פתח-תקוה – כשמה כן היא, יכולה להיות פתח לכמה תקוות. היא מניפה דגל של מאבק שתוצאותיו עשויות לחרוג הרבה מעבר למטרותיו הראשוניות. המאבק שפתח בו ראש העיר, דב תבורי, אינו רק לטובת חופש האזרח בעירו, שיוכל לבלות את השבת כרצונו. המאבק אינו רק לטובת ציבור, שחילוניים ודתיים יוכלו לחיות זה בצד זה בסובלנות ובלי כפיה והתנשאות של חלק אחד – על השני. אלה, כשלעצמן, מטרות ראויות למאבק ולמענן בלבד ראוי ראש העיר לברכת חזק ואמץ. אבל אין הן העיקר.
המאבק של פחח-תקווה הוא מאבק למען חידוש הסטטוס-קוו בין חילוניים לדתיים בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, שהיא הגשמתה של המהפכה הציונית שחלה בחיי העם היהודי השב לארצו. הסטטוס-קוו, הוא מעין “שביתת-נשק” בין המשתתפים במהפכה הציונית, כדי לאפשר לכולם יחד לפעול למען הגשמתה והצלחתה. סטטוס-קוו זה הוא הצד השני של המטבע, שצידה האחד מכונה “הברית ההיסטורית” בין תנועת העבודה, שהיתה נושאת הדגל העיקרית של המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, לבין הציונית הדתית.
הסטטוס-קוו עורער מהיסוד על-ידי “המהפך” של שלטון הליכוד. שותפים לו שרידי הציונות הדתית, שנטשו את בריתם ההיסטורית עם תנועת העבודה ועם המחנה הדתי, הלא-ציוני והאנטי-ציוני. הסטטוס-קוו עורער בעיקר על-ידי מנחם בגין, האיש שבשרשי הווייתו ואמונתו הוא יהודי דתי-אורתודוכסי, ברוח ישראל-סבא, על גלויותיו השונות, ולא ציוני-ישראלי ששלילת הגולה היא אחת מעיקרי אמונתו, על אף שקיימת חפיפה חלקית בין שתי ההוויות הללו, שנקודת המוקד של אחת מהן היא התנ"ך ושל השניה “השולחן ערוך”.
מנחם בגין האיש מסמל את המעבר אל שלטון “הכיפה השחורה” בחיי הציבור במדינה ישראל. “הכיפה השחורה” היא הסמל והדגל של ערעור הסטטוס-קוו, אבל לא רק סמלים ודגלים. די להזכיר את שבועתו של מנחם בגין להפסיק את טיסות “אל-על” בשבת, בכל מחיר, בלי להתחשב בעובדה שנסיון של עשרים שנה הוכיח שאי-אפשר לקיים חברת-תעופה לאומית רווחית, אם היא מושבתת יומיים בשבוע.
לא רק פרשת “אל-על”. לא רק חוק האנטומיה והפאתולוגיה. לא רק המאבק על חוק הארכיאולוגיה והשתלטות הקנאים החשוכים ביותר של המחנה הדתי כולו, שנהפך למחנה של “מחפשי עצמות ומחטטים בקברים”, כמו בפרשת “מלון גני חמת”, והנזק לפיתוח התיירות ולעתידה הכלכלי של טבריה. לא רק אלה גם אחרים. בקווי-היסוד של כל ממשלות הליכוד כלולים עשרות סעיפים בענייני דת, שכולם יחד הם ערעור הסטטוס-קוו, כפי שהיה קיים להלכה ולמעשה קודם לכן.
את הסטטוס-קוו, כלומר את “שביתת הנשק”, את “הקיום ביחד”, בין דתיים לחילוניים במדינת ישראל, יהיה צורך לחדש. ולנסח מחדש את תנאיו, ולהיאבק עליהם. לכונן את הברית בין תנועת העבודה לבין הציונות הדתית, כדי להמשיך את הגשמת המהפכה הציונית במדינה ישראל, לפי קווי פעולה ועיקרי אמונה משותפים – לא ברוח “אגודת ישראל” ולא ברוח “נצח הגולה לא ישקר”. לא תחת דגל “הכיפה השחורה” של מועצת גדולי התורה ושל הכהן הגדול שלה, מנחם בגין, או יורשיו וממשיכי דרכו.
את המאבק הזה על חידוש הברית ועל חידוש הסטטוס-קוו צריך להתחיל מיד. גם את המאבק על אורח חיים, על סובלנות הדדית ועל מיקוח נוקשה של “קח ותן”, שרק בסופו ייקבעו התנאים לסטטוס-קוו חדש. ראשי המפד"ל, כמו הציבור הדתי-מסורתי הרחב שעדיין לא נכנע כליל לשלטון “הכיפה השחורה” ולתכתיבי מועצת גדולי התורה ואגודת-ישראל, יזכו אולי להכרה עצמית מחודשת במאבק זה. יהיה עליהם לשאול את עצמם מה משותף ומה מפריד בינם לבין תנועת העבודה ובינם לבין דרכו וסגנונו של מנחם בגין בכל תחומי חיינו. לשאול ולהשיב.
עד כה הצליחו המפלגות הדתיות להוליך שולל את מפלגת העבודה בדברי חלקלקות, בפיתויים ובאיומים מרומזים על קרע סופי. לכן נעשו הסכמים שונים, שהמחנה הדתי היה הנהנה העיקרי מהם. וכך תרמה את חלקה גם מפלגת העבודה לתהליך ערעור הסטטוס-קוו בין ציונים דתיים לחילוניים.
1.3.84
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.