שלום בית ספר ראשון: כתוב עברית על־ידי המחבר
מאתיצחק ליבוש פרץ
מה היא נשמה
מאתיצחק ליבוש פרץ
מה היא נשמה / י"ל פרץ
א
זוכר אני את אבי. הוא היה קצר-קומה, דל ורזה, בעל זקן ארוך וחד. רואה אני אותו מתהלך אנה ואנה וניגש אלי מפעם לפעם להרימני מעל הרצפה ולנשקני.
אחרי כן נפל למשכב. אנחותיו מלאו את הבית, ואמי עמדה ליד מיטתו, גוֹעה בבכי ומכּה באגרופיה על ראשה.
פעם אחת הקיצותי בלילה והנה החדר מלא אנשים, ומן החוץ חודר הביתה ילל נורא. נבהלתי ואזעק בקול גדול. אז ניגש אלי אחד האנשים וַילבישני, ויוציאני מן הבית, וַיביאני אל בית אחד השכנים, וָאישן שם הלילה. בשובי למחרת היום לא הכרתי את החדר. על הרצפה קש, הראי נהפך אל הקיר, מנורת הנחושת, התלויה מעל התקרה, מכוסה במפה שחורה, ואמי יושבת על השרפרף ורגליה יחפות, בראותה אותי זעקה בקול נורא: היתום, היתום!
על איצטבת החלון דולקת מנורת-שמן קטנה. סמוך אל המנורה עומדת כוס מים, ועליה תלויה חתיכת בד ככף איש.
ואמרו לי אז, כי אבי מת וכי נשמתו טובלת בכוס המים, ומתנגבת בהבד, ואם אומר קדיש בכוָנה, תתנשׂא הנשמה ותעוף למרום.
וַאומַר בלבי, כי הנשמה היא עוף מתעופף בשמים.
ב
הנני שב מן החדר הביתה והריש-דוכנא אוחז בידי.
לפנינו מתנשׂאות מעל פני האדמה צפרים קטנות, ועפות ומדדות.
“נשמות פורחות, נשמות פורחות!” – קראתי באהבה רבה.
והריש-דוכנא צחק ואמר: אין אלה נשמות, כי אם צפורים, צפורים פשוטות.
וָאשאל אחרי כן מאת אמי סימן, להכיר בין הנשמה והצפּור.
ג
כבר מלאו לי ארבע-עשׂרה שנה והנני לומד גמרא, תוספות ומהרש"א אצל זרח הצובט. עד היום הזה אינני יודע, אם “צובט” היה שמו או כינוּיו, אשר נתנו לו תלמידיו, שהתענו תחת ידיו וצפּרניו. וצובט היה זרח בלי חמלה, בלי רחמים. הוא אינו ממתין עד שתחטא; הוא משלם מראש, נותן להבא. “תזכירני – היה אומר – ואנַכּה לך בשעת-הכושר”. וכיוָן שהיה מלמד וגם מוהל, עשׂתה צפרנו שַׁמות בעור בשׂרנו.
– ולמה תצעק? – הוא שואל את הילד המוכה – הלא אך את גויתך אני צובט, ומה יזיק לך אם ימעט המאכל לתולעים?
ואומר זרח שהגוף הוא אך עפר ואפר; וזה האות: שׁחוק יד ביד – ומה אתה רואה?
ואנחנו מנסים ורואים בחוש, שהגוף מתקלף ונהפך לעפר ואפר.
– והנשמה מה היא? – שאלתי.
– הנשמה היא רוחניוּת – מבאר לי זרח; ונוספה לי מלה חדשה.
ד
וזרח הצובט שׂונא תכלית שׂנאה את אשתו ה“רבּנית”, ולעומת זה אוהב הוא אהבה עזה את בתו היחידה שפרינצה תחי'. ואנחנו התלמידים שׂונאים היינו את שפרינצה, המלשינה עלינו לפני אביה, ואוהבים את ה“רבנית” המוכרת לנו בהקפה פולים וקטניות והמצילה אותנו פעם בפעם מידי בעלה האכזר.
ואנוכי היתום נעליתי בעיני ה“רבנית” על כל חברי. לי היתה נותנת עודף ביד רחבה, וּכהישלח בי יד זרח התנפלה עליו בחימה שפוכה: רוצח, למה תכה את היתום, נשמת אביו הקדושה רואה ושומעת!
ופעם אחת, באחד מלילי החורף הקרים, בשובי הביתה ממושך וממורט, עמדתי בחוץ וָאשׂא את עיני למרום, וָאתאונן על זרח עוכר נשמתי…
“אין אדם נתפס על צערו” – שכחתי, כי זרח אך את גופי הוא עוכר.
ה
אולם ביומא דפגרא, בסגור זרח הצובט את הגמרא וַיספר לנו ספּורי-מעשׂיות, נהפך כולו לאיש אחר.
ואז מסיר הוא את מצנפתו, והכפּה הקטנה והמכוסה נוצות לא תפיל עלינו את אימתה. מתיר הוא את רכסי קרסיו, מצחו מתפשט מקמטיו, על פניו מרחף צחוק קל וגם קולו משתנה לטוב.
לַמד מלמד הוא בקול, שהוא משתמש בו לקלל את אשתו ה“רבנית”, וסַפּר מספּר בקול שהוא מדבּר בו אל שפרינצה יחידתו – נשמת אפו היקרה.
בכל יום ויום אנחנו מתחננים לפני זרח, שיספּר לנו מעשׂיות. אנחנו הילדים התמימים, לא ידענו, כי זרח הצובט יודע אך פרק אחד בתלמוד, הוא הפרק “איזהו נשך”, וכי הוא מוכרח לספר מעשׂיות פעם בפעם, כדי להשלים את זמן החורף הארוך בלי חגים ומועדים. ופעם אחת, במחיר סינר של משי, אשר קנינו לבתו-היחידה שפרינצה, ספּר לנו זרח, איך שבורר לו הקדוש ברוך הוא נשמות מן האוצר ונופח אותן בעובּרין שבמעי-אִמן.
אני תיארתי לי אז, שהנשמות מונחות באוצרו של הקדוש ברוך הוא כסחורה בחנות אמי; מקופלות הן על פי סדר נכון בארונות ובקופסאות שונות, בעלי צבעים שונים – אדומים, ירוקים ולבנים…
ו
– אך אם הקדוש ברוך הוא – מספּר זרח – בוחר באיזו נשמה וגוזר עליה שתרד למַטה, לעולם העכור – הנשמה מתחלחלת ובוכיה מרוב צער וממורא גדול…
ואל הנשמה בבטן אמה בוא יבוא אחרי כן מלאך, ללמד אותה את כל התורה כולה בעל-פה…
ואחרי כן, בהגיע שעת הלידה, סוטר המלאך מתחת לחוטם הילד, והוא שוכח את כל התורה, למען ילמדנה אחרי כן שנית…
– ועל כן – מבאר לנו זרח – יש לכל הילדים שקע מעל לשׂפה העליונה, ממגע אצבעו של המלאך…
ובו ביום, בין הערבים, התהלכנו מחוץ לעיר על הקרח, ונמצא שם גם את ה“שקצים” – את ינטיק, את ווֹטיק ואת יאַשק, הידועים לנו מכבר; וַנתבונן עליהם ונשתומם, כי גם על שׂפתם העליונה יש שקע.
– יאַשק – שׂמתי את נפשי בכפי וַאשאל – הגם לך יש נשמה?
– ולך, נשמת כלב, למה לדעת? – שמעתי מענה ברור.
ז
זרח הצובט היה מלמד ב“קודש”, ואצל “המורה” למדתי את “מלאכת-הכתיבה”.
המורה היה “אפיקורס גדול”, ולא היו משתתפין בכליו. אלמן היה המורה, ולא האמינו כי בתו היחידה גיטלה, נערה בת-גילי, מכשרת את הבשר כראוי.
ואמי הפצירה במורה לאמור:
– בקשתי מורה, שתלַמד את בני אך ורק לכתוב, ולא יותר. אל תלַמדנו שום אפיקורסות – לא תנ"ך ולא פסוק, ולא דברי מינות אחרים… לַמד אותו לכתוב איגרת “שלום לאהובי” ולא יותר…
ובכל זאת, כאשר הרציתי לפני המורה את שאלת השקע שעל שׂפתי השקצים, קפץ ממושבו כאילו הכישו נחש, וַירץ רצוא ושוב, בחדרו, וקרא בחימה שפוכה: בורים, עטלפים, רוצחים!
וכהישקטו, שב אל מקומו, וַיצחצח את משקפיו, וַימשכני אל ברכיו, וישחר אזני למוסר, לבל אשעה לדברי זרח השוטה וגס הרוח.
– הלא ראית אותם על הקרח, הסתכלת בהם היטב… הלא עינים להם כמוך, וגם ידים ורגלים כמוך… אין להם אף איבר אחד משונה מאבריך… אם הם צוחקים צוחקים הם כמוך, ובשעה שהם בוכים – עיניהם גוזלות דמעות כעיניך… דמות אדם להם ובצלם אלהים נבראו כמוך. ומדוע זה יגרע חלקם ולא תהיה להם נשמה כמוך?
וַיתנשׂא המורה שנית, וַיושט את יד ימינו, ועיניו התלקחו, ובשׂפתים דולקות נשׂא את משׂאו על אהבת גוי ואדם ואַחוַת כל הנברא בצלם. מולדת אחת היא האדמה לכל בני-האדם, וכל בני-האדם אחים הם. בבני אב אחד – בני אלהים… ויבוא יום ושׂנאת אדם לאדם וגוי לגוי כליל תחלוף, וענני הבערות והרשעה כעשן ינדופו, ואז בוא תבוא תקוַת המשׂכילים והטובים, ומלאה הארץ דעה ואהבה, ולא ישׂא גוי אל גוי חרב, ותורה אחת וחוקה אחת תהיה לכל בני האדם – – כדבר הנביא. כמה שנאמר… ואז “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.
ואת הפסוק הזה זכרתי מתפילת “וַיהי בנסוע”. אך את השאר, את כל המשׂא הכבד והנעלה, לא הבינותי היטב. קשה היה לי להאמין באַחוַת העמים וגוייהם ובשיוויון בני האדם… וידוע ידעתי, כי המורה אפיקורס, שאינו מאמין אף בגלגולים, ואני בעיני ראיתי את הכלב השחור, אשר התהלך על גג הבית שמתה בו פרַדיל המופקרת…
ועוד זאת: נוטל הוא את צפרניו שלא בסירוגין, ובלי עדים, ומשליך אותן בעד החלון החוצה…
ולא אחת ושתים חפצתי לברוח ממנו, ולמלט את נפשי, ולהלשין עליו לפני אמי, אך לא יכולתי; ולא עליו חסתי, אלא על בתו, אשר תילָכד בעוון אביה…
ח
אך דבר אחד נכנס אל לבי, והוא שיבוא יום ואומות-העולם יבואו אלינו, ובקידה ובהשתחוָיה יתחננו לפנינו, ללמד אותן תורה ומצוָה. וידוֹע ידעתי כי היום ההוא לא ירחק רחוק, כי הולכים וקרבים ימות המשיח. רמזים רבים נמצאו לזה בדניאל, וגם רמזים ולפ"קים וגמטריאות שאין לפקפק בהם, ומקומות בזוהר ובמדרש הנעלם, ועוד ועוד. ומתלחשים היו, שהצדיק מקוֹיזניץ כבר חדל מלאמור תחנוּן. ובשׂורה טובה באה מארץ-ישׂראל כי השנה לא נראה השועל בקרבת הכותל המערבי. והתעתד קהל עדת ישׂראל לקראת חבלי-המשיח, לבוא משיח בן-יוסף… ושוחד נתנו לגובה-המסים, למען יחכּה עד עת קץ; יבוא הגואל ונראה מי יגבה ממי…. וכולנו מקווים ומייחלים, ושׂשׂים ושׂמחים…
אך רע היה גורל הנשים בעקבתא דמשיחא. עוד אשתקד נשברו מעלות המקווה, כמה וכמה פּעמים עכּבו את הקריאה, כדי למהר את תיקוּנן, וכבר עלה ביד ראשי הקהל לקנות עצים לבנין המעלות, וגם שׂכרו בנאי, ודמי קדימה נתנו לו על חשבון העבודה… והנה הבשׂורה! ולמה לנו מקווה בגולה?
ואני סמוך ובטוח, כי בעוד ימים מועטים יבוא יאַשק השׂם מכשולים על דרכי כשאני עושׂה את ה“סנדלר” על הקרח, ואתו ווֹיטיק, המכעיסני ב“אוזן-חזיר”, והשלישי ינטיק המונה אותנו: אחד, שנים, שלושה – ששלושתם יבואו אלי ויפלו על פניהם, ויתחננו שאלַמד אותם, למשל – דיני מוקצה…
ואני – הרחמן בן רחמנים – לא אשחית את רחמי מהם. לא אשיב להם כגמולם; אני אלמדם להועיל, אגלה להם כל ספרי תורתי, וגם את הרז על דבר גשר הנייר וגשר הברזל…
וחושב אני, שמוטב שיעמדו מרחוק ולא יעלו על הגשרים כלל, ותהי להם נפשם לפליטה.
ט
ערב ראש-השנה השלמנו פרק “איזהו נשך” וחשתי טעם יציאת מצרים, כי נגאלתי מחדרו של ר' זרח ונכנסתי לחדרו של ר' יוזיל הגדול ממנו.
כבר נודע לי כי ר' יוזיל זה אינו צובט וגם אינו מכּה חינם, וגם מעניש הוא אך לעתים רחוקות. ואת ר' יוזיל ידעתי, כי ראה ראיתיו בבית-המדרש.
ר' יוזיל הוא גבה-קומה בעל גבות ארוכות ומכסות את עיניו. בדרך הילוּכו ידיו תחובות באבנטו, כאילו אין לו צורך בהן כלל. מעילו על חזהו פתוח, קצות זקנו הלבן כשלג יורדים ומתרחקים זה מזה ימין ושׂמאל, וירקרק הטלית-קטן מתגלה ביניהן בתווך. והולך הוא שפי, ומדבר בנחת, כלוחש סוד. ובדברו הוא מגביה מעט את אשמורות עיניו, מניע את ראשו אנה ואנה בנחת ומבליט את שׂפתו ושׂפמו; ולי נדמה תמיד שכל היוצא מפי ר' יוזיל הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם.
בשכבר הימים היה ר' יוזיל “משולח” של אחד הצדיקים הגדולים, ועד היום מוכר הוא על חשבון הצדיק ההוא שמן-לחש, מטבעות וקמיעות לשמירה ולרפואה. ועל חשבון עצמו הוא לוחש פעם בפעם על “עין-רעה” וכותב איזו תוספת לכאב שינַים. אם רב העיר איננו בקו הבריאה, ר' יוזיל ממלא את מקומו ומספיד איזה מת או דורש בשבת הגדול. רב העיר הוא זקן וידוע חולי ור' יוזיל ימלא את מקומו לאחר מאה ועשׂרים שנה… מלבד זה ר' יוזיל הוא “בעל-תוקע” נפלא, וכשאחר תוקע, הוא מקריא מהולל; וכשהוא מברך קודם התקיעות, יחרד כל בשר…
והנני מתגאה מאד שאהיה תלמידו של ר' יוזיל, ומקווה אני שהוא יפתור לי את חידת הנשמה, אשר לא חדלה אז מלנקר במוחי.
ראשית דבר מתנגד ר' יוזיל תכלית הניגוד לאַחוַת הגויים והלשונות; אנחנו סגולת העמים. השאור שבעיסה…
– לא לחינם – מבאר לי ר' יוזיל – סובלים אנחנו עול גלות, לא לחינם באו עלינו המכות הכתובות ואשר לא כתובות… לוּ שׂם חלקנו כהם, היינו נהנים גם אנחנו מתענוגי העולם הזה… אך את אשר יאהב – יוכיח, למען תחשוק נפשו בתורה; אין יסורים באים אלא לחבב את התורה…
אבל גם אצלנו הנשמות אינן שווֹת במעלתן ובמדרגתן…
– יש נשמות גסות, פשוטות, כגון נשמת זרח הצובט… נשמת המורה שלך, למשל, היא מעין נשמת קוֹרח ועדתו, נשמת כלבי דחיציפין…
ויש נשמות גדולות מאד; ולמעלה, למשׂכיל, יש נשמות יורדות מן החתירה שמתחת כיסא הכבוד – נשמות גבוהות ועליונות… ונשמות טהורות, בבחינת קמח סולת, ומזוקקות, בבחינת שמן זית זך למנורה…
ואני כבר ידעתי, שיש קמח קיבּר, קמח דגן, קמח חיטין וקמח נקי ומנופה, שאופין ממנו חלות ומצוֹת; ושיש שמן למאור ושמן למאכל, ואולי עוד שמנים אחדים…
י
– אך העיקר – אומר ר' יוזיל – הם היסורים.
כל ישׂראל יש להם חלק לעולם הבא, אף נשמה אחת לא תכלה ולא תלך לאבּוד, וכולן הולכות ושבות למדרגתן ולמקור מחצבתן… גם המלוכלכות והמטונפות והצֹואות, רחמנא ליצלן… ובמה ממרקים ומטהרים את הנשמות – ביסורים…
רבּון העולמים, ברוב רחמיו וחסדיו, מביא עלינו יסורים, למען נזכור כי רק בשׂר-ודם אנחנו, חרשׂ הנשבר, ענן כלה שאך דירת-עראי אנו דרים בכאן – – – ואלה הם היסורים בעולם הזה.
וזקוּק הנשמות על ידי יסורים הוא בעולם הבא, במדורות של הגיהנום.
ור' יוזיל מספר לי את תורת הגיהנום לכל משפטיו וחוקותיו.
יא
קודם חג הסוכות היתה אצלנו כביסת לבנים, ובלילה ההוא חלמתי חלום.
ראיתי והנה המונים-המונים מלאכים שולחים את ידיהם משמים ארצה ומאספים אליהם את נשמות המתים; אבל אינם חוטפים מכל הבא בידם. לוקחים הם את הנשמות הטהורות והלבנות כשלג, ומפריחים אותן כיונים למעלה-למעלה לתוך הגן-עדן; ואת הנשמות המזוהמות והמכוערות זורקים הם וצונפים אשה אחרי רעותה הצדה ולמַטה, והן נופלות על שׂפת ים הקרח, ושם נעשׂה מהן הר גבוה ותלול. ובים הקרח עומד המון מלאכים אחרים וכובשים את הנשמות. ולוקחים הם חבילות-חבילות של נשמות, וכובסים בים הקרח, ומדיחין אותן, ומשפשפין וזורקין באוויר…
וחבורת מלאכים אחרים חוטפים את הנשמות המשופשפות ומעופפין אִתּן לייבּשן באשה של גיהנום… ויש מהן נזרקות לאוּר הכבשן, אחרות – לנהר דינור, ויש עוד נשמות צוֹאות, שמרתיחים אותן שם בקדרות גדולות ושחורות על האח…
והנשמות בוכות ומיללות וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו…
ובין הנשמות הללו ראיתי עין בעין את נשמת המורה; הכרתי אותו כרגע בחוטמו החד ולחייו הצנומות. אך משקפיו נשברו ושברי זכוכית תקועים בעיניו, ופוצצים אותן עד שפך דם…
יב
אך מה בצע, והמורה לועג גם לחלומות…
נמלאתי עליו רחמים, והעיקר – על בתו היחידה, בת-גילי, וספּרתי לו מהחל ועד כלה את החלום, אבל הוא חפץ להוכיח לי כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, כי החלומות שוא ידבּרוּן… ומביא ראיות לטענתו מן המקרא ומש"ס, וספרי ראשונים ואחרונים; ואני אוטם באצבעותי את אזני ואיני חפץ לשמוע.
רואה אני בחוש, כי עלי לברוח מפניו כמפני הארי, אך נלכדה נפשי בפח ואין מציל…
כמה וכמה פעמים נדרתי ונשבעתי לסַפּר הכול לאמי; כמה וכמה פעמים התייצבתי לפניה וַאפתח את פי, להגיד לה הכול, אך – מעשׂה שׂטן – פעם בפעם עומד ביני ובין אמי צלמה של גיטלה; היא קורצת אלי בעיניה הגדולות, ופורשׂת אלי את ידיה הקטנות, ומתחננת היא: “אל תאמר כלום, אל תאמר כלום!”
ואני חוסם פה ומחשה. גדול כוח עיניה מכוח יצרי הטוב… ויודע אני שאני מתגלגל במורד לגיהנום, אך לא אעצור כוח לעמוד ולשוב על עקבי…
מוכן ומזומן אני לאַבּד בגינה גם את נשמתי…
וחבל; אמי, ר' יוזיל ושאר המלמדים והלמדנים שבעיר עודם מובטחים בי, שאהיה גדול בישׂראל!
יג
נגאלתי מצפורן-הפריעה של זרח הצובט ונפלתי ביד ר' יוזיל.
אז מלאו לי שש-עשׂרה שנה. על דלתות אמי כבר דפקו שדכנים; בעלי-בתים עשירים מתבוננים עלי בעין חמדה. ואני אך ילד הייתי, ובמוצאי יום הכפורים חטפתי כשאר הילדים את הדונג הנוטף מן הנרות. כי אהבתי ללוש שעוָה ולעשׂות ממנה תבנית כל עולה על רוחי… ואהבתי ללוש גם בשעת הלמוּד, וידי היו עסוקות תמיד תחת השולחן. והשמש שׂנאני על שלחי יד בשעוָתו, ור' יוזיל התנקם בי באכזריות חימה.
– ואיפה אתה עומד? – שואל ר' יוזיל, בהכירו, כי תפושׂ אני במחשבות חול, ואני בחופזי הנחתי את כל כפי על הגמרא, כל חמש האצבעות עם נתח הדונג.
פני ר' יוזיל לָבנו כסיד, ולא דבּר דבר, וַיוצא מתיבת השולחן חוט ארוך, ויקשור בו את שתי בהונות ידי בחוזקה; והכאב גדול מאד. אך לא זה היה העונש. ר' יוזיל מדַדה וקרב אל המטאטא אשר בפנת החדר, ועוקר ממנו שבט דק, דק מאד, ושב אלי, ומכה בשבט כחצי שעה תכופה על בהונות ידי האסורות…
וזוכר אני היטב, כי לא הרימותי קול ולא צעקתי… לפי שאמרתי בלבי, שעל ידי ר' יוזיל מביא עלי הקדוש ברוך הוא יסורים על דבר המורה; את הדונג לא חשבתי לחטא.
כאשר צבו ידי, הניחני ר' יוזיל, באמרו לי בלאט ובנחת: לא תוסיף עוד ללוש שעוָה בשעת הלימוּד! ואני כשובי אל מקומי ואל למוּדי, הוצאתי באצבעותי הצבות מצלחת בגדי נתח שעוָה אחר ולשתי תחת השולחן. חזקה עלי תאוָתי מאד – תאוַת השררה והמִמשל על הדונג; הדונג הוא ברשותי, ואני עושׂה ממנו כל מה שלבי חפץ, בו מתבטאת כל הגות לבי.
ולש אני ראש אדם, ראש זכר – ראש נקבה אני מתיירא ללוש – מראש האדם עושׂה אני חתול או עכבר, או נשר בעל כנפים ושני ראשים; את הנשר ידעתי אך מחותמות המלוכה.
הדונג היה בידי, ואני הייתי הדונג בידי אחרים. אותי לשו ר' זרח, ר' יוזיל, אמי, המורה וכל מי שהיה חפץ להשׂתרר עלי ולמשול בי, אך עיני נערה אחת חמסו אותי…
יד
על גיטלה היו אומרים, שהיא חכמה מאד. אביה היה קורא לה: “החכמה שלי”, ונשי העיר, ובתוכן גם אמי, היו נאנחות: לוּ היתה בקיאה יותר במליחת הבשׂר, כי אז היתה כלה נאה וחסודה.
ופעם אחת לא מצאתי את המורה בביתו, כי אם את גיטלה לבדה, וַיעל לבי לשאול את פיה על דבר הנשמה.
ברכי כושלות לבי מכּה בחוזקה וכל דמי מכל איברי שוטף אל פני, ואני תוקע את עיני בארץ כסכין טריפה וגונח:
– גיטלה, כל העולם מהלל את חכמתך… במטותא מנך, אמרי לי אַתּ: מה היא נשמה?
וגיטלה צחקה: מאַין לי לדעת?
אך כרגע התעצבה ובעיניה נראו דמעות, ותאמר:
– אך זאת אני זוכרת, כי אבי היה אומר על אמי, שהיא נשמתו…
ואיני ידוע אך נהיה הדבר, אך לפתע פתאום אחזתי בידה ואשאלנה: ואַתּ, גיטלה, האם חפצה אַתּ להיות לי לנשמה?
והיא ענתה בקול דממה דקה: כן.
טו
ומקרים שונים היו בעוזרינו:
אני וגיטלה היינו יתומים, ואני – בן-יחיד, והיא – בת-יחידה, וַיקל לנו להשׂיג את מאוַיינו.
והמורה קבץ על יד איזה מאות שקל לנדוניא לבתו, והכסף ההוא היה נחוץ מאד לאמי לחנותה…
ופתאום יצא עלי הקול, שנטיתי מן הדרך, שהנני בעצה אחת עם המורה ומדבר אתו “על השם ועל משיחו”, ולא רבּו הקופצים עלי.
גם באה חכמה בלבבי להטות לחפצי את אחד השדכנים, בהבטיחי לו שׂכר טרחה מן הנדוניא אשר אקבל…
ובכל זאת אמי אבלה ובוכה הרבה בכי: “לו קם אביך מקברו וראה עם מי אני משתדכת, הלא שוב היה שב אל קברו מחרפה וכלימה”.
אז חכם לבבי שנית, ופעם אחת צעקתי בלילה, ואמי התעוררה בבהלה, ותשאל לשלומי.
– חלום חלמתי – אמרתי לה – ובחלומי הייתי בגן-עדן, וראיתי שם את אבי, זכרונו לברכה, יושב על כיסא רם ונשׂא בתוך שאר צדיקי עמנו, ולומד תורה מפי הקדוש ברוך הוא, והוא ציוָה עלי לשאול בשלומך, אמי, ולאמור לך, שהוא מסכים על השידוּך, שאני וגיטלה זיווּג מן השמים אנחנו, שארבעים יום קודם יצירת הילד כו'…
ואז – באה בקרבי נשמה חדשה, ועל אודות הישנה לא שאלתי עוד.
"שלום בית"
מאתיצחק ליבוש פרץ
חיים נושא סבּל.
בעוברו תחת משׂאו בחוץ, לא נראָה מתחת לארון הסחורה אשר על שכמו, ונדמה, כאילו הולך ארון הסחורה לבדו. אבל נשימתו הכבדה נשמעה למרחוק.
אך הנה פרק את משׂאו וקבּל שׂכר טרחתו, מיישר הוא את גוו, מנשם בחזקה, מוציא את כנפי בגדו מבעד לחבל אשר במתניו, מוחה זיעת מצחו וממהר אל הבאר לשתות מים קרים. משם ירוץ הביתה.
והנוֹ עומד בחצר, נשען אל הקיר, ומרים את ראשו הגדול, עד שקצות זקנו וחוטמו עומדים בשורה אחת.
והנוֹ קורא:
– חנה!
ובפנת גג יפתח חלון קטן וראש אשה קטן, מכוסה בצניף לבן, יֵראה.
והאשה עונה לעומתו:
– חיים?!
והזוג מביט זה אל זו ברצון ונחת. והוא כורך את משׂכּוּרתו בפיסת נייר, וזורק למעלה כנגד החלון. חנה חוטפת באויר, כאשר הסכינה.
– בריה נפלאה – אומר חיים, ואינו רוצה למוש ממקומו.
– לך, לך לך, חיים – קוראת היא בנחת – אינני יכולה לעמוד בחלון… עלי לשוב אל הילד החולה. את עריסתו העמדתי על יד הארובה; ואני מבשלת ומניעה אותו בבת־אחת.
– ומה שלומו?
– הונח לו מעט.
– תהילה לאל, והֱנא?
– הלכה לה אל התופרת.
– ויוסיל?
– מעצמו מובן, בחדר.
אז מוריד חיים את זקנו והולך לו, וחנה מבטת אחריו עד העלמו בצל המבוא.
ביום החמישי והששי תארך השׂיחה יותר:
– כמה יש לך בנייר הזה? – תשאל חנה.
יראה היא, פן ימעט הכסף לצרכי השבת.
– וכמה נחוץ לך עוד, חנה?
– ששה גדולים למשחה בשביל הילד. נחוצים עוד נרות; חלות כבר יש לי. גם בשׂר – ליטרא וחצי. ונצרך לי עוד: יין לקדוש ומעט עצי דלק…
– מוטות עץ ישנם בשוק, אקח בהקפה ואביא לך…
– ודרוש לי עוד…
ומונה היא על אצבעותיה את כל הדרוש לה עוד ליום השבת; ואחר משׂא־ומתן ארוך מסכימים הם, שאפשר לקדש על הפת, ושחסרון דברים שונים אחרים אינו מעכב.
העיקר הם נרות־ההדלקה והרפואה בשביל הילד החולה…
ובכל זאת אם, בעזרת השם, הילדים בריאים ושלמים, שני פמוטות הנחושת לא נתנו בעבוט, ועל אחת כמה וכמה, אם נטמנה פשטידה לכבוד השבת – המשפחה העניה עליזה ושׂמחה בחלקה.
וחנה היא בריה נפלאה להכנת הפשטידה. מתאוננת היא תמיד על חסרון דברים שונים. פעם יחסר לה קמח, פעם – ביצים, פעם – שומן, ואחרי כן יוצאת פשטידה יפה, שמנה ומתוקה.
– כך מבשל המלאך! – אומרת חנה וצוחקת מנחת.
– בוַדאי – עונה חיים לעומתה – האם אַתּ אינך מלאך אלהים? המעט את סובלת ממני ומהילדים? האם לא יציקו לך הילדים פעם בפעם, ולפעמים אני כועס – וכי שמעתי מעולם איזו קללה מפיך? האם צעקנית אַתּ וקולנית כשאר הנשים?
חנה צוחקת בקורת־רוח, והוא מוסיף:
– ומה הוא כל “העולם הזה” שלך? גם אַתּ, גם הילדים ערומים ויחפים, גם רעבים לעתים תכופות… ולמה אני כשר? כאשר יאמרו הבריות: “לא לקדוש ולא להבדלה”. גבר לא יצלח! גם זמירות איני יכול לזמר כהוגן…
– ובכל זאת – אומרת חנה בבטחה – בעל נאמן אתה ואב רחמן, וכה יתן ה' לכל בנות ישׂראל. ויהי רצון מלפניו, שאגיע אתך לעת זקנה…
ומסתכל הזוג זה בזו בידידות ובחסד, כאילו יצאו זה עתה מתחת חופתם.
* * *
“שינה בשבת תענוג”, ואחר השינה הולך חיים אל בית־המדרש הקטן לשמוע תורה. וקורא שם אחד המלמדים את פרשת השבוע עם פירוש האלשיך.
המלמד קורא, ועל פני שומעיו, שמספרם הולך הלוֹך וגדוֹל, רובצת ליאות עצומה. אחדים מתנמנמים, ויש גם מפהקים בקול. אך לפתע פתאום, כהשמע דבר אגדה על אודות העולם הבא – הגיהנום, ששם מיסרים את הרשעים בפולסא דנורא, והגן־עדן, שיושבים שם הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ועוסקים בתורה – יקיץ ההמון ויתעורר! הפיות נפתחים, הפנים אדומים והאזנים שואפות כל הגה, היוצא מפי המלמד.
וחיים נשען על התנור, עיניו מלאות דמעה, פעם מצער ופעם משׂמחת־רצון, ורועד הוא בכל גוו.
סובל הוא יחד עם הרשעים, רוחץ אתם בזפת בוערה, מושלך בכף־הקלע, בוקע עצים ביערות או תועה בליל־ישימון, וטועם גן־עדן יחד עם כל הצדיקים: אור־הגנוז, מלאכים פורחים וחתיכות לויתן ושור־הבר, ויין המשומר, וזיו השכינה… וכשהמלמד מנשק את האלשיך וסוגרו, הוא מתעורר משנתו ושב בלי חמדה לעולם הזה. אז ישאף רוח ויתחנן בנשמתו: רבונו של עולם! רק מעט מזעיר, רק כזית, רק משהו של גן־עדן בעדי, בעד אשתי ובעד בני. ואז יתקפהו היגון: באיזו זכות? אינני כדאי, אינני כדאי…
* * *
ופעם אחת נגש אחר הלימוד אל המלמד וַיאמר:
– רבי – וקולו רועד מאד – רבי, במה אוכל לזכות אני לחיי עולם הבא?
– עסוק בתורה, בני, בתורה! – עונה המלמד.
– אבל הדיוט אני.
– למד משניות… עין־יעקב… לכל הפחות – פרקי־אבות.
– הלא אמרתי – הדיוט אני!
– אמוֹר תהלים בכל יום.
– לאמוֹר תהלים אני יודע, אבל אין לי פנאי.
– על כל פנים התפלל בכוָנה.
– איני יודע את פירוּש המלות.
והמלמד פונה אליו ברחמים.
– ומה מלאכתך?
– סבל אני.
– טוב מאד, הוי משמש תלמידי־חכמים.
– ואיך?
המלמד חושב רגעים ועונה:
– הבֵא בכל ערב להלומדים בבית־המדרש, מים קרים לשתיה.
פני חיים נהרו מגיל.
– ואזכה לחיי עולם הבא?
– ברחמי השם.
– רבי, – הוסיף חיים לשאול – ואשתי?
ואמר לו המלמד, כי הבעל זוכה לאשתו, וכשהוא יושב על כסאו בגן־עדן, אשתו היא הדום לרגליו.
* * *
חיים שב אל ביתו להבדיל על הכוס, וחנה ישבה והתפללה “אלהי אברהם”.
וַיספּר לה חיים את דבר המלמד, אך בדבּרו נמלא פתאום רחמים עליה ויקרא:
– ואני אומר לך, חנה, שאינני רוצה בזה! שבשום אופן לא אתרצה, שתהיי אַתּ הדום־רגלי… אני ארים אותך ואושיבך לימיני, ונשב יחד! יש די מקום לנו על כיסא אחד! ומובטח אני – הוסיף באומץ לב – שהקדוש ברוך הוא יסכים לזה, בוַדאי יסכים, בעל־כורחו יסכים.
הקוראת
מאתיצחק ליבוש פרץ
ליל התקדש שבת …
לשואב-המים הזקן לא היה בשׂר. לא דגים, גם לא יין-שׂרף וחלה …ברוב עמל מצאה ידו לקנות נרות להדלקה, ולחם-שיפון לאכול ולקדש עליו …גם כותונת מכובסת לשבּת לא נתּנה לו …ובכל זאת קרא לשבת עונג – ואחרי אכלו עלה על מיטתו, וַיישן שנת תמימים, שנת עובד …
גם לאשתו היה רק העונג הזה, גם היא ישנה במיטתה. גם היא עייפה מרוב עבודה, בכל ימי השבוע תרה בסביבות העיר ההיא בכפרים – לקנות ביצים, שׂערות חזיר, בלויי-סחבות …והשבוע שעבר לא היה לה שבוע של מזל …מן העיר יצאה בלי כסף, האכּרים לא חפצו לתת בהקפה, בגפּה יצאה וריקם שבה להכין ולקדש את השבת …
בני הבית הקטנים שוכבים בכל לילה עם אבותיהם; שלושה עם אביהם, ושנַים עם אמם במיטה אחת, – היום ישנים הילדים בפינות החדר, כי לא חפצו להעיר את האב והאם.
אך בנחרת הישנים נתערבבו דפיקות לב של נפש ערה; היא הבת הבכירה.
עוד נר אחד מהבהב, והיא יושבת לאורו וקוראת בספר …שׂערותיה האדומות פרועות ומפוזרות על שכמה, ומשני עברי פניה הירוקים, המעידים כי רוב מזונותיה תפוחי-אדמה, אך ידיה רועדות, הלב פועם, העינים הגדולות לוהטות והחזה מתרומם ונופל כגל ….
נורא הוא הספּוּר שהיא קוראת …
הנאהבים והנעימים נפרדו …שודדים באו …וגם השפיפון נראה …
הנר אך מהבהב, עוד מעט ויכבה הנר, והיא לא תדע מה יהא בסופו של השפיפון.
שבת שהושבתה
מאתיצחק ליבוש פרץ
שבת שהושבתה / י"ל פרץ
…וחצי השבת כבר נעשׂה: גל האשפה כבר מוכן ומזומן אצל המפתן להשליכו החוצה, האטריות מונחות מוּדחות בקערה, ועוד מעט ויוּצק עליהן מלוא כף מרק, לבל יתדבקו והיו לאטריה אחת. על השולחן מתנוצץ בקבוק יין-שׂרף – יין לקידוּש. תחת המפה הלבנה – מפת משי, מרוקמת חוטי זהב וכסף – שתי חלות ל“המוציא”. וזרח האברך כבר רחוץ למשעי, בשתי אצבעותיו הוא סוחט את פאותיו הרטובות, ואשתו הצעירה מרים עומדת עליו ומנקה את בגדו.
– אה, שלומיאל – תתאונן בצחוק – כמה עברו מיום החתונה? שתים וחצי שנה? וראה נא את מלבושיך! רבב על גבי רבב! הבט נא אל הכנף!
ועל הכנף – רבב של חלב; וַתשח לגרד אותו בצפורן.
– די, די! מתחנן זרח – הלא ידיך תכאבנה… כבר נשימתך כבדה, – למה לך העבודה הקשה הזאת? הרפי!
– אין דבר! – עונה מרים – מוטב שתכאבנה ידי, משיאמרו הבריות בבית-המדרש, כי אשתך איננה אשת-חיל, שאינה מנקה את בגדיך.
והיא מצאה רבב שני. וַתשח שנית, וַתמעך, וַתנקה; ופניה בוערים, מהדם הפורץ אליהם מכל הגוף, ועיניה נוצצות ומבריקות מרוב נחת, אשר היא מוצאה בפועל כפיה, ונשימתה תכבד יותר ויותר.
אך לכול זמן! פאותיו של זרח כבר נסחטו, הזקן נגוב די צרכו, מרים כילתה את מלאכתה, וטרם הספיקה להסב ממקומה – וזרח אחז אותה בזרועותיו וַיחבקנה וַילחצנה אל חזהו.
– על מה אתה צוהל, שוטה? – השתמטה מרים וַתצחק – על ההאַרבּאַנ"ד שעל ראשי? הלא תבוש על כל פנים בפני אמי! – הוסיפה בלאט.
ההאַרבּאַנ“ד אשר על ראשה, והאם הפונה כעת אל ארון-הספרים, כאילו היא מחפשׂת את ה”צאינה וראינה", העומד הכן לפניה, – הם שתי אבנים כבדות על לבה של מרים.
ראשית – כיסוי הראש! קודם החתונה היו למרים שתי מחלפות שׂער ארוכות ועבות – מחלפות זהב! כל ריעותיה התקנאו במחלפותיה! בעברה בשוָקים, היו הנשים, וגם הגברים הצדיקים, מתלחשים: הנה היצר-הרע עובר, הנה הוא! והחתן שלה, זרח, היה רועד מגיל, אם הצליח לאחוז במחלפה… אך כמה פעמים עלה הדבר בידו? במשך ששת הירחים שבין התנאים והחתונה התראו רק פעמים אחדות; פעם אחת נועדו בליל שבועות (בליל הושענא-רבה לא יכלה מרים לצאת אליו, מאימת יום-הדין). פעם אחת התחמקו ויצאו לשׂוח יחדיו בשעת ההקפות, ועוד פעם אחת נפגשו מחוץ לעיר בחול המועד של פסח… וזאת היתה הפעם האחרונה, כי אז נתפשׂו בכף…
ורבתה המהומה בעיר; והקול נשמע בבית הרב. והרב שלח לקרוא להורי “החתן-כלה”, וַיאמר להם, כי אף-על-פי שהוא מאמין באמונה שלימה, שהילדים לא חטאו ולא עלה לבם לחטוא, בכל זאת – עצתו אמונה, שימהרו להכניסם לחופה… לכסות עינים, לסתום פה…
סריל הארוכה (אֵם מרים) לא הספיקה עוד לגמור את כל הכרים והכסתות כנהוג; אבי זרח, העושׂה חבלים, לא אסף עוד את כל הנדוניא, שהתחייב לתת, ובכל זאת העמידו את החופה…
וביום החופה גילחו את השׂער וַיפּלו מחלפות הזהב מראש מרים… ובאותה שעה בכתה הכלה תמרורים, והחתן הרגיש, בשבתו במסיבת מרעיו, את ה“חורבן”, ולבו התחמץ בקרבו. ואחרי כן, בשֵבת שניהם על “מרק-הזהב”, היו דומים לאנשים שטבעה להם ספינה בים.
והשׂיער חוזר וצומח. אך מה בצע? אם היא מוכרחת לגלח ולחזור ולגלח…
אמנם זרח מספר, שישנן עיירות, ששם בנות ישׂראל יוצאות בשׂיער נוכרי, פיאה נוכרית, וישנן נושׂאות גם שׂיער עצמן, אבל – זרח, מודעת היא, אינו שלם עם כל התורה כולה…
הוא אומר, שאם יהיה השם בעוזרו, ויזכה בגורל הגדול – להתעשר מחנותם הקטנה, היא שלא כדרך הטבע – ישאיר לחותנתו איזה אלפים, ויצא עם “מרים שלו” לגור ולהשתקע באחד הכרכּים הגדולים, ושם תיוָשע מן ההאַרבּאַנ"ד תשועת עולמים. אך היא לא תאבה ולא תשמע לו. היא מבקשת רחמים מלפניו, לבל יוסף לספר לה ממנהגי הכרכים, בעתרת נשיקות תסתום את פיו לבל יחטא…
ואיככה יעזבו את אמה? מה בצע, כי יעשירוה, הלא אשה זקנה היא, ואם תפול למשכב, מי יגיש לה כוס חמין?
ומי יודע עוד, אם ישנן עיירות כאלה? אמנם זרח שלה אומר, אבל – הלא גם סדום ועמורה היו עיירות בה“צאינה וראינה” ונהפכו ואינן…
– אינני חפצה, זרח… צר לי על המחלפות, אך אם התורה אסרה אותן, מה לעשׂות? ואם הבריות אומרים “אסור” – אסורות הן!
האבן השנית על לב מרים היא אמה, “סריל הארוכה” אוהבת את בתה כשאר האמות, הטובות לבנותיהן, ואולי עוד יותר מזה; מעולם לא דבּרה אליה קשות. אך מיום שנתפשׂו החתן-כלה – נדרה נדר לשמור את בתה מכל רע, ומאז לא גרעה ממנה את עיניה הצופיה…
– את – אומרת סריל הארוכה – יש לך נשמה טהורה, אך לבך לב בשׂר, לב רך. וכנגד היצר-הרע צריך האדם להיות גיבור כארי! ורע מזה, כי היצר-הרע ערום הוא וגם נַחש ינַחש…
וסריל שומרת את מוצא פיה והיא צופיה, והיא מוכנת יומם ולילה לצאת לעזרת בתה במלחמתה עם היצר-הרע. במתק שׂפתים תעירנה ותעוררנה, מוסרה יזַל כטל, אך המתק ימרר את חיי מרים והטללים יפלו כאבנים על לבה.
אך יצא זרח את הבית וסריל הארוכה מתחילה להטיף….
וסריל מושלמת היא. יודעת היא את ה“צאינה וראינה” בעל-פה. זוכרת היא את כל המעשׂיות מ“קב הישר”, “ראשית חכמה” ו“נופת צופים”; בעזרת הספרים הקדושים נהירין לה שבילי הגיהנום כשבילי עיר-מולדתה; יודעת היא את כל פינותיו וזוויותיו, את מקום האמבטי, ששם טובלין את הרשעים בזפת רותחת; את הכירים ששם בוערת האש השחורה והשדים צולים שם את הנשמות על חניתות, כתרנגולות, או בתוך האפר, כתפוחי-אדמה… ויודעת היא בשביל מה צולין, בשביל מה תולין, בשביל מה מנענעים כלולב את החוטא בין השמים והארץ, בשביל מה פושטין את העור…
אך יודעת היא גם זאת, כי לא אל קנא ונוקם ה', ולא לנקמה ישאף! כל משׂושׂ חפצו, כי ישוב הרשע מדרכו עוד בעולם הזה וחָיה… ועל כן…
– – שובי וחיי מרים… שובי וחיי!
ומרים שומעת את המעשיות בלב נרעש ונפעם, בפנים חיוורים כסיד… כי אימת החטא עליה…
“יצר לב האדם רע מנעוריו”, ומה גם לב אשה… ויש ימים לא טהורים, ימים אשר שדים ושׂעירים מרקדים עליה… אז יראה היא להעיף עין אל הראי, פן יתהווה כתם, כי הבל פיה – טומאה, בכנפי שׂמלותיה דבורים שדים וחיות רעות, שפיפונים… ובימים ההם נופל פחד זרח עליה….
ואמה, עוד טרם נגלה שמץ דבר, תתבונן, תחקור ותדרוש:
– בתי, בתי מחמל נפשי… אולי כבר… אולי תסתירי ממני?… בתי, אל תעשׂי כזאת, אל תחטיאי את נפשך, לקצץ פתיל חייך באביב עלומיך… ותסתכלי עוד הפעם, היטיבי לראות… אולי ואולי…
ומרים שואלת:
– אמי היקרה, ומדוע לא ישית זרח לב לדברים כאלה? למה יצחק, בהשליכי אליו את המפתחות?
– הגברים – עונה האם – ליצנים הם בטבעם; לועגים הם לכל דבר, כי מה מהם יהלוך אם יחטאו? לוקחים הם ספר בידם, לומדים פרק משניות, ומוחין להם שישים דפים חטאים מחשבונם! ויום הדין שלהם אימתי? פעם אחת בשנה… אבל האשה, רחמנא ליצלן, ה“שעשׂני כרצונו” – היא כשׂיה לטבח, כתרנגולת למגיפה… ויום הדין שלהן – חצי חייהן! בכל שעת ההריון, בשעת הלידה… ומה יעשׂה אדם שאין לו שום כלי-זין כנגד היצר הרע? אדם בלי פרק משניות, בלי תפילין וציצית… ושלוש מצווֹת בסך הכול – חלה, נידה והדלקת הנר! ומה שנוגע לחלה ולהדלקת הנר, עוד אפשר להיזהר בה, – זורקין פת יותר גדולה, מדליקין שעה אחת קודם השבת… אבל השאר…
– אם עיניך מביטות באותה שעה אל אותו המקום עצמו, שעיניו מביטות שם, אם נפגש הבל פיך עם הבל פיו באויר – דיינו! כבר לילית חוטפת את המבט, את הבל-הפה ושטה, ודואה, ובאה אל כיסא הכבוד… ומה תאמרי אז? את ישנה, או מתעסקת בבית – ושם מקטרגים ויושבים לדין…
הלא על כך מתות היולדות והתינוקות…
ומרים יודעת, כי כמה וכמה מבטים והבלי-פה נכתבו שם על חשבונה לרע לה, ולבה הולם!
ומרים יודעת, מה נורא ואיום הוא הדין ויום הדין! פעם אחת באו שופטים מעיר הפלך לשפוט עבריינים, ובני העיר חרדו לקראתם. ומרים – הדבר קרה תיכף אחר החתונה, בימים שנפש האשה כוספת גם לדברים האלה – היתה במקום המשפט. כאשר נקרא הפסק, כאשר קרא היושב-ראש: “עבודת פרך!” – נפל הנשפט מלוא קומתו ארצה, כאילו הלמו רעם… ואם בבית-דין של מטה כך, בבית-דין של מעלה לא כל שכן! פה גימגם הקטיגור בלשונו, ובכל זאת יצאה “עבודת פרך”, ושם יחצוב השׂטן אש שחורה, תשתפך זפת בוערה…
“איך תתעלף שם הנשמה” – חשבה מרים, וַתחש דקירות בחזה…
וזרח איננו יודע מכל הנאמר והנשמע בבית. בשעה שהוא אצלה, אמה מחרישה ואינה אומרת כלום. באותה שעה מרים עליזה ושׂמחה, בריה אחרת לגמרי. אך אימתי הוא אצלה? ערב שבת בין-השמשות! בכל ששת ימי המעשׂה הוא טרוד בחנות…
וגם הלילות!… סריל הארוכה מטפסת הנה והנה, עולה על מיטתה ויורדת… יורדת ועולה… בקול רם תקרא ה“קריאת שמע” הארוכה עם כל הוידוּי וה“על חטא”… זרח חורק שן, אך ידום, כי נטל עליו! פעם אחת נתן בקולו על חותנתו, וַתבך מרים שלושת ימים ולילות, ולא יכול לנחמה… מאז הוא חורק שינים ושותק…
רואה הוא זרח, כי מרים איננה ב“קו הבריאות”, כי פעם בפעם יחוורו פניה כסיד, תפסק נשמתה, כי נרעשת היא ונבהלת על לא דבר; חתול מילל, כלב נובח, קול עלה נידף ישמע, והיא תזדעזע ותצעק – הוא מצפה לנחת, כי כן דרך הנשים… ולקרוא לרופא הוא מתיירא, פן יפחידנה ועוד חזון למועד…
לפעמים ישאל בחרדה:
– מה לך מרים?
אך היא תרגיענו:
– מה לי? נשמת אפי, אם רק אתה עמי בבית! יהי נא רצון שלא תשלוט בנו עין רעה!
כי גם מעין רעה מפחדת מרים. ביום השבת, בשעה שזרח ישן אחרי סעודת-הצהרים, והיא מתבוננת באהבה וחסד בפניו המתאדמים בשנתו – יעלה פתאום הפחד, פן תשלוט בו עין רעה! היא יודעת, כי אין איש יותר נאה, יותר טוב מזרח בעלה, כי כל הנשים מתקנאות בה! לוּ אך היה נזהר גם בדברים שבינו לבינה, הלא לא היה מַשלו בכל הארץ…
– בכל זאת – חפץ זרח לחקור ולדרוש.
– האמינה לי, זרח, כי טוב לי מאד… ואך בקשה אחת יש לי להקב"ה… שיגאל אותנו משעבוד החנות, שנהיה כל הימים יחדיו… יחדיו…
וזרח איננו מרגיש בסוד ה“יחדיו”, איננו יודע מכל יסורי הנשמה, שהיא סובלת בצאתו…
אך עתה, בליל שבת קודש, מרים לא תירא רע! ילך לו זרח להתפלל! בלילי שבתות לא תטיף אמה את מוסרה! אז אֵם טובה היא, אם רחמניה ואוהבת באמת.
– מרים חמדתי, הן שבת קודש היום… לבשי נא בגדי תפארתך, עדי את תכשיטיך… וכשוב בעלך, תרוצי לקראתו בחדוָה וצוהלה… באהבה, באחוָה וריעוּת… ובשביל כך תזכי…
– לנשיקה רבה מאת זרח! – גומרת מרים בצחוק רצון.
הגמר הזה אינו מוצא חן בעיני אמה, אך היא שׂוחקת… שבת היום, שבת לעונג, לשׂמחה, לחדוַת הנפשות, ואסור לדבּר דבר קשה… היא לוקחת את ה“צאינה-וראינה”, מרכיבה את המשקפים הגדולים על חוטמה הצנום וקוראת – – –
האם קוראת, ואזני הבת קשובות…
ספּוּרים רבים לוקחים את לבבה. בכל לב תצהל, בשבוֹר הנער הקטן אברהם פסילי תרח אביו, ובתתו גרזן ביד האליל הגדול, האחד אשר השאיר לפליטה, ובאמרו אחרי כן לאביו, כי אותו האליל הגדול התאנף בחבריו הקטנים וַיעשׂ בהם כלה… בלב נפעם תפחד, פן יכּיר יצחק העיוור, כי יעקב לפניו ולא עשׂיו; ועיניה דומעות מרוב רגש, בפגוֹש יעקב את רחל אצל הבאר. אך את לבן תשׂנא תכלית שׂנאה, על אשר רימה את יעקב! לוּ רימו אותה והחליפו לה, למשל, את זרח בבּריל המלמד! בּרר! קור עובר בכל עצמותיה. אך אחרי כן, כאשר יתפשר יעקב עם לבן ויקח את שתי בנותיו, יונח לה… יודעת היא, כי הדבר קרה קודם ה“חרם דרבינו גרשום”…
אך היום פרשת תרומה… מתנדבים למשכן… נשׂיא אחר נשׂיא… קערת כסף… עוד קערת כסף, עוד קערת כסף, והיא מתנמנמת, אך האם תעירנה פעם בפעם.
– מרים!
– מה אמי? אני שומעת…
– לא זאת…
– ומה?
– לפי חשבוני… הלא תביני… לפי חשבוני…
אודם צח יעטוף את פני מרים.
– עוד לא אמי… – תגמגם בלשונה.
– התבונני נא היטב! – ובקול האם נשמע חשד…
– אבל, אמי…
ועוד הפעם תנמנם מרים. ועוד הפעם תעוררנה האם:
– מרים…
– מה, אמי?
– האומנם עודך טהורה?
ומרים לא תענה עוד.
ואמה נאנחה: חבל, חבל! אך מה לעשׂות?
וַתשב למנות את מתנות הנשׂיאים על פי ה“צאינה-וראינה”…
***
זרח רקק בתפילת “עלינו”, וקל כצבי רץ הביתה, בלי חכּות עד אשר יכַלו כל היתומים את הקדישים… הנה הוא בפתח! חותנתו קוראת ועורפה אל הדלת, והוא רואה אך את מרים הישנה בהשקט ובבטחה, נשענת אל התנור… לחייה התאדמו…
– “שושנה, שושנה פורחת” – לחשו שׂפתיו בחדוָה. וַיתגנב אליה בלאט וַיעוררנה בנשיקה.
– פושע באלוהי ישׂראל! – קפצה אם מרים ממקומה ותצעק בקול איום…
מרים התעלפה.
עד מהרה שבה לאיתנה – אך השבת כבר הושבתה.
האלמנה
מאתיצחק ליבוש פרץ
סמרטוטי ערפל, כבדים ואמוצים, התנגשו והתלכּדו וַיהיו לענן עלטה אחד. האוויר כבד וחם, עוד מעט וירד הגשם, כבר יצא החלוץ לפניו: רסיסים ונטפים בודדים.
לרגלי הר תלול עומד בית קטן; וראשו חבוש גג-קש קרוע – מי יתקן אותו?
הענן הכבד מכסה את השמש כליל. חיש עבר גם “בין השמשות” …בבית חשיכה; בפינת הארובה שמעל לכירים עומדת עששית, אך ריקה היא בלי נפט, והזכוכית שבורה – מי יקנה זכוכית חדשה, מי יביא נפט?
ובחדר מחנק נפש.
והכירים אינן ריקות; איזה קדרות של חרס; מעט אפר, לבינה מתפוררת, מגרפת ברזל …אך זיק אש אין …על יד הדלת גזרי עץ – אך מי יחטבם לעצי-דלק?
בעל-הבית חלה כשנה תמימה את חוליו, אשר מת בו. ה“צרור” אשר נצבר במשך ימים רבים ובעמל רב, כלה ואיננו …
– אאסוף מעט כסף, ואתן אותו ברבית … – אמר בלבו – כי אשתי הרתה ובלי ספק תלד בן, ויהיה שכר לימוד!
ה' נתן בת; גם זו לטובה, והיה לה הכסף לנדוניא …
אך המחלה באה כשואה…
לאט נתמעט הכסף מן הצרור והכוחות מן הגוף …לאט לאט יצאו גם כלי הבית בלחם, ברפאוּת-תעלה ללא הועיל …לאחרונה יצאה מכונת התפירה …גם היא נמכרה, ויחד עם השקל האחרון יצאה גם הנשמה מן הגוף ….
חתיכת הבד, אשר נצרר בה הכסף, תלויה עתה על-יד נר-הנשמה …
ארגז מפורזל עומד אצל הדלת – הוא ארגז המשרתת האחרונה אשר יצאה לבקש לה “מקום” אחר.
הצללים בחדר הצר מתעבים מרגע לרגע; על הרצפה מעט קש מפוזר, עליו שכב המת …
הכתלים מביטים בעינים קטנות ושחורות – הם המסמרים, שהיו תלויים עליהם כלי-בית ומלבושים, מראָה ( טוב מאד, כי נלקחה; לוּ ראתה האלמנה את פניה!), מנורת חנוכה (בשביל מי? למה?) ובגדים רבים …המראה והמנורה נמכרו, את הבגדים חטפו בעלי-חובותיהם בשעת יציאת הנשמה ….
ובפינה – ערשׂ, והילד השוכב בו ישן ….
ועל הרצפה יושבת האלמנה, וראשה נשען על ערשׂ הילד, וידיה הרזות רועדות …עיניה היבשות והאדומות מביטות אל התקרה, בלי ראות מאומה.
וכך היא יושבת בלי נוע, בלי רגש, כמעט בלי דופק …
אך במוחה, בלי חפצה וידיעתה, מתגלגלת מחשבה עצלה, זכרון איזה דבר:
– “הנה, – אמר אליה פעם אחת, – הושיטי לי את המספּרים …” והמספּרים לא נצרכו לו כלל!
וצחוק של עורמה קלה הופיע אז על פניו …
“הוא חפץ, שאקרב אליו”.
“ואני קלפתי אז תפוחי אדמה” ….
“והאם נתתי לו אז את המספרים?”
"לא, לא נתתי – באותו הרגע בא איזה איש הביתה … "
“מי בא אז?”
ואת האיש אשר בא, ואשר הפריע אותה מלהושיט לו את המספּרים, לא תוכל להעלות על לב …
והיא חושבת בעצלתים, והילד ישן, וצחוק-קל מרחף על פני החולם הקט.
המשוּלח
מאתיצחק ליבוש פרץ
והוא הולך, וכנפי בגדו מתבדרות ושׂערות זקנו הלבן נפזרות לרוח היום הקר.
פעם בפעם הוא אוחז ביד ימינו בחזהו הדל. מרגיש הוא שם דקירות חדות ונמהרות זו אחר זו, אך לא ישית אליהן לב, ויתאמר כי אך “את כיס בגדו הוא ממשמש; והדקירות הבל – תעבורנה!”
דאגתו אך לכסף זרים, אשר בכיס בגדו, ולשטר המקנה, אשר הוא מוביל אל בעל-האחוזה, ולא יותר.
– הדקירות הבל, יש לי עוד די כוח לשליחות קלה כזאת!
והוא חושב בגאון, כי אחרים בשנותיו לא יצלחו עוד לכל מלאכה, גם חצי פרסה לא יעברו ברגל.
והוא, ברוך השם, אינו נצרך למתנת בשׂר-ודם; הוא מתפרנס מיגיע כפיו.
וצחוק קל נראה על פניו – הד מחשבתו:
לוּ היה הכסף אשר בכיסי שלי, כי אז לא הייתי שליח הסוחרים… אבל אם הקדוש ברוך הוא רוצה בזה – גם זו לטובה.
והרוח התחזק ושלג נוסף ירד.
– אין דבר, כמה עלי עוד ללכת – עוד פרסה! עוד מעט ויֵראה הכפר.
ובכל זאת כבדה נשימתו; וַיפן אחורנית. העיר אשר יצא ממנה נסתרה ואיננה, גם המגדל לא יראה עוד, גם הצלב של בית-התפילה, של הנוצרים נעלם.
– מהלך רב עברתי! – הוא מתפאר בפני עצמו והולך לדרכו.
והוא הולך, ומוציא בכבדות את רגליו מן השלג הכבד.
“אך תודה לאל, לא חזק הרוח!”
והרוח נושב ומשליך פתיתי שלג על פני הזקן, ועיניו דומעות, והדמעות קופאות בהתגלגלן על לחייו. ופאות ראשו דבקו בשׂער זקנו, ויהיו לגוש קרח אחד, סובב את פני הזקן.
רגליו כואבות וכבדות, אך להן לא ישית לב; העיקר הן העינים. בעד הכסף אשר ישׂתכר היום חושב הוא לקנות משקפים, משקפים גדולים למחסה מסוֹעת שלג…
אמנם, גם בגד הם הוא חסר, אבל עוד חזון למועד. לבושו אשר עליו עודו טוב מאד; חבל, שהוא הולך ונקרע.
אין זה ממין הבגדים שעושׂים היום, לא קורי עכביש הוא… לבוש צמר, עשׂוי בלי סדק מאחוריו – חומה בצורה הוא… ומלפניו הוא מתקפל כנף על כנף כחצי אמה… אף הרוח מבדר אותן….
וכיון שהרוחות מצויות, נחוץ לו עוד בגד חם מלמעלה. אך בבגד חם יש צורך רק בימות החורף, והמשקפים נחוצים לו בכל ימות השנה; כי אבק הדרכים בקיץ קשה הוא לעיניו מן השלג בחורף.
והוא מחליט בנפשו, לקנות ראשונה משקפים, ואחרי כן, אם יעזור השם, גם בגד חם.
הכל בידי שמים! ואם יקבל את החיטים בכי-טוב, ישׂתכר ארבעה זהובים ויותר…
והוא הולך, והשלג הלח מכהו בפניו, דקירות החזה מתגברות.
– לו אך יפנה הרוח ועבר לאחורי! הלא אז יעזור לי גם ללכת…
אבל כרגע הוא חוזר ממחשבתו: אם ישתנה הרוח – ינַשב מאחוריו בשובו, ואז יהיה עיף ויגע ביותר – “כל דעביד רחמנא לטב עביד”.
ובכל זאת נעצרת נשמת אפו, והוא נאלץ לעמוד רגע ולשאוף רוח.
ועל זה הוא נבהל ומשתומם:
– מה זה היה לי? האמנם אני מתיירא מפני רוח כזה? הלא הסכּן הסכּנתי בסופות ובסערות.
אמנם, הסכּן הסכּין לסופות וסערות. שמריה מילא את צבאו בחיל הקיסר לפי המשטר הקודם. לצבא מסרוהו החוטפים. עודנו ילד, עבר בסופות וסערות-שלג ארץ רבה… עצי יער התבקעו מקור, פגרי עורבים נפלו ממרומי האוויר, ואיש החַיִל עושׂה את דרכו, והתוף הולך לפניו ומכּה, והחליל קורע את האויר הקר…
ושמריה זוכר ומתגאה בעצמו. שלושים וחמש שנים עבד בצבא, שלושים וחמש שנות רעב, מהלומות ושוטים ומגלבים, והוא שב לביתו בשלום… כמה נשארו בדרך, כמה “החליפו את המטבע”! אך מתי מעט שבו – והוא בתוכם!
והרעיון הזה מחדש את כוחו. והוא מחיש את צעדיו. ועודו מתגרה ברוח: “הגם זה רוח, גם זה קור? הבל הבלים!”
– לך-לך, שמריה – הוא קורא לעצמו – היום קטן, עוד מעט ויינטו צללי לילה.
שמריה הולך מדי שבת בשבתו להקשיב לקח בבית-המדרש הקטן, ויודע הוא, עי עליו לבוא אל הכפר בכי-טוב.
אך הוא מרגיש קצת רעבון, ולקראת הרגש הזה שׂמח הוא תמיד. דבר טוב הוא הרעב. הסוחרים, שולחיו, מתאוננים תמיד כי חסרים הם תאוַת-האוכל, והוא רעב שלוש פעמים ביום, אם אך הוא “בקו הבריאה”.
אתמול – עולה על לבו – לא אכלתי. קצת חולה הייתי, ונדמה לי כי הלחם לא נאפה כהוגן… הבל הבלים! לחם צבאי הוא אוכל, והיום אופים לאנשי-הצבא על צד היותר טוב… לפנים האכילום חצץ עם סובין, אך לא היום… אבל הוא היה חולה וחש במעיו.
תודה לאל כי זה יקרה לו לעיתים רחוקות.
עתה הוא רעב, ובכיסו לחם וגם גבינה.
את הגבינה נתנה לו אשת הסוחר, יאריך ה' את ימיה! אשה טובה היא לבה לב עברי. רחמניה היא ורבת-חסד, אך צעקנית היא מאד, קולנית ומקללת תמיד… “דומה היא לשפרינצה שלי, עליה השלום, גם שפרינצה שלי היתה קולנית וצעקנית, ובכל זאת אשה טובה היתה, טובה מאד… על הילדים היתה ממטרת קללות ונאצות, ובהפּרד מאתנו אחד הבנים, ללכת אל מקום אחר ולבקש לו משלח-יד, הפכה למקור מים… עוטיה ובוכיה כעל מת, וימים רבים לא ידעה להינחם… ואם, חס ושלום, מת אחד מהם, רחמנא ליצלן, הלא אי אפשר היה להרגיעה ולהרחיקה מעל הקבר”.
והוא נזכר, כי פעם אחת הרימה אבן לזרוק השמימה…
– הבל – יתנחם – הקדוש ברוך הוא, אדון העולמים, לא ישית לב לאשה פתיה, יסלח לה… אך כוח נסתר רב ועצום היה בשפרינצה הדלה… ראשונה לא נתנה לקחת את המת… מכּות חילקה להנושׂאים, את לחיי הנשים מרטה… למראית עין – קטנה ורזה וחדלת-אונים, ואז כדוב שכּול התנשׂאה, כחיה טורפת… וַתַּפּל, וַתרמוס…
ובכל זאת, תמחל לי שם, אשה פתיה היתה, וטובת-לב… היא אהבה אותי! מובטח הייתי תמיד, שנפשה קשורה בנפשי, ובכל זאת, לא שמעתי מפיה אף מלה אחת של חבּה ורצון.
והיא באחת: גרשני! תן לי גט פטוּרין… וגם על דעתה לא עלה לקחת ממני ספר-כריתות, הלא בא מעשׂה וטפח על פניה.
למן העת ההיא עברו ימים רבים. אך הוא זוכר את המעשׂה, כאילו קרה אתמול. שמריה היה אז אחד השומרים בלילות, אצל מוכס היין. את מלאכתו עשׂה באמונה; הלא זה לא כבּיר שב מעבודת הצבא! ובאחד הלילות היה קור עצום, ושלג רב ירד, ואך הנץ הבוקר, ושומר היום בא לשמור תחתיו, והוא רץ הביתה להתחמם, כי קפא כולו מקור. והנו מכּה בדלת הסגורה, ואין עונה. והוא מכּה שנית, וקול שפרינצה עונה: “ילך לאבדון, יבוא שמך הביתה!” הוא מכּה שלישית ורביעית, והיא באחת, כי לא תפתח לו, כי לא תאבה ראות פניו עוד!
– עוד לא חלף כעסה מיום אתמול! – חשב שמריה, אף כי לא זכר עוד את סבּת כעסה מיום אתמול; וַיפן, וַילך לו אל בית-המדרש להתחמם, וַישכב וַיישן מאחורי התנור החם.
התנור היה עשן, וימצאוהו הוותיקין מפרפר בין החיים והמות.
ומה אמרה אז שפרינצה?
כאשר הובא הביתה ספקה כף, ותַּרעש עולם ומלואו.
הוא שמע את הקולות, אף כי לא יכול עוד לפקוח את עיניו.
מבטיחים אותה, כי אין דבר, כי שוֹב ישוּב לאיתנו, והיא מיללת כחתול בלילות. חפצה היא להתעלף, לאבּד עצמה לדעת, שולחת לקרוא לרופא, לשני רופאים… ופעם בפעם קראה: אישי, בעלי, מחמדי, עטרת ראשי ועוד, ועוד.
וכאשר התעודד וישב על המטה, וַישאלנה אם חפצה היא להתגרש ממנו – ביקשה לקלל…
ולא יכלה, “יכּנס הרוח” אמרה ולא יותר, ותפרוץ בבכי.
– שמריה – שאלה אחרי-כן – הלא יסור יסרני השם על קללותי ועל רשעת לבי.
אך כשובי לאיתני, שבה גם היא לאיתנה ולסוּרה. אש לוהטת היתה שפרינצה, גחלי אש נושרות מפיה, גחלי אש…
קטנה היא ומתנשׂאת כארי, ושׂורטת כחתול…
– חבל, חבל עליה על שפרינצה! עברה מן העולם ולא ראתה נחת גם בבניה…
עתה טוב להם לבניו, המלאכה תחַייה את בעליה… על דלתות עשירים דופק הרעב, ועל פתחי בעלי-מלאכה הוא פוסח… כך אמרי אנשי… ואיתנים הם כולם, בעלי-בשׂר ובעלי כוח… דומים הם אלי – מתגאה הוא. אם אינם כותבים אלי – אין דבר! הם בעצמם אינם יכולים, ובמסירת-קולמוס אינם חפצים! ובאמת אין טעם למכתב כתוב בידי זר… אבל לא אפונה, כי טוב להם מאד… טוב להם ואין להם מה לכתוב.
ושפרינצה מונחת בקבר… אינה יודעת מאומה! חבל, חבל עליה על שפרינצה.
כאשר חדל המכס ואִבּד את משׂרתו, חדלה מלהיות שפרינצה, נהפכה לאחרת. ובאמת קשים היו החיים כקריעת ים סוף; טרם הסכּין להיות למשולח, לעמוד לפני האציל ולהגיד לו “יאַסני פּאַניעֶ”, ולא כאשר הסכּין – “וואַשעֶ וויסוֹקאַ בּלגרוֹדיעֶ”, טרם בטחו בו הסוחרים למסור על ידו שטרות וכסף…
והוא כגבר ראה עוני, סבל בהשקט ובבטחה! אך שפרינצה הלא אשה היא, ועיניה מקור דמעה… אז חדלה מלמרוד, גם לקלל לא יספה עוד, והיא הומיה ובוכיה כל היום… “קצתי בחיי… היא יראה מפּנַי… איננה אוכלת, פן יגָרע חלקי!”
“וכשאני רואה שהיא יראה, אוחז אני ברסן; אני צועק, אני מקלל; מדוע אינך אוכלת, מרשעת? מדוע אינך שותה חמים?”
וכשהתגבר בו כעסו על מריה וקשי-עורפּה, הרים גם אגרוף…. אך לחכות לא יכול. אי אפשר להכות אשה בשעה שהיא בוכיה… והיא באחת: “אכול אתה, אני אוכל אחרי כן, אינני יכולה עוד”…
הוא בוצע את הלחם ומשאיר לה, והיא שולחת אותו החוצה: לך, אולי תמצא עבודה או משלח יד… וכשובו הביתה, ומן הלחם לא נגרע עוד. “למה לא אכלת?” איננה יכולה לאכול לחם יבש! אחרי כן תקום ותבשל לה מרק גריסים…
והוא מוריד את ראשו, כאילו משׂא כבד העיק עליו, וזכרונותיו הנוגים מתרוצצים בו:
– ומה רב הילל כאשר ביקש למַשכּן את בגדו, בגד השבת שלו, אותו הבגד שהוא לובש עתה על בשׂרו, וַתּרץ, וַתּתּן בעבוט את פמוטות השבּת… ואלה לא נפדו עד היום הזה; עד יום מותה בירכה על נרות נעוצים בתפוחי-אדמה.
וקודם פטירתה התוַדתה בפניו, כי מעולם לא ביקשה להתגרש ממנו, אך “לשונה הרעה והחטאה היתה בעוכריה”, ובקשה רחמים שיסלח לה הקדוש ברוך הוא חטאת לשונה…
וקודם מיתתה היתה יראה פן יתלוּה שם, בעולם הבא בלשונה…
“מי יודע, אם יחוסו עלי, אם יאבו לסלוח?…”
וביקשה ממנו, שכאשר יבוא לשם, לאחר מאה ועשׂרים שנה, יחמול עליה ויורידנה מן התליה… “אתה תאמר להם כי סלחת לי”.
ובשעת הגסיסה נדמה לה, כי סובבים אותה בניה, והיא מבקשת גם מאתם מחילה, סליחה וכפרה…
“אשה פתיה! מי לא יסלח לה?”
וכמה היו שני חייה הרעים? בסך-הכל חמשים שנה! נקטפה בלא עתה. “היא בעצמה תמחול נא לי, אשמה במותה”. לא התגברה על צערה ותתן לו לינוק לשד עצמותיה. מוציאים איזה דבר מהבית, למכירה או לעבוט, והיא מייללת כעל מת; נפשה נקשרה בבית ובכל כלי הבית, מוציאים ספסל, מטאטא, יעה או מזרק, והיא טובעת בים של דמעות, כאילו בניה יצאוה. כמעט שהיתה מחבקת ומנשקת את הכלים. "לא אראה אתכם עוד, לא אראה – היתה נאנחת בשברון לב – גם בשעת פטירתי לא אראה אתכם… "
אשה היא, אשה ולא יותר! רגע היא אשת-חַיִל, מפרקת הרים; ונשב רוח אחר, והיתה לתינוק בן יומו… חילוּק גדול הוא אם אדם מת ורואה או אינו רואה את הספסל או כלי-בית אחר.
פתאום התעורר על עצמו בתמהון:
מה זה היה לי, איזו מחשבות מתרוצצות במוחי? הולך אני וחולם חלומות בהקיץ!
והוא מפקד על עצמו:
– לך, זקן! הלא משולח אתה!
והוא מביט סביביו, ורואה אך שלג לבן. אז הוא מעיף עיניו השמימה ורואה בעבים.
– גם שם קרעים קרעים – מתלוצץ שמריה ברצון – רבונו של עולם! הגם לך לא יתנו בחנות בהקפה, ואינך יכול לעשׂות לעצמך בגד שלם?
לא רב עוד הדרך, אבל כבר נלאו רגליו מנשׂוא אותו; עייף הוא מאד. ראשו חם, ועל בשׂרו זיעה קרה, אולי ינוח מעט?
והוא מתבייש בפני עצמו על חפצו זה, על חפצו לנוח באמצע הדרך של שתי פרסאות, והוא מתרגז על עצמו:
– אי אפשר לנוח, אי אפשר! כל זמן שאדם הולך, הרגלים נושׂאות; אך כאשר יפתנו היצר-הרע וישב לנוח, אפשר שלא יקום עוד ללכת. ומי יודע, אם לא תאחזנו צינה?
ועוד מעט וינוח, שם בכפר! לא רחוק הוא הכפר…
אך זאת יעשׂה: לא ילך תיכף אל בעל האחוזה, כי שם יצטרך לחכות כחצי שעה, טרם יגידו להאדון ויצא אליו, אך הלוך ילך אל היהודי.
– מפני כלבי האדון אינני מפחד; זורק אני להם פעם בפעם פת לחם… אבל כבר נטו הצללים, ועתה מתירים את הכלב הגדול וזה זאב הוא ולא כלב… אמנם, יש אתי לחם וגם גבינה, וגבינה הוא אוהב מאד, אך למה אתן לו את ארוחתי? אל היהודי אלך, שם אנוח מעט, אחליף עצמותי, אחמם בשׂרי, אטול את ידי ואסעד את לבי.
– ובפיו ריר, למן הבוקר לא טעם מאומה. אך עתה לא יאכל, הוא אוהב לרעוב; הרעב הוא סימן של חיים. אך רגליו כואבות מאד…
מעל לערימות השלג, על פאתי השמים הנמוכים, מתבלט המגדל של בעל האחוזה, עוד מעט ויגיע אל מחוז-חפצו. “לכנה – לכנה” מפתה הוא את רגליו ומפציר בהן, אך הרגלים כבדות וכואבות מאד.
– ומה מני יהלוך, אם אנוח מעט? הרגלים שומעות בקולי זה שבעים שנה, האין מן היושר לעשׂות את רצונן פעם אחת? הבה, אנסה!
וַישׂט מעט הצידה, וַישב על ערימת שלג, הוא יושב ומתפלא לשמוע את דפיקות לבו החזקות, ולכל דופק ודופק מן הלב עונה כהד דקירה בחזה, דופק ודקירה דופק ודקירה, ובאיברים קור והראש חם ומזיע.
– האם לא הוחליתי? – ושמריה נבהל מאד; עוד יחלה, חס ושלום, ויתעלף, ובכיסו כסף זרים.
“תהילה לאל, שאין עובר ושב על הדרך… ואם גם יעבור איש, לא יעלה גם על לבו, כי בצלחתי כסף… איזה אביון, יאמר, ויחוש לעזרתי…”
והוא מתאושש: “אך רגע אשב, רגע אנוח; עוד מעט ואקום, ואלך לדרכי”.
אך שמורותיו הכבדות כעופרת נופלות ומכסות את עיניו. אז נבעת מאד. האומנם עייף הוא לישון? והוא מתעודד ומתמרמר על נפשו:
– אי אפשר, אי אפשר, כסף זרים בכיסי…
והוא מצווה על עצמו: “קומה שמריה קומה!”
ואמנם, נדמה לו שקם, והנו הולך לדרכו, ונפלא הדבר שכוחו התחלף, הוא עושׂה את דרכו בחפזון, בפסיעות גדולות. הנה נגלה הכפר כולו… הנה בית אַנטיק ואחריו – בית בּאַזילי … הוא יודע אותם, את כל אנשי הכפר הוא יודע; שׂוכר הוא מהם עגלות בשביל הסוחרים, למשׂא ולהובלת חיטים. אל בית היהודי עוד כברת-דרך, אך הוא יסור אל בית היהודי, לפעמים הוא מוצא שם מזומן, הוא הולך, ובית היהודי, נדמה לו, הולך גם הוא, צועד אחורנית ומתרחק ממנו.
הוא מתפלא ומחיש את צעדיו.
– תהילה לאל עוד כוחי במותני, רגלי קלות, וגם את הבית, הנסוג אחור, אשׂיג בקרוב.
שם ינוח עד הבוקר.
והבית שם מלא שׂמחה, האח בוערת, ולשונות נוגה מתפרצות ומלקקות את הכתלים בחדוָה. מירל, בעלת- בשׂר ולחיים רועדות מרוב שומן, עומדת על יד האח ומבשלת תפוחי-אדמה בסיר גבוה ורחב… היא תכבד אותו בתפוחי-אדמה, והוא אוהב אותם כשהם חמים…
הקור רפה מעט ופתותי שלג עב ולח מתעופפות ונופלות, ומכסות אותו לאט-לאט. וחם לשמריה באדרת השלג, והוא חולם, כי יושב הוא בבית היהודי. מירל מסננת את תפוחי-האדמה, והוא מתענג לשמוע את קול המים הניגרים בקול “דזיוּר, דזיוּר, דזיוּר”, וכן יזובו המים ממעילו. ויונה, בעל-הבית מתהלך אנה ואנה, ומזמר בלחש, כדרכו אחר תפילת הערבית. ופעם בפעם הוא מפסיק בזמירתו וקורא: מירל! אך עקרת ביתו לא תשית לב לקריאותיו. עושׂה היא את מעשׂיה לאט-, כמנהגה; אין דבר, אם ירעב מעט ויאכל אחרי כן לתיאבון…
– האם לא חולם אני?
אך לא, איננו חולם! הוא רואה בעינים פקוחות!
הנה נפתחה הדלת. מי בא? רבונו של עולם – בנו הבכור בא!
מה זאת? ה“שקץ” הזה איננו מכיר אותו? ומה הוא עושׂה פה?
והוא יושב ושומע, איך חָנא בנו מספר ליונה על דבר מסעו: זה זמן רב לא ראה את פני אביו וכבר נכספה נפשו לראותו, וַיעזוב את כל אשר לו, והנו נוסע. אך יתחמם מעט, ויעשׂה את דרכו הלאה…
ויונה צוחק בלאט ואינו אומר לו כלום, ומירל, הטרודה בהכנת השולחן, לא תגיד לו גם כן מאומה. לוקחת היא כף-עץ גדולה ומועכת את תפוחי-האדמה, אך בעיניה צחוק…
ופחד ורחב לב שמריה. גם הוא לא יאמר מאומה, עד אשר יקרב אליו חָנא ויתקע לו “שלום-עליכם”.
וטרם יגש יתענג על מראהו. לא השתנה מאומה, גם חתימת-זקן אין לו עוד, ומבלי ספק התעשר. הנה בגדיו שלמים ונקיים, בלי קרע וכתם… והשרשרת! זהב טהור, ועבה היא השרשרת…
ומבלי משׂים העיף שמריה את עינו אל גב התנור, וצחוק אדיר התפרץ מלב הזקן:
– חַ, חַ, חַ, מה זאת? יענקיל, בריל, זכריה! שלושתכם שוכבים שם! הי גנבים, הי ממזרים! למה נחבאתם? באתם לראות את אביכם הזקן! הנה הזאבים מביטים עלי! רדו, זאבים!
ובכל זאת הוא נאנח; צר לו, כי שפרינצה איננה, כי היא לא תקח חלק בשׂמחה!
מתה אמכם, בני, מתה ואיננה!
וחָנא הבכור קורא: " שני אוָזים, מירל, הגישי שני אוָזים צלויים!"
– האם לא תכיר אותי חָנא? ואתם – רדו שקצים מעל-גב התנור, אני הכרתי אתכם מיד… תיכף ומיד… גם ידעתי כי תבואו! וזה לכם האות: גבינה הבאתי לכם, נתח גבינה טובה. הלא אוהבים אתם גבינה! וראו נא, גם לחם צבאי הבאתי, אוהבים אתם את הלחם, הלא כן? ומה חבל, כי שפרינצה אמכם איננה…
– אך לאט לכם בני, מחמדי, גבורי! אל תלחצו בחוזקה הרפו נא רגע, אינני עוד צעיר לימים… בן שבעים אנוכי היום! הרפו נא… העצמות יבשות, וגם כסף זרים בכיסי… ולי הסוחרים מאמינים, מפקידים בידי רב כסף רב כסף… די לכם בני, די…
ולשמריה היה די.
למחרת היום נמצא בתוך השלג מת מקור, וידו הימנית על כיס החזה.
הקדיש
מאתיצחק ליבוש פרץ
אחר תפילת-הערב נגש אל העמוד איש-שׂיבה וַיאמר בקול רועד קדיש. כל הקהל, אשר לא שת לבו לקדישים הקודמים, פנה פתאום מול כותל המזרח, דממה חרישית השׂתררה בכל בית-המדרש, ולקול העונים “אמן, יהא שמיה רבּא” חרדו אמות הספּים.
התפלאתי על המראה, וָאעמוד משתאה ומשתומם גם אחרי אשר נגמר הקדיש והזקן שב אל העמוד.
– צעיר לימים – אמר אלי, בעברו על פני – משתומם אתה למִשמע אוזניך… זה הוא הקדיש של ר' יצחק!
– סלח נא אדוני, אם אשאלך: מי היה האיש, אשר זכרו בפי כולם לברכה!
– הנני לספר לך, צעיר לימים.
והזקן ישב לימיני.
– זה שלושים שנה – ספר הזקן בקולו הרועד – חי פה אתנו איש נדיב ר' יצחק בר' יוסף, אלוהים יחונן עפרו; הוא היה עשיר גדול, בעל אלפי דינרי זהב, ולו שני בתי חומה, ומסחרו, מסחר היין, היה הולך וגדול עד כי גדל מאד. כל אפרתי פולין (ובנפול העיר ביד קיר"ה אוסטרייך – גם כל שׂרי צבאותיה) סרו תמיד אל בית-המסחר הזה, וכולם פה אחד היללו את טיב היין ואת חכמת אסתר, אשת ר' יצחק, אשר על פיה ישק אז כל המסחר. כי ר' יצחק לא ידע גם טעם היין, מלבד יין קידוש והבדלה, והוא היה יושב כל היום בבית-המדרש ועוסק בתורה. והיה כאשר שאלו את אסתר, מדוע היא עושׂה ואישה אוכל? ענתה היא בגאון: שותפים אנחנו, אני עושׂה מסחר, שממנו פירות בעולם הזה, ואישי עושׂה מסחר שפירותיו לעולם הבא… הוא סמוך על שולחני בעולם הזה, ואני אהיה הדום רגליו בעולם האמת!
אסתר היתה אשה צנועה ובעלת צדקה. כסף רב פיזרה לאביונים; כל יום ערב ראש-חודש וכל ערב יום-טוב היו ידיה מלאות עבודה לחלק נדבות, ובכל ערבי פסחים חילקה את כל בגדיה ובגדי אישה ותַּלבש ערומים לכבוד החג. מלבד זאת מחיר האגוזים, השקדים וחומץ-היין היה קודש לארץ-ישׂראל.
אך ה' מנע מאסתר פרי-בטן, ויהיו שניהם, ר' יצחק ואשתו, ערירים.
אז לא היו חסידים ואנשי מעשׂה לפקוד עקרות (שׂחוק לעג נראה על שׂפתי הזקן), חזון הקמיעות ושמן-המשחה לא נפרץ עוד, ור' יצחק אסר על אשתו לדרוש בבנות-קדר ורועי-הצאן, אשר התהוללו אז בסביבות עירם, ורק הרופאים ראו אז שׂכר טוב בעמלם; אמנם, בכל חפצם לרפא את אסתר לא עלתה בידם.
בכל ימי השבוע טמנה אסתר את יגונה בחובּה, למען הראות לר' יצחק, בבואו לאכול את ארוחתו, פנים שׂוחקות. אך בערבי יום השישי, בשֵׁבת ר' יצחק כל הלילה בבית-המדרש, כאשר היה אז המנהג, לא סגרה גם היא שמורות עיניה וכל הלילה התפללה ותקרא תחינות שונות, עד כי השכנים והשכנות שמעו את מר בכיה, ולר' יצחק לא הגידה.
מלבד זאת צמה אסתר במשך שנים רבות כל שני וחמישי ושני, רבות בשנים התנזרה מן הבשׂר, ולפעמים גם מן המבושל, כי יראה אסתר פן יגרשנה ר' יצחק ולקח לו אשה אחרת להוליד בנים.
אבל כפי הנראה, לא כן חשב ר' יצחק, ופעם אחת, כאשר העיר הדיין את אוזנו כי אינו מקיים את המצוָה “פרו ורבו”, כעס עליו ר' יצחק כעס תמרורים וגם קיללו קללה נמרצת…
אך מכל אלה לא ידעה אסתר, והמחץ הטמון בחובּה , הרפואות והשיקוּיים אשר השקוה הרופאים למכביר, הנדרים והצומות – הביאו עליה מחלה אשר מתה בה.
כאשר נפלה אסתר למשכב, נסגר בית-המסחר. ר' יצחק לא בא אל בית-המדרש וישב על הימים על-יד מיטת החולה וישרתנה, וכאשר נרדמה עסק בחדרה בתורה.
לפני מותה התוַדתה אסתר לפני אישה, וַתספר לו את כל המעשׂה אשר עשׂתה למען הבּנותה.
– שגית מאד, אסתר – אמר לה ר' יצחק – טובה לי אַתּ מבנים ובנות, ומעולם לא עלה על לבי לקחת לי אשה אחרת…
למראה-עיניים הוטב מצב החולה למִשמע הבשׂורה הטובה; נחל דמעות פרץ פתאום מעיניה וַירוַח לה מעט. אך עוד בלילה ההוא נאספה אל אבותיה. כשמונה ימים אחרי מות אסתר נקראתי אני אל ר' יצחק.
– זכריהו – אמר לי – לך יש בית-מסחר גדול וכל מסחר אין בו. קנה לך את מסחרי.
– אבל…
– אני – שיסע אותי – לא אוכל לעשׂות כל מסחר וקנין.
– למה תאמר כזאת, ר' יצחק? עוד…
השתוממתי למראה עיני – ר' יצחק קפץ פתאום ממושבו ויתן עלי בקול אדיר: דוֹם! – וילך אנה ואנה בחדר, למען הרגע.
עברו רגעי מספר ור' יצחק שב אל מקומו.
– מבקש אני ממך – אמר אלי בקול חרישי ובבקשה – לבלי תמרה את פי… אנכי לא אעשׂה עוד מאומה – קץ חיי בא.
ראיתי את פניו ובאמת נשתנו מאד. במשך הימים האחדים כמו נכפּף גווֹ, פניו הלבינו וַיכוּסו תלמים כתלמי שׂדה, שׂיבה כשלג זוֹרקה בו, ועיניו נחבאו בחוריהן ואורן חשך.
– יהי כן – אמרתי – אבל לי אין מזומנים לקנות את מסחרך, רבי יצחק!
– דבר קטן הוא, זכריה – אמר בנחת – אתה תקח את מסחרי; מחר תסיע את הסחורה אל ביתך, וזה אשר תתן לי…
רבי יצחק חכּה רגעי מספר לשאוף רוח.
– השקדים, האגוזים וגם חומץ-היין יהיו כמקדם בחיי אשתי, זכרונה לברכה, קודש לארץ-ישׂראל… בכל שנה ושנה תשלח את מחירם ירושלימה.
בכל ערבי שבתות וימים-טובים תשלח לכל בתי-התפילה יין לקדש עליו… מאת דינרי זהב תתן לי מזומנים, סכום כזה עוד תמצא בילקוטך; והסכום הזה יהיה לי למחיה, עד אשר אֵאָסף גם אני אל אבותי… עוד על חמש מאות דינרי זהב תתן שטר-חוב לשלם כאשר תרוויח ותשלישנו אצל רב העיר – את הרבית תשלם עשׂרה למאה…
עוד זאת – אתה תכלכל ביין את כל ביתי כל הימים…
אימה גדולה נפלה עלי בשמעי את הדברים האלה, בטוח הייתי, כי נבוכו עשתונותיו… למי אשלם הרוָחים? מי יקבל את התשלומים כאשר ירוַח לי, ואת מי אכלכל ביין?
אך רבי יצחק הוסיף וַיצווה:
– ביתי הוא בית-הקדש, כי את ביתי אני מקדיש למקום מקלט בעיר להעניים… החולים העניים הם בני-ביתי, להם תשלם הרבית לכלכלת הבית, ולהם תתן יין כפי מצוַת הרופא, יתר הדברים תמצא בצוָאתי.
עוד בחייו היה הבית לבית-חולים, ור' יצחק בעצמו שכב על אחת המיטות, למרות בקשת הרב וכל נכבדי העיר, אשר ביקשו לאוספו אל ביתם.
– בתוך עמי אנוכי יושב, בתוך בני-ביתי – אמר רבי יצחק.
ביום פטירתו חסרו ממאת הדינרים אשר נתתי לו – המחצה, אולם יחד עם המוֹתר נמצאו תחת הכר: תכריכים, חשבון לתשלומי החברות וצדקה לאביונים.
אחרי אשר נאספו הרב עם נכבדי העיר, ואחרי אשר נקראו באוזניהם הצוָאה והחשבון, התפלא הדיין כי לא ציוָה רבי יצחק אחריו על דבר “הקדיש” ולא שׂכר איש להתפלל בעד נשמתו.
– שוטה אתה – קרא הרב בחימה גלויה. – קדיש לנשמת רבי יצחק יאמרו החולים, יאמר כל הבית הזה.
וגם אני, – הוספתי אז בקול בכי… וזה שלושים שנה אני אומר קדיש!
בלב מלא רגש הודיתי לזקן על חסדו ועל ספּורו.
– ובית-החולים, שאלתי, עומד עד היום?
על פני הזקן נראו אותות צער.
– בית-החולים – ענה – נשׂרף זה שלוש שנים, ואין בונה אותו. אותי לא הצליח ה', ועשירי העיר חסידים אך לא אנשי מעשה!
זוּג מסַפּר
מאתיצחק ליבוש פרץ
גדול הוא חדר המרתף ומלא מיטות.
בפינה על יד התנור, על ארגז ברזל, ישנה פרידה, הסוחרת בעטרן של זפת.
המטפחת, אשר חבשה לראשה, נראתה לאור הלבנה כמסגרת אדומה כהה לחוטמה הארוך והחד, המשמיע פעם בפעם קול שריקה חדה. והכסת אשר עליה נוע תנוע, כי מתנשׂא ונופל חזה הזקנה.
בערב שבה פרידה מן השוק וַתספּר כי נוסעת היא ביום המחרת אל היריד בעיר הסמוכה, ועל כן תמהר היום לעלות על משכבה. וַתּבקש מאת שכנותיה לתת לה לישון במנוחה, כי עליה להעיר שחר. אך מאז עלתה על משכבה נדדה שנתה, כשהתפשרה עם בעל-העגלה נמלט מפיה בחופזה, שתקח אתה אך את החבית הקטנה, ועתה עולה על לבה, כי נחוץ לה לקחת את החבית הגדולה. וַתּתמרמר על עצמה, על קלות דעתה, על “השׂיער הארוך והשׂכל הקצר אשר לנשים”. “למה לו לדעת איזו חבית אקח, את הגדולה או את הקטנה? עתה לא יתנני עוד לקחת את הגדולה”. כאשר נרדמה החל לפעמה חלום, כי מתקוטטת היא עם בעל-העגלה והוא אוחז בחביתה, וזורק אותה מעל העגלה, והחבית מתפוצצת והעטרן של זפת נשפך…
הפינה השניה שייכת ליוסי שואב-המים. אשתו עם שני ילדים ישנים במיטה אחת, הוא עם בנו הגדול, הלומד בחדר – בשניה. גם משתי המיטות הללו מתנשׂאות פעם בפעם אנחות תוגה ודאגה, גם הם עלו על משכבם בנפש לא שקטה. הבן הלומד בחדר בכה הרבה בכי, המלמד רוצה לגרשו מן החדר, כי עוד לא שילמו לו בעד החודש שעבר. הבת הבכירה שבה היום אל רשות הוריה, כי אבּדה את מקומה “מקומה”. משרתת היתה הנערה, ולפתע פתאום מתה בעלת-הבית, ולא יכלה להיוָתר בבית האלמן. ונושה היא בו איזה זהובים, והוא אומר, שאשתו לא הגידה לו מאומה, והוא עצמו אינו מתערב בעסקי נשים, ואינו יודע כלום.
לוּ הביאה את משׂכוּרתה, כי אז אפשר היה לסלק להמלמד, ועתה יוסי קרח מכאן וקרח מכאן, וגם התקוטטו בערב: אשת יוסי יועצת להזמין את האלמן לדין-תורה, הבת מבכרת את הערכאות:
נחוץ אך להגיש בקשה אל שופט-השלום או אל שׂר-המשטרה – ויוסי מתיירא להתגרות בבעל-הבית, רבים הם עתה שואבי-המים והוא חי אך על חזקתו, ואם יכעיס את בעלי-הבתים, גרש יגרשוהו בחרפה.
בפינה השלישית תישמע נחרת בּריל הסבּל. ישן הוא לבדו במיטה, כאחד הגבירים, ושני ילדיו – במיטה השניה. אשתו מבשלת ויש לה חתונה הלילה. אך גם פה לא שנת מנוחה היא השינה. זה ימים רבים בּריל מרגיש כאב מתהלך בעצמותיו, ורגע מרפה ממנו הכאב וחוזר וניעור, ביד, ברגל או במפרקת… ואחד מבניו במיטה השנית מתאנח גם הוא; עוזר הוא על יד עושׂה-תנורים ורגלו נכוותה בסיד…
ועוד אחת ישֵׁנה כ“בעלת הבית” לבדה במיטה, היא ציריל בעלת הפינה הרביעית; במיטה השניה ישנים שלושת ילדיה. שומר בלילות הוא בעלה, שומר על החנויות, וכשובו ממשמרתו תקום היא ותצא לשוק למכור לחם וכל מאפה חם…
ועוד מיטה בקרן-זוית, מיטת ברזל צרה. על חבילת סחבות ינוח שם ראש אשה. הלחיים צנומות ואדומות, והשׂפתים הצרובות תפתחנה פעם בפעם, ואנחה כבדה תתפרץ בקול שריקה מן החזה. קשה פרנסת בעלה ואיננו בר-מזל… בשבוע שעבר “הוציא” קלחת נחושת וַיטמן אותה מחוץ לעיר באדמה, וימצאנה איש אחר… ומי יודע, מה הוא עושׂה הלילה? היצליח או יתפש… זה שלושה שבועות לא טעמו טעם תבשיל, בעלת-הבית אומרת לגרש אותם מן המעון, והשכנות מתגרות בה: איפה הוא בעלך בלילות? איפה הוא, לומד תורה או אומר תהילים עד אור הבוקר?…ׂ
ובאמצע החדר מחיצה של נסרים דקים – סוכה קטנה בלי סכך מלמעלה, על התקרה השחורה רועדים לנוכח הסוכה כתמים בהירים, ומחרכי הנסרים מתפרצות קרני אור, להתחרות עם נוגה הלבנה ולדלג על פני המטות השבורות והפנים העייפים שבחדר המרתף.
ובסוכה ממשלת טריינה, בעלת-הבית החדשה, שיצאה לפני שלושה ירחים מתחת לחופתה. היא מחכה לבעלה המתמהמה בבית-המדרש. ובממשלה הזאת שתי מיטות, ובין המיטות שולחן קטן, ועל השולחן מתנוצצות “מתנות הדרשה”: סידור “קרבן מנחה” מכורך שן, שני פמוטות מנחושת-קלל ו“מצודת דוד” לבשׂמים, מצופה כסף טהור. על הכותל תלויים “בגדי החתונה”, בגדיו לחוד ובגדיה לחוד, וגם תיק גדול של טלית ותפילין ועליו “מגן דוד” רקמת שני, מעשׂה ידי טריינה להתפאר. ובממלכת טריינה הקטנה אין ספסל ואין כיסא, והיא יושבת על המיטה, ומתקנת את הרשת לבצלים, המפוזרים על המיטה השניה, ששם, מתחת להכּרים והכסתות, נטמן התבשיל לארוחת הערב.
לקול פתיחת הדלת בלאט אדמו פני טריינה והרשת נפלה מידה. בלי משׂים קפצה ממיטתה, אך חיש שבה אל מקומה וַתּשב; לא נאה לצאת לקראתו, עוד יתעורר אחד השכנים משנתו וישׂימם ללעג ולקלס. והעיקר – השכנוֹת!
השכנוֹת מציקות לה מאד, ועולה על כולן פרידל, שאינה יכולה להבין בשום אופן וצד, איך לא תקלל אשה את בעלה תיכף למחרת יום החופה. אסור להאמין לגברים, לאותם הנחשים והעקרבים. “חכי, חכי – היא מתגרה בטריינה – גם יומך יבוא! הראי לו אצבע ויתפושׂ את היד”…
ופרידל היא הנחש בגן-עדנה של טריינה. לדעת פרידל צריכה האשה למשול בבעלה, להלך עליו אימים! ואם לאו, “ימוץ את לשד נעוריה כחתול, ילוק את דמה ככלב ויגרם את עצמותיה כזאב טורף”. לפני עשׂר שנים מת עליה בעלה, והיא לא שבה עוד לאיתנה הראשון, ועוד אין כוחה אתה כמקודם.
– ומה שמגיע לו על-פי הדין, השליכי לפניו כלפני הכלב, וזולת זה – מרחוק! ואך בקולי-קולות וגידופים…
ובשעה שאזהרותיה של פרידל עולות על לב טריינה, מתגנב בעלה בלאט אל הסוכה. הוא עובר על בהונות רגליו בין מיטות השכנים, וטריינה עושׂה אזנה כאפרכסת, ולכל פסיעה ופסיעה דופק לבבה כהד, ורוַח לה אך כאשר נגעה ידו במנעול הסוכה.
– ערבא טבא! – הוא אומר בלחש בלי הרים את עיניו.
– שנה טובה! – עונה טריינה לעומתו גם כן בלחש, ושואלת אם הוא חפץ לאכול.
– ואַתּ?
– אני…
ויצא הבעל ליטול את ידיו, וַיֵשב וטריינה מגישה לו מגבת לבנה לנגב את הידים.
ועל קצה השולחן מוכנה פת לבצוֹע, מלח לטבול, וטריינה הוציאה את התבשיל הטמון מתחת להכּסת.
ויושבים הם לאכול, היא – על מיטת הבצלים, והוא – ממולה, על המיטה השניה, ומשׂוחחים הם בעיניהם – כמנהג ”זוג-חדש", ובפיותיהם – על דבר הפרנסה.
וטריינה שואלת לחשבון ההכנסה, והוא עונה באנחה:
– כבר יש שלושה תלמידים.
– ובכן, החלטת להיות מלמד? אין עצה אחרת? – ובקולה רעד עצבון.
– מה לעשׂות? – עונה הוא בתוגה חרישית.
– הכל בידיעתו – מתנחמת טריינה – הוא יודע, מה שהוא עושׂה…
– הוא יודע – עונה הוא כהד לקולה – אך לעת עתה לא תעלה הכנסתי על מאה ועשׂרים כסף – הוסיף באנחה.
– ולמה אתה נאנח? הרי זה הון רב – –
– הגיעי בעצמך – רוּבּל לשבוע שׂכר-דירה, הרי זה עשׂרים ושישה ל“זמן”… ואני הנני חייב עוד מה שלוויתי להוצאות החתונה.
– לווית?
והוא צוחק בטוב לב:
– שטיא, ואַתּ חשבת, כי אבי יכול יותר מלהבטיח? פוסקין נדוניא, מלבושים, הוצאות החתונה על חשבון שמו יתברך, ואם שמו יתברך אינו נותן…
– כללו של דבר?! – חוזרת טריינה על החשבון.
– כללו של דבר, שישה ועשׂרים ל“זמן”, אך חמשים ושנים לשנה, ונשאר כמה?
– כמדומה לי – ששים ושמונה….
– לכל ימות השנה!…
– ומה בכך – יותר מרוּבּל ושליש לשבוע, ואך אל פינו…
– ועצים להסקה ונר למאור?
– אין דבר – מנחמת טריינה – הזן ומפרנס לכּוֹל לא ישכח גם אותנו. גם אני אעשׂה את שלי… הנה קניתי בצלים; עתה ביצים בזול, ואקנה גם ביצים – גם אני אשׂתּכּר! אם מעט ואם הרבה, אבל אשׂתּכּר, והעיקר שההסקה והמאור אינם עולים בדמים מרובים כל כך, וכל היותר – שקל לשבוע, ונשאר לנו עוד – –
– ושבת ויום-טוב? אותם שכחתּ, ילדה!
וקולו, בקראו לה “ילדה”, רך וענוג הוא מאד. וטריינה הסמיקה, ותייעץ להניח את החשבון ליום המחרת.
– עת לישון – אמרה ותתאדם שנית, ולמען הצטדק הוסיפה: – מאחר אתה לבוא מבית-המדרש.
והיא מניעה את שׂפתיה, כאילו היא חפצה לפהק.
והוא מַטה את ראשו לעומתה ולוחש לה:
– פתיה, הלא במתכוון אני מאחר לבוא, למען… למען נאכל יחדיו… לא נאה למלַמד…
והיא נאנחת, ועוצמת את עיניה, כאילו היא עייפה מאד.
וגם הוא עוצם את עיניו, בחפצו לברך בכוָנה, אך עיניו אינן סרות למשמעתו והן נפקחות פעם בפעם מאליהן. לוחץ הוא את עפעפיו למַטה בכוח, אך הנה נשאר עוד סדק צר, ומבעד לסדק הוא רואה את הממלכה ואת המלכה בצבעים עוד יותר מזהירים. ורואה הוא, כי טריינה העייפה מטה את ראשה אחורנית ונשענת אל הכותל. והוא מברך, ולבו חושב: “למה לא תשׂים כר מתחת לראשה?” חפץ הוא לעוררנה, ואינו יכול להפסיק וקורא: ממ… אך טריינה איננה שומעת, והוא משלים בחופזה את “ברכת המזון”. וכבר השלים, וקם על רגליו, אבל אינו יודע מה לעשׂות.
– טריינה – הוא קורא בלחש, אך הלחש לא יעוררנה.
והוא סובב את השולחן וקרב אליה על בהונות רגליו, ישנה היא, צחוק-חן מרחף על לחייה הלבנות והמתאדמות, בלי ספק רואה היא חלום, חלום טוב, וצוחקת היא לעומתו. וצר לו לעורר אותה ולהפריח את חלומה הטוב! אך מה יעשׂה, ראשה נשען אל הקיר, ואחרי כן תחוש בראשה, לו היו לה עוד שׂערותיה, השׂערות הארוכות והשחורות, כי אז מילאו את מקום הכר. אך השׂיער איננו… אבל יפה היא מאד גם בלי השׂיער, ועל אחת כמה וכמה – כשהיא ישנה ולחייה מתאדמות, והצחוק הטוב והיפה מרחף. עליהן…
“אבל נחוץ לעורר אותה!”
והוא מַטה אליה את כל גווֹ, ושואף אל קרבו את נשימת אפה; עוד מעט ונפגשו השׂפתים.
– אינני ישנה כל עיקר! – צוחקת טריינה בפוקחה את עיניה.
והוא מתבייש, וחפץ להיסוג אחור, אך טריינה כבר שׂמה את ידיה על כתפיו, ולוחשת באוזנו:
– אל תירא, יוסיל, אל תירא… השם יתברך יעזור לנו, ולא יעזבנו. הלא הוא, בכבודו ובעצמו, הסכים על הזיווּג שלנו… והכּוֹל יהיה, גם עצים להסקה, גם נר למאור… גם פרנסה תהיה, ושלום ורוב נחת… האם לא כן, יוסיל?
והוא אינו יכול להוציא הגה מפיו; קולה משכּר אותו כיין, וכולו רועד.
– ולמה אתה רועד? ולמה אתה מתיירא להביט אלי? הלא תביט אלי! יוסיל אני מבקשת!
וחפץ הוא למלאות חפצה, ואינו יכול.
–הוי, בטלן! עוד לא התרגלת אלי, מה?
והוא חפץ להחביא את ראשו בחזה, למען הסתיר את פניו, אך היא לא תתן לו לבצע את זממו, ותאחז בשתי ידיה בראשו וַתחזיקהו אל מול פניה.
– בטלן, מתבייש אתה! לנַשק אתה רשאי, ולהביט אינך רשאי! – וַתּוסף בבקשה: הבט, הבט נא, פקח עיניך והבט!
וכשהוא מתגבר על עצמו ופוקח את עיניו, היא סוגרת את עיניה.
– הלא תגיד לי, יוסיל, היפה אנוכי?
– כן – לוחש הוא באוזניה ונשימתו לוהטת על לחיה.
– מי הגיד לך?
– הלא עיני רואות… יפה אַתּ כבת-מלכה…
– אמור נא… האם תמיד, תמיד יהיה כמו עתה?
– מה אַתּ שואלת, טריינה?
– שואלת אני, אם ייטב לך אתי תמיד כמו עתה?
– בוַדאי!
– תמיד?
– לעולם ועד!
– ואתה לא תשתנה?
– למה לי להשתנות?
– ותמיד תאכל אתי יחד?
– בלי נדר ובלי מסקנא – מבטיח יוסיל.
– ולא תגער בי לעולם?
– למה לי לגעור בך? מה את דוברת, טריינה?
– ולא תקלל?
– אני – לקלל, אותך? מה זה עלה על לבך?
– אני אינני יודעת, אך פרידל… היא אומרת…
– המכשפה!
חפץ הוא לחבּקה, והיא משתמטת ממנו.
– הגד נא לי, יוסיל – מה שמי?
– טריינה!
– בטלן!
– טריינה היפה!
– מכוער!
– טריינה היפה והטובה! טריינה היפהפיה!
– קמצן!
– טריינה היפה והיפהפיה… טריינה עטרת ראשי, אור חיי. האם די לך?
– כן, אבל….
– ומה חפצך עוד, נשמת אפי?
– אבל…
– ומה?
– אבל אם, חס ושלום, תחסר פרנסה…
ועיניה מתמלאות דמעות.
– רבונו של עולם! – נשמע פתאום קול פרידל הניחר מאחורי הכותל – יבואו נא עליהם כל תלאותי, רבונו של עולם! אינם נותנים לישון במנוחה… מתחבקים ומתנשקים… מתחבקים ומתנשקים, רבונו של עולם!
נעילה
מאתיצחק ליבוש פרץ
נעילה / יצחק ליבוש פרץ
“גוי” חיגר בא אל בית-הכנסת וַידלק נרות חדשים בנברשות, ואחדים מהם העמיד בקנים אשר על העמוד. רבים מן המתפללים מתכנסים מן הפרוזדור; היושבים קמים מן הספסלים – – –
ית-ג-דל! – מושך החזן בקולו.
הגברים מתעטפים בחופזה בטליתותיהם, ומעזרת-הנשים נשמע ילל איום. והגברים כועסים, ומכים על עמודיהם, להשתיק את הנשים. אך מי ישית לב להם? והנשים אינן בוכות, אינן צועקות, אינן מתפללות, אך מיבּבות.
– שמיה רבּא! – התפרץ קולו של החזן הניחר, וכמו התרחף על פני הילל מעזרת-הנשים, והגברים התנועעו, ויתנו גם הם קולם יחד עם “משוררי” החזן, וַיתגבר קול הגברים, וַיכס את קול הנשים.
נעילה!
נפתחו שערי שמים, אך עוד מעט ויסגרו… יינעלו שערי התפילות… עושו, חושו, יהודים… כי אם לא עכשיו – אימתי? גם “הושענא-רבה” הוא יום הדין, כביכול – “תוספה” ליום הדין, אך אוי לו לאיש שנדחה משפטו, עינוי הדין קשה מן הדין…
וה“שמונה עשׂרה” רוחצת בים של דמעות, רותחות…
סער הומה, יער זקן רועש, מכה גלים…
– ובכן תן פחדך!
מתפלל העם בקול רם, אלה רצים ודחופים כמבוהלים, ואלה ממתיקים ושבים על עקביהם, כאילו צר להם להיפרד מכל אות ואות… אך כוָנתם אינה נכונה… מה יהלוך מן הבּלָן, אם פּארוֹל, הערל הקושר את הזרדין, מפחד מפני אלוהים אחרים? ושלמה זֶץ, בעל-בית הגון, מה ממנו יהלוך, אם הפקיד והסופר לא משלנו הם? אדרבה! השם ישמרנו מפני פקידים יהודאין… אלה פושטים את העור מן העצמות, ואלה ישברו כל עצם ועצם… גם יתר ה“גויים” נחוצים הם… כי מי יסיק בתנור בימי השבתות? מי ישמור בלילות את העיר מפני שריפות וגנבים? בפרוָר גרים נוצרים רבים בבתים קטנים ונקיים. וילונים על החלונים, פרחים ושאר ירקות נשקפים מבעד להשמשות… אך הם בעצמם מגושמים וגסים… יישארו להם בטעותם… מה בצע, אם יפיל הקב"ה גם עליהם את אימתו? רבּון העולמים – הוא מתפלל – רבּון העולמים, “ובכן תן פחדך” – אל נא תאבה כלתי להתגרש מבני המוכה-חולי… “ואימתך”… הוא מצטער פתאום, כי עולה על לבו ירידת שער החיטים בשנה הזאת…. “ויעשׂו כולם אגודה אחת” – רבּונו של עולם, יעשׂו כולם יד אחת להעלות את המקח… “לעשׂות רצונך בלבב שלם”… “אוי אבינו שבשמים” (והוא מפסיק באמצע תפילתו), “שׂמחה לארצך ושׂשׂון לעירך” – ובמוחו בוער הרעיון: עוד שנה אחת כזאת ואובד כחרשׂ הנשבר!
ובֶנדיט החייט צועק בקול רם: “אתה בחרתנו”. ומשנן עוד הפעם: "אתה בחרתנו… " אשתו חולה זה שנים אחדות. היא רוקקת דם ולהם חדר אחד, לדירה ולמלאכה… ובני העיר מתייראים לבוא אל בית החולנית… אב רחמן, “אתה בחרתנו!” הלא אתה הכרזת על הזיווּג… האם בי האשמה? האם לא התנהגתי עמה כשורה? האם הכיתי אותה אף פעם אחת? הנגעה בה ידי? “ורצית בנו” – הלזה התכוַנתי בעמדי אִתּה תחת החופה? “וקרבתנו מלכנו לעבודתך” – היש טעם וריח לעבודתי?… וקולו נחבא מאפס כוח, והוא סופד ומקונן הלאה בעמקי הלב עד צעקו פתאום בכאב אנוש: “ואין קץ לאשי חובותינו” – כי החובות עלו למעלה ראש…טובע הוא בים של חובות…
רוב המתפללים כבר גמרו את השמונה-עשׂרה, אך החזן מחכה, כי עוד קול חיים-דוב נשמע, עוד חיים-דוב צועק למרום, השמש חפץ להכות בשולחן ולהשתיקו, אך יונה-וולף הגנן, הגבר-אלים בבית-הכנסת, קרובו של חיים-דוב, עצרהו: “הנח לו, יהודי מטופל הוא… שמונה ילדים וחוסר לחם”…
חיים-דוב מיבב: “ואין אתה חפץ במיתתם” – במיתתם מחמת רעב… "ולמה תמותו?… למה? למה? אתם צאן אובדות – למה תמותו?…יסורים וחלאים רעים – ועוד חולים הם… שיעוּל אסכרה… רבונו של עולם… וגם רחל שלי חולה… היא מסתרת את חוליה… אבל חולה היא….
________
גם חיים-דוב נדם וקול החזן נשמע…
והגברים, היושבים במנוחה על עמודיהם, עוזרים לו, אך עוד אחדים עומדים ועודם מתפללים בהמית-לחש, נשענים במצחם הבוער אל הקיר הקר, וחיים-דוב בתוכם, עוד מעט וייסגר השער, כל רגע ורגע יקר מפז… עוד מעט ויעבור מועד, ובקרבו עוד הרבה בכי, הרבה בכי….
והבעל-בכי הזה היה לפני תשע או עשׂר שנים גבר עליז ושׂמח; בנפש רחבה היה מזמר: “חמול על מעשׂיך ותשׂמח במעשׂיך” והיה מרים את קולו, למען תשמע רחל שלו בעזרת-הנשים… למה היא בוכה פתיה? מה יחסר לה? ומקומה של רחל אצל הוילון בחלון, והעיגול הבולט הזדעזע, אות היא כי שמעה רחל.
אז היה אברך במבחר ימי עלומיו, הטלית חדשה, הקיטל חדש, עטרה על גבי עטרה, חגורה וכפה מתנוצצות, ועל רגליו אנפילאות חמות, מעשׂי ידי רחל, לבל יצטנן בעמדו יחף.
אז לא פחד מאימת יום הדין… לבו היה טוב עליו, ועל-כן היה סמוך ובטוח, כי גם הקדוש ברוך לבו טוב על בריותיו, ולא יקוֹם ולא יטוֹר על כל דבר קל… ובזדון הן חיים-דוב לא יחטא… אך לפעמים בשגגה, או כשיצרו תקיף עליו, לנשק לרחל… הקב“ה ימחל לו… הן הוא, חיים-דוב, מחל ליונה-ווֹלף הגס, אשר הכהו לחי בשבת הגדול, בשעת דרשת הרב, בבית-המדרש! היתכן שיהיה הקב”ה קצר-אפים ממנו, ולא ימחל לו איזה מוּקצה או כלי פגום לנטילת-ידים… ואם יש איזה שמץ של חטא – ותענית מכפּרת, יום -כפּור מכפּר… הלא אינו אומר: אחטא ואשוב… ועל כן היה מזמר כצפור בצוהלת נפש… כשהיה חם לו יותר מדי, היה יוצא אל הפרוזדור, ומדלג על איזה פיוט… אם הזכירה לו קיבתו את חוקה, היה אומר: החרישו, בני-מעי! דומו עד הערב, ואשיב לכם כפל-כפלים! המעט כפרות שחטה רחל?
אבל הזמנים משתנים, עתה לא יצא חיים-דוב מפתח בית-הכנסת מ“כל נדרי” עד גמר נעילה… בכל משך ה“מעת לעת” הוא עומד על רגליו, אינו צוחק, אינו מזמר, אינו מתנמנם, כי אם בוכה ומתפלל בקול רם או בלב… עתה הוא מאמין בחטאיו, בוַדאי יש לו חטאים, חטאים גדולים ועצומים… הן מלאכים לא זכו בעיניו, מלאכי-השרת לא יעמדו בדין… הוא את חטאיו אינו יודע, אך הקב"ה יודע; הוא העד, הוא הדיין… רבּונו של עולם… רבּונו של עולם!…
החזן מתפלל בקול רם, ומחשבותיו של חיים-דוב מכווּנָות אל התפילה…
“כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ…” בודאי חפץ חיים-דוב, שלא ירדפוהו השוטר והשופט על דבר המסים הנושנים, אך לא זה הוא העיקר… כי מה יעשׂו לו שניהם יחדיו? הבית נמכר, כרים וכסתות אין לו… אם יחפוץ – ילעג להם…
הוא מתנועע, ושׂפתיו דובבות “יעלה ויבוא”: “זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותינו”… וזוכר הוא כי אביו היה יהודי כשר, חותנו היה סופר תפילין ידוע לשם… האינם עמלים שם בעדו ובעד נפשות ביתו? אך את המלים “וזכרון משיח בן דוד עבדך, חברון ירושלים עיר קדשך” הוא אומר בלי כוָנה יתרה… חיים-דוב אמנם אינו מתנגד ל“ישוב ארץ-ישׂראל”, וככל יהודי כשר הוא מאמין בביאת המשיח ובגאולת ישׂראל… אמנם חיים-דוב ידוע הוא כחכם בעל המצאות, אבל בנוגע לדברים כאלה הוא יהודי פשוט בתכלית הפשטות, ומחכה הוא לו בכל יום שיבוא… ולוּ בא היום או מחר, היה רץ לקראתו בכל לב ונפש, בלי התחכמות, בלי ישוב הדעת, ולא יפחד גם להציג כף רגלו על גשר הנייר… אבל כרגע לא זה העיקר… אמת, הפרוטה כבר כלתה מן הכיס, חוצפא יסגי… יונה-ווֹלף הגס מתנשׂא להיות ראש הקהל… אך טרם תהיה ממלחמת גוג ומגוג, טרם ינצח התוגר את כל אומות-העולם, בטרם יבוא אליהו וינבא, משיח בן-יוסף ויהרג… טרם יבואו כל אלה – הלא ימות הוא ורחל שלו, וכל שבעת ילדיהם החולים והבריאים, ברעב… פרנסה, רבּונו של עולם, פרנסה, ואחר כך משיח…
והוא לוחש בהתעלפות הנפש: פרנסה, פרנסה פשוטה, בלי התחכמות, בלי המצאות…
כי הוא מתיירא עתה מפני ההמצאות, אשר היו אמנם בעוכריו.
חיים-דוב היה יכול לעסוק במקח וממכר, לפתוח לו חנות של “סחורות האַמה” או בית-מרזח, לעמוד על המכירות בפומבי, או להיות סרסור של בתים ושל תבואה, ולחיות מידו הרחבה והמלאה כשאר היהודים, אך הוא היה בעל המצאות! עוד בהיותו ילד התנכר כבעל המצאות. הוא היה יוצר סביבונים נפלאים, עושׂה פנסים מהוללים; לא היה כמוהו שׂוחה בנהר, מחליק על הקרח… בשׂכר המצאתו לקלוע הבדלות חלולות היה מקבל מן השמש את הנרות היותר עבים בכל ימות החורף… עתה עושׂים את ההבדלות הללו בכל הערים, ואין איש יודע, כי הבדלות של חיים-דוב הן… אחרי כן היה לבנאי, ועשׂה סוכות כשרות בתכלית הכשרות בלי מסמרים וכל כלי אומנות, ומלבד זה – המזרחאוֹת שלו! כמה דובּים, נמרים, אריות ושפיפונים עשׂה – – –
הסגולות האלה היו, כאמור, בעוכריו. לא רבו ימי אושרו אחרי חתונתו… בצאתו מבית חמיו, ביקש לו חיים-דוב המצאה לפרנסה… בראשונה קנה בכסף מלא מאת איזה עובר-אורח את הסוד, לעשׂות בורית מוציאה כתמים, והנוכל ההוא רימה אותו; קבל ממנו יותר ממאה רובל, והבורית לא מצאה לה קונים… וחיים-דוב יצא את העיר, לסוֹב עם סחורתו על ערים אחרות; ורחל נשארה גלמודה. היא לא האמינה במשׂא ומתן כזה. מי צריך לבורית? לו היתה, לכל הפחות, בורית ירוקה לראשי הילדים, כי אז היתה דבר שווה לכל נפש. אבל בורית לכתמים למה? בגדי נשים מתכבסות ובגדי גברים – מה בכך אם נכתמים הם? אך חיים-דוב לא שמע לה. כל העולם כולו לא הצטמצם עוד בקהילתם…. יש עוד ערים ועיירות! ואם אך ירוויח איזה אלפים – נשבע לה – ישוב לביתו, וקנה איזו נחלה ולא יהיה עוד נע-ונד… ורחל הסכימה בעל-כורחה, ואחרי ימים מועטים שב חיים-דוב אל ביתו בערום ובחוסר כל, את כל הבורית אכלו הוצאות הדרך…
רחל מכרה אחד מתכשיטיה וַתּיעץ לו לנסוע לשאול בעצת אחד הרביים…
הוא שמע בקולה, אף כי לא רבּה אמונתו בקדושים, בהפרדו, אמר אליה:
– דעי לך, רחל, כי מהיום והלאה לא אוסיף עוד להשתמש בהמצאות; למענך אעשׂה זאת למענך… אנוכי אמרתי בלבי, כי כשובי הביתה תצעקי עלי, תקללי ואולי גם תשלחי יד אל פאותי וזקני… כשאר הנשים בשעה כזאת… אבל אַתּ קבּלת אותי בספר פנים יפות, אף כי ידעתי את לבך… ועוד צחקת לקראתי, צהלת… לא, רחל, מהיום והלאה לא אמציא עוד מאומה…
רחל צחקה בעינים מלאות דמעה, והביעה את תקוָתה, כי בעזרת השם – ראשית, ושנית – בעזרת הרבי, ימצא לו דרך ישרה לפרנסה…
מאמצע הדרך קבלה ממנו מכתב, ראשית הודיע, כי תהילה לאל הוא בקו הבריאה, ומקווה הוא לשמוע כזאת גם ממנה… שנית, שהתחרט ואיננו נוסע עוד אל הרבי, כי מצא בדרך את אושרו והצלחתו, כי קנה המצאה חדשה – מין שעוָה, שהוא דבק טוב לתקן כל כלי חרס וכלי זכוכית שנשברו; וזהו – כותב הוא לה – דבר שווה לכל נפש, כאשר חפצת, גם העני שבישׂראל יש לו כלים מכלים שונים, וילדים ששוברים אותם; ועל כן הוא מקווה לה' וכו'.
רחל בכתה עוד כחצי שנה, והוא שב עוד הפעם אל ביתו ערום ויחף, אך לא בחוסר כול, כי הביא המצאה שלישית: לעשׂות מי-פירות.
ומאז הוא מתעסק במי-פירות… משפחתו הלכה הלוך והגדול, ופרנסתו – הלוך וחסור!
תיכף כשעשׂה חיים-דוב את מסחרו היתה שנת ברכה, והגנים אשר סביב העיר היו מסובּלים בתפוחים, באגסים, ובשזיפים; העצים שחו תחת משׂאם ונחוץ היה לסעדם בסמוכות, וחיים-דוב חשב להתעשר, החומר יעלה בדמים מועטים, “בחצי חינם”, ו“כל העולם ישתה מי-פירות” בימי החום… אך הוא חשב וטעה, ה“עולם” אכל את הפירות ולא שת את לבו אל המשקה של חיים-דוב. ואך בימי דפגרא, בימים טובים, היו איזה דורשים למי-פירות. בימי החורף, אין דורש ואין מבקש…
– רבּונו של עולם – התעורר חיים לפתע פתאום – תהי נא השנה שנת-ברכה בכל מה שתהיה, אך לא בפירות… תסערם אך פעם אחת את הרוח מן האילנות, תאכלם תולעת, רבונו של עולם…
אך את מחשבותיו הנוגות הפריע החזן בקראו:
– פתח לנו שער…
_____
שונה מזו היתה תפילתו של יונה-ווֹלף הגנן.
גם הוא עומד כל יום הכּפּורים על רגליו, גם הוא אש להבה בתפילתו, גם הוא מכּה על הקיר בידיו ועל הרצפה ברגליו, – אך בשעה שחיים-דוב בוכה ומתחנן לפני אביו שבשמים כתינוק לפני אמו ומבקש אך פת לחם, מרקד יונה-ווֹלף לפני הקב“ה בלב סוער. יותר ממה שהוא מבקש, הוא מודה על הברכה, החסדים והנפלאות… זה שש שנים הוא חוכר גנים, ומדי שנה בשנה יתעשר יותר ויותר. העיקר הוא מתכוון ב”זכרנו, כתבנו וחתמנו לחיים"… החיים והבריאות… אחד מבניו חולה, המחלה אינה מסוכנת, אבל מכוערת ותזיק לו לשידוך… בין השׂפתים והחוטם כאדם בשׂר החי, ועל ראשו נגע-השחין… לפעמים יגדלו ויתפחו השקדים… דבר קטן מאד, אך קשה לרפואה…
– “חתמנו לחיים” – מתמרמר יונה-ווֹלף – יחיה בני שיחי', בני העילוּי, בני התכשיט! יאריך נא ימים אחרי!
מלבד המקום האחד הזה אין לו ליונה-ווֹלף שום יחס ישר אל פירוש המלות… לפעמים הוא מהלל ומשבח ומפאר, בשעה שהקהל מודה על חטאים ועווֹנות; יש ויצעק צעקה גדולה ומרה, בשעה שהחזן מרומם את חסדיו של השופט צדק… ואמנם, לולא היה יונה-ווֹלף כושל ב“עברי”, לא היתה כל בריה יכולה לעמוד בפני תפילתו, כי קולו קול אדיר וחזק, קול גס ומחוצף, קול קורא על פני השׂדה, בגן… ביער… לחדוָת המתפללים ישנם “קרבנות”… ו“מקבלין דין מן דין”… איזה פיוט קשה – ואז יונה-ווֹלף מחשה, מסתתר תחת טליתו, כאילו הוא הוגה דעות בחשאי ומתפלל בכוָנה יותר עצומה…
הנה שוועת חיים-דוב עלתה באוזניו…
_______
את חיים-דוב לא אהב מעולם, בימי עלומיו היה חיים-דוב סבּת כל המכות, החרפות והגדופים, אשר קבּל יונה-ווֹלף ממלמדיו ומהוריו. חיים-דוב ידע את השיעור והוא לא ידע, חיים-דוב היה נער יפה עינים ובעל חן, והוא גס ומכוער… חיים- דוב מסוגל לכּול והוא לא יכול גם “לגרש את החתול מעל התנור”… ומייסרים אותו: היה כחיים-דוב, קח לקח מחיים-דוב…
הלא על כן הכהו לחי בשעת הדרשה, בשבּת הגדול… ידע כל העם כי חיים-דוב איננו קדוש ומרומם… כי יונה-ווֹלף יכול להכות את חיים-דוב…
וגם הקב"ה נקם את נקמתו, לו נתן פרנסה ולחיים-דוב לא נתן מאומה…
“אך די רבּונו של עולם, די!”
כי לפתע פתאום התעוררו בקרבו רחמים גדולים לחיים-דוב… הלא הוא לא עשׂה זאת בזדון… לא בו האשמה… סלח לו, רבּונו של עולם, על המכות שהכני… ואני אתפלל אליך בקול יותר רם, אציג לך נר שעוָה יותר עבה, ובשנת ברכה אתן מטבע יותר גדול ל“מאיר בעל נס”…
ובאותה שעה התלקחה בו גם אהבה לאיש חרמו… תן גם לו ה' את הברכה…
כשהגיע ל“מרובים צורכי עמך”, השתתק. הדרך מן הוא והלאה לא סלולה, מלאה מעקשים. אז השפיל את עיניו אל מחזורו הגדול ויחשוב מחשבות:
–רבונו של עולם, אם מצאתי חן בעיניך, אני אשתי ויוצאי חלצי – אם יש לנו זכות אבות, זכות מצווֹת ומעשׂים טובים – שלח רפואה שלימה לבני, יגדלו התפוחים בגני כרמונים, ישברו בניך את רעבונם וצמאונם בתפוחי, יזוב אל פיהם מיץ פירותי כמעין שאינו פוסק… ואל תשכח גם את חיים-דוב… מעט מי-פירות….
פתאום התעורר לקול הקורא: “זכור ברית אברהם ועקידת יצחק”. הדרך סלולה, דרך המלך! יש שהוא פוגש על דרכו איזה מכשול, איזו אבן נגף ב“שבועות ונגוהות”, אך אותם הוא מבליע בתוך הנגינה… “אנקת מסלדיך”… ואחרי כן: “ה' הוא האלהים” – ואז ישאג כארי, כנמר – כאילו עוךמד הוא לבדו לפני הקב"ה, ואין איש אתו, אך קולו לבד ישמע.
וביציאתם מבית-הכנסת פגש בחיים-דוב.
– שנה טובה… יתן לך ה' את הברכה – אומר יונה-ווֹלף ברצון ובבטחון גלוי.
– גם לך! – עונה חיים-דוב בקול נלאה.
– יהיה לשנינו פדיון מרובה!
– הלוַאי, רבּונו של עולם!
וַיפּרדו, וַילכו איש לעברו, וַיתיצבו לקדש את הלבנה.
דודי שכנא ודודתי יחנא
מאתיצחק ליבוש פרץ
בדיחה
שם דודי – שכנא, ושם דודתי – יחנא.
ההיתה בזה יד “המקרה-העיוור” או יד ההשגחה הפרטית, שביקשה להמציא לי בזה זוג של מלים חורזות, להתחיל זמר לכבוד דודי ודודתי?
איני לוקח לעצמי הרשות לדבר בדברים, שהם למעלה או למַטה מן השׂכל הישר. יודע אני אך זאת, שלו מצאתי חן בעיני ההשגחה הפרטית, שלוּ דאגה היא בשבילי בנוגע למלים חורזות, לא הייתי כותב אף שורה אחת פרוזא מעולם, והייתי נגאל פעם אחת משעבוד ההגיון, מצורך הרעיון וכדומה מן הדברים שאין להם שיעוּר ואינם דבר שווה לכל נפש; השיר מצלצל ודי לי בזה.
אך נחזור לענייננו. שווים היו דודי ודודתי לא בשמותיהם בלבד, כי אם גם בקלסתר פניהם, בחוטמיהם, בעיניהם ובתנועותיהם.
על-פי הדין אינני מחויב לבאר לכם, מאין אני יודע כל זאת, ראשית, הלא דודי ודודתי הם ושנית – בנוהג שבעולם, שהמסַפּר יודע הכּוֹל, אף יותר ממה שהוא יודע באמת, הוא מספּר הכּוֹל (יתר הרבה מאד ממה שיש רשות לספּר)… אבל הרבה דודים ודודות היו לי ולא התבוננתי אליהם, ואינני חפץ להישען על המנהגים, שרובם, בעווֹנותינו הרבים, טפלים ומפותלים, ועל כן אפקיע את עצמי מזכות המספּרים ואגיד לכם דבר דבור על אופניו – דברים כהוָיתם.
דודי שכנא ודודתי יחנא עמדו על-יד חופּתי.
וכיוָן שבשעה שעמדתי תחת חופּתי לא מלאו לי עוד גם שש-עשׂרה שנה, את אבותי ואת כל המחותנים, ואת הדיין, החזן והמשוררים ידעתי מתמול שלשום, והכלה היתה מעולפת צעיף, והנערים, בני-גילי, הודות לתמרוני הצבא מחוץ לעיר, לא באו אל החופה, – על כן לא היה לי מה לעשׂות והתבוננתי על-פי מקרה בדודי ודודתי, שעמדו נכחי, ונוכחתי לדעת, שדומים הם זה לזו; ששניהם רועדים, נעים ונדים, כאילו הם מתביישים ומבקשים להם מקום להיסתר שם. למראה עינַי חפצתי לפרוץ בצחוק, כדרכי אז, אך אבי ז"ל ראה מה שבדעתי לעשׂות והניח אצבע על החוטם, לאות שיש דין בישׂראל גם להעומדים תחת חופתם… הסבּותי את עינַי מהזוּג, ואך אחרי כן בשבתי על “מרק הזהב”, עלתה על דעתי התחלת השיר:
דּוֹדִי שֵכְנָא
דּוֹדָתִי יַחְנָא…
אך יותר לא יצרתי, כי נחוץ היה לי לחשוב על דבר הדרשה שהיה לי לדרוש….
כי דודי ודודתי היו שווים גם בקומתם – נודע לי אל נכון למחרת היום.
דירתנו היתה קטנה מאד ולי היו: אב-זקן, ואב, ואֵם – זכר כולם לברכה! – ועוד שבעה אחים ואחיות, המפוזרים כעת בכל ארבע פנות העולם… ואף כי לא אמר איש בביתנו: צר לי המקום, בכל זאת, כאשר נגזר עלי להישאר עם בת-גילי סמוך על שולחן אבי, נחוץ היה לעשׂות איזה שינוּי בבית.
והבית – בית אבי, נחלתו, קנין כספו: עשׂרה רובל כסף נתן משלו ושתי מאות ותשעים משל אחרים, שלָוָה ברבּית. – את הבית קנה אבי ז"ל מאת אחד האזרחים, ובבית – חדר אחד לדירת אדם ונכחו דיר אחד למשכן חזיר. בקום הבית לאבי, נשאר החדר לדירת אדם כמקודם, אך דיר החזיר היה לדיר עצים.
תיכף אחרי התנאים התעוררה השאלה: אצל מי ישאר הזוג? אבי חפץ, שאסע אל המחותן לשלוש שנים הראשונות, והמחותן ביקש את ההיפך, ואמר שמשפט הבכורה לאבי הבן ולא לאבי הבת. אבי ז"ל ביקש לישב ג' שנים בשלוָה ולפרוע את החוב הרובץ על הבית, וחותני אומר, שזהו לאו דוקא; והעיקר, שהוא, אם יהיה הזוג אצלו, יצטרך לשׂכור דירה, ואבי הוא בעל-בית… בגלל השאלה הזאת כמעט שנתבטלו התנאים, אך השדכן נתן צדק להחותן, וגם אמי, זכרונה לברכה, נטתה לדבריו.
– ואיפה ידור הזוג? שאל אבי את אמי.
– מדיר העצים נעשׂה להם מדור…
– הלא הוא דיר של חזירים…
– ומה בכך שהיה דיר של חזירים? עתה יש בו עצים ולא חזיר, והעיקר, שהוא אך לזמן קצר, לשלוש שנים – ומה בכך?
– והעצים?
– ראשית – אמרה אמי – לא תמיד יש לנו עצים להסקה, על פי הרוב, הדיר ריק; ושנית, אפשר את העצים להניח תחת כפת הרקיע בחצר. גנבים אין בעיר, ואם ירד עליהם הגשם, אייבּש אותם על נקלה בתנור האפיה…
ואמי ניצחה את אבי, כמדומה לי, בפעם הראשונה והאחרונה, והעמידה בדיר שתי מיטות בשביל הזוג…
ולמחרת יום החופזה לא חפצה אשתי חוָה’לה, לצאת בשוּם ואופן וצד מן הדיר לאור העולם.
בבוקר, בהיותי נכון ללכת להתפלל, העיפותי עין על מיטת חוָה’לה, ולא ראיתי כי אם את השׂמיכה ועיגוּל בולט באמצע, וכיוָן שהעיגול התנועע עלה על לבי, שהיא בוכה בסתר… למה היא בוכה? בלי ספק מתגעגעת היא על הוריה ועירהּ… תיכף אחרי הסעודה, בעלות הבוקר, נחפזו המחותנים לנסוע, החותן היה שמש, ונחפז אל חתונת אחד הגבירים; החותנת היה לה דוכן לממכר כפתורים וחריטים, ודי היה לה להסב את עיניה, שיציגוה שתי כלותיה ככלי ריק. אז פרצה חוָה’לה בבכי גדול. אביה הרגזן נתן עליה בקול, אמה הבטיחה לשלוח לה מתנה איזה אמות בד יפה מצוּיר משליסלבּוּרג, ומי יודע מה היה סוף המעשׂה, לוּלא באו בינתים השושבינים…
מתאווה אני לקרוא לה בשם, ראשית: לנחמה, ושנית: לראות את פניה… הן כמעט לא ראיתיה… אך לא ידעתי איך לקרוא. האקרא כחפצי “חוָה’לה”? יש בזה קרבוּת יותר מדי… בפעם הראשונה… לא יתכן! “אשתי”? – אני מתבייש, זה לא יוצא מגרוני… אולי עומד איזה איש מאחורי הדופן… ולמה להם לדעת, שהיא אשתי?
האשכנזים אינם מתביישים, הם עושׂים הכּוֹל למען ידעו! חתן-וכלה, איש ואשתו וכל פלוני ופלונית, שיש להם איזה מגע-ומשׂא, אם גם לא על-פי ה“שולחן ערוך”, הולכים שלובי-זרוע בחוצות ובשוָקים, והכּוֹל יודעים מי ומי ההולכים, ולמה הם הולכים… והאשכנזים הללו עודם מתלוצצים על “נטילת ידים” בפומבי מן הכיור בבית-המדרש?
אך הנה נטיתי הצידה.
מתאווה אני מאוד לקרוא לה… אך איך? “שמעי נא, היא”? – כך קוראים לשפחות… אולי אגש ומבלי קרוא… אך טרם יכולתי להשלים את חפצי, נשמע קול אבי מן החצר בגערתו:
– אתה הולך להתפלל?
בשובנו מבית-המדרש, אך דרכה רגלנו על המפתן, וגערת אמי נשמעה:
– ראה נא את המטרוניתא שהבאת לי… כבר חצות היום, והיא אינה חפצה לרדת מן המיטה…. עלי להגיש לה חמין אל מיטתה…
באותה שעה נכנסה טינא בלבי על אמי. היה היתה אומרת תמיד, שהיא אוהבת את האמת כחייה, ממני ביקשה תמיד את האמת, “ספר נא לי אך ורק את האמת – מי קרע את בגדך, מי הכה אותך לחי?” – וכנגד אבי היו לה תמיד טענות ותביעות על לא-אמת. הלא אני יודע וָעד, כי לא אבי, אך היא חפצה להתחתן בר' יעקלה השמש. אבי ביקש חשבונות הרבה, חפץ לשאול ימין ושׂמאל, אך היא האיצה בו למהר ולהחיש, ועתה היא אומרת: “המטרוניתא שהבאת לי”!
באותו הרגע באו דודי שכנא ודודתי יחנא, וכאשר נודע להם המקרה המוזר, כי הכלה ממאנת לצאת מן הדיר, יצאו כרגע ונכנסו לשם לדבר על לב חוָה’לה. ויען כי דלת הדיר היתה נמוכה מאד, נפגעו שניהם בחפזם במשקוף, ובשובם ראיתי בחוש, שנפגעו במקום אחד – בראש החוטם, היוצא לנו כזה, ששוים היו בקומתם.
ובקלסתר פניהם היו דומים כאח ואחות, וגם על זה יש לי ראיה מהימנא, מעשה שהיה ושמספרים כל אנשי העיר, כאשר נישׂאה דודתי יחנא לדודי שכנא, היה ראש העיר צורר יהודים באמת, והתעקש לבלי תת לעשׂות חתונה בעיר בלי תעודת-נישׂואין. וכמובן לא יכול הצבּור לעמוד בגזירה הזאת, כי על- פי הדין אין נותנים תעודת נישׂואין לקטן וקטנה, ואם יחכה אדם מישׂראל עד שיגדלו בניו, לא תהיה לו נחת מנין ונכד, חס ושלום! והיו עושׂים את החתונה בסתר. אך צורר היהודים היה חוקר ודורש, ומעניש. כבוא איזה חתן או כלה מעיר אחרת, שלח לקרוא להם; קודם שאל לתעודת-מסע, ואחרי-כן בא אתם בדברים והשתדל להציל מפיהם דבר אמת: מתי היתה החופה, בכאן או במקום אחר, וכדומה. מעצמו מובן, שעל-פי הרוב כילה עמלו לתוהו, כי החתנים לא יכלו דבּר בלשון בני אדם כמוהו והיו מושכים בכתפיהם הרזות, לאמור: איני יודע מה אתה שׂח… והכלות לא באו אליו מעולם, כי אין זה מן הנימוס, אך לקחו נערים מן השוק, הסתירו פאותיהם לאחורי אזניהם, הלבישום כלי נשים, והם עמדו לפני הצורר במקום הכלות… ולא חששו לאיסוּר, לפי שלא נתכוונו, חס ושלום, לדבר עבירה. והנערים נבחרו מן המחוכמים, ולא אחד מהם קבּל מהצורר מגדנות בעד נשיקה קלה…
כשעלה הגורל על דודתי יחנא ללכת אל הצורר, הוסכם שהחתן בעצמו יתחפשׂ וילך במקום הכלה. כי דודי שכנא לא היה נודע להצורר, לפי שכל הימים היה יושב ועוסק בתורה או שוכב חולה במיטה… וזכות אבותיו עמדה לו, שהיה הצורר שרוי בכעס, ואך נראה על המפתן קרא בקול: “החוצה, טינופת כזאת!” כשוב דודי מן הפקידות ריננו בשוּק שיחנא היתה בעצמה אצל האדון, וכן לא ייעשׂה, ובבואו הביתה, ראה אותו המחותן, שהיה איש שקוע תמיד במחשבות, והכּה אותו לחי ויקרא: יחנא, למה לא תנגבי את חוטמך!…
שוב אירע מעשׂה כזה: כשנגזרה גזירה לגלח כל זקן, פגעה הפורענות לראשונה בדודי שכנא. הוא הלך אל הפקידות לשלם איזה מס, ושם תפשׂו אותו השוטרים, ויגלחו את זקנו כדבעי. וכשובו, רצו אחריו כל אנשי השוק, וקראו שיחנא יצאה מדעתה ולבשה שׂמלת גבר… גם רוֹק, גם טיט ואבן לא חשׂכו ממנו… ואחרי כן, כאשר נראתה יחנא ברחוב, סבבוה שנית ויאמרו להכותה, ומי יודע אחרית דבר לולא חשו שומרי העיר לעזרתה…
ושניהם חלו אז מפחד וכאב… וכאשר נודעה האמת לאמיתה, ונכנסו בני העיר, אנשים ונשים, לבקר את החולים, לא ידעו אל מי לקרוב, כי לא הכירו איזו מיטה של שכנא ואיזו מיטה של יחנא…
––––––––
אך כל אלה דברים עתיקים, וגם אין אני ערב לכם בעד אמיתותם. רבים הם הלצים והבודים מלבם שקר, מתוך קלות ראש, לשם הוללות מאפס מעשׂה…
יודע אני אך זאת, שעתה נקל מאד להכיר ביניהם. כי לדודי שכנא יש זקן יורד עד חגורתו, ולדודתי יחנא רק איזו שׂערות על הסנטר… אך קלסתר פניהם דומה בכל זאת, ואם הצורר-ישׂראל, מי שהיה ראש העיר, על-פי טעמו הגס והמגוּשם, אמר על דודי שהוא מכוער, לא אפונה שהיה אומר כן גם על דודתי. אך לפי טעמי אני, שניהם יפים מאד…
ולא ביופים לבד היו שווים, כי אם גם בקולם.
כאשר נכנסו אל אשתי חוָה’לה לדבּר על לבה לעזוב את הדיר, נשמעו שני קולות שווים זה אחר זה, ואך לאחרונה נשמע קולה בכיה של חוָה’לה, קול שונה מאד מן הראשונים.
– חוָה’לה, מה את עושׂה, וכי זה מן הנימוס? – אמר דודי או דודתי.
– חוָה’לה – אמרה הדודה או הדוד – הלא גורמת את עוגמת-נפש לחמיך ולחמותך.
שמי לא נזכר.
– הלא תינוק מוטל בעריסה יצחק לך…
– ומדוע, למה את עושׂה כזאת?
– עוד מעט ואורחים יבואו, נעשׂה משתה…
– חוָה’לה, אור חיי…
– חוָה’לה, מחמל נפשי…
ושני קולות יחד:
– שמעי לקול קרובים, דורשי טובתך! הן זקנים אנחנו ממך לימים…
ואך לאחרונה, אחרי מטר של עצות ותחבולות, ובקשות ותחנונים, נשמע קולה הדק של חוָה’לה אשתי:
– אני מתביישת…
אך זה אינו שייך עוד לעניננו.
––––––––
דודי שכנא ודודתי יחנא היו שווים גם בדעותיהם.
אם אמרה דודתי יחנא “בּוֹם”, ענה דודי שכנא לי יתרת תוקף ועוז: “בּים בּוֹם”; ואם דודי שכנא הניע בראשו לאות “הן”, ענתה יחנא: בוַדאי… הייתכן באופן אחר?
בהיותם קרואים לסעודת-מצוָה, או לחתונה או לברית-מילה, היו יועצים זה לזה משולחן הגברים לשולחן הנשים, ולהפך, מה לקחת, מה לאכול וממה לחדול.
– שכנא, הדג טוב הוא, קח לך חתיכה אמצעית.
– יחנא, האינך חפצה בצנון?
בשעת סעודת-מצוָה על בני בכורי, לא היתה יחנא דודתי בקו-הבריאה ולא אכל דודי שכנא לתיאבון. ובצאתו ביקש שלושה רקיקים בשביל זוגתו… בהגיע תור בני השני להימוֹל, נהפך הסדר, דודי שכנא לא יכול לבוא ודודתי יחנא לקחה בשבילו הביתה ראש דג…
כן נשען האחד על השני במאכלו ובדעותיו…
בהתוַכח דודי שכנא עם איש, ובהיוֹת ידו על התחתונה, היתה אחרית דבריו: אני לא אסור מדעתי, כי גם יחנא שלי מסכמת לזה… וכנגד הסכמת יחנא לא יועילו כל הגיון וכל ראיה שבעולם. ודודתי יחנא היתה מתחלת באמריה: “שכנא שלי אומר…” “שכנא שלי חושב…” ובזה תמכה כל יתדותיה…
ושלום-הבית שלהם! אני הייתי שולח את חוָה’לה אשתי אל דודתי יחנא, ללמוד ולדעת איך לכבד את הבעל, והיא היתה שולחת אותי אל דודי שכנא, ללמוד את מעשׂיו, איך להתנהג כשורה עם האשה…
אך לא היה כל צורך ללכת אליהם. דודי ודודתי היו באים אלינו פעם בפעם לעשׂות שלום ביני ובין חוָה’לה אשתי, אם אך לקחה אזנם שמץ דבר מכל אשר נפל בינינו… הם היו לנו לשופטים ולבוררים, ואנחנו היינו טוענים לפניהם כבעלי-דינים, ועל דבריהם נשען שלום ביתנו…
תדע, ששָׁנים שתים אחרי מותם של הדוד שכנא והדודה יחנא (שניהם מתו בשבוע אחד) נתפרדה החבילה…
חוָה’לה לקחה שני ילדים ואני לקחתי שני ילדים… היא נישׂאת אחר-כך לאיש, ולי יש זה כבר אשה אחרת… ודרים אנחנו בערים רחוקות זו מזו; מצב שנינו איננו בטוב – אך גם זה אינו נוגע לכם…
העיקר, שדודי שכנא ודודתי יחנא הם בעולם האמת… והם יודעים מי בנו האשם, כי שבת שלום הבית, אני או היא…
אך ינוחו הם בשלום על משכבותם… שתי מצבותיהם התעקמו ונתקרבו זו לזו… הגשמים שׁחקו את האבנים ומחקו את האותיות… פנקס החברא-קדישא נשׂרף באש, ועתה אין עוד איש יודע איזו מצבת שכנא ואיזו מצבת יחנא…
אני וחוָה’לה לא ננוח במקום אחד – אך גם הדבר הזה אינו נוגע לכם…
אשת חבר
מאתיצחק ליבוש פרץ
אשת חבר / יצחק ליבוש פרץ
חדר של ד' אמות, קירותיו רטובים, פינותיו מכוסות קורי עכביש, ויתד בתווך לקורה – זכר למנורה; בו כירים ריקים, תנור מלא בקיעים, שלושה כיסאות, שולחן וארגז …המחסור והעוני נשקפים מכל עבר ופינה.
בערשׂ שוכב נרדם ילד, אשר פניו ירוקים וראשו גדול יותר מדי. על הארגז יושבת האם ומניעה את ערשׂ הילד ושומעת את הלימוד של אישה היושב אל השולחן, כל אלה יחדיו ממלאים את החדר עד אפס מקום.
והוא קורא בקול זמרה נעימה, איזה מלים יבלע כבכּורה בטרם קיץ, ואיזה מהן ימשוך כמשוך היובל; יש מלים אשר תפולנה מלשונו כמו מעצמן, יש אשר הוא יהדוף אותן בחפזה ובכוח, ויש אשר יוציאן בשריקה מבין השינַים. לרגעים יחטוף לפתע פתאום מכיסו את המטפחת, שהיתה לפנים אדומה, ימחה זעת מצחו ומיץ אפיו, אחרי כן יניחנה על ברכיו ומשם יחטפנה וישיבנה אל כיסו, או יקח אחת מכנפותיה לנקות בה את שיניו. גם כשוב המטפחת אל המנוחה עוד לא תדענה ידיו מנוחה; הימנית תסלסל בפאותיו, השׂמאלית תמשש את זקנו, או יחדיו תכּינה על הברכים או על השולחן …כל עצמות האיש מלאות תנועה; רגליו יהפוך תמיד, רגע יניח העליונה על התחתונה ורגע להפך, פעם יגביה את הימנית לשׂימה כר לשבתו, ופעם תקח השׂמאלית את מקומה, וכולו מתנועע כקנה לפני הרוח, גם המצח עובד את עבודתו בהיקמטו פעם לארכו, פעם לרחבו ופעם לאורך ולרוחב יחד, אז ירבצו הקמטים כעין קמץ, השתי לרוחב מלמעלה וחצי העֵרב לאורך מלמַטה, ופתאום ייעלמו כל הקמטים והנה חלקלקות על הפנים והמצח, אות הוא כי הודוֹ"ק נגלה לפניו כספר פתוח! ואז הוא מרבה לשאוף את הטבק בחוטמו המכוסה זיעה, וכך הוא לומד בחשק, באהבה ובהתלהבות, ואשת חיקו שומעת ונהנית בעולם הזה! את ערשׂ הילד הישן תניע ברגלה בלי דעת, ועיניה תלויות בבעלה. על פניה שפוכה קורת-רוח ועיניה מפיקות גאוָה וגדלות: הן לריעותיה נתנו נדוניה הרבה יותר מאשר לה, ובעליהן במה נחשבים הם נגד בעלה, גם לא כקוף בפני אדם.
אך פניה התחילו להשתנות.
פתאום זכרה, כי יום החמישי היום ואין אגורה ליום השבת העומד אחר הכותל, זכרון היום הקדוש הניס מפניה את גאוָתה, ואחריה גם את קורת-רוחה. אחרי-כן העיפה עיניה בעד החלון ותרא כי כבר פנה היום – וַיעבור צל ויכס את פניה הדלים. מן החלון שבו פניה אל הערשׂ, עוד מעט והקיץ הילד ובבית אין נטף חלב, והילד חולה – אז הרעב הצל וֹיהי לערפל, ובהוסיפה לחשוב מחשבות, כי גם חג הפסח הולך ובא, היה הערפל לעננה; ובהוסיפה לחשוב מחשבות, כי גם חג הפסח הולך ובא, היה הערפל לעננה; ובבקשה חשבונות, כמה נחוץ לה עוד **עד ** ימי החג, וכמה היא צריכה בשביל החג, והבעל מלבד תורתו אינו משׂתכר מאומה, ואך אל הרבנות עיניו תלויות, בזמן שהרב דמתא חי וקיים וכוחו בעצמיו, ובכל ערי הסביבה ישנם רבנים חיים וקיימים ובריאים – היתה העננה לענן כבד נושא זיקים וחזיזים באשפתו! וכבר האירו הברקים בעיניה הקטנות, הבוערות מתחת למטפחת ראשה!
לאט לאט עלתה סערת רוחה; הנה החלה לפכור את אצבעות ידיה – סימן מובהק כי עוד מעט ויבוא הסער! שׂפתותיה רועדות, הבל פיה חם, ובכבדות תשאף רוח, אך בכל כוח ועוז תעצור ברוחה …כי הלא הוא עוסק בתורה!
אך בקראו בניגון: “שמע מיניה תלת” וַיפרש בנעימות: “איז פון דאַנעַן געֶדרינגעֶן …” אז הפכה פתאום המלה האחרונה “געֶדרינגעֶן” לזיק אשר נפל באוצר אבק-השריפה – וקללה נמרצת התפרצה פתאום מלב האשה, מעין המלה הזאת.
והוא נזעק פתאום ממקומו, נרתע לאחוריו כאילו נפל הרעם משמים טהורים.
והיא – מפיה יז קצף, וחרפות וגידופים יצאו תכופים; כבר נגדעו בריח ודלתים, ונפרצה הגדר.
– היודע אתה רשע! – קפצה לקראתו בצפורנים מוכנות לטרוף – היודע אתה כי ערב שבת היום, כי “ערב פסח” עתה, כי הילד חולה …כי אין מאומה, אין חלב? היודע אתה זאת, גזלן?!
אך פתאום נעלמה דומיה מעוצר כעס ויגון.
נפלא מאד כי הילד לא נעור מתרדמתו, אך אימה חשכה נפלה על האיש, עיניו נסבו ורחבו כפלים ורעד קדרות יתקפהו.
אולם לאט לאט שב לאיתנו, בראותו כי צפורני אשתו ולשונה חדלו פתאום מעשׂות את מלאכתן והעינים שבו לקטנותן, ואז לבש כגבר עוז ויקרא:
– אשה ארורה! מה עשׂית? – וַיך בימינו על השולחן – מה עשׂית? עווֹן ביטול תורה! הנשמעה נבלה כזאת, לבלי תת להבעל ללמוד תורה? הידעת את עונה הגיהינום? אש ומים, ארבע מיתות בית דין, סקילה, שׂריפה, הרג וחנק, היינו: להפיל מן ההר אל הבור ולסקל באבנים; לשפוך אל הפה בדיל רותח, השׂורף את הכליות; להרוג בסַיִף בחרב; וחנק: לשׂים מחנק לנפש …לא כחנק דודך הסוחר המשוגע, אשר תלה את עצמו בחבל עת פשט לנושיו את הרגל, כי אם חנק מידי שמים, חנק שאין לו סוף …ביטול תורה! השמעת? ובשביל מה? בשביל חיי שעה, חיי העולם הזה! ומי נותן לצפורים? הגידי, מי נותן לצפורים אוכלן? הלא שבת שירה רק פעם אחת בשנה, ובכל השנה מי נותן להן! כופרת את בהשגחה? ארבע מיתות בית דין, סקילה, שׂריפה, הרג וחנק!
רוח הדרשן צרר את האיש בכנפיו; אך פתאום זכר את מעשׂהו, פתאום התפלא על גבורת עצמו ועזותו, פתאום זכר את האשה ואת צפורניה, מפיו נעתקו מלין, עד מהרה היה הזאב לארנבת, שאין כוחה אלא ברגליה, וַיכסה כרגע את הגמרא.
– חנק! – קרא עוד הפעם בעמוד רגליו על המפתן, וַיברח אל בית המדרש.
קול מַשק הדלת העיר את הילד. פניו פני הדונג, התעקמו לבכי בקול דממה דקה, אשר מצא מעצור בחוטמו האדום והקמוץ, האשה לא שמעה את קול הילד.
– הכן הוא? – קראה במר נפשה – כן? …חנק הוא אומר, חנק? ועל מה זה חנק? את דודי הזכיר לי …דודי חנק וגם אני בחנק …יהי כן, חנק! המעט לו עוד! עוד חנק עולם, עוד גם אש ומים, אבנים וברזל …ביטול תורה, אמר, ביטול תורה! ולמה לי עוד חיים? הן רעב וצמא אסבול, עוני וחוסר-כּוֹל אשׂא, נר לברך את השבת אַין, המנורה נתונה בעבוֹט, בגד אין, הצרות והדאגות שלי היו כולנה, ועוד ארבע מיתות בית דין! …
הילד הרים את קולו בכל כוחו, אך האם לא שמעה.
– ארבע מיתות בית דין! ביטול תורה! גיהינום! עולם הזה אַיִן, עולם הבא גם כן אַיִן – יהי כן! הוי חבל, תנו לי חבל! לא ימצאני עוד בשובו, יבקש לו אשה אחרת, אם אחרת לבנו. חבל תנו לי, חבל!
הילד בוכה, אך היא אינה שומעת, סערת רוחה עלתה עד מרום קצה, בדעה מטורפת תרוץ הנה והנה לבקש חבל, עד אשר מצאה אותו בין התנור והכותל.
לעג מר וצחוק פרוע העוו את פניה באופן נורא מאד.
– כן, חנק! גם דודי חנק את עצמו, אחר כך התנועע כמנורה …פה היתד ומנורה אין, אני אהיה המנורה, כן, כן! חנק!
עודנה אוחזת את החבל, והילד אסף שארית כוחו וַיצעק צעקה גדולה. אמו כמו נעורה פתאום וַתרעד. רואה היא את הילד והוא חפץ לקום, עוד מעט ויפול מערשׂו.
רגש-אם נעור בקרבה וַיך לבה כפטיש חזק, אך גם הכעס והתמרורים לא עברו, וַתשלך את החבל וַתּרץ אל הערשׂ וַתשכּב את הילד בחוזקה.
–ממזר! – קראה לו – הגם לתלות את עצמי לא תתן? הוי רוצח!
הילד בוכה תמרורים.
– אכן רעב אתה, רעב! קראה בכעסה והוָתה – רעב אתה …. הא לך לינוק.
ותתקע בפיהו את אצבעה הרזה.
האילמת
מאתיצחק ליבוש פרץ
תור האביב הגיע והחורף עודנו שׂורר בכל תקפו על ארץ רבה. החורף האכזר! המעט ממנו המכאובים אשר הביא לעניי אדם זה שישה ירחים! את כל עמלם אכלו התנורים, ומעט תפוחי-האדמה אשר חשׂכו לימי החורף קפאו במרתף; וכל זה איננו שווה לו. עוד מעט והגיע חג השבועות, והוא – ממקומו לא ימוש. הנה בוקר לא עבות, והשמש יופיע בהדרו והפיץ קווים חמים על הארץ, העטופה רגבי קרח ושלג, הילדים הקטנים מתפרצים זעיר שם זעיר שם מן ה“חדר”, המלא צחנה וריקבון, החוצה, לשאוף רוח צח ולשחק לפני האורח – השמש. הנערים ישׂיחו כבר על אודות הנהר. יום ל"ג בעומר כבר עבר, האנשים יפשטו את אדרות-הכבשׂים מעליהם ובעלי-המלאכה ישׂמחו לקראת היום הבהיר והחם, ידיהם לא תקפאנה עוד מקור וילדיהם הקטנים ירדו מן המיטות לשׂחק ולהשתעשע. הערב גם הוא חם ונעים, השמים טהורים, רבבות כוכבים נוצצים ומזהירים, והתקוָה תתגנב אל לבב כל גבר, כי עוד מעט ובא האביב.
וַיהי ערב וַיהי בוקר – והנה אד אפל יכס את כל היקום, השמים מתכסים בעננים, וגגות הבתים – בשלג. מדמנה בחוצות וקרום כפור דק זעֵיר שם עליה. עוד מעט ופתותי שלג נופלות ארצה, ואחריהן – גשם שוטף וקר.
אך לא לעולם חוסן האכזר הזקן. עוד שבוע, עוד שבועים וקצו יבוא. יד הצעיר המלא כוח-עלומים תגבר עליו, ויירשנו; אולם מי יעצור כוח לשׂאת את ידו הקשה עד העת ההיא?
יש אשר החורף והאביב מתחלפים זה בזה פעמים אחדות ביום אחד.
ביחוד רע ומר אז לנשים נושׂאות הסלים. הגשם והשלג יורדים ארצה ומרטיבים את בגדיהן. כל עצמותיהן רועדות מקור והן שולחות את אצבעותיהן הקופאות אל קדירות הגחלים אשר תחתיהן, ופתאום תגיח קרה ובגדיהן הרטובים מהגשם ומהשלג ידבקו אל בשׂרן, הפירות והתופינים אשר בסליהן יקפאו. אך ברוך השם! הנה השמש יופיע מבין העננים ומחומו יימס הכפור אשר על הבגדים ויהי למים נוטפים ארצה, והנשים תשאפנה אל קרבן את האוויר החם במאמצי-כוח. וכעבור רגעים מספר יתחולל עוד הפעם רוח קר ויביא עננים שחורים בכנפיו, השמש איננו ופתותי שלג גדולות יורדות ומכסות את הנשים וסחורותיהן גם יחד.
בעיר מהומה ומבוכה. חמת ה' נתכה על עוללים ויונקים, בקרב “התולעים הקטנים” – מגיפת ה', מבתי-המדרש ומבית-הכנסת יישמע קול בכי ויללה. זעקת אמהות רחמניות קורעת שמים. נרות למאות יאירו בכל פינות בתי-התפילה ו“החברת תהילים” לא תדום אף רגע מהתפלל בעד החולים הקטנים.
אסכרה, אדמת ואבעבועות – וכפעם בפעם יכבה נר שעוָה ירוק וקטן. את השעוָה תכלינה המחלות, ואת הפתיל ישאו ה“נושׂאים” בעריבה אל חצר המוות.
“והחזיקו שבע נשים באיש אחד” – הוא רופא העיר, ומי זה לא ידע את הרופא? הן יליד העיר הזאת הנהו. שמואל עושׂה-החבלים הוא אביו, וב“חדרי” העיר למד מנעוריו.
נשי רבותיו תקראנה אותו עד היום בשם “יעַקלה”, הנשים הצעירות, אשר שׂחקו אתו יחד בחול בילדותן, תקראנה לו “אדוני גוֹלדרינג”, ואלה אשר לא ידעוהו מעודן – “אדוני הרופא”.
כל אנשי העיר יזכרו עוד את העת, אשר החל ללמוד “חומש” ולהניח תפילין. אחדים יזכרו גם את “הדרשה”, אשר דרש לפני הקרואים אל המשתה, אשר עשׂה אז אביו – הוא היה באמת “עילוּי שבעילוּיים”. וכאשר החליט שמואל אביו לשלחו אל הגימנזיום, בכתה אמו הצדקנית בלי הפוגה, עד אשר כלו בדמעות עיניה, גם התעלפה פעמים רבות וַתפול לרגלי אישהּ, ותענה בצום נפשה ימים רבים, וכל אלה לא הועילו לה. עתה שב לעיר מולדתו מוכתר בתואר “דוקטור”. ובשעה ראויה, בשעת המגיפה. אומרים כי היודע את “האותיות הקטנות” יודע דברים אחדים בוַדאי. ובני העם מושכים אותו מבית לבית.
– אדוני הרופא, בשם ה'! – קראה אשה זקנה אחת, באוחזה בדש מעילו מימין – מַהרה ובוא עמי אל “ההקדש”, כי האילמת נפלה למשכב.
וכל הנשים הרפו ממנו בראותן את “מירל” הגבאית. ידוֹע ידעו כי "פה קדוש " לה ולה הנצחון תמיד, גם ברחוב גם בבית-הכנסת. אישהּ, “יונה הארוך”, מלמד-גמרא, יקלל אותה תמיד קללות נמרצות, ומירל לא תרגז ולא תתקצף. מירל שומעת במנוחה את כל הקללות המעורבות במלות עבריות ותלמודיות, ואחר תשב ותשנן אותן ברחוב ובעזרת-הנשים, ובעלות-ריבה תאלמנה מפניה, מבלי דעת עד היכן הקללה העברית מגעת.
בחצר “ההקדש”, המלאה רפש וטיט, ישׂחקו יחד ילד כבן ארבע שנים וילדה כבת חמש שנים. היא לשה עוגות מן הטיט אשר לפניה, והוא שׂם אותן בבור קטן, אשר היה להם לתנור.
– כשוב אמנו לאיתנה – אמר הילד לאחותו – תמכור את אשר נאפה והיה לנו כסף רב!
– התדע מה? – ענתה הילדה – נעשׂה נא לנו גם אנו חנות קטנה.
דבריה מצאו חן בעיני הנער וַילכו שניהם יחד לתוך מקום בחצר, אשר יסכון לחנות. בירכתי החצר ניצב ה“ארון” ועליו מעטה שחור, מרוקם באותיות אדומות “צדקה תציל ממות” ובו בחרו להם הילדים להניח עליו את עוגותיהם.
מן ה“הקדש” יצאה “בריינה העבה”, אשה גבוהת-קומה ובריאת-בשׂר; צעדיה קטנים, עד כי תיראה לא כהולכת כי אם כמַחלקת על פניי הארץ. כל ריס לא נראה בעפעפי עיניה הירקרקות, אשר היו נטויות אל הפוזמק שבידיה, ואך שתי טפות דמעה גדולות נזלו לאט על לחייה העבות הקמוטות. והנה “מירל” צולעת לקראתה בחצר. פניה ירוקים ומלאים קמטים, ראשה הקטן, אשר ידמה בגודלו לאתרוג קוֹרפוּ, נע הנה והנה בלכתה, ומבעד למטפחת ראשה נראו על מצחה משקפים, אחוזים בחוטי ברזל עבים, אשר השתמשה בהם אך לאמירת ה“תחינות”.
– האַתּ זאת, מירל?
– מאין תבואי, בריינה?
קול בריינה היה עבה וגס כקול המנקים בארובות, וקול מירל היה דק ומצלצל, ובדבּרה נפסק לרגעים, לשונה התנהלה בכבדות עוד רב יותר מירכה הצולעת, ובכל זאת היה פיה “פה קדוש”.
מאין אבוא – ענתה בריינה – אם לא מאצל האילמת? מה תחשבי, מירל יקרה? ממנה נוכל לקחת מוסר. נראה בחוש, כי בשׂר-ודם אך חרס נשבר, כפיס עץ, אפס ואין.
– צר לי עליה, האומללה – קראה מירל בהריחה טבק – הנני הולכת אליה גם אני.
– ואני, האם עזבתיה? אך מה אעשׂה ואישי הרעבתן, אופל יקחהו, רבונו של עולם, בבואו לאכול, לא יחשה ולא ישקוט כזאב-ערבות עד אשר יאכל די שׂבעו.
– ואישי, התדַמי כי טוב הוא ממנו? המעט הוא אשר אשׂא ואסבול ממנו? אך מה נוכל עשׂות, ולכך הן נוצרנו. כל אחת ממנו תשׂא את צרור תלאותיה עד אשר תשכב בקבר, שם אולי ננוח.
– לכי נא, מירל, אליה, כי אין איש שם, אשר ישׂים עינו עליה, וזה שלושה ימים בוַדאי שהיא גוססת. שמעיני, מירל, היא באמת “נשמה כשרה”. מעודי לא ראיתי, כי ייאבק איש עם המות זמן רב כזה, כמוה. לו שמעת את נהמה …ומה שוּנו פניה …היוכל איש להכירה? עץ יבש …ורגליה כשני גושי קרח …
– רחמנא ליצלן! – קראה מירל – וכמה ימי שני חייה? אפונה אם הגיעו לשלושים.
– אולי שלושים שנה. עודני זוכרת אותה מלפני השׂריפה, בטרם נאלמה לשונה, הן אך שנות מספר עברו מן העת ההיא ועד עתה; ועתה – אני הזקנה עודני בריאה, אף כי עשׂר פעמים ביום אתפלל אל ה' כי ישלח לי את המוות, המלאך הגואל מכל הצרות, והכבשׂה התמה הזאת …אך אל נא אפתח פה לשטן. ומי יבין אפוא את דרכי ה', שאינני ראויה גם להזכיר את שמו הקדוש!
– למה תשאלי כזאת? …אשר ייקרא, עליו ללכת …
– שמעתי אומרים לי – הוסיפה בריינה לדבּר – כי הרופא נתן לה היום סמי פּיזם …לו הייתי אז על ידהּ, כי אז לא נתתיו לעשׂות את הנבלה הזאת.
גם למירל חרה הדבר הזה, זה כבר “הרעישה את העולם” על הרופא הזה, באמרה, כי “שוחט” הוא.
– ומה תחשבי אַתּ? אילמת עניה! את אשר יוכיח ה‘, ייסרו גם אנשים, כן, בריינה, אם יסתיר ה’, ברוך הוא וברוך שמו – וכדבּרה הרטיבה אצבעותיה ברוק פיה וַתנַגב אותן בכנף שׂמלתה – את פניו מאיזו משפחה, אז תדעך כנר. תיכף אחר חתונתה מת עליה אביה ר' דוד’ל, זכרונו לברכה, שנתים ימים אחרי-כן מת עליה גם אישהּ, תבּדל היא מהם לחיים ארוכים, רבונו של עולם, ויהיו לה למליצי-יושר; ועתה אמר הרופא נואש גם לחייה …הרופא ימח שמו! …לו ראית איך יתנכר אליה, כמו לא יְדָעה מעודו. ומי כמונו יודעות, כי בשכבר הימים ידעו היטב איש את רעוּתוֹ.
– הסי נא, הסי! אכן מצאת לך שעת-הכושר ומה לדבּר …
– חלילה לי, חלילה! האינני יודעת, כי עווֹן פלילי הוא לקטרג על חולה, ומה גם בעת שהנשמה תכּוֹן לתת דין וחשבון לפני בית-דין של מעלה! אנוכי לתוּמי אדברה …מה פשעם ומה חטאתם אם התרועעו יחד? בבית אחד גרו, וצעירים לימים היו …ובאמת –
השעון השמיע: אחת, שתים, שלוש. ובריינה אחזה את ראשה בידיה.
– רבונו של עולם! המרק, המרק שלי! בלי ספק לא נשאר עוד ממנו גם זכר. כל מחלה וכל מכה, הכתובה כתוכחה, תחול על ראש אישי היקר, רבונו של עולם! התדַמי, מירל יקרה, מי יגש אל הכירים לשׂים עין על הפרוּר לבל יהי למאכולת אש? אש תאכלנו, רבונו של עולם! די לו כי מתגולל הוא אחרי-כן עלי.
– לכי איפוא, לכי, בריינה, האם לא אדע ולא אחוש זאת גם אני! בהביטי אל פנַי, אראה גם את פניך, הן זה גורל כל הנשים ומנת-חלקן בחיים; לכי איפוא, בריינה לכי –
– היי שלום, מירלה!
– לכי לשלום, בריינה!
שתי הנשים נפרדו אשה מרעותה, אך בריינה שבה כרגע.
– עוד מלה אחת, יקירה, הגידי נא לי: האם לא טוב היה לשלוח להגיד זאת לר' דוד’ל, זכרונו לברכה? ובאמת – מדוע לא? ומי זה מחייב לעמול בעדה יותר מהאב בעד בתו היחידה?
– בוַדאי, בוַדאי! צדקת מאד, בריינה, הלא כה דברי אישי תמיד, כי שמה עליונים למַטה ותחתונים למעלה. מי יודע, אולי הוא שמה מן הנכבדים?
בין כה וכה ראתה מירל את הילדים המשׂחקים יחד בחצר.
– ראי נא, בריינה – הוסיפה מירל לדבּר – הנה אלה הצאן לא ידעו מאומה, כי עוד מעט נלקח רועם מעל ראשם. הצפורים האלה לא תדענה כי קנן ינוע, ועוד מעט ונפל מן העץ ארצה.
בריינה קרבה אליהם.
– אוי ואבוי לעווַנותינו הרבים - קראה מירל עוד – בבית הורים כבר היה לומד נער כזה “חומש”, ועתה הנהו משׂחק בעוגות טיט. בראותי זאת יגוַע לבבי. הלא כה דבר אישי: “מפי עוללים …ההבל היוצא מפי תינוקות של בית רבן עולה ישר השמימה …”
–הביטי נא היטב – קראה בריינה גם היא – בפני הילד, וראית אם לא פניו כפני האילמת ממש: הנה הפנים החיוורים, הנה השׂערות השחורות, הנה העינים הגדולות ממראה התכלת, כן, כן! לא כן הילדה, הָניה; פניה דומים ממש לקלסתר פני אביה רבי זַיינגויל ז"ל, להבדיל בין החיים והמתים: הנה חוטמו הגדול, פיו העקום; גם היבּלת החלה לצמח על לחיה השׂמאלית. התראי, מירל – הוסיפה בריינה בקול פחדים – הנה גם חטוטרת יש לה.
– התחכמי איפוא ותבואי עד חקר הנהגת שמו הקדוש – קראה מירל, – ובאמת, לפי שׂכלי הקצר היה ראוי להיות להפך. הן …אל נא אחטא במוצא שׂפתי, נער כי ייוָלד, אם גם מום בו, נער הוא, ואם לא תהיינה עיניו כיונים, וגם גם יהיה עיוור באחת מעינו, האם לא יוכל להיות לסוחר, למלמד ואפילו לרב בישׂראל?! – ולמה לא? העיקר שיהיה לו מוח בקודקדו, שיבין את “האותיות הקטנות”, זה הוא העיקר. לא כן גורל נערה; כי מה אנחנו הנשים, אם לא השׂעיר לעזאזל? אמנם כן – נאנחה מירל מרה – רע ומר גורלנו. ובאמת, מי זה לא ידע כי פנים רעים – חסרון גדול הם ל“שידוך”, ומה גם חטוטרת …
– מה אומַר לך, מירלה, אזני לא תשׂבענה משמוע את דבריך הנעימים, כל מלה ומלה תמתק בפי כנופת-צופים.
התהילות האלה נעמו למירל מאד. עיניה הקטנות נוצצו מרוב שׂמחה ותוסף לדבר:
– אל נא נחטא בשׂיח שׂפתותינו. מי יאמר לו מה תעשׂה? הן גם מלאכים ושׂרפי-מעלה יחילו מפניו, אחד הוא אך הצדיק מקוֹזיניץ, אשר יחַווה תמיד את דעתו לפני הקדוש ברוך הוא. ואולי להיפך: אולי היה כן רצון שמו הקדוש, ברוך הוא, כי תהי רעת-מראה ובעלת-מום, באמת, בימי הדור החצוף הזה …בלי צניעות, בלי בושה …רבות רבות תראינה עיני בלכתי ל“תיקון חצוֹת”, ומה גם לסליחות – הנערה הזאת תהיה יתומה עזובה, מי ישגיח עליה או מי ישׂים לב אל דרכיה? – ובאמת הן כל הנערות תהיינה, ברוך השם, ל“כלות”, וכל ה“כלות” תינשׂאנה, וכמעט כל הנשׂואות תלדנה, ברוך השם, בנים ובנות; אם כן איפוא, מה מנהּ יהלוֹך, אם יש בה מום אם אין, אם חוטמה עקום או ישר? הבל הבלים! האיש אשר חטוטרת לו על שכמו – ישׂאנה. הלא כה דברי מנדיל אישי תמיד: “עולם כמנהגו נוהג”. שם, בעולם האמת, לא ישאלו את ה“בשׂר ודם”: אם היה חוטמך ישר או עקום? אם היו לך עיני יונים או עיני חתול? לא, חס וחלילה! אך זאת ישאלו: “עסקת באמונה? נזהרת במצוַת חלה, בהדלקת הנר, בנטילת הצפרנים?” וכדומה למשל: העיקר הוא, כי נעשׂה כל מעשׂינו כ“משה מורשה”, כמו ה“אבות” וה“אמהות”, והשאר – הבל הבלים!
– אמת, אמת – הסכימה בריינה בנענעה בראשה.
– ואם גם אני צולעת על ירכי – הוסיפה מירל בגאון – האם לא זקנתי עם בעלי הנבזה? האם לא ילדתי לו בנים? לוּ היה לרצון לפני רבון העולמים, כי עתה היו לי שנים-עשׂר “עשׂרת השבטים”, ועתה נשארו לי חמישה … ואם הוא יקללני תמיד קללות נמרצות, בכל זאת …בכל זאת, האם לא יכבדני בלבבו? האם לא ישלים את כל חפצי? ובאמת האם לא ידע, כי אשה צנועה הנני ומלומדת? …
– לעומת זאת אומר אישי – רבּוֹניה דעלמה כוּליה? – שבמקום האחת, בת חמישים וארבע שנה, טוב לו שלוש, בנות שמונה-עשׂרה …
– הרפי נא הרפי מדבּר כזאת. אין זאת כי מתבדח הוא – ניחמה אותה מירל.
ושתי “הגבאיות” האלה שכחו לגמרי את האלמת. אך בעת ההיא נשמע קול איום מן ה“הקדש”, הוא קול נהמת החולה, הילדים רעדו מפחד, עד כי עוגות הטיט נפלו מידיהם ארצה.
– הוא קול האילמת – נאנחה בריינה.
מירל מיהרה לבוא אל ה“ההקדש” פנימה ותלך הלוֹך וצלוֹע עד אשר נעלמה אחרי הדלת, ובריינה עמדה רגעים מספר על מקומה ותחשוב מחשבות. פעמים אחדות שלחה את שפוד-הסריגה אשר בידה אל תחת אזניה. אחרי כן הגיעה את כל גוָה העבה ואת שפוד הסריגה תחבה בפוזמקה אשר בידה ותגש אל הילדים.
– למה לי לשאול את פיו? – דברה אל נפשה – לו אגרוף, ולי צפורנים, אם יקח הוא את המגרפה, אקח אני את המרדה. קומו ילדים, ולכו עמי ונתתי לכם ארוחת-צהרים.
ובריינה אחזה בידי הילדים ותוציאם מחצר ה“הקדש” להביאם אל ביתה.
_____________
בבוא מירל אל ה“הקדש” ומשם אל החדר אשר שכבה שם האילמת, מצאה שם גם את הגבאית “פרידה השחורה”, אשר ישבה על יד המיטה וַתּקרא בדממה באזני החולה מספר “מעבר יבּוק” ב“עברי-טייטש”.
– אל רחום! – קראה מירל בקול – האמנם?!
– למה תשאלי, מירלה – ענתה פרידה – עוד לא ראית גוססת כשרה כמוה. אם אך אחדל רגע מקרוא באזניה, תזעק זעקה גדולה ועלי לקרוא הלאה. אך זאת נשמה כשרה!
מירל לקחה בידה את ה“מעבר יבּוק” ותשב על יד המיטה על מקומה של פרידה, ופרידה השחורה קמה וַתמח את דמעות עיניה במטפחתה האדומה. רגעים מספר עמדה שחוחה על פני החולה ותנענע בראשה.
– הרואה אַתּ, מירלה? עיניה פקוחות, אך לא תראה מאומה …שׂערותיה הלבינו …בת שלושים שנה!
מירל לא ענתה מאומה, וַתּשׂם את המשקפים הגדולים על חוטמה הדק והקטן וַתּחל לקרוא.
– אֵל אחד בשמים! –הוסיפה פרידה לדבּר – הוא יראה וידע את מחשבותיה ורגשותיה כעת. התדאג לילדיה? התזכור עוד את ימי נעוריה.
_____________
אמנם כן. במוח החולה תעבורנה כל שנות ימי חייה.
בדמיונה והנה היא נערה בת חמש-עשׂרה שנה, יתומה מאמהּ, ועליה לבד לכלכל את עניני הבית. אך קום תקום ממשכבה בבוקר, והנה ידיה מלאות עבודה, תרחץ את ידיה ואת פניה, תסרק את שׂערותיה השחורות והארוכות, תטאטא את הבית, ואחר-כן תחמם את המיחם הקטן; אך המלאכה האחרונה לא נעשׂתה כה מהר, וראשה סובב עליה כגלגל מן הקיטור והעשן, שעלו מן המיחם בנפחה בגחלים. פניה היו חיוורים תמיד וגם אודם קל לא נראה על לחייה; ואביה היה נאנח תמיד בהביטו אליה: “כאמא כן בתה!”
אך מי ישׂים לב לדבר הזה? עליה ללכת לקנות לחם; בעד שתי אגורות חלב-חמוץ, ועוד דברים נחוצים לארוחת-הבוקר, ואז תחל להכין ארוחת-הצוהרים, העבודה אשר לא נעמה לה ביותר היתה ללכת אל בית-המטבחים לקנות בשׂר, כי בהרים הקצב את קרדומו מעל ראשי הנשים הסובבות אותו, לחטוב את הבשׂר, עבר קור בכל עצמותיה, ראשה כבד עליה ואוזניה צללו, על כן לקחה תמיד את כל אשר נתן לה הקצב ולא הפצירה בו, ככל הנשים, לתת לה “חלק רך וטוב”. גם הקצבים הביעו תמיד תהילת “חנה החיוורת”, באמרם כי כל הנשים אינן שווֹת אצבעה הקטנה.
את הבשׂר עליה לשרות במים, למלוח, להדיח, ואחרי-כן לשפות את הקדירה על האח. אחרי מלחה את הבשׂר היא מַצעת את המיטות ומבעירה את האש. הקדירה רותחת כבר על האש והשעון השמיע כבר אחת, שתים, עד שתים-עשׂרה פעם. פניה החיוורים יאדימו פתאום כשני. היא מבטת כה וכה, והנה אביה איננו בבית, היא פותחת לה בלאט את הדלת ויוצאת אל הפרוזדור. שם תעבור על פני פתחים אחרים, אף תתעכב לרגעים על-יד כל דלת לראות, אם לא יצא מי, ויוצאת את החצר ושם תעמוד בשער הרחוב הצר – ריק. היא מַטה את אוזנה אל הקיר ושומעת קול צעדים, גל דם חם זורם אל פניה: “הוא הולך!” וכרגע תראהו מרחוק, לבוש מעיל ממראה תכלת ועליו נוצצים כפתורי כסף, ככוכבים בתכלת הרקיע, וצרור ספרים תחת זרועו, ועיניו נטויות אל השער. ובראותו אותה יעבור צחוק-חן נעים מאוד על שׂפתיו. הוא ימהר לגשת אליה, ולבה יענה כהד לקול צעדיו. בהתקרבו אליה תרעדנה שפתותיה. והנה הוא ניצב לעומתה …ראשה סובב סובב עליה כגלגל. למען לא תפול ארצה תשלח מהר ידיה לאחוז בשער, הוא ישׂח אליה והיא מרגשת את נשימתו החמה. בין כה וכה תסוב איזו דלת על צירה והוא יחליק מהר בעד השער.
בשעה השלישית אחרי הצוהרים יישנה המחזה הזה.
אחרי ארוחת-הצוהרים תשב לתפור ולתקן כותונות. מן הבית השני יחדור עמוק ללבבה קולו הנעים עם מלים זרות ומשונות – ואף גם זאת מה ינעם לה לשמוע ולהקשיב …אך לפעמים יכאב לבבה. מאד תתאו לדעת מה פשר המלים האלה – –
_____
השמש תרד מעט מעט לפאת ים עד אשר תסתר כולה, ואז יבואו האנשים עם הנשים הגרים בחצר וישבו יחד על המושב אשר לפני השער, לדבּר ולשׂוחח כחפץ לבבם, היא פותחת את החלון ומוציאה את ראשה החוצה, לשמוע בספר שמואל עושׂה-החבלים על אודות בנו, כי הוא התלמיד הנבחר בהגימנזיום, כי על כל לימודיו יינתן לו הציון חמישה, וכי כל מוריו יאהבוהו; וכי היה יהיה בקרב הימים לשׂר-העיר, לשׂר-מחוז ואולי לשׂר-פלך.
– ישמרנו ה'! – קרא אחד היושבים – לו היה פה שׂר יהודי, כי עתה הצר לנו רב יתר.
– ואיפה אני? – – קרא שמואל ברוגז – האם אתנהו ללכת בשרירות לבו? האם לא אביו הנני?
בין כה וכה התגנב יעקב אל הבית פנימה ויעמוד לימינה, וישען על החלון, וראשי שניהם נגעו זה בזה …מאז לא שמעה עוד את אשר ידבר בחוץ, גם את דבריו, אשר דבר באוזניה, לא שמעה ולא האזינה.
___________
– קומי נא, בתי היקרה, אך אל תפחדי – עורר אותה אביה משנתה באחד הלילות – קומי נא, כי שׂריפה בעיר, הנה קול המון פעמונים.
ברגע ההוא נפתחו תריסי החלונות ברעש והמולה, ולשונות להבה התפרצו פתאום אל תוך הבית, ותמונות שחורות ואיומות נראו לעיניה בתוך הלהבה …אחדות עופפו אליה ואחדות אל אביה – ומרוב פחד התעלפה.
כאשר שב רוחה אליה, שכבה ברחוב העיר ואך כותונתה כיסתה מעט את מערומיה. מסביב היה אור. להבות אש עפו מכל העברים ברעם וברעש כהמון שֵדי שחת, להשחית ולבלע בתים ויושביהם, ואוזניה צללו לקול שריקות האש הגדולה אשר מסביב לה, וילל הנשים הקוראות בקולות מוזרים: “הה, בני! חוּסוּ! הצילו! הה, בתי!” – ואביה עומד שחוח עליה ומדבר אליה ניחומים: “הירגעי נא, בתי, אל תיראי, תהילה לאֵל כי עבר האסון. גם לא אוּנתה לכל איש רעה!”
כמאה צעדים הרחק מן הבעֵרה שכבה על הארץ וַתּרא וַתּשמע את כל אשר מסביב לה. פתאום נשמע קול ילל נורא מבין המהומה: “יעקב! הצילו! יעקב בוער באש!” וכל האנשים אשר עמדו מסביב פרשׂו כפיהם ויקראו גם הם בקול איום: “יעקב! יעקב!” והיא רואָה, והנה יעקב בחלון …וקולות למאות קוראים אליו, כי יקפוץ החוצה, ואלפי ידים פשוטות אליו, לאחוז בו בנפלו. הנה הוא עומד על סף החלון. כבר כפף את ראשו החוצה, הנה הוא עף ברוח …
ממעמקי לבה תפרוץ זעקה איומה …היא חשה ומרגשת, כי הזעקה תחרוג מקרבה למעלה, אך תכּלא בגרונה, מבלי יכולת לצאת החוצה. לשוא תתאמץ לקרוא, לשונה דבקה לחכה ולא תוכל הוצא מפיה אף הברה אחת, וַתּשב וַתּתעלף.
_________
כאשר שבה שנית לתחיה, כבר גרו בבית אחר, בחדר צר, אָפל ורטוב, והיא שכבה לא במיטה על כרים וכסתות כאשר הסכינה, כי אם על שני כיסאות שבורים מכוסים בבלואי-סחבות. בפוקחה את עיניה ישב אביה על ידה.
– התהילה לאל! עתה שבת, בתי, לאור בארץ החיים – קרא ברגש, ואחר השח את ראשו אליה וַיִשק לה על מצחה.
– זה עתה ישב יעקב על יד מטתך. גם הוריו יגורו בחצר הזה.
שארית דמה זרמה אל לחייה החיוורות כסיד.
–חנה’לה – הוסיף אביה לדבּר אליה – אולי תחפצי מה, מרק או מעט חמין?
גם מרק גם חמין איוותה נפשה הצמאה מאד, עד כי דבקה לשונה לחכּה, שׂפתיה ניחרות וכמו חשה יבושת בקרבה פנימה, ותאמר לבקש מה, מרק או חמין להשיב נפשה; אולם אך שׂפתיה נעו וקולה לא נשמע.
–בתי – אמר אביה אליה – עודך רפת-כוח ….
דבריו אלה הרגיעו את רוחה. על האח עמדה קדירת מרק ועל הרצפה על יד התנור עמד המיחם, אשר רתחו מימיו, ותוצא ברוב עמל את ידה הדקה מתחת לשׂמיכה אשר עליה, ותרמוז בה על המיחם.
ומני אז אך ידיה היו לה לפה. היא היתה לאילמת – – –
היא שבה לאיתנה, וַתּשב לכלכל את כל עניני הבית; אך עבודות הבית כבדו עליה מיום ליום, אביה התבונן בה תמיד וייאָנח מרה …גם פרנסתו הלכה הלוֹך והתמעט מיום ליום.
במשך שנה שלימה הצליחו לקמץ ממחיתם מעט כסף, די לקנות שתי מיטות, כרים אחדים גם כותונות אחדות לעורם. מעט הכסף הזה לא נותר להם מהוצאות הבית, כי אם מקיבתם הרעבה. לא אחת ושתים לא אכלו ארוחת צוהרים, וכמעט תמיד שכבו לישון בלי לאכול ארוחת-ערב.
אך ירדה מן המיטה אשר שכבה עליה ירחים מספר, באה אחת השכנות הביתה וַתקח לה את המיחם הקטן, אשר השאילה לאביה בחלותה, מן היום ההוא והלאה לא שתו עוד חמין. הקצב האמין לה ויתן לה בשׂר בהקפה, אבל אך לשלוש ארוחות ולא יותר, ומנת חלקה – עצמות וגידים. מצבם הלך הלוך ורע, אביה זקן, קומתו שחה, שׂערותיו הלבינו, גם על משכבו בלילות לא ינוח, ייאנח וישׂבע נדודים עד אור הבוקר, וביום הוקיר רגליו מביתו תמיד.
אולם יעקב לא שוּנה ולבבה ידַמה כי עוד גדל וַיִיף, ולמן השׂריפה גדלה אהבתו אליה שבעתים. מדי יום ביומו, בשעה שתים-עשׂרה ובשעה שלוש, נפגשו יחד בשער החצר; ולפנות ערב יבוא תמיד אל ביתם וישב עמה על יד החלון, ויעביר ידו על חלקת שׂערותיה השחורות, הרכות והדקות כמשי, יִשקנה נשיקות חמות וארוכות, ודמעות, דמעות תזלנה מעיניה באין הפוגות …
_______
כשנסע יעקב מעיר מגוריו לגמור את חוק-הלימודים באוניברסיטה במחלקת הרפואה, היה דורש בשלומה תמיד במכתביו לשמואל אביו.
– חנה’לה! – קרא לה שמואל בפעם בפעם – יעקב בני דורש לשלומך!
מה יקר אז שמואל בעיניה! מה יגדל חפצה להביע לו את רחשי תודתה; אך מה יועיל החפץ? שׂפתיה נעות וקולה לא יישמע …
לתקופת השנה, ושמואל הביא עוד הפעם דרישת שלום, אך שונה מאד מן הקודמת.
– התראי חנה’לה – קרא אליה – – מה יקר מפנינים יעקב בני. כבר יבקר את המחלקה השניה, ובכל זאת לא יבוש באביו ובאמו ולא יחדל מכתוב גם אליך.
הדברים האחרונים פילחו את לבבה, וכעבור ימים מספר ספר לה שמואל על דבר בנו, כי לא ייעצב עוד לביתו, כי נקרוא נקרא לבית גביר גדול לנשף-חשק ויצא במחולות עם כל הנשים והעלמות ….
כל יצורי גוָה רעדו יחד, רגליה מעדו וַתּפול על המיטה, ושתי בהרות אדומות נראו על לחייה החיוורות כסיד. לילות אחדים ישבה אל החלון ותשמע את אשר ידוּבּר על המושב אשר לפני שער החצר.
– השמעתם? – אמר אביה – הן צחקנו תמיד על שמואל ובנו; ועתה ימלא שׂחוק פיו עלינו כולנו, כי זה עתה קבּל מכתב משדכן אחד, כי יציע לפני יעקב בנו נכבדות עם סך שמונת אלפים רוּבּל כסף נדוניה; אך בנו יכתוב אליו, כי לא יאבה ולא ישמע, אם לא יתנו שנים-עשׂר אלף. התשמעו? שנים-עשׂר אלף יאמר לקחת, ולא יפחית אף אגורה אחת.
חנה נפלה לארץ כנפול עץ רק תחת הגרזן אשר יונף עליו, וָתּחל עוד הפעם שבועות אחדים; אך הפעם לא שכבה עוד בבית אביה, כי אם בבית-החולים, אשר ייקרא לו “הקדש”. בצאתה הפעם מבית-החולים היתה כבר לאחרת; פניה ירקרקים תמיד, עיניה עצומות מעט, כמו לא ראו שינה זה זמן רב. עצלה, וגם זכרונה עזבה, ולא ידעה עוד גם לכלכל את הבית. את אשר ציווה אביה לעשׂות עשׂתה, אבל לדעת להבין מעצמה לא יכלה, וגם בעובדה את עבודתה על פי אביה, נראה לעין כי לא ידע לבבה את אשר תעשׂינה ידיה. בבוקר בבוקר הזכירה אביה ללבוש את בגדיה, לרחוץ את פניה וגם לאכול לחמה. ובאחד הלילות שב אביה מדרכו הביתה וימצאנה יושבת בלבושיה על מיטתה ורועדת מקור.
________
ה“תנאים” נכתבו. את פיה לא שאלו. נשים אחדות הלבישוה שׂמלת בד חדשה והושיבוה בראש הנשים, ואחר-כך פתחו את הדלת למול בית “השכן”. שם ישבו האנשים.
– התראי – אמרו נשים אחדות באוזניה – את היושב שם לימין הדיין? הוא החתן.
חנה לא נשׂאה את עיניה להביט בפניו, ותבט לארץ כבראשונה.
– אך זאת “נשמה טהורה” – קראו הנשים פה אחד, ותתפללנה לה' כי תהיינה להן בנות כמוה. יודעת היא כי אך אושרה וטובתה אביה מבקש, ולא לה לחווֹת דעה.
גם את החתן היללו מאד באוזניה: למדן מופלג הוא. הדיין יאהבו מאד, והרב ידבר אתו תמיד בדברי תורה. וכי דבר קטן הוא? לפרנסה לא תדאגי עוד, כי בלי ספק ימצא בעיר הזאת משׂרה נכבדה, משׂרת ה“מלמדות” היותר גדולה.
והיא ישבה במנוחה כאחת הקרואות, כמו לא לה הדבר נוגע; אך לקול הקערות הנשברות רעד כל גוָה ותחל לבכות בכי תמרורים.
_______
כל החזיון הזה היה ביום חתונתה. בבית אשר נכתבו בו ה“תנאים” ניגנו “כלי הזמר” ועלמות אחדות יצאו במחולות, והיא הביטה אליהן במנוחת נפש כנוכריה. אך כאשר נשׂא החזן תפילת “אל מלא רחמים” ואביה ניגש אליה וֹיפול על צוָארה, וַיבך מרה, התעורר רוחה מעט וכמו חשה קור בקרבה פנימה. אז נדמה לה כי היא מתה, והאנשים אשר בבית נאספו יחד ללַווֹתה לבית עולמה …
ברוב כוח הרחיקו האנשים את אביה ממנה, והיא שבה שנית וַתהי כקפואה, לא הרגישה גם בעלות הכורת על שׂערותיה השחורות הארוכות. אך כאשר כיסו את ראשה במטפחת גדולה ועיניה חשכו פתאום, נבהלה מאד, ונדמה לה עוד הפעם כי מתה זה כבר והנה היא שוכבת בקבר.
אך אחרי החופה התעוררה, כאשר יתעורר איש משנתו; ובראותה את “מרק הזהב”, את חוטם אישה הגדול והעקום ואת החטוטרת אשר על שכמו, קמה בכל מאמצי כוחה ממושבה, וַתּעמוד לנוס; אך כוחה עזבה כרגע, וַתּפול אחורנית על הספסל ומפיה התפרצה שריקה איומה …לשוא! הנהּ נשׂואה לאיש והנעשׂה אין להשיב.
כי מושחת מאיש מראהו, כי חטוטרת לו על השכם, כי חוטמו עקום ועבה ויבּלת גדולה לו על לחיו השׂמאלית – לא נעצבה אל לבבה, כל עוד אשר עמד מנגד ולא ניגש אליה; כי מה לה ולו, אם ישב בבית? הן דבּר לא ידבּר עמה, והלוַאי לא הביט גם אליה. מיום חתונתה לא נשׂאה עוד אליו את עיניה, מיראה פן תפגשנה עיניהם יחד, והוא הביט אליה בתמהון-זר, עד כי ממבטו קפא מעט הדם אשר בעורקיה.
מדי ערב בערב נפלה עליה אימה חשכה וַתּנס מן הבית, וַתּצא אל החצר, וַתּעמוד בשער שקועה בהמון מחשבותיה. וכאשר לקחה אביה משם, וַיביאנה ברוב כוח הביתה, רעדו כל עצמותיה מפחד ולא יכלה עמוד על רגליה, ולמרות רצונה נפלה על המיטה. אך בשום אופן לא נתנה לפשוט את הבגדים ממנה, כי יללה וַתּשוך, ותקרע בצפורנים את פני אביה והשכנות אשר עזרו לו; אך כאשר ניגש זיינוויל אישהּ אליה, עזבה כוחה ולא יספה להאבק עוד. כבול עץ שכבה על המיטה כל עוד רוחה בה. עשתונותיה נבוכו ולא ידעה מה אתה עוד ….
________
מיום בוא זיינוויל את הבית לא הציק להם המחסור עוד כבראשונה. נבואת הנשים נתקיימה, כי מצא לו די שׂכר למחיתם, בלמדו גמרא לבני “בעלי בתים” בעיר. בדף העץ הנקוב אשר מעל לארובה נראו כפות ומזלגות, וממעל להם קערות אחדות. גם שתי מיטות מוצעות בכרים וכסתות נמצאו בבית. גם שולחן, גם שני ספסלים עמדו במשטר כל אחד על מקומו. בערב האירה מנורת-נפט קטנה את הבית, ובליל השבת דלקו על השולחן ארבעה נרות במנורה בת ארבעה קנים.
אך היא לא שׂמה לבּה לכל אלה.
אביה ואישהּ עשׂו יחד את כל העבודה בבית; טיאטאו את הרצפה, קנו בשׂר וַיבשלו, וַיתנו לה לאכול מאשר הכינו, הציעו את מיטתה, וַיגישו לה חמים בעודה על משכבה, וַיבקשוה ללבוש את בגדיה. אז מלאו לה שמונה-עשׂרה שנה, רפיון גוָה עבר מעט, גם פניה לא היו רעים עוד כאשר עד כה, והדמים בעורקיה נזלו לפעמים בחזקה כבימי נעוריה.
כאשר לא נכרו עקבות העוני והמחסור, אשר חוללה השׂריפה בביתם, כן גברו חַיִל רוחה וגופה גם יחד וַתּתעודד, וַתּתעורר לחיים חדשים. ויהי אך עצמה את עיניה – והנה יעקב, לבוש מעיל ממראה תכלת וצרור ספרים בידו, עומד לנגדה; אוזניה תצילנה מקולו הנעים, הנהּ מַרגשת את נשימתו החמה, וכבר תשלח ידה להקיף את צוָארו בשׂערותיה הארוכות והשחורות; אך מה נפעם לבבה במששה את ראשה המגולח. כנציב שיש תעמוד בלי נוע, ומעיניה יציץ פחד נורא מאד …
פעם לפנות ערב ישבה חנה על מיטתה, זיינויל עמד על-יד החלון וַישׂוחח עם היושבים על המושב אשר לפני השער. ר' דוד’ל ישב בפינה ויקרא בספר תהילים בדממה, ובידים פרושׂות הביט אל בתו הלבושה לבנים. אפלה שׂררה בבית. ולבושה הלבן נראה כבהרת לבנה ארוכה בחשכת החדר; והיא ישבה לה בעינים עצומות, זרועותיה וידיה פשוטות לפניה, כמו חפצה לחבּק מי אל לבה. פתאום קמה ממיטתה ותרץ מהר אל החלון, ותנשום בכבדות, ולבה הלם בקרבה ותיגש אל אישה ותחבקנו. אך כאשר הסב זיינויל את פניו אליה, ותכירנו לאור הכהה, אשר לפני החלון, נרתעה אחורנית ופניה התעַוו מפחד ושאט-נפש, ולולא מהר ר' דוד’ל לאחוז בה, כי עתה נפלה לארץ.
\________
ובכל זאת ילדה לו בן ובת.
________
לא ארכו הימים ור' דוד חלה וַימת.
חנה היא עומדת בבית-העלמין, שתי נשים תומכות אותה, והיא לא תעצור כוח לעמוד הכן; עיניה מפיקות מבוכה ותמהון, כמו חפצה לשאול: “מה נעשׂה פה? מדוע לא יובילוני הביתה?” אך רוחה שלֵו ולבבה ינוח. היא מרגשת, כי לא יכאב לה מאומה, אך כוחה עזבה ולא תוכל להניע ידיה, וגם לשׂאת עפעפי עיניה להביט אל הנעשׂה מסביב לה יכבד ממנה; והנה היא מובלת אל הקבר הפתוח, ולעיניה איש עטוף לבנים, פניו צהובים, וזקנו הארוך והלבן חלוק לשנַים, מונח בקבר עמוק …מה זאת? – יחשוב לבבה – ואם לא זקן אבי הוא? ומה לו פה? איש אחד מניח שברי חרס על עיניו, והאנשים אשר מסביב ימלאו כרגע את הקבר בעפר וחול, והיא מבטת במנוחת נפש ועיניה יבשות. אות כי עצבונה יַעבור כל חוק וגבול, אמרו הנשים, אם לא תוכל לבכות. אבל אחדות מהן התקצפו עליה ותאמרנה כי “בהמה” היא, כי לא יגע הדבר עד לבבה …והיא שומעת זאת, ויודעת כי אליה תרמוזנה מליהן ולא תדע על מה זה ולמה.
אך בקום זינוויל לאמור “קדיש”, חשה פתאום כאב נורא בעומקי לבבה, קולו פילח את כליותיה וַתּתכּווץ כנחש, וַתּפול לארץ, ושריקות איומות התפרצו מפיה בלי הרף, וַתּך בראשה אל הארץ. אך אז הרגישה כי מת עליה אביה, ומעתה תהיה עם אישהּ לבדה בבית. על אודות ילדיה לא חשבה, כאילו לא ידעה מהם מאומה.
________
וַיהי באחד מימי הקיץ, יום חם ובהיר, החלון היה פתוח, וחנה עמדה לפני האח, שקועה במחשבות ובזכרונות. ובתוקעה את הכף אשר בידה בקדירה אשר על האש, להסיר את הקצף ממנה, שכחה להוציאה, וַיפּלא בעיניה, כי לא שמעה קול השעון זה זמן רב. על עפעפיה נראו פעם בפעם נטפי דמעה, אשר יבשו כרגע מלהב האש ממולם. ילד אחד ישן בערשׂו הקטנה, הניצבת לפני מיטתה, והשני זחל אליה לאטו על ידיו ורגליו, ויאחז בכנף שׂמלתה.
– אמי! הקדירה רותחת ועוברת על גדותיה!
וַתרעד כרגע, ותסב מעט את הקדירה הצדה.
– התשמעי, חנה? – קרא אחד מגרי החצר מבעד לחלון – יעקב שב הנה מוכתר בתואר “דוקטור”.
כרגע לפתה את מוט הברזל אשר בפינת האח ותישען עליו. אך נדמה לה כי לבה יתפרץ החוצה …
________
היום רד. השמש נטה לערוב. ה“הקדש” פנימה יחשך מרגע לרגע. מירל האירה את המנורה הקטנה התלויה בקיר וַתתבונן בפני החולה: עיניה פקוחות, שׂפתיה פתוחות; אך שיניה חרוקות ודבוקות יחד וריר יסתנן בעדן.
– רבונו של עולם! – נאנחה מירל בדממה – מתי יבוא קץ למצוקות-שאולה אלה?!
הדלת נפתחה ואיש זקן שפל-קומה בעל זקן ופיאות ארוכים ולבנים, בא הביתה, ובידו הוא מוביל שני ילדי האילמת, וַירמוז בעיניו למירל. וַתּקם, וַתּיגש אליו בדממה. האיש הזקן קרץ עוד הפעם בעיניו למול החולה כשואל: מה שלומה?
הכול בידי שמים! – ענתה מירל.
הזקן נאנח מר וַידום.
– התדעי מירל? – אמר הזקן אחרי דומיה של רגעים מספר – אין מקום פנוי בביתי הצר, נכין איפוא משכב לילדים פה בירכתי החדר. אך אל תתנום לצאת החוצה, לבל יקרם אסון חלילה, כי הנה השמים מכוסים עבים, ועוד מעט וירד השלג. שמעיני, מירל, אין זאת כי שגיאה ב“לוח” ה', ובמקום “שבועות” כתוב שם “חנוכה” …
– הס, רשע! ב“לוח” של שמו הקדוש לא תימצא שגיאה חלילה, כי לא בשׂר ודם הוא וישגה. וה“לוח” אשר לו הוא בלי ספק “מעשׂי אלהינו”; אך נחדל מדבר הבלים. אייה בריינה?
– בריינה? בריינה איננה! בריינה הקדיחה תבשילה, המרק והבשׂר אוּכּלוּ באש, גם העצמות נשׂרפו, והמעט הנשאר לפליטה אכלו הצפורים האלה אשר הביאתם עמה …ובראותי כי בטני תחסר, שלחתי ידי שנית אל כיסי וָאוציא ממנה חמש-עשׂרה אגורות, וָאתנן לה בידי ממש, לקנות בשׂר עוד הפעם, והיא חייבת לבשל שנית מרק לארוחת-הצוהרים. היא חייבת לבשל, השמעת? ויעבור עליה מה!
– הרר! – שרקה החולה בגרונה בקול מחריד לב ונפש.
מירל פתחה מהר את ה“מעבר יבּוק” וַתּחל לקרוא בו באוזניה.
שני הילדים ישבו יחד על הארץ בפינה, נבהלים ויגעים. כעבור רגעים מספר נפלה עליהם תרדמה וַיִישנו, ראשיהם נשענים איש ברעהו וידיהם הקטנות אחוזות ושלובות יחד.
והנה הרופא בא הביתה, וַיגש מהר אל החולה, וַישׂם ידו על מצחה; רגעים אחדים מישש את “הדופק” וַיאשו, וַישׂם את פניו אל הדלת. מירל מיהרה אחריו, וַתשאלהו על הסף. אם יש לה תקוָה לשוב אל לתחיה. הרופא הניע בכתפיו, וַירם אצבעו למעלה.
________
ומחזות הימים שעברו יעברו עוד פעם לפניה.
עוד הפעם הבית ריק כשהיה אחרי השׂריפה. עוד הפעם קירות רטובים, פשוטים ועוֹרים …השולחן, הספסלים, הכרים והכסתות, המנורות, הסכינים והמזלגות, הכפות והקערות, כולם יחד נעלמו ואינם. לא האש, כי אם מחלת זיינוויל אכלתם. הוא שוכב על המיטה בלא כוח – ומה חָוורו פניו? הרצפה אשר לפני המיטה מאָדמת מדמו …
–חנה – קרא אליה בקול דק ונמוך – עוד מעט וסר עולי מעל צוָארך. הן תמיד הייתי למשׂא עליך. מיום דעתך אותי תכלית שׂנאה שׂנאתיני, אף כי שׂהדי במרומים, אך טוב הייתי לך כל הימים.
דבריו מכאיבים לבבה מאד. אך זכה היא בעיניה וחפה מפשע. מעודה לא שׂנַאתּוּ, להיפך, ידוע ידעה כי איש ישר הוא וטוב לב, ירא-אלהים ולמדן גדול; אך זה חפצה כל הימים, כי לאיִגש אליה …
– הגידי נא אַתּ, חנה! – יוסיף החולה לדבר – אם עשׂיתי לך רעה אם דבּרתי אליך קשות מעודי? האם לא עשׂיתי למענך כל אשר השׂיגה ידי? ידעתי כי רפת-כוח אַתּ וָאעשׂ, וָאעבוד אני …הילך איש כערכי לקנות בשׂר? היבשל על הכירים? הירחץ ויסרק ילדים? …ואת כל אלה אני עשׂיתי! …הן למענך עזבתי את ה“חדר” …נפלתי למשכב. עוד מעט יבוא קיצי …ואת תשׂנאיני עוד.
כמדקרות חרב היו דבריו ללבבה, ועיניה מלאו דמעה. לוּ היה בה הדבּר, אזי ידעה לענותו.
– האמנם תשׂנאיני? – הוסיף החולה לשאול – האומנם?
– לא! – הניעה בראשה.
ועיני החולה נרטבו מדמע.
– הבה, אראה נא – רעדו שׂפתיו השחורות – אראה נא. גשי איפוא אל המיטה ושבי פה. אחזי בידי …
הוא מתחנן אליה כילד רך, היא עושׂה צעדים אחדים, וַתּעמוד כשני צעדים הרחק מן המיטה, כנציב שיש. לבה יפעם בחזקה מרוב פחד וידיה תרעדנה …
________
זיינוויל מת והיא נשארה בודדה, גלמודה וחולה, עם שני ילדיה. ואז, אחרי היאסף אישה אל עמיו, התעורר בה בפעם הראשונה רגש האהבה לילדיה, וַתּקחם על זרועותיה, וַתּשק להם, וַתּחבקם אל לבה בכל עוז, ובכל פעם מידי עשׂותה זאת, רחש לבה רגש נעים, ויגונה הקודר עזבהּ מעט.
כאשר רעבו ילדיה ללחם, נתנה את אצבעה במו פיהם למוץ ולשוך אותה …
– אם אילמת! – צעקה הילדה וַתּשוֹך את כנף שׂמלתה –– לחם! תני לי פת לחם!
כברק עבר הרעיון בלבבה, כי הבת תקוֹם את נקמת אביה. תוארה ממש כתואר פניו. ומשה’לי ישב דומם בפינת הבית ודמעות נזלו על לחייו …
ופתאום התפלץ לבבה. דמיה רתחו בעורקיה, ותחל לרוץ הנה והנה, ותשרוק בקול איום מאד. וַתּשׂרוט את עור פניה בצפורניה, ויראו הילדים וינועו, וַידמו יחד …וכל גרי החצר נזעקו לקולה – – –
________
אנשי חסד אספו בשבילה מעט כסף וַיקנו לה פירות ותופינים ויכינו לה “מעמד” ברחוב העיר. הנשים חמלו עליה ותעזורנה לבה בכל אשר יכלו. אחת מהן, כאשר קנתה “מציאה”, חילקה עמה חלק כחלק. בימי החורף הרימו לה תרומה מן הגחלים הלוחשות אשר בקדירותיהן, להחם את בשׂרה הקופא מקור. כל נערי ה“חדרים” קנו ממנה תופינים וממתקים. היא מראה באצבעותיה את מחירם והם משלמים. ילדיה ישבו תמיד לפניה, וכאשר אך הלך לו הקונה, הביטה אליהם וַתּבך . ככה עברו עליה שנים אחדות.
אולם ביום סגריר, כאשר לא יכלו ילדיה לצאת החוצה וישבו בבית, ישבה לפני סַלה כגוף בלא נשמה, ועיניה אך לנוכח הביטו, ולא ראתה את הקונה ולא את ה“סחורה” וגם לא את האגורות הנתּנות לה, ולולא הנשים אשר השגיחו עליה, כי עתה לא נשאר לה מכל “סחורתה” מאומה.
_______
הדלת נפתחת שנית ואשה באה אל הבית.
– מירל עטרתי! מה זאת? מה נהיתה? זה עתה שבתי מן הכפר, שמה קניתי, שמעי נא מירל, “מציאה גדולה”, ביצים וחמאה; אך לא זאת חפצתי לספר לך. בקרבי אל העיר והנה רעם הממני. מה נפעם לבבי, ראשי סובב הולך עלי, אויה לי, כלכּל זאת לא אוכל. מירל עטרתי, הנני מבקשתך, סַפּרי לי; מה נהיה פה?
מה זאת תשאלי, סרל? – ענתה מירל – אם יהיה לרצון לפניו, ברוך הוא, לייסר איש על חטאיו, לא תחסר לו הסבּה …ולבשׂר-ודם עוד רע עשׂרת מונים מן הכלב. הנה אנחנו יושבות שם ברחוב, והשלג יורד עלינו בלי הרף, ואומַר בלבי: לו הלבינו חטאינו כשלג, כי עתה כבר בא המשיח; הנני נופחת בגחלים אשר בקדירה, להחם מעט את דמי עורקי הקופאים מקור; והיא, האילמת, יושבת בלי נוע, כאילו מַן הוא היורד מן השמים לעיניה, “אך זהו דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “גוף צעיר, לא עצמות בלות מזוקן”. “דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “יחמם רב יותר מבלואי-הסחבות אשר עלינו” (הו גם הבגדים אשר כיסו בהם את דוד המלך, זכרונו לברכה, לא החמו את דמו הקר). פתאום זכרתי ואשׂים אל לבי, כי מאז הבוקר לא נתנו לה אף גחלת אחת, קמתי ממושבי לגשת אליה, אף כי אך ברוב עמל אשׂא את רגלי הצבות; אבל מה אומַר לך, סרלה ומה אסַפּר; ניגשתי אליה, והנה - כל גוָה ינוע; ובטרם שלחתי את ידי לאחוז בה, נפלה לארץ כבול-עץ. טוב היה שהייתי אני במקום המעשׂה, כל הנשים הרימו את קולן ותצעקנה, אך אני צעקתי בכל כוחי, קולי נשמע עד למרחוק ולא חדלתי מזעוק, עד אשר באו שני אנשים וַישׂאוה, וַיביאוה הנה – ולמן היום ההוא היא שוכבת כאבן, כאשר עיניך רואות, והרופא – הן אמנם מה כל חכמת אנוש? – איננו יודע בין ימינו לשׂמאלו. מחלתה, אומר הוא, היא “דלקת המוח” – השמעת? השמעת? מאז הבוקר לא היתה לה אף גחלת בוערת אחת, השלג כיסה אותה ואת סַלה והקור גדול מאד, הוא יאמר כי “דלקת המוח” לה.
– מעודי לא האמנתי ברופאים – אמרה סרל בגאון – מה ידעו ומה יבינו, אם כל חכמתם למדו אצל “הגויים”? העיקר שלא לאחר את המועד – המים, עלוקות ולחישות …והשאר – הבל הבלים!
ומצב האילמת הולך הלוך ורע.
הבהרות אשר על לחייה לא תיראינה עוד. כל פניה צהובים כשעוָה, מבין שיניה יפרוץ הקצף, גרונה יהמה כחלילים, הנשימה האחרונה תיאבק עם מר המוות. פעמים אחדות פקחה את עיניה וַתּשב וַתּסגרן כרגע, ובשארית כוחה לחצה את חזה בידיה …
הילדים ישנו עוד את שנתם, ושתי הנשים עמדו נבהלות לפני המיטה. האילמת פקחה את עיניה, וברוב כוח פשטה את זרועותיה הדקות כקסמי עץ ותשאף רוח, ותקרא פתאום בקול איום: “יעקב!!”
וברגע ההוא נפלה אחורנית על הכר - מתה.
מנדל בריינה'ס
מאתיצחק ליבוש פרץ
מנדל בריינה’ס (שמות משפחה עוד לא היו בארץ, ונקרא האיש על שם אחד מאבותיו או על שם אשתו) היה יושב אוהל, רצוני לומר – איש תם, יהודי כשר: תהילים קודם התפילה, עין-יעקב אחר התפילה בבוקר, ובערב – פרק משניות ואיזה “עמוד” גמרא בתוך החברה ש“ס – ואיש טוב היה מנדל, לוקח אורחים הביתה, משליך פרוטות לקופת “מאיר בעל נס”, קונה מפטיר-יונה, משתתף ב”פתיחות" מכל השנה או קונה “פתיחת נעילה” לעצמו …והוא מתעסק במצווֹת: מגיד בא אל העיר, קמחא דפסחא, עצים להסקה, תיקון עירובין, בנין אוהל, עשׂית גדר סביב בית-העלמין – בכול השתתף מנדל, ובלי חוס על רגליו הכואבות שינס את מותניו, ולקח את מטהו שראשו מצופה כסף טהור, וַיסובב בעיר, בלווית הרב או אחד מבעלי-הבתים החשובים, והשמש הולך אחריהם, כנהוג …
בימות הגשמים לא היה למנדל אף רגע פנאי. הגע בעצמך: אמירת תהילים, תפילה, עין-יעקב, סעודת שחרית, צרכי הצבּוּר, מנחה ומעריב, פרק משניות, עמוד גמרא, סעודת ערבית, קריאת שמא על המיטה, תיקון חצות, ועוד הפעם שינה – כמה נשאר מן העת-לעת? …אך בימות הקיץ היה לו פנאי אחרי חצות היום לשבת בבית-המדרש ולשׂוחח בפוליטיקה, בהמצאות חדשות – במילי דעלמא …
מנדל בריינה’ס לא נמנה בין החכמים …חבריו בחדר קראו לו פשוט מנדל שוטה; כשנשׂא אשה, הוקל גזר-דינם של חבריו ונשתנה שמו למנדל התם, אך כשירד מעל שולחן הורים ומחותנים, והיה לבעל-בית בפני עצמו, היינו שבריינה אשתו פתחה לה חנות של כל מיני מכולת, והפדיון נתרבּה ונתרבּה מיום ליום, שינו את שמו עוד הפעם, והרי הוא לפניכם: מנדל בריינה’ס. וכיוָן שמנדל בריינה’ס לא היה נוטר שׂנאה לאיש, לא עמד לאיש לשׂטן על דרכו, לא הוציא מפיו מעולם דבר מגונה על חברו והתעסק באמונה ובכל מאודו בצרכי הצבּוּר, לא זכר איש את שמותיו מלפנים, ואיש לא צחק באמור מנדל בריינה’ס כפעם בפעם, כדרכו, בתור מאמר המוסגר: האין זאת, שאני מבין דבר מתוך דבר? לא יודע אני מה שאני אומר?
– הן לא כסיל-אדם אני – אומר, למשל, מנדל – ובכל זאת נעלה הוא משׂכלי להבין, אין מכינים קש דק, ארוך וחלול כולו מראש ועד סוף …
והוא מספר שבדק פעם אחת בשׂק המשכב, וכל הקש היה חלולים חלולים …
– האם לא נפלא הדבר?
– חפצתי אז – הוסיף בצחוק חן – לשאול את פי זוגתי על אודות הדבר, אבל אמרתי בלבי, הנשים אינן יודעות מאומה …ושנית – זוגתי לא היתה בבית, כבר הלכה לה אל החנות …
ובטרם יספיק איש לבוא אתו בדברים, הוא עונה לעצמו: בלי ספק, מכינים את התבן באנגליה …
כי אנגליה היא ארץ הפלאות, ארץ ההמצאות – נודע למנדל תיכף אחרי מלחמת סַוַאסטוֹפּוֹל …כמה “ספורי מעשׂיות”, כמה נפלאות היו מספרים אז בבית-המדרש אנשי-הצבא ששבו מן המלחמה …וכמה פירושים ותוספות ספחו אליהן אחר כך בני-העליה, לומדי התורה …
–באמת גבורת הבורא, – מספר אחד מהוותיקין, – דרך משל, רבותי, ניקח את ה“אַרמאַט”. אמנם כלי משחית הוא, מורה כדורים כחצים …טוב מאד! אך מי יכריח את השונא לעמוד דוקא כנגד פי ה“אַרמאַט”? ואם יטה הצידה, ימין או שׂמאל? ובאמת, על פי רוב משטה הוא השׂונא. כמדומה לך מרחוק שהוא עומד, ובאמת הוא מתנועע, ותעיף עיניך – ואיננו …מה עשׂו האנגלים? ראו שכלו כל הקצין, ונפלו על המצאה. שמעו ה“ממזרים” על דבר הצפרדע שבמצרים, ויעשׂו כמתכונתה “אַרמאַט” מורה מקרבו “אַרמאַט” שני, והשני, בנפלו ארצה זורק מתוכו “אַרמאַט” שלישי, והשלישי – רביעי, וכן להלן ולהלן, עד שהאחרון מתבקע ומתפוצץ מעצמו לכמה וכמה כדורים, בוערים ולוהטים ומשחיתים, ומחרימים כל אשר נמצא על דרכם …ועתה – היזהר על נפשך! נסה נא להימלט! וכסבורין אתם שהיה בזה איזה כישוף? חס וחלילה! – “קפיץ” פשוט.
וכאשר שאלו בבית-המדרש מדוע לא הכינה לה אחר כך, ככלות המלחמה, גם מלכות רוסיה כלי-תותח כאלה, נמצאה תשובה מספקת, כי תיכף ומיד אחר המלחמה התאספו כל מלכי מזרח ומערב, וכדי שלא להחזיר את העולם, על-ידי המצאות כאלה, לתוהו ובוהו, נמנו וגמרו, וַיקבּלו על עצמם בחרם חמור שלהם, שמהיום והלאה לא יורו בדוחן רותח, ב"אַרמאַטין אבי אבות “אַרמאַטין” ובכל כיוצא בזה …
מספורים כאלה נוכח מנדל לדעת, כי אנגליה היא ארץ הרת הפלאות, וכל אשר ראה בעיניו ולא השׂיג בשׂכלו, רשם על חשבונה של אנגליה …כי השעון מוצאו משם – לא הסתפק אף רגע, ובפרט בנוגע להשעון, שיוצאת ממנו צפור וקוראת: קו-קו קו-קו! אבל גם הקפיץ הראשון, ראשית כל ההמצאות, עשׂה בלי ספק איזה נַפּח אנגלי, נַפּח אנגלי ולא אחר …
ולמן היום ההוא מדבר מנדל על אנגליה, חכמיה, נַפּחיה וכל אנשיה באהבה עזה, בהתלהבות עצומה …
חכמים מחוכמים המה, הם יכולים “ללכוד אל השׂק” את כל העולם כולו.
–“ואולי גם אותי” – הוסיף במבוכה קלה …
ומשׂאת נפשו של מנדל, וחלומו בלילות על משכבו, לתור את אנגליה, ומה גם להשתקע שם! כן, אך לחיות …כי למות חפץ מנדל, אחרי מאה ועשׂרים שנה, בארץ-ישׂראל …ראשית – בשביל קדושת הארץ, ושנית, אוהב-מנוחה הוא מנדל מעודו, וכשהוא מעלה על לבו “גלגול מחילות” תעזבנו תאוַת האכילה לכמה ימים …וכיוָן שמנדל כבעל סדר אינו משנה ממנהגו, ואוכל לחם חוקו, מבלי השגיח בבת-קול יוצאת מן הקיבה, הביאו לפעמים זכר “גלגול מחילות” לכאב בטן …
ומה גדלה שׂמחתו של מנדל, בהיוָדע לו פעם אחת על פי מקרה, כי ארץ-ישׂראל לא רחוקה היא מאנגליה!
מנוי וגמור אצלו מאז לנסוע לארץ-ישׂראל, ולתור אגב אורחא את ארץ הפלאות! …ובכל רגע ורגע מנדל מוכן ומזומן למכור את חנותו וכל כלי ביתו ולנסוע …אך בריינדלי לא תתן עוד.
בריינה היא אשה כשרה, עושׂה רצון בעלה …כל משׂאת להיות הדום רגליו של מנדל שיחי', בעולם האמת, בגן-עדן, וגם בעולם הזה היא בבחינת הדום רגליו – להאכילו, להשקותו, להנעילו ולהלבישו, אותו ואת ילדיהם – שלוש נערות ונער אחד, תענוגה של בריינה הוא – לראות מבעד פתח החנות הפתוח את בעלה הכשר סובב ומקבץ נדבות, בשׂמאלו הארנקי ובימינו מטהו, שראשו מצופה כסף, בריינה מכרה “בחצי חינם” את מקומה בעזרת-הנשים של בית-הכנסת, וַתּקנה בכסף מלא בעזרת-הנשים של בית-המדרש מקום על-יד החלון, למען תחזינה עיניה את מנדל עולה לתורה …ומה פחד ורחב לבבה בפעם הראשונה, עת לחש מנדל באזני החזן “האשה בריינה בת מורנו” …ונדר בעזרת ח“י פעמים ח”י …מאושרת היא, בלכתה אתו יחד בשבתות וימים טובים להתפלל; ובהיפרדם לעלות, הוא לבית-המדרש והיא לעזרת-הנשים, תעמוד בריינה איזו רגעים ועיניה לא תשׂבענה מראות איך מנדל מרים את רגליו ועולה על המעלות …אחרי התפילה מַמתנת היא על מפתן ביתה עד שיֵראה מנדל, הוא אומר לה “שבת טובה” בבטחה ונחת, והיא מתאדמת ככלה אחר חופתה ומגמגת: שבת טובה, שנה ט ובה …
ובכל זאת יודעת היא בריינה, כי מנדל אינו בקי בהוָיות העולם; שחילקו ביניהם – הוא לקח את “האותיות הקטנות”, והיא – את המשׂא-ומתן.
– לא, מנדל – היא עונה בענין הנסיעה בנחת ובצחוק חן – אין אדם משנה את מקומו לָריק …אין אדם מוכר ה“מחיה” שלו …
ובראותה את פני מנדל מתגעגעים, כפני תינוק שתאוָתו לא נמלאה – תנחמנו:
– אינני אומרת, שנישאר פה לעולם, אך ימים ידברו …כאשר נשׂיא את הילדים …כאשר נזכה לכל הפחות, לבני-בנים, אז, ברצות ה' יתברך, כאשר תצווה …תאמר לנסוע ונסע …
ומנדל יודע שבריינה, אף שאשה היא, יש לה לב חכמה בעניני העולם הזה, והוא נענה לה בענוָה … אוהב הוא את אנגליה, נפשו חשקה בארץ-ישׂראל, אך גם בריינה יקרה לו, ולא ימרה את פיה לעולם …
פעם אחת עוד טרם בא המועד שהגבילה לו בריינה, בא מנדל הביתה עצוב רוח.
– ראי נא, בריינה – אמר – ראי נא! פתקא מהבית-דין של מעלה, מזמינין אותי!
והוא מראה לה שׂער שהפך לבן בזקנו.
– אל תדבּר הבל, מנדל, – ניחמתהו בריינה – אל תדבּר הבל …לך אין ידיעה בענינים כאלה …אבי, עליו השלום, זורקה בו שׂיבה עוד טרם הגיע לחמישים …לך לאורך ימים.
– לנו לאורך ימים – מתקן מנדל בטוב לב.
– ואבי ז"ל – מוסיפה בריינה – חי, לנו לאורך ימים, לכל הפחות עוד עשׂרים שנה …
מנדל מאמין לה, ובכל זאת עודנו נבוך מעט.
– הדורות הולכים ומתמעטים …ונחלשים …הימים ההם היו טובים מאלה!
מנדל מוריד את ראשו, ובריינה מוחה דמעת-עין בסתר …
ומן היום ההוא והלאה החלה בריינה לכלכל את “ישיבת” מנדל ביתר שׂאת ועוז, להאכילו ולהבריאו …עוד ביום המחרת לקחה חצי ליטרא בשׂר יותר מן הנהוג אצלה.
– מה זאת, בריינדלי? – שואל הקצב – מחותנים באו? יהי למזל ולברכה.
ובריינה עונה באנחה?
– לא …אך הדורות מתמעטים, כפי שאומר מנדלי שלי ….
ובשעת הסעודה היא מוספת למנדלי עוד נתח טוב, עוד נתח שמן.
– ואַתּ?
– אני? אני חטפתי מכל הבא בידי בשוק!
פעם בא אל אפה ריח רקיקים מבית שכנתה, שאצל חנותה, וַתּלך וַתּטול ידיה שם וַתּאכל; או אחת מקרובותיה הביאה לה לטעום מאכל חדש, וטעמה יותר מדי …ויש שהיתה על ברית-מילה, אף ששכחה את שם היולדת, ומנדל אמר תחנון היום, ותסעד שם את לבה. סוף כל סוף, היא איננה רעבה! “ואתה אכול, מנדלי …התורה מתשת את הכוח …או כמו שנאמר בפרק: אם אין מקח אין תורה …”
– אם אין קמח, בריינה, קמח כתיב …
– הוא אשר דברתי, החפץ ללמוד תורה עליו לאכול קמח …עליו לאכול לשׂבעה …
ומנדלי לועג לשגיאותיה בשׂחוק מתון – ואוכל …
– ואמנם מה אני עושׂה כל היום? אני יושבת בטלה בחנות (בימות החורף: על קדירת הגחלים), אם יבוא איזה קונה – מוטב, אני מוכרת לו, ואם לאו – לאו. למה לי למלאות כרסי?
ומנדל מצדיק את דברי בריינה בעל-כורחו! הדברים ברורים. הוא עובד: משניות, עין-יעקב, ארנקי של צדקה, והעיקר - התפילה! הלא הוא אחד מן המתפללים באמת ובלב שלם!
ושׂבע-רצון הוא בגורל בריינה אשתו; מה טוב, כי לא ניטל עליה, כעל שאר הנשים, לעבוד עבודת פרך; שהיא חיה חיי מנוחה, השקט ושלוָה; אם יבוא הקונה – מוטב, תמוֹד לו דוחן או אורז, ואם לאו – לאו …ומתוך נחת-רוח הוא אוכל, בעזרת השם, לתאבון …ובשעת אכילה הוא מתפלל בחשאי: יהי רצון, שיהיו לי מן המאכל הזה עצמות, בשׂר ודמים …שאאריך ימים ותקבּל נחת ממני, ושנזכה שנינו להיות באנגליה, ואחר כך בארץ-ישׂראל …ובסוף תפילתו זו הוא מגמגם מעט בלשונו, לפי שסוף כל סוף ארץ-ישׂראל היא קודם המיתה …
ולא רק מאשתו בריינה, כי אם גם מיוצאי חלציו הוא מקבּל נחת. בנו הבכור סמוך כבר על שולחן חותנו בעיר אחרת …ברוך השם – אינו כותב; אות הוא, שלא יחסר לו מאומה …וכל הבאים משם לכאן מביאים ברכת-שלום על צד היותר טוב …אחריו – נער לומד בחדר …בריינה ביקשה לו מלמד ומצאה כהוגן, משלמת היא שׂכר-לימוּד, משגיחה היא עליו מדי יום ביומו.
ובשבתות-הקודש בוחן אותו מנדל בעצמו בלימודים …אינו עושׂה את הבחינה קודם האכילה, כי דבר זה צריך להרחבת הלב, לרצון שלם, וקודם האכילה והרצון אינו שלם כל צרכו; ועל-כן הוא בוחן אחרי הסעודה. והמלמד שואל, והבן עונה, ומנדלי מתנמנם, ומקיץ בשעה שהמלמד נושׂא את הכוס וקורא: לחיים!
ישנן עוד שלוש בנות, בנות צעירות לימים, משׂחקות עוד באבנים ועצמות, הן גם כן נערות טובות ויפות; מבטן אמן יצאו יפות וטובות, תמימות וצנועות …תמיד הן נקיות ומרוחצות, הבגדים שלמים …אין קרע, אין סדק, אין גם רבב!
–– יוצאי חלצי המה! – חושב מנדל בגאון – דומים הם ממש אלי …
כי גם מנדל אינו נושׂא בגדים מטולאים …גם על בגדיו אין רבב …והוא מברך את שמו הגדול על מזלה של בריינה, שאין לה צער גדול בנים ושברון הלב, כיתר הנשים …הילדים לא ירעימוה ולא יכעיסוה …והם כולם בעלי-דרך-ארץ, ונזהרים מאד בכבוד-אב …מנדל מצווה, למשל, להביא לו מעט מים. “מעט מים בשביל אבא” – חוזרת בריינה על דבריו, כדרכה, והבת משליכה כהרף-עין את כל שעשועיה ומביאה מים. מנדל הולך הביתה; בקרבו אל הדלת הוא שומע קולות הילדים, הם צוחקים, מצפצפים ומרננים, אך הנה פתח את הדלת, בריינה אומרת: ברוך הבא! אבא בא! וכרגע הושלך הס, אין קול ואין קשב!
יהי שם ה' מבורך! מציעים לפניו שידוך הגון בשביל הבן השני. לכאורה שידוך טוב מאד, ובריינה חפצה לנסוע כדי לראות את הכלה; תסע לה, אם היא רוצה. היא אומרת לנסוע בימי סגירת החנות; תסע בזמן שתרצה …בריינה תחי' נוסעת אך ד' פעמים בשנה לעיר הפלך, ואינה נוסעת לשם תענוג, כי אם לקנות ולהביא סחורה, והיא שבה תמיד עייפה ויגעה מרוב עבודה וטלטול הדרך; תסע פעם אחת לשם נחת … יכירו שם את אשתו! את אשת ר' מנדל!
הוא בעצמו יסע, אם ירצה השם, אל התנאים, ואולי אך אל החתונה …עתה תסע היא …ובריינה מוצלחת היא לשידוּכים. גם את הכלה של הבן הראשון ראתה היא והשידוּך עלה יפה; תסע בריינה, הוא מוחל על זכותו …עוד יסע גם הוא …זמן לכל חפץ, ועת לכל נסיעה …
וברצות ה' דרכי איש, יאציל לו ברכה שלימה באמת. עברו עוד שנים, וגם הבן השני סמוך על שולחן חותנו …מנדל לא ראה גם מעט עמל במשך כל הזמן ההוא …שנתו לא נדדה אף לילה אחד, ולא הפסיק אף פרק משניות אחד, ואך ממחרת יום החופה חש בראשו מעט …ולב מנדלי מלא תקוָה, אך שלוש בנות עליו להשׂיא לגברים, ואחר-כך ימכור את המחיה לאחר, ישׂכור עגלה ומרוּוַחת, מלאה תבן אנגלי אמיתי, חלוּל ורך …ויסעו …
אך מחשבה אחת גוזלת את מנוחתו; מרגיש הוא לפעמים, כי תכבד עליו הנשימה …וגם רגליו אינן בקן-הבריאה …לפעמים יתאונן על זה גם באזני בריינה, אך היא יודעת לנחמהו, לדבּר על לבו …באין ברירה תמזוג לו איזו כוס להשיב נפשו.
– בטח בה' – אומרת בריינה – וימלא לך עוד את כל משאלותיך …
ומי יודע אם לא נמלאו כל משאלות לב מנדל כתוּמן, לולא קרה המקרה.
פעם אחת, ומנדל יושב בבית-המדרש והוגה באין-יעקב שלו, מתנמנם ולומד, מתנמנם ולומד, כדרכו, והנה קול צעקה עולה באזניו; לכאורה נדמה לו שהקול קול בתו, אך הדבר לא יתכן! מה תעשׂה בת ר' מנדל בחצך בית-המדרש? ולמה תצעק? הלא בת-דרך-ארץ-היא, כלה, ולא תרים קול צעקה …
אך הצעקה מתגברת, והבכי הולך וקרב ומתנשׂא על המעלות.
והקול נכּר יותר ויותר כקול בתו, אף-על-פי שהדבר אי-אפשר …מנדלי בא מעט במבוכה, וכדרכו, במעמד מבוכה קלה, לקח מעט טבּק מקופסתו אל אפו להריח; אך טרם הספיק למלא את נחיריו, וכבר בתו מושכת את כנף בגדו וקוראת בקול גדול וחזק:
– אבא, אבא – אמא התעלפה! …נפלה והיא מוטלת ואין בא נשמה, חס ושלום …
וטרם הבין מנדל את הבשׂורה הרעה, טרם חש, טשׂ וידא הביתה, ובריינה לא היתה עוד בין החיים …
וביום אחד, ביום ההוא, הפך ר' מנדל כולו לבן, רגליו בצקות באמת, ונשמת אפו כבדה כבדה מאד!
לא עלתה על דעתו, כי בריינה לא תלווה אותו …
ומדוע עזבה אותו לאנחות? אשה לבעל כמוהו, אם לבנים כיוצאי חלציו …חיי נחת כאלה …
ה' יודע!
גלמוד
מאתיצחק ליבוש פרץ
שש נשים היו לו לסנדר (מעצמו מובן, זו אחר זו), ועוד הפעם גלמוד הוא ומבקש לשאת אשה שביעית.
את אשתו הראשונה כמעט שאינו זוכר כלל.
פעם אחת הביא לו אביו ר' פתחיה, עליו השלום, שעון של זהב, ואולי רק של כסף …כעבור איזה זמן עמד מתחת החופה (זוכר הוא את דקירות המחטים של בני-גילו), ואחרי כן אכל מרק-זהב, והשתומם כי אין זהב במרק על עיקר. את תואר פני אשתו הראשונה לא יוכל להעלות על זכרונו בשום אופן. זוכר הוא רק שׂמלה מוקפת זר של כסף, מטפחת בעלת צבעים שונים, ועגילים משני עבר המטפחת, ואת הפנים שבין העגילים לא יזכור… ובכל זאת אי אפשר לו לחשוב, שהיתה לו אשה בלי פנים.
אבל זוכר הוא, כי כמה ירחים (שנים או שלושה) קודם החופה הראשונה היה לבר-מצוָה, ושביום ההוא נשבע לאביו, במצוָתו בפני הנאספים, בשבועה חמורה ובתקיעת-כף, שלא ילמד אחרי כן אל דרכי חותנו, שעל שולחנו יהיה סמוך אחרי החתונה, ולא יסע אף פעם אחת לקוצק; לא יעבור לעולם זמן קריאת-שמע ולא יתפלל בעל-פה, כי אם בכוָנה מן הסדור “אורח חיים” או כיוצא בו.
אביו היה נוסע לבּלז, ואך אתו לבּלז עלה לרגל…
ולמה התחתן עם חסיד מקוצק? פליאה היא…
עוד זוכר הוא, כי רב העיר, גם כן חסד בּלוּי, ניגש אליו וַיצבוט את לחיו לאות חבּה ותהילה בעד הדרשה, שדרש ביום ההוא, ובעודנו מחזיק את לחיו בין אצבעותיו אמר: “תורה לחוד וחסידות לחוד; תורה היא ענין יפה מאד, אך בלי חסידות אינה מצלת, על פי הרוב מדינה של גיהנום… והא ראיה, הגאון מוילנא… (ז"ל – הוסיף כאילו כפאו שד), הלא הוא היה עוקר הרים ממש, ובכל זאת… איני אומר שהוא, חס ושלום, בגיהנום… הוא בגן-עדן, אבל במדרגה שפלה מאד… יושב הוא בפרוזדור הגן-עדן ולומד גמרא, גמרא ולא יותר, והוא רואה בשברון הלב ממש, איך שאנשים פשוטים, שלא קראו ולא שנו וידעו “עברי” בדוחק, מדלגים עליו ישר אל הגן-עדן… כי באמת ראשית חכמה – יִראָה, ואחריתה כוָנה, ועל כולם הבטחון בהשי”ת ובצדיק עושׂה רצונו… דוקא עושׂה רצונו, ולא בצדיק אחד, צדיק מדומה כמו…"
יותר איננו זוכר, כי הלחי כאבה מאד, אך לפי המסקנה יצא לו מדברי הרב, כי טוב לאכול נבלות וטרפות מלנסוע אף פעם אחת לקוצק, כי “באיה לא ישובון”, או מלעבור זמן קריאת שמע, מ“לחטוף את התפילה באיזה בעל-עגלה…” סוף כל אלה לגיהנום.
ומיד אחרי החתונה נפתחו לו שערי הגיהנום בעולם הזה! כמעט שהיה גוֹוע ברעב כל יום ויום… הוא היה משלים את תפילתו בבוקר בבוקר, ובבית חותנו היו אוכלים פת שחרית בחצות או כחצות היום… הוא הסכין לקיים “בערב תאכלו בשׂר”, ובבית חותנו אכלו פת-ערבית בחצות או כחצות הלילה, בשעה שהוא ישן על הספסל מרוב ליאות…
אך במקום תורה שם חוכמה – האברך התחיל לגנוב כל דבר מאכל, לחטף בשׂר מן הקדירה שעל האח, לגנוב כסף ולקנות אוכל… חותנו חקר ודרש וימצא כפעם בפעם את עווֹנו וילקנו, וחותנתו הוסיפה משלה, במרדה, במטאטא, ובכל הבא בידה ובצפורניה…
אינו זוכר כמה ימי עמל בילה אצל חותנו, אך פעם אחת קצרה נפשו ברעבונו ובמכותיו אשר הכוהו וַיברח בלילה.
אז רדפו אחריו; הדביקוהו… וחותנו היה בראש הדופקים:
– בן בליעל! – קרא – אשתך מקשה לילד ואתה בורח…
והוא נבעת והשתומם: האומנם? ומאום לא הוגד לו…
ביום השלישי מתה אשתו בלדתה… מאד מאד דאב לבו למקרה הזה, אך לבכּותה לא היה פנאי, כי תיכף אחרי ההלוָיה חטף חותנו את הספודי"ק היקר מעל ראשו, גזל ממנו את השעון, הפשיט מעליו את אדרתו וידחפנו החוצה…
זוכר הוא כי שב הביתה, בית אביו, בעזרת חסידי בּלז.
אז מלאו לו י“ד שנים ועד ט”ז ישב בבית אביו…
ואביו, בשומעו את הנעשׂה לבנו, עזב את כל עסקיו (סרסור של תבואות היה ר' פתחיה, ולעתים רחוקות שלח ידו גם בצמר) והלך להתדיין עם המחותן, התובע הולך אחר הנתבע… ונשאר לפרנסת הבית אך “מעמד” האֵם… מן המעמד היה צריך לשלוח פעם בפעם מעט כסף גם להאב, אשר שׂכר פעם בפעם רבנים אחרים, בוררים אחרים, כי כפי שכתב, נדר שלא ינוח ולא ישקוט עד אשר “יתלוש את כל שׂערות החזיר”…
התלישה, כפי הנראה, לא עלתה יפה, כי בשוב אביו כפעם בפעם הביתה, היתה ראשית מלאכתו להתגולל על הבן.
– רק נבלה כמוך תגורש באופן כזה!
ומאז החלו מכות בבית האב. ואם ביקשה האם להצילו מידו – נכונו לו, בצאת אמו גם שבטים…
ורוח שאף רק אז, כאשר עמד שנית תחת החופה עם בת חסיד מבּלז… ואז התפלל בלבו עמוק: רבונו של עולם, יעלה נא הזיווג הזה יפה… תאריך ימים… לא תקשה בלדתה… ואם חפץ אתה ליסרני על חטאי, יהי רצון מלפניך רבונו של עולם, שתהי אשתי עקרה…
יודע הוא כי עיקר אסונו היתה מיתת אשתו… לולא האסון הזה, כי אז התגבר על כל המניעות והמכשולים; שלוש שנים, שהיה לו להיות סמוך על שולחן חותנו, לא נצח נצחים הן, ואולי לא היה עומד עתה תחת החופה, כי אם שב עם אשתו אל אביו… ולא ברגל, כאשר שב אז בימי הקור, כי אם בעגלה… ובעלות זכר הקור על לבבו, רחפו כל עצמותיו; ובענוֹתו אחרי המקריא: הרי אַתּ… קרא עוד הפעם בלבבו: רבונו של עולם, לצאת ידי כל הספיקות – תהי נא אשתי עקרה.
הוא פתח פה לשׂטן; בשעה רעה התפלל!
היא היתה (לפי דבריו) אשה נאה! אפשר היה לחיות אתה, כלומר: עמה… וגם מזג טוב היה לה, ואפשר לאמור, שהיתה עליזה ושׂמחה, כצפּוֹר, ממש כאותה הצפּוֹר שעל האילן… מעט צחוק של חן, מעשׂה נערות, איזו הלצה…
“חותני היה מקפיד על זה, אולם אנוכי, מודה ומתוַדה אני, שהיתה לי הנאה מזה… איני אוהב את העצבות, אין זה מטבעי. ובאמת היה אור זרוע מזיו פניה על כל סביבה… אתם אינכם יודעים – אשה טובה שׂמחה בעצמה ומשׂמחת את בעלה ואת כל הבית”.
אך מה בצע, וה' סגר את רחמה…
ואפשר, שבכל זאת לא היה מגרש אותה, לפי שממש נקשרה נפשו בנפשה, וקשה היה לו מאד להפרד ממנה… ולא ממנה, כי אשה היא אשה ולא יותר, אך משׂמחתה, מבת-הצחוק שלה, שהיתה מחממת את כל איבריו…
"את המלחמה החלה אמי, בהמטירה עלי את מכתביה, המון מכתבים מרים ורעים… נכד היה דרוש לה… נכד… ובאמת צדקה היא ממני: בן יחיד הייתי, בן יחיד! וכל מכתב היה שרוי בדמעות, רטוב מבכי… אבי חדל מלכתוב לגמרי, אך התאונן עליו באזניו, באזני הרבי; ובפרוש אמר, שאני עוכר ישׂראל… אבל גם היא בעצמה אשמה מעט בדבר… כי כאשר החל מרוץ המכתבים נשתנו פניה לרעה, ושבתה השׂמחה במעוני. בפני לא בכתה, אך לרגעים התבוננה בי וַתּנס, וכל פעם בשובה, היו עיניה אדומות, אדומות מאד…
וגרתי אצל חותני, בביתו, והנדן היה מושלש, והשלישית האחת בידי, והשניה עודנה ביד חותני, כי לא חפץ למסרה לי, אך הברית, אמר, מאשרת את החופה. והתעבּר בי אבי על הדבר הזה… אך ללא הועיל… ובמשך ימים מועטים נהפכו פניה לירקון ונשאר ממנה אך חצי הגוף…"
בעיניו דמעות.
“ומה יכולתי לעשׂות? הרבי ציוָה, גם חותני הסכים… בעל כורחו הסכים, ואבי בא וצווה עלי במפגיע…”
––––––––
בין כה וכה והמסחר בכלל ירד פלאים. אביו התרושש מאד, וגם מעט הכסף שנשאר לו מהנדוניא אזל, וַיהי סנדר למלמד, קיימא לן, אי-אפשר שיתקיים בלי “רבנית”…
שש שנים היה מלמד תינוקות וילדים גדולים, ובמשך הזמן ההוא היו לו שלוש נשים. אחת גירש הוא, ושתים גירשו אותו… האחת היתה טפשית, טפשית פשוטה, השדכן הונה אותו, רימה אותו בלי חמלה, בלי “יהדות”… אמר לו שהיא אלמנה, והיא היתה, כפי שנודע אחר-כך, גרושה משני בעלים, זה אחר זה; אמר לו, שיש לה ילד אחד, היא הביאה ביום הראשון אחד, ביום השני שני, וכן להלן, עד תום כל החמישה שהיו לה… ואמנם בנים היו לה יותר, כי היתה יולדת שנים ושלושה בבת אחת, את מרביתם – ה' נתן וה' לקח.
וקריעת ים-סוף היו לו הגירושין. אי אפשר לשהות עמה תחת גג אחד ואי אפשר לגרשה. – טפשית, רחמנא ליצלן! ואך לב יודע מרת נפשו… השכנים – מה איכפת להם? – צוחקים… ויקח לו אשה אחרת… למאי נפקא מיניה? אשה היא אשה, “ביתו – זו אשתו”, ואשתו – זו ביתו. אך לא בית היה לו, כי אם גיהנום… ולא יכול גם למלא חובתו לתלמידיו באמונה…
“כל היום היה מוטל עלי להשגיח עליה ועל בניה… היא בעצמה היתה גולם, ואני מוכרח הייתי לצוות על הכול. אמרתי: קומי, וַתּקם; התלבשי, וַתּתלבש; הבעירי אש, וַתַּבער; בשלי קטניות, בשלי תפוחי אדמה”…
והיא מילאה אחרי דבריו, אך היא בעצמה, כלומר – מעצמה, לא ידעה לעשׂות מאומה…
"ונקל לשער, כי אבּדתי את חצי התלמידים… צריך הייתי לצוות עליה, ללכת תחתה אל השוק ולקנות מיני מאכל, להלביש את הילדים, ולא את שלי, כי אם ילדי זרים!… גולם כזה לא ראיתי מימי! כמדומה לי, שהיתה גולם ממש, בלי שום נשמה, בלי שמץ נשמה… יכנס הרוח באבי השדכן! הוא תלה את הרחיים בצוָארי… על אודות האשה בעצמה ספר מעט, כלאחר יד, אנכי בושתי לשאול, וגם לא יכולתי לשאול. – אשה היא אשה, אך תמיד תקע באזני, שיש לה חמש מאות רובּל כסף… חמש מאות רובל כסף… אחרי כן נודע הדבר, כי יש לה רק כשתי מאות ושבעים, מעט יותר או פחות מזה, וכי את הכסף לקחה מבעליה בעד הגיטין שקבלה ברצון… את כותונתם פשטו ונתנו לה… וגם הכסף הזה לא היה בידי, כי אם ביד אחד מדודיה, והא גבר אלים: נותן שלוש עשׂרה למאה ובצמצום…
אז אמרתי: בא קצי… אני דובר אליה והיא איננה משיבה, אני דובר שנית, שלישית, והיא כאבן דומם! היא מבינה אך את הצווּי הפשוט ואך בנוגע להלבשה ולאכילה, ולא יותר: השאר אינו נכנס באזניה כלל… ואם ארים קולי ואצעק, תשתולל עלי; ואם אברח מפניה, תתגולל על ילדיה ותכה אותם… והצאן האלה מה חטאו?
פעם אחת כעסתי והשלכתי עליה פמוט, עד היום הזה אני מתחרט על זה, כי באמת לא בה האשמה, שנוצרה גולם… אך מאי דהוָה הוָה; באתי לידי כעס והשלכתי… וגם זה ללא הועיל, כי היתה גולם ממש… הלא הובילו אותה אל רופאים ולצדיקים, להבדיל, ולא היה מושיע!"
וסנדר מבין את הדבר בתכלית הפשטות, החובש, למשל, יוכל לרפאות שבר יד או רגל, אך מה יעשׂה הרופא, אם אין יד או רגל כלל? אז שוא תשועת רופא. כן, להבדיל, הרבי רופא נפשות, אב אם הוא, כביכול, שכח לפחת בה נשמת אדם, ונשארה לה אך הנפש הבהמית, מה יעשׂה הרבי!
"וכמה צרות צרורות עברו עלי עד שהצלחתי לגרשה… רבנים רבים אמרו, שאין לה דעה צלולה לקבל גט… שוטים! לוּ היתה לה דעת צלולה, כלום חפצתי לגרשה! אבל גם אחרי אשר נמצא רב אחד שהתיר לגרשה, עברו כשישה חדשים עד שהצליח בידנו ללמדה לענות על כל השאלות בשעת סידור הגט….
ואחרי שלמדה – שכחה לגמרי מה שלמדה, ובשעת סידוּר הגט עמדה בלי נוע… לאושרי היתה להרב ההוא רבנית אשת-חיל, אשה חכמה עטרת בעלה… היא עמדה מרחוק בפתח, וכשהניעה בראשה: הן, ענתה זוגתי הן, וכן כל מה שהיה צריך לה לאמור"…
אך השתים האחרות, כנ"ל גירשו אותו.
האחת לא יכלה נשׂוא את זקנו המדובלל והמסובך… זקן כזה היא שׂונאת…
"ומה לי לעשׂות, אם זקני מסובך? אני מבאר לה, כי הזקן הוא דבר שבקדושה, שתלויים בו שישה לאוין, כי יהודים כשרים נשבעים בזקנם כבנקיטת חפץ, אך היא באחת, כי זקני מעורר בה גועל נפש, שהיא מחזרת את מאכלה כשהיא רואה אותו, מחזרת את החלב, שינקה משדי אמה.
– ומה אוכל לעשׂות בזקני?
– לך לעזאזל עם זקנך יחד! גרשני!
ואני התעקשתי; לאו, אמרתי, לאו! לא מפני שחשקתי בה, חס ושלום! לא היה במה לחשוק, אך כבר קצתי בחיי מפני הגיטין והחתונות. היה לי פנאי לזה? לגרש ולהשתדך שנית… בזעת אפי הצלחתי לאסוף מתי מספר תלמידים, ועוד הפעם עינוּּיי הגט! ואני הייתי אז בעיר בלי נהר, או היה נהר בלי שם, איני זוכר עוד, ונחוץ היה לנסוע כמה פרסאות להתגרש… וכי זה עסק בשביל מלמד? והיא צועקת מן הבוקר ועד הערב: גט! גרשני, תן לי גט! אינה ישנה, אינה אוכלת, אינה מבשלת, כי אם צועקת… אני מתחנן לפניה: חכי עד כלות הזמן! חפצתי לחתום לה בחרם, כי בסוף הזמן אתן לה גט, והיא איננה שומעת…
גמרתי בלבי – שתיקה יפה כנגד הנשים! נשׂאתי בשׂרי בשינַי והחשיתי. עבר יום, יומים, שבוע תמים, והיא איננה חודלת מלצעוק: גט! גט! שותה היא מעט מים, כי נחר גרונה, וקוראת: גט! עוד מים וצועקת: גרשני… אי אפשר להתיישב, אי אפשר ללמוד, ותלמידי הרעים יושבים וצוחקים ומשתוללים!… כמה פעמים ביקשה לגשת אלי ולתלוש פאותי, אך די היה לי להסב אליה את פני, את זקני, ותרפנינה ידיה…
ושמא תאמר איסטניסטית היתה, ובבית אביה ראתה אך אנשים יפים? בת קצב היתה, בת קצב שבקצבים! ואלמנה, מבעלה החייט! אחרי רוב עמל ותלאה הרשו לי בעלי-הבתים ללמד את בניהם בבית-המדרש. אמרתי: נצלתי; אך אין עצה ותחבולה כנגד אשה רעה. אל בית-המדרש באה וצעקה: גט, תן לי גט! גרשני!
ובשבת הבאה עכבה את הקריאה…
החילותי ללמד בבתי האבות, בית איש שבועו, כי נכמרו עלי רחמי בעלי-הבתים; אך מאשה רעה אין מציל… היא חדלה להיטהר!
ובעל כרחי גירשתיה!
ואין לי מזל לנשים. גם השניה שגירשה אותי היתה מין שוטה… כל מום נפל בגורלי… יש מצליחים בכול, וגם בנשים… אדם לוקח לא אשה וחי עמה, ומחיה זרע, ומגדל בנים לתורה, לחופה ולמעשׂים טובים, ובגורלי נפל להתגלגל ולנפול מדחי אל דחי…
ומה אומַר וַאדבּר, האשה הזאת היתה באמת רעה ממוות… דוגמתה לא תמצא בכל העולם! הכול מידי פייטל השדכן, ימח שמו, עוד לא קם עוכר ישׂראל כמוהו!… ועודנו מתנצל ומצטדק: מה אני אשם, אומר הוא, אני רואה אשה פנויה ומשדך אותה לאיש, כלום אני יודע מה שבתוכה? התחת אלהים אני לדעת דברים שבלב? מאין לי לדעת, כי זקנך יעורר בה גועל נפש? בעיני זקנך מוצא חן… הזקנים של כל בני ישׂראל מוצאים חן בעיני, ובזמן שהצטדק הביאני שנית במצולה, בטיט היוון הטביעני… אילמת מסר לי, פשוטו כמשמעו – אילמת… תיכף אחרי החתונה אמרתי: טוב מאד, אשה בלי לשון, יהי חלק עם כל הצדיקים… כצפיחית בדבש! יש אשה ואין קללה ואין פוצה פה!… אולם גם היא היתה בת פחותים וחדלי-אישי… גם בעיניה לא מצאתי חן!… לדבר לא יכלה, וממחרת היום החלה לתקוע שופר – קול כזה היה לה! וַתּתקע, וַתּהמה כדוב! בלי לשון, בלי חתּוך הדיבור אך – תקיעה, שברים, תרועה… ובמה לא מצאתי חן בעיניה, לא יכולתי להבין ואינני יודע עד היום… אך תקוֹע תקעה!
וכאשר לא הועילו התקיעות, הראתה את נחת צפורניה… וַתּגרשני…
לא במהרה, אך כאשר נפלה מכעס על הרצפה ותהמה, וַתּילל, וַתּפרפר בידים ורגלים כחולה-נופל, אמרתי: די! וַאתן לה גט.
ועוד אחת – מתה עלי… . אותו פייטל הרשע התעלל בי וַימכור לי בגד שעה אחת לפני הקרע! מוּכּת שחפת נתן לי, רוקקת דם… כחושה ורזה… והיא לא בקשה ממני מאומה, היא היתה אשה כשרה וצנועה, היא הביטה אלי אך במעט אימה, במעט מזער אימה, אבל עשׂתה רצון בעלה עוד טרם יצא הגה מפי… אבל, מה בצע… שעה לפני הקרע… וכמה כסף בזבזתי עליה! חמישים שקל, שלקחתי מאתה, ועוד – כל מה שלקחתי מהשתים הראשונות… עד פרוטה אחרונה… “גברא קטילא” נתן לי!
ופייטל עודנו מצטדק: מה אני אשם? אשה וחמישים שקל לא יכולתי לתת לך, כבר יצא לך שם רע בין הנשים… אז אמרתי: אשה לא תהיה לו, אך ירושה יקח, וכשיתעשר ויתאלמן, יגמור בשידוכים! ומי ציוָה לך לבזבז עליה מעות…?
ומוכרח הייתי לדון אותו לכף זכות… הוא החל לפתות אותי עוד הפעם, עוד איזו ירושה… אך אל תבזבז, אמר, אל תניח מעותיך על קרן הצבי… ומי יודע עד היכן היה הדבר מגיע לולא מת פייטל בעצמו… לנו לאורך ימים…
ועתה הרי כבן שמונים שנה… ובכל זאת, האמת נתנה להאמר, אם יזדמן לי שידוך הגון…
אבל אינני מקווה עוד. הכּוֹל ירד פלאים; המסחר ירד פלאים, המלמדות ירדה פלאים, וגם השדכנים!… שדכנים כפייטל עוד אינם… אין להם כוח הדבּור, אין להם לעצמם הבטחון…
אתם צוחקים? כמדומה לכם, שטוב לו לאיש זקן כמוני לחיות לבדו… גלמוד… בלי אשה, בלי בנים…
אל יארע כזאת לשום איש יהודי… אף לא לפושע ישׂראל"
הישיש כילה את ספּורו, ושׂפתיו עודן רועדות: גלמוד, גלמוד…
נגוּן חדש
מאתיצחק ליבוש פרץ
נתקע בשופר, הזדעזע העם, וַיִשמע קול אדיר וחזק, קול המון: לשנה הבאה בירושלים!
“החברה הלבנה” כבר חטפה מן השולחן את השעוָה, אשר נטפה מן הנרות, אצל העמוד כבר עומד חזן-של-חול ומתפלל תפלת ערבית-של-חול בניגון-של-חול.
המתפללים כילו את תפילתם, תפילת-חול בחפזון. הטלית והקיט"ל הוסרו, כבר נועלים את המגפים – כולם אצים, כי לבנה יפה מחכה להם בחוץ …
ואין להם פנאי להתבונן אל איש צעיר לימים חיוור-פנים, הסובב בבית-המדרש אנה ואנה ומוליך אחריו ילד חסר-אונים ולבן-פנים ממנו …הוא סובב עוד הפעם, אך אין רואהו …האחד עסוק תחת הספסל, בבקשו את נעליו, השני החליף ערדלו בשל אחר, וזה מצא את מצנפתו נכתמה בחלב, וכולם רעבים, ולכולם מחכה הלבנה להתקדש.
– נשוב נא הביתה, אבא – מתחנן הילד.
– עוד פעם אחת נסוב – עונה האב – עוד נעבור על פני הדוד …
ובין כך זע הגל – ה“קדיש” האחרון, ה“אמן” האחרון – והגל נשׂא אתו את הצעיר ואת בנו.
בחצר בית-הכנסת עמדו הגברים נוכח פני לבנה יפה ונהדרה, אך בצדי החוצות כבר נהרו הביתה שורות שורות של נשים, לבושות כלי לבן …בלכתן חושבות הן כמה נשים התעלפו ביום הקדוש הזה, יותר או מעט מדאשתקד …מבקרות הן או מהללות את החזן ואת משורריו; וגם איזה תחינות חדשות, שהובאו מליטא, נותנות להן ענין לענות בו …כל בית ובית מקבל לתוכו שתים ושלוש נשים, ושאר הכתמים הארוכים והלבנים מתנועעים הלאה והלאה ….
– – – – – –
בין המרקדים כנגד הלבנה בחצר בית-הכנסת הולך אנה ואנה הצעיר החיוור …קוראים אליו “שלום עליכם”, והוא עונה: “עליכם שלום” …אך קולו נמוך, ופניו הולכים וחשכים מרגע לרגע … המקדשים את הלבנה התפזרו ונמוגו כצללים.
– ואיש לא אסף אותנו הביתה – רועדות שׂפתיו – מה לעשׂות? גם זו לטובה! לא אפשוט יד לראשית השנה, תיכף במוצאי היום הקדוש …
הילד חושב כי אביו מתפלל, ואוחז בכנף בגדו, ומושכו לאט, בהתחננו:
– אבא, כלה תפילתך ונלך – וקולו רך מדמעות.
– שוטה, ילד שוטה, – עונה האב – למה אתה ממהר הביתה?
– רעב אני, רעב מאד.
והאב עונה בהלצה מַסתרת כאב:
– פשיטא, בוַדאי אתה רעב, מאי קא משמע לן? וכי יכולתי לחשוב, כי צמת מעת לעת ואתה שׂבע?
– אבא, הביתה! – מפציר בו הילד.
רגעים עמד האב נלחם בנפשו.
– שמע נא, בני – ענה אחרי כן בשׂפה רפה מאד – שמע נא, דוד’ל, גם בבית אין מה לאכול …
– גם לחם אין?
– גם לחם אין …לא כזית ולא כעדשה …
הילד מַשמים. והאב מעודדו:
– דוד’ל הגידה נא לי, דוד’ל, היודע אתה מה היה היום?
הילד בוכה בלאט.
– היום, – עונה האב בעדו, – היום היה יום קדוש, יום כפּורים – היודע אתה פירוש המלין?
– כן …
– ומה שׂינו היום, דוד’ל, הגד נא לי, מה עשׂינו?
– התפללנו …
– טוב מאד …שׂפתים תישק …אבל הגד נא לי: אנחנו התפללנו – ומה עשׂה הקב"ה?
– …מחל את כל עווֹנותינו …
–ומה אתה חושב דוד’ל, אם הקב"ה מחל על כל עווֹנותינו, האם עלינו להתאבל או לשׂמוח?
– לשׂמוח – ענה הנער בבכי גדול.
– טוב דבּרת …עלינו לשׂמוח …והתזכור עוד דוד’ל את הניגון החדש, אשר שרנו במוצאי יום כפּורים העבר, כשאמך, עליה השלום, היתה עוד אתנו בחיים …העודך זוכר את הניגון?
– לא …
– אני אזכירך …ואתה תעזור לי …
…ותשמע הלבנה הצעירה ניגון חדש, לא “סיני” ולא “ווֹליך” אך ניגון זה, קורע סגוֹר לב.
והאב מזמר, והנער מושך אחריו ….
פטירת המנגן
מאתיצחק ליבוש פרץ
במיטה – גל של עצמות. גל של עצמות, מכוסה עור צהוב ויבש; מיכל הכלי-זמר הולך למות. סמוך אל מיטתו יושת על ארגז מירל אשתו, ועפעפיה תפוחים מבכי. בחדר הצר מפוזרים שמונת בני החולה, כולם כלי-זמר.
דומיה נוראה, ועל פני הדומיה מתנשׂאת ונופלת נשימת החולה.
אין דוֹבר דבר, כבר הכּוֹל נדבר, הכּוֹל ידוע לכּוֹל. הרופא אמר נואש, המומחה מן “ההקדש” ציוָה לכתוב ג' פ“אין; עזבון לא יהיה, תכריכים ואחוזת קבר יתן הקהל, הנושׂאים יתנו משקה מצדם … הכּוֹל סבור ומקובל, אך אחת היא מירל, אשר לא תאבה להכּנע. זה עתה שבה מבית-העלמין, ששם מדדה את קברי כל הצדיקים והישרים. בדרך סרה אל בית-הכנסת ובפעם השמינית הרעישה את ארון-הקודש, עד כי נעו הכתלים …וגם עתה, אך שבה אליה רוחה, המה תהמה …היא עומדת על דעתה, כי האב מת בעווֹן בניו; כי סרו בניו מדרך הטוב והישר, עושׂים הם מה שלבם חפץ; ועל כן התאנף הקב”ה במקהלה ולוקח את העטרה מעל ראשה. עתה יושבת משׂושׂ כל החתונות, לא יהיה שום תענוג בבית איש יהודי …האב אובד, והבנים הסוררים ילכו איש לעברו, איש אחרי תאוָתו …
אף חסדי ה' לא תמו, רחמיו מרובים; צריך רק לעודד, לצעוק, להתפלל ברעש, לעמוד על הנפש …והם, הסוררים המגושמים עומדים כפסלי אבן …אין לב להם, ואין רחמים, ואין דעת … הולכים בוַדאי גם היום בלי ציצית, בלי ספק חטפו גם היום את התפילה פחז כמים …הוי …לולא עווֹנותיהם המעכבים, כי אז בלי ספק, עמַל דודה השוחט, נשמתו עדן, לא עלה בתוהו …היא יודעת שהוא עמֵל בעדה, היא יודעת, שהוא עושׂה, דמה שיכול לעשׂות …עשׂרה קבין של דמעות שפכה על קברו, והוא, אם בחייו לא השיב פניה ריקם מעולם, במותו –על אחת כמה וכמה ….
– אך החטאים, חטאת הבנים – תיליל מירי בקול – היא המעכבת, ועל-כן עמלו של דודה לריק …נוסעים הם למשתה נכרים …אוכלים שם פת עכו“ם בחמאה של עכו”ם, ומי יודע מה הם עושׂים עוד …הציציות פסולות, ואולי גם בלי ארבע-כנפות על עיקר …רבונו של עולם, רבונו של עולם!
הבנים מחשים ומורידים לארץ ראשיהם.
– בנים, בנים – עוד לא ננעלו שערי דמעות, שערי תפילה …אללי לנו, בנים – בנים!
וקול החולה נשמע בחיִל:
– מירל, הרפי! מירל הסי! כלו כל הקצין …כבר עבר מועד, מירל, אני אומר לך בתום לב – הרפי, אני רוצה למות …
מירל קפצה ממקומה בכעס:
– השומעים אתם? הוא רוצה למות! ואני? מדוע לא תשאלו אותי, אם אני רוצה שתמות? לי אין כל דעת? ואני אומרת לך, שאני לא אתן לך למות! בעל-כורחך תחיה, בעל-כורחך …את כל לבי אקרע בתפילתי, בשארית כוחי אזעק ואשוע, ולא אתן לבוא לידי יציאת-נשמה!
נכּר היה בפני מירל, כי פצעים נושנים שבו ונפתחו; פצעים שלא נרפאו מעולם, ואך קרום של שכחה נקרם עליהם …
– אני לא אתן, גם לי יש דעה, אני אשתך ולא אחרת!
– מירל, הרפי, – מוסיף הגוסס להתחנן – וכי מעט היינו מריבים, וממררים את חיינו עד היום? דיינו! נשתוק על כל פנים רגע קודם המיתה … כן, כן, מירל …דיינו!אני אשמתי, אַתּ חטאת, שנינו עשׂינו שלא כהוגן, לא עת עתה להתחשב, נשתוק נא! המוות הקר עולה לאט-לאט מקצה אצבעותי למעלה, וכאשר יגע בלב – ואיננו! אל תילילי, מירל …אם כן הוא – כך צריך להיות.
מירל קופצת עוד הפעם ממקומה:
– כן, רואה אני, חפץ אתה למות; חפץ אתה להפטר ממני! זה שנים רבות אתה חפץ להפטר ממני, פּאשַׁע השחורה מחכה שם לבואך …אוי לי ואבוי לנפשי, לחיי ולשנותי …גם עתה, רגע לפני מותו, אינו חוזר בתשובה …פּאשַׁע ימח שמה, פּאשַׁע!
– לא פּאשַׁע האחת, – עונה החולה בלצון מר – רבות פּאשַׁעוֹת היו, שחורות, גם לבנות, גם ירוקות …אך להפטר ממך, מירל לא חפצתי מעודי – שקר הדבר! – החטא הוא בפני עצמו, והאשה בפני עצמה …החטא אינו נוגע כלל אליך, כי אם אל הנגינה …את אשתי … ופּאשַׁע היתה החטא, החטא של הנגינה, ולא יותר …והלא אַתּ זוכרת –כרוך הייתי אחרי פּאשַׁע, אך כאשר הוציאה עליך דבּה – הכיתיה בחוץ! הלא את זוכרת!
החולה נאנח והוסיף:
– שמעי בקולי, מירל, והחרישי …הבעל ואשתו לחוד, החטא לחוד, והנגינה לחוד …וגם אם תפרדין זה מזה, גם אז, כמדומה לי, מושך הלב ודואב …האמיני לי, מירל – אף כי חפץ אני למות, צר לי להפּרד ממך, מירל …גם מכם, בני, קשה לי להפּרד …גם אתם הלכתם עמי בקרי, עשׂיתם שלא כהוגן, אבל אין דבר! חטאתם כנגדי, ואני יודע, שהחטא תלוי בכינור, החטא הוא בטבע הכלי-זמר … לא נהגתם בי כבוד, אך יודע אני, כי אהבתם אותי, ואני מוחל וסולח לכם …סלחו גם לי …
– “שכּור” אמרתם – התלוננתם …אסור לזלזל בכבוד אב ואם, ומה גם בכבוד אב, שהוא גם ראש הקאפּלי"א …. ואני מוחל לכם …
החולה התנשׂא מעט על משכבו, ויתבונן אנה ואנה.
צל של צחוק התפשט על פניו הירוקים.
–התבוננו נא אל התישים הגדולים האלה! ראשם לארץ, כאילו אינם יכולים לדבּר, אילמים הם, חרשים הם …
– כן?! צר לכם על אביכם, על השכּור? כן? הלא תשׂאו עין!
הצעיר בכולם חפץ להרים ראש, אך באותו הרגע רעדו עפעפיו, התעקמו פניו וַיִגעֶה – ואחריו געו כל בני החולה, והחדר נמלא לפתע בכי גדול.
החולה מביט סביבו פתאום בנחת.
– די! – קרא בהחליפו מעט כוח – די! מתיירא אני, פן יצר לי לעזוב את העולם הזה …די, בנים! שמעו בקול אביכם!
הבנים נדמו ומירל קראה בקול:
– רוצח! הלא את נפשך אתה קובע! יבכו, יהמו, יילילו … והקב"ה שומע …
– החרישי, מירל – מפסיקה החולה, – לי בא, מועד, אני כיליתי את מנגינתי ולא אנגן עוד …מירל, מירל’ה – השפיל את קולו ברוך – שמעי בקולי, לכי קראי לי את השכנים …
מירל חשבה לסרב, אך הוא מביט עליה ברוֹך ותחנונים, ואינה יכולה …(אחרי כן ספּרה, כי הדבּור “מירל, מירל’ה” ומבטו האחרון, היו ממש כדבּוּרו ומבטו תיכף אחר החופה …“הלא אתם זוכרים את דבּוּרו ואת עיניו!”)
ואך יצאה מירל, והחולה קרא לבניו:
– בריל, יונה, חיים …מהרו, עשו כולכם, קחו את הכלים …
הבנים משתוממים.
– אני מצווה! האב מצווה! ראש הקפלי"א מצווה! …השומעים אתם? – הוסיף כמו בכוח חדש.
והבנים שמעו ויקחו את כליהם, ויסוֹבּוּ את מיטת אביהם – שלושה כנורות, חליל, בטנון וחצוצרה …
– שמעו בנַי, אני הולך למות …ואתם – שמעו לקולי …אל תתקוטטו והיו לקפּלי"א אחת …נַגנו בלעדי כמו אתי …כבדו את אמכם …אל תבזו מחותנים עניים …ועתה – נַגנו לפני …
הבנים משתאים.
– למה תשתאו? חפץ אני לשמוע, איך תנגן הקפלי"א בלעדי …נגנו לי וידוי …
– נַגנו – התחנן החולה, וראשו נפל על הכר – נַגנו …
ובן רגע – החדר נמלא נגינה – – –
משני עברי הדלת
מאתיצחק ליבוש פרץ
על התקרה ממעל, סביב למרכז נסתר, זוחלת, נוזלת בהרת אור כהה, כאילו דבר לאט עמה והַשקט לא תוכל.
וצללים עגומים מתנועעים על הכתלים מסביב, אני ואנה, אנה ואנה; מתקרבים הם זה לזה ומתרחקים זה מזה, כאילו הם מתלחשים על דבר מה, ומזדעזעים ונסוגים אחור …
ומניע את הצללים – ר' יעקב הסרסור, יהודי קטן, היושב אל שולחן קטן, והוגה לאור עששית קטנה בספר קטן, הוא ה“חוק לישׂראל”!
וכולו – תנועה, עיניו הכהות מתחת לריסים הלבנים משוטטות אנה ואנה בַספר; ידיו הרזות המונחות משני עברי הספר, רועדות; קצה זקנו הלבן והחד זוחל, זוחל על שׂפת הספר, ושׂפתיו הצרובות לוחשות, לוחשות בלי הרף …
אור הספר שוקט במנוחתו בשׂדה-האור!
סוחר התבואות שַׁבת ור' יעקב עושׂה לנפשו.
מקרן זווית חשכה יצאה אשת ר' יעקב הזקנה וַתּגש בלאט, בפסיעות קטנות וקלות, אל הכירים, וַתּסדר מערכת עצים קטנה, וַתּשׂם עליה גחלת, וַתּבער כמה כפיסים.
וַיחש הזקן באור הנוסף על אור העששית, וַישׂא את עיניו וַירא והנה הזקנה מַבערת אש.
והאש אוכלת את העצים, ומלקקת סביב הגחלת. מה זאת?
זה חמש שנים ויותר, מאז שבת המסחר, לא הבעירה אש בערב.
והזקנה ראתה את תנועת הזקן, וַתּבן לרחשי לבו. מי יודע כמה שנים הסכינו להבין איש את רעהו בלי דבּר דבר. וצחוק קל הופיע על קמטי פני הזקנה, וַתּאמר:
– בשביל בנותינו …תבשיל חם …אשׂמח אותן …
והזקן סגר את הספר וַישאל:
– ואיפה לקחת?
– מעט חלב …מעט קמח …בהקפה …ה' יעזור.
הזקן הניע ראש לאות רצון, והזקנה, השׂמחה לקראת האות, אמרה במנוד ראש:
– עובדות הן כל היום, מן הבוקר עד הלילה …יום יום …ובלילה אין להן גם כוח לאכול את הלחם היבש, והן באות עייפות ויגעות ומטילות את עצמן על המיטה …
– כן, כן – הניע הזקן בראשו וַיכבה את העששית, וַיקח את הספר, ויגש אל הכירים, לקרוא לאור האש.
אך הנה סגר את הספר שנית.
צעדי הבנות נשמעו על המעלות.
– הנן הולכות – אמר הזקן וירמוז אל הזקנה להחיש מעשׂיה.
– מקפצות ענתה הזקנה, בחטפה את קדירת החלב מן האש – אך אל תירא. אחורי הדלת תעמודנה מעט, לשאוף רוח, לנוח …זה דרכן …הלא ארבע קומות לעלות! והבצק כבר נכון.
– אשת חיל! – רחשו שׂפתי הזקן, והזקנה מודה לו במבט חן.
ואחורי הדלת על הקומה הרביעית אין עששית, ואך קרני אור כהה עולות מן הקומה השלישית ומתערבות בין הצללים.
ובתוך הצללים שתי בהרות לבנות וארבע עינים דולקות.
והנערות משׂוחחות בלאט:
– נשמי עלי!
– הוי!
– עוד נודף היין!
– היש לך עוד זרעי קפה?
– הֵא!
חריקת שינַים בזרעונים.
– ואני אמרתי לך שלא תשתי …לשׂמוח, לאכול כל טוב …אבל לא לשתות יין …
– אך הוא ביקש, הפציר בי מאד …
– גם שלי הפציר ולא שתיתי, כי אם מעט קוניאק קודם הארנבת …
– אבל אני אוהבת לשתות.
ליל זועה
מאתיצחק ליבוש פרץ
ליל זוָעה / יצחק ליבוש פרץ
האדון פינקלמן המאושר, אשר אסף את כל סחר הפלך, המושל יחידי בשוק להעלות מחיר ולהורידו, השליט בבטחון הסוחרים בלי-מצרים, להקים סוחרים ולהפילם, לבנות ולהרוס בתי-מסחר,, האיש אשר לו “ממון קורח” וכמה בתי-חומה, – האדון פינקלמן, הלוויתן ביאור “אביונה” העיר, המפיל חתיתו על כל הדגים הקטנים אשר סביבו, ניעור פתאום בחצות הלילה.
–מדוע זה הקיצותי? – התפלא.
רבים הם באביונה האנשים אשר לא יתנו שינה לעיניהם, בשׂימם לילות כימים, להציל את נפשות אנשי ביתם מחרפת רעב; רבים הם המתהפכים על משכבותיהם מערב עד בוקר, כי פחד יום המחרת עליהם: בבוקר השכם יבוא הנושה יחד עם שוט ר בית-הדין להעביט ולמכור בפומבי …אבל האדון חפינקלמן בין אנשים כאלה לא יימנה, בו לא יִשה איש, ואם גם יחדל מכל משלח-יד עד בוא חליפתו לא יִירא כל רע. ולמה זה הקיץ בחצות הלילה?
מה זה היה לי? – לא חדל מהתפלא.
מרגיש הוא סחרחורת-ראש וחיל-עצמות.
– האמנם הוחליתי? – הוגה הוא באימה.
אבל הוא בריא ושלם מעודו. אך פעם אחת, בהיותו נער בבית אביו, חלה מפחד; ומאז ועד היום הזה לא ידע כל מחלה!
פתאום ושׂפק גוּנב אליו:
– האומנם בביתי ועל מיטתי אני שוכב? – וַיוצא את ימינו למשש את הקיר, והנה זוָעה: הקיר עבר מימין לשׂמאל!
– הלא על הכרים אני שוכב, והקיר לימיני תמיד, האם לא חולם אני?
איננו חולם, כי כל חושיו בו: עינו פקוחות ואינן רואות, יען כי גבר החושך; אזניו פתוחות ואינן שומעות, יען כי דומית-מוות מסביב; בנושכו את שׂפתו התחתונה בשיניו מרגיש הוא כאב קל; רגלו, אשר הוציא מתחת השׂמיכה, מתקררת …ולמה זה עבר הקיר מימין לשׂמאל?
שאלת הקיר מרגיזה אותו מאד.
– לא אפונה, כי היום קרה אותי איזה אסון …לא לחינם ראשי עלי סחרחר, כבד כנטל עופרת; לא לחינם רועדות כל עצמותי מפחד נסתר. “לב יודע מרת נפשו” …ומרגיש הוא כי שם, בלבו עמוק-עמוק, צפוּנה הסבּה, הוא האסון אשר קרהו, אך כוח זכרונו – הדלי המעלה עמוקות מן הבאר הזאת – התקלקל, – ולא ימלא היום את תפקידו.
והדבר איננו מוטל בספק! בעצם היום קרהו איזה אסון, אשר נשכח ממנו כרגע.
– אך מדוע?
לא אחת ושתים יִקרה אותו לשכוח איזה דבר ולחכות עד אשר יעלה בעצמו על לבו. אך אז הוא שוכח לא את הדבר כי אם את השם. במקרים כאלה “המלה על לשונו”, ורק מתעקשת היא ולא תאבה למוש ממנה; לא כן עתה, עתה נשכח ממנו הענין!
האם לא היא העציבה אותי?
אך במחשבה זאת תבחל נפשו. הלא היא – “חיי רוחו ונשמתו” …
היא ישנה בלי ספק.
פינקלמן לוחץ את אזנו אל הכר להזין אל נשמת אפה בשנתה. אך לשווא – דממת-מות מסביב למרים. הוא הרים לאט את ראשו הכבד להביט נכחו; לוחץ הוא את עיניו העייפות ומתאמץ למלט רשפי נוגה, לראות אותה על מיטתה – לשוא. אך בהרת לבנה-כהה רועדת נכחו באוויר.
– לילה איום – לוחשות שׂפתיו. והוא ירא להרים את קולו, לבל יעורר אותה משנתה. הלא אם קרה איזה אסון – נגע גם אליה, ולמה יגזול ממנה את התרופה, את השינה אשר שלח לה האל הטוב ברחמיו וברוב חסדיו? תישן, תנוח היונה התמה ….
היא איננה בריאה ושלימה. האלהים יודע את מחסורה. לו היא כספר החתום. בקרבה מחלה מסותרת. יצוק בה דבר עצב …כן, חידה סתומה היא אשתו. הן בהיותה ארוסתו היתה צוהלת ושׂמחה כצפּור-דרור. גם אחרי חתונתם הרנינה את לבו ימים רבים בחדַת נפשה …אך פתאום נדם הזמיר, נגוֹז הצחוק מעל פניה …פניה נשתנו, חוורו וַיִקדרו מתחת לשמורות עיניה, אשר נפלו לבלתי התנשׂא עוד. אף שביב נוגה לא נראה בהם …על מצחה הזך – ערפל. לשווא התחנן: מה היה לך מרים? “אין דבר” – תען – “אין דבר”.
ומאז פניה לא היו לה עוד. מאז נהפכה לסמל היגון …לסמל אמו המתה.
אבל – המתמרמר במחשבותיו – אמי היתה אם אומללה, אשה קשת-רוח, חולה דווּיה ומעוּנה. אבי הפיל עליה תמיד את חתיתו. עד יומה האחרון הדריך את מנוחתה …
אמו לא היתה הגברת, כי אם שפחה חרופה בבית. אמו הטובה היתה מחמל כל נפש באביונה; אך אישהּ, הוא אביו הכּילי, שׂנא אותה תכלית שׂנאה ולא יכול דבּרה לשלום. ואמו התהלכה כצל, עד רדתה ביגון שאולה, בלי לחצות את ימיה … אבל אשתו – מה יבּצר ממנה? גם היא אשה טובת לב, גם היא משׂכילה אל דל, גם ביתה פתוח לרוָחה לעניי-עם, גם היא קוראת “כל דכפין ייתי וייכול” …אבל כל משאלות לבבה הלא ינתנו לה. הלא היא הגברת, ופינקלמן הלוויתן הגדול – עבדה הנרצע, הדום רגליה, אשר מוצא שׂפתותיה לו קדוש,, וכל חפצה – חוק ולא יעבור, ועוד טרם תשאל והוא עושׂה, ומה יחסר לה עוד?
– האומנם איננה אוהבת אותי?
השאלה הזאת היא רקב ישן נושן בעצמותיו של פינקלמן.
אז בבואו אל בית הוריה בתורת חתן, אהבה אותו מאד, אז משכתהו חסד, ופעם אחת נשקתהו בסתר על המדרגות …אחרי-כן נפגשו בגן בצל אחד האלונים, ושם הגידה לו כי הוא בחירה אשר רצתה נפשה בו, והוא הגיד לה כי היא צלם דמות אמו הטובה והרחמניה, והוא נשבע לה אז אמונה אוֹמן כי לא ילך בדרכי אביו האכזר והכילי, כי הוא ישמור את לחיי השושנים לבל תבּולנה, את שׂפתי האלמוגים לבל תכהינה, את עיני התכלת לבל תאדמנה …כי הוא ישמור את מצחה הבהיר מכל ערפלי עצב, ואת לבה הטהור מכל אנחה …
האם לא אמד בדבּוּרו? האם בו האשמה? הוא לא יזכור כל עווֹן אשר חטא …
הוריה לא שקלו על ידו את כסף הנדוניא …לו היה עוד אביו בחיים, כי אז נקרעו התנאים …
– אבל מדוע לא נשארה אמי בחיים? מדוע לא זכתה היא לראות אותי, כאשר לקחתי שטרי-חוב תחת כסף מזומן?
צר לו מאד כי אמו הרחמניה, הטובה והישרה, לא ראתה אותו בהשליכו את אלילו מנגד …אך זאת נחמתו, כי אמו החוסה בצל שדי ראתה זאת ממרומים וַתּהי למלאך מליץ בעדו.
בשנתים ימים אחרי החתונה, בשבתם אל ארוחת-הבוקר, בא רץ ויבשׂר כי חותנו פשט את הרגל לנושיו.
– אסור את הסוסים, – קרא למשרתו.
– מה חפצך לעשׂות? – שאלה מרים.
– להציל את כספי, – ענה בחופזה. אך היא הסבּה את עיניה מנגדו. ולו נדמה כי פתאום לקתה השמש, נדעך היום. חיש קל נהפך לאיש אחר.
את השטרות קרע לעיניה.
– לעזור להם אני נוסע, – קרא ברחמים גדולים, בנופלו על ברכיו לפניה ובנשקו את כפיה הקטנות והקרות.
אז נפלה על צוָאריו ותבך.
וכאלה היו מעשׂים בכל יום. לולא מרים, כי אז כבר היה לו הון פי ארבעה מאשר עתה …
– אין משׂא-ומתן בשעה שהיא עמי בבית: המוכר – אחי, הקונה – שאר בשׂרי, כל הבא הביתה – ידיד ומוֹדע …כולם אהובים וחביבים ונחמדים. ועיניה פועלות על המשקל,, על המידה, על המשׂורה ועל המספרים …
אך הוא לא יִנחם …את אושרה הוא חפץ. הוא לא יאבה כי תיבול אשתו,, כאשר נבלה אמו בחצי ימיה.
בשבילה הוא נדיב בין נדיבים. בשבילה הוא מתעסק בצורכי צבּור, מתנדב לכל צורכי העדה. בשבילה נכון הוא למחות דמעה מעל כל פנים, להשׂיא את כל היתומות, לריב ריב כל האלמנות ולהשׂביע כל רעב.
ומה תבקש עוד?
נפלאות הן הנשים, עַם לא עז הן, נמלים – וידן בכול, וכל אשר תחפוצנה תטינה את לב האדם …
אבל האומנם כן תמיד? הלא אביו משל באשתו בזרוע רמה …הלא שומע הוא לא אחת ושתים על דבר בעלים, המכים ומענים את נשיהם. ונהפוך הוא – רוב הגברים שולטים בנשיהם, רק הוא …
– לא לחינם קרא לי אבי מוג-לב, שפן, אשה …נכונים היו דבריו.
ובכל זאת, הוא לא יִנחם.
אבל אם היא תסב עיניה, אם היא איננה אתו בבית – יחלוף צחוק קל על שׂפתיו …
אם אשתו תסב עיניה, הוא מתהפך כחומר חותם. אז יחַיהו רוח אביו, רוח המסחר האמיתי יצרור אז אותו בכנפיו; אז הכסף – אבן שואבת, הזהב – מחמל לב ונפש … אז מרה-שחורה תתקפהו, חדרו – חדר אפל, גיהנום הוא, והסוחרים – שדי בלהות, מתאבקים איש עם רעהו בזרוע, בעורמה, ברמיה, באחיזת-עינים …אז – מלחמת תנופה לחיים ולמות.
אבל הס! רעש שׂמלה נשמע. כפות רגליה הקטנות דרכו על מפתן חדרו פתאום … כל פנים שׂוחקות, כל עין מבריקה …אין עורמה ואין כוח. צדק צדק ירדופו, אהבה שלטת, אחוָה וריעוּת.
ואמנם זה ימים רבים לא עזבה את חדרו אף רגע …ועל כן זה ימים רבים אשר סר צל אביו ממנו, ואך נשמת אמו תחַיהו, נשמת אמו או נשמת מרים …ניצוצות וקרני אור יוצאים מעיניה הטובות וחודרים אל לבו, אל כליותיו, אל מוחו, וחם ואור לו.
כן הדבר. עתה נוכח לדעת, כי אך חליפות עמדוֹ: פעם הוא גלגול אביו, ופעם הוא גלגול אמו.
– ואני בעצמי? – תמה – איה נשמתי שלי? האם כלי ריק נבואתי? האם למעני לא הוציא ה' כל נשמה מאוצרו?
ועוד הפעם זֵכר מעשׂים שונים עובר לפניו.
פעם אחת, בהיותו חתן, רימה את עמיתו …הדבר קרה אחרי מות אמו, גם אביו כבר שב לעפרו, והוא היה לסוחר ברשות עצמו. הסוחר המרומה הזמינו לדין לפני רב העיר, אך מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו? …הרב נבעת ונפחד, ומפשר ומצדד, והוא כאבן שיִש לא מש ממקומו. אז קרא בעל-דינו בחרות אפו, כי יודיע ל“המחותן” את העושק והעַולה …וחיש קל נהפך עליו לבבו וישלים את איש ריבו.
הדבר נודע להסוחרים ומאז היו מפילים עליו את אימתם …
כשנתים ימים אחרי חתונתם נסעה אשתו לבקר את הוריה, במשך ימי שבתה שם לא יצאו הסוחרים הקטנים בשלום ממלתעות כפיר המסחר, לית דין ולית דיין – אבל הוא השיב את הגזלה טרם באה. המשרתים מיהרו וניקו את הבית מחלאה, והוא – את חדר מסחרו מכל עַוולה.
– האמנם עשׂיתי כן? התגנב אליו קול מסתר חביון זכרונו.
זיעה קרה מכסה את גווֹ, כי זֵכר מעשׂה קטן עלה לפניו.
“ר' שמואל מת …יתומיו הקטנים לא ידעו מטוב ועד רע …הם לא יכלו להתאונן באוזניה. ואחרי-כן נפוצו עד מהרה לכל רוח …האלמנה היתה לאיש בעיר אחרת קטנה, היתומים והיתומות היו למשרתים ולשפחות בעיר-הפלך …להם לא השיבותי מאומה, אף כי לפי החשבון, חַבתי לו …חבתי לו חמישה ועשׂרים רובּל או יותר” …
כן הוא, הוא בעצמו כלי ריק, ועל כן פעם הוא כיוֹנה ופעם כפרס, פעם כשׂה ופעם כלביא ….
אך פתאם נתּק חוט הגיגו, ובמוחו הכבד התעוררו ביתר שׂאת השאלה הראשונה: “איזה אסון קרה אותי היום?”
אל נא נתפלא על עקשנות השאלה הזאת, אשר לא תרף מהאדון פינקלמן. הלא בו התברכו כל בני אביונה; הכּול אומרים: “מי יתן לי את דאגותיו ואת כאב ראשו, את מאכלו ומשקהו ואת שנתו” …אושרו של האדון פינקלמן היה לברכה, ומנוחתו – לתקוַת אדם …
ועל לב איש לא עלה להתאונן על רוע-לב האדון פינקלמן …“גביר” הוא, ואם לפעמים קשה הוא כאבן, הלא זה דרך המחסר. לוּ היתה ידו פתוחה לכּול, כי אז ירד מנכסיו …“יד פתוחה לנכסים וכברה למים”. גם עבירות האדון פינקלמן שבין אדם למקום נמחלו לו בזכות עושרו: “וַיִשׁמן – וַיִבעט” – גם זה סדר העולם. ה“גביר” צריך להיות מעורב עם הבריות, להתרועע עם שׂרים ואצילים, ולא יוכל איפוא לשמור את כל תרי"ג המצווֹת עם כל הפרטים והדקדוקים …ועל כן המלמדים הקנאים באביונה סלחו להאדון פינקלמן את המצווֹת והמנהגים הקלים, שהיה דש בעקביו, ולא התמרמרו על לכתו – בביתו – בגילוּי הראש, על הפסנתר אשר התנוסס בין יתר כלי הבית היקרים, ועל שולחוֹ את שני בניו לעיר הפלך אל בית הספר …
גם זהר המעשׂה הזה עבר לפניו …
אמנם, שני בניו לומדים בבית-הספר בעיר הפלך, אבל רק הוא יודע כי לא ברצונו הטוב נסעו מזה …הוא חפץ להביא להם מלמדים מליטה ומורים מוַארשה, אבל היא באחת –– לשלוח אותם אל בית-הספר. והוא מילא את חפצה.
– ומדוע שילחה מאתי את בַני?
גם השאלה הזאת נושנה היא. ומיום נסעו בניו לא תתּן לו מנוח …לפעמים יאשים אותה, כי לא תאהב את בניה …אך זה הבל. בבוא מכתב מהם היא בוכיה מרוב שׂמחה, ובהיסתם כל חזוֹן לימים מועטים היא בוכיה וחולה מפחד … אמנם, כמדומה לו, כי בוכיה היא במסתרים תמיד …בבוקר בבוקר עיניה מוקפות מסגרות אדומות, ולפעמים ישמע את אנחתה הספוגה דמעות בלילה.
–האומנם יראה היא פן אשפוך עליהם את רוחי לבדי?
– רוחי? האמנם יש לי רוח? הכי לא גולם אנוכי?
– מה זה היה לי?
המחשבות המדריכות מנוחתו עתה לא זרות הן לו. מדי יום ביומו הן מתעוררות בקרבו, אך מתעוררות הן כברק וחולפות ונפסקות …ואך עתה אינן זזות ממקומן ומבקרות במוחו בלי הרף.
אין ספק איפוא, כי נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כי נמתחו עצביו באופן מוזר, וכי באמת קרהו איזה אסון. למען מצוא את האבידה אשר אָבדה מזכרונו, חפץ הוא להעלות על לב את כל סדר היום שעבר, אולי יזכור גם את המעשׂה אשר היה בעוכריו. אבל לאסונו ולחרדת נפשו כל היום שעבר נשכח ממנו, נגוז כאילו לא היה. דף שלם נקרע מתוך ספר זכרונותיו …אם גם יום שלשום לא יעלה על לבו: שני דפים נקרעו מתוך הספר; הדף האחרון, אשר הוא קורא בו במרוצה, הוא היום הראשון לשבוע. הדף הזה פתוח לפניו, ואחרי כן – תוהו ובוהו במוחו. ומוחו נדמה לו כשעון, אשר עמד מלכת ביום הראשון, בנטות היום ההוא לערוב …האם לא נפלא ונורא הדבר?
בכוָנה יתירה ובהתבוננות רבה הוא מזכיר את כל דברי היום הראשון, הוא זוכר את כל המעשׂים, את כל המקרים, את כל אשר נדבר ונשמע בביתו עד הערב ההוא …הכּוֹל כאשר לכּוֹל כתוב מפורש, חרות על לוח, וכל מלה ומלה מבצבצת ועולה לפניו …
וכך עד הערב.
בערב קרה מקרה קטן: בשבתם הוא ואשתו על כוס חמים, נשמע קול רעש כלי זכוכית מתפוצצים מחדר-הבישוּל, והיא, אשתו, נזדעזעה ונפחדה פתאום …ראשונה בא זרם דם אל לחייה. החבצלת היתה פתאום לשושנה של ורד …זרם הדם שב אחורנית, ופניה הלבינו כסיד, אחרי כן נהפכו לירקון …רעש ופיק-ברכים, והיא חושבת לנפול …אז חטפה בזרועותיו והשכיב אותה על היציע. והיא לא נשמטה ממנו כדרכה תמיד מבושה …נהפוך הוא – היא הסמיכה את ראשה על חזהו, וכל עצמותיו התמלאו עונג אין קץ מהול בפחד נורא.
– אל תירא – נשמע לחש קולה – אל תירא, כבר עבר פחדי …
אל תירא – הוסיפה להרגיעו – אך גם אל תגער בשפחה …הן לא בצדיה עשׂתה זאת …
– הירגע נא – הוסיפה עוד הפעם בקול נעים – למה זה לבך מכה כהולם פעם? …אין דבר, הפחד חלף ואיננו. ועתה הבטיחה נא לי, כי לא תעשׂה לשפחה עוול, כי לא תנַכּה את הנזק ממשׂכּורתה …
הוא הבטיח לה, אף כי לא יכול להבין את מליה. הן היא הגברת היא המוציאה והמביאה והיא המשלמת –– ולמה תבקש זאת ממנו?
פתאום התחננה אליו במתק-שׂפתים, לספּר לה דבר-מה מחיי אמו.
– מדוע שאלה פתאום על אודות אמי? – מתפלא הוא עתה. אך אז לא היה לו פנאי להשתומם, וַיספּר לה כי אמו היתה טובה כמלאך אלהים, יפה, תמה וברה, “כמוך רחל”.
אז הופיע צחוק נעים על פניה. אך עיניה היו עצומות, והוא מחכּה לפקיחתן, כתועה בליל ישימון לקרני בוקר …
– את טובה כאמי, וגם עיניך – הוסיף בצדיה – כעיני אמי, עיני יונים. אך היא לא פקחה את עיניה. ועצב נורא מילא את כל חדרי לבבו …
– אך אמי, מרים, היתה אשה קשת-רוח ולא הגיעה לחצי ימיה.
אז התעוררה מרעד קולו, ולאט-לאט הניפה שמורות עיניה, ולפניו נגלו השמים.
– ואתה אהבת את אמך? – שאלה.
– אם אני אהבתי? – ענה, ומלים נעתקו מפיו מעוצם רגשותיו.
– ואת אביך? – הוסיפה ותשאל, ושמורות עיניה נפלו לאט-לאט למטה.
– גם אותו אהבתי – ענה – לפעמים אהבתי גם אותו …לפעמים, כאשר לא היתה אמי אתנו בחדר, אהבתי לשבת על ברכי אבי, והוא לימדני כתב ולשון, גם דעת החיים …
ואף כי הרגיש כי דבריו אלה לא יפעלו עליה לטובה, לא יכול לעצור בלשונו, ויוסף לספּר:
– אבי – אמר – היה כילי גדול, אך גם סוחר גדול ומכוּבּד, וגם אותי חפץ לעשׂות לסוחר ולא למוג-לב, לשפן, כאשר ביקשה לעשׂות אותי אמי – “לפי דבריו” – מיהר להוסיף, בחפצו לתקן את המעוּוָת. אבי היה אומר: כסף תקח בעזבון, אך שׂכל לא אוריש לך; קנה חכמה, קנה עורמה, קנה גם חפץ ורצון; ברצון איש ייוָסד בית.
אולם אך ראה את פני אמו, ולא אבה גם לגשת אל אביו. הוא אהב לשבת תמיד בחדר אמו על כיסא ילדותו וראשו נשען אל חיקה …היא סלסלה בשׂערותיו. לפעמים נפלה מעיניה דמעה חמה וַתתגלגל על לחייו …לפעמים ספרה באזניו מעשׂיות שונות …
אך רגעי אושרו לא ארכו …כי אביו העמיד תמיד על דעתו, לבלתי “יגדל כפרא אדם ויהיה למוג-לב, לשפן, לאשה”. וכפעם בפעם אחז בתנוך אזנו ויוציאהו אל חדרו …
ביתר שׂאת התקצף אביו על ספּורי אמו, אשר ניטוו תמיד מפחד בלילות, מנפשות מתים, מקרני ירח וצללי קברים …ופעם אחת סגרהו ליל תמים יחידי בחדר אפל, למען גרש ממנו כל פחד שווא. בבוקר, כאשר פתחו את דלת מאסרו, מצאוהו מפרפר בין החיים והמות …
– בלילה ההוא – ספּר לה – סבלתי כל יסורי שאול, כל מתי עולם קמו ויכתרוני …שדים, לצים ורוחות מאפליה הדריכוני מנוחה, עד כי התעלפתי …
ובלבו דימה כי אז אמנם “אבּד את עצמו” ויהי לגולם ריק, מקבּל חליפות את נשמת אביו או נשמת אמו. כי אמנם עד הלילה ההוא הרגיש את עצמו בתור איש-הבינים בין אביו ואמו, ובלבו היה מפשר ביניהם, מוצא את הצד השווה שבהם ואת הצדדים שהם מחלקים בהם, והוא נטה במקצת מדרך כשניהם, ולוּ התגדל באופן הזה, כי עתה היה איש ממוצע וַידרוך בשביל הזהב שבין אביו ואמו …אך אז “פרחה נשמתו מגופו”, והוא היה כאביו או כאמו, או כולו אביו או כולו אמו …
אך את המחשבות האלה העלים ממנה.
– כאשר שבתי לאיתני – ספּר לה – כבר עלתה אמי על המיטה, אשר לא ירדה ממנה עוד.
– פלצות אחזתני בראותי אז בפעם הראשונה את פני אמי …
אך גם פניו השתנו בן לילה, וגם אמו התחלחלה לקראתו וַתפרוץ בבכי נורא.
המראה הזה פעל גם על אביו, ומאז ועד יומה האחרון לא הפריד עוד בין הדבקים.
מאז ישב בלי מפריע על הדום רגליה לפני מיטתה …ואמו החזיקה בידיו, נשקה אותו, סלסלה שׁערותיו …
אך מקור דמעותיה כבר יבש, ואף דמעה אחת לא התגלגלה עוד על מצחו …
– לא תוכלי לתאר לך מרים, את סערת רוחי אז, את המית לבבי …
ומרים פקחה את עיניה הלחות והמלאות תוגה חרישית עצומה …
ופה ספו תמו הזכרונות. פה נפסק סדר היום.
– ואחרי כן? – שואל הוא את עצמו בחרדה – מה היה אחרי כן?
יודע הוא נאמנה, כי שבתו עם מרים על היצוע היה בערב היום הראשון לשבוע, ומה קרה מאז ועד היום הזה?
מי כרה לו את התהום, את המאפליה אשר לפניו?
– האמנם חליתי, ובחוליי הקיצותי עתה?
רעיון נורא עלה על לבבו: אולי מת פתאום, או נדמה כמת, ועתה ניעור בירכתי קבר?
עוד הפעם מישש את הקיר וכת כלי מיטתו …
עוד הפעם עיניו כלות ומייחלות לראות עוד דבר בחדרו, מלבד הבהרת הלבנה-כהה המשוטטת נכחו באוויר.
אך לשווא.
ואולי הוא בעולם הדמיון?
אך מקרב לבבו עולה אל מוחו קול כביר.
– לא, חי חי אתה, אך אסון נורא קרך …אסון נורא מאד!
זוכר הוא, כי במצב נורא כזה כבר היה פעם אחת, במות עליו אמו …
גם אז נקרע יום או יומיים מספר זכרונו …כן, שני ימים נשכחו, יום המיתה ויום הקבורה.
למרות סימני האבל אשר מסביב בבית, מבלי הבט על המתפללים ערב ובקר לעלית הנשמה – לא יכול אז לתת אמוּן, כי מתה עליו אמו, ותפושׂ במזימות אשר לא ידע שחרן, תעה בכל פינות החדרים לבקש את אמו, או גם בלי דעת את אשר הוא מבקש.
אך מקץ היום הרביעי, כבוא המנחמים את האבלים, ובתוכם נראה גם השמש אשר הלך אחרי המיטה עם הקופה וַיצלצל “צדקה תציל ממות”, שב פתאום כוח זכרונו אליו. אז עלתה לפניו מיטת המתה מתהום נשיה, אז ראה אותה שנית נישׂאת על כתפות קרוביו ומיודעיו, אז שמע עוד הפעם את הבכי ואת היללה, אז ראה שנית את קהל האנשים וַישמע את מדברותיהם ואת התהילה אשר פזרו לזכר המתה …
אז ידע כי מתה אמו, ולא אבה להתנחם …
ואמנם, אך אסון נורא כזה ימיט שואה על המוח.
זיעה קרה כיסתה את כל בשׂרו. ואיזה אסון קרה אותו היום?
אז יעלה על לבו, כי אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם להעיר את מרים משנתה …היא תגיד לו פשר דבר …
אולם הבהרת הלבנה-כהה אשר נכחו רועדת, כמו תתחנן לפניו לבל יפריע את שנת האומללה …
וגם מרגיש הוא, כי קולו נחבא, ואם יאסוף רוחו להוציא הגה מפיו – אז יתמלט ממנו קול פחדים, ומרים תתעלף מפחד פתאום.
תנוח נא אפוא הצפּוֹר בשלום על משכבה, יתן לה הרחום והחנון חלומות נועם ועדן. תפרחנה עצמותיה …בימים האחרונים חלשו עצביה מאד, כל הגה-פתאום יזעזעה ויפחידנה …גם אמי – – –
אך עוד הפעם נתּקה לפתע פתאום שרשרת מחשבותיו. כי בדלת נכחו נראתה תמונה.
לחרדת נפשו יצאו מחושך לאור כהה – הדלת, המשקוף והמזוזה, ועיניו הקמות רואות את התמונה בתוך הדלת …
חפץ הוא להסב את עיניו ממנה, אך איננו יכול. התמונה מושכת אותו אליה בכוח אדירים …והוא מכיר את התמונה: פני אביו לה, אף כי צעירה היא ממנו לימים …
“אבי!” – הוציא קול פחדים ממעמקי הלב, אך לשונו דבוקה לחכּו, הגה לא יצא מפיו.
– לא, לא אבי הוא …אני הוא, אני – התחלחל פתאום ביתר שׂאת. והתמונה עומדת בלי נוע תיראה לפניו ותיגלה בכל רגע ורגע ביתר שׂאת ועוז.
– האם לא ראי מלוטש לנגדי?
אבל הוא שוכב, והתמונה עומדת.
נוראה היא התמונה; מקפיאה היא את דמו בעורקיו …היא מביטה עליו בשאט-נפש, בלעג, ומבטי עיניה חודרים אל קרבו בחניתות קרות.
– מוג-לב, שפן, אשה! – קראה פתאום התמונה, וַתיעלם מעל הסף.
פינקלמן נדחף פתאום ממיטתו ארצה, וַירץ אחרי התמונה.
בלי משׂים עבר ערום ויחף את החדר השני. אך התמונה איננה, כי נגוזה, והוא עומד בחושך, רועד מקור ומפחד.
אחרי רגעים אחדים נתּקו עוד הפעם מחשבותיו. והתמונה נשכחה, והוא עומר נרעש ונפעם, מבלי דעת איפה הוא בעצם הלילה? למה הוא עומד יחף על הרצפה הקרה? מה היה לו?
למען דעת איפה הוא, הנהו ממשש באפלה להכיר את מקומו, ובלכתו כה וכה ובמששו – הגיע אל מול היצוע אשר עליו חבק ביום הראשון את אשתו הנפעמה. הלא פה ספר לה על חיי אמו, על תגרת יד אביו …
מחוסר אונים לעשׂות את דרכו הלאה נפל על היצוע ועיניו נסגרו, אולם איננו ישן. לבו מלא פחד, ומוחו ריק מכל רעיון, מקן בלי צפורים.
אך ראשו כבד מאד ובמוחו איזה רעש מוזר, רעד וחום. אחרי כן נדמה לו, כי שומע הוא קול שבר מן המוח, כאילו שם עצים מתבקעים או כלי זכוכית מתנַפּצים …
האמנם זה הד כלי הזכוכית אשר שבּרה השפחה?
מרגיש הוא כי כוחו הולך וכלה, ופחדו הולך הלוך וגדוֹל.
אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם לקרוא למרים. לוּ ידעה מרים את מצבו ומקומו, כי אז מיהרה אליו. אם גם לא תאהבנו, הלא רחמניה היא, רחם תרחמהו …
הוא יודע, כי לוּ אך נראתה מרים לפניו, לו אך נגעה בשׂערות ראשו, לוּ השמיעה משׂפתותיה דאך הגה קל, לוּ המליטה מעיניה אך ניצוץ אור אחד, כי אז רוַח לו ושב ורפא לו.
כן, חולה הוא, ואך בה הרפאוּת לנפשו.
פתאום נשמעה המולה דקה. רעד של תקוָה ושׂמחה מתפשט בכל איבריו …מקווה הוא, כי שמעה מרים את קול אנחתו, כי קרא לה והיא ניעוֹרה …. הוא מקשיב בלי פחד, וכמדומה לו שהוא שומע את רדתה מעל מיטתה. עתה היא לובשת את בגדיה, עתה הוא שומע את קול צעדיה. עוד מעט ותיראה בפּתח הפתוח, עוד מעט ויעבור הקסם המר והנמהר, והוא יצא מאפלה לאורה.
אך רגעים מספר עברו, ומרים איננה. ההמולה הדקה הולכת וקרבה, אך בדלת נראתה תמונה אחרת …שם עומד גבר בחצי ימיו, בעל זקן ארוך ושחור. עיניו הקטנות מתרוצצות בחוריהן וימינו מַחלקת את שׂפמו …מי הוא זה?
בתמונה הזאת הוא מתבונן בלי פחד. בן רגע הכירה. הלא הוא דויד השדכן?
ודויד הולך וקרב אליו בדממה, ועל פניו צחוק קל …הנה הוא על ידו. בלי לשאול את פיו ישב למרגלותיו על היצוע, והוא מספר לו, כי השדוּך עולה יפה, כי “כלתו” מרים היא עלמה ישרה ונדיבה, וטובה היא כמלאך אלהים …חניכת-בית היא, ובכל זאת הנה מדברת צרפתית וכותבת אשכנזית, אך צר לו מאד, כי לקמצן בר קמצן כזה תהיה אשה טובה כמרים …מתיירא הוא מאד, פן תהיה אחריתה, כאחרית אמו …
אך זה הוא שוטה שבעולם! – אומר פינקלמן בלבו – מרים היא אשתו זה ימים כבירים, והוא בא עתה לשבּח אותה בתורת “כלה”! …
– האם לא שתית לשכרה? – שואל הוא בקול. והתמונה נעלמה לקולו.
על לבו של פינקלמן עולה פתאום, כי זאת היא התמונה השניה אשר נעלמה ממנו בחדר, וַיגמור אומר לבקש את האבידה. באין אור הנהו מגשש באפילה …על דרכו עומדים כיסאות וכלים שונים, והוא מהפכם והודפם ממקומם, אך את קול נפלם איננו שומע.
על השולחן, אשר נגש אליו, עומדים גפרורים ומעל לראשיהם מתנשׂא ברק כהה. אך הוא איננו רואה. עובר הוא על השולחן, ובן רגע השח ראשו ארצה וַיטה עיניו ימין ושׂמאל, עד אשר שכח את אשר הוא מבקש ….
ובכל משך הזמן ההוא לא חדלה ההמולה באזניו. ואמנם ההמולה הזאת מושכת עתה את לבבו.
וההמולה נפלאה מאד, כאילו דבּר אליו איש מרחוק. אוזנו לא תבחן מלים, אך קול דברים הוא שומע.
אבל הקול הזה הולך וקרב אליו; לאט-לאט יקרב. עוד מעט וישמע ויבחן.
כן. כבר שומע הוא חתּוּך הדברים, וגם איזה מלים יבחן.
איש הולך וקרב אליו, מדבר על אודות היצר הרע …היצר הטוב …על דבר המלאכים המלווים את האדם …
– מה זאת? – מתפלא הוא בחרדה: הלא את הדברים האלה הוא שומע שנית הלא שמע אותם ראשונה, עוד בעצם היום …איפה? מתי?
אבל היום עף מקרבו מהר כברק, וכמו לנוגהו נראתה לפניו תמונה אחרת. גם היא תמונה משונה, גם אותה ראה במקום אחר …
רואה הוא – וסביבו המון גברים, כמעט כל בני העיר …סוחרים גדולים וקטנים, מַלווים ולוֹוים, עשירים ואביונים, זקנים ונערים …וכולם מביטים אליו בחמלה. בעיני כולם דמעות …
מה זאת?
האם עליו יחמול איש? מדוע? על מה זה?
ושם לא הרחק, בימת ברזל. על הבימה עומד רב העיר …רואה הוא אותו פנים אל פנים, המראה בולט …כובעו נוטה הצדה לימין, כדרכו תמיד. גם הרב בוכה …הלא הרב הוא המדבר!
הלא את כל זאת הוא רואה שנית …הלא שמע את הרב מדבר על אודות היצר הטוב והרע, ועל דבר המלאכים המלווים את האדם …הלא “הספד” הוא שומע!
את מי הספיד הרב בעצם היום? מי מת?
האמנם ימות איש נכבד בעיר, והוא לא יזכור את שם המת?
התמונה נגוזה, ומחשבתו מסלפת דרכה …
לא, הדבר לא יתּכן, לא קול הרב הוא. משגה היא אתו …אמנם, גם הרב הזקן יש לו קול דק מקול פעמון-כסף קטן, אך הקול שהוא שומע עתה עוד נמוך הוא, עוד מתוק הוא מקול הרב …בלי ספק קול אמו הוא.
ולזכר אמו נראתה לפניו תמונה חדשה.
הוא רואה את מיטת אמו, אשר לא ירדה ממנה עוד, בחדר אור כהה של בין הערבּים …עיני אמו מתנוצצות ובוערות באפלולית …לחייה אדומות וצנומות מאד ושׂפתותיה לבנות …הוא יושב למראשותיה, היא מסלסלת את שׂערות ראשו בידה הרזה והלחה.
בקול רך ונעים, רטוב מדמעות, היא מספרת לו על אודות היצר הרע והיצר הטוב …על אודות מלאכי אלהים ונשמות טובות …הכסף – אומרת אמו – אך כישוף הוא, אחיזת-עינים, מעשׂה להטים, מעשׂה שדים. הכסף הוא הנחש, הוא היצר הרע. הכסף הוא דם אביונים …
הוא שומע ומעיניו נוזלות דמעות.
אכן, נפלא הדבר! מרגיש הוא כי עיניו בוכיות, והדמעות אינן נופלות מעיניו החוצה, כי אם זולגות פנימה אל תוך הלב, ושם נופלות הן, בוערות כגיצי אש …
אך פתאום – – פתאום באו זרים הביתה …מיטת אמו החלה להתמוטט ולהתרחק ממנו, ובן רגע נדמה לו, כי לא אמו, אך אשתו מרים במיטה …
שׂערות ראשו סמרו מפחד, אך עוד הפעם נתּקו הרהוריו ומחשבות חדשות התפרצו אל מוחו.
– אמנם השנה שנת בצורת …כן, שנת בצורת היא. לולא מרים, כי אז צברתי כסף רב. הרבה חיטים קניתי מאדונים וסוחרים וגם סרסורים, הכּוֹל תּוּכּוּ לרגלי. אבל היא מתחננת בעד כולם. ברדת השער אני משלם, ובעלותו היא מתחננת.
– האם לא מוג-לב אנוכי? לא שפן? לא אשה?
ובכל זאת הוא ממלא את כל משאלותיה, צרוֹר לא יפּול ארצה.
אולם מתאווה הוא לדעת, כמה מפסיד הוא בשבילה.
– הבה אעשׂה חשבון.
החשבון גדול מאד. מצרף הוא גם אלף לאלף …כבר חמישה אלפים, עוד איזה מאות …עוד ארבעים וחמישה מהסוחר הזקן יעֶקל אשר אשתו חולה, ועוד ועוד …ועוד הרבה מאות …
רצונו הולך ורפה. ובכל זאת החשבון הולך ונעשׂה גם בלי רצונו, בלי כל שמץ עזר מצדו.
הוא חדל מלבקש את המספרים, איננו מעלה אותם על לב. הם באים מאליהם, הם עונים טרם נקראו, והם באים ועומדים בשורה איש מתחת לרעהו בסדר נכון ובחשק נמרץ …
מרגיש הוא, כי במוחו הריק עומד עתה לוח לבן, והמספרים השחורים עפים מחוצה לו, מרחוק ומקרוב, דחוקים וצפופים ומתפרצים בהמולה פנימה …הם באים ונכתבים מאליהם על הלוח, או איזו יד נעלמה מושלת בם וכותבת אותם, יחידות תחת יחידות, עשׂרות תחת עשׂרות, וכן המאות והאלפים …המספרים הולכים ומתרבים. האומנם יכיל אותם הלוח? אך הנה גם הלוח הולך הלוֹך וגדוֹל עמהם …הוא מתנשׂא ומתנשׂא, ועוד לא נתמתח קו לסכום הכולל.
ולפתע פתאום נהפכו המספרים לשטרות בעלי צבעים שונים …והלוח היה לארגז פתוח, והשטרות עפים מכל עבר ופנה כצפּרים אל המוח, ויד נעלמה מניחה אותם בארגז …מאפס מקום היא דוחקת ולוחצת את השטרות, ומוחו חושב להבּקע …
הלחץ במוחו הולך הלוֹך וחזק, ובכל זאת לא יוכל להתגבר על יצרו ולהוציא את השטרות מן הארגז בחוזקה.
השטרות עפים ועפים. ראשונה צבעים שונים להם, אך לאט לאט האדימו כולם – רבים מהם נוטפים דם …על רבים מהם תמונת עזאזל צוחק – ולשׂעיר הזה צפורנים ארוכות וחדות.
ועוד הפעם נראתה תמונת אביו מרחוק.
– קח בני, קח! קוראת אליו התמונה – קח! אסוף! …
אך מה נורא ואיום הוא אביו! תכריכיו חציָם קרועים ובלויים. מתוך המחשׂופים מציץ בשׂר המת הנרקב …מבּינות לבשׂרו נשקפות עצמות-חורי חיוורות כסיד. סביב הגוויה מכורכים תולעים ונחשים, האוכלים אותה בכל פה.
– אל תירא, בני, אל תירא, אסוף! אסוף! …
– לא, לא אקח! קרא האדון פינקלמן בקול פחדים ויפול מלוא-קומתו ארצה. ויתעלף.
קול נפלו העיר את משרתיו.
***
כאשר שב האדון פינקלמן לאט לאיתנו, כבר שכב על מיטתו. לפניו מנורה, וממנה הופץ האור בכל החדר.
והחדר מלא אבל. כל המראות המלוטשות אשר על הכתלים מכוסות ביריעות שחורות. אצל היצוע על הארץ עומד שרפרף נמוך למושב אבלים.
ולפניו – מיטת מרים הריקה.
הצטדקות הנאשם
מאתיצחק ליבוש פרץ
קול הקטיגור הרעים כקול רעם בגלגל, וגם אחרי אשר כבר נדם, עוד ינועו להד קולו אַמות הספּים וצלצול החלונות יישמע. צר היה לו מאד, כי בוטל עונש המות, גם כל ארבע מיתות בית-דין – אמר – לא יוכלו לכפר את החטא הנורא: שפך דם בת יחידה על ידי אביה, ובשביל אהבה זכה ונקיה אשר אהבה אחד משׂרי הצבא.
ואחריו דבּר המליץ בלאט ובשׂפה רפה, ואיש לא היטה לו אוזן קשבת. הוא ביקש רחמים בעד הרוצח, חסד וחנינה שאל …
והנאספים החלו לדבּר איש אל רעהו בלחש, להגיד מראש את גזר-הדין. ראש בית-הדין מוחט את חוטמו בקול רם, ושני חבריו הדיינים, מימינו ומשׂמאלו, נתנו בעיניהם אותות להמֵליץ, כאומרים: “כלה נבואתך וצא!”
מן החדר השני, מבעד לפתח הפתוח, נראה משרת השופטים אשר נתן להם אותות, כי הארוחה נכונה, ובראותו כי כל סימניו אינם נראים, קדרו פניו.
אך המליץ כילה את דבריו גם הוא. הדיינים אשר משׂמאל ומימין ראש בית-הדין התנשׂאו מעם כיסאותיהם, והראש הסב פניו אל הנאשם וַישאלהו:
– ואתה במה תצטדק?
בכל זמן החקירה היה הנאשם כאילם, לא חפץ לענות על כל שאלות חוקר-הדין, ועל כן חשבו הדיינים, כי גם הפעם לא יפתח פיהו.
אולם שגו, ונאנסו לשבת על כסאותיהם.
הנאשם החל להצטדק.
– אדוני השופטים, אני לא הרגתי את בתי היחידה!
הדיינים והנאספים השתוממו למשמע אזנם, כי כל העדים העידו להרשיעו, ולא היה גם שמץ ספק, כי ידיו שפכו את הדם.
– אדוני השופטים, לי היו שתי בנות – החל עוד הפעם הנאשם את דבריו.
– אבל – שיסע אותו האב-בית-דין – הלא כל העדים העידו להיפך, כי היתה לך אך בת יחידה.
–אמת, אדונַי השופטים, כי לי נולדה אך בת אחת, ואני לא ידעתי כי יש לי עוד בת אחרת ….
מאין באה השנית לא אוכל לדעת. כל ימי שבתי בכלא, זה שנה תמימה, לא אוכל לישון, ולשוא אחקור ואדרוש, מאין באה הבת השניה! ובכל זאת אמת היא, כי פתאום נגלתה לי בת שניה …
ודומות היו שתי בנותי כתאומות, אך לא רוח אחת חִייתה אותן …
האחת, הראשונה, היתה טובה כמלאך אלהים; והשניה, הה! השניה היתה מלאך משחית. נשמת הראשונה נפּחה מאת אלהי הנשמות, ונשמת השניה – מאת שׂר התופת!
הראשונה היתה יונה תמה, והשניה – פרס.
ואני אך את השניה הרגתי!
ולמה תאמרו כי אני הרגתי את בתי היחידה, ולי היו שתי בנות, והראשונה חיה וקיימת?!
למה תשפילו את עיניכם לראות אך את הגליונות והספרים אשר לפניכם, האם שם תמצאו את האמת?
למה לא תאבו להרים את הראש ולראות, כי בתי הראשונה, אשר שש עשׂרה שנה דימיתיה ליחידה עומדת לימיני …
האם בלעדיה אעצור כוח לעמוד על רגלי? הלא היא תסמכני, הלא ימינה תחת ראשי!
ראו נא את שׂער ראשה השחור כעורב, ראו נא את עיניה המפיקות חסד, המזהירות ככוכבים, כיונים היושבת על מילֵאת! איכה תאמרו כי אני הרגתיה?
גם קין, אשר הרג את אחיו, לא יפגע במלאך-אלהים כזה; הוא יפול לפניה ארצה ויישק עפר רגליה; ואתם אומרים, כי אני, אביה, אני הגבר, אשר היא כל אושרי, כל אור חיי, אשר היא נזר על ראשי ונשמת אפי – אני רצחתיה נפש?!
ראו את העומדת לפניכם, האם בלבה תקעתי מאכלת? הלא שלימה ותמימה היא, הן אל בשׂרה החי לא באה גם מחט, מעורקיה לא נזל אף נטף דם, כי אני שמרתיה כאישון עיני, כאשר ישמור איש במאפליה את האבוקה לבל תכבה!
הלא היא היתה לראשונה בתי היחידה! הלא זה צלם אשתי המתה, כל הזכר וכל השארית אשר נותרו לי מימי שלומי ואושרי!
בדד, גלמוד אז נותרתי, והבת הזאת היתה כל מנת חלקי, והחוט האחרון אשר קשרני אל החיים המרים והמאוררים!
היא היתה כל חיי, קולה היה לי כקול נבל, ככינור דויד בנגוע רוח צח במיתריו.
שתי עיניה היו לי כשתי יונים מבשׂרות שלום, מבשׂרות ישע אחרי מי המבול, המים הזידונים, הצרות הצרורות אשר שטפוני. תלתלי שׂערותיה הן עבותות הזהב אשר לא נתנוני לנפול כפרי באוש מעץ החיים …
בהשכימה בבוקר נשקתני, וכל חדרי לבי נמלאו עונג; בצחקה צחוק נעים כצלצול פעמוני זהב, צחקה בי נפשי, ואשאל בלבי: האם עמק עכור העולם הזה, או גן עדנים?
באכלה – אכלתי גם אני, בשתותה שתיתי; ובחלותה – הה! בחלותה – הייתי משוגע ממראה עיני! חודש ימים שכבה בחוּמה ולא הכירתני, מעיניה העצומות לא בקעה קרן אור, משׂפתיה השחורות כנֶחרות לא יצא כל הגה להשיב את נפשי, אשר לא ידעתי עוד.
שׂערות ראשי עמדו כמסמרים, ואני דימיתי כי כל שדי השחת נוטעים אותם בגולגולתי, והם הולמים ומוחצים את ראשי ורוצצים את מוחי. לרגעים בער דמי בעורקי כאש, ורגעים קפא כקרח הנורא.
אז דימיתי כי היתּוש הקטן, אשר אכל את מוחו של טיטוס, בא לאכול גם את מוחי! ימים רצופים לא בא אל פי כל מאכל, לא שתיתי אף נטף מים אחד. שמורות עיני לא נסגרו; גם לא התפללתי – לא יכולתי להתפלל! בעינים קמות מפחד הבטתי על ערשׂ החולה, ולא ראיתיה!
הרופאים אמרו נואש, אך ה' הרופא ראה בעוניי ויצל את יחידתי מרדת שחת!
לאט-לאט שבה לאיתנה ולאט-לאט שבה גם רוחי אל קרבי. לאט לאט שב וישר הזמיר, והררי לבבי נמלאו גיל, הכוכבים שבו והזהירו, ובכל גֵוי נשפך אור יקרות.
עוד הפעם הפך עמק העכור לגן-עדנים! אך הה! לא לאורך ימים.
אל גן-עדני התגנב הנחש הקדמוני, השׂטן המשחית, איש רע ובליעל …
מיום דעתי את שכני זה, שׂנאתיו תכלית שׂנאה …לבי הגיד לי מראש, כי הוא יהיה בעוכרי נפשי …
הוא ידע כבר, כי שתי בנות לי, כי האחת היא אור חַיתי, יושבת בית, אוהבת את אביה, ונפשי קשורה בנפשה, והשנית – השנית אשר לא ידעתי, חוטאת היא ומרשעת …
הוא ידע את כל אלה, וַיגל את אוזני מתועבות בתי השניה, בלי הגד לי כי היא השניה, וַיחַפּא
את הדבר על ראש יחידתי!
כשמעי את הדבּה, הרגשתי כי לבי נשבר בקרבי, לא יכולתי הרים ראש, כי כבד עלי כנטל עופרת – קול מלי נחבא ומעפר שׂחה ואמרתי:
– בתי, האמת בפי מוציא הדבּה?
רגעים אחדים לא שמעתי כל מענה, ולא יכולתי להסב את ראשי לראות את פני בתי, לא יכולתי להעיף עיני; דימיתי, כי נפשי אבּדה את הממשלה על יצורי גוי ואינני שליט אף באחד מהם.
אך פתאום שמעתי את המענה הנורא:
–אמת.
הקול היה קול רעם בגלגל!
– אמת, אני אוהבת את שׂר-הצבא, ואם לא תתני לאהוב אותו, אברח מפניך.
– “אבל הוא נוצרי, ולא יקח לו עבריה לאשה” – התפרץ צחוק מפי המלשין.
– אז אהיה לו לשפחה, לפילגש ולסוכנת …או אָמיר את דתי …
אז אספתי את כל שארית כוחי וארים את ראשי ואעיף את עיני להבים בפניה. ורק אז נוכחתי לדעת, כי המדברת היא אחרת ולא בתי היחידה!
עיניה לא הזהירו ככוכבים, כי אם בערו כשני לפידים של אש זרה; שׂערותיה לא נפלו כתלתלי משי, כי אם נפזרו לכל רוח כנחשים, וברק נחשים להם …על מצחה לא ילין תום; מצח אשה זונה לה, ועליו חרותות בצפורן שמיר כל תועבה וכל זימה; גם קולה לא היה קול נבל, קול כינור דויד, כי אם קול מכשפה …
– לא בתי אַתּ! קראתי במר רוחי.
– איה בתי, איה בתי! – צעקתי משבר רוח. הרגשתי, כי מעי נלחצו בצבת-ברזל לוהטת!
– בתך לא תשוב עוד אליך – צחקה לי המרשעת – כי תהיה לאיש אחר!
אז הכרתי כי יש לי שתי בנות! יונה תמה – ועוזניה, מלאך אלהים – ומלאך משחית …ואז נודע לי ברור, כי כל עוד תשב אתי המרשעת, לא תציג הטהורה והקדושה את כף רגלה על פתח ביתה!
אז סגרתי בלי דעת את שמורות עיני …כיסני ליל חושך וצלמוות. נדמו כל רעיוני, מתו כל רגשי לבי, ושקט נורא כשקט חצר-מות התפשט בכל גוי, בלבי ובמוחי.
אז הרגשתי, כי נפשי ורוחי שלפו יצאו ממני, כי רצוני היה לאפע, כי נהפכתי לפגר חי …
פתאום נולד בקרבי רעיון חדש, רעיון איום ונורא, רעיון רצח!
לשוא התאמצתי לעורר רוחי ונפשי, לבל יתנו למשחית לעלות בי. לשוא חפצתי להעיר את רצוני והרגשותי.
הרעיון הנורא התגבר, השתלט, ובן רגע מלא את כל תאי גוי, את כל חדרי לבי, הוא חדר לכל נטף דם בעורקי …
הוא משל בי ממשל בלי מצרים, הוא הרים את המאכלת החדה מן השולחן, ויתננה בימיני; הוא ציוָה, ואני תקעתיה בבטן בתי השניה!
אז נגוז רעיון הרצח ואני שבתי לאיתני –
כוחי היה חדש עמדי, רוחי שבה וַתּחַייני ושמורות עיני נפתחו …
על הרצפה התגוללה הנרצחת …זרזיפי דם שחור התנשׂאו כמים זידונים ויאמרו לבלעני, כל נטף וכל רסיס שרקו כנחשים ונהמו לעומתי. אך אז נגלתה בתי הראשונה, בתי היחידה, ותעמוד כמלאך מושיע לימיני; עיניה מלאו דמעות חמלה, רחמים ותודה …אז לחשה תודה וברכה באוזני, על כי הצלתיה מכף הפרס. מצפורני העוזניה.
ומאז ועד עתה לא עזבתני עוד!
השוטרים באו וַיאסרוני בחבלים, וַתּשכב לימיני; האכזרים הכוני פצעוני, הלמוני ומחצוני; חלק כחלק לקחה גם בתי האומללה, אך היא לא השמיעה קולה, לבל ייוָדע לאיש, כי היא שוכבת בחיקי.
כל ימי שבתי במאסר ישבה אתי. בלילות עמל, עת נדדה שינה מעיני, היתה היא שעשועי וכל נחמתי; לשוא התחננתי אליה, כהתחנן איש אל אלהיו, כי תעזבני ליום או ליומים, לצאת ולשאוף רוח צח, לראות את נוגה השמש, תכלת השמים: היא לא עזבתני אף רגע, וַתּבוא אתי גם לעמוד לפני שופטי!
הנה היא לפניכם!
הראיתם מעולם נערה יפה וברה כזאת?
אל תתפלאו, כי לא תשמעו את קולה הנעים, כי בת ישׂראל לא תשמיע קולה באזני זר!
היא תשמיע את קולה אך באזני אביה, באזני בעלה, אשר אבחר לה ברצות ה' דרכי!
שופטים ודיינים! אל תעַוותו משפט, אל תאמרו כי הרגתי את בתי היחידה! כי לי היו שתי בנות, ואני אך את החוטאת הרגתי, יען כי דמה היה בראשה!
בטובה לא נגעתי לרעה, היא חיה וקיימת ונצבת לפניכם.
אל תשלחוני לארץ-גזירה, אל תצווני לעבוד בפרך, כי אתי תלך גם יחידתי, והיא לא תעצור כוח; היא תחלה, תמות בדרך!
הנה דיינים מומחים, אם אשם אנוכי, למה תשׂא ותסבול גם בתי החפה מפשע?
התחפצו לנקום נקמה? התחת בתי השניה תרצחו נפש יחידתי הראשונה, תרצחו מלאך אלהים בעד שד משית? …
ארבעה דורות
מאתיצחק ליבוש פרץ
ארבעה דורות – ארבע מיתות / יצחק ליבוש פרץ
(כעין סיפור)
א
כשמת ר' אליעזר חייקל, נמצאה תחת הכר פתקה ועליה כתוב:
"חפצי ורצוני, שיישארו בני ביתי בשותפות בעסקי היער שלי.
יעשׂו אחרי פטירתי גדר לבית-העלמין ויתקנו גג בית-הכנסת.
את הספרים שלי יקח בני בנימין החתן, שיח‘, כי לבנַי וחתנַי שיחי’ נתתי ספרים ביום חתונתם.
מבקש אני, שתישאר זוגתי שתחי' לבדה בהדירה, ותיקח לה יתומה עניה לחנכה ולגדלה; ותקדש ותבדיל עצמה לעצמה. ותקבל כל ימיה חלק בחלק כשאר היורשים.
“וגם – – –”
השאר היה מטושטש.
ב
ר' בנימין, בנו של ר' אליעזר חייקל, כתב לפני מותו לאמור:
"הנה הגיעה עתי עת דודים, ובקרוב אזכה להשיב הטוב לבעליו, להחזיר את הפקדון למי שכל הפקדונות שלו.
דחיל בר-נש קמי מאריה! ובכל זאת הולך אני בדרך כל הארץ לא מתוך עצבות, אלא בהשקט וביטחה, שה' הטוב את הטוב בעיניו יעשׂה, והוא אל רחום וחנון וכו', ויודע אני, שהפקדון התקלקל מרוב טרדות הזמן ובלבולי המסחר, ושאר המניעות …"
משמיטים אנחנו את חשבון הנפש והמוסר להבנים.
"והנה רגלי מתקררות ומוחי מתבלבל לפעמים. ואתמול קרה לי דבר נפלא מאד, שהתנמנמתי בשעת הלימוּד, וחלמתי מה שחלמתי, ונפל הספר מידי, והקיצותי …והנה מה שהיה באמת שלי בעולם הזה, אותו אני עוזב לשעה, כי הוא יבוא אחרי, לאחר מאה ועשׂרים שנה, ונהיה כולנו צרורים בצרור החיים לנצח; ומה שלא יבוא אחרי לשם, זה לא היה שלי מעולם …
ועל עושרי, ברכת ה' לא אצווה. מובטח אני בכל בני ביתי, שיחיו אחרי בשלום ובשלוָה ובמישור. וכשיבואו, מחמת איזו סבּה נכונה, לידי חלוקה, יחלקו באמונה ועל פי היושר; ולא יסתירו, ולא יעלימו זה מזה.
והנני מבקש מבני ביתי, שיפרישו מן ההון מעשׂר כפול, היינו: שתיכף אחרי פטירתי יביאו בחשבון את הנחלה והמיטלטלין, והשטרות והחובות שבעל-פה וכו', ויפרישו מעשׂר ראשון על חשבוני, לתיקוּן נשמתי, לצדקה לעניים.
אחרי כן מהנשאר, שהיה לעזבון לבני ביתי, יפרישו מעשׂר שני, כמו שהנהגתי בביתי לעשׂר את הריוַח, גם כן צדקה לעניים.
ועל המעשׂר הראשון והמעשׂר השני יוסיפו כדי שליש למאה, שמא טעו בשומא.
והמעשׂרות יתנו צדקה לעניי העיר, ולא לעניים קרובים; לעניים קרובים ליתן מתנות ביד רחבה ומלאה, אבל זה לא יבוא בחשבון המעשׂר ותוספת המעשׂר, כי אסור ליהנות מן הצדקה שאדם נותן, ואדם קרוב לקרוביו.
ולא יחרתו על המצבה שלי יותר משמי ושם אבי ז"ל ויום פטירתי.
ובקשתי שטוחה לפני בנַי וחתנַי, שלא יכּנסו ראשם ורובם בהבלי העולם הזה, ולא ישתדלו להיות לסוחרים גדולים. כי במידה שגדל הסוחר, יקטן היהודי; ולא יהיו נעים ונדים לבקש ממרחק לחמם ולא יעברו ימים ונהרות לשם ממון, כי צינור השפע ממשיך אך הבטחון בה', והוא שולח את הברכה בכל אתר ואתר. וביחוד משביע את בזה את בני המפורסם מוהר“ר יחיאל, לפי שראיתי, שלבו נמשך אחרי השׂררות שבממון וד”ל.
ונא ונא, שיחזיקו בני ביתי כל ימי חייהם את המנהג שלי להפריש בכל שנה ושנה קודם ראש השנה מעשׂר לעניים מן הריוַח, וחוץ לזה מתנות לקרובינו האביונים; ואם גם לא היה באיזו שנה ריוַח, או יהיה, חס ושלום, גם היזק, יתנו צדקות ומתנות, כי נסה ינסה ה' ולו התשועה.
ועיקר בקשתי – שילמדו בנַי בכל יום ויום לכל הפחות דף אחד גמרא וחצי דף “ראשית חכמה”, ויסעו להצדיק על כל פנים פעם אחת בשנה. ובני-ביתי הנשים תקראנה בקב הישר עברי-טייט"ש מלבד צאנה-וראינה בשבתות ומועדים כנהוג …
וביום מיתתי יעסקו בני בתורה כל היום, והנשים יתנו צדקה ומתנות, והעיקר מתן בסתר".
ג
אחרי מות מוֹריץ (בן בנימין בנדיטסון נמצאה רשימה כזאת (העתקה משפת המדינה):
"לשלוח טלגרמה לפאריז, שיבוא בני, ולהמתין בקבורה עד שיבוא.
להפריש סך עשׂרת אלפים לקרן קיימת, שתהיה למשמרת ביד ראשי הקהל, והם יחלקו מדי שנה בשנה ביום מותי את הרבּית לעניים. היתרון יהיה לקבלת התמיכה לקרובי, אחריהם לקרובי אשתי המתה, אחריהם לסוחרים שירדו מנכסיהם, והשאר לפי ראוֹת עיני הבכור מיורשי, שיהיה בימים ההם ובמקום הזה.
להפריש סך עשׂרת אלפים לכלכל מיטה בבית-החולים; ותיקרא המיטה על שמי.
בני יחלק סך הגון בשעת ההלוָיה, ויפקיד סך מסוים באוצר הקהל להתקנת מצבתי, שתעמוד על קברי. את המצבה יעשׂה האומן ווֹיציֶחוֹבסקי, לפי הרישוּם שהנחתי לתכלית זאת.
ימסור סכום הגון לחלק בין תלמידי התלמוד-תורה ומלמדיה, אשר ילוו את ארוני.
ישׂכור דיין או למדן לומר אחרי “קדיש”.
בית המסחר ייקרא באחרי מותי: “מוריץ בנדיסטון, יורשו”.
ומה שנוגע …"
משמיטים אנחנו את רשימת ההון העצום וחשבון החובות, שעמדו להגיע לידי גוביינא.
ד
“אני מוריץ בנדיסטון, יורשו” הולך למות לא מתוך שׂמחה ולא מתוך עצבוּת, אלא משנאת הריקנות.
חכם גדול היה אריסטו; הטבע שׂונא את הריקנות.
מכונה איומה הוא עולמנו זה. לכל גלגל וגלגל – תעודה מיוחדת, מלאכה מיוחדת, והגלגל שהתקלקל או שכילה את מלאכתו בזמן יותר קצר ואין לו תעודה עוד, הגלגל הזה פורש בעצמו מן הצבּוּר והולך לו מן היש אל האפס.
איני יכול לחיות עוד, לפי שאין לי עוד ענין לענות בו, לפי שלא אצלח עוד לכל מלאכה, לפי שהרביתי לחיות בזמן קצר; לפי ששתיתי מכל הכוסות, טעמתי מכל המאכלים, וגם שמרים שתיתי ועצמות שבּרתי …
את העולם נתנו בלבי בפעם אחת! הרבה לימדוני; אך לחיות בלי לבלוע את החיים, לא לימדוני …
ואיני אוהב שום דבר שהיה יכול לעכב אותי אצלו, לפי שמעולם לא הייתי חסר שום דבר למען הוקירו: נשים רבות חבּקתי, ואשה אחת לא נשׂאתי; זוכה הייתי כזוכה מן ההפקר; פרצים בערי הפרזות עליתי …
הון נחַלתי – והוא פרה ורבה כחיה נוראה בלעדי, ואיננו צריך לי כל עיקר.
נפשי היתה בוכה בקרבי: הבה לי מחסור, תן לי איזו עבודה …הרופאים ציווּני ללכת לשׂוח, לקחת חלק במשׂחק, בשעשועים. ויהיו לי תמיד תחליפי-עבודה ותחליפי-חיים, ואולם לא חיים ועבודה.
וארצות רבות ראיתי, ואל ארץ אחת לא נקשרתי. ושׂפות רבות היו על לשוני, ואף אחת מהנה לא נקשרה בנשמתי. מחליף הייתי את העמים והחברות, כהמיר איש את מנעליו …כל העולם היה שלי, אך להחזיק את כל העולם הגדול בידי הקטנה לא יכולתי, וסוף כל סוף היה לי העולם למדבר, ונפשי לצפור נודדת.
ומה יכולתי לעשׂות, והכּוֹל נעשׂה למעני בכסף – מן הצחוק הקל על שׂפתי ריע ועד נשיקת יפהפיה …גם אמירת קדיש אחרי אבי המת נקנתה בכסף …פורע הייתי ומשלם, ומפזר. אך לתת, לָחון, לא יכולתי, כי לאהבה לא לימדוני.
סוד מיתתי פשוט הוא: עקר אני בגופי ועקר בנשמתי; אין בי ישוּת פורחת ומַפרה, איני חי עוד …את תפקידי ליהנות מילאתי, ויותר לא למדתי.
הטבע התנהג עמי כמנהג האִכּר עם חזירו פיטם אותי; ועתה רע הוא לי יתר מן האִכּר. כי זה הורג את החזיר השמן, וזה מצווה: שחוט את עצמך!
כוס תרעלה על שולחני; הוא המשקה האחרון אשר ישכּרני, ושכרוני לא יפוג עוד.
ועל הוני – מאאֵרת אלהים – לא אצווה. איני חפץ לצווֹת על אסוני; יגנבוהו, יפזרוהו, יעשׂו בו מה שלבם חפץ.
היש לי להודות לאיש לפני מותי?
הלא שלמתי מחיר הכול, גם מחיר הכוס … "
שלום בית ספר שני: מתורגם ע"י ש. מלצר
מאתיצחק ליבוש פרץ
ילדים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אבא שלי היה בחורף חייט, ובקיץ – חוכר בוסתן של פירות. אם אין יחוס־אבות זה מוצא חן בעיניכם, הניחו את ספור־המעשה.
אבל חבל עליו: ספור־מעשה נאה הוא.
אני עדיין הייתי אותו זמן נער עם נערי החדר, ובימות הקיץ, לאחר שהתפללתי מנחה ומעריב, הייתי יוצא אל אבא־אמא אל הבוסתן, שהחזיקוהו בשותפות עם עושה־מוכין והיו דרים שם עמו יחד כל ימי הקיץ כולו.
אבא שלי, יהודי פשוט, היה רוצה שבנו ראובן־בנימין, הבן יחיד שלו, יעלה ויצמח ויהיה לא חייט ולא חוכר־בוסתן, אלא בן תורה, מורה־הוראה בישראל, ולפחות דיין! ואם מלמד טוב, הרי גם זה דבר מכובד הוא!
ומוח היה לי דוקא חריף, אבל מַתמיד לא הייתי; יותר מזה היה לי חשק לדברי אוּמנות ואמנות שבישראל: לעשות הבדלות, לצקת סביבונים, לגזור צפרים מנייר וכיוצא באלה דברים. ואת הבוסתן אהבתי יותר מן החדר… וכשירד לפעמים גשם טורד, והייתי אנוס להשאר בעיר וללון בביתו של הרבי, על־גבי משכב עראי בין הפתח וחבית־המים, – היה דומה עלי, עוד מעט ואני נחנק. וכל הלילה הייתי רואה חלומות רעים: הנה התנפלו על הבוסתן; מנערים את האגסים מן העצים, אבא ישן, אמא ישנה. במלונתו של עושה־המוכין, ישנים גם־כן. אני לבדי עומד בכותנתי באמצעו של הבוסתן וצועק:
– אבא! אבא! ר׳ זליג־זלמן! טריינה! – כך היה שם אשתו של זליג־זלמן – גולדֶעלה!
– שגץ שכמותך, – מעורר אותי פעם אחת הרבי, ולא ברחמים רבים, – איזו גולדֶעלה?
לך ואמור לו לרבי, שגולדֶעלה זו נערה היא, בתם האחת והיחידה של זליג־זלמן עושה־המוכין ואשתו טריינה – נערה שהיא צעירה קצת ממני, שאני משחק אתה אפילו בחול, ושלמענה ולשמה אני עושה אפילו לפעמים צפצפה ומצפצף בין עצי הבוסתן בשעה שאינה לא יום ולא לילה…
על־כן אני מתהפך בשתיקה על צדי האחר, נרדם ומוסיף לחלום…
פעם בראשית הקיץ הודיע הרבי שהוא חושש מאד בראשו ופיזר את החדר חצי שעה קודם הזמן. כמעט צעקתי בקול רם מתוך שמחה! חברים מבקשים לעכב אותי, לשׂחק במשחק “הגדי והזאב”, לעשות מסחר בכפתורים ובצפוני־עטים. אני אינני שומע להם. אני בורח כחץ מקשת. כדרך חוכרי־בוסתנים, הריני חולץ מיד מחוץ לעיר את המגפים, קושרם זח לזה ומטילם על כתפי. לעבור בריצה שלושה ויורס"טאות לא הרבה הוא, ואני מזיע ורץ. אני בא ומגיע אל הבוסתן, מסיר מעלי את המגפים ומשליכם בסמוך לפשפש, רץ בין הערוגות ועומד באמצעיתו של הבוסתן. רציתי להיות מוקף בבת־אחת עצים, עצים.
בבוסתן שקט, הכול מנמנמים בוַדאי בתוך הסוכות. בבוסתן עבודה עדיין אינה מצויה, באים חדשים רצופים של שמירה: מסביב יש כפרים עם שקצים – וכולם חובבים פירות שבגניבה…
אני עומד ומתבונן על סביבותי…
ורואה אני, משהו זז מאחורי עץ־אגסים אחד, רך בשנים: אני מתקרב קצת יותר – גולדֶעלה! משהו היא עושה שם: חופרת באדמה, נועצת קנים והיא עסוקה כל־כך, שאינה שומעת את קול רגלי היחפות… ואני מתגנב בחשאי מן הצד ומתקרב יותר, תופס את הגזע הצעיר ומנענעו. עץ־האגסים מוריד שלג של פרחי־לובן על ראש־הפז הקטן…
גולדֶעלה היה שמה – וכשמה כן היה שערה, שיער של זהב, ועיניה מאירות וצוחקות בחשאי, וגומות־חן כפולות לה בלחייה. והיא פוסקת מלחפור באדמה, מניחה לי שאמטיר עליה את הניצה הלבנה על ראשה, אל חיקה, ורק לאחר שעה קלה היא מגביהה עיניה ואומרת, מסומקת במקצת:
– חבל, ראובן־בנימין, אתה גורם הפסד!
אני מניח לעץ־האגסים ושואל אותה מה היא עושה בזה. גולדֶעלה מספרת:
היא עושה גינה מיוחדת. ומראה לי את הקנים שנעצה.
– מה יצמח בגינתך, גולדֶעלה?
שיצמחו, רוצה היא, קודם כול פרחים. ורדים אדומים, חבצלות לבנות, ועוד ועוד…
– ופירות לא?
פירות גם כן! אך לא פירות כאלה… פּערגאַמו"טין אפשר שיצמחו… אך העיקר: לימונים, אתרוגים… לוּ־ל־בי־ם – מושכת היא בקולה הדקיק ובעינים חולמות.
ובשביל שהשקצים מן הכפרים לא יתנפלו על הגינה שלה וינערו את הפירות, עושה היא מבצר מסביב לגינה – בעירנו היה מבצר. אני מושיב עצמי על־ידה, האמצאה הזאת מוצאת חן בעיני, ואנחנו עובדים יחד.
הערב יורד.
מתחילים קוראים מצד אחד:
– גולדֶעלה! אַיֵך, גולדֶעלה?
ומן הצד השני:
– ראובן־בנימין! ראובן־בנימין! – ובתמיהה של חשש: עדיין לא בא מן החדר?
קולה של אמא!
בשני הצדדים לפני הסוכות בוערת כבר אש, על האש שפותים סירים, מבשלים ארוחת־הערב. קוראים לגולדֶעלה, קוראים לי, אנחנו שומעים כמו מתוך חלום, ואיננו עונים.
שלוש סוללות נעשה מסביב, כמו שיש למצודה שלנו בעיר. בין הסוללות נחפור תעלות של מים.
– יודעת את מה, גולדֶעלה?
– מה?
– חיילים יעמדו על הסוללות!
היא שואלת:
– חיילים, וממה?
איני מרבה מחשבה ומשיב:
– ממקלות דקים. אני אפצל אותם; הרי אַת יודעת, אולר יש לי!
היא יודעת.
ואני נזכר, שיש לי משלי כמה חרסים של חרסינה.
״ואלה יהיו הקצינים!"
היא מגביהה את ראשה בתמיהה:
– מהיכן יש לך חרסים של חרסינה?!
– יש לי, – מתפאר אני. – קניתי בעד כפתורים! החלפתי! רואה אַתּ? – ואני מראה לה, כמה כפתורים חסרים אצלי.
– ואני, – אומרת היא, – מצאתי בעיר חתיכת זכוכית מוארכת, כשהלכתי לשם לקנות מלח; והכול משתקף בה יפה כל כך!
– ויהיה זה, – אומר אני, ־ גֶענֶעראַ"ל!
– גֶענֶעראַ"ל! – מסכימה גולדֶעלה.
ואנו מוסיפים לעבוד.
– גזלן! – צועקת טריינה אל בעלה, – רוץ ועבור בבוסתן! אפשר נרדמה תחת עץ.
ואמא שלי, מן הצד השני של הבוסתן, משמיעה קולה, קול נפחד:
– רוצח, בֶּרל! – (שמו של אבא שלי) רוץ אל העיר! אוי ואבוי־לי, וַדאי קרה משהו… אפשר התולעים נתעוררו!
צריך להפסיק! אנו קמים ויוצאים מתחת לעץ־האגסים ורצים, אני לסוכתנו שלנו והיא לסוכתם שלהם.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אין דבר זה חלק וישר בעיני אבא־אמא: בשעה מאוחרת כל־כך, ומלוכלך באדמה, ובעשבים. אלא – העיקר שנמצא! ותפוחי־האדמה כבר נתבשלו… ואחרי האכילה מבקשים לישון.
עברתי בשלום. ובהקמת המבצר עובדים אנו כל ערב! פעמים מתגנבים אנו ויוצאים לאחר פת־ערבית עוד פעם, ומוסיפים ועובדים.
השותפים, – שני הזוגות, – מהלכים על־פני הבוסתן, מתבוננים בפירות שעלו יפה, קובעים אֵילו מן העצים צריך יהיה לתמוך בסומכות; מחַשבים חשבונות, כמה פירות יהיו, ואם המכירה תעלה יפה – כמה רוָחים ישארו. שוכחים אותנו מעט… ואנו עובדים בחשק. המבצר הולך הלוך וגדול מיום ליום. בשבילי, לפחות, המבצר הוא העיקר! גולדֶעלה גם את הגינה אינה רוצה להזניח. כל מקום שהיא מוצאת זלזל ירוק, היא נועצת אותו; אך מיום ליום כובש המבצר יותר את לבה. מחר, כשתצא גולדֶעלה עם דלי הפח בידה להשקות את הגזר ואת הצנוניות, תשפוך מים גם בין הסוללות. וכשאבוא אני מן החדר, כבר יהיו בין שלוש הסוללות שני נהרות!
– אך מה יהיו החיילים אוכלים? – עולה פתאום בדעתי לשאול.
– לחם! – עונה גולדעלה – יש בצד השני של הבוסתן חמר, אביא ואלוש ככרות־לחם. עריבה אעשה לי מצנון גדול. אך היכן – מתחילה היא דואגת – נאפה את הלחם?
– מוכרחים, – אומר אני, – לעשות בית־מאפה, בית־מאפה מיוחד לחיילים, אין מבצר בלא זה!
גולדֶעלה קופצת ממקומה ומוחאה כפיה הקטנות מרוב שמחה.
– הסי, הסי! ישמעו אותנו!…
ואני נגש תיכף למלאכה. גולדֶעלה עוזרת על ידי. מיד נחפר בעוביה, של הסוללה התיכונית תנור־אפיה. יש רק להעלות ולהגביה ארובת־עשן. באיזה מקום בבוסתן מונחת חתיכת פח, גולדֶעלה יודעת היכן.
היא קופצת ורצה ברגליה היחפות, כחץ מקשת. אני מביט אחריה ברוצה ולבי חרד, שלא תחתוך לה, חלילה, את רגלה בשבר זכוכית… אך הנה חזרה בשלום…
היא צוחקת:
– הם עומדים על־יד הערוגות וסופרים את הסלקים!
גולדֶעלה מושיטה את ריקוע הפח; אני נוטלו ומבקש לכופפו ולעגלו כארובה, ונחתך באחת מאצבעותי.
גולדֶעלה מתבהלת, קופצת ממקומה בצעקה. אף אני קופץ ממקומי, תופס וחובק את ראשה, סותם את פיה בידי השלימה:
– ישמעו אותנו!
ואמנם שמעו.
– מה אַתּ צועקת, גולדֶעלה, גולדֶעלה!
קולה של אמה שלה.
– לא כלום, לא כלום! – משיב אני במקומה.
היא רצה אל הסוכה להביא קורי עכביש, חתיכת בד וחוט לקשור את הפצע.
– אתה? ראובן־בנימין? – שומע אני קולה של אמי שלי.
– מה אתה עושה שם בבוסתן, שגץ שכמותך! – מסייע עמה אבא שלי.
– לא כלום! – משיב אני, – לא כלום! הריני הולך כבר לישון…
ואני פונה והולך אל סוכתנו, ומטיל עצמי, כשאצבעי נוטפת דם, על משכבי.
– אני ישן כבר, אבא! – צועק אני מתוך המלונה אל הבוסתן.
– טוב! טוב! – משיבה אמא, אבל כאילו מתוך צחוק. ואולי רק נדמה לי כך. בינתים מתגנבת ונכנסת אלי גולדֶעלה וחובשת לי לאור הירח החיור את האצבע.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
למחרת מוליכים אותי אבא־אמא אל החדר. אבא הולך בראש, אמא מאחוריו, ואני – באמצע. את פניהם של אבא אמא איני רואה, ואולם מרגיש אני שהם זועפים. וַדאי חטאתי במשהו, הם יספרו על־כן לרבי…
ביותר־ביותר אין אני מתיירא. הרי סוף כל סוף בן־יחיד אני. אמא אומרת: ״אחד משמונה נשאר".
ומחשבותי מוליכות אותי מיד בשביל צדדי. ״כמה טוב! אני – בן־יחיד, גולדֶעלה – בת־יחידה״. מפני מה זה טוב – אין אני מברר לעצמי, אך לשחרר עצמי מן הרגש הזה אינני יכול. ״אף־על־פי־כן טוב הדבר!"
לבסוף הגענו.
– רבי, – מתחיל אבא לאחר ברכת "בוקר טוב, שנה טובה״ – מהיום והלאה לא תהיה לבחור זה דריסת־הרגל בבוסתן.
והוא מוסיף ומסביר:
– בחור שכמותו, משחק בחול!
– ועם ילדות! – מוסיפה אמא.
– אי־אי־אי! – מניע הרבי שלי את ראשו כמטוטלת לכאן ולכאן.
והרבנית, שאינה יכולה להתרחק מפי־האח, מפני שהיא מקפה איזה תבשיל בקדירה, נאנחת ואומרת:
– ילדים בימינו! ילדים בימינו!
ואולם אין שם לב לדבריה.
– הוא יישן אצלכם! – גוזר אבא.
אותי אין שואלים ולעצתי אין דורשים. מוסיפים ומדברים עוד, אבא, אמא, המלמד, אבל אני שוב איני שומע.
בשעה שהיתה הרבנית מקפּה מתוך כובד ראש את התבשיל שבסיר, נפלה לה מתחת בית־השחי פקעת החוטים מן הגרב שלא פסקה מלסרוג אפילו שעה אחת… הפקעת מתגלגלת על־פני הרצפה, החתול מופיע מלמעלה על־גבי התיתוֹר של פי הארובה וזוקף בה בפקעת זוג עינים בורקות; הוא מפחד מפני האנשים הזרים שבבית, ואף־על־פי־כן אינו יכול להתאפק וקופץ מלמעלה ומתחיל משחק בפקעת… “כיצד אין הם רואים כל זה”, תמה אני מאד. אך הנה תופס אותי אבא בכתפי:
- ומה יהיה סופך בּור ועם־הארץ, חייט מטליא כמותי?
אני מתיירא לומר, שאני רוצה להיות חוכר־בוסתן, ולעשות מסביב לבוסתן מבצר, בשביל לשמור עליו מפני השקצים.
– זכור, איפוא, רבי, שני זהובים לשבוע. בעד הלינה! והשגח תשגיח עליו…
הרבי מניע ראשו מלמעלה למטה, לאות ״הן״.
– אך להכות – מושכת אותו אמא הצדה ואומרת כך שאבא לא ישמע – חס ושלום! אחד משמונה נשאר לי!…
הוי, כמה אני אוהב את אמא שלי!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קשה היה לחיות בחדר בלי המבצר. מי יודע, אם יוכל להבנות עד גמירה בלי עזרתי… ומעט אני מתגעגע על הבוסתן עצמו, וגם – על אבא־אמא. ומיום ליום יותר – על גולדֶעלה. כיוָן שאני עוצם את העינים – מיד אני רואה אותה יושבת תחת עץ־האגס, ועל ראשה שלג של ניצה לבנה…
אבל אסור להרהר בדבר הזה… עד כה ועד כה – הגיע אלול. אני לומד לתקוע בשופר, לומד ורואה ברכה.
״הלואי והיה לך חשק כזה לגמרא!" אומר הרבי.
– ותקיעת שופר – שואל אני – דבר מועט הוא? לא מצוָה גדולה?!
– דבר זה יכול לעשות – משיב הרבי – חייט מטליא גם־כן!
– מה אתה סח – מתערבת הרבנית. – אדם – רוטנת היא ליד פי הארובה – שוכח היכן הוא נמצא בעולם הזה…
– אבא שלי – אומר אני כנפגע בכבודי – הוא בעיקר חוכר־בוסתנים…
והרבי מבקש לתקן, ומסיים:
– לא התקיעה עיקר, העיקר היא הכוָנה של תקיעת השופר! הכּוֹת אין מכים אותי. עם אמא שלי אין אדם נכנס בוכּוּח ובמקוּח. היא תופסת לו לשגץ ומטילתו מעבר לגדר. ואם יקרה ומגיעים לידי סכסוך עם סוחר־פירות, היא תופסת לו להיהודי בזקנו ומושכתו מן הבוסתן עד אל העיר, אל הרב… מהלך שנים וחצי הויוֹרס״ט!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
לראש־השנה שכרו שומרים גויים שיהיו משמרים את הבוסתן, והכול יצאו אל העיר. אבא־אמא שלי – לביתם שלהם, לא הרחק מבית המלמד שלי, והשותף עם אשתו ועם גולדעלה – אף הם אל ביתם, ואולם היכן הם גרים אין אני יודע. ולשאול לא יתּכן.
והנה בא יום ראשון של ראש־השנה, ובבית־המדרש אומרים בלחישה “למנצח” שלפני תקיעת השופר. אני עומד בסמוך לחלון, מציץ החוצה ועיני תועות תחילה להביט במרחק… מתחת לשמים רפרפו סיעות מופלאות כל־כך של צפרים, – ולאחר שפרחו להן העיפותי מבט־עין על־פני חצר בית־התפילה, גולדעלה! באה לשמוע תקיעת־השופר! מעוטפת במטפחת צחורה, וכפופה במין צניעות של יראת־שמים… היא עומדת ופניה לא אלי, אינה רואה אותי. אינה מביטה לצד זה. החזן משמיע קול: – למנצח!
ובית־המדרש נרעד ונרעש. והגל תופס את נשמתי ונושאה הרחק, הרחק מכאן…
במוצאי יום־כפוּר הולכים אנו, אבא שלי ואני, בחזרה אל הבוסתן. רוצה אני לשאול, היכן הם גולדֶעלה ואבא שלה, ואיני יכול; את עושה־המוֹכין ראיתי בשעת קדוּש־לבנה, ובירכתי אותו בגמר־טוב… וצריך לברך גם את טריינה, ואת גולדֶעלה גם־כן. ואולם לשאול איני יכול, המלים נשארות תקועות בגרון. ולבי חרד לה: האם לא הזיקה לה לגולדעלה התענית? האם לא חלתה, חלילה, ונשארה משום כך בעיר? כוס החמין והדובשן שנותנים לי אינם ערֵבים לחכי. בית־הבליעה שלי סתום ומועל בשליחותו. אך מיד מעלה אמי את הסיר המלא בשר־כפרות בתוך המרק.
– חבל – אומרת היא – על העצים! והיא הולכת לחמם את המרק עם הבשר אצל טריינה, שם כבר העלו מדורה גדולה. נמצא, שההם כבר הקדימו ובאו.
– ברוך השם! – נפלטות מלים מפי, לאחר שנגולה האבן מעל לבי.
–מה? – שואל אבא. ואמא נעצרת.
– לא כלום! – אומר אני מיד – לא כלום! ברוך השם, שהכול עברו בשלום את התענית… אלהים מחל את העווֹנות…
אני מפטפט, אמא פונה משום־מה פניה פתאומית ויוצאת. אני מרגיש, שביציאתה היא מחייכת.
ואבא שואל:
– ומה צריכים לעשות עכשיו?
– אני יודע!
הריני מעלה נר בפנס, אבא נוטל גזר־עץ וגרזן. הולכים אנו לנעוץ יתד לסוכה.
– לך קרא לשותף!
ואולם אין צריך ללכת ולקרוא. מן העֵבר השני כבר הולך ובא עושה־המוכין. את הפנס מאחוריו נושאת גולדעלה. הסוכה המשותפת תעמוד באמצע הגן…
אני – יתד, ואתה – יתד! – אומר אבא.
– אני בצד זה – משיב עושח־המוכין, ועומד במקום שעומד, ואבא עומד ממולו.
הם מתכופפים, אני עם גולדעלה נפגשים ועומדים באמצע ומתכופפים ומאירים.
ורוצה המזל, שראשינו יפגשו ויגעו זה בזה; ושנינו רועדים. הפנסים שבידינו מיטלטלים…
הגרזנים הולמים ואני לוחש לה:
– גמר־חתימה־טובה, גולדעלה!
– גם אתם – משיבה היא בחשאי.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
האמהות הכינו הכול לכבוד החג, האבות עשו את הסוכה. וקשֵׁט קישטתי אותה אני, בעזרתה של גולדעלה. לקשט סוכה הרי מצוָה היא! – ומניחים לעשות. הרי זה לא “לשחק”!
מצאה גולדעלה במקום שמצאה שפופרות של ביצים, השחילה על חוט ותלתה על הקירות; ואני גזרתי מנייר אדום צפרים. ובכל שפופרת של ביצה הושבתי צפור אדומה; ומַקורה כלפי חוץ, אל חלל הסוכה. ממש צפרים חיות. גולדעלה שבעה נחת, מוחאה כף אל כף:
– תראה, הן תשירנה! הן מוכרחות לשיר…
אחר־כך עשיתי פנס מדלעת גדולה וחלולה. וחתכתי בקלפּה באותיות־דפוס יפות: ״בסוכות תשבו״ – ופירוש הדבר, – הסברתי לה לגולדעלה – הקדוש ברוך הוא אמר לו לעם ישראל, וציוָה לו, שישב בסוכות שמונה ימים״.
וקבעתי בתוך הדלעת פנימה נר. השעה היתה כבר שעת דמדומים, ננסה איפוא להדליק! גולדעלה רצה ומביאה גפרורים. היא חוזרת מלוהטת, עיניה מבריקות. אני מדליק, אבל הידים רועדות אצלי משום־מה, בקושי הדלקתי. הנה הנר דולק. אור רך וצנוע מתפשט על־פני הסוכה. הפסוק החתוך בתוך קלפת הדלעת מאיר ומתבהר, מתבלט יותר ויותר…
– הוי, כמה אני אוהבת את חג הסוכות! – מכריזה גולדעלה בקול רם.
אנו נרתעים מעט לאחור ועומדים ועינינו תלויות בפלא המאור…
– הצפרים עוד תשירנה, עוד תשירנה! – מחזיקה גולדעלה בדעתה!
מאחורינו כבר עומדים אבא־אמא שלי ואבא־אמא שלה.
קולו של אבא שלי:
– כבר גמרתם, שובבים?!
והם עומדים שקטים, מביטים ותמהים גם הם על המראה הנאה, ומחליפים אחר־כך מבטים, הגברים מחייכים משום־מה חיוך מסותר מתחת לשפם. בעיני הנשים מנצנצים שלהבהבים…
שלא במתכוון אני תופס לגולדעלה בידה.
ואין מוחה כנגד זה.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
סוכות.
לאחר סעודת הצהרים. תחת עץ מעצי הבוסתן ישנים אבא ועושה־המוכין.
״תחת עץ הפערגאַמוּ“טין!” – יודעת גולדעלה לקבוע.
אני מסתכל בה ומחייך:
– האמהות ישנות בסמוך לערוגות הגן.
– תחת עצי־השזיפים! – יודעת היא לקבוע ביתר דיוק.
אנחנו יושבים בסוכה.
אני מניף בכוָנה ידי לפני עיניה, שתראה גולדעלה איזה טבעות־לולב יפות יש לי על אצבעותי.
– בעצמי, – מתפאר אני, – קלעתי אותן!
– אילו ראית, – משיבה היא, – כיצד אני קולעת חלות!
טבעת אין היא מבקשת. אנו שותקים רגע.
הצפרים האדומות אינן שרות, אבל אצלי בלבבי מתרונן משהו.
– יודעת אַתּ, גולדעלה, מפני־מה יושבים בסוכות?
אני השואל ואני המשיב:
– ״זכר ליציאת מצרים".
ומפרש לה את פירוש המלים.
שואלת היא לאחר רגע:
– יודע אתה, ראובן־בנימין, משום־מה אוכלים בסוכות גזר?
– אני יודע; גזר זה מעֶר“ן, ,ומעֶר”ן זה להרבות, שירבו זכויותינו…
– ודבש? – מוסיפה היא ושואלת.
– שתהיה לך – משיב אני בלחישה – שנה טובה ומתוקה…
– ובשמחת־תורה, – אומרת היא, – מחתכים את הגזר עגוּלים־עגוּלים קטנים, בדומה לאדוּמים של זהב!
ולאחר רגע – אני:
– יודעת את, גולדעלה, מי שבא להתארח בסוכה? האבות והאמהות… ויודעת את, גולדעלה, ״שמחת בית־השואבה" מה היא?
היא אינה יודעת, ואני אומר לה.
– הוי, – מסיים אני באנחה – היתה זו שמחה בבית־המקדש! מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה אמיתית מימיו!
– סַפּר, ראובן־בנימין, סַפּר, – מתחננת היא! היא מביטה בי, מסתמקת, מַפנה ממני את ראש־הזהב ומשעינה אותו, אחורנית, על לוח לבי, – האם היא שומעת, כמה הוא דופק, לבבי?
אני רוצה לשאול אותה. אך אין מלים בפי.
– סַפּר! – מבקשת היא שנית, וקולה לוחש ורועד כל־כך.
ואני מספר לה:
– מאחר־הצהרים מתחילה השמחה בעזרת־הנשים (ואני מסביר לה). כל היהודים מארץ־ישראל כולה, כל עולי־הרגל, ששים ושמחים. ראשי־העם, ראשי־הישיבות, זקני הסנהדרין, – כל שבעים לשון היו יודעים, וכשוּף גם־כן! – הכול שמחים בשמחת בית־השואבה. הכול מחזיקים אבוקות בידיהם, מיני שלהבות דולקות, ורוקדים… והלויים מנגנים בכל מיני כלי־זמר, כמו שמפורט בספר תהילים, ושרים שירי־המעלות שבתהילים… והקהל מסביב רוקד, מעגל בתוך מעגל… וכך מעגלות בלי סוף…
ר' שמעון בן גמליאל – תנא גדול היה, מאד מאד גדול! – היה מחזיק שמונה אבוקות, ארבע ארבע בכל יד, והיה רוקד וזורק את האבוקות בזו אחר זו כלפי מעלה וחוזר ותופסן באויר… ובזריזות גדולה כל־כך עשה את הדבר, שאף אחת מהן לא נפלה לאדמה ולא כבתה באויר! וכך היו רוקדים כל הלילה כולו, ולא היה אדם שוכב לישון כלל. ומשנתעייפו, משעינים זה ראשו בכתפו של זה וזה ראשו בכתפו של זה ומנמנמים רגע; ומיד מתעוררים ומוסיפים לרקוד… וכך עד אור הבוקר, עד ששני הכוהנים השומרים בשער העזרה תקעו בשופר – סימן שיתחיל העם להתפזר…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
כשהתחלתי לסַפר, צנח ראשה הקטן של גולדעלה והוטל בחיקי. העינים מביטות כלפי מעלה, אלי, אל שפתי פי המספר… והן נפקחות, העינים, וגדלות יותר ויותר… וככל שאני מוסיף ומספר, רואה אני, העינים מתכסות דוק של חלום, העפעפים מרפרפים ויורדים, ולא נשארו אלא סדקים צרים, צרים והולכים, בין הריסים הארוכים… ולפיכך אני מספר יותר ויותר בחשאי, בלחישה. אך כנגד זה נשימתה הולכת הלוך וחזק. אני סופג את נשימתה. אפילו התפוחים הטובים ביותר אין ריחם ערב כל כך…
הנה כבר נעצמו עיניה לגמרי…
ועולה בדעתי להסיר טבעת מעל אצבעי ולשים אותה על אצבע מאצבעות ידה הקטנה, ששמה אותה מתחת לראשה…
ואני עושה כן.
היא שומעת, או לא?
אני שם את הטבעת על אצבעה, ושפתי, שלא בידיעתי כלל, מלחשות בחשאי־בחשאי באזנה של גולדעלה:
–הרי אַתּ…
אין אני מספיק לגמור, גולדעלה קופצת ממקומה, ובעינים הקרועות לרוָחה – פחד כעס, אבל גם אהבה, והכול מתמזג יחד בצעקה:
– מה עשית?
– אין דבר, – שומע אני מיד את קולה של אמא שלי בפתח הסוכה, – בחול־המועד, אם ירצה השם, נכתוב תנאים!
ומתברר, שהזקנים קמו זה כבר משנתם; וכשהלכו לחפש אותנו, הגיעו אל הסוכה, עמדו בחוץ, והקשיבו.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בחול־המועד נכתבו תנאים. בשמחת־תורה נגשה גולדעלה לנשוק את ספר־התורה, שנשאתי אני בשעת ההקפה. שני דגלים היו לה, בכל יד דגל; דגלים יקרי־המציאות. מהיכן השיגה אותם איני יודע: ״דגל מחנה ראובן" ו"דגל מחנה בנימין״!
אהבת אורג
מאתיצחק ליבוש פרץ
ספור במכתבים
מכתב ראשון
יקירי, העתיד להיות גיסי!
אתה שואל, מה שלומי? אין שלום, אמר ה', לרשעים! בשביל הסנדלרים, כותב אתה, הגיעו ימים רעים? אנחנו האורגים זה מזמן חדלנו מלקווֹת לימים טובים. הבריות אומרים, כי העת עת “כלבית” היא. תאר לעצמך, שאורגים ותיקים וטובים משתכרים ארבעה־חמשה רובלים לשבוע, ואורגים רגילים וצעירים כמוני מסתפקים בשלושה־ארבעה, ועל שלושה־ארבעה רובלים אלה צריך לעבוד עבודה קשה, צריך לשבת על כסא־האורגים משבע בבוקר עד עשר בלילה, לעבוד 16־15 שעות ביום. וגם לזה דרוש מזל, משום שאורגים בני־מזל בלבד יש להם עבודה קבועה ותדירה; המונים מתהלכים בסבר־פנים של רעב ובידים ריקניות!
כך הדבר, אחא! זקנים מספרים, שלפנים היו יחסנים הרבה, שלא חפצו לעבוד; כהיום הזה מחפשים אפילו את העבודה הקשה ביותר, מרחרחים למצוא אותה, מתחננים לקבל אותה, ומקבלים אותה כנדבה, כחסד! ןמי שכבר קבל אותה, רועד ומרעיד שלא יאַבּדנה, חס וחלילה: תחילה השם יתברך ואחר־כך נותן־העבודה, שלא יפסיקוה חלילה; שיהיו שופעים ומשפיעים עבודה בלי סוף, עבודה בלי קץ, עבודה עד כדי יציאת הנשמה! עד כדי מחנק! שכן שמא תחסר חלילה עבודה? שמא אדם נֶחלה וסירת־הארג נופלת מתוך ידיו הרועדות? ומה יהיה לעת זקנה? בימי הזקנה האפורים, בימי הרפיון והחולשה מה יהיה?
ומי שרואה מסביב כל־כך הרבה אורגים זקנים, מיוגעים וחולים, אין פלא שאי־אפשר לו לשכוח אפילו רגע אחד את ימי הזקנה וימי הרפיון והמחלה; ואמנם, אצל אנשים העובדים 16־15 שעות ליום, וסופגים אל תוך ריאתם אבק־פשתן ואבק צבעוני של חוטים, וכל מזונם במשך היום אינו אלא ככר־לחם ודג מלוח ותבשיל קלוש בערב, מן ההכרח שהמחלה תהיה אצלם אורחת תדירה, ואינם יכולים לקווֹת לזקנה של בריאות! ונוסף לכך יש עוד לרבים אשה וילדים. מבין אתה? לא לבדו טובע האדם – אלא ריחים בצוארו!
אילו ראית, היאך אורג מטופל באשה ובילדים חוזר הביתה מעבודתו, היאך הוא מטיל מבט־עין קצר ובהול אל האשה המיוגעת, אל התינוקות, ״עוד ועצמות", שהם גדלים בלא תורה ובלא טובה; אילו ראית, כמה מהר הוא בולע את התבשיל הקלוש ומה מהר הוא מַטיל עצמו אל תוך המטה!
לישון רוצה הוא, להרדם, לפחות את העינים לעצום, שלא יראה את הצרות, את היסורים!
אך מה מועיל יש בדבר? החיים הרעים הופכים לחלומות רעים… הוא חולם שאשתו חולה, ואין במה לעזור לה… שילד אחד נשך לו לילד האחר אצבע מאצבעותיו בשעת קטטה על פרוסת־לחם, ושבינתים נכנס בעל־הבית והוא רוקע ברגלו: שכר דירה! שאם לא כן הוא משליך את כל בני־הבית באמצע החורף החוצה, על־גבי השלג!
וכשמתעוררים בבוקר אין ממהרים כלל לפקוח את העינים ולהשתחרר מן החלום: עד כדי כך מתמזגים החלום והמציאות גם יחד.
כשמתאספים הזקנים מבין האורגים יחדיו, מדברים על הזמנים הטובים; אך לא על אותם העתידים לבוא או ראוי שיבואו. בדבר זה שוב אין מאמינים! אלא בזמנים הטובים שהיו לפנים, שעה שהאורג היה עובד בפני עצמו, בחוטים משלו ובנוּל משלו, והיה מוכר בעצמו את פרי עבודתו… אורג היה משתכר 16־15 רובל לשבוע, הוא היה בעל־בית בפני עצמו, אדם חפשי ואפילו בעל־דעה בעניני העיר. אומרים, שלפנים נבחר אפילו אורג אחד למועצת העיר! כהיום הזה אורג הוא פועל פשוט, החוטים אינם שלו, את הסחורה הגמורה הוא מוסר לאחרים! אין הוא יודע כמה עולים החוטים וכמה הוא מקבל בעד עבודתו, לא ענינו שלו הוא, הוא מקבל לפי ״הכוכב״; ושבע־שמונה קופיקות בעד “כוכב” – זה נחשב כבר מחיר הוגן!
הנה, שכחתי לגמרי שאני מדבר אל סנדלר, שאינו יודע ״כוכב״ מהו; תאר לעצמך שאתה גר בעיר גדולה, אין אתה עובד בשביל בעלי־הבתים שלך, אתה עצמך אינך קונה עור, אינך נוטל מידה ואינך נושא את המגפים הגמורים לשום אדם! אתה מכיר ויודע רק סוחר אחד, והוא הנותן לך את הסחורה לעבֵּד אותה, והוא הלוקח ממך את העבודה הגמורה, ומשלם לך בעד כך וכך זוגות מגפים כך וכך.
הנה, דבר זה, מבין אתה, נקרא ״כוכב״, אתה עובד אך ורק בשביל הסוחר. את הרוָחים לוקח הסוחר לעצמו, ולך הוא נותן כדי מים לדיסה; משום שפועלים אחרים אין להם אף זה המעט, ובינתים מדברים עוד על מכונה, שתעשה מגפים בלא ידים של סנדלר… טוב הדבר? כך בערך חיים אצלנו! שבע־שמונה קופיקות בעד “כוכב” הוא מחיר שאפשר לעבוד בו עד כדי להשתגע. אך מה שלומה של מרים שתחיה? האם היא אוהבת עוד כל־כך לרקום ממחטות לחטמיהם של אחרים? האם היא עובדת עוד מתוך שירה וזמרה? האם הבית מלא עוד קולה המצלצל כפעמון של כסף? האם עיניה עודן בהירות כל־כך, טהורות ותכוּלות כרקיע השמים? עדיין אינן מתאדמות מרוב עבודה? ואתה מה שלומך? האם אינך סבור, שבשעת המלחמה בין יוָן ובין התוּגר כדאי וראוי להתגנב לפלסתינה ולהשתטח על קברי האבות? ושמא יש לך לב ללכת לארגנטינה ולהלחם בארבה? משום שכאן, אחא, רע ומר מאד!
ואפשר עדיין אתה מחזיק בו ב״אלשיך״ הישן והטוב והישר ואתה רואה פלאי אלף לילה ולילה בנוסח היהודי? כתוב! ואני חושב, כי מרים שתחיה מותר לה להוסיף משהו… שמע, כשאני רואה לפעמים את מרים שתחיה בעינים אדומות, הולך אני אל בית החרושת בידים מאוגרפות… אך דבר זה אין אתה מבין.
העתיד להיות גיסך
מכתב שני
כששאלת אותי כמה פעמים במכתב אחד, מה שלומי ומצבי, קראתי את כוָנתך בין השורות, בין המלים, והבינותי כי מי שעתיד להיות גיסי היקר שואל: ובכן, אימתי מעמידים חופה? וכששלחתי לך צרור של צרות במענה־לשון של נשים, התחלת אפילו אתה מבין, שפירוש הדבר: לפי שעה לא!
מוח של ברזל יש לך, יקירי, העתיד להיות גיסי; ועל קדקוד־הברזל שלך צריך להכות בפטיש, שאם לא כן אין אתה מבין!
אך מאחר שכבר פרשׂת הכול, כשׂמלה על השולחן, כבר אני חייב לתת לך תשובה ברורה וגמורה.
אין אני יכול, אסור לי לשׂאת אשה!
אתה שואל, אם לא שכחתי בנכר מה שהבטחתי בבית, אם לא חחליפוני באחר, על כל פנים – את לבי אם לא החליפו? או שמא זה, כמאמר הבריות: הרחק מן העין – הרחק מן הלב?… אני מקוה, שלא; אני מאמין, כי מרים שתחיה לא ראתה את המכתב ההוא, היא לא היתה שואלת שאלות כאלה. היא יודעת, כי לבותינו קשורים לעולמים, לחיים ולמות!
הוי, אחא, אחא! לשאת את מרים לאשה רוצה אני, כשם שרוצה אדם להיות מאושר! כשם שרוצה אדם להגאל מגעגועים גדולים, מכאב־הלב, ממחוש־הראש. אני רוצה, אך מה חשיבות יש בזה שאורג רוצה?
בן ובת של נותני־הלחם שלנו חפצו, ובאמת עשו כחפצם, נישאו זה לזו, והיתה חתונה שמחה מאד; ואפילו אותנו, האורגים, לא שכחו; העמידו לנו יי"ש, וכשאמרתי אני שאינני שותה, הציץ בי האוּמן הצצה אלכסונית, וקרוב לוַדאי שקשר לעצמו קשר במטפחת־האף, שלא ישכח לי את הדבר הזה!…
והדרך מן הבית אל בית־הכנסת היתה פרושה מרבדים, קאַפּעִלי״א ניגנה, במרומי השמים שמעו, הלבנה עם הכוכבים רקדו! בתי־החרושת הגדולים ניותר נאלמו, נשתתקו, עמדו כמבויישים! מאולם־הרקודים שפע האור, כל הרחוב כולו טבל בנהרה! האור נשתפך כמו יין, והיין כמו מים! אתמול היתה החתונה, והיום יצא הזוג הצעיר למסע־תענוגות…
הם חפצו, והתחתנו. שמא סבור אתה, הם היו דרושים מאד זה לזו? לא יכלו לחיות זה בלא זו? חלילה וחס! הוא יש לו כמה נערות מכּרות בבית־החרושת שלו, ויום קודם החתונה ערך להן סעודה, ולכל אחת מהן מתנה הניח, שלא תשכח אותו עד שיחזור… וזו היתה סעודה עליזה, עליזה יותר מן החתונה עצמה, ויין טוב יותר שתו בה!
בין הנערות היתה גם אשת־איש אחת, אשתו של אורג… אני מכיר אותו – שותה־שכור הוא! אך מי יודע, אם הוא שותה־שכור משום שהיא נוהגת כך, או היא נוהגת כך משום שהוא שותה־שכור, או שמא שניהם נוהגים כדרך שנוהגים, משום שכאן פסקו מלעיין ב“אלשיך” ובשבת הולך ה“עולם” לטייל… ואולם עליזה היתה הסעודה ההיא!
הכלה אף היא אינה צנועה! לפנים היתה נערה משולה למראָה של זכוכית, כל הבל־פה היה מעכיר אותה, כהיום הזה משולה הבתולה לכברה חלולה, מי יודע מה כבר נתכּבּר בה!… אני יודע רק זו בלבד שחודש אחד היתה מתנשקת עם מנהל־הפנקסים וחודש אחד עם מנהל־העסק; ולטייל היתה הולכת ונוסעת עם שניהם כאחד…
ואף־על־פי־כן התחתנו, ועכשיו הם נוסעים במסע תענוגות; ואני עם מרים, שתחיה, איננו יכולים לחיות יחדיו, אף־על־פי שאנחנו צריכים זה לזו כשם שהאדם צריך ללחם, למים, לאויר… אף שמחשבותינו שזורות וקלועות יחדיו, אף שהיא קשורה ודבוקה בי ובכל רמ"ח שלי, אף־על־פי־כן אנוסה היא לשבת שם אצלך ולסמא את עיניה במלאכת הרקימה, ואני – אני אנוס לשבת כאן בודד ויחיד ולארוג, ולארוג, בשעה שהמוח מלהט, והמררה משתפכת בכל האברים! ולהתחבר יחדיו אין אנו יכולים!
אילו ראית, מה צורה ומה מראה יש לו לאורג מטופל באשה ובילדים. לא אדבר כבר על מראהו בבית, אלא בבית־החרושת מה דמות יש לו, היאך הוא מתכופף ומשתחווה לפני נותן־הלחם ולפני ה“אנשים” שלו, היאך הוא מתרפס לפניהם, היאך הוא חרד ורועד מפני הבל־פיהם, היאך הוא משתדל ומתחנף עד שזוכה למבט־עין של חסד מצדם… בררר! קור עובר בעצמותי, כשאני רואה את הדבר הזה! לא! לדבר הזה לא אסכים אני לעולם! יקחני אופל ותכסני חשכת־עולם, בלא קרן של אושר, בלא נחמה ובלא תקוה; רעב אסבול, כתולעת ערומה אשכב, על אדמה רטובה ותחת שמים בוכים, אך לא זה! – ואם לא יוטב המצב, כאשר אבדתי אבדתי! תשכח מרים שתחיה, אם תוכל, תתכחש, אם היא רוצה, ואם לא – תסבול כמוני, אם כי כל אחד בפני עצמו! האדמה הזאת סופה שתצמיח עוד אושר, אך לשם כך דרושים לה אולי דמעותינו שלנו, דמינו שלנו, ואנחנו נתוֹן נתּן – ובלבד שהיא תצמיח בזמן מן הזמנים בשביל אחרים!
אינני גומר את המכתב. פתאום הוארה קרן־הזוית האפלה שאני יושב בה. אני פונה ורואה – החלון מלהט – באיזה מקום בוער – אולי בבית־החרושת?
מכתב שלישי
אתה שואל משום מה רע כל־כך? משום מה המצב הולך הלוך ורע? הדבר פשוט; הטה נא את אזניך הארוכות ושמע: מי קובע את המחיר לעבודתו של האורג? האורג עם נותן־לחמו! האורג רוצה לחיות חיי־אדם עד כמה שאפשר, ולפיכך הוא רוצה למכור את עבודתו עד כמה שאפשר יותר ביוקר; ואילו נותן־לחמו כנגדו רוצה להרויח כל כמה שאפשר יותר ולפיכך לשלם כל כמה שאפשר פחות בעד העבודה. אם יש הרבה עבודה ומעט אורגים, מוכרח בעל בית־החרושת לשלם כמה שהאורג רוצה; ואם יש הרבה אורגים ומעט עבודה, הרי הדבר הפוך, מוכרח האורג לקחת כמה שנותן־הלחם נותן לו. ואורגים נוספים מיום ליום, הם מתרבים כמו פטריות וכמהין… את התורה הזאת כבר יודעים כאן אפילו תינוקות שבעריסה, אך אתה הרי סנדלר אתה, וסנדלר המעיין ב“אלשיך”, – ויכול להיות שאין אתה יודע דבר זה.
ההתחרות של האורגים גדֵלה ועולה מיום ליום. הם מתחרים זה בזה, צעירים, היכולים לעבוד יותר וזמן מרובה יותר, דוחקים את רגליהם של הזקנים, שכבר אין להם כוח לעבודת־פרך זו; רוָקים, היכולים להסתפק בשכר מועט, מגרשים את בעלי הנשים ואבות לילדים, שהם צריכים ליותר; אחר־כך באים מתלמדים ומגרשים את האוּמנים! והשכר יורד ופוחת ונופל מיום ליום… ועכשיו פשטה עוד שמועה, שבעלי־צדקה צעירים חדשים יפתחו בתי־ספר לאריגה, שיוציאו מתוכם שנה־שנה אורגים חדשים!
עוד לא די בזה שהרעה גדולה, הדעה צריכה עוד להיות פשוטה, אמיתית, חלקה, חזקה ומעוגלת עד כדי כך, שתקיף את הצוָאר בטבעת של חנק!…
כי הנה ימים באים, והחזיקו שבעה אורגים בנותן־לחם אחד, והתחננו אליו: תן עבודה, תן, בחצי־חינם, ויהא בחינם לגמרי, ובלבד שנהיה עסוקים ונשכח כי נשינו מבקשות לחם והילדים מחרים־מחזיקים אחריהן…
אתה אינך מאמין? אתה סובר, שכל דבר יש לו גבולו שלו, עד כאן תבוא ולא תוסיף? ואני מאמין, עבודה אף היא מין שכרוּת היא, היא מהממת, מחרישה! היא מטמטמת את המוח ואת המחשבה והאדם שוכח את עצמו, את העולם! אף העבודה מין יי"ש היא!
אך כנגד זה העולם של ימינו עולם חפשי הוא! שום אדם אין לו רשות להכריח אותי שאעבוד; אין אני עבדו של שום אדם! אני עובד אימתי שאני רוצה, מה שאני רוצה, – צפור דרור אני; אך מי שרוצה יורה בי, מורט את נוצותי ומשׁים אותי אל תוך הסיר. יכול הייתי להיות אדם חפשי, אילו לא היתה לי אצטומכא, אילו לא היתה תובעת: לאכול ולאכול! ואילו לא הייתי צריך לשתות, לגור במקום מן המקומות, אילו הייתי עובד רק בשביל צרכים אחרים נעימים! הוֹ, אותה שעה הייתי מעריך את עבודתי הערכה אחרת! אבל כהיום הזה? מה אעשה?
אני רוצה לקבל הרבה, נותן־לחמי רוצה לתת מעט; אנחנו שנינו חפשיים, ואף־על־פי־כן, הוא יכול לעמוד ולהתקיים בלעדי, ואני בלעדיו – לא.
היום אני פוסק מלעבוד, למחר מוציאים אותי מן הדירה ומשליכים כקלפת השום; למחרת המחר אוחזת אותי עוית הקיבה מתוך רעב; עוד יום, וכבר אני עומד מרחוק ומביט בעינים בוערות אל ככר־הלחם של התגרית שבשוק, איני יכול להסתלק מן המקום הזה בשום אופן; משוּל הלחם לאבן־השואבת; כאילו במסמרים אני ממוסמר אל המקום…
אני עצמי עדיין לא נתנסיתי בדבר הזה, אבל מי שמביט כך על לחם, עינים כאלה, ראה ראיתי! עינים כאלה יש רק לזאבים שביער!
נוּ, על הדבר הזה אספר לך בפעם אחרת. השעה מאוחרת, – וראשי דואב ושבור כחרס הנשבר.
שלך…
מכתב רביעי
תודה רבה על הנחמה שניחמתני; יותר נכון: על רצונך הטוב לנחם אותי, שהרי מה אתה אשם בכך, אם אפילו במוחו של הסנדלר העני־שבעניים משתקף העולם טוב ונאה הרבה יותר ממה שהוא באמת?
כשאתרגם את מחשבת־הסנדלרים שלך ללשון־האורגים שלי, יהיה פירוש הדבר, שלא לעולם רוֹע, וזמנים רעים וטובים מתחלפים בזה אחר זה, כמו קיץ וחורף; שאם כהיום הזה יש הרבה ידים בטלות מעבודה, יבוא יום שהסחורה מן המחסנים תמכר ויהיה להפך: עבודה בלי סוף והאורגים מעטים; ואותו זמן יהיה גן־עדן בעולם הזה! יהיו מחפשים אותנו לאור הנר ולאור האבוקה, ואם ימצאו אחד אורג יהיו אומרים: כיס אחד מלא אדרכמונים יש לי, קחהו ובלבד שתבוא לעבוד! בקש לך מה תבקש, את הצלחת מן הרקיע, ובלבד שתקח את סירת־הארג אל תוך היד! ויהיו משלמים בעד כל “כוכב” מי יודע כמה, והאורגים יתעשרו עושר רב…
ואותה שעה רק אשרוק אני אליך שריקה קטנה, ותבוא אתה עם מרים שתחיה במרוצה, בנסיעה או ברכיבה, ונעמיד חופה למזל ולברכה ולהצלחה…
הוי, שוטה זקן! חלמא טבא חזית! בועית של סבון נפחת לך! שמע מעשה שמספרים הבריות: פעם אחת התעבר מכשף בעיירה אחת ונתן דעתו לענותה כל מיני ענוּיים, אבל העיירה עיירה של יראת־שמים היתה, מלאה קדוּשה, ולא היתה לו עליה שליטה גדולה; נמלך בדעתו והתחפש כפַּקֶענטרֶעג״ר, היינו סוחר בספרי רימ"ל ובתשמישי קדושה, והתחיל קונה בעיירה כל דבר שבקדוּשה, והוא היה סוחר עשיר: במטבעות של זהב היה משלם! והגיע עד לתשלום אדרכמון של זהב בעד צרור ציציות, ואדרכמון של זהב בעד ספר תהילים, בעד שמירה של צדיק, ובלבד שיביאו וימכרו לו! את הסחורה, כביכול, שולח הוא לאמריקה, נפתח שם מקום חדש לדברים שביהדות…
וה“עולם” האמין והתחיל נושא ומוציא מתוך הבתים; תחילה קפצו על המציאה הזאת אנשים דלים, סבּלים נושאי־משא ושואבי־מים, ואחר־כך בעלי־מלאכה, ואחר־כך בעלי־בתים, והגיעה שעתם של שמשים, חזנים, דיינים ושוחטים… שום אחד מהם לא עמד בנסיון… ואף לא הרב בעצמו, גם הוא הריק את הבית; בעד כסף במזומנים ישיגו סחורה אחרת ממין זה…
ולאחר שמכרו הכול, קבּל המכשף שליטה, והתחיל מענה את העיירה בכל מיני ענייים קשים וחליים רעים…
ואין במה להציל את הנפש, לא מזוזה בפתח, לא שמירה כלשהי בחלון; לא שום דבּוּר של קדושה בבית!
לא היה מתוך מה ללחוש על עין־הרע, מתוך מה ללמוד פרק משניות, לומר יהי רצון… וכשביקשו לשלוח ולהביא ספרים אחרים, ופתחו את התיבות עם הזהב שקבּלו מאותו סוחר, מצאו במקום אדרכמונים, לא עלינו ולא על כל ישראל, שברי־חרסים…
וכך אירע גם לנו פעם אחת!
ואירע הדבר לפני כמה שנים, עוד קודם שבאתי אני לכאן. פתאום הגיעה עת של טובה וברכה לאורגים, חסרה סחורה בשוק הסחורות!
והיתה דרושה עבודה, עבודה, ככל האפשר יותר עבודה; יותר אורגים, יותר ידים! בעל בית־החרושת, המכשף, שילם במטבעות של זהב, העבודה היתה משולה לזהב… והדבר הזה נמשך שנה תמימה! אך משעברה השנה לא נשתיירו אלא חליים רעים ושברי־חרסים!
אנשינו לא היה להם שכל להשתמש בשעת הכושר ולהעלות את שכר־העבודה; כולם יחד אפשר שהיו עושים כן, אך מפני שהיו מפולגים ומחולקים, רצה כל אחד להשיג בשבילו כל כמה שאפשר יותר עבודה, ולבלוע כל כמה שאפשר יותר שכר! והאורגים קפצו על העבודה כמי שקופץ על המציאה; והתחילה רדיפה ודחיפה וחטיפה, לקחו עבודה בכוח, בבכיה, בצעקות ובקללות! בעל בית־החרושת שפשף ידיו מתוך נחת־רוח, והציץ בעיניו השמנמנות ושמח בראותו היאך ה“עולם” עובד, עובד עד כדי מיתה, לא 16־14 שעות, אלא 20 וגם 22 שעות ליום ארגו! חולים ירדו מעל מטותיהם, והחלש אמר גבור אני! היו עובדים ומקבלים כסף, מכרו את כל הכוחות, את הכוחות האחרונים! בעד כסף ישיגו כוחות חדשים! ומבלי לאכול ומבלי לישון היו עומדים ועושים סחורות במהרה־במהרה ומכינים אותן לשוק!
וכשגמרו לעבּד את כל החמרים כבר נגמרו הכוחות, הבריאות והחיים…
ומי שחלה, גם כספו נעלם עד מהרה, ועבודה חדשה לא נמצאה עוד ולא היה עוד במה להציל את הנפש מן הדחקות והעוני…
כך אירע. ואם מחר או למחרת המחר שוב תבוא ותגיע עת טובה כזאת, שוב יארע כדבר הזה! כל זמן שהאורגים מתחרים זה בזה, אי־אפשר שלא יהא כך; מוכרח כל אחד לתפוס לעצמו כל כמה שאפשר יותר עבודה, מוכרח כל אחד לשבת כל כמה שיכול יותר שעות ליד הנוּל, ובמידה שאנו חוטפים יותר, ועובדים שעות יותר, בה במידה העבודה פוחתת ופחות נזקקים לאורגים, וגדלה והולכת ההתחרות והולך ויורד מחיר העבודה! ושוב דבר שאין בו נחמה ־ קולָר לצוָאר!
ולזה נוספים עוד הלוֹינקֶעטני״קים! אך על ענין זה אספר לך במכתבי הבאים.
שלך…
מכתב חמישי
אין אתה יודע, לוֹינקֶעטני"ק מהו? אסביר לך את הדבר בתכלית הקצור; שכחתי שאני מדבר עם סנדלר, ולא עם אורג.
הלוֹינקֶעטני״ק, אחא, הוא לא בעל בית־חרושת, ולא אורג; לא הוא עובד בעצמו, ולא יש לו עבודה משלו למסור לאחרים; אין הוא אלא איש־הבינים – אינו אלא מקבל עבודה מבעל בית־החרושת ומוסר אותה לפועלים; כלומר, הוא עומד באמצע בין בעל בית־החרושת ובין האורג, וברגע שנופלת פרוסת־לחם צנומה מידו של בעל בית־החרושת אל פיו של האורג – הוא חוטף אותה תוך כדי טיסתה באויר ונוגס ממנה המחצית… לפעמים בולע אותה כולה, ואינו נחנק, חלילה…
והלוֹינקֶעטני״ק מקבל עבודה לא בשביל אורגים גמורים אלא בשביל מתלמדים, העובדים בהשגחתו… הם מתלמדים אצלו ועובדים בחינם; ולפעמים הם מוסיפים עוד ומשלמים לו; ורק לאחר זמן מסויים, ארוך למדי, הוא מתחיל משלם להם, אך מעט־מעט ובזול; הלוֹינקֶעטני״ק יש לו לפיכך שתי מעלות טובות: ראשית, הוא מוציא מתחת ידו מדי שנה בשנה פלוגה חדשה של אורגים־קבצנים, המורידים את השכר, ובלבד שישיגו עבודה; ושנית – מוריד הוא עצמו את השכר, מפני שהוא עובד בידים של אחרים, ידים העושות אצלו בחינם או לפחות בזול, והוא יכול להסכים לשכר־עבודה מועט ביותר. מובן, שהאורג המומחה מוכרח גם הוא להסתגל למחיר, ושכר העבודה יורד יותר ויותר.
שמא לא מעלות טובות? האם אין הם ראויים על כך לעולם הזה ולעולם הבא?
בנוגע לעולם הבא אין אני יודע, כמובן, לומר הרבה. זה זמן רב לא קבלתי משם שום ידיעה על־ידי אנשים כשרים ויראי שמים; אך עולם הזה ודאי שיש להם. מובן, שבעל בית־החרושת חי חיים טובים ויפים יותר, אך אשתו של הלוֹינקֶעטני״ק אף היא עונדת מחרוזת של פנינים לצוָארה ומדליקה נרות של שבת בזוג פמוטות גדולים של כסף.
אך מרים שתחיה תאמר שוב, שתמיד הייתי טוב ועכשיו נעשיתי רע; שלפנים לא הייתי מבקש לדעת מה מתבשל בקדירתם של אחרים, וכהיום הזה אני נכווה מטובתם של אחרים, ויש לי עינים גדולות המבקשות לבלוע הכול…
מרים חַיתי, הדבר כן ואינו כן.
אמת נכון, שלפנים הייתי טוב יותר. זה היה בזמן שאבי, עליו השלום, היה בחיים ואני הייתי בבית… אמנם, אֵם לא היתה לי, ואבי היה יושב כל היום ושובט בסירות־הארג… אך לאכול ולשתות היה לי, וגם מקום את הראש להניח… אם בילדותי היה לי יותר מדי זמן, ומעט מדי חברים, והיתה לי שהות מספקת, בשבתי בודד, להסתכל בכול ולהרהר בכול, הנה לא הזיק לי הדבר הרבה… המחשבה הקדימה משום כך להתעורר. אך להשתחרר לגמרי מן הסבך הזה – לא היה לפי כוחי! הרבה חשבתי, אך מעט הבינותי… אחר־כך למדתי, אגב משחק, את מלאכת האריגה ליד אבא, והמלאכה מצאה חן בעיני… היא נראתה לי כמין אמנות, מלאכת־מחשבת יפה; מחשבה אחרת לא עלתה כלל על דעתי.
אבא שלי היה, כפי שידוע לכם, חיור ורזה עם עינים כהות במסגרת אדומה ועם עצמות־לחיים משוּפות, ובכן, מה בכך? הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וברא בו בריות שונות ובני־אדם שונים, מהם שמנים ומהם רזים, מהם ארוכים ומהם קצרים, ולכל אחד מהם נתן פנים אחרות ועינים אחרות… העיקר שאני אוהב את אבא ואבא אוהב אותי! לא באתי בטענה על הקדוש ברון הוא. משום שכל הימים שהכרתי את אבא שלי היה מראה פניו כזה, ולא עלתה כלל על דעתי, שהוא היה לפנים אדם צעיר, בריא ורענן, עם עינים בהירות ובוערות, שנראו כל־כך לאמא בעודה נערה. ידוע ידעתי, שהיתה לי אֵם, וכמו מתוך חלום זכרתי, שבבית היתה מתהלכת לפנים אשה צעירה חיורת־פנים, עם גבות שחורות ועינים תכולות־עמוקות, אך לוהטות. אך אמוֹר אמרו לי, שהקדוש ברוך הוא לקח אותה אליו, מן־הסתם נשאה חן לפניו… וכי מי אמר לי, שהיא יצאה מן העולם, מפני שהיתה זקוקה למען בריאותה לבשר וליין, ושני הדברים הללו אין ביכלתם של עניים להשיג אותם? על הדבר הזה עברו בשתיקה ולא ספּרו לי, כשם שלא ספרו לי את הסוד, שמלאכת האריגה מוצצת את לשד העצמות והיא היא שעשתה את אבי חיור ורזה ועיור.
אבא שלי סבל גם ממחלת הקצרת… וכי הייתי יודע, שהדבר הזה בא לו מן האבק שבחוטים? אותו אלהים שנתן לי אב רזה ויבש ונתן לו עינים כהות – הוסיף לו עוד קצרת. – מפני מה? מה שאלה היא זו! מלמד היה לי, תורה למדתי, והייתי יודע שאפילו מלאך אלהים חוטא לפעמים, וגם בקדושיו ישים תָהֳלה, ובפרט בשר־ודם, ובפרט אורג פשוט… והקדוש ברוך הוא מייסר, כדי שימרק האדם עוונותיו בעולם הזה!
הייתי מתעורר בלילה ורואה, שאבא מנמנם כמעט בישיבה על הכר ונשימתו כבדה עד מאד, והיו עיני זולגות דמעות־ילד חמות ותמימות, והייתי מתפלל לאלהים, שאם אבא שלי חטא כנגדו, מוטב שיעניש אותי! ולאחר שלא פעלתי כלום בתפילתי, לא הייתי מתפלא על־כך הרבה, שכּן מה זכות יש לו לילד של אורג אצל אל גדול ונורא כל־כך, שיהא שומע את תפילתי?
אך לעתים קרובות הייתי מתעורר, ואבי עוד ישב על־יד כסא־האורגים… לפעמים כבר היה הבוקר מאפיר ומתגנב בקרנַים דקיקות מבעד לסדק התריס. ״אבא״, הייתי מתחנן, “הנח כבר את העבודה, בוא כבר לישון”. – והוא – שומע אך בקושי את דברי ומשיב: ״תיכף, תיכף, ילדי שלי!" ואינו זז ממקומו. ״רק אגמור – אומר הוא – את ה״כוכב הזה". ואני נרדמתי במחשבה, שאבא שלי לפעמים עקשן הוא ורוצה דוקא לעבוד אף־על־פי שהוא חש בעיניו! בלילי־חורף היה לי לפעמים קר לשכב יחידי במטה, והיה לי מר עד מאד בחשבי כי הנה אבי אוהב את ה׳כוכב׳ יותר ממני, אף־על־פי שה׳כוכב׳ לא היה קופא ונקפא במשך הלילה, ואני רועד מקרה!
הכול אמר לי המלמד שלי ופירש, ורק לא דבר זה, שאבא שלי שונא את ה׳כוכב׳ שלו שנאת־מות, ולא לגמור את ה׳כוכב׳ רוצה הוא, אלא שתהיה לי למחרת גלוסקה לארוחת הבוקר; שלא הוא רוצה דוקא לעבוד בלילה, אף־על־פי שעיניו כואבות, אלא הוא מוכרח לעבוד בלילה! כשם שלא אמר לי שום אדם מעולם, שאבק־החוטים גורם מחלת הקצרת…
עכשיו אני יודע כל אלה, ועל־כן אין אני יכול להיות כל־כך טוב! עכשיו אני יודע, שהעולם הרע והאכזר אמר אל אבי: אתה עבוד הרבה, הרבה, שלם ישלמו לך מעט, ופרנסה בקש מאת האלהים! אתה עבוד הרבה, עשׂה הרבה ׳כוכבים׳ גם ביום וגם בלילה, ומאלהים בקש רפואה לעיניך! שמונה־עשרה שעות ביום ישב בבית כפוף על הנוּל, בלע אבק צבעוני מסוּמם, ואם תקבל קצרת, תהיה לך טענה להקדוש ברוך הוא! מה יזיק לך, אם אנחנו נלבש בינתים את האריג, פרי עבודתך, ומחלק ממנו נתעשר? ועכשיו העולם מדבר אלי את הדברים האלה!
אבא שלי האמין וסבל בחשאי ובשתיקה; ואפשר שבסתר־לבו ידע את העוול הנעשה לו וסבל עוד הרבה יותר ממני? מי יודע? עם ילדים אין מדברים על דברים כגון אלה!
האם ידע המלמד שלי, את מי הוא משרת? האם עלה בכלל על על דעתו, שהוא קושר וכורך את נשמתי בקורי־עכביש דקים אך חזקים ומטיל אותה לפני כלבים עזים היודעים לנשוך? מהיכן היה צריך לדעת זאת? הוא עצמו גם־כן אורג היה, הוא עצמו גם כן היה משרת את בעלי הבתים! אבא שלי מת בקצרת, הוא מת בשחפת!
ובכן, האם פלא הוא, שבהיותי מרוּמה מכל הצדדים, חייתי חיים טובים והייתי אדם טוב?
ועל אחת כמה וכמה לאחר־מכן, כשהכרתי נערה עליזה אחת והייתי נפגש אתה כל ערב בבּית מאחורי השער! התחילו חיים חדשים ומופלאים, לילות־ירח מתוקים וחלומות מתוקים עוד יותר מהם… אלי שבשמים! כמה מאושר הייתי! ומה מאושר הרגשתי עצמי בשבת־מברכין, כשהיה החזן מסלסל ״עם כל ישראל אחיהם" – כל ישראל אחים הם! וכי דבר של צחוק הוא, אדם יש לו שבעה־שמונה מיליונים אחים ואחיות, ומרים’ל היא אחת מהם! הרגשתי עצמי גדול כל־כך, חזק וגאה כל־כך! רק לאחר־מכן נודע לי, שיש בכוחו של מזלי לעקור אותי מביתי וממקום מולדתי ולהטילני כתפוח רקוב ולטלטלני למקום מן המקומות בנכר, ושם יהא הלב מתעטף מרוב געגועים, והיא תשאר שם ותהא יושבת ורוקמת ובוכה לה לחוד; רק לאחר־מכן נודע לי, כי מוריץ פיינבאך, נותן־הלחם שלי, אינו אח שלי, והוא מרחם על סוסו שלו יותר משהוא מרחם עלי! אך בימים ההם לא ידעתי עוד גם את הדבר הזה, והלכתי כך חפשי ועם בת־שחוק על פני הרעננים ועם עינים חולמות וזרועות פרושות אל מול העולם…
היום אני יודע כל זה, היום אני יודע יותר מדי… אך כלום אני מתקנא במישהו? האם אני רוצה בפמוטות־הכסף של הלוֹינקֶעטני״ק? או שמא רוצה אני באפונדת־הכסף של נותן־לחמי? לא! אין אני רוצה באלה! אני רואה בחלום מאוַיי חדר נקי ומסודר; שתי מטות של עץ, יהא עם כרים יחידים, אך עם צפות לבנות, צחורות כשלג! ככר לחם במזווה־העץ הלבן; ותבשיל חם וטוב לארוחת הצהרים. ואם יתן אלהים ילד, יהיה לשם־כך בשׁדה של אם חלב להיניקו, חלב מַבריא, ולא מררה, לא רעל! ולהתלבש רוצה אני במלבושים צנועים מאד, אך נקיים, יהא מטולאים, אך לא מקורעים! ומה עוד רוצה אני? שאשתי שלי ואמו של בני תהיה זו, שאני רוצה בה, זו שאני נמשך אליה בכל נפשי, בכל נשמתי! הנה, כל־כך מעט רוצה אני, אך זה המעט גם הוא אינו יכול להנתן לי, מפני שאני חייב לפרנס אחרים ולהיות אני עצמי רעב! אין אני מתקנא בשום אדם, אף־על־פי־כן מרגיז אותי, מפני מה אין אני אלא מַרזב, המעביר בתוכו את המים, אבל הוא עצמו אינו שותה.
שלך …
מכתב ששי
אתה כותב, שאני חוטא, שאני דורש יותר מדי, אף־על־פי ששום אדם לא נתן לי שטר־התחייבות על כך, ומרים שתחיה אומרת, שאפשר לחיות בלא־כלום, במעט מן המעט, ושאם איש ואשה אוהבים זה את זו – יכולים הם להתפרנס מ״מה שיהיה" ו“ממה שלא יהיה”… אני עצמי גם־כן לפנים חשבתי כך; אך התבוננתי וראיתי את חייהם של חברים; וראיתי שלא כן הוא; דברים נוראים ראיתי!
כשקבלתי את שני הרובלים הראשונים בעד שבוע עבודה, צעקתי בקול רם וקפצתי משמחה! מחשבתי הראשונה היתה להריץ אליכם טֶעלֶעגראַ“ם: נכונים תהיו! טֶעלֶעגראַ”ם לא שלחתי אף־על־פי־כן, פתאום התחלתי חס על הכסף! לא שלי הוא! וכספה של מרים שתחיה – חבל היה לי להוציאו! כבר ראיתי את הכסף ככספה שלה! מוטב שאכתוב; ואמנם כתבתי בלילה, אך למחרת לא שלחתי את המכתב.
בערב הלכתי אל אורג אחד מכּרי; ידעתי שנשא את אשתו רק לפני שלוש שנים, וידעתי שנישאו זה לזו מתוך אהבה. ורציתי לראות לפחות ערב אחד, לפחות תמונה אחת, של חיי־בית מאושרים, חיים אלה שאני קיויתי להם כל־כך. לפי שעה אציץ מבעד לסדק ואראה, מה דמות יש להם לחיים בגן־עדן. וראה ראיתי!
ראיתי שני ילדים חולים, אחד חלה באסכרה והשני נתדבק ממנו… היא ישבה ליד השולחן כפופה על גבי מכונת־תפירה קטנה, והוא, הבעל המאוהב, התהלך בחדר הלוך ושוב, זועף ומניע את ידיו בחוסר־ישע; כשנגש אלי קרוב יותר, ראיתי דמעות בעיניו; אך הדמעות הללו לא נראו לי משום מה, ומפיו, הרגשתי, נודף ריח של יי"ש… מיד חזרתי ויצאתי מן הבית, אך לישון לא יכולתי עוד אותו לילה…
שכבתי מכוסה בשמיכה וראיתי ברור ובלי הרף את התמונה, היאך היא יושבת כפופה על־גבי המכונה; את פניה לא ראיתי, אך הרגש הרגשתי והייתי בטוח, שהם פחודים וחיורים, ומן העינים יורדות ומתגלגלות דמעות גדולות, כל אחת כעדשה… והגב מרעיד ומפרפר… ונדמה היה כל הזמן, שהנה עוד מעט והוא נגש ומכה באגרופו על גבה… אם לא היום, יעשה כן מחר… הוא לא יחזור עוד אף פעם מפוכח, לא שתוּי…
וראיתי אחר־כך עוד מראות אחרים. מראים באצבע על יהודים, העושים סחורה בבשר – בבשר בנותיהם שלהם… וראיתי בנים ובנות, המשליכים מתוך הבית את הוריהם, לאחר שחדלו מלעבוד ומלהשתכר…
הו, אתם אינכם מסוגלים כלל להבין את הדברים האלה! לא רק בדים ואריגים אורגים אנחנו, אנו אורגים ומכינים גם מנהגים חדשים ומידות חדשות לחלוטין! וכן אנו אורגים בד לתכריכים בשביל העולם הישן והטוב והכשר, וקבוֹר יקברו אותו בתכריכים הללו… וקוֹם יקום עולם חדש, רקוב ומרוקב עד תוך תוכו! ומי שעוד תהיה בו נשמה טהורה – יברח מתוכו וימלט למקום שאפילו הפלפלין השחורים אינם גדלים שם!…
שלך …
מכתב שמיני (המכתב השביעי אבד באיזה מקום – י.ל.פרץ)
מזל טוב! סוף סוף זזת מן המקום! רעב ומחסור לא השפיעו עליך, אך העולם, חושש אתה, שמא יחזור לתוהו ובוהו, הטהרה ויראת־השמים, מתיירא אתה, שמא יאבדו, חלילה!
והמצאה חדשה המצאת: קודם־כל, כותב אתה, צריך לבטל את הלוֹינקֶעטני״קים!
אמנם, את אַמֶעריקא לא גילית בזה, ואף את אבק־השריפה לא המצאת, משום שבשני אלה כבר קידמוך אחרים. את הזמר הזה מזמרות כבר הצפרים שעל הגגות! אך למתן־שכר ראוי אתה, ואספר לך על־כן את המעשה בזוג העינים, שהביטו במבט לוהט כזה על ככר־לחם של אחרים!…
פעם אחת, ודוקא לפני זמן לא רב, היה אורג אחד, ודוקא אורג טוב, אלא, כפי שהיו אומרים, לא חכם ביותר, או שראשו שלו לא היה קבוע במקום הראוי, או שבפנים היה משהו חסר בו. אך כנגד זה היה לו לב גדול ורחב, שמלבד דמות־דיוקנו של עצמו עוד היו קבועות בו דמויות־דיוקנן של כל מיני צרות של נשים, והללו כמעט שהסתירו את דמות־דיוקנו של עצמו, ולפיכך לא היה תכופות רואה את עצמו כלל! הוא עצמו היה משׂתכר די, – הזמנים עוד היו משהו טובים יותר, והיתה לו אפילו נערה אהובה, וכבר רצה לשאת אותה לאשה, אך רעיון נתקע לו במוח, והרעיון הזה הוא שעשׂאו תל עולם. והרעיון היה, שאם כל אורג יחיד, כשהוא לעצמו, אינו אלא שבט רך וחלש, שאפילו הלוֹינקֶעטני״ק הגרוע ביותר כורכו, אם הוא רוצה, מסביב לאצבעו, הנה לכשיתחברו כל השבטים הדקים והרכים הללו, ודאי שיוכלו להיות יחד מטאטא נורא וחזק, שאפשר לטאטא בו ולהטיל אל האשפה אפילו משהו טוב וחשוב יותר מלוינקעטני"ק. אך במה קושרים את השבטים למטאטא?
וטבע רע היה לו, להחזיק תמיד את פיו פתוח, וכל צפור שנולדה אצלו בקן הקטן של מוחו, מיד היתה פורחת מתוך פיו עליזה וזריזה, ומתעופפת באויר הרענן… אנשים באים־בימים היו מזהירים אותו, שלא יהא דואג דאגת הכלל, מפני שהכלל דרכו לשלם באבנים תחת לחם; הנערה האהובה היתה מחבקתו ומנשקתו ובוכה ומתחננת, שלא יהא מנבל את פיו בענין מטאטא ואשפה, אך הוא שוב ושוב בשלו, שיש לקשור מטאטא!
ודַבּר דִבּר על־כך בחמימות, מן הלב, האורגים הבינו מעט, אך הרגישו היטב, והיו מתחברים מסביבו חבורות חבורות, וכשהיה מדַבּר – היו מהם נאנחים ומהם מקללים. אך הוא היה אומר, שבמחיר אלף אנחות לא יתן הנחתום אפילו ככר־לחם אחת, ומיליון של קללות אין בכוחו לפגום אפילו אחת מן השינים שבפיו של הלוינקעטני"ק… אלא מה רוצה אתה, חַיתי שלי? מטאטא רוצה הוא לעשות, רק מטאטא…
והתחיל מתקשר מטאטא! ה“עולם” התאסף ונשבע, שלא לקבל עוד עבודה מלוֹינקֶעטני״ק! ואלה שכבר הם עובדים אצלם, יעזבום… ומיד תרמו כספים, שיפרנסו בהם אותם שעוזבים, עד שלא יקבלו עבודה מבית־החרושת ישר; ונתעורר רעש בעולמות הגדולים; נפחדים ונרעדים התרוצצו הלוינקעטני״קים בשקט, ועד כמה שיכלתם מגעת – בעדינות, דבּרו אפילו בעלי בתי־החרושת! והאורגים שמחו: הנה! אף־על־פי־כן כוח יש בעניים! צריך רק לעורר אותם, וסופם שיהפכו עולמות! איזו שמחה, איזו התעוררות!…
זו היתה בועת־סבון ססגונית ויפה, אך מה תועלת ביפיה, אם עד מהרה נתפקעה! ראשית, נמצאו כמה אורגים רעים, שמעולם לא היתה להם עבודה, ומיד התחמקו ונכנסו אל הלוינקעטניקי“ם והתחילו לעבוד… אחרים נבהלו ונזדרזו לתפוס בחזרה את מקומותיהם; ראו האחרים והיו אנוסים להורות היתר לעצמם לחזור לעבודה, ועוד הוצרכו לבקש סליחה מהלוינקעטני”ק: ״סלח ומחל, אין זה כלל עורנו שלנו, אף־על־פי שהוא מתוח על־גבי עצמותינו. פשוֹט, כל כמה שאתה רוצה!" והכול חזר למסלולו הראשון, ומה שהיה הוא שהוֹיה!
רק דבר אחד נתחדש: את האדם בעל הלב השליכו מבית־החרושת, ולא קבּל עוד עבודה בשום מקום. הכלה האהובה קרעה, כמובן, את כתב־התנאים… האורגים שתקו; הרי בגלל אדם אחד לא יסכּנו את פרנסתם!
התרחש נתרחש הדבר עוד קודם שבאתי אני לכאן; אך היתה לי עוד הזכיה לראות, היאך האדם בעל הלב הרחב עמד והביט על ככר־לחם שעל דוכנה של תגרית שבשוק.
שלך…
מכתב תשיעי
לא ידעתי כלל, שמרים תחיה יש לה דעה גדולה כל־כך אצל הקדוש ברוך הוא! רק הביעה במכתב האחרון את משאלתה, לראות אותי עוד לפחות פעם אחת, וכבר אני חוזר ונוסע הביתה!
אמנם, עדיין חסר אני להוצאות הדרך, אך יש לי עוד כמה דברים מיותרים שאפשר למכרם… את המטה עם הכר והשמיכה, עם המזרן אפילו, כבר מכרתי; אבל עוד יש לי מקטורן מיותר עם שתים־שלוש כותונות מיותרות.
להוצאות הדרך יספיק, ואם לא, אלך שאר הדרך ברגל.
ונסוע הביתה נוסע אני מסבּה פשוטה בתכלית; שגיתי משגה של שטות ואני אנוס לנסוע הביתה.
מעשה שהיה כך היה: מזמן שראיתי את העינים הזאביות ההן, שהביטו כך אל ככר־הלחם, הייתי מהרהר בלבי: טוב קורטוב של שכל ממלוא־אגרוף של לב, יהי פתח־ביתך פתוח בלילה, ולא פתחי־פיך ביום. השינַים נתּנו לנגיסה וטחינה, ולנשוך בלשון מדברת שנינה; וטוב כשלון רגל מכשלון לשון. אמת שהאדם הוא נזר הבריאה ויתרונו על כל החיות הוא בחכמת הדבּוּר, אך “בוקר טוב – שנה טובה” מספיק, וכל המוסיף על כך מזיק! ועוד דברי־חכמה ומשלי־חכמים כאלה שיננתי לעצמי, ובלבד שלא אצטרך לעולם להביט כאותו בעל הלב הרחב והפה הפתוח על לחמה של האשה שבשוק…
חבטה כזאת – הייתי מהרהר – אין טובה עתידה לצמוח ממנה. ולכל המוטב אפשר להצליח ולחטוף ככר־לחם אחת.
ומה היה המלמד שלי הירא־שמים אומר? מיד היה מתייצב לפני הבית־דין של מעלה והיה מעיד כנגדי, שהוא עצמו לימדני: ״לא תגנוב! אל תגע במה שאינו שלך! "
שכּן, לפי שידוע לך, היה המלמד שלי הירא־שמים בעל ראיה קצרה, ומה שהיה רחוק יותר מקצה חטמו כמעט לא ראה כלל… כשהיתה אשתו מניחה לו ככר־לחם על השולחן, היה רואה לחם, לחם בלבד ולא יותר! מי לחם, מה לחם? מהיכן בא והגיע אליו הלחם? מאַין ימָצא הלחם? מי זרע וקצר וטחן ואפה? זיעתו של מי ספוגה בתוכו, דמו של מי? דבר זה לא ראה מעולם… מן השמים ממעל או מתוך האדמה מתחת וַדאי היה צועק: גנב! ואני מתבייש כבושת גנב הנתפס!
אך מה תועלת יש בכל המחשבות, אם האדם חושב והצרה (שלו או של אחרים) מחשבתו תסַלף! וכל כמה שצר לו למישהו בלבו, עדיין יש בו מקום לקלוט מעשה־שטות; ועד שאתה מספיק להתבונן בדבר – כבר נעשה המעשה, – ואת הנעשה אין להשיב; נותן הלחם שלי לשעבר אומר, שמצדי לא פילל לדבר כזה; אף אני עצמי לא פיללתי ולא הייתי מאמין! ואף־על־פי־כן בוַדאי אמת הדבר, והא ראיה: אני נוסע הביתה!
אך נחזור אל הענין! היתה כאן לפנים חברה גדולה של אורגים בשם “פועלי צדק”. סתם כך, חברה יהודית, שהכל היו משימים עצמם כלא רואים אותה, משום שלא היתה מסוכנת, לא היו אלא מתפללים שם ובשבת למדו ״אלשיך״… האם כבר הרגישו האורגים הזקנים, שהם צריכים להתפלל לחוד, להתפלל על משהו אחר ושונה ממה שמתפללים נותני־הלחם שלהם? מי יודע? אך במשך הימים פסקה המוֹדַ״א להתפלל, ובמקום לשמוע ״אלשיך״ הולך ה״עולם״ להתפלל מאחורי העיר ומשתדל לקלוט מעט אויר טוב ולפלוט את אבק החוטים, שספגו לתוכם כל ימות השבוע… במשך הזמן שכחו הכול, חוץ מכמה אורגים זקנים, עם טליותיהם הנושנות ועם העטרות־של־כסף – זכר מן הימים הטובים שהיו ואינם – הכול שכחו את קיומה של החברה… אך בזמן האחרון, כשהורידו בבת־אחת את שׂכר־העבודה, התקצף ה״עולם״ ביותר; ונתעוררו רעש ומהומה. מה לעשות, מה לפעול? ופתאום נזכרו, שישנה חברה בעולם, ויש מקום, שאפשר להתכנס בו ולדבּר דבר! וה״עולם״ התחיל נוהר ל"פועלי צדק״, וגם אותי משכו לשם… משול ההמון לזפת, כיוָן שדבקת בו, שוב אין אתה יכול להפרד!
האם ראית פעם, היאך ניצוצות מתעופפים בבית־מלאכתו של הנפח? אלפי אלפים של ניצוצות, אבל אין בהם כוח להצית אפילו גבעול־קש אחד שבגג! אבל אם תאסוף אותם כולם יחד, עולם ומלואו שרוף ישרפו! והוא הדבר בחברה. כיוָן שנתאסף הקהל, מיד התחילה אש בוערת! חרשים שמעו, אילמים דברו, חיגרים רצו רצוֹא ושוב, משוּתקים ביקשו לסטור, דוקא לסטור… ואחרים צעקו, שכל זמן שלא ימצאו באמצעו של השוק שנַים־שלושה מנותני־הלחם וכרסותיהם מבוקעות, לא יבוא סוף לצרות!
אני שונא את ענין הסטירה, על כרסות קרועות איני יכול לשמוע לפי טבעי, ואני רוצה להתחמק מתוך הקהל הזה של בעלי לשון חדה ומוח קהה; אך לצערי הרגישו בי והתחילה צעקה: הוא בורח! להגיש מסירה הולך הוא! מסירה! והדברים הללו כבר הספיקו, בשביל שאשוב ואקפוץ ואעלה על השולחן הראשון המזדמן לי ואתחיל לדבּר, כאילו גם אני חסר משהו במוח ולבי התפשט וגדל לאורך ולרוחב.
האם צריך אני לחזור ולספר לכם את דברי־השטות שלי? לשם מה? רציתי רק, שהאורגים יבינו את עניניהם שלהם, שיכירו ויודו בדבר, שראשית צרין לחַזק את האחדוּת, ואת אגודת ״פועלי־צדק״ צריך לחדש ולהגדיל את כוחה, ושיש לאסוף כסף, כסף בשביל חולים, כסף בשביל זקנים שאִבּדו כוחם, כסף בשביל אורגים שנשארו בלא עבודה, כסף בשביל כולם לעת מצוקה, לשעה שלא כדאי לעבוד… והעיקר, שאסור להם לאורגים להתחרות זה בזה, לא על־ידי הורדת השכר ולא על־ידי הארכת זמן העבודה… ספרתי להם, שבמקום מן המקומות עובדים רק 12 שעה, ובחוץ־לארץ רק 10, ובמקומות מסויימים רק 8 שעות. אמרתי להם, שאדם אינו סוס, ושהסוסים עובדים פחות שעות מן האורג העצלן ביותר… ועוד דברים כיוצא באלה, שאדם בעל־שכל שומרם בלבו ואינו מוציאם מפתחי־פיו. שמא היית אַתּ, מרים חַיתי, אומרת לא כך? הרי את אוהבת תמיד לעמוד על דעתך, לומר את ההפך, אך על כך נדבר כבר בבית! ובינתים הזיק לי הדבר.
כל אותו הזמן, שלא קבלת מכתב ממני, ישבתי בבית־הסוהר, ואלהים יודע על שום מה. רק לאחר שנודע אל נכון, שמנעתי את השומעים מנתינת סטירות ומקריעת כרסות, שחררו אותי מן המאסר, אך ציווּ עלי לצאת מן העיר לכמה שנים… אורג, אומרים הם, צריך לשבת ולעבוד, ולא לקפוץ ולעלות על שולחנות ולדבר…
המצב רע, אבל שני דברים מנחמים אותי! ראשית, זרעתי כמה גרעינים, והם יעשו פרי; מרחוק כבר אני רואה, היאך הם נובטים ועולים! והם נובטים כראוי וכדרוש: באפלולית, בשקט ובצנעה, שלא תהא שום נפש חיה יודעת ומרגשת בזה! והשנית, משאלתה של מרים תחיה תתמלא, ואנו נתראה… בקרוב ובמהרה נתראה… הכינו רק מעט מלח, לשפשף לי היטב את גבי, מפני שכתשו אותו במקצת.
שלך …
המכתב היחיד מן הסנדלר אל האורג
אני כותב במהירות וברעדה גדולה. אם אדם ישר אתה, סע לכל מקום שתרצה, אך אל תבוא לכאן. בקושי גדול פעלתי אצל אחותי, שתתן לאחד להכנס ולבוא אל ביתנו, בעל־מלאכה הגון, אלמן… מרים המסכנה די פכרה את ידיה, ודי בכתה ודמעות שפכה, עד שהסכימה, עכשיו תבוא אתה וכל הדבר יתערער! והגע עצמך, להכּנס לחופה אינך רוצה, וגם, לפי האמת, עכשיו אינך יכול, ולמה זה תעמוד לה לשטן בדרך? אתה עצמך משתכר מעט, – ואני קונם עלי אם יש ביכלתי לפרנס אותה, יש לי די נפשות משלי. ואם אדם ישר אתה, סע לך לאיזה מקום אחר… את האלהים ירא!
בלא נדוניה גרוע יותר מאבעבועות
מאתיצחק ליבוש פרץ
בתא הקרון היה חושך, ושני אנשים נחרו. והם התעוררו ברוגז, בשעה שהמבקר הראשי נכנס לבדוק את הכרטיסים. רק אותה שעה ראו זה את זה.
– יַאש?! – קרא בעליזות קול גבוה ודק.
– אנדזשיי! – השיב טנור.
הם לקחו בחזרה את הכרטיסים ונשקו זה לזה.
– להיכן? – שאל יאש.
– אל העולם! – משיב בעצב הטנור.
– גם אני! – אומר הקול הגבוה והדק – עולם נאה! רפואה אף היא פסקה מלהיות עסק טוב… חסל סדר זמנים טובים.
– לי קרה אסון! – נאנח הטנור.
– אותי גם־כן… שֶערשֶע לה פאם… בגלל אשה?
– בגלל אשה!
– כלומר, אהבה?
– ואהבה אומללה – נאנח הטנור – השם ישמרנו… דבר כזה מתרחש פעם למאה שנה!
– אני יש לי גם־כן אהבה, אני גם־כן בורח מפניה אל מרחקי העולם – משיב הקול הגבוה והדק – אך אצלי המעשה הוא כזה שכמותו מעשים בכל יום, לא מענין… מה קרה אצלך?
הטנור נאנח אנחה עמוקה, בממחטה ניגב את מצחו, ואחר־כך את המשקפים ואת החוטם, היטיב את הבלורית, חזר ונאנח אנחה עמוקה וספר:
– אתה זוכר את המשפחה צימרינג בפלוֹצק?
– מה שאלה היא, אם אני זוכר! תכופות חטפנו שם משחק בקלפים, לעתים רקידה כלשהי, ותמיד טה מצויין עם קתלי־חזיר מפוארים!… משפחה עשירה, כמה נערות… פאניא, פראניא, ו… ו…
– ואננא, – ביטא הטנור ברגש.
– כן, כן! אילמלי עברתי לקאליש, בוַדאי שהייתי מתאהב באחת מהן! אך עדיין ועדיין הייתי מתישב בדעתי, לאיזו מהן אשא את עיני־העגל הכחולות־הרומנטיות שלי, ועוד קודם שהספקתי להגיע לכלל הסכמה עם עצמי, הרביצו לי בלתי־מספיק מלאטינית. מה שלומם?
– צימרינג הזקן מת.
– חבל! חבר־למשחק נפלא שכמותו! תמיד היה מפסיד כמה רובלים. הוא ניצב לפני עיני רוחי כחַי. ״מי שוכב?" ״על כמה?״,״בלא שנַים"! והוא רשם. מעולם לא ידע, כמה ומה, ואימתי זה “השכיבוהו” בפעם האחרונה… וסתמו את הגולל?
– רק לפני כמה שנים.
– והיא, מרת צימרינג, מה עושה? בוַדאי מיני מרקחת? אתה זוכר, צנצנות שלימות היתה מגישה, והיו שואבים ואוכלים בכפות של מרק.
– היא נתעוורה אחר־כך.
־ נתעוורה? והילדים?
– פאניא גם היא מתה.
– פאניא, ענק כזה?
– בשחפת!
– ופראניא?
– נישאה לסוכן עשיר.
– ואננא, הבלונדית עם שערות־המשי הארוכות, מה שלומה ומעשיה?
– גם היא חולה בשחפת, יושבת כיום בהרים.
– אננא?
הטנור נאנח שוב אנחה עמוקה, הוא הרכין ראשו על חזהו.
– אתה התאהבת באננא?
– אהבנו זה את זו אהבה אמיתית עזה, – משיב בעצב הטנור.
– בחום גבוה? – מחייך יאש.
– רק בלי לעג, בלי ההעוָיות שלך. בבקשה ממך, שתוק! עדיין הדבר הזה מכאיב לי יותר מדי. אני אהבתי אותה באמת, באמת…
– שוטה שלי, אתה סבור, אני לועג לך! אף אני אהבתי. אתה בפלוצק, אני בקאליש. שלך, אננא, שערותיה שערות של משי. שלי – שערותיה שערות של קטיפה. הירח האיר לשנינו במידה שוָה. שנינו נשקנו בוַדאי באותה שעה. אתה אולי רק את נעל־היד הלבנה, ואני – את השפתים האדומות גם־כן… אין מה ללעוג לך!
– לא לי, אלא לאהבתי שלי אל תלעג. זוהי המזכרת היחידה שלי בחיים. אני לא אוהב עוד. הריני נשבע לך!
– אל תשבע! אני גם־כן נשבעתי, ואת אַמַאליא שלי, בחיי, אהבתי אהבה רצינית, רצינית מאד, ונשבעתי לה בכל לבי. וכל־כך מאושר הייתי!
הקול הדק והגבוה הרעיד.
– אני גם־כן מאושר היייתי, יאש; מיד לאחר הבחינה הבטחנו זה לזו בהן־צדק! הו, זה היה לילה יפה כל־כך, בהיר כל־כך! ואנחנו טיילנו בגן…
– ובכן, הצפרים שרו, העצים התלחשו, ולבותיכם נתמוגגו מעונג?
– שוב אתה מתחיל? אל תלעג, בבקשה ממך! הצפרים שרו באמת שירה חדשה לגמרי ובאמת נדמה היה לי, שהעצים מתלחשים ומרמזים עלינו בפוארותיהם… לבי נתמוגג בי, והיא בכתה… בכי תמרורים בכתה….
– בכתה?
– אותו זמן לא היה עוד האב בחיים. והאחות הבכירה אף היא לא. האמצעית נסעה לה עם בעלה. והיא נשארה לבדה עם האם העיוורת, היא נפרדה ממני. הוי, כמה יפה היתה אז!
– חכה, אני אתאר אותה. שלי נפרדה גם־כן ממני, וגם היא בכתה. היא חבּקה אותי בזרועותיה הדקות ונתלתה לי על הצוָאר! מבעד לדמעות הביטה לי אל תוך עיני. חלל האויר היה אפלולי, אך אני ראיתי בעינים הללו תהום של אהבה, של אושר! נשימתה היתה ריחנית יותר מכל ימות השנה… נזכּוֹר נזכרתי ב“קופסת־הבשמים” של אבא שלי, שהייתי מחזיק אותה להבדלה במוצאי־שבת. והשערות… אך שלך בלונדית היא, ואילו שלי שערות שחורות וארוכות היו לה. היא הטילה אותן מעל לראשי, ומתחת לרשת הזאת התנשקנו!… האפלולית התגברה עוד יותר, אך עיניה שלה האירו, בערו! תפסתיה בידי והרימותיה כילדה, לחצתיה אל לבי בחזקה כל־כך, שהיא השמיעה קול צעקה מתוך כאב, ומיד ביקשה: עוד פעם. עוד פעם! היא רוצה, שעוד פעם יחסר לה כך אויר לנשימה, יכאב לה כל־כך!
הוא הרכין את ראשו והוסיף בהתרגשות:
– האמינה לי, כל זה עשיתי בלב שלם ובאמונה שלימה!
– לא! – משיב הטנור, – דבר זה לא עשיתי מעולם! אני לא לחצתי אותה אל לבי. לא, אני מעולם לא יכולתי, מעולם לא רציתי לעשות כן. בשבילי מספיק היה, שישבתי לרגליה והיא ליטפה את שערותי! ניצוצות של חשמל חלפו ועברו בעצבי… ועיניה שלה, עיניה שלה – יש לך מעט יי״ש?
אחרי קורטוב היי"ש הוסיף וספר:
– אותו ערב נערכו הארוּסין שלנו.
– עד כדי כך לא הנחתי לדברים להגיע, – מפסיק באמצע הקול הדק והגבוה, אך הטנור משים עצמו כלא־שומע.
– התיישבנו שנינו למרגלותיה של האם הזקנה. הדמעות הלוהטות מעיניה העיוורות נטפו על ראשינו.
– הוֹ, – אומר הקול הדק והגבוה בנעימה של הקלה, – ארוסין חשאיים, זהו ענין אחר! בזה אין סכנה!
– הזקנה נרדמה כך, ואנחנו ישבנו כך עד שהתחיל הבוקר מאפיר. דבּרנו על כל דבר שבעולם, דבּרנו על עתידנו.
– שלי, – מפסיק באמצע הקול הדק והגבוה, – רצתה דוקא צפוי ירוק לרהיטים! ודירה עם שלוש גזוזטראות, לא פחות!
– אל תפסיקני! שלי לא דבּרה על דברים אלה… במשך חמש השנים שאני למדתי, היתה היא צריכה לקרוא הרבה, ללמוד הרבה, כדי שנוכל אחר־כך לעבוד יחד.
– יחד לנתח את ה“שזיפים” הישנים בראשיהם של החולים? – לא יכול בעל הקול הדק והגבוה למשול ברוחו.
הטנור קפץ ממקומו כמי שהכישו הנחש:
– יאש!
אנדזשיי, אנדזשיי! חברי וידידי הטוב! וכי לך אני לועג? או לאהבה? ישמרני השם! אני לועג לעצמי. וכי אני לא עשיתי אותו דבר עצמו? וכי אני לא נפתחו לי השמים בעיניה? ומי הוא זה שאין השמים נפתחים לו לאחר שהוא מקבל את תעודת־הגמר? ומי הוא זה שאינו מתאהב אותה שעה? אנדזשיי – מוסיף הוא ואומר – אל תכעס. רואה אתה, הנה ביקשת שלא אלעג, מפני מה עלה בדעתך שאלעג? אל נא תניח את ידך על הלב, אלא גרד לך במקצת במוח… מפני מה ידעת, כי אפשר שיעלה בדעתי, שיתּכן ללעוג?
אנדזשיי צוחק.
– על דברתי שלי – מוסיף ומתחנן בעל הקול הדק והגבוה – אין אני לועג אלא לעצמי! אצלי לא היו כלל אֵרוּסין, אף לא חשאיים! הוריה שלה לא ידעו כלל על הדבר הזה, האב היה מין פגע־רע, גולם גמור; והאם ערמומית, חכמה בעיניה, יהודיה פשוטה! אך היא עצמה היתה נערה טובה! אש ולהבה. על אֵרוּסין לא דברה. היא האמינה לי יותר מדי. גם אני בטוח הייתי. ואף אנחנו דברנו על עבודה משותפת. לכל ימי החופש הייתי בא לשם.
– יאש! – צעק אנדזשיי, – לא אוסיף לדבר אתך!
– מפני מה?
– אתה נשאת אותה לאשה? ־ שואל הדוקטור.
– לא!
– מפני מה?
– אתה רוצה לדעת מפני מה? טוב, אספר לך.
– לא! אני אספר לך תחילה את ספורי שלי – משיב הטנור מרוּגז. – שמע!
בעל הקול הדק והגבוה שם את אזנו על המשען, שייטיב לשמוע.
– אני לא ראיתי אותה כל הזמן, כמוך… אני לימי־החופש הביתה לא באתי, אני נתתי שעוּרים כל השנה כולה, עבדתי שמונה־עשרה שעות ביממה.
– משום מה?
– היא היתה עניה… צימרינג פשט את הרגל מיד לאחר שאתה נסעת.
– ואתה ידעת?
– כן, אני ידעתי, כן, אני שלחתי כל חודש את המחצית משכרי, שומע אתה? במשך חמש שנים לא קבלתי אני ממנה ולא היא ממני, חוץ מבהזדמנות, שום מכתב. חסים היינו על ההוצאה לבולים. אמה שלה היתה כמה פעמים חולה. במשך חמש השנים הללו הייתי עובד קשה שמונה־עשרה שעה ביממה, ושאר הזמן לא הייתי ישן מרוב צער. לבסוף מתה הזקנה, אני משכנתי את מעילי, ושלחתי טעלעגר"ם שהיא תבוא אלי.
הטנור הרכין את ראשו ונתהרהר במקצת.
– הדבר היה בעשרים וששה במאי – התחיל אחר־כך, – ישבתי בבית, כבר הייתי כמה ימים בתחנת־הרכבת והיא לא באה. פעם אחת נדמה לי, שהנה היא היא זאת. ראיתי גברת אחת רעולה צעיף: והיה דומה עלי, היא זאת… אך הגברת פנתה והלכה לה לצד אחר. ישבתי בבית, על המטה, כסא לא היה אצלי… בלילה, האור כבה.
– מפני מה לא שכבת לישון? לא פשטת בגדיך?
– דבר זה לא הייתי עושה זח כחודש ימים… ישבתי וישנתי. החלומות הרעים ביותר היו מבהלים אותי. החדר אין בו חלונות, אתה זוכר? אתה היית פעם אחת אצלי, ובזבזתי לכבודך והעליתי אור ביום!… חליומות רעים ומרים ביעתוני… נדמה היה לי שבוַדאי חלתה… אלי שבשמים! אין אתה יכול לשער כלל את עניי.
הטנור רעד וחברו פיהק בחשאי ובהסתר.
– בתוך כך התעוררתי. אני רואה, מישהו כורע לפני, מישהו מחזיק אותי בידי ומביט בי בפני, היא! היא! היא היתה זאת! – אך היא קפצה ממקומה וברחה אל קצה־החדר האחר. אננא, אננא! – קורא אני לה בשמחה ובפחד גם יחדיו; הכרתי את הגברת הרעולה בצעיף… הרגשתי, כי משהו נורא מערבב את מוחי. – אננא! מפני מה אַתּ בורחת מפני? – היא נסוגה שוב ושוב. אני רוצה לקפוץ ממקומי, הלב מתכווץ. אני פושט את זרועותי.
– שב! – קראה בקול רם, – בשם אלהים, שב! אל תזוז ממקומך. אם אתה קם ממקומך, מיד אני מתה!
דמי קפא בעורקי. הרגשתי, שכל דבּור שלה מחתך בלבי, הרגשתי שמוחי מתבלבל לגמרי, מתערבב לחלוטין.
– אננא! אננא! – אמרתי בהתאמצות יתירה, אננא!
– יש לי בקשה אליך, – אומרת היא עצבה כל־כך ועם כל־כך הרבה דמעות בקול, שהייתי סבור, עוד מעט ומשהו מתפקע בתוכי, עוד מעט ובא קצי.
– אמרי…
– השבע לי, שתעשה כפי שאבקש ממך.
נשבעתי לה.
– שב, אל תזוז… אני אגש אליך. אני אשק לך נשיקה אחת. אך אתה אל תשיב לי. שומע אתה? אחר־כך…
– מה אחר־כך? מה אחר־כך? – שאלתי נבהל.
– אחר כך תראה, – השיבה בכאב, – השבע לי!
– אני נשבע!
היא נגשה. רעדה כולה. התנודדה. כרעה לפני; הביטה אל תוך עיני, אף־על־פי שהיה חושך. לפתע קמה במהירות, נשקה לי והשמיעה קול צעקה גבוה כל־כך, חזק כל־כך, חותך כל־כך. אני – רואה אתה – שכחתי את השבועה, אחזתי בה והרימותיה על זרועי – והיא התעלפה! נשקתי לה, קראתי לה – איננה שומעת. השכבתיה במטה… בקושי מצאתי גפרורים, בקושי הדלקתי, והנה…
– והנה מה?
– שמע! שמע! פניה היו צלקות־צלקות, היא חלתה באבעבועות! פנים גמומות כפומפיה! ברחתי מן החדר!…
– והיא?
– כשחזרתי כבר לא היתה שם.
– ועד היום?
– עד היום…
– אתה מחפש אותה?
– אני מחפש אותה.
– אצלי – משיב יאש לאחר רגע של שתיקה – ההפך מזה! היא מחפשת אותי, אני בורח… אפשר שלי חלתה גם היא באבעבועות, אינני יודע… מבין אתה? מי שעתיד היה להיות חותני פשט את הרגל…
– ובכן?
– בלא נדוניה, אחי, גרוע יותר מאבעבועות.
התפוח
מאתיצחק ליבוש פרץ
(מונולוג של בנקאי)
העמים הקדמונים היו מתארים לעצמם מיני ברואים בהרכבה מופלאה, חצי אדם וחצי דג, סוס – עם כנפים של נשר, ראש של עגל עם זנב של נחש… וכי בימינו אנו מזווגים זווגים אחרים?
למשל אני ואשתי פילומעֶנעֶ!
אני הוא בריג־בוג ושות'. והיא – פי־לו־מע־נע! השם בעצמו מדבר בעדו!
בדבור אחד, בתנועת־יד אחת, במשיכת־קולמוס אחת הריני נושא אלפי כור חיטים, אלפי ככרות מתכת, אלפי קרונות פחם ומעבירם מקצה העולם אל קצהו! אני יושב בכאן, ורשתי פרושה על ברלין, פאריס ולונדון, אפילו בניו־יורק שמי מהלך לפני ומצלצל כזוֹג! כשאני רוקע ברגלי, מַרעדת הבורסה, נופלים בנקאים, בדומה לתפוחים רקובים! זה הוא אני, והיא מנשקת פרחים ובוכה לפני הלבנה!
נכון, זוג נאה?
ומי זה זיווג אותנו? פרופסור ברלינאי אמר לי, שכל אדם בפני עצמו מתפתח בדיוק כך, כמו שהתפתח כל עולם האנשים כולו. אותה שעה צחקתי: מנין ידוע לו לפרופסור, כיצד עולם־האנשים התפתח? כיום הזה רואה אני – הדברים דברי אמת… לפני חמש־עשרה שנה הייתי אני באמת אדם פראי…
התאמינו לי? אני אפילו פּיַטְתִּי לה… לאמיתו של דבר משכתי וסחבתי קצת מכאן וקצת משם, אבל פּיט פיַטתי… עינים הדומות לכוכבים, המשולות לפרחים, שפתים שהן סוכריות אדומות ומתוקות, ועוד מיני שטות כגון אלה… ומעל למטתי תליתי לי אפילו אקדח, שכן שמא אומרת היא ״לאו״? נו, אם כן, כיצד חיים בעולם הזה, והיאך מראים את פרצוף־הפנים בפני הבריות?
וכיום? רואה אני צרור עצבים מתוחים ותפוחים, עינים גדולות, עיני עגל… ובמרוצת הזמן עוד נוסף מעט אודם ומעט לובן ומעט זהב בשינים – וכל זה ביחד הוא פילומענע!
אני הרי קופיקה אחת ויחידה לא לקחתי אצלה…
חלום, אך חלום יקר היה זה! פי־פי!
אך “יקר” פחד הפשפשים הוא! בריג־בוֹג ושות' יכול להרשות לעצמו דבר כזה. ואילו באמת “אהבה נצחית” לא היה זה עסק רע כלל! פילומענע עצמה אינה מטרידה אותי. אני הולך לי – סליחה – אני נוסע לי על גלגלי־גומי עם כושים לבנים בדרכי שלי, והיא מפריחה אנחותיה כנגד הלבנה בדרכה שלה! ואם דרוש, הריהי מראה את כל גינוני־הכבוד באולם־האורחים כנסיכה מבטן ומלידה… בלילה, לאור החשמל ולאחר יין־שאַמפאַ"ן, מוצאים אותה רבים עוד כיום מעניינת ומושכת, ולא אחד מתעוררים בו הרהורי־חטא למראֶהָ!
אלא – מה יעלה ויצמח ממנו, מיורש־העצר הצעיר של בריג־בוג ושות׳?
מה בריאה תעלה ותצמח מבריג־בוג ושות' הזקן עם פילומענע הצעירה לנצח?
הו! קרירה עוברת בעצמותי, כשאני מעלה על דעתי, למי אני מניח את הבית שיסדתי! לא פעם חולם אני, שהכול מתמוטט ונופל, הכול, הכול, ואני מתעורר שטוף זיעה.
––––––––––––––––
אתמול הבאתי דבר־חדוש, תפוח יפה.
– הוי, כמה יפה התפוח! – מפרפר הוא.
אני מספר לו, שהוא הובא מאיטליה, ומחירו שלושים קופיקות.
הוא אינו שומע לדברי, וקורא לאֵם ומראה לה “כמה יפה, כמה יפה ונפלא הוא התפוח”. מאות מלים נמצאו לו בשביל התפוח היפה, והעינים התנוצצו אצלו, ליהטו!
– באמת יפה, – אומרת פילומענע, בקולה המתוק.
– הנה, אכול! – אומר אני.
– לא! – אומר הוא – לא!
התפוח יפה מדי, התפוח, אומר הוא, חי. יכאב לו, אם הוא יגוֹס ממנו!
– פתי, – רוגז אני, – התפוח אינו חי, לא יכאב לו.
– לא, הוא חי! הוא עצמו ראה, איך תפוחים בוכים כשנוגסים מהם, כשמחתכים אותם בסכין! לתפוח הזה הוא לא יעשה כך!
– פתי, אכול! ־ רוגז אני עוד יותר.
– לא, לא, לא!
הוא לא ישוך לעולם את התפוח הזה! לעולם, לעולם יחזיקו אצלו (הוא לחץ אותו אל הלב). הוא התאהב בתפוח! אהבה נצחית!
– פתי, אם לא תאכל את התפוח בעוד מועד, יֵרקב כולו!
הדברים האלה פגעו בו פגיעה קשה! הוא נרעד, החויר, ועם דמעות בעינים רץ אל אמו, לכבוש את פניו החיורים בחיקה.
– נכון, – מגמגם הוא מתוך בכיוֹ – נכון… התפוח איננו חי עוד… חתכו אותו מעל העץ…
והיא יש לה גם היא דמעות בעינים… היא מחליקה לו את שערות ראשו והיד רועדת אצלה.
– רבונו של עולם, – מהרהר אני, – האם צריך אני לעורר שערוריה בבית?!
– שוטה! – צועק אני בכעס גדול – אילו לא קטפו את התפוח, היה נופל מעצמו!
ורק עכשיו הוא פורץ בבכיה בקול רם!
וכי יודע אני, מה היא עושה עמו? באילו רעיונות היא מפטמת אותו? וכשאני מבקש לשלחו מן הבית, – מתעלפת היא!
אלי, אלי, מה יהיה בסופו!
––––––––––––
פילומענע ערכה לי בקוּר בחדר־העבודה.
מה שעשיתי ממנה, אומרת היא, כבר עשוי, ואת הנעשה אין להשיב, והיא רוצה, אומרת היא, שארחם לפחות על הילד!
מוצאת חן בעיניכם התכנית הזאת?!
– את מתחרטת? – שואל אני אותה.
– מה תועלת יש בחרטה? – משיבה היא עצובה ועלובה, – הרי בעצמך אמרת, שהתפוח מוכרח למות, מוכרח להקטף מן העץ…
– אף־על־פי־כן רוצה היית – בידים אחרות. –
היא לא ענתה, צפה ויצאה מתוך החדר, והשאירה אחריה ריח חמוץ־מתוק עמום…
אך מה יהא עליו? על יורש־העצר? על בריג־בוג ושות' הצעיר!
משופע
מאתיצחק ליבוש פרץ
כשגמר מנשה הזקן את ח“חצות” שלו עם תוספת של כמה פרקי תהילים, כבר היה בוקרו חחיור של יום הקיץ מציץ בעד האשנב של דירת־המרתף.
עצוב, בעינים עיפות, מביט מנשה אל היום החדש הנולד. הוא פוכר לו את האצבעות הגרמיות, סוגר את ספר־התהילים, מכבה את מנורת־הנפט הקטנה ומתייצב בסמוך לחלון. הוא מביט למעלה אל פס־הרקיע הצר, הנִבּט חיור מעל לסמטה הצרה, ועל הפנים המצומקות שבתוך המסגרת של זקן־השיבה והפיאות מופיע צל חיור של בת־שחוק.
– החזרת לי – מהרהר הוא – את הפקדון! מודה אני לפניך, מלך חי וקיים!
– ודרוּש אני – נאנח הוא – מאד אני דרוּש לך כאן, רבונו של עולם! אתה רוצה בעוד תקוּן־חצות, אתה צריך לעוד פרק תהילים… הַא? אתה חסר אותם!
הוא הופך פניו ופונה אל החדר וחושב, שלפי שכלו שלו היה נכון יותר, שבמטה זו שהוא תופס תהא ישינה נכדתו רבקה; שוכבת, מסכנה, על הרצפה בין בלויי הסחבות, שבּנו חיים עושה בהם סחורה.
ולפי היושר שלו, יושרו של בשר־ודם, היה טוב יותר, שכוס חלב זו, שבה הוא מקיים עצמו כמעט כל היום כולו, תהא נהנית ממנה שרה, כלתו שלו, המתרוצצת כל היום בשוק בלי כף אחת של תבשיל…
ויענקעלה, התוספת החדשה למשפחה, אף הוא לא היתה יוצאת לו רעה מזה!
אמנם, הצטרכותו של הזקן קטנה היא; אף־על־פי־כן ודאי היה להם קל יותר, אילו לא היה צריך ולא־כלום…
חיים אין לו מלבוש… חנה, הנכדה הגדולה יותר, חולה היא… מעט מדי דם יש לה… הרופא אומר: ״אַנֶעמיא״… אומר לה לקבל טפות־ברזל, לשתות שמן־דגים… אוגרים בשבילה צרור־פרוטות מיוחד… חדשים על חדשים אוגרים, ועדיין אין מספיק. וחנה העלובה אינה גדלה… הכול בה פחות מכשעוּר… בת שבע־עשרה –ומבינה כבת שתים־עשרה!
– מה הטלת אותי עליהם, רבונו של עולם?
הוא מקשיב ושומע, כמה חדה ומקוטעת נשימתו של חיים. הוא רואה את ידה הגרמית של שרה, שהניעה כנראה אך זה עתה את התינוק, ועדיין היא משורבבת ברפיון מן המטה כלפי־מטה…
והוא רואה עוד, שיענקעלע מתנועע בעריסה. ״מיד יצעק ויעיר את אמו!" ובצעדים נחפזים, אך קצרים, הוא רץ ונגש אל הנכד ומתחיל לנענע את העריסה.
– ואפשר, – מהרהר הוא, בפנותו אל עֵבר החלון, – אפשר רוצה אתה, רבונו של עולם, שאזכה עוד לראות נחת ביענקעלע זה? שאלמד אותו עוד לומר ״מודה אני“, שאלמד אותו עוד,,עברי”… הַא?
___________
כמו תפוח אדום פורחות לחייו של יענקעלע בשנתו. בת־שחוק עריבה מרחפת על שפתותיו הזעירות… והן נעות עלה וירוד… ״הרעבתן הזה, אפילו בשנתו מוכן ומזומן הוא לינוק!"
הוא רואה בינתים, שרבקה מתחבטת על משכבה.
היא שוכבת על שק מלא קש, מכוסה עד חזה בסדין זרוע נקודות שחורות. מה שיש מתחת לראשה – דבר זה אינו נראה.
פניה העדינים המסומקים, עם צוָארה הצחור כבהט ומחוטב נאה, נעים ניעים של חן על־גבי רקע של שערות אדומות אודם־אש, המכסות על מה שמונח מתחת לראש ומגיעות עוד עד לרצפה ונוגעות בה עם כל נשימה של רבקה.
– שלי, עליה השלום, לכל פרטיה ודקדוקיה – מהרהר הזקן – דם לוהט, חלומות… לה לאריכות ימים!
– רבקה? – נגש הוא אליה ונוגע בה בידה הערוּמה, שהשתרבבה מתחת לסדין.
– מה? מתי? – נפחדת רבקה ופוקחת לרוָחה זוג עינים תכולות.
– ש… ש… – מרגיע אותה הזקן בבת־שחוק, – אני הוא זה… לכי אל מטתי שלי…
– ואתה, סבא? – שואלת היא אותו בפהוּק רחב ובריא.
– אני כבר לא אישן… בגילי שלי אין ישנים הרבה… אני אשפות מים לטיי… הרי שמעת בלילה! הם ישכימו לקום… אבא יש לו עסק בעיר, אמא צריכה לעשות קניות בשביל הפימסענהולצים ל ״תנאים״…
– ואעשה אני טיי, סבא.
– לא, רבקה… אַת לכי אל מטתי שלי… יכולה את לישון עוד הרבה… לא תלכי היום, אמרה אמא, אל בית־החרושת. תהיי דרושה לה… על־כן ישני באמת עכשיו די צרכך…
־ הא! – מפהקת רבקה ביתר הרחבה.
היא נזכרה כבר כל הדברים.
אבא בא אתמול הביתה וספר בשמחה שהקדוש ברוך הוא זימן לו כמה דברים משומשים לקניה.
אמא גם היא הביאה בשורה: אצל הפימסענהולצים, שהיא יוצאת־ונכנסת אצלם, כבר יהיו סוף־סוף תנאים, אף־על־פי שהכלה עדיין מסרבת במקצת; אבל היא תקבל את שלה מתחת ידי אביה, ותנאים היה יהיו!…
הנאה גדולה אין לה לרבקה מכך. לישון כל צרכה תוכל אמנם הפעם, להתהלך עם אמא בשוק טוב יותר מלשבת בבית־החרושת, אבל אחר־כך – לשאת אחרי אמא את הסלסלות המלאות ביצים ותרנגולות, ובפרט לתפוס באמצע הרחוב תרנגולת שברחה, זה אינו משבעת הדברים הטובים שנשתבחו בהם בני־מזל!
ואולם ההכרח לא יגונה.
היא אוספת מסביבה את הסדין ומתעטפת בו וקופצת ועוברת אל מטתו של הזקן.
מקפיצה זו יש לו לזקן שוב הנאה, גם זה “הזקנה שלו לכל פרטיה ודקדוקיה”…
קודם שהבעיר הזקן אֵש, קודם שחתך כפיס לכמה שבבים דקים, סידר אותם מתחת לפח ובזק עליהם פירורי־פחם (הפחם ביוקר, מהרהר הוא בשעת מעשה), שפך עליהם נפט, הדליק ושפת על־גבי סיר־הגחלים קומקום־פח ישן עם נקודות־נקודות אדומות של חלודה, – כבר החזיקה שרה את יענקעל בזרועה וחלצה לו שד והתפללה בלבה, שכבר תזכה לשמוע בקרוב את יענקעלה מברך “שהכּל” על החלב שהוא יונק…
חנה החיוורת התעוררה אף היא והתיישבה על המטה. מאחורי גבה של האם היא משחקת עם האח הקטן ואומרת לו ״קוּקוּ״.
ראשה הקטנטן, לחייה החיורות ועיניה החולמות, באמצעיתה של שפעת שערות אפורות־אֵפר ומפוזרות, מופיעים פעם מצד שמאל ופעם מצד ימין, אך תנועותיה איטיות מדי, ומבט העינים – קופא מדי, בשביל שהמשחק הזה יוכל להסיח את דעתו של “יענקעלה הזולל”, כפי שהיה קרוי בפי בני הבית, משד אמו בשעת הבוקר.
הוא טרוד מאד. הוא מביט אל אחותו, אך שהות לפנות אליה אין לו.
ידו האחת מונחת מתחת לצדו, שעליו הוא שוכב בחיקה של אמו, ביד האחרת הוא מקפל ומסלק את שפת הכותונת הפתוחה של אמו, שלא תפול על פניו, ואגב כך הוא מסתכל באחותו בשקט ובשלוה, – היא לא תברח לו…
חיים כבר מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ומתפלל אגב הִלוּכוֹ אילך ואילך על־פני החדר.
תכופות הוא נעצר, מטיל מבט אל שרה, נכּר שיש לו מה לדבר עמה, אך הוא מטיל מבט שני אל הזקן ומוסיף ומתפלל, ומוסיף ומהלך על־פני החדר.
מפני הזקן ירא הוא.
“הזקן סבור, שהזמנים הללו עדיין הזמנים שלו הם, הישנים והטובים, שבהם היה לו ליהודי פנאי להתפלל, לומר מלה במלה מתוך הסידור “אורח חיים”… כיום הזה ישנם שבעה סוחרים על כל זוג מכנסים!”
אמנם, הוא סידר אתמול את הדבר… את הקניה גמר ואת המקח העמיד על ששה רובּלים פחות עשור אחד, והשאר השאיר שבעה זהובים עם שנים־עשר גרוֹשין דמי־קדימה… ובצאתו מן הבית נתן מטבע לשומר, שלא יניח לו לשום האנדע"ל להכּנס אל החצר, עד שיבוא הוא ויגמור ענין קניתו.
ואולם אף־על־פי־כן יש לו חששות! מי יודע… עד שישיג שותף!
אל מי ילך ואל מי יגש? אל מלוה־ברבּית? הוא יפשוט ממנו את העור; אל בעל־המחסן? – את צלחת בגדו יחתוך לו!
וכשמשיגים כבר שותף, הרי חייבים לתת לו את מחצית הריוָח, אף־על־פי שהלה לא חפש ולא מצא ולא עמד על המקח!…
לפעמים היה מקבל משרה כמה זהובים… וכיום הזה – מילא מה! עוד אתמול אמרה לו, שיחסר לה לצרכי הקניות!
ואפשר תאמין לו אף־על־פי־כן ותַלווה לו ליום אחד מתוך צרורה של חנה.
אך הוא מפחד לנסות… לא פעם ניסה לבקש ונתחרט!
הוא מטיל עוד פעם מבט אל שרה, ונדמה לו, שהשעה שעת־הכושר היא!
היא כבר החזירה את יענקעלה והשכיבתו במקומו. בעמדה על־יד העריסה היא מתלבשת ומחייכת חיוך טוב ונעים כל־כך אל התינוק, אפשר שהדבר יצליח!
– חשבתי בלילה, שרה, – מנסה הוא לפתוח בדברים, – ומצאתי שהקניה קניה טובה! וארויח בה, אם ירצה השם…
־ הלוַאי, רבונו של עולם, – משיבה שרה; – יהא הדבר בזכותו של יענקעלה! מן היום שנולד הוא, מזדמן יותר מזמן לזמן להרויח משהו!
– ואני סבור, – חולק עליה חיים בבת־שחוק של חנופה, – שאין זאת אלא זכותה של חנה שלנו; שומעת אַת, שרה, בשעת קניה אמרתי בלבי כך: בלי נדר ובלי מסקנה, נפריש מן הריוַח הזה לפחות שליש בשביל חנה! וכיוָן שאני מהרהר כך, מיד נעשית הפריצה רכה כחמאה, ומורידה עשור אחר עשור, בזה אחר זה!
– אם כן בודאי שטוב, – מחייכת אליו שרה בהסכמה. והיא נעשית – נדמה לו – צעירה ורעננה יותר… ״בשנים שעברו – חולפת במוחו מחשבה – אלא מה… כשהזמנים היו טובים…" אבל אין לו שהות מספקת למחשבה מעין זו…
– אם כן, תהיה חנה שותפת.
– מהיכא תיתי! כן יאיר מזלנו.
– כן, אבל – מגמגם הוא – בשביל שחנה תהיה שותפת – אמנם, אני תולה את הדבר בפירוש במזלה; אבל אם שותפת היא…
– אם כן מה? – שואלת שרה: באזנים ובעינים זקופות… היא כבר חושדת בו; כבר הוא מתכוון למשהו… כבר הוא רוצה משהו!
– אם כן מה?
– חושב אני, שהיא צריכה להיות שותפת אמיתית… שתכניס למסחר הזה חלק בכסף.
– מה אתה אומר? – שרה אין לבה מאמין למה שאזניה שומעות, ולאחר שאין הוא משיב – קופצת היא כנגדו:
– גזלן, רוצח! זהו אב? זהו בעל? הוא יודע, שהילדה חולה כל־כך… שנדרתי נדר, שלא לעשות עסקים בכספה… הרי זה כספה שלה, שהשיגה בעבודתה הקשה! דמים מדמי לבה… את הסלסלות היא נושאת אחרי… מקבלת לפעמים מבעלת־בית… אני מוסיפה לה משהו…
שרה אינה יכולה להרגע כלל…
חיים רוצה לענות משהו; הזקן אינו מניח.
– מוטב שתשתוק, חיים, מוטב שתשתוק – אומר הוא – וכי אינך רואה, ששרה’לה צודקת? לך, חפש לך שותף… אַל תבקש לבלוע את כל העולם… יזכה גם אחר עמך במציאה זו.
חיים נוטל ושׂם בחשאי לתוך התרמיל חתיכת לחם עם בצל ויוצא מן החדר. ומלוים אותו דבריו של הזקן:
– ראית איך צפרים מלקטות פירורים בחצר? פירור גדול לוקחות שתים יחד…
* * *
לא הרבה מזה שקטה שנתה של רבקה במטתו של הזקן. בראש הצעיר הזה מתגלגלת מחשבה, שאינה מניחה לישון שינה שלימה. ״פגישה״ היתה לה.
פעם אחת לפנות ערב, בשובה הביתה מבית־החרושת, נתקלה על המדרכה בצעיר אחד. היא הולכת ישר בדרכה, חושבת, הוא יסור הצדה, אבל הוא אינו עושה כן, ועוד הוא מביט לה ישר בפניה בזוג עינים אפורות, צוחקות בעליזות, עד כדי כן שהסמיקה. היא נטתה מפניו הצדה ומיהרה הביתה בצעדים מזורזים. וכשפנתה לרחוב צדדי, הפכה פניה, שלא ברצונה, וראתה שעדיין הוא עומד; הוא עומד במקום שעמד ומביט אחריה באותה בת־השׂחוק, ושתי השורות של שיניים מלבינות.
״היא תספר על־כך לחנה", מהרהרת היא, ואף־על־פי־כן לא עשתה כך, ״מה תבין בזה חנה המסכנה, החולה?״
כמה ימים לאחר מכן בא שוב לקראתה. לבה מתחיל הולם במהירות, היא בוֹשה לשאת את עיניה, עוברת על פניו במהירות, אך באי־זריזות עד כדי כך, שנפלה כמעט על המדרכה החלקה.
בהליכתה נדמה לה, שהיא מרגישה היאך בת־שחוקו הבּהירה והעליזה מחליקה ועוברת על פני צוָארה המעורטל.
ודבר זה מפחיד אותה; נדמה לה, שכל העוברים ושבים ברחוב רואים זאת! והיא בורחת ביתר מהירות.
פעם אחת הופיע לפניה פתאום כאילו צמח ועלה מתוך האדמה.
היא השמיעה צעקה: הוי! – והוא עומד כנגדה וחוסם בפניה את הדרך.
– דומני, – אומר הוא – יש לי הכבוד והאושר להכיר אותך, עלמה!
״עלמה״ אמר!
אף־על־פי־כן היא נרגזת, נוטה מעליו הצדה ועוברת בקוצר־רוח ועוד פחודה למחצה. ואף־על־פי־כן חייבת היא להודות לעצמה, שיש לו קול נעים מאד. ״קול של זהב", מלחש לה לבה…
מאז הם נפגשים כמעט כל ערב, היא אינה מדברת אליו, שותקת, אבל ברוֹח מפניו שוב אינה בורחת…
והוא מלווה אותה כל ערב בדרכה מבית־החרושת.
הם הולכים יחדיו ושותקים.
תכופות אין היא יכולה להתגבר על עצמה ומלכסנת אליו מבט מן הצד…
״השפמון שלו…"
ועל כך עונה הוא בחיוך מאיר עוד יותר.
עינים מוזרות יש לו… לפעמים, נדמה לה, מתמלטות מתוכן קרני זהב!
בינתים נודע הדבר בבית־החרושת, חברות הבחינו בכך, והיה הדבר לשיחה בפיהן.
צוחקים לה, מתבדחים על חשבונה.
צעירוּת – יהירוּת, – אומרים, – כיום היא הודפת, למחר תהא רודפת.
״לעולם לא יזכו לכך!" מהרהרת רבקה.
כיום שואלת מאין הוא, למחר תשאל היכן הוא… רבקה נושכת שפתיה ושותקת.
– ובחור יפה, – אומרים, – בחור של זהב! שערות, עינים, אף – כמחוטב, ומכיס חחזיה משתלשלת עוד שרשרת של זהב עם כמה וכמה אבנים טובות!
רבקה מרגישה עצמה גאה במקצת.
– אפשר לא של זהב היא, אלא של נחושת? – מביעה אחת ספק.
– חלילה! – מהרהרת רבקה… אחרות אף הן אומרות:
– מה זה עולה על דעתך… רואים, – בנם של גבירים! ומתפלאים עוד יותר:
– לפי שעה אין אַתּ רוצה לגלות לו אהבה, עוד יש לך שהות? אבל כלכלי את מעשיך בשכל: דברי עמו דברי חבּה, קבלי מתנות קטנות, אכלי עמו סעודה אחת… סוכריות… כרטיסים אל התיאטרון.
מישהי צוחקת בקול ואומרת:
– בוַדאי! לקבל – כל הנתּן… אבל לתת – לא כלום! להתפתות להם – לא! תפח רוחם!
לבסוף משמיעה את דברה המבוגרת שבהם, שפניה ארוכים וגרמיים, סנטרה מחודד ומבטיה ירקרקים ומלוכסנים.
– מילא, מילא, מילא, – אומרת היא, – דבר מועט, מה שיש להן לאבד! כלונסאות החופה הרי כבר הם ממתינים, ונרות־החופה כבר מוכנים, ונדוניה – כמובן, אוצר בלום! שדכנים אינם פוסקים מלבוא, חתנים אינם חדלים מלדפוק על החלון, הדלת סובבת על צירה!
רבקה נושכת שפתיה ומהדקתן, ועוד יותר מבתחילה היא מרכינה את ראשה הלוהט על־גבי העבודה, ושתי דמעות רותחות נופלות על ידיה, העסוקות ליד המכונה.
וזה הדבר שאינו מניח לה לישון!
לא! היא לא תקח שום דבר, שום דבר.
כרטיס לתיאטרון בוַדאי שלא!
פעם אחת עכּבו אותה עד שעה מאוחרת בבית־החרושת; עבודה דחופה היתה… ובאה האֵם במרוצה ובלא נשימה, בלא נשמה… כשראתה אותה האם, התחילו עיניה מעפעפות, ואחר־כך הזהירו באור של שמחה… למטה, במסדרון בית־החרושת, ליד המדרגות, עמד גם הסב הזקן והיה פוכר את אצבעותיו…
ברוך השם, – מלמל, – ברוך השם!
״לא, היא לא תעשה כדבר הזה!״
* * *
שרה רוצה כבר גם היא לצאת אל השוק. היא מעמידה לפני הזקן כוס חלב על השולחן הקטן, מזיזה אליו את עריסתו של יענקעלה ורוצה להתקין עוד כמה דברים מצרכי הבית.
אגב כך יש לה עוד שהות לקבול באזני הזקן על סדריהם של הזמנים הללו.
– הרי שמעת, חמי! תנאים צריכים הם לעשות… נקבע המועד האחרון… שלחו טעלעגר“ם, וכבר ציוו לקנות ולהכין לצרכי הסעודה והיא, הכלה, עושה שערוריה! איננה רוצה! אין היא רוצה בחתן מעיר קטנה… יש לה אחד וַרשאי, אומרת היא! דייטש”ל וַרשאי יש לה!
וחנה, ששכבה עד עכשיו בעינים פקוחות מול התקרה וראתה איך הכוכבים תולשים עצמם בזה אחר זה ממקומם ומתפרחים בחללו של החדר, שומעת פתאום מה שהאם מספרת, מתיישבת לפתע על משכבה, ועיניה המעוממות כרגיל מתעורר בהן ניצוץ… היא מקשיבת לדברים ומתעניינת בהם… היא עושה את אזניה כאפרכסות ופותחת פתחי פיה, כמבקשת לבלוע כל דבור ודבור מדברי אמּה.
האֵם בטוחה, אף־על־פי־כן, שהריוַח הצפוי לא ימלט מתוך ידיה. תנאים, אם ירצה השם, היה יהיו! פימסענהולץ הזקן כדאי ידע לקיים את רצונו… ומרת פימסענהולץ השמנה, המשולה לחבית מלאה שומן, אף היא אינה שותקת…,״אַי, כמה חדות צפרניה!"
– קודם־כל, – ספרה לי המבשלת שלהם, – ערכו חפוש, מצאו מכתבים מאת דייטש"ל אחד, ימח־שמו, ודנו אותם לשריפה. ואחר־כך רק נטלה היא את שלה מתחת ידיהם… אבל יפה־יפה נטלה… בשערותיה סחוב סחבוה!
חנה מרגישה שעיניה מתלחלחות, פניה – מסמיקות, ובלבה מתעוררים רחמים.
היא חוזרת ונופלת על הכר בבכיה.
שרה נבהלת, הזקן אף הוא נגש מיד.
– מה זה, חנה’לה, מה זה קרה לך?
– חבל, אמא, חבל עליה…
– על מי, בתי? על מי? – תמהה שרה.
– על הכ־כ־כלה… היא כל־כך – כל־כך טובה… כל־כך נלבבת… נותנת לי תמיד פרוטות… הפרוטות שאני נותנת לך… היא מלטפת אותי… היא נושקת לי לפעמים… היא רוצה אפילו ללמד אותי לכתוב.
– עוד דבר זה חסרה אני! – אומרת שרה באי־רצון, – על כל שונאי, רבונו של עולם! היא רוצה גם לך לבלבל את הראש… שלא תצייתי גם אַתּ לאמא.
חנה משיבה בתוך בכיתה:
– לא, אמא’לי, לא! אל תחששי לדבר הזה כלל! אני תמיד אשמע בקולך. איזה חתן שתתני לי אַתּ, אני אסכים!
פתאום נשמע צחוק צלצלני.
כך צוחקת רבקה לטפשותה של האחות.
– מרשעת, – צוֹוַחת שרה, – הילדה חולה, חולה מסוכנת, וזו צוחקת… הלוַאי שתצחקי – –
– אל תקללי, שרה, – מרגיע אותה הזקן, – הרי גם היא בתך שלך.
שרה יוצאת זועפת, ובצאתה מן החדר היא משמיעה לרבקה צו: קומי, מטרונית… תני לחנה טיי, כבדי את הרצפה…
* * *
מנשה הזקן סיים את שתית החלב שלו והתיישב בסמוך לאשנב.
מבעד החלון של דירת־המרתף רואים רק את הצללים הצרים והארוכים, שרגליהם של העוברים ושבים מטילות על השמשות הקטנות.
ככל שהיום גדול יותר, ממהרים יותר להתחלף צללי הרגלים; ויותר עצוב נעשה הזקן. אנשים נחפזים, רצים, עוסקים בסחורה ובמסחר. והוא האחד והיחיד (כך הוא מדמה בנפשו) לא יצלח עוד לשום דבר.
הוא נוטל את ספר התהילים עם עברי־״טייט״ש.
בקול רועד אומר הוא פסוק בלשון־הקודש ופסוק ביידיש, ומניע ברגל רועדת את עריסתו של יענקעלה.
רבקה יושבת כבר לבושה למחצה אצל חנה על המטה. שתיהן שותות טיי. ליד רבקה, המלאה חיים ורעננות, נראית חנה עוד יותר חולנית, חיורת וקטנה; וילדותית עוד יותר.
הן עומדות באמצע שיחה סודית.
– אני לא אגלה, חנה, סַפרי!
– השבעי!
– אני נשבעת…
– במה?
– במה שאַת רוצה.
חנה מקמטת את מצחה וחושבת ואומרת:
־ בבריאותו של יענקעלה!
בבריאותו של יענקעלה! – חוזרת ואומרת רבקה.
שמה?
– שכך!… שלא אגלה מה שאַת תספרי לי…
חנה שוקעת בהרהורים.
– בישיבה, – אומרת היא, – אינני יכולה… מוטב שאשכב ואביט אל התקרה; כך שוכחת אני הכול ומתבלבלת… כשאני שוכבת ומביטה למעלה, רואָה אני הכול לפני… מתייצב הכול לפני עיני…
– אם כן, שכבי, חנה…
– אַת גם־כן! והטי אלי את אזנך, זה סוד נורא! אינני רוצה, שישמע סבא!
וחנה מקמטת עוד יותר את מצחה. היא נושמת בכבדות, כמו מתחת למשא כבד היא נופלת אחורנית על הכר.
מעוניינת ביותר, מסירה רבקה במהירות את הכוסות ושוכבת על ידה.
הזקן מפסיק את אמירת התהילים, מעיף מבט אל המִטה ושואל:
האם לא כדאי יותר לעשות סדר בבית?
– תיכף, תיכף, סבא, – משיבה רבקה, – חנה רוצה לספר לי משהו.
הזקן מניע ראשו בבת־שחוק נוגה ומתחיל שוב לשורר את פסוקי התהילים שלו עם עברי־טייט"ש.
וחנה מספרת, במצח מקומט ובעינים קרועות לרוָחה וכמעט קופאות, שרבקה מפחדת מפניהן מעט. נדמה לה, שחנה מספרת לא מן הזכרון, אלא היא רואה לפניה איזה מראֶה, ומספרת מה שהיא רואה. וקולה עמוק כל־כך, ונשימתה כל־כך לוהטת…
* * *
חנה מספרת:
…המבשלת יצאה למקום שיצאה… אני נשארת אחת ויחידה בחדר־המבשלים… לאמא ממתינה אני; היא צריכה לבוא ולקחת אותי.
רבקה, – מפסיקה היא לפתע, – מתי אכלנו דוחן עם דבש?
– אתמול! – משיבה רבקה בקול נפחד.
– אם כן באמת היה הדבר אתמול… כן, אתמול… יושבת אני כך ולוגמת טיי… כל פעם שאני באה, נותנת היא לי טיי… ושם נחמד ונעים לשתות טיי… עם כפית של כסף, מבהיקה. ומן הטיי נעשה חם כל־כך בכל האברים… וסוכר – שומעת את – שמים בפנים.
אני רוצה לשתות כמו אצלנו בבית, לנגוס מן החתיכה, והשאר לקחת הביתה; אבל אין היא מניחה, המבשלת; סוכר טוב בשבילך לבריאותך, אומרת היא… ומביטה עד שרואה, שאני שמה כל שלוש החתיכות אל הכוס!
פונ“ט סוכר מקבלת היא שם, המבשלת; כל שבוע פונ”ט סוכר! חוץ ממה שהיא לוקחת בעצמה, מקופסת הכסף, שעומדת בחדר הראשון… פתוחה היא עומדת; אני בעצמי ראיתי! אך אני לא אקח…
על הקופסה ישנו צבי; מרת פימסנהולץ עצמה אמרה לי, כי זה הוא צבי; עם קרנים כאלה גדולות, מסועפות… צבי אמיתי.
– ובכן, את יושבת בחדר־המבשלים, – מזרזת אותה רבקה.
– כן, יושבת אני על המטה, על המטה היפה… הוי, יש לה למבשלת מטה! שלושה כרים גדולים, צפיות צחורות כשלג… עם פינות מעשה־רקמה, מציץ מתחתיהן האדום… כפתורים גדולים של צדף, כמטבעות גדולות! ושמיכה מתוּפּרת של אַטל"ס. באמצע – עגול גדול כמו פי־באר! סביב־סביב – נשרים גדולים בעלי כנפים… ומלמעלה עוד שמיכה ירוקה של משי… פריצה גמורה היא, המבשלת; אך טובה. מזמינה אותי לשבת על מרגלות המטה… מרימה רק את השמיכה של משי והשמיכה המתוּפרת… היא אוהבת אותי, אמרה, ויודעת אַתּ מפני מה, רבקה?
– מפני מה?
– היא גם־כן היתה לה נערה כמוני… לא חנה היה שמה, אך נערה בגילי… והיא מתה… ועל־כן היא אוהבת אותי – אמרה… מה זה חרדת, רבקה?
– לא כלום… הוסיפי לספר, חנה…
– אבי יושבת וגומעת טיי… והיא נכנסת…
– מי?…
– הכלה המוכּה…
– מה? המוכּה – –
– לא שמעת? הרי אמא ספרה! כן, כן, מכים אותה, מפני שאיננה רוצה בחתן הזה – –
– אהה, ובכן – היא נכנסת?
– היא נכנסת – חיורת… עינים אדומות – שומעת אַת, רבקה, בבית היא לבושה שמלת־משי כחולה, חדשה־חדשה לגמרי, עם נקודות אדומות – מאחור מתדלדלות שתי מחגורות ארוכות, רחבות, של אַטל"ס, אף הן אדומות, ובקצותיהן גדילי־משי שחורים – ועגילי־יהלומים באזניה – ותסרוקת יש לה משונה – באמצע זר־מקלעת, עם שתי כנפים פרושׂות, – מבינה אַת? קלועות מן השערות! והשערות שעל העורף מקובּצות בפריפה של זהב; על החזה – סיכּה של זהב, ואפשר שתים! ובחגור – שוב פריפה של זהב. מסנוורת את העינים! כל ניעה שהיא מתנועעת מטילה ברקים!
חנה מפסיקה.
– וזה הכול?
– חכּי, זה סוד גדול, רבקה, – והיא מוסיפה בפחד:
– אלהים יענוש, אם אַת, חלילה, תגלי!
רבקה מבטיחה, שהיא לא תגלה.
חנה משׂימה יד מתחת לראשה של רבקה, לוחצת אותה קרוב יותר אליה ומוסיפה ומספרת בקול עמוק וחשאי עוד יותר:
– היא רואה אותי ומתנפלת עלי בבכיה.
– מה רצתה ממך?
– טובה רצתה ממני!
– טובה? היא רצתה ממך טובה?
– תוקעת לי לתוך ידי מחצית הרובּל, – זו מחצית הרובּל שנתתי אתמול לאמא, – ועוד משהו…
– מה עוד? חנח’שי!
“חנה’שי” בפיה של רבקה הוא מפתח בטוח וּוַדאי לפתוח בו את לבה של חנה.
– מכתב – מכתב שאמסור – בסודי סודות.
– ואַת לקחת?
– חכי – היא מלמדת אותי בעל־פה את הכתובת; הרי אני אינני יודעת לקרוא! הערמאן… את השם השני כבר שכחתי – את הרחוב גם־כן – מספר, נדמה לי, 40 – כן, ארבעים.
– ואַת לקחת ומסרת? – שואלת רבקה בפחד נסתר.
– לא כל־כך מהר, – משיבה חנה בתמימות, – תחילה תעיתי.
אבל לא זה הדבר המעניין את רבקה.
– זהו בחור? – שואלת היא בקפדה.
– וכי יודעת אני? מן־הסתם – –
– גר לבדו?
– נדמה לי – כן; הוא עצמו פתח לי. אני רק לחצתי לחיצה קלה על הכפתור הלבן – היא לימדה אותי כך לעשות.
– הוא לקח את המכתב?
– לקח.
– ונתן תשובה?
– תשובה לא נתן. הוא יכתוב בדואר, אומר הוא. אך הוא שמח מאד במכתב. ומתוך השמחה הכניס אותי אל החדר, הושיב על כסא…
– לשם מה?
– מרוב שמחה. הוא ליטף לי אפילו את שערותי – כמו שאמא עושה לפעמים – ביום־טוב, או בשבת, כשיש לה פנאי…
– אחר־כך צחק ואפילו נשק אותי… על פי, ישר על פי… ואחר־ כך בעינים… עינים יפות, אמר, יש לי…
רבקה שוכבת כמאובנת…
חנה מהרהרת מעט ומסיימת:
– אבל אחר־כך כשרצה לפתוח את פתח החולצה ולהכניס את היד פנימה, התביישתי וקמתי וברחתי… הוא שכח לסגור את חדלת… פתוחה היתה…
– ברוך השם, ברוך השם… – מלחשת רבקה בבכיה חנוקה…
– מה אַת אומרת, רבקה?
– לא כלום, חנה…
– אמרי נא, רבקה, למה זה רצה להכניס את היד לתוך פתח החולצה שלי…
– שתקי! – מפסיקה אותה רבקה בפחד.
* * *
למזלן אין הזקן שומע את השיחה. הוא נתון כולו לתהילים שלו. הוא אומר פסוק ומפרשו תיכף ומיד בלשון טייט"ש.
״כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה – זֵיי האָבּעֶן קיין וואָר וואָרט נישט אין מוֹיל…
קִרְבָּם הַוּוֹת – אינווייניק, אין האַרץ, הייסט עֶס, האָבּעֶן זיי אַ בּראָך…
קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם – אַן אָפענער קבר איז זייערהאַלדז, אַ גרוב, הייסט עֶס, איינצושלינגען…
לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן – אוּן אַ גלאַטיקע צוּנג האָבען זיי…״
רבקה מקשיבה בפנים חיורות ובשינים הדוקות. חנה מתבוננת בה פחודה…
הנער החולה
מאתיצחק ליבוש פרץ
(מונולוג)
אמא’לי, אני רוצה לגלות לך סוד; והעיקר – שאבא לא ידע!
שואלת את מפני מה? מפני שאבא אוהב אותי פחות… לא, אמא’לי, אני חוטא בדברי; פחות אין הוא אוהב אותי; אבל באופן אחר הוא אוהב אותי!
הוא הרי אבא הוא, ועל כן הוא קשה…
אבא יש לו זקן ארוך; פניו של אבא אין יכולים ללטף כך, כמו שמלטפים את פני־האטל"ס של אמא… ועינים יש לו אחרות לגמרי, מבט־עין אחר מכול וָכול; אַת, כשאַת מסתכלת בי, יש לך עינים שוחקות כל־כך, וגם לחות כל־כך – – יש לך עינים טובות כל־כך, וגם נלבבות־רחמניות כל־כך… אַת אמא וחברה גם יחד… מפניך אין אני יכול לשמור סוד… בעינים אַת דולה ומוציאה אותו מתוך לבי…
אבא מביט הבטה אחרת לגמרי, תמיד בכובד־ראש, כביכול בקרירות.
לא, אמא’לי, אלה הן עינים אחרות לגמרי, לגמרי אחרות!
בעודי ילד, אמא’לי, הייתי מתיירא פחות מפני אבא. אני זוכר, איך הייתי קופץ ועולה על ברכיו, פורע לו את כל שערות ראשו, מברש זקנו וקולעוֹ קליעות־קליעות, מגביה ומהפך לו את שפתו, וכשהיה מבקש להעמיד בי עין זועמת, הייתי שם אצבעותי על האשמורות וסוגר לו את העינים… והיום אין אני יכול לעשות כך…
פעם אחת, שומעת אַת, אמא’לי, כשהייתי חולה, התעוררתי וראיתי את שניכם עומדים על ידי אצל המטה… אַת בכית, בכיה לבבית־חשאית כל־כך בכית… ואבא… אמא’לי! פניו של אבא היו נוראים כל כך… ראיתי שהוא כועס אותה שעה על אלהים! מפחד חזרתי ועצמתי את עיני – – –
ומאז אין אני יכול לגשת אל אבא כמו לפנים… משהו מעכב בעדי; לעתים קרובות רוצה בי הלב לקפוץ לקראתו, לרוץ לקראתו, אך אינני יכול!
סבורה אַת, שאני אוהב את אבא פחות… השם ישמרנו… את אבא אני אוהב מאד בכל יום ובכל רגע אני אוהב אותו יותר… כשהוא הולך ונגש אלי, דופק בי הלב משמחה; רועדת בי הנשמה מתקוָה: הנה יאחזני בידי, הנה ילחצני אל הלב…
אצלך אין אני רועד… אַת אוהבת אותי תמיד אותה אהבה עצמה… יש לך תמיד פנאי למעני, אַת חובקת ונושקת אותי בכל רגע… אַת תמיד שלי, תמיד שלי… אבא יש לו כל־כך הרבה עסקים…
אני יודע, הוא רוצה שאני אהיה עשיר!
* * *
כבר אַת רוצה, אמא’לי, לדעת את הסוד?
אני מתבייש!
בפני אֵם – אומרת אַת – אין צריכים להתבייש? נכון… אף־על־פי־כן… יודעת אַת מה, אמא׳לי? הנה, שבי לך כאן על הכסא הזה, ממול החלון… כך טוב!
הוי, כמה יפה השמש שוקעת, כמה יפה נופלות קרניה האדמדמות האחרונות על פניך העדינים, החיורים…
הוי, אמא’לי, כמה יפה, כמה יפה ועדינה אַתּ!
המתיני… עכשיו אשב אני לרגליך… שלא תביטי בי בפני בשעה שאספר… על הדום־הרגלים אשב ואביט מבעד לחלון החוצה…
לא… לא טוב כך! אתבייש מפני השמש… רואה אַת, באמצע היום היא לוהטת, ולפנות ערב היא נפרדת מאתנו עצובה כל־כך, שאני מתבייש מפניה לדבר על עצמי…
אני רוצה להניח את ראשי בחיקך… אני אעצום את העינים, ואַת – אַת הניחי גם את ידך על מצחי.
האם לא קשה לך, אמא’לי, להחזיק אותי בחיקך? לא?
בן שש־עשרה שנה הוא ילדך, ויש לו ראש קטן כל־כך, קל כל־כך… וגם אני כולי – – –
אל תאָנחי, אמא’לי! אלהים לא קפּח אותי, לא נגרע חלקי… הוא נתן לי מעט בשר, אך כנגד זה נתן הרבה טובה אחרת… אותך, את אבא… ימים ולילות עם חלומות מופלאים… והיום – את הסוד…
עכשיו אין אני רואה… בעינים עצומות אוכל אולי לספר… אנסה…
זה כל־כך קשה…
נדמה – לא כלום, רשת של כמה קרנים נפלאות – ואף־על־פי־כן זה מוטל על לבי כמו אבן… לא כמו חלוק־אבן פשוט… אין זו אבן מן הרחוב, או מן השדה…
זו היא אבן יקרה… היא קורנת… היא מאירה…
היא מוטלת אצלי עמוק בלב וזורעת סביב־סביב כל־כך הרבה אור נעים וחמים, אור חי…
רק שלא יכבה, אמא’לי!
כל־כך הרבה אור הולך וכבה!…
* * *
אַת שומעת, אמא’לי!
לא, המתיני! להתחיל כך פשוט בדבר אינני יכול…
אך שמעי! זוכרת אַת, אמא’לי, אתמול נתת לי כסף להוצאות קטנות? זוכרת אַת?
עדיין לא הוצאתי ולא כלום וכבר חסר לי…
חסר לי עשׂור!
אם אבדתי אותו? לא… הרי אַת נותנת לי בשביל עניים, בשביל ילדים עניים, שאני פוגשם בטיולי… כספם של עניים לא אאבד.
אם נתתי אותו למישהו? בוַדאי… אם לעני? אינני יודע… אפשר כן ואפשר לא… שמעי, אולי אַת תדעי!
אתמול גם־כן שקעה יפה השמש, אפשר יפה עוד יותר…
אַת מלמדת אותי להסתכל, ואני מסתכל ורואה, מה שאחרים בני־גילי אינם רואים… על־כן אני מטייל כרגיל לבדי… ולטייל הלכתי מאחורי העיר, במקום שאדם רואה את עצמו כולו בנהר, במקום שאַת יודעת… הבתים מתרוממים יותר ויותר, זה מעל־גבי זה, זה מעל־גבי זה… ואותם העומדים רחוקים יותר רוצים להציץ מעל־גבם, לראות את עולמו של אלהים, ומגביהים עצמם, כל מה שהם רחוקים יותר מגביהים עצמם יותר, והשמש השוקעת מסתכלת בהם, פורשת עליהם את הקרנים האחרונות… נפרדת מהם… נושקת אותם…
ואני רואה, איך הצללים מאיצים בקרנים ומגרשים אותן, ומַטילים את עצמם בגלים עבים יותר ויותר, ושוטפים ומספיגים את עצמם בכל מקום שיכולים; הם ממלאים את כל הרוָחים שבין הבתים, כל המקומות הפנויים שבין החומות, ומגביהים ומגרשים את האור האדמדם האחרון כלפי מעלה, כלפי מעלה, בחזרה אל השמים… ״אל מקום מנוחתכם, קרני אור, עכשיו שעתנו אנו!… ליל מנוחה!…"
ולאט לאט הכול מאפיל ומאפיל, והשמים מתעמקים ומתעמקים… מיד ידלקו בזה אחר זה הכוכבים… ובלכתי כך הלוך והבט, באתי אל רחוב־הנגרים, אל הסמטה היורדת יותר ויותר עמוק… עד אל הנהר, לא הרחק מבית־הכנסת הגדול.
לאור היום מראהו נורא… עלוב, הטיח מקוּלף, הקירות מושחרים… השמשות שבורות, ומתוך רחמים מבקשים העכבישים לארוג את קוריהם ולכסות בהם את הפרצים… וממול – מעבר לנהר, על ההר, בתחילתו של הרחוב, עומד בית־התיפלה הגבוה, העוקצני, וצוחק…
לפנות ערב היה מראהו של בית־התפילה הגדול אחר לגמרי… זו הפעם הראשונה ראיתי אותו כזה… ערפל קליל, נעים, כחול־כהה, עטף אותו… החלונות ששמשותיהם שבורות לא היו עיורים… הם הביטו בכובד־ראש ובעמקות אל חלל־העולם… ולמעלה היו הכרכובים חיים וערים, כמעט נעו… כמה אריות מן החזית ביקשו לעקור עצמם מעל הכרכוב, מן הקיר… הנה הנה מתחילים הם לשאוג!
חושבת אַתּ, כי זה הוא הסוד? הוי, לא, אמא’לי! כל זה לאמיתו של דבר, רק עכשיו ראיתי, רק עכשיו בעינים של אתמול.
הוי, אמא’לי, אילו אני הייתי עשיר!…
מה שהייתי עושה? הייתי מחדש את בית־התפילה הגדול! אני רוצה, שיהיה גם הוא גבוה, שיהיה גם ראשו שלו מתנשא השמימה; והוא מוכרח לחיות גבוה יותר, מפני שהוא עומד נמוך יותר! וגג של זהב שיהיה לו, וחלונותיו של כדכוד!
שומעת אַת, אמא’לי, אני מהרהר לי כך: בלי בית־תפילה אפשר גם־כן, הרי אלהים נמצא בכל מקום… כל מקום שנופלת דמעה, רואה הוא! כל מקום שמישהו נושא אליו עינים, רואה הוא! כל מקום שנאנח לב עצוב, שומע הוא!… אך כשיש בית־תפילה, הוא צריך להיות גבוה, יפה ומזהיר ברוב כבוד.
כך אתמול גם־כן חשבתי. ובאמצע – שומע אני בכיה! בכיה חשאית נוגה… מתוקה ונוגה, וכל־כך נלבבת…
אַת, כשאַת מנגנת, אַת מוציאה לפעמים מתוך הפסנתר בכיה כזאת…
וחשבתי, אמא’לי, – למען האמת, רציתי לחשוב, ובכוָנה לא פניתי להביט, שאוכל כל כמה שאפשר יותר לחשוב, – שכך בוכה ומנחם הקול מתוך בית־התפילה… שבפנים שם יושבת, בערפל תכלכל קלילי עטופה, נשמתו של בית־התפילה המסכן, ובוכיה, והומיה…
והיא קובלת על־כך, שהשמש מקפחת את חלקה, מפזרת אלומות־אלומות שלימות של קרני זהב על גגו של בית־התיפלה ולו היא מקמצת בקרן־אור… משליכה לו באמצעיתו של היום הבהיר־הנאה, כמו נדבה, כמה קרנים חיורות… והיא מַחלקת ועוברת מעליו, מתחמקת מיד כמבוישת!…
ואף־על־פי־כן זה לא היה בית־התפילה…
* * *
נערה קטנה היתה זאת… היא שכבה על החול, חפשה משהו… ובכתה…
כשהפניתי את עצמי לראות, רק את שמלתה הישנה־השחוקה ראיתי, כמו כתם אפור־כהה על גבי החול… וזוג נעלים מעוקמות!…
עוד משהו ראיתי…
אמא’לי… אני מתבייש… משום מה נעשה לי חם כל־כך.…תארי לך גל של שערות אדומות, אדומות־לוהטות…ניצוצות התעופפו…
״מה בוכה אַת ילדה, מה מחפשת אַת בחול?…"
שומעת את, אמהּ נתנה לה עשׂור, ושלחה אותה לקנות משהו; וחבט מישהו, בעברו, בידה! ונפל העשׂור אל תוך החול… משום כך בוכה היא…
אני אילו אבדתי מי־יודע־מה, לא הייתי צריך לבכות…
אני שואל אותה: עשור גדול, או עשׂיריה לבנה?
– לבנה! – אומרת היא ואינה פונה אפילו להביט במי שמדבר עמה.
– אני אעזור לך לחפש, אומר אני.
אני מתכופף, עושה עצמי כמחפש, ומוצא לה עשירית לבנה.
״הנה!״
היא קפצה ממקומה משמחה. בתנועת־ראש חזרה והטילה לאחוריה את גל השערות הלוהטות… כמו מתחת לענן יצא והופיע קלסתר־פנים צחור כבהט… עם עינים – אמא׳לי עם עינים…
לא, אמא’לי, את העינים אין אני יכול לתאר לך…
הבריק בהן כל־כך הרבה שמחה – – –
כל הלילה ראיתי את העינים האלה בחלום… כל הלילה…
* * *
הנה, זה הוא, אמא’לי, כל הסוד שלי.
אַת מחייכת?
אל תצחקי, אמא’לי, את העינים האלה לעולם לא אשכח…
–—––––––––––
אמא’לי – – –
מותר לי לטייל ברחוב־הנגרים, להסתכל – – – בבית־התפילה הישן?
* * *
מנורת חנוכה
מאתיצחק ליבוש פרץ
בימים של חנוכה ראוי לספר, איך יהודי, יורד, לא עליכם, הציל עצמו פעם אחת הודות למנורת־חנוכה…
וסבורים אתם, של זהב היתה? לפחות של כסף? דוקא של נחושת ושבר־כלי. איזו ירושה מדורי־דורות. מעוקמת ומקומטת ומחצית הקנה האחד שבורה…
היהודי הזה היה תחילה בעל־בית ככל בעלי־הבתים.
ופתאום נתעשר.
כיצד, דבר זה אינו שייך לעניננו.
אומרים, חייל נשא ברחובה של העיר מטיל ברזל למכירה. וקנה אותו בפחות משויו. והביא הביתה… הוא משייף שיוף כלשהו – זהב!
המטיל גנוב היה מאוצר המדינה!
אבל כשיהודי מתעשר, הריהו מקיים ישן מפני חדש תוציאו, הוא הופך ומהפך את כל הבית. הוא מחליף את המלבושים הארוכים בקצרים ונעשה דייט"ש, והיא – נעשית פריצה, מטילה את הפאה הנכרית לאשפה. שני בנים היו להם – הוציאו אותם מן החדר ולגימנזיום הכניסום! מתחילים לשנות את פני הדירה… ארון ספרים היה, למי דרושים ספרים? שלחו אותם לבית־המדרש, במתנה. הארון ישן היה – פירקוהו ועשאוהו קיסמים למטבח… הפלונית מעמידה במקום זה מראָה גדולָה; לפתע פתאום התחילה אוהבת עצמה, היא מבקשת לראות עצמה מכף רגלה ועד קדקדה… קוראים לו לסוחר־בלויים, מוכרים את הרהיטים הישנים בחצי־חינם וקונים “לוּדויג הארבעה־עשר” – רהיטים זעירים, חינניים, אך מרופדים; כרעים מעוקלות, אבל – עם חשוקים של ארד ועל־גבי גלגלים, מחיה נפשות. יראים ממש לישב או להשען.
מעט כלי־כסף ישנים היו להם: קופסאות לאתרוג, מגדלות לבשמים – ומכרום להתכה, פיזרו־נתנו מתנות־דרשה לקרובים; וקנו כלי־זכוכית, כלי־גביש… כדים לפרחים, אגרטלים, כמנהג העולם – לפי המוד"אַ!
אבל, הרי גלגל הוא שחוזר בעולם – לאחר זמן מסויים התחיל הכול יורד במורד, נתהפכה הקערה על פיה. הבנים כבר הם בחוץ־לארץ, ואין מה לשלוח להם… בקושי־בקושי מצליחים להאריך את זמן פרעונם של השטרות… מיד ליד גמילות־חסד להשיג אין יכולים…
ונעשה המצב קשה עוד יותר. נותנים דעתם על כלי־הבית, האם אי־אפשר למשכן משהו? ״לודויג הארבעה־עשר" התפורר… כלי־הזכוכית וכלי־הגביש – נתבקעו, נשתברו… כמה הכלים שנשתיירו עוד – מדובקים בגבס…
וחיים בדחקות.
וכשחיים בדחקות, נזכרים לאט לאט ביהדות…
הפלונית שואלת לפעמים משכנה “צאינה וראינה” וקוראה בה. הפאַן סאַלומון, שהתחיל קורא לעצמו שוב שלמה־זלמן, עומד לפעמים להתפלל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. וכשמגיעים ימי החנוכה, מתחשק לו גם להדליק ולברך על נר של חנוכה…
נרות השיגו ממקום שהשיגו; רצים אל המטבח להביא גזר־עץ – ואָין! אין אפילו קיסם־עץ אחד!
ונזכר שלמה־זלמן, שבשעת חדוָתא תפס לה פעם למנורת־חנוכה ישנה־נושנה והטיל אותה גבוה־גבוה על־גבי התנור.
– שלמה־זלמן, – מתחננת הפלונית, – עלה והורד אותה…
והריהו מסכּן נפשו ועושׂה; מעמידים כסא על־גבי שולחן, מקרבים אל התנור, והכול מדלג וחורק. לוּדויג הארבעה־עשר נאנח, הפלונית מחזיקה ומסייעת – הורידו…
מאובקת היא, ניגבוה מעט – והוא מדליק ומברך…
יום אחד, היום השני, וכך כל שמונת הימים – אך שכוב שכבו בלא פת־ערבית, ועצוב להם. יושב שלמה־זלמן בעברו האחד של השולחן, והפלונית – בעברו האחר, ומהרהרים הם – הרי יתכן שיגועו ברעב!
מצלצל מישהו, קופצים שניהם ממקומם. פותחים את הדלת. נכנס אברך מוכּר להם, סרסור לכל דבר שבעולם.
מה הענין?
הוא צוחק ואינו יכול לחדול מלצחוק. לוַארשה בא אנגלי מטורף אחד. מגולח למשעי, ואפשר אינו אלא נקבה בבגדי גבר… והוא קונה שברי־כלים ישנים מכל המינים. הנה הוא ממתין בפרוזדור.
– אפשר להכניס אותו? מן הסתם המצא ימצא משהו… אצל בעל־בית ותיק שכמותו.
האיש ואשתו הזקנים מסתכלים זה בזו. מה כלים ישנים יש להם? והאנגלי נכנס בינתים; נמאסה עליו העמידה בפרוזדור, והדלת פתוחה היתה. הוא נכנס החדרה, מסיר כובעו מעל ראשו, מיד הוא רואה את מנורת־החנוכה, דבק בה כאהוב באהובתו, תופסה בידו ומחזיק בה – וידיו רועדות, ועיניו מבריקות…
– הרי אמרתי לכם, משוגע! – סח הסרסור.
– כמה? כמה? – שואל האנגלי בלשון־דייט"ש משובשת.
קצוּר הדבר, את מנורת החנוכה מכוֹר מכרו. סמכו על יושרו של האנגלי המטורף ולקחו כמה שנתן.
האנגלי והסרסור הלכו להם, והאיש עם אשתו נשארו לבדם.
– באמת משוגע! –ד אומר שלמה־זלמן.
– ואפשר – אומרת הפלונית בהִסוס – אליהו הנביא? אפשר בזכות הדלקת נרות של חנוכה?…
בין כך ובין כך, היה במה לקנות לפת־ערבית, היה גם במה לצאת אל הרחוב ולעשות מסחר כלשהו…
והכסף הזה היה משום מה כסף ממוּזל… הגלגל מתחיל חוזר לטובה. למעלה!…
שלמה־זלמן חוזר ונעשה שוב פּאַן סאַלומון…
וכשהמזל מאיר, אורו גדל והולך… והריהם מקבלים מכתבים מלאים נחת מן הבנים מחוץ־לארץ. בכוח עצמם גמרו למודיהם ועלו לגדוּלה. אחד בלונדון, מהנדס הוא! גדול הוא! נשא אשה ממשפחה טובה! והוא מזמין אליו. שיבואו אבא־אמא ויכירו את כלתם…
ונוסעים הם…
ושמחים כמה ימים בבית, ואחר־כך הולכים לראות את לונדון… בתים, בתי־חרושת. ואחר־כך תיאטראות, בתי קונצרטים, תערוכות.
מוליכים אותם פעם אחת אל בית־אמנות – אל מוזיאון…
ושערו לעצמכם, מה משתאים ומשתוממים עמדו האיש ואשתו, כשנפגשו באחד האולמות פנים אל פנים עם מנורת־החנוכה הישנה, שעמדה תחת מכסה של זכוכית… הם הכירו את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.
– לא משוגע היה! – מהרהר, עכשיו באנגליה, מיסטר סאַלומון…
– ולא אליהו הנביא! – מהרהרת ה“מיסיס” סאַלומון.
לדבּר על כך בקול, ובפרט לשאול בענין זה, לא נאה בפני הכלה הצעירה, אשת הבן.
והם מהרהרים רק בכך…
אפשר תהרהרו גם אתם בדבר הזה?
נס חנוכה
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
כבר החזקתי את האדרת ביד, ואף־על־פי־כן התעכבתי:
– ללכת, או לא ללכת לשעוּר?
הדבר כל־כך לא נעים! ומזג־האויר רע כל־כך… חצי מיל דרך ברגל… ולשם מה? עוד הפעם “פקוֹד פקדתי”, עוד הפעם “בעל־הבית הזקן”, שחי בלא דקדוק ששים וכמה שנים, היה עשר פעמים בלייפציג וכמה פעמים בדאַנציג, וכמעט־כמעט הגיע לקונסטנטינופול… ועדיין אינו יכול להבין, על מה זה מוציאים כאן כסף… מציאה גדולה – דקדוק!
ושוב ״בעל־הבית הצעיר“, היודע שטוב ונכון יותר היה לחבוש שטריימי”ל ולגדל זקן ופיאות וללבוש קאַפטאַ"ן ארוך ולנסוע אל יהודי טוב ולא לדעת מה טיבו של דקדוק. הוא, המסכן, אינו אלא קרבן תמים… בתורת סוחר אנוס הוא, המסכן, לבוא בין אנשים, לחבוש כובע וללבוש כותונת מגוהצת, להרשות שהאשה תלך אל התיאטרון, שהבת תקרא ספרים, ולהחזיק בשביל בנו מורה לדקדוק…
– וכי אין אבא צודק? – אומר הוא – אלא שהעולם רוצה כך!
ולהעולם אין הוא יכול לסרב בשום דבר לעולם!
– עשה עמי לפחות טובה, – מתחנן הוא אצלי, – ואַל תקלקל לי אותו. אני משלם לך, – אומר הוא, – כל־כך הרבה כסף בעד מעט דקדוק; אַל יהא יודע, איפוא, שהאדמה מסתובבת מסביב לשמש!
ואני הבטחתי, שממני לא יוָדע לו הדבר הזה, משום… משום שבסך־הכול היה לי שעוּר אחד, וגם… אם חולה בבית!…
– ללכת, או לא ללכת?
בשעת השעוּר שומרים עלי כל בני־הבית.
האם גם היא?
היא יושבת מרחוק. תמיד שקועה בקריאה, במחשבות… לפעמים היא מגביהה את עפעפיה עם ריסי־המשי הארוכים, ואותה שעה מתבהר מעט בחדר…
אך הדבר הזה מתרחש לעתים רחוקות כל־כך…
ומה יהיה בסופו של הדבר? לא כלום, מלבד כאב־לב!
– שומע אתה? – מעיר אותי קולה החלש של אמא – החובש אמר, שאילו היה לי זוג פוזמקאות חמים של צמר, היה מותר לי לרדת מעל המטה.
– אני חייב איפוא ללכת לשעוּר!
ב
חוץ מבעלת־הבית, שהתחמקה, כדרכה, בלי ידיעתו של חמיה, והלכה אל התיאטרון, מצאתי את כל בני־הבית מסביב למיחם־הנחושת הרותח.
לברכתי “ערב טוב” השיב בעל־הבית הצעיר בשפה רפה, ולא פסק מלגלגל ביד את סדר־הקלפים שהחזיק, כנראה מתוך צפיה לאורחים.
מתחת ליאַרמוּלק"א חדודה, מעוטף במעיל־בית טורקי רחב, לא כדאי לו לבעל־הבית הזקן להוציא את שפופרת־העישוּן הארוכה, עם הפיה של ענבר, מתוך פיו, או להרים את עיניו מתוך הסדוּר הליסאי הישן. אין הוא אלא מניע את ראשו ניע כלשהו, וחוזר ומתעמק שוב בפירוּש לזמר של חנוכה.
היא שקועה גם־כן, אך כרגיל – ברומאַן שלה.
על התלמיד שלי עשתה כניסתי רושם לא נעים.
– מה? – קופץ הוא ממקומו ליד השולחן ומפשיל בעקשנות לאחור את ראשו השחור המתולתל – היום גם־כן ללמוד?
– מפני מה לא? – מחייך האב.
– הרי חנוכה היום! – רוקע הקטן ברגלו ומרמז באצבעו על הנר הראשון עם השַמָּש, שדלקו מאחורי הוילון בחלון מודבקים אל גזר עץ.
– צודק לחלוטין! ־ רוטן הזקן.
– נוּ, נוּ, מוחל! – אומר בשויון־נפש בעל־הבית הצעיר.
ונדמה לי, שהיא החוירה יותר, שהרכינה עוד יותר את ראשה אל הספר.
אני אומר “לילה טוב”, אך בעל־הבית הצעיר אינו מניח לי ללכת:
– כבר אתה מוכרח להשאר לשתות טיי!
– ולאכול ״שקצימלי״ך (מיני עוגות קטנות) עם פרג" ־ קרא ברוב שמחה תלמידי.
הוא היה חי אתי בשלום, אילמלי ה“פקוֹד פקדתי”.
אני רוצה לסרב, אך הקונדס תופס אותי בידי, ומזיז ומגיש לי, בחיוך ערמומי על פניו העֵרניים, כסא על־יד השולחן אל מול אחותו.
האם הרגיש במשהו?
ודאי שיכול הית להרגיש במשהו, אבל רק מצדי שלי… היא תמיד שקועה בספר ונתוּנה לקריאה… אני מוחזק אצלה ודאי בטלן גמור. ואפשר עוד גרוע מזה… הרי היא אינה יודעת, שיש לי אם חולה בבית.
– אין ספק שהתמצית כבר חלוטה! ־ אומר פתאום בקוצר־רוח בעל־הבית הצעיר.
ג
– מיד, אבא’לי, מיד! – משיבה היא כנגדו ופניה החיורים מסמיקים במקצת.
בעל־הבית הצעיר משתקע שוב בהרהורים; התלמיד שלי משלח על־גבי השולחן סביבון, הזקן סוגר את הסדוּר ומניחו הצדה ומתכונן אל הטיי.
מבלי משים תליתי עיני בנרות החנוכיה, שהיו דולקים ממולי על אדן החלון. הם נראו לי עצובים ומדוכדכים ומבויישים כל־כך בפני עששית־הברק של כסף, התלויה באמצע החדר הגדול ושופכת אורה על־פני כל השולחן וכליו היפים… ואף אני מתעצב, ועצבותי מתגברת עד כדי כך, שאין אני מרגיש בה בשעה שהיא מגשת לי כוס טיי.
– עם לימון? ־ מעיר אותי קולה הנוגה.
– אולי עם חלב? – שואל האב.
– לא, לא, החלב הקדיח! ־ מזהירני תלמידי.
– אין לשאת אותו! – פולטת היא מפיה.
ד
ושוב שקט. נשמע רק מהלכו של האורלוגין שעל הקיר, משיכת הטיי מן הכוסות וצלצולי הכפיות.
פתאום עולה בדעתו של תלמידי לשאול:
– המורה, מה זה חנוכה?
– תשאל מחר את הרבי בחדר, – אומר הזקן.
–אִי! – אומר התלמיד שלי בעקשנות, – המורה יודע טוב יותר מן הרבי.
הזקן מטיל מבט־עין זועף בבנו; פירוּש הדבר היה: ״רואה אתה?!״
–אני רוצָה גם כן לדעת, חנוכה מה היא! – נענתה היא בשקט.
– נוּ אדרבה! – אומר בעל־הבית הצעיר, – הבה ונראה, מהי אצלכם חנוכה!
ה
הדבר היה בימים ההם – התחלתי מספר – כשהגריכי“ן היו מדכאים אותנו בארץ־ישראל. הגריכי”ן…
אך הזקן מפסיק דברי בהעוָיה חמצמצת:
– בשמונה־עשרה כתוב “מלכות יוָן… הרשעה!” ללא הגריכי"ן…
מסתמא היינו הך – מעיר בעל־הבית הצעיר – מה שנקרא אצלנו יוָן ־ נקרא אצלם בוַדאי גריכי"ן!
– הגריכי״ן – התחלתי שוב מספר – דכּאו אותנו מאד מאד! זה היה הזמן הקשה ביותר לישראל. דומה היה, עוד מעט וכל העם יִכלה ואבד מן העולם… לאחר כמה מרידות שלא הצליחו נשבר כל כוחנו… הזיק האחרון של תקוָה כבה… בארצנו שלנו רמסו אותנו ברגלים כתולעים…
בעל־הבית הצעיר כבר מזמן פסק מלשמוע; הוא הטה את אזנו לעבר הפתח, שמא יצלצל מישהו מן האורחים העומדים לבוא אליו… אך הזקן אינו גורע עין ממני. וכשהשתמשתי עוד פעם בלשון “דכּאוּ”, לא יכול להתאפק עוד ואמר:
– אדם צריך לדבר דִבוּרים ברורים… דכּאוּ, דכּאוּ… מה לי הדבּוּרים האלה… פשוט, לא נתנו לנו לשמור את השבת ולכבד את החגים, לא נתנו לנו ללמוד תורה, ואפילו על המילה גזרו! – האם אין אתה משחק פרוֹפעראַנ"ס? – שאל אותי לפתע פתאום בעל־הבית הצעיר, – ושמא אוֹק״אַ?
שוב נשתלטה דממה, ואני הוספתי וספרתי:
– והמצב נעשה קשה עוד יותר משום כך שהאצילים שלנו והעשירים התחילו מתביישים בעמם, והתחילו נוהגים מנהגי היוָנים… התחילו הולכים אל הגימניסיאות…
היא והזקן מתבוננים בי שניהם בתמיהה!
– באותם בתי־הגימנסיאות, הוספתי וספרתי, לא היו לומדים, כמו באלה של ימינו… היו רק עוסקים בהתעמלות, ודוקא ערומים, וזכרים עם נקבות יחדיו…
שני זוגות העינים חזרו ונשתפּלו, אך כנגד זה התלקחו עיניו של בעל־הבית הצעיר:
– מה אתה שח?
אינני משיב לו, ומוסיף לסַפר על התיאטראות, שבהם נלחמו אנשים ננגד חיות טורפות ושוָרים, ומספר על מנהגים יוָניים אחרים, שהיו למורת־רוחם של היהודים.
– כל זה לא היה להם די, ליוָנים; הם חפצו, שלא ישאר זכר מן החיים היהודיים, והם הקימו מזבח לעבודה־זרה בראש חוצות, וציווּ להקריב שם קרבנות.
– צוֹ טוֹ זנאַטש״י (מה פירוש הדבר)? – שאלה היא. הסברתי לה, והזקן התלהב וסיים:
– וחזיר! דוקא חזיר שיקריבו!
– ונמצא יהודי – התחלתי שוב – שנגש אל המזבח ורצה להקריב קרבן…
באותו רגע ירד מעל ההרים המכבי הזקן עם חמשת בניו… עוד קודם שהספיקו החיילים היוָניים לבוא לשם, כבר התבוסס המנוּוָל הזה בדמיו, והמזבח היה הרוס ונתוץ. ברגע אחד התלקח המרד…
והמכּבים עם קומץ קטן של גבורים ניצחו את היוָנים, שהיו חזקים פי מאה מהם…
הם גירשו את היוָנים מן הארץ, שחררו את העם משעבוּדוֹ.
ו
לזכר הנצחון הזה – סיימתי את ספוּרי – אנו מדליקים עד היוֹם את אורות־הנצחון הצנועים הללו, את נרות־החנוכה.
– מה? – קפץ ממקומו הזקן ורעד מכעס – זה הוא הנס?
– בוא הנה, שמערקה! – צעק אל הנכד, וזה נבהל ומרוב פחד התרחק עוד יותר.
הזקן דופק בשולחן, עד שהצלחות מצלצלות:
– הנס היה בזה… כשגירשו את היוָנים הטמאים, וטיהרו את בית־המקדש ובאו להעלות את הנרות במנורה הטהורה, לא נמצא אלא אסוך שמן אחד טהור…
אך הוא התחיל משתעל, נסתתמה אצלו הנשימה. בעל־הבית הצעיר מיהר אליו והוליך אותו אל החדר השני.
ז
אני רוצה לעזוב את החדר, אך היא מעכבת אותי:
– הוא נגד אסימילאצי״ה?
– אסימילאצי"ה – עניתי לה – פירוּשה לסגל, לאכול ולבלוע ולעכּל. אנו מעכלים בשר־בקר, לחם, ואותנו רוצים אחרים לסגל לעצמם, לעכּל… לאכול ולבלוע אותנו כמו בשר־בקר וכמו לחם…
היא שותקת כמה רגעים ושואלת אחר־כך נפחדת:
– האם לעולם, לעולם יהיו מלחמות ומריבות בין העמים?
– לא, לא – עניתי לה. – בנקודה מסויימת כל העמים יהיו מוכרחים להתאחד!
– ומהי נקודה זו?
– האנושוּת!… יעשה כל אחד בתוך ביתו ובתוך עמו מה שראוי לו לעשות, וממילא הכול יפגשו בנקודה הזאת.
היא נשתקעה במחשבות, ואני רוצה להוסיף ולדבר, אך פתאום נשמע קול דלת נוקשת…
– אמא הולכת! – קראה בחשאי, והיא נפרדת ובורחת. ובשעת פרידה היא מושיטה לי בפעם הראשונה את ידה.
––––––––––––––––––––
למחרת בבוקר, בשעה ששכבתי עוד במטה, קבלתי מכתב על־ידי שליח מיוחד.
על המעטפה אני רואה את הפירמ"ה של אבא שלה Jakob Brenholc והלב דופק בתוכי כמו אצל גזלן… בפנים לא היו אלא עשרה רובלים בעד החודש, שעדיין לא נגמר.
חסל סדר שעור!
לא טוב
מאתיצחק ליבוש פרץ
אם אתם רוצים, אספר לכם מעשה. אבל תחילה חייב אני לומר לכם, מי אני.
חייט אני.
לאמיתו של דבר, לא חייט אני; גם אבותי ואבות־אבותי חייטים לא היו. אבל משנתארע הדבר, ששכחתי את מעט התורה שלמדתי בהתלמוד־תורה ואבּדתי את מעט הזהובים שנתנו לי נדוניה – הייתי אנוס לפנות אל המחט.
מפני מה דוקא אל המחט? מפני שבמקרה היה לי שכן, שהיה חי על המחט. בבית אחד היינו דרים.
אמנם, בקרן־הזוית השלישית היה דר סנדלר גם־כן; אבל מלאכת הסנדלרות מלאכה קשה היא. ומפויחת ומזופתת…
השכן שלי מקרן־הזוית הראשונה היה חייט־נשים; ונעשיתי גם אני חייט־נשים.
אל העבודה לא נגשתי בבת־אחת ותיכף ומיד; ממתין הייתי: שמא יתרחש לי נס. אני, או אשתי, אפשר שנמצא מציאה כשרה; אך בינתים, כדי שלא להתהלך בטל, התיישבתי ליד שולחנו של השכן, ניסיתי לתפור כפתורים, להכליב, ואחר־כך – משהו לתפור גם־כן! לאט־לאט נכנסתי בעבודה!
עד כדי תפירת שמלה חדשה לא הגעתי, ועדיין אין אני עומד במדרגה זו עד היום הזה; אך להטליא טלאי, לגהץ, לכבס ולהוציא כתם, ואפילו לקחת מידה – דבר זה למדתי, בזה חייתי ובזה אני חי עדיין… יהא אחר החותך והגוזר; מילא!
נתּנה אמת להאמר, מלאכה זו אינה מן המלאכות הגרועות. ראשית – עליזות יש בה: חייט מזמר לו זמר, קם ויוצא לעתים קרובות אל הכפרים, בין פריצים, רואה עולמו של הקדוש ברוך הוא. אינו יושב מושחר וחשוך, כסנדלר מזופת…
טוב. אלא שבינתים, לא עליכם ולא על שום יהודי, נפטרה אשתי לעולמה… צרות!
אבל לא דבר זה מבקש אני לסַפר לכם.
שכן מה יש כאן לספר? הריני אלמן; הריני גר לי בפני עצמי בחדר קטן הרחק־הרחק, כמעט מאחורי העיר; הפרנסה אינה מצויה בשפע, אבל ברוך השם; נפגשים עם ידיד, טועמים מעט יי"ש, לווים “זהב טהור” אחד ושוב חיים.
אבל מתרחש מעשה. כמו שאומרין הבריות: כל השנה כולה מבוּסם, בפורים מפוכּח! אפילו לא פרוטה אחת בבית! מה אני מהרהר בלבי? אלך ואזמין עצמי לביתו של ידיד! הרי מחשבה של שטות היא, שאהיה מתהלך בפורים וגרוני יבש! סוף סוף, נס כזה נתרחש! אסתר המלכה, אף־על־פי שירקרקת היתה, מכל מקום עדיין ראויה היא, שלכבודה לא יהא אדם מישראל מתהלך בפורים מפוּכּח ומלוּקח מכל משקה!…
יוצא אני מתוך ביתי והולך, ומהרהר כל אותה שעה: לאיזה חייט ראוי ללכת?
שמחה יתירה שרויה בביתו של אהרון דבשה’ס. יי"ש ניגר שם כמו מים. הוא שותה, היא שותה. הבת, אומרים, אף היא מחבבת את הטפה המרה! אבל דוקא מחמת אותה הבת אין לי חשק ללכת לשם! בתולה שלמעלה משלושים, ואפשר עם תוספת, והיא משתדכת אלי. כשהיא רואה אותי, מיד “העינים מתמלאות מים”, ומתאֲוָה אלי כאותה כבשה שמתאֲוָה למלח, ועיניה מזוגגות, ואין האישונים נראים כלל, הכול לובן בלבד שתי קעריות שמנת…
לא. אל אהרון דבשה’ס אין אני הולך… אל חייטים אחרים עשירים – בוַדאי שלא! הם מציצים בי מלמעלה למטה, כינשוף בנוצתו המנופחת שמציץ בפרגיה הקרחת… ואם כן רע באמת: לך נַחש, איזה קבצן אינו משחק עם משחקי־הפורים ויש לו בבית טפח של יי״ש?
ובשעה שאני מהרהר כך הריני בא לידי טעות, ובמקום ללכת אל העיר אני פונה ויוצא מתוך העיר… הרחק־הרחק.
כשאני חש בטעותי כבר אני נמצא מרוחק כברת־ארץ גדולה מן העיר. רואה אני חורשה, ואני נכנס בתוכה. לשם מה? אינני יודע! אני הולך… שאלוני בחרם ובשמתא, אם יודע אני להיכן?
פוגש אני חוטב־עצים; ואני שואלו: רחוק עוד לבית־מזיגה?
והרהר מהרהר אני, מאחורי העיר גם־כן אפשר להשיג שתי־יי״ש! אלא מה, אין פרוטה בכיס, אפשר שתזדמן אצל המוזג עבודה כלשהי ואפשר לשתות לפי שעה על חשבון המלאכה… גוי דרכו להאמין ולתת בהקפה!
אומר הוא, חוטב־העצים: לא רחוק!
הולך אני הלאה; שתי דרכים: אחת – ימינה, ואחת – שמאלה. והריני פונה ימינה, הרי אני חייט הנני, מחזיק את המחט ביד ימין, נמצא שהיד הימנית חשובה יותר!
אחר־כך נתברר שטוב־טוב היה לי, אילו פניתי לשמאל. ואפשר להפך? אילו הייתי פונה לשמאל, לא היה לי מעשה זה לספר לכם…
–––––––––––––––––
הכלל, אני הולך לימין. והולך ומהלך.
צמא הייתי כבר מזמן; ונוסף עוד הרעב על הצמא.
קר במקצת גם־כן היה לי; לא הרבה, אבל הרוח מנשבת במקצת בין העצמות. ופתאום באמצע – עמוֹד! גדר.
גדר של ברזל. מוטות שחורים של ברזל עם חודים מוזהבים, – פחד ומורא!
פשפש יש בגדר, ועל־יד הפשפש – פעמון. אין אני מן העצלנים, ואני נוטל ומושך ומצלצל.
נשמעת נביחתם של כלבים. אני חש קור בארכובותי ומבקש לברוח. אבל שומע אני, קול קורא ואומר: ״הס!" – ואני נשאר עומד במקומי; הרי אינני מלמד, שאהיה מתפחד מפני כלבים!
בא ומופיע ערל זקן, לבוש כמין צייד, עם דשים ירוקים במעילו, נועץ את ראשו המכסיף, עם שתי עינים מטושטשות, אל בין מוטות הגדר, ושואל מי אני.
אומר אני: חייט.
– מה אתה רוצה?
– כוסית יי"ש!
צוחק הוא, ומראה לי שתי שורות של שינים זקנות ומעוקמות. אבל ניצוץ של אש יש לו בעינים!
אתה בן־אדם משלי, מהרהר אני! אף אתה מרגיש יבושת בגרון?
וצריך להכנס עמו בשיחה קרובה יותר.
אני עומד בצד הזה, הוא בצד ההוא, ואנחנו מסיחים.
אני שואל, והוא משיב.
– מה הוא המקום הזה?
– ארמון.
– ומי אתה?
– שומר הארמון.
– ומי גר בארמון?
– פריצה!
– איזו פריצה?
– פריצה יפה.
– יפה?
– ומשוגעת…
– מה השגעון?
– אין היא רוצה להנשא; שום אדם אינו נושא חן בעיניה.
צוחק אני:
– אפשר תרצה בי?
– נַסה – אומר הוא – אפשר היא חזוּיה לך!
ובדברו כך, הוא מסובב את המפתח ופותח; ומניח לי להכנס. וכבר אנו עומדים שנינו בצד ההוא.
סיעה של כלבים מתהלכים מסביב ולשונותיהם משורבבות ארוך־ארוך – וכי חושש אני להם? הרי הזקן עומד לצדי!
– אני אלמן הנני, – אומר אני לו.
– נסה… כבר רבים ניסו… אשכנזים, אַרמנים, צוענים… נסה גם אתה… אפשר תצליח אתה יותר מהם…
אני מסתכל בו ותוהה! אני מתבדח כדרך החייטים, וזה סבור כזה ראה וקדש!
והריני חוזר אל עניני שלי ושואל בנוגע למעט יי"ש.
– יש, – אומר הוא, – בארמון יי"ש, מי דבש גם־כן, ויין… וחתנים מקבלים במאכל ובמשקה בעין יפה… כיד המלך, אומר הוא.
כבר אני מתחיל מפחד במקצת.
שמא הוא, הזקן הזה, שתוי ומבולבל במקצת? לא, מפוכּח הוא, הליכתו ישרה ובטוחה.
אומר אני:
– די, זקן, בלא מהתלות! אני גרוני באמת יבש מצמא! יבש כל־כן, שהקול יוצא אצלי כמו מתוך פח… ורעב אני, עד כדי כך שרוחות מנשבות אצלי באצטומכה!
– ובכן, בוא, מחייך הוא, אכילה ושתיה לא יחסרו!
סבור אני, שהוא מוליך אותי אל עצמו; אבל הוא מוליך אותי אל הארמון!
והארמון, – וכי הפה יכול לספר ולתאר? המחבר של אקדמות, עם חורשוֹת הקָנים ויַמי הדיו, וַדאי גם הוא היה עומד תוהה ובוהה ופיו פעור! עמודים ועמודים, עם נחשים של זהב, נשרים של זהב וכל מיני עטלפים של זהב על־גבי העמודים…
וכל אלה עם כתרים של זהב בראשיהם… והוא מוליך אותי ומביא אל המרפסת, פרושה כולה מרבד טוּרקי, ומוסר אותי לידיו של חצרן.
– חתן! – אומר הוא.
החצרן מחייך ומוליך אותי הלאה.
הפריצה, כמובן, אינה נוגעת אפילו לפאתי השמאלית; אבל אני הרי חייט אני, והנני רוצה לראות…
וכי מה? תלה לא יתלו אותי; ועל־כן אני מניח שיוליכוני. ומוליכים. מאולם אל אולם, מהיכל אל היכל. מהיכל ירוק אל כתום; מכתום – אל אדום, מאדום – אל כחול… הצבעים מסנוורים את העינים.
והולכים ומהלכים ורצים. במרוצה גדולה מתרוצצים. והצבעים מתחילים להתערבב בעינים, אין עוד שהות אפילו להתבונן ברהיטים שבהיכלות, להסתכל בדיוקנאות שעל־גבי הקירות. כתמים צבעוניים מתחלפים, רצים וחולפים לפני עיני. וחצרן אחד מוסר אותי לחצרן חברו, וחברו לחברו, מהיכל להיכל.
אבל הרי גזירה היא שכל דבר יהיה לו סוף, מעמידים אותי בהיכל אחד, וההיכל הזה כולו לבן…
הדלת מימין, אומרים לי, מוליכה אל הפריצה, והדלת משמאל – להוציא ולהשליך מן הארמון החוצה, כשהחתן אינו נושא חן!
ואני מביט, מסתמא, אל הדלת שלצד הפריצה; ורואה אני, נקב קטן בדלת.
– מה זה? – שואל אני.
ומסבירים לי, שמבעד לנקב הזה מציצה הפריצה אל החתנים!…
– והיאך רואים החתנים את הפריצה?
– הנה! – אומר החצרן, שכולו נוצץ ומתנוצץ מרוב זהב, ומרמז על דיוקן שעל הקיר.
נקבה שכולה אומרת כבוד וגברתנית… מבט של אדונית אמיתית, אף־על־פי שהיא כורעת משום מה על הברכים, ויש לה משהו מסביב לשפתים, שהוא מושך את הלב ומגרה את היצר ומעורר את התאוָה.
הרי חייט אני, שמלות לא מעטות מדדתי להן לנשים, והרבה נקבות יפות עם פריצות נאות ראיתי, אבל – מה אומַר לכם ומה אספר – כזאת אפילו בחלומי לא ראיתי!
היצר־הרע עצמו!
והלב כבר דופק בי, כלבבו של גזלן!
וכבר אני שוכח מי אני, מה אני; ומי ומה היא; דאגתה של סבתא שלי!
אני מתמתח כאותו מיתר ומתיישר ומצפה כיהודי שמצפה לביאת המשיח, כנשמה כשרה שמצפה לעולם הבא!
נשמע צלצול! החצרן מפרש: הפריצה הולכת! ונוטל ומחזיק בי, ומעמידני מול הנקב שבדלת, ומשתחווה לפני בבת־שחוק, ונעלם.
ואני עומד, ומפחד להניע עפעף. ואותם כהרף־עינין שעמדתי נדמו לי כשנים. ועוד פעם צלצול, וחוזר ונכנס אותו חצרן עצמו.
– נשאת חן! – אומר הוא…
וחושב אני, השבץ יאחזני!
– אלא, – אומר הוא.
– אלא מה?
– אלא שמלוכלך אתה – אמרה. היא מצוָה להוליד אותך אל הבי־בַני.
–––––––––––––––
לא אאריך לכם הרבה…
הרי רואים אתם, שוב אני חייט; וכבר מבינים אתם, שהשדוך לא עלה יפה… אבל ה“אלא” עם הבי־בני יבשו לי את לשד העצמות!
תחילה ריחצו אותי, שהלכלוך ירד, שהזיעה תרד… מילא, חייט, בא מן הדרך, הלך ברגל.
אבל שוב יש לה “אלא”.
מה שוב?
מלבושי שלי אינם נראים לה…
אומר אני, אשלח להביא את הקאַפוטא שלי של שבת, – כך אני מתנאה ומתגאה לפניה, שהרי, בינינו לבין עצמנו, לא היתה לי קאַפוטאַ של שבת כלל!…
אבל היא רוצה, שאלבש קצרות, כדייט"ש…
ואני אינני רוצה! וכי מה זה פתאום – דייט״ש?
אבל היצר הרע בא ומזכיר לי, שפעם אחת ראיתי את הרב של פרנקפורט דמיין, שנסע לקבץ נדבות בשביל ישיבה, ואף הוא היה לבוש קצרות כדייט"ש, – מילא, אם ראש־ישיבה מותר לו, הרי אני על אחת כמה וכמה שמותר לי, – והריני מסכים…
אבל מצוים עלי להשליך את הארבע־כנפות, – חושב אני: מה מצינו אשה, שאף היא יש לה חלק לעולם הבא, והיא פטורה מארבע כנפות, אף אני כך! ואני מוסר את הציצית למשרת… מילא, אם כך עלה בדעתה!
שואלים אותי עוד, אם אני יודע לדבּר לשון פריצי“ש, אומר אני: בוַדאי! הרי אני תפרתי אצל פריצים! תפרתי, גיהצתי, מדדתי… ובלשון פריצי”ש שרתי ורבתי, התחננתי ובלבלתי את המוח… אומרים לי: לא, בזה לא די! חייבים לדעת כתיבה וקריאה גם־כן!
לוקחים ונותנים לי מורה… מלמד הוא אותי גראַמאַטי"ק כלומר, דקדוק שלהם, – ואני מזיע! מילא… למוד אלמד וידוע אדע, הרי מוחי מוח יהודי, ולא לחינם למדתי פעם בחדר… אלא – וזו היא הצרה – צא ולמד בשעה שהנשמה יוצאת מרעב… ממש רעב אני; שבכן, עיקר שכחתי – אף־על־פי שחייט אני, הריני חי בארמון על טיי ותפוחי־אדמה צלויים בלבד, הרי אין צורך לומר, טריפות לא אהיה אוכל!… ובאמת קשה לי… ואני מכחיש ויורד מכוחותי…
כבר אני יודע מעט גראַמאַטי“ק, וכבר אני מתיז את הרי”ש כלל וכלל לא רע, – אבל, רואה אני, רזוני גדל והולך, עוד מעט ואני חולה בשחפת…
והפריצה רוצה דוקא ב״בן־אדם״; ומצוים לאכול ממש!
מתחיל שוב דין ודברים עם היצר הרע!
פת־עכו“ם, אומר הוא, אינה מן האסורים הגדולים… בהרבה בתים מישראל קונים כבר מזמן גלוּסקאות גרמניות… על בשר־חזיר לא מדוּבר! פריצים אף הם לא כל השנה הם אוכלים בשר־חזיר… אלא מה, ויעֶלקאַנוץ (חג הפסחא של הנוצרים)? או שתתרגל עד לאותו זמן, או שתתחלה ותשכב במטה ותבקש שיגישו לך מרקחת של פירות! ואפשר שעד אותו זמן תשא חן בעיני הפריצה עד כדי כך שתתחיל אף היא לאכול מאכלות כשרים, ואפשר אפילו שלמענך ובשבילך תעשה קוּג”ל גם־כן!
תחילה אני שומע טענותיו ומבטלן בלבי… מאכלות של טריפה מעוררים בי בחילה… פריצה, יודע אני, עובדת וחולפת – והגיהנום בוערת ושורפת! הגיהנום לעולם עומדת!
אבל הוא בא עלי, הממזר הזה, בטענה של קאַוויאַ“ר… וקאַוויאַ”ר שוב אין אני יודע… אפשר דוקא הוא משל דגים כשרים!
וקאַוויאַ"ר אוכלים עם בצלים!
ואני כמעט נפשי יוצאת ומעי מהמים מדי אחשוב בדבר! כבר שלושה שבועות לא הריחותי את הריח הכשר הזה; בלא בצל אין חיי חיים ממש!
מהרהר אני לי, יתנו הם קאַוויאַ“ר! ואני אוכל את הבצלים… ומשום דרך־ארץ בלבד אלקק גם מן הקאַוויאַ”ר משהו של לקיקה – ואפשר שאפליט אותו ברקיקה…
אבל אין אני רוקק כלל. אני אוכל קאַוויאַ״ר, – ודוקא בכף
ממש, ובאמת אני מתמלא ומתעגל…
מביט אני במראָה – אדם גמור! מה אדם? דוּכּס גמור אני! העינים בהירות, מזהירות לאחר שינה טובה… הלחיים פורחות כאותם תפוחים אדומים. וכתפים!
להיכן נעלמו הפיאות? קונם עלי, אם אני יודע… אפשר שקיצצו אותן בשעה שישנתי. הזקן אף הוא נעלם ואיננו… מילא, דאגתה של סבתא שלי! אל אחטא בשפתי, כמה היה כל ערכו ושויו של זקנקן־החייט המחודד שלי! אבל בחור כהלכה – הנני… למצוא חן בעיני הפריצה חייב אני!
אך כלשהו ומשהו של יצר־טוב הרי יש בתוכי; והריהו מתחיל מנַקר ומחַקר: מה פירוש? עם אשה שאינה בת־ישראל …
בא היצר הרע, וסותם את טענותיו.
– מה פירוש? – אומר הוא – ובת יתרו מי התיר לבעלה? אלא תאמר – קודם מתן־תורה? אבל משה רבינו, ולא חייט פשוט בן־פשוטים…
ואסתר המלכה אף היא, דומה, בת־ישראל היתה, מילתא זוטרתא – אסתר המלכה, ונישאה לגוי – אחשורוש! ודוקא גוי שוטה וטפש… ואף־על־פי־כן עוד עושים מכך יום־טוב ושמחה!
אלא מה, היא עשתה טובות ליהודים? אף אתה תעשה טובות!
הפריצה יש לה פרות, ותמסור ליהודים בזול את החכירה… יש לה בתי־מזיגה, תושיב בהם יהודים בחצי־חינם… יש לה יערות, ויהיה להם ליהודים מה לכרות ולמכור… תמכור להם תבואה במחוּבּר, בעודה בשדה! אל תירא ואל תחת, יהיה יום טוב ויום שמחה!
היצר הטוב אפשר שהיה משיב משהו, אבל אותו רגע באה נכנסת הפריצה, וכי יכול אני לשמוע לו?
והפריצה – היא בכבודה ובעצמה – יפה פי אלף יותר מן הדיוקן שלה! ומשרת נושא אחריה טס של זהב… ועל הטס עומדים גביעים של זהב, ובקבוק יין ישן…
״לחיים״ רוצה היא לשתות עמי…
״נסך!" מצעק היצר הטוב.
״טפש!" משיב היצר הרע…
ובאמת, מה חשיבות יש לעניך נסך לאחר גלוּח הזקן, מלבושים של דייט"ש, אכילת טריפות? הריני מתיישב לרגליה ושותה…
״לחיים״ ו“לחיים”!
היא מוזגת, אני שותה!
לאחר כמה כוסות אני מנשק את שולי שמלתה… הרי פריצה היא… לאט לאט!
עוד כוס! והיא עצמה כבר מגישה לי את קצות אצבעותיה אל פי… אצבעות ארוכות, צרות, לבנבנות־אדמדמות… ממש כצפיחית בדבש!
שואלת היא, אם אני רוצה לשתות לחייה ולבריאותה באנפילאה הקטנה שלה…
אם אני רוצה!
ורק חבל על כך, שיש לה כפות־רגלים קטנטנות כל־כך – ואנפילאות קטנטנות כאלה! מנעלים גדולים הייתי שותה ומריק, מגפים, של אכרים – של שואב־מים!
מה עושה אני – הריני שותה שתי אנפילאות; ועוד פעם שתים, ועוד פעם.
שואלת היא אותי, אם אני יודע לשיר?
מה שאלה היא!
איזהו חייט, שאינו יודע לשיר?
הראש מסתחרר, הלשון מתבלבלת במקצת, אך לשיר מוכרח אני.
והריני קם ממקומי ועומד ושר.
ומה אני שר?
את הזמר הישן שלי, שהכול שרים אותו:
מֶה הָיִינוּ, מַה נִּהְיֶה,
יְהוּדִים וַדַּאי נִהְיֶה!
מֶה עָשִׂינוּ, מַה נַּעֲשֶׂה,
כַּפָּרוֹת וַדַּאי נַכֶּה!
שומעת היא ״כפרות״ ־ מיד היא מצלצלת…
באים ונכנסים שלושה משרתים, אינם שואלים אותי אפילו שאלה קטנה אחת, מחזיקים בי ומשליכים מבעד החלון!
––––––––––––––
ואני נופל…
טוב שנפלתי על משהו רך; מגובה כזה – הרי אפשר היה שעצמותי תתפקקנה!
סבור אני, שנפלתי על ערימה של שחת, על דשא־עשב גבוה, אך מתברר – על כלי־מטה נפלתי…
על מטתו של יונה דבשה’ס נפלתי!
וכל זה לא היה אלא חלום של פורים, שראיתי מחמת שכרות!
לכל הרוחות, כל חלומותי הרעים שחלמתי אני על אחרים ושחלמו אחרים עלי!
מילא, אני לא רציתי ללכת אל יונה דבשה’ס, והלכתי אף־על־פי־כן, לכפרה ברה!
דאגתה של סבתא שלי!
אבל הם אומרים, שבזמן שכרותי התארשתי עם בתו של יונח דבשה’ס, זו שמביטה בי בעינים המלאות מַים, ואין האישונים נראים בהן כלל, והכול לובן בלבד, כשתי קעריות של שמנת –
– וזה לא טוב!
מה שהללו יכולים!
מאתיצחק ליבוש פרץ
אתם כלום ידעתם קמצן אמיתי, קמצן כדבעי למיהוי? לא? אצלנו היה כזה! וקרוֹא קראו לו: ר' תנחום.
אדם שהיו לו אוצרות! וכי היה מישהו יודע, כמה? וכי מישהו ספר? אך חביות מלאות אדדכמונים היו לו במרתף.
והאדם הזה לא רצה לדעת נדוניא מהי בשביל בן או בת, לא נתן להוצאות־חתונה, לא נטל על עצמו שכרו של שדכן, הכול – לאחר המיתה! בחיים – לשום אחד לא פרוטה אחת! ואנשים אף־על־פי־כן להוטים היו אחרי הירושה והשתדכו עמו.
ילדיו כבר נתפזרו בכמה קהילות והיו חיים כבני־אדם, בפני עצמם, או סמוכים על שולחנם של חותן וחותנת. אך הוא עם חיה־שרה זוגתו – שימחלו לי שם! – היו חיים בדומה לכלבים ממש!
כל מה שהזקינו יותר – יותר מצומקים ומיובשים נעשו! על החזקת משרתת – אין מה לדבּר! על מתן נדבה – גם־כן לא… רואים אתם, חייל לשבת, ואפילו שנים! אך מי זה רצה ללכת אליהם לסבול בשבת רעב?
משנכנס אלול, מיד משתקעו תקיעה ראשונה בשופר, היה ר' תנחום נחלה מפחד – מפחד מפני ה“קערה”, שהיא קרבה והולכת! ולא היה קם ממשכבו אלא בערב יום־הכפורים ל"כל נדרי״.
ותרוץ מצא לו, שהרטיבות שבאויר מזיקה לו, שהגשמים מזיקים לו…
אך מי זה היה מאמין לו!
לתורה לא היה עולה, אלא משמחת־תורה לשמחת־תורה! ונדוֹר היה נודר – ״מתנה״!
סבורים אתם, שלא קיים את דברו ולא קיים את נדרו? חס ושלום! קַיים קִיים!
בשביל המתנה היתה זוגתו שואלת לה ממקום ששואלת חוט ומחט ומטליאה את האלונטיות של בית־המדרש; והיתה מאַחה לפעמים, בחוט של משי שקבלה ממישהו בתחנונים, קרע בפרוכת ישנה!…
להחזקת הבית היה נותן לה שתים־עשרה פרוטה ליום. מזה היתה חיה־שרה חוסכת עוד כמה זהובים, להלווֹת לנשי־השוק ברבית שבועית!
אילו אפשר היה הדבר לאומרו, – הייתי אומר שהיא היתה קמצנית יותר ממנו.
אצלם היה שמחת־תורה גרוע מתשעה־באב אצל הקבצן שבקבצנים.
נוסף על כך עוד היו חיים בלא שלום־בית, והיו מקללים זה את זו קללות נמרצות!
היא היתה מצעקת, שהוא מעמיד אותה בהרחת־הטבק שלו בדיל־הדל, אף־על־פי שהוא ליהודי ריחה־של־טבק לא היה נותן, ואף־על־פי שהוא עצמו גם־כן היה מתיישב בדעתו שלוש וארבע פעמים, קודם שהיה מחַיה את אפו בריחה.
והוא, שוב, היה מרעיש עולמות, שהיא היא הפזרנית!
אשה יהודיה – היה אומר – שכבר השיאה את כל ילדיה, אינה זקוקה למטפחת חזה רקומה־כסף, אפשר ואפשר להתיר את חוטי הכסף ולמכור.
אבל עם כל קמצנותו לא היה בכוחו להדיר עצמו לגמרי מן הטבק, כשם שהיא לא יכלה לוַתּר על מטפחת־החזה!
הוא כבר לא היה יכול להעלות שעוּל די צרכו בלא טבק, והיא נושאת כבר את מטפחת־החזה מכמה וכמה שנים, מזמן חתונתה! זו היתה עוד ירושה מאֵם־אִמה־זקנתה!
ולפיכך היו רבים ומריבים כל הימים, לרבות הלילות, והיו מתקללים ומתרדפים.
והתרדף היו מתרדפים בניחותא, על קצות האצבעות, שלא לשׁחק, חס וחלילה, את סוליות־המנעלים.
ולאחר שכבר השיגו ותפסו זה את זו או זו את זה, עדיין היו מפחדים לתפוס בכנף־בגד, שלא תקרע, חלילה! מבקשים היו לתפוס רק באבר מן החי, בחוטם או באוזן!
בלילות היו מתרדפים יחפים ובחשכה.
ובשבתות – לאורם של נרות־הפרוטה שהיא היתה מברכת עליהם.
כנגד זה לא היו חסים על הגרון, והיו מקללים ומצעקים בהרחבה ובשפע.
כל העיירה כולה היתה מתכנסת וצובאת על החלונות!
היו מספרים ומספרים עליהם מעשיות ממעשיות שונות; עד להתפקע, דברי המריבות שלהם!
הוא, דרך משל, מבקש להפחיד אותה, הִנה, הנה, – אומר הוא – הוא קורא לו לעני ונותן לו במתנה מחצית הככר לחם, והיא “תתפקע”. והיא כנגדו היתה מייראה אותו, שהנה תיכף ומיד היא קונה לעצמה במשלוֹש־פרוטות שלם קמח של כוסמת, עושה לעצמה דייסה עם חמאה, ולו היא לא תתן אפילו טעימה כלשהי…
אבל כל אלה לא היו אלא דבּורים בלבד; שניהם לבם לא הניחם לעשות מעשים כגון אלה! ואפשר – אומרים – עושים היו לפעמים מעשה כזה, אילמלי המורא והפחד, שמא יגיעו הדברים עד לידי מיתתו של אחד מהם, ומיתה פירושה דמי־קבורה! יודעים היו, שהחברה קדישא משננת זה עידן ועידנים את שיניה ומצפה ליום שאחד מבני הזוג יעצום עין.
ואם אחד משניהם מקלל את פלג־הגוף האחר בקללה הרגילה: ״שאזכה לקבור אותך עמוק־עמוק בקבר!“, מיד הוא מוסיף: ״רק לא כאן, רבונו של עולם, אלא שתזדמן הזדמנות טובה, שאוכל להוציאך מכאן גוסס ולהוליכך למקום אחר”…
בשעה שהילדים היו עדיין בבית, לא היתה בבית אלא קאַפוטא אחת עם זוג אחד מכנסים.
הבכיר שבילדים היה הולך אל החדר, והצעירים – היו שוכבים בבית: בימות הקיץ – בחצר, ובימות החורף – במטה, בכותנות, חגורים חגורות של בד.
וכשאירשו את הגדול שבהם והגיע זמן החתונה, לא רצה ר' תנחום ללכת אל החופה, כל זמן שלא החזירו לו את הקאַפוטא עם המכנסים בשביל הבן השני־לבכור.
ומיד משהשיג את הדבר הזה, ישבו האיש ואשתו אל השולחן והתחילו אוכלים ושותים וגורפים מן הצלחות, כאילו לא הם הם המחותנים! ואכוֹל אכלו ושתוֹ שתוּ, שיהא מספיק להם באמת עד לשמחה חדשה!
כנגד זה, משהגיעו לשמחת בן־הזקונים שלהם – התייפחו בבכיה, כאילו אסון גדול אירע להם. הם היו יודעים, ששמחה אחרונה היא להם!
אף־על־פי־כן היו אוכלים גם בהזדמנויות אחרות, אם כי לפרקים רחוקים, משמחותיהם של אחרים!
ואל תסברו, חלילה, שהם הלכו אל מישהו לסעודה של שמחה; הם לא היו באים לסעודה של שמחה, הרי זה עולה ממון! אלא רק לאחר־כך, כמה ימים לאחר־מכן, היו באים ונכנסים אל הבעל־שמחה בטרוניה, מפני מה לא הזמין אותם לברית־המילה או לחתונה.
הזמנים – אומרים הם – אמנם זמנים רעים הם, לא ברצון אדם מוציא מטבע מכיסו, ובפרט – בשביל מי? מה מצוָה יש מזה? המגישות גנבים גמורים הן, ממש – הלובן שבעין מוכנות הן לגנוב. על שרה הזקנה מרננים כבר כשנות ארבעים… אף־על־פי־כן לא היתה היא משגיחה בכך… מילא, מה אפשר… בעל־שמחה כזה; בעל־שמחה יקר כל־כך! וקרוב קרוב כל־כך…
והם היו בקיאים גדולים ביחוּסם וביחוּסי־יחוּסם של כל בני העיר כולם, ובקלות יתירה היו משלבים עצמם לתוך כל משפחה, ובכל מקום הם מחוּתניהם של מחוּתני המחוּתנים או מחותני־מחותניהם של מחותני המחותנים – קרבה כלשהי כבר נמצאה, ולכבּד אותם בכבוד אנוסים היו, ובסופו של דבר נטלו תמיד את חלקם.
כנגד זה, בהרחבה ובהרוָחה היו מהנים את עצמם בברית־מילה שחלה להיות בשבת!
כאן אין כל השמחה עולה אפילו משלוש־פרוטות אחד. הזוג שלנו ממהר לבוא, ומאחר לצאת לאחר כל משועבדי־הקהילה!
ויפה היה לראותם בשמחה כזאת: כאילו נשתנו שניהם, וגדלה קומתם, ובאה בהם חיות חדשה; העינים, הרצות רצוא ושוב מתחת לגביני השיבה הדלילים, היו מלהטות ומתנוצצות; לפעמים היו מתכסות דוק של לחלוחיות ורחמנות.
לאחר לגימת־היי"ש הראשונה נשתנה ר' תנחום שלנו שִנוי גמור, הכילי הפך להיות נדבן גדול!
ראשית היה מוציא את הקופסה ומטיל אותה לאמצעיתו של השולחן: חטפו, יהודים, הריחו! הריחו בלא רחמים! חסל סדר קמצנות! כל הרוצה להריח יבוא ויטול!
אבל לדאבון הלב היתה תמיד הקופסה ריקנית; משום שבצאתו מן הבית עדיין היה מפוכּח, והצניע את הטבקי בביתו… אבל הוא את שלו עשה אף־על־פי־כן; הפקיר את הקופסה.
לאחר הכוס השנית כבר התחיל במעשי־צדקה, ובמעשים טובים:
הוא יודע היטב היטב, מה דרוש לה להקהילה:
בית־העלמין אין לו גדר; פרתו של איגנאַץ מתהלכת לה בין הקברים הקדושים.
המקווה יש לו מעלות שבורות, וברכה, היא המטבלת, שראיתה לקויה מאד, שוברתי לה כמעט את ידיה ורגליה!
פרוכת לבית־הכנסת הגדול אף היא לא לא תהא מזיקה.
ולצייר את בית־הכנסת הגדול ציורים של אריות, וצבאים, תיבתו של נח ושנים־עשר המזלות, אף זה לא יחָשב עולה ולא יעלה זדון.
בערים גדולות עושים כן…
לכל זה הוא קובע סכום מסויים, וכיוָן שהוא לוגם עוד לגימה אחת יי״ש, כבר הוא נשבע על כך כל השבועות שבעולם…
אבל נזהוֹר נזהר הוא אף־על־פי־כן, ונשבע בחייה שלה, שתחי'…
"כן תהיה זוגתי שלי בריאה ושלימה, כשם שהיום, עוד מוצאי־שבת־קודש, הריני מזמין אומן־בנאי, אלא מאי? שתוֹק אשתוק? כל־כך הרבה נחת תשׂבע זוגתי, שתחי', מילדינו, כמה אדרכמונים שתעלה הפרוכת… כן תזכה היא לשמוע את שופרו של משיח כשם שלכל־המאוחר מחר בבוקר יקח הוא את המידה למדרגות, ודוקא – משל אַלון, שיהיה בנין עדי־עד, ויספיק גם לבני־בנים ולבני־בני־בנים!
וזוגתו של תנחום, היושבת בין הנשים, אף היא שינתה את מראֶה ואת טעמה!
אף היא שתתה מעט – יי״ש מתוק. אך כנגד זה טבּלה ואכלה דובשן הרבה. אשה חלשה – שתמחל לי שם – ונסתחרר עליה מיד ראשה הרופף.
ולבה מתרכך וקולה נעשה בכייני והיא מקוננת על ימיה ושנותיה. אילו קמו אבא־אמא שלה מן הקבר, וראו לאיזו מדרגה ירדה, ובידיו של מי מסרוה, וַדאי ווַדאי שהיו חוזרים ושוכבים בקברם, והיו מתביישים לקום אפילו בתחית־המתים.
וכי מה, כלום לא היתה רוצה לטעום כל יום ויום מעט יי"ש מתוק עם דובשן? לבה שלה אינו מתעטף לפעמים? נשמתה שלה לא נשמה היא? ומעיל של קטיפה לא היתה יכולה ללבוש? שמא לא היה הולם אותה? אין היא “בריה” ככל שאר הנשים האחרות? לא מיוחסת כמותן?
אין צורך לומר, אשם בכל זה הוא תנחום׳ל, בכל אשם הרשע המרושע הזה המוצץ את לשד העצמות. מצדה היא לא היתה בוַדאי שום מניעה כלל, היא היתה אפילו משלשלת מטבעות לכל קופסאות הצדקה, אפילו עשר פעמים ביום.
בחורף היתה ממציאה תפוחי־אדמה לעניים; בשביל נשים עניות היתה מחממת את המקווה על חשבונה.
לפסיה המטורפת, המתרוצצת ערומה ויחפה ברחובות העיר, היתה עושה מעיל של פשת־הגפן; ואילו קרעה אותה המטורפת, היתה עושה לה חדש.
חיילים לשבּת – כל כמה שיכנסו לחדר! ומאכילה היתה אותם: בצל עם כבד, עם ביצים ועם שומן, צנון גם־כן, ודגים, ובשר; ופשטידה היתה עושה, שכל העיר כולה היתה מתכנסת לראותה ולהשתומם עליה! ולהבעל־שמחה, ואפילו לשכנותיה היושבות גם עכשיו בסמוך לה, היתה שולחת בשבת פשטידה הביתה! אך מה יוצא מכל זה, כשהקדוש־ברוך־הוא אינו מסכים, שהיא תפטר ממנו, מבעלה! והוא יש לו יד, מין יד… על כל שונאי ישראל יד כידו שלו!
אגב נטלה עוד טפּה והתחילה ממררת מחדש:
תנחום עינו צרה אפילו במטפחת־החזה שלה; למכור אותה רוצה הוא, הרשע הזה, הכּילי הזה! ובשביל להכעיס אותו ולהרעימו, תתן אותה מתנה לכלה העניה הראשונה שתזדמן לה, וסוף לדבר!
והיא נוטלת עוד טפה…
אף־על־פי־כן לא הפריעה להם תסחוֹרת־הראש לקחת עמהם הביתה כמה חתיכות דובשן, כמה עוגיות, ומהן היו אוכלים משך זמן ארוך; וחתיכת דובשן אחת עם עוגיה אחת היו טומנים לפורים: משלוח־מנות בשביל הרב.
ומה שהרב החזיר, היו שולחים אל בעל־בית, ומה שהביאו מבעל־הבית – נשלח אל בעל־בית אחר… עד ששילחו בכל העיירה כולה, חוץ מאלמנות זקנות, או אנשים זקנים ועקרות, שאינם עושים שמחות ואינם ראויים שישלחו להם משלוח־מנות.
רישדוכן נושא משלוח־המנות גם־כן היה להם חינם־אין־כסף: נזדמן להם רישדוכן יתום, שהיה משרת אותם מתוך תקוָה, שלא ישכחו אותו בשעת הצוָאה.
אף־על־פי־כן אין מאמינים לו להרישדוכן אמונה גמורה: כל אותו יום של פורים היו מהלכים אחריו ומשמרים אותו מרחוק, שלא יחטוף משהו מעל־גבי הצלחת. וכשהיו מעכבים אותו בבית מן הבתים עכּוב מרוּבה כלשהו יותר, היו רוקעים ברגליהם מכעס ומפחד גם יחד.
רואים אתם, – לזאת יקרא קמצנוּת: מטמונים יש להם, אוצרות, וחייהם – שימחלו לי שם – היו חיים של כלבים!
ומה סבורים אתם, יצאה טובה כלשהי מן חממון? לא ולא! כשם שלא ידעו מהיכן באה העשירות הזאת, וכמה גדולה היתה, כך לא ידעו להיכן נעלמה.
ילדיו של ר' תנחום לא קבּלו פרוטה אחת של ירושה.
לדבר־שבצדקה בוַדאי שלא יתן ולא כלום!
המקווה עד היום אין לו מדרגות.
הפרוכת מתפוררת פירורים פירורים!
איגנאַץ כבר רועה ארבע פרות בבית־העלמין, והוא מתעשר מזה.
לא כלום! הכול הפך לאַין ואפס!
פעם אחת הרבו לאכול בסעודת־מצוה שחלה להיות בשבת, עד כדי כך שהתחילו חוששים במעיהם. זמן ממושך קודם־לכן לא היו שום סעודות־מצוָה, והתנפלו הפעם בבת־אחת על המאכלות ואכלו אכילה מרובה וגסה מן הדגים ומן הבשר, לאחר מחצית השנה של ישיבה בתענית…
בלילה שמע יעֶנקיל יעֶנטיס, השכן שלהם, קולות של גניחה; וגניחה נוראה, השם ישמרנו ויצילנו!
הוא מיהר ונכנס –
הם מתגלגלים על הקרקע!
הוא מזעיק אנשים!
קוראים לחובש, הוא נותן דבר להרקת הקיבה…
אך הללו – חבל להם!… ואין הם רוצים לשתות את התרופה בשום פנים; הרי רק לפני זמן מועט מילאו בטנם החסרה!…
והם נפטרו שניהם בשבוע אחד…
קבור קברו אותם – שניהם בתכריכים זרים!
ובתיבת הבגדים נמצאו מונחות כמה כותנות ישנות, כמה מטליות שכורכין על הרגלים וטלית־קטן אחת קרועה…
והמרתף היה מלא שברי חרסים, בקבוקים שבורים, צרורות אבן…
תחילה היו אפילו סבורים, שיעֶנקיל השכן הקדים וירד וחטף מה שחטף; אבל התברר נתברר, שלא כן! רק לפני זמן מה נפטר, ונמצא שקוע מעל לראשו בחובות…
אלא מאי – אותן הבריות נתנו ואותן הבריות לקחו בחזרה!
שברי־חרסים, צרורות־אבן, שברי בקבוקים עשו מכל האוצרות!
מה שהללו יכולים, השם ישמרנו!
כשאומרים: משוגע, האמן!
מאתיצחק ליבוש פרץ
אתה שואל על משה יוסלה׳ס? בענין שדוּך שואל אתה? אדרבה! וכי את מי צריך אתה לשאול, אם לא אותי? חבר שלי היה, אלא מה! אני הכרתי אפילו יפה מאד את אביו שלו, את הדיין; בסוף ימיו היה דיין אצלנו. בוַדאי, הוא היה, שימחל לי את הדבר הזה, מתנגד, אך מוח של ברזל! יהודי שכזה רשאי להיות מתנגד, מילא, כשאדם מצוי הוא עצמו אצל המקור!
על קבלה היה אפילו מלגלג, אך כלום אני מאמין לו? יהודי משכבר הימים, והיה מבקש להפחיד אותנו, האברכים!
אל יהודי טוב אמנם לא היה נוסע, אבל הוא עצמו היה יהודי טוב.
וישיבתו על התורה ועל העבודה! מגבת רטובה כרוכה מסביב לראשו (שאם לא כן, אומר הוא, יהא מוחו מתבקע), ורגל אחת כפופה מתחתיו… ומתחת לגבינים הארוכים וחזועמים היתה נבזקת אש ממש, רשפי יה! מה מהרהר אתה, אם ר' משה יוסלה’ס יחסן הוא? טבוּל ומטוּבל ביחוס־אבות! אלא סתם, הוא עצמו אינו בן־אדם! לבי דואב עליו, אך נתנה אמת להאמר – מעט מאותו דבר יש בו, משחו במוחו אינו כשורה!
בנערותו היה גם הוא מוח של ברזל; ביום ראשון בשבת כבר היה יודע את השעוּר בעל־פה! תיכף ומיד בראשון בשבת!
אך משוגע! העוָיותיו שלו, תנועותיו שלו! וגם כן גבינים ארוכים כל־כך, ועינים בוערות, כמו אצל אביו שלו, עליו השלום. אך האב היה מיושב, והוא – משוגע. בר־נש עושה הרגל לעצמו להסתכל בשמַים! חולף־עובר, דרך משל, עב־ענן, רואה הוא בו דוד שהלך לעולמו, כהן גדול, תיש… כל מה שאתה מבקש, רואה הוא בעב־הענן! ואם רקיע השמים בהיר, אומר הוא, שאין זה אלא הפרוכת של ראש־השנה!
בחורף היה שוכב ימים תמימים בתוך החלון ומציץ החוצה אל השלג. יהלומים, אומר הוא, רואה הוא בשלג! מה, וכי הפה יכול לספר ולתאר? לא אאריך לך הרבה, אך המעשה שהיה כך היה:
החתונות שלנו נערכו שתיהן בשבוע אחד. אני נסעתי אל חותני להיות סמוך על שולחנו, והוא חפש לעצמו מעמד של מלמדוּת.
אצל חותני, כדרך העולם, הסחתי דעתי ממשה’לי; בעיירה שם נתגלעה מחלוקת, והשתקעתי בה מאד מאד, ראשי ורובי…
אחר־כך היו לי צרות משלי! תינוק, לא עליכם, מת אצלי, ועמה גם־כן לא חייתי בשלום ובטובה; עד כדי־כך ועד כדי־כן – נתגרשנו, ומתחילים מדברים בי נכבדות מעירי!
אני משאיר שם את הילדים; היא אינה מסכימה, והרינו הולכים לדין־תורה; הרב פוסק, שהיא תחזיק אותם עד שיגיעו לשלוש שנים; בא אני הביתה, הולך אל בית־המדרש ומוצא את משה’לי:
״מה שלומך ומה מעשיך?״
– כך… משיב הוא.
״כבר יש לך משהו טפלייא?"
– לא, אומר הוא.
״מפני מה?"
– וכי יודע אני מפני מה?
״ומה אתה עושה לכך?״
– לא כלום!
שומע אתה תשובה!
״אתה נוסע לאיזה צדיק?״
– אבא שלי גם הוא לא נסע.
שומע אתה ענין! מפני שאבא שלו לא נסע, גם הוא אינו נוסע! מה פירוש? ״יש לי, אומר הוא, צוָאה מאבא!״ אין אני מאמין למה שאזני שומעות! כשהדבר נוגע לענין בנים, הרי נוסעים אפילו נוצרים אל הרבי!
אצל שלי, שיחי', ראיתי במשך הזמן, שלא אהיה אומר גוזמה, למעלה מעשרים זקנים מגולחים… אחד מהם הניח לו לרבי חמישים טאַלר כסף! אמנם, כל זה הועיל לו כעלוקות לבר־מינן. שכּן באמת, לך והושע לו לשכזה, שהוא שקוע ומשוקע בעבודה־זרה; אבל – הוא עשה את שלו! וזה – לא כלום! אילו אמרנו, שהמסרב לנסוע הוא עם־הארץ, סבל, סנדלר – אבל הוא, משה’לי?! וכי מה, הוא אינו יודע, שהקדוש ברוך הוא גוזר לפעמים, בשביל שיהיה לו לצדיק מה לבטל? שאם לא כן, באמת, מה היה עולם זה והיאך היה מתנהג? הכול על־פי דין?… תמיד על־פי שורת־הדין, בקו ישר? אך לך וטען עמו!
בינתים נתבלבל לי מוחי; עמדתי בהרבה שדוּכים במקום, והתגלגל נתגלגל הדבר, שנשאתי אשה מעיר אחרת…
מה סבור אתה? רימוני עד כדי כך, שהיה לי חרפה ובושה לגלות ברבים; אדהכי ואדהכי, אני חוזר ובא לעירי – משה׳לי שלי כבר הוא אלמן, למזל, וכאן מתחיל שגעון חדש! אין הוא מניח שישדכו לו שדוּך…
על־פי דין מותר לשדך לאדם מישראל שדוך בימי השבעה, ורוצה הוא לעשות לפנים משורת הדין! אחר־כך רוצה הוא להמתין עד שיעברו השלושים; אחר־כך מתחילה הספירה, והימים אינם ימי־מזל; אחר־כך עולה בדעתו להמתין שנה שלימה! ואחר כל אלה, כשזכיתי והגעתי לכך שכלתה השנה, אומר הוא שאינו נחפז, שאין השעה דוחקת אצלו! אחר במקומו, אתה רואה שאתה יכול להיות שרוי בלא אשה, מהיכא תיתי. שא אשה, קח כמה זהובים נדוניה וסע לך למקום מן המקומות והֵעשׂה פרוּש!
לא, דבר זה אינו רוצה, דבר זה אינו צריך – יש לו סתם שהות! הוא רוצה פשוט להתיישב עוד בדעתו!
מה סבור אתה, הוא חי כך כמה שנים, לא עליכם, כמו כלב בחוץ! שכן לאמיתו של דבר, מה ערך יש לו לאדם בלא אשה כלשהי? בלא מעט חמין, בלא תפוח־אדמה מבושל? בדג מלוח ניזון; והיה יושב ומלמד ואוכל דג־מלוח. חיים נאים, מה?
הנה, ראה נא אותי והבט בי, מה דמות ומה צורה יש לי! וכמה זמן עבר בסך־הכול מיום שאשתי השלישית נפטרה? אפשר מחצית השנה!
ובכן? תוהו ובוהו בכל פינה שאתה פונה: בלא כותונת לשבת, המחיה בבית־המזיגה – תשע אמות באדמה! לא זוג מכנסים שלמים! והלזה יושב לו ומלמד, ולא כלום!
כבר מבין אתה, מה חיים היו לו? בבוקר בצל עם לחם, לסעודת הצהרים חתיכת דג מלוח, בערב השיריים של הדג המלוח. את הידים הוא נוטל בנטלה ליד הקילון בחצר, ונַגב מנגב הוא בכנפות הקאַפוטאַ, ולועס דג מלוח בלחם! מה סבור אתה, מראה נאה היה לו. הוא הלך הלוך וירוד מטה מטה! עינים לא נראו אצלו, אלא שני חורים שחורים מתחת למצח! כפוף ומכופף – כפול שמונה, ומין לבוש, השם ישמרנו ויצילנו!
הוא היה מתהלך כמו צל, כמו מת, רחמנא ליצלן, וכל ראשו כאילו הוא באספמיא; פעם אחת בשבת רץ לבית־המדרש, והטלית עם התפילין תחת זרועו! אדם מהלך ברחוב, רואה שטריימלין, קפוטאות של אַטל״ס, חנויות סגורות, והוא רץ עם טלית ותפילין!
– משה׳לי! – מצעקין אחריו, אך הוא אינו שומע; וכאן הרי שבת, ולפסוע פסיעה גסה אסור, וסתם – מתגלגלים מצחוק! מזל היה לו, ששוליא־של־חייטים אחד השליך אחריו אבן, פגע בו בגב והוא התנודד ונפל…
ודבר מוזר ומופלא: כל זמן שהוא מלמד – הריהו מלמד, והוא כאחד האדם, עד לבלתי הכּיר; הוא מתלהב, מדבר, חוזר על הדברים – ועם כל זה ואף־על־פי־כן משוגע הוא. אנשים התבוננו וראו, שהוא מתעמק בלמוּד עד כדי כך, שהוא שוכח אפילו לתת לו לילד מתנת־יד; המקל־והרצועה, הוא הקאַנטשי"ק, כבר מזמן הניחו במקום מן המקומות ואינו פוקדו. ומה סבור אתה, הילדים באמת יש להם גן־עדן אצלו!
מלמד חושׂך שבטו שונא תלמידיו, ובוַדאי היו נוטלים ממנו את ה״מעמד״, אבל הוא מלמד כל כך יפה, שהילדים יודעים בלא צביטה ובלא בעיטה ובלא נגיעה כלשהי. כוח כזה היה בו. כנגד זה, כיוָן שהוא סוגר את הגמרא, מיד הוא פוסק מלהיות אדם של ממש, לא למקום ולא לבריות. הוא שוכח מלאכול ושוכח מלישון, ולהתפלל אפילו הוא שוכח; ואשרהו, שהיה לו מזל לילדים, אהבת נפש אהבוהו, והיו מוכנים לבוא למענו באש ובמים! הכול הזכירו לו והכול הגישו לו במועדו.
״רבי, יטול ידים" – אומר לו תלמיד, והוא נוטל ידים. “רבי, יאכל!״ זה לא: ״אכול – אומר הוא – לא יאכל; הוא רוצה לחכות, הוא אינו אוהב לאכול לבד!” יודע אתה, למי הוא רוצה לחכות? הוא מחכה ויושב כך עם זנב הדג המלוח ומניע עצמו לכאן ולכאן,ומסתכל בפתח הכניסה, כאילו אליהו הנביא עתיד להכנס כאן.
פתאום הוא נזכר, כנראה, שאליהו הנביא אינו בא אלא לסדר בליל פסח, והוא מתחיל אוכל ובוכה גם יחד. ״מה הוא בוכה, רבי?" שואלים אותו הילדים הנפחדים – והוא אינו משיב. סובב ופונה אל הקיר, והילדים שומעים, שהוא בוכה! לפעמים הוא נגש אל ארון הבגדים, שנשתייר אצלו מכלי־הבית, פותח את הדלת ועומד ומביט ומביט, כאילו הוא גביר גדול והוא עומד ונמלך בדעתו, איזוהי הקאַפוטאַ שילבש, של אטל"ס או של משי, עם או בלי אמרות של פרוָה! וכאן, נשבע אני לך בנאמנות, שחוץ מכמה הסמרטוטין שלה, ששום אדם לא רצה אפילו לקנותם, לא היה בארון ולא כלום!
בעיירה, אמנם, דואג כל אדם דאגותיו. כל אחד מגלגל צרותיו שלו. אני כן היתה לי רחמנות עליו, אבל דוקא אותו זמן נתאלמנתי מאשתי הראשונה!
כבר הזכרתי לך, שבאשתי השניה היה מקחי מקח־טעות, ודוקא ביותר ביותר! היא היתה, לא עליכם, חולנית, ולא פסקה מלחלות עד שעמדה, לא עליכם, ומתה, ואני הייתי שוב אנוס להתבונן בענין שדוּך ולשאת אשה. שכן, לאמיתו של דבר, כבר היו לי, כפי שאומרין הבריות, ילדים “שלי ושלה ושלנו”. ומה יכול גבר לעשות בילדים? אדרבה, היניק אֵיניק אותם? יישן איישנם? אַאכיל אותם ואַשקה אותם? אין צריך לומר, שהיה לי מר כלענה, ולא היתה לי שהות להתפנות למשה’לי. אך ביש־גדא, ברוך השם, אינני, וידעתי מה המעשה שראוי לי לעשותו ונשאתי אשה בפעם השלישית, זו האשה השלישית באמת, שהלכה, לא עליכם ולא על שום אדם מישראל, לעולמה זה לא כבר, לפני כמה חדשים. והיא היתה אפילו אשה “בריה”, ובבית־המזיגה כלכלה מעשיה בחכמה ובתבונה, ודוקא לא וַלדנית.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? והריהי מצטננת – באמצע הקיץ, בחודש תמוז – במקווה… ומקבלת דלקת הריאה. והדבר עולה מטמון של זהב, ולבסוף נמלכת בדעתה והולכת ומתה! הכלל, במה הייתי עומד? כן, את אשתי השלישית נשאתי אז, וכיוָן שנטלה את עסקי בית־המזיגה בידיה, וראיתי שיש לי על מי שאסמוך, נתתי מיד דעתי לדאוג לו למשה בענין תכלית!
“אתה חייב ומוכרח לשאת אשה” – אומר אני – ״תבוא עליך מיתה ואשה תשא!"
הוא שומע בקולי, סבור אתה? הריני כמי שתוקע לתוך הדוּת! אם כך, מהרהר אני לי, המתן! הגעתי לידי הסכמה עם בעלי־הבתים, ופיזרו לו, למראית עין, את החדר! כלל גדול הוא, אמרו – מלמד מן הדין שיהיה בעל אשה! ומשה’לי שלי – לא כלום; בלא תלמידים, יהא בלא תלמידים!
הוא יוצא ומהלך לו מאחורי העיר ומטייל, מתגלגל על האֲפָר הירוק בסמוך לנהר… לא דאגתו שלו! וכשהוא חש רעב, הריהו בא אל העיר ומקבל ממי שמקבל פרוסת לחם, נוטל ידים, אוכל ומברך ברכת המזון, וחוזר והולך למקום שבא משם. וכבר אני סבור, שלא יצא ולא כלום מכל הערמה שהערמתי עליו, אך ביום השלישי, הנה משה’לי בא אל בית־המדרש! כבר הוא רוצה לישא אשה! שמא סבור אתה, שכבר עלה על דרך השכל הישר? שנתיישב והגיע לכלל דעה, שאיש בלא אשה – לתשעים ותשעה? חס וחלילה! על המלמדות הוא מתגעגע! הילדים חסרים לו!
מילא, יהא מן הקוֹזק, ובלבד בריא וחזק! הוא מתחייב בתקיעת־כף שישא אשה, אותי עושים אחראי לכך, שאחפש ואמצע לו שדוך הראוי לו, והוא מקבל את הילדים בחזרה!
ומה סבור אתה, כשנטלתי את הדבר הזה אל תוך ידי, היתה אש מלהטת ולוהטת בין אצבעותי! אבל חייב אני להודות – גם מן השמים היה הדבר! דוקא ובדיוק מזדמן שדוך הגון! תחילה אמנם הציעו אותו לי, אך שדכן אחד ערום כנחש בלבל לי את המוח. דמה בנפשך, יהודיה שהיא בור של שומן, ספוגה עשירות: מלוָה ברבית, אלמנה, במשכונות היתה מלוָה, ובריה נפלאה היתה; בעל־פה ועל־פי הזכרון ניהלה את כל העסק, ומעולם לא שכחה שכחה כלשהי להיזקה ולהפסדה, ולא טעתה טעות כחוט השערה. והיא דוקא חפצה בו, מזל כזה היה לו! אני מתכונן לקבץ על־יד בשבילו לצרכי מלבושים, לפחות שטריימי“ל לקנות… וטלית־קטן; שולחת היא לומר ולהודיע, שאין היא רוצה בכך, היא נותנת כ״ף־ה״א רוּבּל שלימים, והלבישו אותו והנעילוהו כיד המלך… ומכל טוב: שטריימי”ל, מנעלים ופוזמקאות, שתי טליתים־קטנים, שנים או שלושה זוגות מכנסים… לא עשׂו שהות הרבה, מיד העמידו חופה, ומשה’לי שלי קורן תחת החופה כמין שׂררה, אלא שהפנים המשוגעות אינן נחות אפילו רגע אחד כאילו אחזוהו צירים. השפתים מרעידות כמו אצל אשה שמלחשת על העין הרעה, והעינים מלהטות במין אימה… משוגע לחלוטין! אך מיד נתגלה שגעון אחר, חדש לגמרי!
ראשית, אין היהודיה הזאת רוצה, שיהא הוא מלמד. היא משתכרת אפשר עשרה רוּבלים לשבוע, לשם מה צריכה היא לכל זה? לשם מה נחוץ לה כל הדבר? שב ולמַד ועדן את עצמך בחלב ובחמאה! והוא אינו רוצה! הוא מוכרח ללמד. כבר הוא מורגל ורגיל אצל הילדים, אין הוא יכול לחיות בלעדיהם! הרי יהיו לך ילדים משלך! לא, לפי שעה אין הוא יכול בלא “מעמד” של תלמידים.
מילא, כפרה ברה, גַלגֵל עם ה“מעמד''; אבל הוא משתקע שוב בהרהורים, פוסק ממש מלדבר, חוץ ממה שהוא מדבר אל הילדים בשעת הלמוד… ומלבד זה אין בפיו אלא שתים מלים: ״זה לא זה”, מה “לא זה”, מי “לא זה”, אין שום בן־אדם יודע.
היהודיה, מסכנה, עשתה כל שהיה בידה לעשות, ממש הקריבה חייה למענו ובגינו; בישלה והגישה לפניו מן הטוב ומן המיטב, והוא מגביה מדי פעם בפעם את עיניו, מביט בה, כאילו רואה אותה ראיה ראשונה, נאנח אנחה השוברת חצי גופו של אדם: ״לא זה! כלל וכלל לא זה!''
לפעמים הוא משתהה ויושב בבית־המדרש, לא הוא מתפלל, לא הוא לומד אלא סתם ובעלמא, יושב כפוף על־גבי העמוד, או מהלך והולך מקיר אחד אל הקיר האחר. האחרון היוצא מרחם עליו, קורא לו שילך עמו יחד: ״משה, אתה הולך?" הוא אינו משיב. ״מפני מה אינך הולך הביתה?״ הוא שותק. תופסים לו בכתפו ומניעים אותו, והריהו מתעורר כמי שנערו מן ההינעֶרפלעֶ"ט ואומר: ״כלל וכלל לא זה!״
לא טוב! האשה, מסכנה, היתה מבכה ובוכה על ראשי, שכן באמת, הרי אני הוא זה שהכניס אותה בכל אותה צרה, הרי אני הייתי הערב והאחראי לכל אותו דבר.
ויש לי באמת צער גדול בלב; אשה, מסכנה, כל־כך הרבה הוצאות הוציאה עליו, בכל־כך הרבה דמים יקרים עלה לה, ומה העלתה במקחה? “כלל לא זה!” קנתה לה. אבל מה אני יכול לעשות ומה אני יכול להושיעה? אני משיא לה עצה, שתמשוך אותו בדברים אל הרבי… ומכינים תכנית לראש־השנה, שכּן, לאמיתו של דבר, ראש השנה! – קיימא לן שגם כוחו של הצדיק גדול יותר. אך קודם ראש השנה מתרחש מעשה כזה! פעם אחת, לעת ערב, אומרת לו האשה קודם ארוחת הערב, שיצא החוצה להגיף את התריסים. שכן, לאמיתו של דבר, אין היא רוצה לאכול עמו יחד שעה שהתריסים אינם מוגפים; היא נוטלת את הבורג לתוך ידה, הוא יוצא, בדרך יציאתו הוא נאנח “זה לא זה!”, הוא דוחף את התריס מבחוץ, היא מברגת ומסגרת, אך לחזור – שוב אינו חוזר אל החדר פנימה; הוא נעלם.
מה סבור אתה, איזה רעש היה בעיירה! סבורים היו: משוגע שכמותו, הלך להתרחץ בקור וטבע בנהר, או יצא סתם מחוץ לעיר ונתעה, אין מקשין קושיות על המשוגע! שׂכרו אכּרים, חפשו בנהר, ובסביבה, לא סימן ולא זכר! שהיה כאן מעשה־בריחה לא העלה שום אדם על דעתו, שכּן, לאמיתו של דבר, מתרחש שאדם מישראל בורח מאשתו, מהיכא תיתי, לא אחד בלבד ולא שנים בלבד בורחים, אבל אדם הקרוי אדם – אוכל תחילה את ארוחת הערב, ולוקח עמו קאַפוטאַ! מי זה מניח קערה מלאה שעועית עם עיסיות ובורח בלבוש של חול, קרוע־ובלוא?! ורחמנות גדולה, ממש צער הנוגע עד הלב, על העגונה המסכנה! וכי במעט עלה לה הדבר? חתונה הגונה, מלבושים, רח“ש… ולשם מי, ולשם מה? ארבעה שבועות ראתה חיים עם בעלה! ואילו חיים ראתה עמו! על כל שונאינו חיים כאלה! נתנה אמת להאמר, הוא לא אמר לה שום דבור של רעה, אבל גם לא שום דבּוּר של טובה, אלא כל הזמן אותם שני הדבורים של שגעון: ״זה לא זה!” גם בלאו הכי היתה מצטערת עמו, המסכנה, צער גדול בכל יום ויום, ועוד נגזר עליה להיות עגונה!
מה עושים? כותבים אל רביים; ואין זה מועיל! ושאלו שאלת־חכם, אם מותר לכתוב על כך ב“המגיד” …
רב אחד התיר לכתוב, רב שני אסר לכתוב; מילא, לשם התרת עגונה, נטלו לעצמם היתר וכתבו, אך כן יחיה, “המגיד” הזה, אם הוא יודע משהו! ומהיכן יהא יודע? אם הרביים לא היו יודעים!
לא כלום, כאותה אבן שצללה במים!
דומה, אבוד אבד? לאו! בא־נופל פתאום, כמן השמים, שליח מיוחד עם גט! שמא סבור אתה מרחוק? לא, דוקא ממרחק חמשה ועֶרסטים מאחורי העיר, מפיטשעֶבקי.
וכי אפשר היה שיעלה בדעתו של מישהו, שמשוגע כמותו יברח בסך־הכול מרחק חמשה ועֶרסטים? לא עלה כלל על דעתו של אדם, לחפש בקרבת־מקום כל־כך! אל הגט הוא מצרף עוד שטר־התחייבות על 200 זהוב בעד ההוצאות שהוציאה עליו. פרוע יפרע את חובו, כותב הוא, זהוב לשבוע, ועל־כך הוא משעבד לה את כל הנכסים! את הזהוב הראשון הביא לה השליח!
בעוד כמה שבועות בא הוא עצמו וביקש אף מצא לו שוב מלמדוּת.
– משוגע – שואל אני אותו – לשם מה באת, לא יכולת שם להיות מלמד?
– התגעגעתי, אומר הוא.
– על מי?
– על בית־העלמין בכאן! – אומר הוא. והוא אומר את הדבר הזה במין כובד־ראש כזה, שחלחלה עוברת בעצמות! שמעת דבר כזה, שיהא אדם מתגעגע על בית־קברות? הוא מתגעגע! ואין הוא אומר דבר־שקר, חלילה!
לאחר מעריב הוא יוצא מדי לילה בלילו מאחורי העיר ומתהלך מסביב לבית־העלמין! כוהן הוא, להכּנס אסור לו, והריהו מתהלך מסביב לגדר ומסתכל מרחוק במצבות!
מה מין צרה צרורה, מהרהר אני, היא זו? שמא מין סגולה לבנים? ושמא נעשה מקוּבל? ואפשר גם מכשף!
מה אומַר לך, כבר עלו במוחי רעיונות מרעיונות שונים, מי יודע ומי יאמר! או שהוא צדיק נסתר, או שהוא מוכר את נשמתו לגיהנום, וכי יודע אני? כד הוינא טליא שמעתי, שהמושך נר מחֵלב של נֵפל על פתיל של ציצית – נעשה רואה־ואינו־נראה, והאמינה לי, אילמלא ידעתי שהוא כוהן, הייתי בוַדאי סבור, שהוא התחבר אל חבר־גנבים והוא מחפש נפל מאחורי הגדר! גנוֹב, כמובן, ר' משה יוסלה’ס לא יגנוב, אבל נרות להמציא להם – אפשר כן… וכי מה אין יהודי עושה לשם פרנסה?!
אבל לא זה הוא הדבר! הרי הוא מסתכל כבר שבועות ומסתכל, ולא כלום: אין גניבה ואין פרץ ואין צוָחה! ואתה לך והבן…
כבר מבין אתה, מה פירוּשו של ״שגעון״? כשאומרים ״משוגע״ – האמן!
כך כך, ר' קרוב, משה’ל חבר שלי הוא, אני אוהב אותו אהבת נפש… אך משוגע, מסכן, הנהו… להשיא לו אשה קשה, מאד מאד קשה… מילא, אני אינני אומר לך,,לאו"…
רואה אתה, אם יש לך בשבילי שדוך…
בלא מזל
מאתיצחק ליבוש פרץ
אתם רוצים להקדים ולדאוג לכל דבר; את חייכם מקריבים אתם למען הילדים.
ואני אומר לכם: ילד ילד ומזלו שלו, ואם נולד בשעה שאינה ממוזלת, שוא כל דאגה ואין בה תועלת.
מפני מה אני בודד כל־כך, נע ונד כל־כך, ואין לי מקום להניח בו את הראש? ומהיכן אני בא ומגיע לכאן?
לא היה לי בית משלי בזאַוויחוסט? לא היתה לי חנות עם סחורה? והרי נוסף לכך הייתי גם מוליך רפסודות למאחר הפסח – בין שמים וָמים, ולסוכות הייתי חוזר הביתה ומביא מתנות מקניגסברג! והיו חיים שיש בהם טעם!
אבל ביקשתי להקדים ולדאוג לה לבתי…
בת־יחידה היתה לי, בבת־עין אחת ויחידה, וילדה – אבן טובה…
* * *
כשאמה שלה, עליה השלום, יצאה מן העולם, עדיין לא היתה לי שערה אחת לבנה בזקני, וכשהיו באים ומדברים בי נכבדות, היה בשרי נעשה חדוּדין חדוּדין… לרחל־לאה שלי לא אתן אם חורגת!
מגיעים הימים שלאחר הפסח, סוחרי־עצים מתכנסים ובאים, הכול מבקשים לזכות בי, מציעים לי ממון קורח. מכירים אותי שאני אדם מהימן ובעל־בית טוב על־גבי הרפסודת, ושאני יודע לקנות במקום הנכון ובזול – נוּ, וכי אצא להפליג בנהר ואניח את ילדתי יחידתי בידיהם של זרים?
* * *
והריני נשאר בבית ויושב בתוך חנותי שלי.
שפע של פדיון, אין צריך לומר, וַדאי שלא היה. איש רפסודות אינו סוחר. השכנים מושכים את הקונים שלי ומוציאים אותם מתחת ידי ממש, ואני נשאר עומד בפה פעור… והריני אנוס לפנות חלק מן הדירה ולהשכיר, ובלבד שנחיה איך שהוא.
אך התחרט, חס ושלום, אין אני מתחרט; ברעב, חס ושלום, לא נגוַע. כנגד זה אני סוגר את החנות עשר פעמים ביום ורץ הביתה, לראות כיצד רחל־לאה גדלה ועולה… והיא גדלה ועולה, בלי עין הרע, כעל שמרים – האם לכל פרטי־פרטיה: גומות־חן, ועינים טובות כל־כך, שקטות כל־כך – חציין צוחקות, חציין בוכות, וכולה כחולמת תדיר…
אל תוך החנות הרי אין אני רוצה להכניס אותה! בל אחטא בשפתי, כל אותה סחורה: עטרן לעגלות ועטרן למגפים, ושמן ומעט נפט, והקונים – בעלי־עגלות ואִכּרים. אין אני רוצה כלל, שתשמע היא את לשונם ודבּוּרם…
ולאחר מנחה־ומעריב! יכול שתהיה החדשה הגדולה ביותר בפוליטיק"י, ויכול לדרוש, להבדיל, הגדול שבגדולים מן המגידים, – אני נחפז ורץ הביתה אל הנחת שלי, אל נחמתי שלי…
ואני יודע, שכבר היא, ברוך השם, למעלה מבת שש־עשרה, אבל אני משים עצמי כמי שאינו יודע… אני משכּח דבר זה מלבי ומושיב אותה בחיקי… ומודה אני לאלהים, שאין הבריות מזכירים לי… נפש שקטה, אינה יוצאת מפתח הבית, ושכחו אותה הבריות… ואין מדברים בה נכבדות…
״הלואי להבא כך", מהרהר אני; אין אדם רוצה להשאר לבדו.
אבל מתרחש מעשה.
מספרים לי, כי ברֶנהולץ הצעיר, בנו של הקבלן, מתהלך, בשעה שאני נמצא בבית־המדרש למנחה ומעריב, לפני חלון ביתי… הוא מהלך ומתהלך, הבחור…
ובחור, עכשיו איני רוצה עוד להחטיא את שפתי, אבל – פרי יקר, אני אומר לכם…
מהרהר אני לעצמי: אני אדבר עמה, אזהירנה. שכן לדבר עמו, הרי זה כאילו להטיל עדשים בקיר, כשאומרים לכם – פרי מאותם הפירות!
אבל לדבר עמה אי אפשר…
– רחל־לאה – פותח אני. והיא פוקחת לעומתי זוג עינים טהורות, צנועות, עיני־ילדים בהירות כל־כך, ושואלת:
– מה, אבא? – ומיד אני אנוס להשיא אותה לענין אחר. וכי מי זה יכול להטיל חטיבה של בוץ וסאוב לתוך מים זכים וטהורים?
אך לישון אסור; אביה של בת אסור לו לישון…
ומקדים, כך נראה לי, הקדוש ברוך הוא את הרפואה למכה:
יום אחד, יום של יריד אצלנו, בא נכנס אלי ידיד ישן שלי, יחד מסדוּר אחד אלף־בית למדנו, אף הוא, לא עליכם, נתאלמן, אבל אדם בעל־כתפים, גבור שבגבורים, תופס עגלה מאחוריה ועוצר אותה ואת סוסיה. ״מה עושה אתה בכאן, אברהם־משה? הוא בא לראות כלה, חתול בתוך שק אין הוא קונה. ״נו?" ואומר הוא: ״נסעה דוקא היום, סחורה זו, לחתונה של קרוב“. ״יהודיה קשישה?” שואל אני; הרי אני יודע, שיש לו ילדים. אך הוא פורץ בצחוק, כל החנות מהדהדת: ״וכי מה? לבתולה אין לי כוח במתני?… אך הואיל ונסעה, ישא אותה הרוח!" זו לשונו שלו וזה סגנונו שלו.
אומר אני לו: אף אני יש לי בתולה.
״נוּ?, אומר הוא לי, הראה ונראנה״…
* * *
מה טוב מזה יכול להיות?…
אמנם, במקצת יותר מדי קרוב הוא… בסך־הכול כמיל אחד ומחצה… ובחור כגון ברנהולץ אפשר שישא רגליו ויגיע לשם ביום מן הימים… אלא מה, ינסה נא לטייל מאחורי חלונו של אברהם־משה, אברהם־משה יטול כלונס בידו, יצול מתוך עגלה… עדיין היה מחזיק סוסים בימים ההם…
ומודה אני ומשבח לשמו יתברך: יהודי כבד בכל טוב, בסך הכל שלושה ילדים יש לו; ועם בית, ועם פרנסה טובה בתוך הבית – אכסניה, ובית מלא כל טוב – ממש שומן ודבש… ומאות רבות ברבּית אצל אחרים… וכותבים תנאים; אלמן אינו שוהה שהיות הרבה – ומגבילים את זמן החתונה לא ברחוק־זמן… רחל־לאה שלי, כיאה לבת־ישראל, שותקת… בעינים מעט עצב, מעט פחד – כדרכה של נשמה כשרה. ורק ביום החופה, בזמן אמירת “אל מלא רחמים” לזכר אמה, פרצה, עלובה זו, בבכיה… ועוד היאך בכתה! מילא, העמידו חופה, אכלו את מרק־הזהב, רקדו רקוד של מצוָה, ולמחרת אני נוסע הביתה בלב קל. אמנם, כבר מתגעגע אני על הבת, אך כמה הוא כל המרחק כולו?
והדרך דרך־גרר – מחליקים על־גבי השלג בשלוָה ובקלות כל־כך – ואני עוצם את העינים; ואני מתנמנם, כנראה, ועולה הנהר ומשתפך לפני עיני…
מהרהר אני: סוף החורף… בעוד כמה שבועות יפשירו השלגים, והקרח יתבקע ויפליג בקעים־בקעים… ויפתח מרחב שכולו מים… ויבואו ויגיעו סוחרי־עצים ואני חוזר ונעשה מוליך־רפסודות, ושוב שמים ומים בלבד… חסל סדר עיירה ובוץ, חסל סדר חנות אפלה ודלוּת גדלה – יהיו חיים של טעם…
ואֵילו מתנות אביא לה, לרחל־לאה שלי, מקניגסברג…
אבל לא היה לה לבתי מזל…
* * *
הפשירו השלגים, נתבקעו והפליגו להם בקעי הקרח, אך עוד קודם שבאו והגיעו סוחרי־העצים, בא ונכנס בנו בכורו של חתני – בחור כבן שש־עשרה, גדול וחזק כאלון, ומגושם ובעל קול עבה וגס, ולא חכם ביותר…
הוא בא ונכנס בלא אמירת שלום, בלא בוקר טוב, ודופק בקת של השוט על הקרקע.
– מפני מה זה רימית את אבא שלי, מה?
– במה – שואל אני – רימיתי אותו?
יודע אני, שמסרתי לה את התכשיטין של אמה, ונדוניה נתתי לה יותר ממה שהייתי רשאי ליתן על־פי מצבי ומעמדי, ומחצית החנות רוקנתי למלבושים בשבילה.
– נתת לו – אומר הוא בקולו הגס – חולנית לאשה… עור ועצמות – אומר הוא – גע בה ועצמותיה מתפקקות…
מחשיך לי, מן הסתם, אור היום בצהרים ומניח אני הכול לרחמי שמים, וקם ונוסע אל חתני שלי.
אני בא ונכנס: אברהם־משה שלי יושב בכתפיות סמוך לתנור ומתחמם, וידיו נתונות על אחוריו… אין הוא קם אפילו ממקומו, בעיניו שלו הוא דוקר אותי, והיא – צלה של רחל־לאה… ומיד משרואה אותי היא נופלת על צוָארי בבכיה גדולה כל־כך, בבכיה גדולה כל־כך – – – ופתאום מרגיש אני, היאך ראשה צונח ונופל על כתפי –היא מתעלפת…
אני נושא אותה אל החדר השני, – אין אני מרגיש כלל מה אני נושא, – משכיב אותה במטה, ומתיז עליה צוננין – בקושי היא מתעוררת.
– בתי שלי – מרכין אני את עצמי אליה – הוא נוהג בך מנהג רע?
– לא – אומרת היא, כל עוד יש בה כוח להוציא הגה מפיה – וקודם לכן, כשהייתי בריאה, וַדאי שלא…
– אין נותנים לך לאכול כדי שביעה?
גם זה לא. היא היא בעלת־הבית כולה, וכשאני מתבונן על סביבי, רואה אני מזווה פתוח: כלי־זכוכית גדול מלא מליחים כבושים, לשון מעושנת, קדירות־חרס מלאות שומן, הלואי על כל בנות ישראל…
– אלא מה, בתי?
– אני מתגעגעת…
– על מי, על מה?
– על הבית, – אומרת היא, – אני רוצה הביתה…
והיא כובשת פניה בכר ובוכה, ובוכה בשקט כל־כך בכיה נלבבת כל־כך… ומתחננת, שלא אניח אותה לבדה…
והיא מרימה ראשה – כצפור רופפת – ומתחננת:
– השאר אתה לפחות אצלי, אבא!
ומה סבורים אתם, הרבה שקלתי בדעתי? חס ושלום! במשך שבועות שלימים הייתי חולם, שאני מפליג ברפסודות על־פני הווייכּסל. ופתאום – נעקרה המחשבה מן הלב! אני תופס עגלה, ממהר ונוסע הביתה – מוכר בחצי־חינם את החנות עם הנחלה וחוזר לשם, נכנס לגור אצל חתני שלי. אמנם, הוא מעקם את חטמו על־כך, אך מי זה ישים לבו לדבר…
וסבורים אתם, שהועיל הדבר?
ותּרתי על חיים למען עצמי… על בן זכר, על קדיש ותרתי… חסל סדר רפסודות, חסל סדר בית וחנות! הכול בכול, ובלבד לשמור עליה, על הבת האחת, להציל אותה… והיא? דועכת, עלובה זו, כנר הדועך…
על זרועי שלי את עיניה עצמה – – –
כשילד נולד בלא מזל…
* * *
עיקר שכחתי…
סבורים אתם אולי, שלא מצאתי אצלה מתחת לכר מכתבים מבּרנהולץ?…
היא אפילו לא פתחה אותם.
דם חוטא
מאתיצחק ליבוש פרץ
אני נמצאת כאן זה היום השלישי, ורופא עדיין לא ראו עיני.
אתמול טיילתי עוד בגינה: חברותי החולות מסַפרות, שהרופא הוא רופא טוב מאד, מרפא יפה מאד, אך עצבני הוא, מניע ידיו בחפזה, ולפעמים עיניו נעשות חדות עד כדי כך, שנדמה הנה הוא דוקר ופולח בהן את האדם. ואם העצבנות תוקפת עליו ביותר, הוא נעלם לשנים־שלושה ימים וחוזר נרגע…
הן אומרות, שהוא מאוהב באחות הרחמנית שלי. ואמנם יפה היא, בלונדית בהירה, ריסים ארוכים לה, תמיד מוּרדים.
מי יודע, אם אין היא מסתירה מתחת לריסים את השלהבהבות הטובות ההן; הבלונדיות מתיזות לפעמים ניצוצות של זהב.
אני מציעה לאחות הרחמנית, שהיא תקרא לרופא אחר, ואני אומרת לה, שיש ביכלתי לשלם. משיבה היא בוַדאות:
– היום או מחר הוא בא.
– אך שיהא רופא נעלם מבית־החולים?
משפילה היא עוד יותר את ריסי עיניה:
– מי יודע, מה מכביד לו לאדם על לבו…
– ומה הוא עושה אז? הוא שותה?
היא אינה משיבה; יוצאת בחשאי.
היא אותו גם כן אינה שונאת.
* * *
כשביקשתי מן האחות הרחמנית עט ודיו ונייר, שאלה אותי, אל מי אני רוצה לכתוב:
– אל חתן?
– אני אין לי חתן – משיבה אני – אני אוהבת את כל הגברים במידה שוָה.
– זכרי, היכן אַת נמצאת!
שוב לא אשכח, מפני שקשה לי לרדת מעל המטה. אני רוצה סתם משהו לכתוב. משהו על עצמי. הגברים אוהבים רק דברים בדויים. הבה אכתוב פעם, מאחר שאין לי עם מי לדבר, משהו אמת על עצמי.
* * *
צריך לרשום, היאך הגעתי לכאן.
כשה“דוֹד” החדש קנה אותי והביאני לביתו, צעק אל תוך החדר הסמוך:
– כוס טיי!
ואמר לי לשבת.
אני מתבוננת מסביב – אולם, רהיטים מרופדים. פסנתר. כאן יהיה שמח יותר. בחדר הסמוך מתחיל מישהו סוחב רגליו באנפילאות; מתנודדת על כרעיה ונכנסת ה“דודה” – מנגנון גדול של בשר, וכוס הטיי בידה. היא מעמידה את הכוס לפני, מביטה עלי רגע בעינים כבויות, מתקרבת יותר, מציצה אל תוך פני, מגביהה באצבעותיה השמנות את עפעפי ומתבוננת בעיני, מפשילה פתאום את חולצתי בסמוך לצוָאר, מרכינה אלי את ראשה, נרתעת לאחור וצועקת אל הדוד:
– בהמה!
קופץ הוא מעל־גבי הספה:
– מה קרה?
– אל תשאל. קח ולך אִתה בזה הרגע אל הרופא; יבדוק אותה ויוציא תעודה. שאם לא כן ההוא לא יחזיר לך את הכסף!
וחוזרת ויוצאת עם כוס הטיי.
הוא מצטדק לגבּיה, אל תוך גבה הרחב:
– מי זה פילל – סבר־פנים צנוע כל כך…
ועלי הוא מתכעס, ופניו מתמלאים דם:
– הוי, יכנס הרוח באבי־אבי־אביך…
– מה שהוא מקלל את אבי שברח, זה שאין אני מכירה אותו כלל, דוקא מהנה אותי. אבל הוא רץ ונגש אלי באגרופים. הדודה הרגישה בכך, נעצרה על הסף, פנתה לאחוריה:
– אל תגע! סחורה שנגעו בה אין מקבלים בחזרה…
ה“דוד” מציית. אינו נוגע בי, אבל הוא מקלל אותי ואת אבי גם יחד… בנוגע לאבי שלי, כאמור, לא איכפת לי… אותי עצמי גם כן התחלתי פתאום שונאת; אני נהנית מקללותיו שלו. יהי רצון – מהרהרת אני – שתקיימנה כולן! – במהרה ומיד, אבינו שבשמים! – מתפללת אני כלפי מעלה.
ורופא בודק אותי, ומצלצל מיד הנה… ובאים לקחת אותי…
* * *
ביקשתי שיתנו לי מראָה קטנה; האחות הרחמניה מנידה ראשה באי רצון; אך נתוֹן היא נותנת. טובה היא, האחות, מאד טובה…
פני הצנועים עוד נקיים הם…
* * *
– מפני מה אין בא אליך שום אדם? – שואלת האחות הרחמניה.
– אין לי שום אדם…
– אין לך אב?
– הוא ברח למקום שברח… אין אני זוכרת אותו, שום אדם אינו מזכיר אותו… אפשר אינו עוד בחיים.
– ואחים, אחיות?
– אני הייתי הילדה הראשונה והאחרונה לאמי…
ומתפלאה היא:
– היית?
מביטה בי הרבה, הרבה, ודעתה מסכמת במקצת עם לשון־העבר של “הייתי” ומוסיפה ושואלת:,״ואֵם״…
פונה אני ומסתובבת אל הקיר ומתייפחת.
״ואֵם״…
עוול הוא! לא הייתי צריכה כאן את שמה להזכיר, כאן את שמה לרשום… מה לה, לכשרה, לטהורה, לקדושה, ולמקום הזה? אך למחוק אותה אין אני יכולה, אין היד מצייתת…
הנה היא מונחת חסרת־ישע, היד הזאת, מתחת לשולחן הקטן… כחלחלת, עם נקודות נקודות אדמדמות…
* * *
וסבורה הייתי, שהדבר הזה ימָנע ממני…
כשנעשיתי חוטאת בגופי, חזרה נשמתי אל אלהים. בגימנסיה שמעתי מפי חברים וחברות כל כך הרבה דברי־רוע ודברי־שחוק על אלהים, וכל כך הרבה קראתי כנגדו בספרים. ולאחר ששקעתי בחטא – הוצאתי והשלכתי הכול מתוך הראש ומתוך הלב והתחלתי מתפללת. כל התעניות התעניתי, ביום הכפורים הסתגרתי על מסגר, לשום אדם לא הנחתי להכּנס… וכל־כך הרבה צדקה פיזרתי לשם כך, כל המתנות שהייתי מקבלת; כל השמלות שהייתי חדלה מללבוש נתתי לחברות עניות. וכל הזמן הייתי מתחננת: אב רחום, אני חוטאת, אני קבּלתי בירושה דם רע וחוטא, – יסרני במה שתרצה, קח אותי כולי, ורק זה לא, זה לא!
הוא איננו טוב!
ואפשר אני עצמי אשמה בדבר. לא הייתי צריכה לתת שמלותי לחברות, שתמצאנה חן יותר ברחוב… צריכה הייתי לתת במתנה לאלמנות, ליתומות: לחפש ולמצוא לפעמים כלה עניה ולתת לה שמלה לחופתה…
עכשיו כבר אהיה יודעת, ובלבד שהרופא כבר יבוא, ובלבד שאצא כבר מכאן.
ואפשר מגיע לי הדבר הזה בשל מותה… לא יכלה לשאת זאת, הכשרה, הקדושה…
המלה הזאת, הנדחקת מן הלב אל השפתים, אינני רוצה לבטא אותה, לא ארשום אותה עוד כאן.
* * *
סוף סוף בא הרופא…
שחרחר, מעט מוכסף. משקפים של זהב תלויים על חוט. זקנקן מחודד, שאינו פוסק מלמרוט מתוכו. בעמדו עם האחות הרחמניה, הוא אוכל אותה בעינים, והיא רק מסתמקת במקצת ומוציאה וחוזרת ומוציאה ידה מתוך ידו.
הוא מלחש לה:
– הכול תלוי בך! רק בך!
היא אינה משיבה ודוחפת אותו אל מטתי.
אף הוא משתומם:
– טאַקאַ סקרומנאַ נאַ טוואַרזשי! (כל כך צנועה בפניה)
– פנים של קדושה! – מוסיף הוא.
– פה דובר נאצה! – נוזפת בו האחות.
– סליחה! – ומתחיל בודק אותי.
בצאתו לאחר הרישוּם, הוא סח אל האחות בעברו את הסף:
– מלאה רעל.
נשים שכמותי יש להן אזנים חדות־השמיעה…
– טוב מאד: אזכה לראות נקמה בעצמי…
דבר אחד רק: על הפנים צר יהיה לה, אף־על־פי־כן…
* * *
פנים יש לי משל ההיא, שאין אני רוצה להזכיר אותה כאן… מן הקדושה, שלא יכלה לשאת את חרפתי ואת חטאתי ושבקה חיים…
דמי החוטא ממי הוא בא?
בוַדאי מן האב שברח…
אני נזכרת, הקשבתי פעם בהסתר לשיחה בין שני חברים־תלמידים בגינת הגימנסיה. הם ישבר על הספסל, ואני התקרבתי מאחוריהם, אחד מהם, זה שמצא חן כל־כך בעיני, רציתי לתפוס אותו מאחוריו ולהסתיר את עיניו. ושומעת אני, שהשני אומר:
– אוי, כמה אני אוהב את מאַניה!
בזה נתכוון אלי. וההוא, שאני כמעט אהבתי אותו, משיב בצחוק:
– אמנם, כן… אבל כעץ כן פריו…
* * *
– רוצה אַת לשמוע, אחות? מפני מה אַת כל־כך טובה אלי, אחות?
– אַת בוַדאי סבלת כל־כך הרבה…
– הריני אומרת לך אמת לאמיתה: לא רק סבלתי… היתה שמחה גם כן… אפילו יין שאַמפאַ"ן…
– אַל תספרי על עצמך רעות, אַל תשימי עצמך חוטאת. בטוחה אני, שעשו בך…
– מעשה אונס? אמנם כן. בגימנסיה, המורה לדת!
– אי־אפשר! – קופצת היא ממקומה.
– לך, אחות, שקרים לא אספר. כאן, בייחוד, אין אני אומרת ואינני כותבת שום שקרים. לשקרניות עושים אותנו הגברים… אבל זה לא היה אלא התחלה בלבד… וגם – רוצה אַת לשמוע, אחות?
–מוכרחה לשמוע.
״היא מוכרחת!"
–יותר אשם בזה הוא דמי, הדם החוטא שלי. הרי אני ידעתי, שהוא רוצה אותי ל… היא מניחה את ידה על שפתי, והעינים מתחננות:
– אל תבטאי!
– קראתי את הדבר, כמו בספר גלוי, על פרצופו השחום־היחום, בעיניו הלוהטות הפראיות, שבהן היה מביט בי… בידים השלוחות ובאצבעות הרועדות, שבהן היה ממשש מסביבי את האויר… בנשימתו הלוהטת, שהיה מַשיב עלי בפגישתנו בפרוזדור…
– ואַתּ?
– ואני הייתי קודחת לילות שלימים מפחד־מות מפני הדבר היכול לבוא, העתיד לבוא והחייב לבוא…
– אהבת אותו?
– שנאתי אותו…
אין היא מבינה את הדבר.
– דם חוטא, אחות!
– ידעתי, והתחלתי מהלכת לבדי לעת־ערב בגן־העיר, שבו היה הוא מטייל לפעמים. הייתי יושבת באחת השדרות המרוחקות ביותר, והייתי מצפה לו, שמא יפגשני…ישבתי וקדחתי…
– מפני מה לא גילית את סודך לפני אמא?
– לפני הקדושה? בשום פנים לא!
– ולפני חברה?
– לא היתה לי חברה… הכול נמנעו מלהפגש עמי… בוַדאי בגלל אבי…
ופעם אחת – הוא הולך!
יוררת עלי אימה ואני נופלת על ספסל; הוא עובר על פני אינו רואה אותי; בצלה של אַקאַציה ישבתי… הוא עובר על פני, ומתוכי, בלא ידיעתי, פורצת ובוקעת צעקה זרה, צרודה, וכלל לא קולי שלי! הוא חוזר, מכיר, וצועק גם הוא צעקת־פראים כזאת… אך בקול רם עוד יותר! אימה קרה חולפת בכל גופי… וכבר הוא על־ידי…
כחית־פרא מנהם הוא. בידים טרופות הוא קורע מעלי את המלבושים, צורב אותי בנשימתו, נועץ בי, אגב נשיקה, את השינים…
ואני, מתוך גועל ומורא, מתגוננת, מתגוננת בשינים, בצפרנים, מתפתלת כמו נחש, ועמוק־עמוק בלב בוער כמין מכווה־אֵש הרצון – שהוא ינצח…
הוא מנצח, והאַקאציה מגינה על שנינו בשלגגים שלה… לשוב הביתה כבר לא יכולתי…
– מפני מה? אֵם סולחת הכול…
– אחות! לא יכולתי לבוא אליה חַטאה… בשום אופן לא. מוטב היה לי למות! לא יכולתי כלל לתאר לעצמי, שאטמא בנשימתי החוטאת את האויר שהיא נושמת… אסור לי להיות עמה בחדר אחד! דבר זה הרגשתי, ידעתי!
הביתה, קרועה, שרוטה, ושלגגי האַקאַציה פזורים עלי, רצתי אמנם, אך עד אל החלון; אל השמשה את שפתי הידקתי…
בחדר ליד השולחן ישבה, הכשרה, הקדושה, לאלהים התפללה… שפתיה מיללו בוַדאי: אבינו שבשמים, האב הרחמן, רחם עלינו… רחם כאב המרחם על ילדיו… אבינו שבשמים…
– אצלכם גם כן אומרים כך?
היא משתוממת! כמה גדולות ועגולות נפקחו עיניה! ואני ברחתי, אחות…
– להיכן?
– מן העיר, אל העולם… הרחק והרחק יותר ממנה; שלא לפגוע בכבודה, שלא לבייש אותה… מוטב שתהא סבורה, אבוֹד אבדתי, חיה רעה אכלתני… הרחק־הרחק מאחורי העיירה נפלתי על הכביש…
ועבר מישהו, אולי אבי־מולידי עצמו…
– מה אתּ סחה, ילדה!
– יכול להיות…
אדם זקן, שעיניו עיני חתול, התעכב, הרים אותי והכניסני אל תוך העגלה… ובדרך בפעם השניה התעלל בי… אל תחנת הרכבת נסע, כרטיסים קנה, הביא אותי לכאן, החזיק אותי אצלו במשך זמן, ואחר־כך מכר אותי…
חיורת, מזועזעת, רוצה היא להתרחק…
– חכי, אחות, שמעי הכול עד הסוף! הרי את מוכרחת!
והרי היא מרכינה ראשה ונשארת.
– היא, הכשרה, הקדושה שלי, נודע לה הכול, הלכה אחרי בעקבות שגילתה, ונפלה – ומתה…
והיא קבורה כאן, בבית־העלמין בעיר זו…
אני ידעתי ולא באתי, ועל ערש־הדוָי לא עמדתי… לא אני עצמתי לה את העינים… אחרי מטתה לא הלכתי, את קברה לא ראיתי…
לא יכולתי; אין אני יכולה, אין אני רשאית!
ועבוֹר עברתי מיד אל יד, מבית אל בית, וגם – שתיתי הרבה…
* * *
הרופא יש לו גם כן ידים טרופות־טורפות ואצבעות ארוכות, וממשש גם כן את האויר מסביב לאחות הקדושה.
אחר־כך רק הוא בא אלי.
– כבר, הפנים נדבקים גם כן – אומר הוא אל האחות בלא סימן של רחמים.
היא מושכת בינתים ומוציאה את המראה הקטנה מתחת לכרי, אני רואה ומשימה עצמי כלא רואה…
* * *
היום אמר, שהדבר לא ימשך עוד הרבה…
– ילדה – אומרת היא אלי לאחר שהלך הוא – הגיעה השעה ל“השתוות” – להשלים עם האלהים…
– אילו – מוסיפה היא בעצב – אילו היית מבנות דתנו… והיא מספרת, כמה טוב וכמה רחמן הוא האלהים שלה. הכול מוחל הוא… ובלבד שיעשה האדם תשובה, ובלבד שיתחרט חרטה גמורה… הוא בעצמו ובכבוהו פותח את שערי השמים…
– אינני רוצה לבוא אל השמים, אחות!
– מ–מה?
־ שם נמצאת אמי! – צועקת אני. בתוך פחד־המות שכחתי והזכרתי את שמה.
היא עומדת רגע ויוצאת מרוגשת ולאט מתוך החדר, ומתעכבת על הסף ואומרת:
– אף־על־פי־כן, חשבי על כך, ילדה… וחוטפת ושמה כפות ידיה על עיניה ונעלמת.
* * *
– אני מהרהרת.
לילות שלימים מהרהרת אני. אני ישנה כל־כך מעט וכל־כך רע…
אך לא הרהורים של חרטה ותשובה מהרהרת אני…
לגיהנום לרדת רוצה אני… אִתה לא להפגש! ואת עצמי אני כל־כך שונאת, כל־כך שונאת! בי בעצמי הייתי רוצה לראות נקמה עולמית… אין אני רוצה לעשות תשובה. אני חדלתי כאן מלהתפלל, חדלתי מלבקש משהו מאלהים… אילו יכולתי להרגיזו עוד יותר, הייתי עושה כן; שיענוש עונש גדול עוד יותר, קשה עוד יותר!
בפחד־מות מהרהרת אני, אבל בענין אחר לגמרי.
אני אמות כאן, ויקברו אותי בעיר הזאת.
בכברת־אדמה אחת להיות קבורה עמה אין אני רוצה… האדמה הזאת, שהיא קבורה בה, אין אני רוצה לטמא אותה… בשום אופן לא…
לצאת מכאן אנוסה אני, לברוח למקום שאפשר לברוח.
* * *
– דוקטור, רשום שיוציאו אותי מבית־החולים…
– אדרבה, נסי אם תוכלי לרדת מעל המטה…
– דוקטור – מפסיקה האחות – מוטב שתרשום לה תרופה לשינה, היא ישינה מעט כל כך ורע.
הוא רושם, והיא מביאה לי –
מורפיוּם.
– זהו סם נורא, – אומרת היא, – יותר משתים שלוש טפות בבת־אחת – ישמור אלהים!
והבקבוק תמים כל־כך ולבן, וקרניה של החמה השוקעת משתעשעות בו…
קצת הרחק מכאן בגינה צפור מצטפצפת…
אני לא לקחתי טפה אחת מסם־השינה ולא עצמתי עין…
בבית־הקברות היהודי להקבר – לא ולא!
ומיד למחר:
– אחות!
– מה, ילדה?
כמה רחמים יש בשביל ההולכים למות!
– שלחי לקרוא כומר…
– מה פירוּש הדבר?
– אני רוצה לקבל את דתך.
היא איננה מאמינה; אני חוזרת ואומרת:
– אני רוצה אל אלוהיך, אל אלוהיך הרחמן…
שמחה קפצה עליה, כחץ מקשת רצה היא; וקול מתוכי צועק, איני יכולה להתאפק:
– מהר יותר! אסור לי להיות קבורה בבית־העלמין היהודי… בשום אופן לא!
למזלי, כבר אין היא שומעת את דברי.
ועוד באותו יום נעשה הדבר…
קודם המיתה מזדרזים; שלא לאבד נשמה…
בא למחרת הרופא, כבר הוא יודע ומטיל אלי דבּוּר לצד המטה, בעמדו עוד בפתח:
– פאַסקוּדטסבו! (טינופת)
איך זה לא הכרתי מיד, שיהודי הוא? ומה לו ולאחות הרחמניה הקדושה?
– חזירות כזאת קודם המיתה!
– שתוק תשתוק! – נוזפת בו האחות.
יהודי! יהודי! כך נוזפים ביהודי… והיא מטילה לצדו מבט מלא איבה… ומה יפה היא בכעסה.
אבל הוא אינו יכול לשתוק; קצף נתַּז מתוך פיו:
– אילו על סף החיים… בשביל בחור… אילו התאהבה…
– כך היה אצלך המקרה?
אינני מכירה את קולה; לחישת נחש…
הוא אינו נרגע:
– ואם בשביל קאַריֶרה?! לא כדאי לשם שטוּת, לשם אידיוטיזם כגון דת, לסבול כל ימי החיים…
– שתוק!
בלשון “אתה”!
מתעוררים בי רחמים על הרופא, הרועד בכל גופו מהתרגזות.
– חבל – צועק הוא צרוד – חבל!
חבל לו, לרופא, שאין אלהים, אין שמים ואין גיהנום; שכל זה אינו אלא קורי־עכביש בדויים, לתפוס בהם נשמות־זבובים… למעני אני, ולמען כיוצאות בי, ראוי היה שיהיו קיימים שמים ואלהים בתוכם, ואלהים שהוא עונש בכל חומר הדין. בשבילנו צריך להיות מוכן גיהנום בוער, עם דוָדים של זפת רותחת, ואש תמיד מתלקחת תחתיהם, אש תמיד תוקד ולא תכבה…
הלוַאי, דוקטור!
ומסתכל הוא בי מבולבל ובורח.
* * *
האחות הרחמניה עשתה את חובתה ומודיעה למקום שהיה צריך להודיע, שהרופא, הוא עצמו מומר, מנסה להרחיק נשמה מן הדת הקדושה. וכבר היא באה אלי עם רופא אחר.
זקן הוא, ראשו הקרח מרעיד, ועיניו מחייכות. עיניה שלח אדומות ותפוחות – לא ישנה, אף־על־פי־כן! עיניו הזקנות מלטפות לטיפה טובה כל־כך את הפנים…
– ״גרוע יותר!" – לא נכון,מכול וכול! לחינם הפחיד אותך ידידי הנלבב הרופא… שלכם כל־כך אדוקים. ומוזר הדבר – המומרים דבקים עוד יותר בדתם הקודמת… לא מופלא הדבר, אחות?
היא שותקת.
– האמונה מתעוררת בהם עוד ביתר תוקף…
– אבל – פונה הוא ואומר אלי – לאמיתו של דבר היינו הך… אלוהינו הוא אלוהי כל הבריות, ורחמיו על כל מעשיו במידה שוָה. ואין הבדל, מאיזו דת… אב אחד לכולנו בשמים… ולכל אדם, אם התייחדה נפשו עם האלהים, פתוחים שערי השמים… במוקדם או במאוחר…
הוא רושם תרופה חדשה, מחייך ויוצא – אני מעכבת את האחות. ובאימת־מות שואלת אני אותה:
– אמת מה שאמר הרופא?
– אמת, ילדה!
– ושום חטא אין בכוחו להוריד אל חגיהנום לעולמי עד?
– שום חטא? כן, יש… למשל, מי שמאבד עצמו לדעת… מת בלא ודוּי, ואינו זוכה לקבורה כדרך הנוצרים… קבורת־כלב הוא נקבר…
– אני רוצה לישון, אחות!
היא נושקת לי על המצח (אין היא מתייראת), יוצאת מן החדר ואני חוטפת ולוקחת את בקבוק המורפיום.
– לעולמי עד אל הגיהגום! לכל הדעות! עם אמי (בפעם האחרונה הזכרתי עכשיו את שמה) לא אפגש בשום מקום…
* * *
אַל תאשימו שום אדם במותי!
* * *
החשוב אצל זקן הכמרים
מאתיצחק ליבוש פרץ
גדולה חשיבות, שמקרבת את בעליה אל השררה!
רבון העולם מקדים רפואה למכה: הוא ברא את הגלות, והוא ברא את המטבע, שממתיק את מרירות הגלות, וברא את החשיבות, שיש לה פעולה אפילו אצל נקי־כפים.
לשאת חן־וחסד חייב אדם מישראל!
הנה אמי שלי, עליה השלום, נשאה חן־וחסד אצל זקן הכמרים שלנו… הבריות מעולם היו להם פיות, והיו מרננים. פיותיהם של ישראל לא יסכור שום אדם, אך כן יאיר מזלי, כשם שאמי היתה יהודיה כשרה וצנועה…
ראשית, פרנסה: אל התיפלה הזאת, שזקן־הכמרים משמש בה זקן־הכמרים, שייכות אצלנו שתים־עשרח חנויות, והיתה אמא, עליה השלום, מַחזקת חנות אחת בשביל עצמה, ואחת־עשרה היתה משכירה, ולא הפסידה בזה, כמובן, ולא כלום. וכיום הזה, מזמן שאמא, עליה השלום, נפטרה לעולמה, מחזיק אני את החנויות הללו!
וגם אני עושה כן: אחת אני מחזיק בשביל עצמי, אחת־עשרה אני משכיר.
אין צריך לומר, שה“עולם” אינו טומן ידו בצלחת: שנה שנה, משמגיעים ובאים הימים שלפני חג יוחנא הקדושה, מציפים את זקן־הכמרים במכתבים, בהוספות, אך הוא אינו משיב לשום אחד מן הכותבים. כשבאים אליו הביתה, או כשנטפלים אליו ברחוב – אדם פשוט וצנוע הוא, ומניח שידברו אליו – משיב הוא: בנה של דבורה כבר יש לו ה“ייזוֹבקה” – אמא שלי, עליה השלום, שמה היה דבורה־רחל, והריהו אומר בקצוּר דבורה, ו“הייזובקה” בלשונו היא ה“חזקה” שלנו; כשהם לוקחים מאתנו מלה אחת, הם הופכים והופכים בה ועושים אותה תל־עולם!
ניסו אפילו לאכול קורצה, לכתוב אל האפיסקופוס, אבל אצלם, להבדיל, יש אחדות, משיב האפיסקופוס בקצירת האומר ושולח בחזרה אל זקן־הכמרים!
עוד ניסו אחר־כך להסית את ה“עירוניים”. היות, זקן־הכמרים מעמיד בדיל־הדל את הכנסיה, ואף בזה לא פעלו ולא כלום. אצלם מי שהמרות בידו – בידו היא, ולא כל הרוצה בא ומתערב בעניני דת, וכל יום שמכריזים עליו שהוא חגא – חגא הוא, וכל דבר שעושה זקן־הכמרים – עשוי ושריר וקיים, ועוד מנשקים את ידו.
רב משלנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אילו ניסה לעשות כדבר הזה! היו משלחים אותו, בלא זקן ופאות, למקום שהפלפלין גדלים!
אדרבה, ינסה נא ויחזיק “בעלת־בית” מעין זו שזקן־הכמרים שלי מחזיק בביתו!
כללו של דבר, יש ברוך השם פרנסה!
אך פרנסה עדיין אינה עיקר הדברים. קודם־כל – פרנסה מן השמים היא, ומה אני עושה אם זקן־הכמרים נמלך בדעתו וקם ונפטר לעולמו? הרי הוא כבן שבעים שנה, ואפשר כבן שמונים. וכי מה, סבורים אתם, עתיד העולם לחזור חלילה לתוהו ובוהו? עדיין יש לי כולי האי בטחון בשמו יתברך, שלא אֵאָנח אפילו אנחה אחת – העיקר הוא, הטובה שאני יכול לעשות לפעמים לאדם מישראל על־ידי כך שאני חשוב ומקורב!
ושמעו נא מ"עשה שנתרחש:
* * *
אשה יש לי, שתחיה ותהיה בריאה ושלימה, שהיא באמת חכמה גדולה, פקחית באמת, ממש מחוכמת. הרי אין צריך לומר, שבפניה לא אוֹמר לה דבר זה; בפניה, ולא כל שכן אם ישנו מישהו מן הזולת, הנני אני הגבר, והיא סותמת פה! אין אני אוהב, שתהא האשה חובשת את הספודי"ק! אך לכם הרי אני רשאי לומר: יש בה, בלי עין־הרע, שכל בשביל ללכוד עשרה גברים בשק אחד!
מלתא זוטרתא, טריינה־ביילה שלי!
עומדים אנו, אני וטריינה־ביילה, כך סתם בחנות; היום יום־קיץ היה. קונים בימות־הקציר אינם מצויים, אי אתה מוצא אכּר אפילו בשכר מיליון – ועומדים אנו כך ומביטים שנינו אל הרחוב, אל ביתו של זקן־הכמרים ממולנו.
פתאום תופסת אותי טריינה־ביילה בידי.
– שומע אתה – אומרת היא – משה, אצל זקן־הכמרים הדברים אינם בתכלית הפשטות! שם נעשה איזה מעשה.
– וכי מה ראית?
– ראשית – אומרת היא – הוילאות מורדים.
אומר אני: מפני החמה.
אומרת היא: לא, אתמול גם כן היה יום חם, והוילאות היו מבודרים, אפשר היה לראות איך “בעלת־הבית” השמנה מתהלכת יחפה ומנפנפת ומנפנפת בלי הרף במניפה, מחמת החום.
– והחלונות – אומרת היא – סגורים.
אומר אני: מחמת האבק.
– אתמול – אומרת היא וטוענת כנגדי – היה אבק גדול יותר, והחלונות היו פתוחים!
אם כן, מה אירע?
אבל היא ראתה עוד, טריינה־ביילה שלי, שבכל פעם מופיעה בעלת־הבית על הסף, מחזיקה מאחוריה את הדלת סגורה, מסתכלת בכל הצדדים ונעלמת שוב.
– היא מצפה בוַדאי לאורחים, – אומר אני.
אומרת היא: לא, משהו נעוץ בזה!
אומר אני לה: מה שעולה בדעתה של אשה פתיה!
אף־על־פי־כן אני נגש אל פתחה של החנות, מתיצב על המפתן, ״בעלת־הבית״ מופיעה, ממהר אני ומסיר את הכובע, צועק לה מעבר לרחוב “בוקר טוב”, בלשון פּוילי"ש, והיא אינה משיבה לי אפילו מלה אחת, נעלמת וסוגרת בחזקה את הדלת.
וכבר הדבר נוגע בנקודה שבלבי; טריינה־ביילה, כנראה, צודקת.
בדרך הטבע שלה, אשה שקטה וצנועה היא; דרך־ארץ בפני בעלה יש לה, הָשֵׁב כנגד בעלה לא תשיב, אבל הצדק, כבר אני רואה עמה הוא.
וכבר אני מצטער על כך שאמרתי לה אשה פתיה, או אפשר לכלכנית, שוב איני זוכר בעצמי בדיוק מה אמרתי לה; אך מאי דהוָה הוָה, הרי לא אלך להתנצל ולהצטדק לפני אשה, והריני קם ויוצא אל הרחוב.
אפשר, חושב אני, יודעים משהו ברחוב.
אגב אורחא אני עושה הקפה מסביב לביתו של זקן־הכמרים, ורואה שמן הצד ההוא, בסמוך אל המטבח, עומדת עגלה. הסוסים מיוזעים, כמו מדרך קשה, עומדים מאחורי סולמות ולועסים שחת רעננה.
מיד אני מכיר את הסוסים, אלה הם סוסיו של הלבלר מוולקוביסק – כפר הסמוך אלינו.
הלבלר בא לעתים קרובות העירה, מתייצב לפני ביתי וקונה סחורה (ושלם משלם הוא, על כל שונאינו, רבונו של עולם!); לפעמים הוא בא אל זקן־הכמרים ומביא לו מתנות: ביצים, חמאה, תרנגולות, תרנגולי־הודו ואוָזים. לפעמים ארנבות גם כן – הלבלר הולך לצוד ציד!
כללו של דבר – היום נסעה ונתייצבה עגלתו בחצרו של זקן־הכמרים. אם הביא מתנות – מה איפוא שמירת־הסוד הזאת? לשם מה מורדים כך הוילאות, ומפני מה ברחה כך בעלת־הבית מפנַי?
והריני מתייצב וממתין למצליף.
בא המצליף ויוצא מן המטבח, מנגב לו בשרווּל את הפה.
בוַדאי לאחר חתיכת בשר־חזיר הראויה להתכבד בה, אלא מה! ואני שואל אותו: יוֹנטעֶק, מה מעשיך בכאן?
אני מכיר אותו, את יונטעק זה. כשהלבלר קונה ועולה על העגלה, מקבל הוא שתִי־יי"ש, או סתם מטבע!
עכשיו מסיט יונטעק את הכובע כלפי מעלה. אין לו כלל פנאי להסיח עמי!
אבל אני נכנס בשיחה עמו אף־על־פי־כן.
– מה הבאתם לו לכומר?
שותק הוא.
– מתנה?
הוא שותק.
– ביצים, תרנגולי הודו, ארנבות, חמאה?
יונטעק שותק ופונה מעלי.
ובינתים הוא מתכעס עלי ותופס את השוט.
– אין אתה מסתלק? – אומר הוא.
אמנם מרגיז אותי הדבר, שאין אני מצליח להוציא מפיו של גוי־שוטה זה מה שדרוש לי לדעת. אך מה אעשה? כנגד שוט מתנפנף וכלב מהבהב אין אני גבור!
והריני פונה והולך אל הרחוב.
ומוצא אני את הלבלר הווֹלקוֹביסקאי יוצא מבית־מזיגה.
הוא מתנודד במקצת. הנה, הנה, מהרהר אני, הוא נופל, הכלונס הזה; ובאמת הוא גבוה ורזה, כמו כלונס… והעינים הקטנות, כמו שקדים, מעולפות דוק של שכרות.
מסיר אני לכבודו את הכובע, ושואל אם הביא לזקן־הכמרים מתנה יפה.
אומר הוא: מאד יפה!!
ומחייך חיוך של גנב: מאד מאד יפה!!
שואל אני אותו: מה? דברים לאכילה?
אומר הוא: לא!
לשתיה?
צוחק הוא שוב: לא!
אומר אני: משהו להעמידו בתוך הבית?
מביט הוא בי שוב ומודדני מלמעלה עד למטה.
– כן, – אומר הוא, – בתוך הבית, אך אין זה צריך להיות דוקא עומד. לפעמים, ובפרט בלילה, זה שוכב.
ופורץ בצחוק גדול:
– אוי, איזה שוטה אתה, שמואליק!
מילא, חוזר אני ורץ אל זוגתי לחנות ומספר לה הכול, מלה במלה.
מיד היא מסמיקה ומחוירה ושואלת:
– לייבּל וולקוביסקאי יש לו בת?
– דומה עלי – אומר אני – כן!
והיא צועקת: אם כן, הרי היא אצל זקן־הכמרים!
ומיד לאחר שהיא צועקת כך, מזיזים את הוילון בחלונו של זקן־הכמרים, ואני רואה בעיני ממש צלה של נקבה, שמתהלכת בחדר.
ואני בטוח, שאין זו “בעלת־הבית”!
ראשית, הצל דק היה; שנית, חובשת “בעלת־הבית” תמיד מטפחת לראשה, וכאן נתגלו לעיני שערות מגולות.
אם שערות מגולות – הרי זו נערה, וידוע יודע אני, שלייבּל וולקוביסקאי יש לו מאשתו הראשונה נערה שהגיעה לפרקה – ומיד באמת מחשיכות עיני! ראשית, לייבל, המסכן, ידיד טוב שלי, ואפילו משהו קרוב־משפחה, והשנית – בת ישראל.
ורץ אני ישר אל שמעֵלקי סוחר־הביצים.
– שמא יש אצלכם שתִי־יי״ש?
– לחיים, לחיים!
כבר נחר גרוני מן הספור הזה.
כן, היכן עמדנו?
ורצתי אל שמעֶלקי סוחר־הביצים.
שמעלקי סוחר־הביצים הרי אתם מכירים אותו בוַדאי, כל־מום־רע הוא, שמעלקי זה, זולל וסובא, קצת דילָטור נוסף לכך, וכבר שלוש פעמים ישב, אך אשתו שלו, שפרינצה־בּיילה, אשה צנועה היא באמת, יהודיה כשרה לאמיתה, וסובלת ממנו צרות צרורות… גיהנום יש לה אצלו בעולם הזה!
ושפרינצה־ביילה זו היא ידידה־שבידידה של אשתי, וללייבּל וולקוביסקאי היא קרובה קרובה ביותר, שני־בשלישי, נדמה לי. אלא מנַין, סבורים אתם, באה קרבת־המשפחה שלי עם לייבּל וולקוביסקאי?
מהרהר אני, שאם אירע משהו, בוַדאי בביתו של שמעלקי כבר ידוע הדבר.
וכך הוָה. כבר היה כאן שליח מיוחד! מילא, שמעלקי הרי שמעלקי הוא, והריהו יושב לו על־יד השולחן ושותה טיי, אך סבר־פנים היה לו, על כל שונאי־ציון! כנגד זה שפרינצה־ביילה, באמת נאות הימנה מניחים בקבר! רק להתעלף מבקשת היא! ואין לי מה להתרעם עליה. יש להם בן להכניסו לחופה, נערה־בתולה אף היא קרובה להגיע אל פרקה, ולאחר הנערה באים שוב נערים! ואם מעט לה “יחוס עצמי”, של שמעלקי, עוד צריך להתרחש מעשה כזה!
וכשרואה שמעלקי אותי, מיד הוא קופץ ממקומו:
– שומע אתה, – אומר הוא, וקול יש לו כתוקע מתוך הבור, – שומע אתה, קח ולך אל זקן־הכמרים, שיוציא אותה!
הנקל לומר: לך אל זקן־הכמרים. אך כיצד הולכים, אם הלה יושב סגור ומסוגר?
– אני נותן מאה שלימה לטובת התיפלה! ־ צועק שמעלקי.
– מילא, – חושב אני, – נסה אנסה.
– אך בשקט, אומר הוא.
בשקט הרי בשקט. אפילו לא אכּנס לשם ביום.
אני הולך לי אל בית־המדרש, לומד פרק משניות, ומתפלל מנחה, וקודם המעריב אני הולך לי אל זקן־הכמרים.
בדרך אני סר לחנות, לוקח מתחת לכנף הקאַפוטאַ סוּדר טורקי – את נשמתה מוכנה היא למכור, ״בעלת־הבית״, בעד סוּדר טורקי – והולך!
אין אני זוכר אפילו, אם היתה זו מחשבתי שלי, בעניך הסוּדר הטורקי, או מחשבתה של טריינה־ביילה. אבל כוון כיוונתי בסוּדר היטב.
על הסף חפצה לעצור אותי.
״זקן־הכמרים אינו נמצא בבית".
אומר אני: אני כן ראיתיו בעד החלון.
אומרת היא: הוא עייף.
אומר אני: על דברתי, עסק דחוף! ומראה לה את הסוּדר הטורקי.
מניחה היא להכּנס.
זקן־הכמרים ישב בחדר הראשון על־יד השולחן, עם מקטרת ארוכה בפיו, ובין משיכה למשיכה לגם לו טיי; וראשו שלו מתנודד כך ומתנודד, ואין הוא שומע, שנכנסתי אל החדר.
אומר אני לו: ערב טוב!
פונה הוא ומסתובב ואומר: שנה טובה, בני!
כך הוא המנהג אצלם: כל כומר אב הוא, וכל השייכים לתחום התיפלה שלו בניו הם, אלא מה אני לזה? מילא, יהא ״בני״.
מזמין הוא אותי לשבת ומחייך.
– אומר אני לכם, אבן נגולה מעל לבי. אני שברתי ממש את מוחי, והתייעצתי אפילו עם טריינה־ביילה שלי, במה אתחיל לדבר עמו, בענין פרנסה, או בענין פוליטיק"י, וכיצד אני מתקרב ומגיע אחר־כך אל העסק, והוא בתכלית הפשטות: אתה רוצה להוציא אותה? – שואל הוא.
– בוַדאי, אומר אני, כן.
ועוד אני מטעים את הדבר, שהוא מוחזק אצלי חכם, שאינו מאמין בכל השטויות הללו… ולשם מה צריך הוא לעת זקנה, שעה שרגלו האחת כבר עומדת בקבר, לעשות ללייבל וולקוֹביסקאי עוולה כזאת! והנערה, אומר אני לו, אף היא תתחרט בוַדאי. ואני נכנס בשיחה, שיש אב אחד לכולנו, ואלהי השמים אלהי כולנו, ולשם מה ולשם מי? וכיוצא באלה דברים. מלטף הוא אותי מתוך חיוך על כובעי ומרמז לי על הדלת אל החדר השני, לאמור, לך דַבֵּר אִתּה.
שואל אני, אף־על־פי־כן, בפירוּש: מותר לי?
מניע הוא ראשו לאמור הן.
– ואם היא תסכים – אומר הוא – גנוֹב והוצא אותה מכאן בלילה. אך בשקט! שיהא ידוע, שהיא ברחה! מפני שה“עירונים” יקרעו אותך כדג.
אני שומע דבריו באוזן אחת. כבר אני עומד על הסף, וקודם שאני פותח את הדלת חושב אני לעצמי:
רבונו של עולם, היה אתה עם פי ולמד לשוני, מה אומַר לה שיכּנסו דברי בלבה!
ובעוד אני מתפלל תפילה זו בנפשי, אני מרגיש פתאום בטחון גדול, ובטוח אני שאני שלוחו של מקום ובכוחו אציל אותה, ואני פותח את הדלת בחפזה, ומיד משהיא רואה אותי היא משמיעה צעקה געֶוואַלד! – עד כדי כן, שהרגלים התחילו רועדות תחתי!
אך אין אני נותן דעתי על כך ונגש ישר אליה.
* * *
את הדלת סגרתי אחרי; מה הוא צריך לשמוע שם, מה שאוֹמַר לה אני? שמא אומַר משהו כנגד אמונתו.
ואליה מתיז אני: הסי, הסי!
– לא אעשה לך, אומר אני, חס ושלום, שום דבר רע! לא תפול, חס ושלום, שׂערה אחת משערות ראשך ארצה!
וכיוָן שהיא שומעת אותי מדבּר דבּוּרים רכים, ופנים של גזלן אין לי, מיד היא משתתקת ויושבת לה. ומביט אני בה ורואה, נערה כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, בשׂר וחלב ודם, והיא יושבת כך לפנַי ומרכינה את הראש ומעפעפת, רואה אני, בעיניה, ומתאפקת בכל כוחה שלא לפרוץ בבכיה.
“סימן טוב ומזל טוב”, מהרהר אני לעצמי. אבל הרי אני רוצה לדעת, מה טיבו של הענין ובמה דברים אמורים, והריני פותח שוב בדברים רכים.
אני קרוב שלך, אומר אני, קרוב קרוב שלך (בעד שקר כזה לא יהו תולים בעולם הבא בלשון), ויש לי באמת, אומר אני, רחמנות עליך.
נערה צעירה, אומר אני, נערה פתיה, עולה משהו במוחה, והריהי רוצה לעשות מעשה. ואחר כך מתחרטים ומצטערים, ואין דרך תשובה.
והיא מרימה כנגדי את העינים במין צער כזה, במין צער של פחד, וזה נוגע עד הלב.
מה ענינו של הדבר? – מהרהר אני.
– כלום באמת מאמינה אַת, שהאמונה ההיא טובה יותר? מנידה היא ראשה לסימן לאו.
– אפשר שהתאהבת, חס ושלום, באחד מהם? בזמנים הללו, מהרהר אני, יהודי אחד ויחיד בכפר.
שוב לאו.
– גנוב גנבו אותך מן הבית?
– גם זה לא.
– אלא מה?
בוכה היא בדמעות שליש ומספרת לי ספוּר־מעשה כזה:
אֵם חורגת רעה יש לה.
צרות צרורות היא סובלת ממנה.
דבּוּר אחד ישר עדיין לא שמעה ממנה.
ואת הלחם הצפינה, סגרה ונעלה על מנעול, והנערה היתה רעבה ללחם! ולייבּל – לא־כלום!
היכן היו עיניו שלו, אין אני יודע! נערה שהגיעה לפרקה, הניחוה שתתהלך ערומה ויחפה, כותונת חדשה לשבת לא נתנו לה! סוכות, פסח – בעד פרוטה אחת לא עשו לה ולא כלום.
ועל דבר תכלית אין חושבים כלל.
שני בנים ובת אחת השיא: לייבל הוא, בלי עין הרע, יהודי עשיר, נתן אלף רובל נדוניה לכל אחד, מלבושי־חתונה הגונים עשה – אך בימים ההם עדיין היתה האם בחיים! כהיום הזה, מספרת היא, העלובה, כשבא שדכן – האב טרוד תדיר בנסיעות בסוס ועגלה – משלחת אותו האם החורגת בלא כלום! נותנת לו שתִי־יי"ש, ולך לחיים ולשלום!
פעם אחת אירע מעשה כזה:
האם החורגת סטרה לה בלחי.
פעם אחת, ועוד פעם אחת, לב מלא מרירות היה לה לנערה, וסטרה לה בחזרה.
בלילה, כשחזר לייבל הביתה, ושמע מפי האם החורגת את ספור־המעשה מצדה היא, כפי שהיא ספרה לו; הנערה כבר שכבה במטה, – אין הוא שואל אותה שתספר מצדה, אינו מדבר דבור אחד, נגש אל מפתן החדר, חולץ מגף אחד, נגש אל מטתה של הנערה ומתחיל מכה! ולא בבית־השוק, אלא דוקא בצד האחר, הקשיח, ובכל מקום שפגע.
הנערה שכבה זמן מה חולה.
וכשראתה שהאב גם הוא אין לו רחמים בלבו עליה, ועל דבר תכלית אין חושבים, עלה בדעתה – להמיר את הדת! את סודה זה גילתה לפני הלבלר, שהיה נכנס אל ביתו של לייבּ, והוא הביא אותה לכאן.
ובדבּרה כך, מתכופף ראשה ונשמט, ותוקפתה, לא עליכם, חולשה, והיא מתחילה מתעלפת…
מה נתברר? שהיא לא אכלה מזה אתמול! הלב אמר לה, שעדיין לא אבדה, שהבורא עוד יכול לעזור לה, ולא טעמה ולא כלום, לא אצל הלבלר, ולא אצל זקן־הכמרים, נזהרה שלא לאכול פת עכו"ם, ואפילו לגימה של חמין לא באה אל פיה.
מביא אני לה כוס מים.
מילא – הרי אני רואה עם מי יש לי עסק, עם ילדה כשרה! בת־ישראל, היא מחפשת, העלובה, תכלית – והריני מבטיח לה בהן צדקי ונשבע לה בציציותי, שאם היא תניח שיוציאו אותה, ישיאו אותה כיד המלך.
נופלת היא לרגלי ומתחילה מנשקת לי את הנעלים.
* * *
מהיכן, סבורים אתם, נוסע אני עכשיו? מן ה“תנאים” של נערה זו.
באותו הלילה הוציאו את הנערה בעד חלון; הולכתי אותה תיכף ומיד אל שפרינצה־ביילה, לייבל וזוגתו כבר היו שם.
מה אומַר לכם?
כמה רקד יהוּדי זה מרוב שמחה! כמה דמעות חמות שפך היהודי הזה מתוך שמחה, והיאך תפסה האם החורגת לנערה וחבקה לה ונשקה לה ואף פעמַים נשקה לה בידיה, ושפרינצה־ביילה בישלה ארוחת־ערב, סעודת־מלכים ממש!
מה אומַר לכם – שמחת בית־השואבה!
וההן־צדק שלי קיימתי.
באותו הלילה השליש לייבל אצלי כתב של שטר־חוב על שני אלפים קרבּונים, יחד נדוניה עם הוצאות החתונה, וגם מלבושים, כדבעי למהוי, ופסק מזונות. האם החורגת נתנה לה את כל התכשיטין שלה, שמעֶלקי השליש אצלי את מאה הרובל שרצה לתת לטובת התיפלה, בשביל הכלה מתנת דרשה.
ונסעו הביתה – באהבה רבה ובחבּה גדולה.
והיום היו “תנאים”, ״תנאים״ נאים, שמחה אמיתית! וחתן הגון!
כמובן, מרחוק, מאיזה מקום מעומקה של רוסיה; אבל בחור כהלכה, ובן־תורה אפילו – טריינה־ביילה ושפרינצה־ביילה (הן נקראות שתיהן על שם סבתא אחת) אין להן מה להתבייש.
ואפילו אני, ברוך־השם, גם כן לא.
וכל זה פעל – מה? מה שאני חשוב אצל זקן־הכמרים! לאחר היה שובר כל עצמותיו ומשליכו מתוך הבית.
ויודעים אתם, מה שאעשה אני?
נדר נדרתי לעצמי, כשאני בא הביתה, אין אני הולך אל ביתי, ואני נוסע לי ישר בכרכרה דרך השוק, טריינה־ביילה מצפה לי בוַדאי ומשקיפה בעד החלון, וכשתראה תקרע עיניה, אין בכך כלום! אני אסע ישר אל בית־העולם, אלך אל קברה של אמי, עליה השלום, לבשר לה את הבשורה, שאצל בתו של לייבל היו “תנאים”!
וראויה, ראויה היא לכך! תחילה בכוחו של רבון העולם, ואחר־כך רק בזכותה שלה נצלה בת־ישראל משמד, חס ושלום… אילמלא היא, אפשר שהיתה לי דעה אצל זקן־הכמרים, כשם שיש לכם!
נר השבת השביעי
מאתיצחק ליבוש פרץ
המצח של בת השלוש־עשרה מתקמט מצער, פרצוף־הפנים הצעיר הילדותי חיור מפחד, מן העינים התמימות יורדת דמעה אחר דמעה. עוד ביום הששי שעבר היה לה טוב כל־כך, היה לה עליז כל־כך! היה יום הששי הקצר. סבתא העירה אותה קצת במוקדם יותר. כל היום היתה עסוקה בהכנות לכבוד שבת, ולפנות ערב התרחצה, מתוך שירה וצהלה, קלעה מחדש את מחלפותיה הארוכות, החליפה מלבושיה והלכה עם סבתא אל בית־הכנסת. סבתא מדליקה לה את נרותיה שלה, והיא – את שלה…
הנר הראשון – שסבתא תהיה בריאה, השני – שאבא’לי יהיה בריא; שיהיו לו הרבה משפטים וירויח הרבה כסף, שלא יאָנח מפעם בפעם, שהזמנים זמנים רעים; השלישי – שאמא תהיה בריאה ושלימה, ואחר־כך עוד – בעד אחים קטנים ואחיות קטנות, לכל אחד נר קטן… ההדלקה נמשכת, עד שהקהל מתחיל מתאסף להתפילה…
כמה היא אוהבת את בית־הכנסת, כמה היא אוהבת את הדלקת הנרות!
זה שנתים ימים היא נמצאת אצל סבתא… אין היא מתגעגעת הביתה… שם אין המנהג הזה של הדלקת נרות… לא פעם היתה רוצה לראות את אמא, לחבוק את אבא בצוָארו ולהשתעשע בזקנו השחור־המשיי, מעט להתרוצץ ולרקוד עם הילדים הצעירים יותר… אסור להשאיר את סבתא הזקנה לבד… היא תמיד טובה כל־כך, היא לימדה אותה להדליק נרות־של־שבת… היא אוהבת אותה כל־כך, – ואת הדלקת הנרות גם־כן… היא מתגעגעת על כך כל השבוע, היא סופרת את הימים… היום יום־ששי אומלל משום מה.
בבוקר היה כתמיד וכרגיל… היא הכינה לכבוד שבת… סבתא השגיחה עליה ושבעה נחת… הן כבר התלבשו שתיהן, סבתא כבר לקחה את המקל לידה…
״ונשאה הרוח הרעה והביאה את נושא המכתבים"… סבתא קראה את המכתב, הטילה עצמה בחזרה על המטה, וכך היא מוטלת כבר כשתי שעות ופניה אל הקיר…
היא שחורה כמו פחם… העינים עצומות, ביד עדיין מחזיקה היא את המכתב… מפיה עולה ויוצא קצף…
אין היא מניחה שיגשו אליה, אינה מרשה לקרוא את מישהו, דוחה אותה ודוחפת מעל המטה. משהיא מבקשת לפתוח את הדלת, מיד היא שומעת וצועקת:
– לא!
היא עומדת בסמוך למטה וחושבת, מפרפר בה הלב; אלהים יודע, מה כתבו לסבתא מן הבית… אפשר… אפשר… ואין היא יכולה להפסיק כלל את מחשבותיה, על מה שיכול היה להתרחש.
היא נופלת וכורעת על ברכיה, תופסת בעוית את סבתא בידה…
– סבתא’לי! סבתא’לי! מה זה קרה?… דבּרי אלי מלה אחת, אמרי לי משהו, מה קרה? – סבתא! אני אמות מפחד!
המלים האלה יצאו לה מפיה שלא ברצונה.
סבתא התהפכה ופנתה אליה, הניעה שפתיה, פקחה עיניה… ואך ראתה אותה – ענתה בחומרה:
– מוּתי!
וחזרה ופנתה והתהפכה אל הקיר.
– הוא לכל פרטיו, – אומרת היא, – מוּתי, באַשה, מוּתי!
באַשה נשתתקה. פתאום ירד עליה חושך. היא חדלה מלחשוב ומלהרגיש.
כך נמשך הדבר כשעה ומחצה.
היא שומעת את קולה של סבתא: – קומי!
באַשה קפצה ממקומה.
סבתא התרוממה בעצמה, חזרה ולקחה את המקל, שהשליכה אותו קודם מעליה.
– כמה יש לך נרות? – שואלת היא בחומרה.
– שמונה, כמו תמיד! – משיבה באַשה ברעדה.
– אחד הניחי!
באַשה אינה מניעה אבר.
– אחד הניחי הצדה! – צועקת הסבה בחומרה יתירה עוד.
באַשה רועדת, אינה מניעה יד.
הזקנה עצמה נגשה אל השולחן, גוללה ופתחה את צרור הנרות, אחד הוציאה והניחה, השאר כרכה ותחבה לבאַשה אל תוך ידה.
– בואי!
באַשה הלכה אחריה כמין מוכני; שתיהן שכחו לסגור את הדלת.
באַשה אינה זוכרת, כיצד באה והגיעה אל העמוד עם נרות השבת.
– עכשיו אחד אחד, בשביל מי שאני אומר לך! חזרי ואמרי אחרי!
– אמרי! אמא, שתהיה בריאה ותחיה!
באַשה מרעידה כמו בחום של קדחת; הנר הראשון הוא תמיד של אבא.
– אמרי! – צועקת הסבה.
באשה חוזרת ואומרת.
– השני: חיימ’ל שיהיה יהודי כשר…
באשה מרעידה עוד יותר, אין היא שומעת את שמו של אבא.
רגליה מתנועעות תחתיה, הלב הקטן מפרפר, הרקות דופקות, העינים בוערות… סבתא אין בה רחמים, היא צועקת מפעם לפעם בקול רם יותר: אמרי! אמרי! אמרי!
מפני מה עדיין לא נרו של אבא?
הנה, כבר היא מדליקה את הנר האחרון –
– אמרי: שׂרה, שתהיה בריאה! – צועקת סבתא.
לא! היא לא תגיד זאת. היכן אבא? לא! אין היא יכולה, כל פנימיותה מתקוממת כנגד סבתא הרעה… לא ולא!
– אמרי! אמרי! – צועקת סבתא, בקול רם עוד יותר, בחומרה גדולה עוד יותר.
אבל באַשה אינה רוצה לציית, הנר האחרון מוכרח כבר להיות של אבא – היא מתחילה:
– אבא’לי –
– דומי! – צועקת סבתא בקול נורא – דומי! דומי! אבא שלך איננו עוד יהודי! הוא כבר משומד…
הנרות הללו
מאתיצחק ליבוש פרץ
– ז׳ידובסקי פראַזדניק! (חג יהודי) – אומר הרכב ושורק שריקה חדה, והסוסים, שהיה בדעתם להתעכב ליד הפונדק היהודי, טסים ועוברים הלאה, וכחץ מקשת מחליקה המזחלת על־פני השלג החדש שנפל…
הגעֶנעֶראַ"ל אוסטאַבנו (שיצא בדימוס), עם כתפות לאורך השרוולים, מן הקאַנטוניסטים, אף הוא ראה אותה, את השלהבהבת היחידה, שהציצה מן השמשה הכפוּרה, מבעד לעגול המוארך הקטן שהמיסה לעצמה.
מה חג הוא זה? – מהרהר הוא.
הוא רוצה להעלות בזכרונו את החגים היהודיים.
״פורים״ – נזכר הוא במקרה.
מה זה פורים? הוא נזכר בזעפרן… ריח של זעפרן… ליד השולחן יושב יהודי זר עם מטפחת אדומה־מלוכלכת ביד, במטפחת יש מעות של נחושת וכסף… הוא רוצה עוד… הוא מספר איזה ספור… ילדים חולים… יולדת… או עגונה…
יותר מזה אין הוא זוכר…
הוא שמע על משׂחקי־פורים, אך ראה לא ראה אותם. הוא היה נרדם עוד קודם שמשחקי־הפורים היו באים אליהם… בקצה העיר היו דרים… אפשר ראה לפנים, אבל שכח… למחרת היה יוצא על קבּים אל הרחוב; הוא פחד להביט למטה, אפשר לפּול. היה מרגיש קור בסמוך ללבו וראשו היה מסתחרר…
את היהודי עם המטפחת זוכר הוא… יהודי שחור… מאנפף, הוא היה מדבר ומתיז טאַבּיק"י רטובה מן האף…
– פוּי!
ואחר־כך מה בא?
נדמה לו, מה זה פסח?… עֶט…. ב“היסטוריה הקדושה” כתוב… מצרים… ירדן… וכי יודע הוא?!
הוא זוכר את האֵם, היא מצחצחת ומשפשפת את כף־המנעול… טִפות עבות של זיעה נגרות מפניה…
אחר־כך: מצות.
והוא מרגיש חמימות מסביב ללבו הזקן:
״האם הם משתמשים לשם כך בדם, או לא?״
הוא לא שמע מעולם בבית בענין דם… אבל שם אומרים בבטחון גמור… תחילה היה מתוַכֵּח… עכשיו אין הוא עצמו יודע… אנשים כאלה, מי יודע!
אך כלי־זכוכית יפים היו על השולחן… גביע אחד בקצהו של השולחן, גדול, עם ציורים אדומים…
לאיזה מין אורח היו מצפים.
האם בא? – הוא אינו זוכר עוד.
* * *
אחר־כך בא חג ״ירוק״…,״זיעלוֹנ״י פראַזדני"ק… איך הם קוראים לזה אין הוא יודע… הוא זוכר מאפה של חמאה, קפה… והצמוּקים, שהיה מוציא בגניבה ובולע, זוכר הוא…
איזה חג קצר…
הוא זוכר רק, שבחג הזה היה האב מאריך לישון כמה שעות על היום… מפני מה? שוב אינו יודע…
אחר־כך באים ״קוּטשקי (סוכות) –
הפה הזקן מתעוות בחיוך של לעג. ״קייטנה יהודית בחצר… על־יד… על־יד… פוּי!"
הוא זוכר עוד, איזה מין פרי היו מחזיקים ביד, לימון, או תפוח… ומין מטאטא של זרדים ביד… ואחר־כך היו חובטים בו בעמודים בבית־הכנסת…
עובדי־אלילים גמורים…
אַהאַ! אחר־כך דגלים…
הוא משתקע במחשבות אחרות… הצעד הראשון שלו בסולם העליה היה דגל… סעֶוואַסטופול! הוא אינו מוציא את הדגל מידו… צורבת הרגל – הוא מחזיק! יד מתחילה צורבת, הוא תופס את הדגל ביד השמאלית… הוא נופל על הדגל… לוחץ עליו בבטן, אין יכולים לתפוס אותו, הוא נדקר בגבו נופל למין תהום, לשאול תחתיה – ומתעורר בבית־החולים…
את הצלב הראשון קבּל!
– זשידי פראָקלאַטיע (יהודים ארורים)! מעוררת אותו קריאתו של הרכּב. כבר נוסעים לאט, לאורך רחוב ארוך של עיירה…
משני עברי הרחוב אשנבים, ומתוכם מציצות שלהבהבות… הן רועדות, כמו מפחד, ומציצות החוצה…
מאחד הבתים יוצא מישהו וחוזר על הפזמון:
– הנרות הללו…
– ״שטאָ אָן סקאַזאַל, איוואַן (מה הוא אמר)? שואל הגנראַל.
– אַ טשורט יעֶהוֹ, זשידאַ פאַרכאַטובו, זנאַיעט, וואַשע
פרעֶווסכודיטעֶלסטווֹ! (השד יודע אותו, את היהודי המצורע הזה, כבוד רוממוּתוֹ!)
אך אזנו של הגנראַל תפסה, אף־על־פי־כן: ״הנרות הללו"… הדרך חוזרת ונעשית חלקה… הסוסים מושכים כשדים, הגנראַל משתקע בהרהורים, אף־על־פי שאינו חושב מחשבה מסויימת.
הנדחת
מאתיצחק ליבוש פרץ
כל חודש מאי כולו – גשמים וקור.
דומה היה, שוב לא יהיה קיץ של ממש; כבר יהא הגשם טורד והקור מטריד כל הימים.
ופתאום, ערב שבועות, מתגלה השמש.
– תורה אורה! – הכריז אבא ואמר בגאוָה ובנחת־רוח, והתחיל מחפש את ה“תקוּן ליל שבועות”, להכינו מבעוד יום.
– לכבוד החג הקדוֹש! – מסבירה אמא בשמחה ונגשת בהתעוררות יתירה לאפית מאפה־החמאה.
– חלה צהובה אופה לכם! – בישרה לנו בשורה טובה.
ומיד מילא את הבית ריחם המעורב של בצק שנלוש, של זעפרן וקנמון, של גבינה מסוּכּרת־חמצמצת ושל חמאה ממוססת.
אחותי הצעירה חנה שתקה. היא יושבת בסמוך לחלון על רומאַן, אבל אינה קוראה, אלא מביטה במין קוצר־רוח אל הרחוב. כזאת היא אחותי וכזאת היא דרכה.
אמא קוראה לה כמה פעמים שתבוא לעזור לה, היא אינה משיבה. מסביב לשפתיה מרחפת בת־שחוק לגלגנית. היא שותקת.
– עצלנית שכמותה! – רוטנת אמא. – ספרים וספרים… מה יודעת היא על יום־טוב!
אבא אינו מתערב בדבר… בדברים הנוגעים אל עניני הבית לעולם אין הוא מתערב… בינתים מצא את ה“תקוּן ליל שבועות” וניער מעליו את האבק, ושכב לישון מעט קודם שהוא הולך אל בית־המרחץ, הרי צריך יהיה ליעוֹר כל הלילה. אמא פוסקת לפיכך מלרטון; אין היא רוצה להפריע לאבא בנמנומו.
היא קראה לי ברמיזה ומסרה לי כמה פרוטות ואמרה שאלך לקנות ירק לפזר על הרצפה, וניירות־צבעונין, לעשות מהם שושנתות לחלונות…
השם לבדו יודע, כמה צר היה לי לעזוב את הבית עם קערת השמנת, הגבינה המסוכּרת והשקיקים המלאים צמוּקים, אבל ללכת לבד לקנות, לבד לעמוד על המקח ולבד לשלם בעד ירק וניירות – דבר זה יש בו עוד יותר מן המגרה, ועל־כן מיהרתי ויצאתי מן הבית.
* * *
ולאחר השמחה בא ליל־שבועות נורא…
חנה, אחותי שלי, ברחה…
אנחנו, אני ואבי, הלכנו להתפלל, אמא שכבה לנוח מעט קודם הדלקת הנרות… ונרדמה.
ברדימתה שמעה כמין צפצוף, אך לא נתנה דעתה על כך, – וזה היה לאחותי חנה האות – היא ברחה! אל אחד מאויבינו ברחה…
ובחוֹר בחרה למעשה הזה את חג השבועות, זמן מתן תורתנו…
* * *
הכול חולף עובר…
האושר והעצב, הטוב והרע – הכול נשאר מאחרינו… ואילו אנו עצמנו הולכים הלאה והלאה, אל המקום שבו הכול נשכח, ואולי גם נזכר מחדש… כל מה שעבר עלינו נשאר מוטל מאחורינו בדרך שבה הלכנו, כאבני־ציוּן וכתמרורים… וכמו מצבות, שמתחתיהן קברנו בדרך הליכתנו את ידידינו הטובים והרעים גם יחד…
אך את חנה לא אוכל לשכוח…
* * *
אותם החיים, שהיא ברחה אליהם, דחפו אותה אחורה, הקיאו אותה מתוכם. עד מהרה חלף עבר האושר המקוּוה, כציץ שדה נבל, קמל. הפרחים שראתה בחלומה הפכו והיו לה לקוצים ולסרפדים בוערים.
ולשוב בחזרה לא יכלה…
בדרך השיבה עמד החוק, וגם – שני קברים: של אבא ושל אמא…
* * *
היכן היא?
כל ליל־שבועות היא נגלית אלי…
היא באה מן הרחוב, מתייצבת מאחורי חלוני… היא מתייראה, ואולי אין לה שליטה, לבוא בתוך בית יהודי.
בעינים קרועות לרוָחה מביטה היא בעד החלון אל הבית פנימה ורואה אותי אחד ויחיד…
היא רואה אותי ומביטה אלי בפחד, בתחינה ובזעם…
ואני מבין לה:
– היכן הם? – שואלת היא בפחד.
– סלחו לי! – מתחננות עיניה.
– ואשמים – אומרת היא בזעם – אשמים אתם!
מה ידעתי אני על־מלחמת הדמים שלכם עם ההם?
אתה ידעת על־כך; בחדר למדת. ספרַי שלי לא ספרו לי על כך ולא כלום…
אצלכם בבית חייתי אני חיים זרים; חיים בדוּיים של אחרים, מתוך ספרים זרים…
האם בגדתי במשהו, האם התכחשתי למשהו?
אני רק החלפתי חלה צהובה עם זעפרן במאפה־מתיקה אחר… מעשיות מן ה"צאינה וראינה״ – בספרים, תחינות – ברומאַנים!
את מעט הירק המפוזר על הרצפה – בירק־דשא רענן בשדה וביער!…
את החיים המעיקים, המחניקים – בשמש ופרחים החלפתי, בשמחה וּבאהבה… ואם כל זה לא היה אלא חלום, נשאתי אני את סבלי וּמכאובי!
אבל בכם לא בגדתי; לא ידעתי ולא הכרתי אתכם; לא ידעתי את מכאוביכם, ואתם לא ספרתם לי עליהם אף מועט שבמוּעט… לא הבאתם אותי בסוד סבלכם…
מפני מה לא ספרתם לי על אהבתכם שלכם, – על אהבתכם היונקת מדמכם? מפני מה לא דברתם עמי על יָפיכֶם שלכם, על היופי הנצחי, על היופי המתבוסס וגם חי בדמכם?
את היפה, את האהוב, את הנִשׂא ואת המרומם, את הנעלה מאד – סגרתם ושמרתם בתוך עצמכם, בשבילכם הגברים בלבד…
ממני, מאתנו, שנמשכנו אל החיים בכל מאודנו ודמנו, בכל כוח־הנעורים, מאתנו דרשתם – מאפה־חמאה, חלה צהובה עם זעפרן!
אותנו דחיתם אתם.
כך היא זועמת.
* * *
יוציא לאור משפטה מי שהוא עליון על כל הגויים ומלחמותיהם, מלחמות הדמים הסבוכות מדור דור.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.