את כל סחר הפלך, המושל יחידי בשוק להעלות מחיר ולהורידו, השליט בבטחון הסוחרים בלי-מצרים, להקים סוחרים ולהפילם, לבנות ולהרוס בתי-מסחר,, האיש אשר לו “ממון קורח” וכמה בתי-חומה, – האדון פינקלמן, הלוויתן ביאור “אביונה” העיר, המפיל חתיתו על כל הדגים הקטנים אשר סביבו, ניעור פתאום בחצות הלילה.
–מדוע זה הקיצותי? – התפלא.
רבים הם באביונה האנשים אשר לא יתנו שינה לעיניהם, בשׂימם לילות כימים, להציל את נפשות אנשי ביתם מחרפת רעב; רבים הם המתהפכים על משכבותיהם מערב עד בוקר, כי פחד יום המחרת עליהם: בבוקר השכם יבוא הנושה יחד עם שוט ר בית-הדין להעביט ולמכור בפומבי …אבל האדון חפינקלמן בין אנשים כאלה לא יימנה, בו לא יִשה איש, ואם גם יחדל מכל משלח-יד עד בוא חליפתו לא יִירא כל רע. ולמה זה הקיץ בחצות הלילה?
מה זה היה לי? – לא חדל מהתפלא.
מרגיש הוא סחרחורת-ראש וחיל-עצמות.
– האמנם הוחליתי? – הוגה הוא באימה.
אבל הוא בריא ושלם מעודו. אך פעם אחת, בהיותו נער בבית אביו, חלה מפחד; ומאז ועד היום הזה לא ידע כל מחלה!
פתאום ושׂפק גוּנב אליו:
– האומנם בביתי ועל מיטתי אני שוכב? – וַיוצא את ימינו למשש את הקיר, והנה זוָעה: הקיר עבר מימין לשׂמאל!
– הלא על הכרים אני שוכב, והקיר לימיני תמיד, האם לא חולם אני?
איננו חולם, כי כל חושיו בו: עינו פקוחות ואינן רואות, יען כי גבר החושך; אזניו פתוחות ואינן שומעות, יען כי דומית-מוות מסביב; בנושכו את שׂפתו התחתונה בשיניו מרגיש הוא כאב קל; רגלו, אשר הוציא מתחת השׂמיכה, מתקררת …ולמה זה עבר הקיר מימין לשׂמאל?
שאלת הקיר מרגיזה אותו מאד.
– לא אפונה, כי היום קרה אותי איזה אסון …לא לחינם ראשי עלי סחרחר, כבד כנטל עופרת; לא לחינם רועדות כל עצמותי מפחד נסתר. “לב יודע מרת נפשו” …ומרגיש הוא כי שם, בלבו עמוק-עמוק, צפוּנה הסבּה, הוא האסון אשר קרהו, אך כוח זכרונו – הדלי המעלה עמוקות מן הבאר הזאת – התקלקל, – ולא ימלא היום את תפקידו.
והדבר איננו מוטל בספק! בעצם היום קרהו איזה אסון, אשר נשכח ממנו כרגע.
– אך מדוע?
לא אחת ושתים יִקרה אותו לשכוח איזה דבר ולחכות עד אשר יעלה בעצמו על לבו. אך אז הוא שוכח לא את הדבר כי אם את השם. במקרים כאלה “המלה על לשונו”, ורק מתעקשת היא ולא תאבה למוש ממנה; לא כן עתה, עתה נשכח ממנו הענין!
האם לא היא העציבה אותי?
אך במחשבה זאת תבחל נפשו. הלא היא – “חיי רוחו ונשמתו” …
היא ישנה בלי ספק.
פינקלמן לוחץ את אזנו אל הכר להזין אל נשמת אפה בשנתה. אך לשווא – דממת-מות מסביב למרים. הוא הרים לאט את ראשו הכבד להביט נכחו; לוחץ הוא את עיניו העייפות ומתאמץ למלט רשפי נוגה, לראות אותה על מיטתה – לשוא. אך בהרת לבנה-כהה רועדת נכחו באוויר.
– לילה איום – לוחשות שׂפתיו. והוא ירא להרים את קולו, לבל יעורר אותה משנתה. הלא אם קרה איזה אסון – נגע גם אליה, ולמה יגזול ממנה את התרופה, את השינה אשר שלח לה האל הטוב ברחמיו וברוב חסדיו? תישן, תנוח היונה התמה ….
היא איננה בריאה ושלימה. האלהים יודע את מחסורה. לו היא כספר החתום. בקרבה מחלה מסותרת. יצוק בה דבר עצב …כן, חידה סתומה היא אשתו. הן בהיותה ארוסתו היתה צוהלת ושׂמחה כצפּור-דרור. גם אחרי חתונתם הרנינה את לבו ימים רבים בחדַת נפשה …אך פתאום נדם הזמיר, נגוֹז הצחוק מעל פניה …פניה נשתנו, חוורו וַיִקדרו מתחת לשמורות עיניה, אשר נפלו לבלתי התנשׂא עוד. אף שביב נוגה לא נראה בהם …על מצחה הזך – ערפל. לשווא התחנן: מה היה לך מרים? “אין דבר” – תען – “אין דבר”.
ומאז פניה לא היו לה עוד. מאז נהפכה לסמל היגון …לסמל אמו המתה.
אבל – המתמרמר במחשבותיו – אמי היתה אם אומללה, אשה קשת-רוח, חולה דווּיה ומעוּנה. אבי הפיל עליה תמיד את חתיתו. עד יומה האחרון הדריך את מנוחתה …
אמו לא היתה הגברת, כי אם שפחה חרופה בבית. אמו הטובה היתה מחמל כל נפש באביונה; אך אישהּ, הוא אביו הכּילי, שׂנא אותה תכלית שׂנאה ולא יכול דבּרה לשלום. ואמו התהלכה כצל, עד רדתה ביגון שאולה, בלי לחצות את ימיה … אבל אשתו – מה יבּצר ממנה? גם היא אשה טובת לב, גם היא משׂכילה אל דל, גם ביתה פתוח לרוָחה לעניי-עם, גם היא קוראת “כל דכפין ייתי וייכול” …אבל כל משאלות לבבה הלא ינתנו לה. הלא היא הגברת, ופינקלמן הלוויתן הגדול – עבדה הנרצע, הדום רגליה, אשר מוצא שׂפתותיה לו קדוש,, וכל חפצה – חוק ולא יעבור, ועוד טרם תשאל והוא עושׂה, ומה יחסר לה עוד?
– האומנם איננה אוהבת אותי?
השאלה הזאת היא רקב ישן נושן בעצמותיו של פינקלמן.
אז בבואו אל בית הוריה בתורת חתן, אהבה אותו מאד, אז משכתהו חסד, ופעם אחת נשקתהו בסתר על המדרגות …אחרי-כן נפגשו בגן בצל אחד האלונים, ושם הגידה לו כי הוא בחירה אשר רצתה נפשה בו, והוא הגיד לה כי היא צלם דמות אמו הטובה והרחמניה, והוא נשבע לה אז אמונה אוֹמן כי לא ילך בדרכי אביו האכזר והכילי, כי הוא ישמור את לחיי השושנים לבל תבּולנה, את שׂפתי האלמוגים לבל תכהינה, את עיני התכלת לבל תאדמנה …כי הוא ישמור את מצחה הבהיר מכל ערפלי עצב, ואת לבה הטהור מכל אנחה …
האם לא אמד בדבּוּרו? האם בו האשמה? הוא לא יזכור כל עווֹן אשר חטא …
הוריה לא שקלו על ידו את כסף הנדוניא …לו היה עוד אביו בחיים, כי אז נקרעו התנאים …
– אבל מדוע לא נשארה אמי בחיים? מדוע לא זכתה היא לראות אותי, כאשר לקחתי שטרי-חוב תחת כסף מזומן?
צר לו מאד כי אמו הרחמניה, הטובה והישרה, לא ראתה אותו בהשליכו את אלילו מנגד …אך זאת נחמתו, כי אמו החוסה בצל שדי ראתה זאת ממרומים וַתּהי למלאך מליץ בעדו.
בשנתים ימים אחרי החתונה, בשבתם אל ארוחת-הבוקר, בא רץ ויבשׂר כי חותנו פשט את הרגל לנושיו.
– אסור את הסוסים, – קרא למשרתו.
– מה חפצך לעשׂות? – שאלה מרים.
– להציל את כספי, – ענה בחופזה. אך היא הסבּה את עיניה מנגדו. ולו נדמה כי פתאום לקתה השמש, נדעך היום. חיש קל נהפך לאיש אחר.
את השטרות קרע לעיניה.
– לעזור להם אני נוסע, – קרא ברחמים גדולים, בנופלו על ברכיו לפניה ובנשקו את כפיה הקטנות והקרות.
אז נפלה על צוָאריו ותבך.
וכאלה היו מעשׂים בכל יום. לולא מרים, כי אז כבר היה לו הון פי ארבעה מאשר עתה …
– אין משׂא-ומתן בשעה שהיא עמי בבית: המוכר – אחי, הקונה – שאר בשׂרי, כל הבא הביתה – ידיד ומוֹדע …כולם אהובים וחביבים ונחמדים. ועיניה פועלות על המשקל,, על המידה, על המשׂורה ועל המספרים …
אך הוא לא יִנחם …את אושרה הוא חפץ. הוא לא יאבה כי תיבול אשתו,, כאשר נבלה אמו בחצי ימיה.
בשבילה הוא נדיב בין נדיבים. בשבילה הוא מתעסק בצורכי צבּור, מתנדב לכל צורכי העדה. בשבילה נכון הוא למחות דמעה מעל כל פנים, להשׂיא את כל היתומות, לריב ריב כל האלמנות ולהשׂביע כל רעב.
ומה תבקש עוד?
נפלאות הן הנשים, עַם לא עז הן, נמלים – וידן בכול, וכל אשר תחפוצנה תטינה את לב האדם …
אבל האומנם כן תמיד? הלא אביו משל באשתו בזרוע רמה …הלא שומע הוא לא אחת ושתים על דבר בעלים, המכים ומענים את נשיהם. ונהפוך הוא – רוב הגברים שולטים בנשיהם, רק הוא …
– לא לחינם קרא לי אבי מוג-לב, שפן, אשה …נכונים היו דבריו.
ובכל זאת, הוא לא יִנחם.
אבל אם היא תסב עיניה, אם היא איננה אתו בבית – יחלוף צחוק קל על שׂפתיו …
אם אשתו תסב עיניה, הוא מתהפך כחומר חותם. אז יחַיהו רוח אביו, רוח המסחר האמיתי יצרור אז אותו בכנפיו; אז הכסף – אבן שואבת, הזהב – מחמל לב ונפש … אז מרה-שחורה תתקפהו, חדרו – חדר אפל, גיהנום הוא, והסוחרים – שדי בלהות, מתאבקים איש עם רעהו בזרוע, בעורמה, ברמיה, באחיזת-עינים …אז – מלחמת תנופה לחיים ולמות.
אבל הס! רעש שׂמלה נשמע. כפות רגליה הקטנות דרכו על מפתן חדרו פתאום … כל פנים שׂוחקות, כל עין מבריקה …אין עורמה ואין כוח. צדק צדק ירדופו, אהבה שלטת, אחוָה וריעוּת.
ואמנם זה ימים רבים לא עזבה את חדרו אף רגע …ועל כן זה ימים רבים אשר סר צל אביו ממנו, ואך נשמת אמו תחַיהו, נשמת אמו או נשמת מרים …ניצוצות וקרני אור יוצאים מעיניה הטובות וחודרים אל לבו, אל כליותיו, אל מוחו, וחם ואור לו.
כן הדבר. עתה נוכח לדעת, כי אך חליפות עמדוֹ: פעם הוא גלגול אביו, ופעם הוא גלגול אמו.
– ואני בעצמי? – תמה – איה נשמתי שלי? האם כלי ריק נבואתי? האם למעני לא הוציא ה' כל נשמה מאוצרו?
ועוד הפעם זֵכר מעשׂים שונים עובר לפניו.
פעם אחת, בהיותו חתן, רימה את עמיתו …הדבר קרה אחרי מות אמו, גם אביו כבר שב לעפרו, והוא היה לסוחר ברשות עצמו. הסוחר המרומה הזמינו לדין לפני רב העיר, אך מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו? …הרב נבעת ונפחד, ומפשר ומצדד, והוא כאבן שיִש לא מש ממקומו. אז קרא בעל-דינו בחרות אפו, כי יודיע ל“המחותן” את העושק והעַולה …וחיש קל נהפך עליו לבבו וישלים את איש ריבו.
הדבר נודע להסוחרים ומאז היו מפילים עליו את אימתם …
כשנתים ימים אחרי חתונתם נסעה אשתו לבקר את הוריה, במשך ימי שבתה שם לא יצאו הסוחרים הקטנים בשלום ממלתעות כפיר המסחר, לית דין ולית דיין – אבל הוא השיב את הגזלה טרם באה. המשרתים מיהרו וניקו את הבית מחלאה, והוא – את חדר מסחרו מכל עַוולה.
– האמנם עשׂיתי כן? התגנב אליו קול מסתר חביון זכרונו.
זיעה קרה מכסה את גווֹ, כי זֵכר מעשׂה קטן עלה לפניו.
“ר' שמואל מת …יתומיו הקטנים לא ידעו מטוב ועד רע …הם לא יכלו להתאונן באוזניה. ואחרי-כן נפוצו עד מהרה לכל רוח …האלמנה היתה לאיש בעיר אחרת קטנה, היתומים והיתומות היו למשרתים ולשפחות בעיר-הפלך …להם לא השיבותי מאומה, אף כי לפי החשבון, חַבתי לו …חבתי לו חמישה ועשׂרים רובּל או יותר” …
כן הוא, הוא בעצמו כלי ריק, ועל כן פעם הוא כיוֹנה ופעם כפרס, פעם כשׂה ופעם כלביא ….
אך פתאם נתּק חוט הגיגו, ובמוחו הכבד התעוררו ביתר שׂאת השאלה הראשונה: “איזה אסון קרה אותי היום?”
אל נא נתפלא על עקשנות השאלה הזאת, אשר לא תרף מהאדון פינקלמן. הלא בו התברכו כל בני אביונה; הכּול אומרים: “מי יתן לי את דאגותיו ואת כאב ראשו, את מאכלו ומשקהו ואת שנתו” …אושרו של האדון פינקלמן היה לברכה, ומנוחתו – לתקוַת אדם …
ועל לב איש לא עלה להתאונן על רוע-לב האדון פינקלמן …“גביר” הוא, ואם לפעמים קשה הוא כאבן, הלא זה דרך המחסר. לוּ היתה ידו פתוחה לכּול, כי אז ירד מנכסיו …“יד פתוחה לנכסים וכברה למים”. גם עבירות האדון פינקלמן שבין אדם למקום נמחלו לו בזכות עושרו: “וַיִשׁמן – וַיִבעט” – גם זה סדר העולם. ה“גביר” צריך להיות מעורב עם הבריות, להתרועע עם שׂרים ואצילים, ולא יוכל איפוא לשמור את כל תרי"ג המצווֹת עם כל הפרטים והדקדוקים …ועל כן המלמדים הקנאים באביונה סלחו להאדון פינקלמן את המצווֹת והמנהגים הקלים, שהיה דש בעקביו, ולא התמרמרו על לכתו – בביתו – בגילוּי הראש, על הפסנתר אשר התנוסס בין יתר כלי הבית היקרים, ועל שולחוֹ את שני בניו לעיר הפלך אל בית הספר …
גם זהר המעשׂה הזה עבר לפניו …
אמנם, שני בניו לומדים בבית-הספר בעיר הפלך, אבל רק הוא יודע כי לא ברצונו הטוב נסעו מזה …הוא חפץ להביא להם מלמדים מליטה ומורים מוַארשה, אבל היא באחת –– לשלוח אותם אל בית-הספר. והוא מילא את חפצה.
– ומדוע שילחה מאתי את בַני?
גם השאלה הזאת נושנה היא. ומיום נסעו בניו לא תתּן לו מנוח …לפעמים יאשים אותה, כי לא תאהב את בניה …אך זה הבל. בבוא מכתב מהם היא בוכיה מרוב שׂמחה, ובהיסתם כל חזוֹן לימים מועטים היא בוכיה וחולה מפחד … אמנם, כמדומה לו, כי בוכיה היא במסתרים תמיד …בבוקר בבוקר עיניה מוקפות מסגרות אדומות, ולפעמים ישמע את אנחתה הספוגה דמעות בלילה.
–האומנם יראה היא פן אשפוך עליהם את רוחי לבדי?
– רוחי? האמנם יש לי רוח? הכי לא גולם אנוכי?
– מה זה היה לי?
המחשבות המדריכות מנוחתו עתה לא זרות הן לו. מדי יום ביומו הן מתעוררות בקרבו, אך מתעוררות הן כברק וחולפות ונפסקות …ואך עתה אינן זזות ממקומן ומבקרות במוחו בלי הרף.
אין ספק איפוא, כי נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כי נמתחו עצביו באופן מוזר, וכי באמת קרהו איזה אסון. למען מצוא את האבידה אשר אָבדה מזכרונו, חפץ הוא להעלות על לב את כל סדר היום שעבר, אולי יזכור גם את המעשׂה אשר היה בעוכריו. אבל לאסונו ולחרדת נפשו כל היום שעבר נשכח ממנו, נגוז כאילו לא היה. דף שלם נקרע מתוך ספר זכרונותיו …אם גם יום שלשום לא יעלה על לבו: שני דפים נקרעו מתוך הספר; הדף האחרון, אשר הוא קורא בו במרוצה, הוא היום הראשון לשבוע. הדף הזה פתוח לפניו, ואחרי כן – תוהו ובוהו במוחו. ומוחו נדמה לו כשעון, אשר עמד מלכת ביום הראשון, בנטות היום ההוא לערוב …האם לא נפלא ונורא הדבר?
בכוָנה יתירה ובהתבוננות רבה הוא מזכיר את כל דברי היום הראשון, הוא זוכר את כל המעשׂים, את כל המקרים, את כל אשר נדבר ונשמע בביתו עד הערב ההוא …הכּוֹל כאשר לכּוֹל כתוב מפורש, חרות על לוח, וכל מלה ומלה מבצבצת ועולה לפניו …
וכך עד הערב.
בערב קרה מקרה קטן: בשבתם הוא ואשתו על כוס חמים, נשמע קול רעש כלי זכוכית מתפוצצים מחדר-הבישוּל, והיא, אשתו, נזדעזעה ונפחדה פתאום …ראשונה בא זרם דם אל לחייה. החבצלת היתה פתאום לשושנה של ורד …זרם הדם שב אחורנית, ופניה הלבינו כסיד, אחרי כן נהפכו לירקון …רעש ופיק-ברכים, והיא חושבת לנפול …אז חטפה בזרועותיו והשכיב אותה על היציע. והיא לא נשמטה ממנו כדרכה תמיד מבושה …נהפוך הוא – היא הסמיכה את ראשה על חזהו, וכל עצמותיו התמלאו עונג אין קץ מהול בפחד נורא.
– אל תירא – נשמע לחש קולה – אל תירא, כבר עבר פחדי …
אל תירא – הוסיפה להרגיעו – אך גם אל תגער בשפחה …הן לא בצדיה עשׂתה זאת …
– הירגע נא – הוסיפה עוד הפעם בקול נעים – למה זה לבך מכה כהולם פעם? …אין דבר, הפחד חלף ואיננו. ועתה הבטיחה נא לי, כי לא תעשׂה לשפחה עוול, כי לא תנַכּה את הנזק ממשׂכּורתה …
הוא הבטיח לה, אף כי לא יכול להבין את מליה. הן היא הגברת היא המוציאה והמביאה והיא המשלמת –– ולמה תבקש זאת ממנו?
פתאום התחננה אליו במתק-שׂפתים, לספּר לה דבר-מה מחיי אמו.
– מדוע שאלה פתאום על אודות אמי? – מתפלא הוא עתה. אך אז לא היה לו פנאי להשתומם, וַיספּר לה כי אמו היתה טובה כמלאך אלהים, יפה, תמה וברה, “כמוך רחל”.
אז הופיע צחוק נעים על פניה. אך עיניה היו עצומות, והוא מחכּה לפקיחתן, כתועה בליל ישימון לקרני בוקר …
– את טובה כאמי, וגם עיניך – הוסיף בצדיה – כעיני אמי, עיני יונים. אך היא לא פקחה את עיניה. ועצב נורא מילא את כל חדרי לבבו …
– אך אמי, מרים, היתה אשה קשת-רוח ולא הגיעה לחצי ימיה.
אז התעוררה מרעד קולו, ולאט-לאט הניפה שמורות עיניה, ולפניו נגלו השמים.
– ואתה אהבת את אמך? – שאלה.
– אם אני אהבתי? – ענה, ומלים נעתקו מפיו מעוצם רגשותיו.
– ואת אביך? – הוסיפה ותשאל, ושמורות עיניה נפלו לאט-לאט למטה.
– גם אותו אהבתי – ענה – לפעמים אהבתי גם אותו …לפעמים, כאשר לא היתה אמי אתנו בחדר, אהבתי לשבת על ברכי אבי, והוא לימדני כתב ולשון, גם דעת החיים …
ואף כי הרגיש כי דבריו אלה לא יפעלו עליה לטובה, לא יכול לעצור בלשונו, ויוסף לספּר:
– אבי – אמר – היה כילי גדול, אך גם סוחר גדול ומכוּבּד, וגם אותי חפץ לעשׂות לסוחר ולא למוג-לב, לשפן, כאשר ביקשה לעשׂות אותי אמי – “לפי דבריו” – מיהר להוסיף, בחפצו לתקן את המעוּוָת. אבי היה אומר: כסף תקח בעזבון, אך שׂכל לא אוריש לך; קנה חכמה, קנה עורמה, קנה גם חפץ ורצון; ברצון איש ייוָסד בית.
אולם אך ראה את פני אמו, ולא אבה גם לגשת אל אביו. הוא אהב לשבת תמיד בחדר אמו על כיסא ילדותו וראשו נשען אל חיקה …היא סלסלה בשׂערותיו. לפעמים נפלה מעיניה דמעה חמה וַתתגלגל על לחייו …לפעמים ספרה באזניו מעשׂיות שונות …
אך רגעי אושרו לא ארכו …כי אביו העמיד תמיד על דעתו, לבלתי “יגדל כפרא אדם ויהיה למוג-לב, לשפן, לאשה”. וכפעם בפעם אחז בתנוך אזנו ויוציאהו אל חדרו …
ביתר שׂאת התקצף אביו על ספּורי אמו, אשר ניטוו תמיד מפחד בלילות, מנפשות מתים, מקרני ירח וצללי קברים …ופעם אחת סגרהו ליל תמים יחידי בחדר אפל, למען גרש ממנו כל פחד שווא. בבוקר, כאשר פתחו את דלת מאסרו, מצאוהו מפרפר בין החיים והמות …
– בלילה ההוא – ספּר לה – סבלתי כל יסורי שאול, כל מתי עולם קמו ויכתרוני …שדים, לצים ורוחות מאפליה הדריכוני מנוחה, עד כי התעלפתי …
ובלבו דימה כי אז אמנם “אבּד את עצמו” ויהי לגולם ריק, מקבּל חליפות את נשמת אביו או נשמת אמו. כי אמנם עד הלילה ההוא הרגיש את עצמו בתור איש-הבינים בין אביו ואמו, ובלבו היה מפשר ביניהם, מוצא את הצד השווה שבהם ואת הצדדים שהם מחלקים בהם, והוא נטה במקצת מדרך כשניהם, ולוּ התגדל באופן הזה, כי עתה היה איש ממוצע וַידרוך בשביל הזהב שבין אביו ואמו …אך אז “פרחה נשמתו מגופו”, והוא היה כאביו או כאמו, או כולו אביו או כולו אמו …
אך את המחשבות האלה העלים ממנה.
– כאשר שבתי לאיתני – ספּר לה – כבר עלתה אמי על המיטה, אשר לא ירדה ממנה עוד.
– פלצות אחזתני בראותי אז בפעם הראשונה את פני אמי …
אך גם פניו השתנו בן לילה, וגם אמו התחלחלה לקראתו וַתפרוץ בבכי נורא.
המראה הזה פעל גם על אביו, ומאז ועד יומה האחרון לא הפריד עוד בין הדבקים.
מאז ישב בלי מפריע על הדום רגליה לפני מיטתה …ואמו החזיקה בידיו, נשקה אותו, סלסלה שׁערותיו …
אך מקור דמעותיה כבר יבש, ואף דמעה אחת לא התגלגלה עוד על מצחו …
– לא תוכלי לתאר לך מרים, את סערת רוחי אז, את המית לבבי …
ומרים פקחה את עיניה הלחות והמלאות תוגה חרישית עצומה …
ופה ספו תמו הזכרונות. פה נפסק סדר היום.
– ואחרי כן? – שואל הוא את עצמו בחרדה – מה היה אחרי כן?
יודע הוא נאמנה, כי שבתו עם מרים על היצוע היה בערב היום הראשון לשבוע, ומה קרה מאז ועד היום הזה?
מי כרה לו את התהום, את המאפליה אשר לפניו?
– האמנם חליתי, ובחוליי הקיצותי עתה?
רעיון נורא עלה על לבבו: אולי מת פתאום, או נדמה כמת, ועתה ניעור בירכתי קבר?
עוד הפעם מישש את הקיר וכת כלי מיטתו …
עוד הפעם עיניו כלות ומייחלות לראות עוד דבר בחדרו, מלבד הבהרת הלבנה-כהה המשוטטת נכחו באוויר.
אך לשווא.
ואולי הוא בעולם הדמיון?
אך מקרב לבבו עולה אל מוחו קול כביר.
– לא, חי חי אתה, אך אסון נורא קרך …אסון נורא מאד!
זוכר הוא, כי במצב נורא כזה כבר היה פעם אחת, במות עליו אמו …
גם אז נקרע יום או יומיים מספר זכרונו …כן, שני ימים נשכחו, יום המיתה ויום הקבורה.
למרות סימני האבל אשר מסביב בבית, מבלי הבט על המתפללים ערב ובקר לעלית הנשמה – לא יכול אז לתת אמוּן, כי מתה עליו אמו, ותפושׂ במזימות אשר לא ידע שחרן, תעה בכל פינות החדרים לבקש את אמו, או גם בלי דעת את אשר הוא מבקש.
אך מקץ היום הרביעי, כבוא המנחמים את האבלים, ובתוכם נראה גם השמש אשר הלך אחרי המיטה עם הקופה וַיצלצל “צדקה תציל ממות”, שב פתאום כוח זכרונו אליו. אז עלתה לפניו מיטת המתה מתהום נשיה, אז ראה אותה שנית נישׂאת על כתפות קרוביו ומיודעיו, אז שמע עוד הפעם את הבכי ואת היללה, אז ראה שנית את קהל האנשים וַישמע את מדברותיהם ואת התהילה אשר פזרו לזכר המתה …
אז ידע כי מתה אמו, ולא אבה להתנחם …
ואמנם, אך אסון נורא כזה ימיט שואה על המוח.
זיעה קרה כיסתה את כל בשׂרו. ואיזה אסון קרה אותו היום?
אז יעלה על לבו, כי אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם להעיר את מרים משנתה …היא תגיד לו פשר דבר …
אולם הבהרת הלבנה-כהה אשר נכחו רועדת, כמו תתחנן לפניו לבל יפריע את שנת האומללה …
וגם מרגיש הוא, כי קולו נחבא, ואם יאסוף רוחו להוציא הגה מפיו – אז יתמלט ממנו קול פחדים, ומרים תתעלף מפחד פתאום.
תנוח נא אפוא הצפּוֹר בשלום על משכבה, יתן לה הרחום והחנון חלומות נועם ועדן. תפרחנה עצמותיה …בימים האחרונים חלשו עצביה מאד, כל הגה-פתאום יזעזעה ויפחידנה …גם אמי – – –
אך עוד הפעם נתּקה לפתע פתאום שרשרת מחשבותיו. כי בדלת נכחו נראתה תמונה.
לחרדת נפשו יצאו מחושך לאור כהה – הדלת, המשקוף והמזוזה, ועיניו הקמות רואות את התמונה בתוך הדלת …
חפץ הוא להסב את עיניו ממנה, אך איננו יכול. התמונה מושכת אותו אליה בכוח אדירים …והוא מכיר את התמונה: פני אביו לה, אף כי צעירה היא ממנו לימים …
“אבי!” – הוציא קול פחדים ממעמקי הלב, אך לשונו דבוקה לחכּו, הגה לא יצא מפיו.
– לא, לא אבי הוא …אני הוא, אני – התחלחל פתאום ביתר שׂאת. והתמונה עומדת בלי נוע תיראה לפניו ותיגלה בכל רגע ורגע ביתר שׂאת ועוז.
– האם לא ראי מלוטש לנגדי?
אבל הוא שוכב, והתמונה עומדת.
נוראה היא התמונה; מקפיאה היא את דמו בעורקיו …היא מביטה עליו בשאט-נפש, בלעג, ומבטי עיניה חודרים אל קרבו בחניתות קרות.
– מוג-לב, שפן, אשה! – קראה פתאום התמונה, וַתיעלם מעל הסף.
פינקלמן נדחף פתאום ממיטתו ארצה, וַירץ אחרי התמונה.
בלי משׂים עבר ערום ויחף את החדר השני. אך התמונה איננה, כי נגוזה, והוא עומד בחושך, רועד מקור ומפחד.
אחרי רגעים אחדים נתּקו עוד הפעם מחשבותיו. והתמונה נשכחה, והוא עומר נרעש ונפעם, מבלי דעת איפה הוא בעצם הלילה? למה הוא עומד יחף על הרצפה הקרה? מה היה לו?
למען דעת איפה הוא, הנהו ממשש באפלה להכיר את מקומו, ובלכתו כה וכה ובמששו – הגיע אל מול היצוע אשר עליו חבק ביום הראשון את אשתו הנפעמה. הלא פה ספר לה על חיי אמו, על תגרת יד אביו …
מחוסר אונים לעשׂות את דרכו הלאה נפל על היצוע ועיניו נסגרו, אולם איננו ישן. לבו מלא פחד, ומוחו ריק מכל רעיון, מקן בלי צפורים.
אך ראשו כבד מאד ובמוחו איזה רעש מוזר, רעד וחום. אחרי כן נדמה לו, כי שומע הוא קול שבר מן המוח, כאילו שם עצים מתבקעים או כלי זכוכית מתנַפּצים …
האמנם זה הד כלי הזכוכית אשר שבּרה השפחה?
מרגיש הוא כי כוחו הולך וכלה, ופחדו הולך הלוך וגדוֹל.
אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם לקרוא למרים. לוּ ידעה מרים את מצבו ומקומו, כי אז מיהרה אליו. אם גם לא תאהבנו, הלא רחמניה היא, רחם תרחמהו …
הוא יודע, כי לוּ אך נראתה מרים לפניו, לו אך נגעה בשׂערות ראשו, לוּ השמיעה משׂפתותיה דאך הגה קל, לוּ המליטה מעיניה אך ניצוץ אור אחד, כי אז רוַח לו ושב ורפא לו.
כן, חולה הוא, ואך בה הרפאוּת לנפשו.
פתאום נשמעה המולה דקה. רעד של תקוָה ושׂמחה מתפשט בכל איבריו …מקווה הוא, כי שמעה מרים את קול אנחתו, כי קרא לה והיא ניעוֹרה …. הוא מקשיב בלי פחד, וכמדומה לו שהוא שומע את רדתה מעל מיטתה. עתה היא לובשת את בגדיה, עתה הוא שומע את קול צעדיה. עוד מעט ותיראה בפּתח הפתוח, עוד מעט ויעבור הקסם המר והנמהר, והוא יצא מאפלה לאורה.
אך רגעים מספר עברו, ומרים איננה. ההמולה הדקה הולכת וקרבה, אך בדלת נראתה תמונה אחרת …שם עומד גבר בחצי ימיו, בעל זקן ארוך ושחור. עיניו הקטנות מתרוצצות בחוריהן וימינו מַחלקת את שׂפמו …מי הוא זה?
בתמונה הזאת הוא מתבונן בלי פחד. בן רגע הכירה. הלא הוא דויד השדכן?
ודויד הולך וקרב אליו בדממה, ועל פניו צחוק קל …הנה הוא על ידו. בלי לשאול את פיו ישב למרגלותיו על היצוע, והוא מספר לו, כי השדוּך עולה יפה, כי “כלתו” מרים היא עלמה ישרה ונדיבה, וטובה היא כמלאך אלהים …חניכת-בית היא, ובכל זאת הנה מדברת צרפתית וכותבת אשכנזית, אך צר לו מאד, כי לקמצן בר קמצן כזה תהיה אשה טובה כמרים …מתיירא הוא מאד, פן תהיה אחריתה, כאחרית אמו …
אך זה הוא שוטה שבעולם! – אומר פינקלמן בלבו – מרים היא אשתו זה ימים כבירים, והוא בא עתה לשבּח אותה בתורת “כלה”! …
– האם לא שתית לשכרה? – שואל הוא בקול. והתמונה נעלמה לקולו.
על לבו של פינקלמן עולה פתאום, כי זאת היא התמונה השניה אשר נעלמה ממנו בחדר, וַיגמור אומר לבקש את האבידה. באין אור הנהו מגשש באפילה …על דרכו עומדים כיסאות וכלים שונים, והוא מהפכם והודפם ממקומם, אך את קול נפלם איננו שומע.
על השולחן, אשר נגש אליו, עומדים גפרורים ומעל לראשיהם מתנשׂא ברק כהה. אך הוא איננו רואה. עובר הוא על השולחן, ובן רגע השח ראשו ארצה וַיטה עיניו ימין ושׂמאל, עד אשר שכח את אשר הוא מבקש ….
ובכל משך הזמן ההוא לא חדלה ההמולה באזניו. ואמנם ההמולה הזאת מושכת עתה את לבבו.
וההמולה נפלאה מאד, כאילו דבּר אליו איש מרחוק. אוזנו לא תבחן מלים, אך קול דברים הוא שומע.
אבל הקול הזה הולך וקרב אליו; לאט-לאט יקרב. עוד מעט וישמע ויבחן.
כן. כבר שומע הוא חתּוּך הדברים, וגם איזה מלים יבחן.
איש הולך וקרב אליו, מדבר על אודות היצר הרע …היצר הטוב …על דבר המלאכים המלווים את האדם …
– מה זאת? – מתפלא הוא בחרדה: הלא את הדברים האלה הוא שומע שנית הלא שמע אותם ראשונה, עוד בעצם היום …איפה? מתי?
אבל היום עף מקרבו מהר כברק, וכמו לנוגהו נראתה לפניו תמונה אחרת. גם היא תמונה משונה, גם אותה ראה במקום אחר …
רואה הוא – וסביבו המון גברים, כמעט כל בני העיר …סוחרים גדולים וקטנים, מַלווים ולוֹוים, עשירים ואביונים, זקנים ונערים …וכולם מביטים אליו בחמלה. בעיני כולם דמעות …
מה זאת?
האם עליו יחמול איש? מדוע? על מה זה?
ושם לא הרחק, בימת ברזל. על הבימה עומד רב העיר …רואה הוא אותו פנים אל פנים, המראה בולט …כובעו נוטה הצדה לימין, כדרכו תמיד. גם הרב בוכה …הלא הרב הוא המדבר!
הלא את כל זאת הוא רואה שנית …הלא שמע את הרב מדבר על אודות היצר הטוב והרע, ועל דבר המלאכים המלווים את האדם …הלא “הספד” הוא שומע!
את מי הספיד הרב בעצם היום? מי מת?
האמנם ימות איש נכבד בעיר, והוא לא יזכור את שם המת?
התמונה נגוזה, ומחשבתו מסלפת דרכה …
לא, הדבר לא יתּכן, לא קול הרב הוא. משגה היא אתו …אמנם, גם הרב הזקן יש לו קול דק מקול פעמון-כסף קטן, אך הקול שהוא שומע עתה עוד נמוך הוא, עוד מתוק הוא מקול הרב …בלי ספק קול אמו הוא.
ולזכר אמו נראתה לפניו תמונה חדשה.
הוא רואה את מיטת אמו, אשר לא ירדה ממנה עוד, בחדר אור כהה של בין הערבּים …עיני אמו מתנוצצות ובוערות באפלולית …לחייה אדומות וצנומות מאד ושׂפתותיה לבנות …הוא יושב למראשותיה, היא מסלסלת את שׂערות ראשו בידה הרזה והלחה.
בקול רך ונעים, רטוב מדמעות, היא מספרת לו על אודות היצר הרע והיצר הטוב …על אודות מלאכי אלהים ונשמות טובות …הכסף – אומרת אמו – אך כישוף הוא, אחיזת-עינים, מעשׂה להטים, מעשׂה שדים. הכסף הוא הנחש, הוא היצר הרע. הכסף הוא דם אביונים …
הוא שומע ומעיניו נוזלות דמעות.
אכן, נפלא הדבר! מרגיש הוא כי עיניו בוכיות, והדמעות אינן נופלות מעיניו החוצה, כי אם זולגות פנימה אל תוך הלב, ושם נופלות הן, בוערות כגיצי אש …
אך פתאום – – פתאום באו זרים הביתה …מיטת אמו החלה להתמוטט ולהתרחק ממנו, ובן רגע נדמה לו, כי לא אמו, אך אשתו מרים במיטה …
שׂערות ראשו סמרו מפחד, אך עוד הפעם נתּקו הרהוריו ומחשבות חדשות התפרצו אל מוחו.
– אמנם השנה שנת בצורת …כן, שנת בצורת היא. לולא מרים, כי אז צברתי כסף רב. הרבה חיטים קניתי מאדונים וסוחרים וגם סרסורים, הכּוֹל תּוּכּוּ לרגלי. אבל היא מתחננת בעד כולם. ברדת השער אני משלם, ובעלותו היא מתחננת.
– האם לא מוג-לב אנוכי? לא שפן? לא אשה?
ובכל זאת הוא ממלא את כל משאלותיה, צרוֹר לא יפּול ארצה.
אולם מתאווה הוא לדעת, כמה מפסיד הוא בשבילה.
– הבה אעשׂה חשבון.
החשבון גדול מאד. מצרף הוא גם אלף לאלף …כבר חמישה אלפים, עוד איזה מאות …עוד ארבעים וחמישה מהסוחר הזקן יעֶקל אשר אשתו חולה, ועוד ועוד …ועוד הרבה מאות …
רצונו הולך ורפה. ובכל זאת החשבון הולך ונעשׂה גם בלי רצונו, בלי כל שמץ עזר מצדו.
הוא חדל מלבקש את המספרים, איננו מעלה אותם על לב. הם באים מאליהם, הם עונים טרם נקראו, והם באים ועומדים בשורה איש מתחת לרעהו בסדר נכון ובחשק נמרץ …
מרגיש הוא, כי במוחו הריק עומד עתה לוח לבן, והמספרים השחורים עפים מחוצה לו, מרחוק ומקרוב, דחוקים וצפופים ומתפרצים בהמולה פנימה …הם באים ונכתבים מאליהם על הלוח, או איזו יד נעלמה מושלת בם וכותבת אותם, יחידות תחת יחידות, עשׂרות תחת עשׂרות, וכן המאות והאלפים …המספרים הולכים ומתרבים. האומנם יכיל אותם הלוח? אך הנה גם הלוח הולך הלוֹך וגדוֹל עמהם …הוא מתנשׂא ומתנשׂא, ועוד לא נתמתח קו לסכום הכולל.
ולפתע פתאום נהפכו המספרים לשטרות בעלי צבעים שונים …והלוח היה לארגז פתוח, והשטרות עפים מכל עבר ופנה כצפּרים אל המוח, ויד נעלמה מניחה אותם בארגז …מאפס מקום היא דוחקת ולוחצת את השטרות, ומוחו חושב להבּקע …
הלחץ במוחו הולך הלוֹך וחזק, ובכל זאת לא יוכל להתגבר על יצרו ולהוציא את השטרות מן הארגז בחוזקה.
השטרות עפים ועפים. ראשונה צבעים שונים להם, אך לאט לאט האדימו כולם – רבים מהם נוטפים דם …על רבים מהם תמונת עזאזל צוחק – ולשׂעיר הזה צפורנים ארוכות וחדות.
ועוד הפעם נראתה תמונת אביו מרחוק.
– קח בני, קח! קוראת אליו התמונה – קח! אסוף! …
אך מה נורא ואיום הוא אביו! תכריכיו חציָם קרועים ובלויים. מתוך המחשׂופים מציץ בשׂר המת הנרקב …מבּינות לבשׂרו נשקפות עצמות-חורי חיוורות כסיד. סביב הגוויה מכורכים תולעים ונחשים, האוכלים אותה בכל פה.
– אל תירא, בני, אל תירא, אסוף! אסוף! …
– לא, לא אקח! קרא האדון פינקלמן בקול פחדים ויפול מלוא-קומתו ארצה. ויתעלף.
קול נפלו העיר את משרתיו.
***
כאשר שב האדון פינקלמן לאט לאיתנו, כבר שכב על מיטתו. לפניו מנורה, וממנה הופץ האור בכל החדר.
והחדר מלא אבל. כל המראות המלוטשות אשר על הכתלים מכוסות ביריעות שחורות. אצל היצוע על הארץ עומד שרפרף נמוך למושב אבלים.
ולפניו – מיטת מרים הריקה.
קול הקטיגור הרעים כקול רעם בגלגל, וגם אחרי אשר כבר נדם, עוד ינועו להד קולו אַמות הספּים וצלצול החלונות יישמע. צר היה לו מאד, כי בוטל עונש המות, גם כל ארבע מיתות בית-דין – אמר – לא יוכלו לכפר את החטא הנורא: שפך דם בת יחידה על ידי אביה, ובשביל אהבה זכה ונקיה אשר אהבה אחד משׂרי הצבא.
ואחריו דבּר המליץ בלאט ובשׂפה רפה, ואיש לא היטה לו אוזן קשבת. הוא ביקש רחמים בעד הרוצח, חסד וחנינה שאל …
והנאספים החלו לדבּר איש אל רעהו בלחש, להגיד מראש את גזר-הדין. ראש בית-הדין מוחט את חוטמו בקול רם, ושני חבריו הדיינים, מימינו ומשׂמאלו, נתנו בעיניהם אותות להמֵליץ, כאומרים: “כלה נבואתך וצא!”
מן החדר השני, מבעד לפתח הפתוח, נראה משרת השופטים אשר נתן להם אותות, כי הארוחה נכונה, ובראותו כי כל סימניו אינם נראים, קדרו פניו.
אך המליץ כילה את דבריו גם הוא. הדיינים אשר משׂמאל ומימין ראש בית-הדין התנשׂאו מעם כיסאותיהם, והראש הסב פניו אל הנאשם וַישאלהו:
– ואתה במה תצטדק?
בכל זמן החקירה היה הנאשם כאילם, לא חפץ לענות על כל שאלות חוקר-הדין, ועל כן חשבו הדיינים, כי גם הפעם לא יפתח פיהו.
אולם שגו, ונאנסו לשבת על כסאותיהם.
הנאשם החל להצטדק.
– אדוני השופטים, אני לא הרגתי את בתי היחידה!
הדיינים והנאספים השתוממו למשמע אזנם, כי כל העדים העידו להרשיעו, ולא היה גם שמץ ספק, כי ידיו שפכו את הדם.
– אדוני השופטים, לי היו שתי בנות – החל עוד הפעם הנאשם את דבריו.
– אבל – שיסע אותו האב-בית-דין – הלא כל העדים העידו להיפך, כי היתה לך אך בת יחידה.
–אמת, אדונַי השופטים, כי לי נולדה אך בת אחת, ואני לא ידעתי כי יש לי עוד בת אחרת ….
מאין באה השנית לא אוכל לדעת. כל ימי שבתי בכלא, זה שנה תמימה, לא אוכל לישון, ולשוא אחקור ואדרוש, מאין באה הבת השניה! ובכל זאת אמת היא, כי פתאום נגלתה לי בת שניה …
ודומות היו שתי בנותי כתאומות, אך לא רוח אחת חִייתה אותן …
האחת, הראשונה, היתה טובה כמלאך אלהים; והשניה, הה! השניה היתה מלאך משחית. נשמת הראשונה נפּחה מאת אלהי הנשמות, ונשמת השניה – מאת שׂר התופת!
הראשונה היתה יונה תמה, והשניה – פרס.
ואני אך את השניה הרגתי!
ולמה תאמרו כי אני הרגתי את בתי היחידה, ולי היו שתי בנות, והראשונה חיה וקיימת?!
למה תשפילו את עיניכם לראות אך את הגליונות והספרים אשר לפניכם, האם שם תמצאו את האמת?
למה לא תאבו להרים את הראש ולראות, כי בתי הראשונה, אשר שש עשׂרה שנה דימיתיה ליחידה עומדת לימיני …
האם בלעדיה אעצור כוח לעמוד על רגלי? הלא היא תסמכני, הלא ימינה תחת ראשי!
ראו נא את שׂער ראשה השחור כעורב, ראו נא את עיניה המפיקות חסד, המזהירות ככוכבים, כיונים היושבת על מילֵאת! איכה תאמרו כי אני הרגתיה?
גם קין, אשר הרג את אחיו, לא יפגע במלאך-אלהים כזה; הוא יפול לפניה ארצה ויישק עפר רגליה; ואתם אומרים, כי אני, אביה, אני הגבר, אשר היא כל אושרי, כל אור חיי, אשר היא נזר על ראשי ונשמת אפי – אני רצחתיה נפש?!
ראו את העומדת לפניכם, האם בלבה תקעתי מאכלת? הלא שלימה ותמימה היא, הן אל בשׂרה החי לא באה גם מחט, מעורקיה לא נזל אף נטף דם, כי אני שמרתיה כאישון עיני, כאשר ישמור איש במאפליה את האבוקה לבל תכבה!
הלא היא היתה לראשונה בתי היחידה! הלא זה צלם אשתי המתה, כל הזכר וכל השארית אשר נותרו לי מימי שלומי ואושרי!
בדד, גלמוד אז נותרתי, והבת הזאת היתה כל מנת חלקי, והחוט האחרון אשר קשרני אל החיים המרים והמאוררים!
היא היתה כל חיי, קולה היה לי כקול נבל, ככינור דויד בנגוע רוח צח במיתריו.
שתי עיניה היו לי כשתי יונים מבשׂרות שלום, מבשׂרות ישע אחרי מי המבול, המים הזידונים, הצרות הצרורות אשר שטפוני. תלתלי שׂערותיה הן עבותות הזהב אשר לא נתנוני לנפול כפרי באוש מעץ החיים …
בהשכימה בבוקר נשקתני, וכל חדרי לבי נמלאו עונג; בצחקה צחוק נעים כצלצול פעמוני זהב, צחקה בי נפשי, ואשאל בלבי: האם עמק עכור העולם הזה, או גן עדנים?
באכלה – אכלתי גם אני, בשתותה שתיתי; ובחלותה – הה! בחלותה – הייתי משוגע ממראה עיני! חודש ימים שכבה בחוּמה ולא הכירתני, מעיניה העצומות לא בקעה קרן אור, משׂפתיה השחורות כנֶחרות לא יצא כל הגה להשיב את נפשי, אשר לא ידעתי עוד.
שׂערות ראשי עמדו כמסמרים, ואני דימיתי כי כל שדי השחת נוטעים אותם בגולגולתי, והם הולמים ומוחצים את ראשי ורוצצים את מוחי. לרגעים בער דמי בעורקי כאש, ורגעים קפא כקרח הנורא.
אז דימיתי כי היתּוש הקטן, אשר אכל את מוחו של טיטוס, בא לאכול גם את מוחי! ימים רצופים לא בא אל פי כל מאכל, לא שתיתי אף נטף מים אחד. שמורות עיני לא נסגרו; גם לא התפללתי – לא יכולתי להתפלל! בעינים קמות מפחד הבטתי על ערשׂ החולה, ולא ראיתיה!
הרופאים אמרו נואש, אך ה' הרופא ראה בעוניי ויצל את יחידתי מרדת שחת!
לאט-לאט שבה לאיתנה ולאט-לאט שבה גם רוחי אל קרבי. לאט לאט שב וישר הזמיר, והררי לבבי נמלאו גיל, הכוכבים שבו והזהירו, ובכל גֵוי נשפך אור יקרות.
עוד הפעם הפך עמק העכור לגן-עדנים! אך הה! לא לאורך ימים.
אל גן-עדני התגנב הנחש הקדמוני, השׂטן המשחית, איש רע ובליעל …
מיום דעתי את שכני זה, שׂנאתיו תכלית שׂנאה …לבי הגיד לי מראש, כי הוא יהיה בעוכרי נפשי …
הוא ידע כבר, כי שתי בנות לי, כי האחת היא אור חַיתי, יושבת בית, אוהבת את אביה, ונפשי קשורה בנפשה, והשנית – השנית אשר לא ידעתי, חוטאת היא ומרשעת …
הוא ידע את כל אלה, וַיגל את אוזני מתועבות בתי השניה, בלי הגד לי כי היא השניה, וַיחַפּא
את הדבר על ראש יחידתי!
כשמעי את הדבּה, הרגשתי כי לבי נשבר בקרבי, לא יכולתי הרים ראש, כי כבד עלי כנטל עופרת – קול מלי נחבא ומעפר שׂחה ואמרתי:
– בתי, האמת בפי מוציא הדבּה?
רגעים אחדים לא שמעתי כל מענה, ולא יכולתי להסב את ראשי לראות את פני בתי, לא יכולתי להעיף עיני; דימיתי, כי נפשי אבּדה את הממשלה על יצורי גוי ואינני שליט אף באחד מהם.
אך פתאום שמעתי את המענה הנורא:
–אמת.
הקול היה קול רעם בגלגל!
– אמת, אני אוהבת את שׂר-הצבא, ואם לא תתני לאהוב אותו, אברח מפניך.
– “אבל הוא נוצרי, ולא יקח לו עבריה לאשה” – התפרץ צחוק מפי המלשין.
– אז אהיה לו לשפחה, לפילגש ולסוכנת …או אָמיר את דתי …
אז אספתי את כל שארית כוחי וארים את ראשי ואעיף את עיני להבים בפניה. ורק אז נוכחתי לדעת, כי המדברת היא אחרת ולא בתי היחידה!
עיניה לא הזהירו ככוכבים, כי אם בערו כשני לפידים של אש זרה; שׂערותיה לא נפלו כתלתלי משי, כי אם נפזרו לכל רוח כנחשים, וברק נחשים להם …על מצחה לא ילין תום; מצח אשה זונה לה, ועליו חרותות בצפורן שמיר כל תועבה וכל זימה; גם קולה לא היה קול נבל, קול כינור דויד, כי אם קול מכשפה …
– לא בתי אַתּ! קראתי במר רוחי.
– איה בתי, איה בתי! – צעקתי משבר רוח. הרגשתי, כי מעי נלחצו בצבת-ברזל לוהטת!
– בתך לא תשוב עוד אליך – צחקה לי המרשעת – כי תהיה לאיש אחר!
אז הכרתי כי יש לי שתי בנות! יונה תמה – ועוזניה, מלאך אלהים – ומלאך משחית …ואז נודע לי ברור, כי כל עוד תשב אתי המרשעת, לא תציג הטהורה והקדושה את כף רגלה על פתח ביתה!
אז סגרתי בלי דעת את שמורות עיני …כיסני ליל חושך וצלמוות. נדמו כל רעיוני, מתו כל רגשי לבי, ושקט נורא כשקט חצר-מות התפשט בכל גוי, בלבי ובמוחי.
אז הרגשתי, כי נפשי ורוחי שלפו יצאו ממני, כי רצוני היה לאפע, כי נהפכתי לפגר חי …
פתאום נולד בקרבי רעיון חדש, רעיון איום ונורא, רעיון רצח!
לשוא התאמצתי לעורר רוחי ונפשי, לבל יתנו למשחית לעלות בי. לשוא חפצתי להעיר את רצוני והרגשותי.
הרעיון הנורא התגבר, השתלט, ובן רגע מלא את כל תאי גוי, את כל חדרי לבי, הוא חדר לכל נטף דם בעורקי …
הוא משל בי ממשל בלי מצרים, הוא הרים את המאכלת החדה מן השולחן, ויתננה בימיני; הוא ציוָה, ואני תקעתיה בבטן בתי השניה!
אז נגוז רעיון הרצח ואני שבתי לאיתני –
כוחי היה חדש עמדי, רוחי שבה וַתּחַייני ושמורות עיני נפתחו …
על הרצפה התגוללה הנרצחת …זרזיפי דם שחור התנשׂאו כמים זידונים ויאמרו לבלעני, כל נטף וכל רסיס שרקו כנחשים ונהמו לעומתי. אך אז נגלתה בתי הראשונה, בתי היחידה, ותעמוד כמלאך מושיע לימיני; עיניה מלאו דמעות חמלה, רחמים ותודה …אז לחשה תודה וברכה באוזני, על כי הצלתיה מכף הפרס. מצפורני העוזניה.
ומאז ועד עתה לא עזבתני עוד!
השוטרים באו וַיאסרוני בחבלים, וַתּשכב לימיני; האכזרים הכוני פצעוני, הלמוני ומחצוני; חלק כחלק לקחה גם בתי האומללה, אך היא לא השמיעה קולה, לבל ייוָדע לאיש, כי היא שוכבת בחיקי.
כל ימי שבתי במאסר ישבה אתי. בלילות עמל, עת נדדה שינה מעיני, היתה היא שעשועי וכל נחמתי; לשוא התחננתי אליה, כהתחנן איש אל אלהיו, כי תעזבני ליום או ליומים, לצאת ולשאוף רוח צח, לראות את נוגה השמש, תכלת השמים: היא לא עזבתני אף רגע, וַתּבוא אתי גם לעמוד לפני שופטי!
הנה היא לפניכם!
הראיתם מעולם נערה יפה וברה כזאת?
אל תתפלאו, כי לא תשמעו את קולה הנעים, כי בת ישׂראל לא תשמיע קולה באזני זר!
היא תשמיע את קולה אך באזני אביה, באזני בעלה, אשר אבחר לה ברצות ה' דרכי!
שופטים ודיינים! אל תעַוותו משפט, אל תאמרו כי הרגתי את בתי היחידה! כי לי היו שתי בנות, ואני אך את החוטאת הרגתי, יען כי דמה היה בראשה!
בטובה לא נגעתי לרעה, היא חיה וקיימת ונצבת לפניכם.
אל תשלחוני לארץ-גזירה, אל תצווני לעבוד בפרך, כי אתי תלך גם יחידתי, והיא לא תעצור כוח; היא תחלה, תמות בדרך!
הנה דיינים מומחים, אם אשם אנוכי, למה תשׂא ותסבול גם בתי החפה מפשע?
התחפצו לנקום נקמה? התחת בתי השניה תרצחו נפש יחידתי הראשונה, תרצחו מלאך אלהים בעד שד משית? …
ארבעה דורות – ארבע מיתות / יצחק ליבוש פרץ
(כעין סיפור)
א
כשמת ר' אליעזר חייקל, נמצאה תחת הכר פתקה ועליה כתוב:
"חפצי ורצוני, שיישארו בני ביתי בשותפות בעסקי היער שלי.
יעשׂו אחרי פטירתי גדר לבית-העלמין ויתקנו גג בית-הכנסת.
את הספרים שלי יקח בני בנימין החתן, שיח‘, כי לבנַי וחתנַי שיחי’ נתתי ספרים ביום חתונתם.
מבקש אני, שתישאר זוגתי שתחי' לבדה בהדירה, ותיקח לה יתומה עניה לחנכה ולגדלה; ותקדש ותבדיל עצמה לעצמה. ותקבל כל ימיה חלק בחלק כשאר היורשים.
“וגם – – –”
השאר היה מטושטש.
ב
ר' בנימין, בנו של ר' אליעזר חייקל, כתב לפני מותו לאמור:
"הנה הגיעה עתי עת דודים, ובקרוב אזכה להשיב הטוב לבעליו, להחזיר את הפקדון למי שכל הפקדונות שלו.
דחיל בר-נש קמי מאריה! ובכל זאת הולך אני בדרך כל הארץ לא מתוך עצבות, אלא בהשקט וביטחה, שה' הטוב את הטוב בעיניו יעשׂה, והוא אל רחום וחנון וכו', ויודע אני, שהפקדון התקלקל מרוב טרדות הזמן ובלבולי המסחר, ושאר המניעות …"
משמיטים אנחנו את חשבון הנפש והמוסר להבנים.
"והנה רגלי מתקררות ומוחי מתבלבל לפעמים. ואתמול קרה לי דבר נפלא מאד, שהתנמנמתי בשעת הלימוּד, וחלמתי מה שחלמתי, ונפל הספר מידי, והקיצותי …והנה מה שהיה באמת שלי בעולם הזה, אותו אני עוזב לשעה, כי הוא יבוא אחרי, לאחר מאה ועשׂרים שנה, ונהיה כולנו צרורים בצרור החיים לנצח; ומה שלא יבוא אחרי לשם, זה לא היה שלי מעולם …
ועל עושרי, ברכת ה' לא אצווה. מובטח אני בכל בני ביתי, שיחיו אחרי בשלום ובשלוָה ובמישור. וכשיבואו, מחמת איזו סבּה נכונה, לידי חלוקה, יחלקו באמונה ועל פי היושר; ולא יסתירו, ולא יעלימו זה מזה.
והנני מבקש מבני ביתי, שיפרישו מן ההון מעשׂר כפול, היינו: שתיכף אחרי פטירתי יביאו בחשבון את הנחלה והמיטלטלין, והשטרות והחובות שבעל-פה וכו', ויפרישו מעשׂר ראשון על חשבוני, לתיקוּן נשמתי, לצדקה לעניים.
אחרי כן מהנשאר, שהיה לעזבון לבני ביתי, יפרישו מעשׂר שני, כמו שהנהגתי בביתי לעשׂר את הריוַח, גם כן צדקה לעניים.
ועל המעשׂר הראשון והמעשׂר השני יוסיפו כדי שליש למאה, שמא טעו בשומא.
והמעשׂרות יתנו צדקה לעניי העיר, ולא לעניים קרובים; לעניים קרובים ליתן מתנות ביד רחבה ומלאה, אבל זה לא יבוא בחשבון המעשׂר ותוספת המעשׂר, כי אסור ליהנות מן הצדקה שאדם נותן, ואדם קרוב לקרוביו.
ולא יחרתו על המצבה שלי יותר משמי ושם אבי ז"ל ויום פטירתי.
ובקשתי שטוחה לפני בנַי וחתנַי, שלא יכּנסו ראשם ורובם בהבלי העולם הזה, ולא ישתדלו להיות לסוחרים גדולים. כי במידה שגדל הסוחר, יקטן היהודי; ולא יהיו נעים ונדים לבקש ממרחק לחמם ולא יעברו ימים ונהרות לשם ממון, כי צינור השפע ממשיך אך הבטחון בה', והוא שולח את הברכה בכל אתר ואתר. וביחוד משביע את בזה את בני המפורסם מוהר“ר יחיאל, לפי שראיתי, שלבו נמשך אחרי השׂררות שבממון וד”ל.
ונא ונא, שיחזיקו בני ביתי כל ימי חייהם את המנהג שלי להפריש בכל שנה ושנה קודם ראש השנה מעשׂר לעניים מן הריוַח, וחוץ לזה מתנות לקרובינו האביונים; ואם גם לא היה באיזו שנה ריוַח, או יהיה, חס ושלום, גם היזק, יתנו צדקות ומתנות, כי נסה ינסה ה' ולו התשועה.
ועיקר בקשתי – שילמדו בנַי בכל יום ויום לכל הפחות דף אחד גמרא וחצי דף “ראשית חכמה”, ויסעו להצדיק על כל פנים פעם אחת בשנה. ובני-ביתי הנשים תקראנה בקב הישר עברי-טייט"ש מלבד צאנה-וראינה בשבתות ומועדים כנהוג …
וביום מיתתי יעסקו בני בתורה כל היום, והנשים יתנו צדקה ומתנות, והעיקר מתן בסתר".
ג
אחרי מות מוֹריץ (בן בנימין בנדיטסון נמצאה רשימה כזאת (העתקה משפת המדינה):
"לשלוח טלגרמה לפאריז, שיבוא בני, ולהמתין בקבורה עד שיבוא.
להפריש סך עשׂרת אלפים לקרן קיימת, שתהיה למשמרת ביד ראשי הקהל, והם יחלקו מדי שנה בשנה ביום מותי את הרבּית לעניים. היתרון יהיה לקבלת התמיכה לקרובי, אחריהם לקרובי אשתי המתה, אחריהם לסוחרים שירדו מנכסיהם, והשאר לפי ראוֹת עיני הבכור מיורשי, שיהיה בימים ההם ובמקום הזה.
להפריש סך עשׂרת אלפים לכלכל מיטה בבית-החולים; ותיקרא המיטה על שמי.
בני יחלק סך הגון בשעת ההלוָיה, ויפקיד סך מסוים באוצר הקהל להתקנת מצבתי, שתעמוד על קברי. את המצבה יעשׂה האומן ווֹיציֶחוֹבסקי, לפי הרישוּם שהנחתי לתכלית זאת.
ימסור סכום הגון לחלק בין תלמידי התלמוד-תורה ומלמדיה, אשר ילוו את ארוני.
ישׂכור דיין או למדן לומר אחרי “קדיש”.
בית המסחר ייקרא באחרי מותי: “מוריץ בנדיסטון, יורשו”.
ומה שנוגע …"
משמיטים אנחנו את רשימת ההון העצום וחשבון החובות, שעמדו להגיע לידי גוביינא.
ד
“אני מוריץ בנדיסטון, יורשו” הולך למות לא מתוך שׂמחה ולא מתוך עצבוּת, אלא משנאת הריקנות.
חכם גדול היה אריסטו; הטבע שׂונא את הריקנות.
מכונה איומה הוא עולמנו זה. לכל גלגל וגלגל – תעודה מיוחדת, מלאכה מיוחדת, והגלגל שהתקלקל או שכילה את מלאכתו בזמן יותר קצר ואין לו תעודה עוד, הגלגל הזה פורש בעצמו מן הצבּוּר והולך לו מן היש אל האפס.
איני יכול לחיות עוד, לפי שאין לי עוד ענין לענות בו, לפי שלא אצלח עוד לכל מלאכה, לפי שהרביתי לחיות בזמן קצר; לפי ששתיתי מכל הכוסות, טעמתי מכל המאכלים, וגם שמרים שתיתי ועצמות שבּרתי …
את העולם נתנו בלבי בפעם אחת! הרבה לימדוני; אך לחיות בלי לבלוע את החיים, לא לימדוני …
ואיני אוהב שום דבר שהיה יכול לעכב אותי אצלו, לפי שמעולם לא הייתי חסר שום דבר למען הוקירו: נשים רבות חבּקתי, ואשה אחת לא נשׂאתי; זוכה הייתי כזוכה מן ההפקר; פרצים בערי הפרזות עליתי …
הון נחַלתי – והוא פרה ורבה כחיה נוראה בלעדי, ואיננו צריך לי כל עיקר.
נפשי היתה בוכה בקרבי: הבה לי מחסור, תן לי איזו עבודה …הרופאים ציווּני ללכת לשׂוח, לקחת חלק במשׂחק, בשעשועים. ויהיו לי תמיד תחליפי-עבודה ותחליפי-חיים, ואולם לא חיים ועבודה.
וארצות רבות ראיתי, ואל ארץ אחת לא נקשרתי. ושׂפות רבות היו על לשוני, ואף אחת מהנה לא נקשרה בנשמתי. מחליף הייתי את העמים והחברות, כהמיר איש את מנעליו …כל העולם היה שלי, אך להחזיק את כל העולם הגדול בידי הקטנה לא יכולתי, וסוף כל סוף היה לי העולם למדבר, ונפשי לצפור נודדת.
ומה יכולתי לעשׂות, והכּוֹל נעשׂה למעני בכסף – מן הצחוק הקל על שׂפתי ריע ועד נשיקת יפהפיה …גם אמירת קדיש אחרי אבי המת נקנתה בכסף …פורע הייתי ומשלם, ומפזר. אך לתת, לָחון, לא יכולתי, כי לאהבה לא לימדוני.
סוד מיתתי פשוט הוא: עקר אני בגופי ועקר בנשמתי; אין בי ישוּת פורחת ומַפרה, איני חי עוד …את תפקידי ליהנות מילאתי, ויותר לא למדתי.
הטבע התנהג עמי כמנהג האִכּר עם חזירו פיטם אותי; ועתה רע הוא לי יתר מן האִכּר. כי זה הורג את החזיר השמן, וזה מצווה: שחוט את עצמך!
כוס תרעלה על שולחני; הוא המשקה האחרון אשר ישכּרני, ושכרוני לא יפוג עוד.
ועל הוני – מאאֵרת אלהים – לא אצווה. איני חפץ לצווֹת על אסוני; יגנבוהו, יפזרוהו, יעשׂו בו מה שלבם חפץ.
היש לי להודות לאיש לפני מותי?
הלא שלמתי מחיר הכול, גם מחיר הכוס … "
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.