הנסיך פאהד הסעודי, המיועד לשמש כיורשו של המלך פייצל, הכריז על שיפור ניכר במדיניות האמריקנית כלפי הערבים ועל נכונות לשיפורים נוספים. מומחים ופקידי מינהל אמריקניים יטענו, בעיקר בשיחות “לא לייחוס”, כי כל שיפור בעמדה הסעודית החשוכה והקנאית לא רק כלפי ארה"ב, אלא כלפי אפשרויות מעשיות של הסדר מדיני עם ישראל. שיפור כזה כל גם בעמדת מדינות ערביות אחרות. והוא עדיין זעום בהשוואה לרצוי ולניתן להשגה ברבות הזמן.
בכך נעוצה, אולי, תמצית המדיניות האמריקנית הנוכחית והדילמה הגורלית הכרוכה בה – מי “ישפר” את מי, מי ישתנה יותר ממי כתוצאה מהברית האמריקנית-ערבית החדשה ההולכת ומתהדקת, האם ישנו האמריקנים את יחסם לסכסוך הישראלי-ערבי יותר משישנו הערבים את יחסם לישראל או להיפך? התשובה לכך תמונה בעתיד, אבל כבר כאת האמריקנים משתדלים להקים מערכת משוכללת ומשוקללת עד לפרטי-פרטיה של תמריצים ובלמים – כלפי הערבים וכלפי ישראל – שתהיה מאוזנת כהלכה ותגרום לתהליך בלתי פוסק של שנוי בעולם הערבי ובישראל לקראת יצירת מצב של שלום והסדר מדיני יציב.
קיומה של ישראל חזקה הוא חלק בלתי-נפרד מהמערכת הכוללת הזאת על-פי התכנון האמריקני. ישראל מילאה תפקיד גורלי מכריע בהטיית הכף לטובת האוריינטציה האמריקנית במצרים ובסעודיה ובעקבותיהן גם במדינות ערביות אחרות. ישראל מילאה תפקיד זה במלחמת יום-הכיפורים, כשהערבים אולצו לפנות אל האמריקנים להתערב לטובתם ולהצילם.
הטיית הכף הערבים לטובת האוריינטציה האמריקנית לא היתה מבצע חד-פעמי חולף, אלא תהליך ממושך למדי של שנוי פנימי בלתי-פוסק בעולם הערבי, בעיקר בשתי מדינות המפתח – מצרים וסעודיה. תהליך זה חייב להיות בלתי פוסק, תוך התגברות על מצבי קיפאון ומשבר והמשך תנופה רצופה. הוא חייב להיות ממושך למדי, כאשר טווח הזמן המשוער כפי שהוא נראה לעין כיום הוא כחמש שנים. זמן זה יכול להשתנות על-פי קצב ההתקדמות והשינויים הפנימיים במרכיבי המערכת.
הנצחון הצבאי של ישראל במלחמת יום-הכיפורים, כמו גם הצלחתו של המבצע המצרי לחציית התעלה ו“לפריצת קו בר-לב”, הם שאיפשרו את תהליך השנוי האמור ואת ההכרעה בצמרת השלטון המצרית והסעודית למען כינון ברית כלכלית, מדינית וצבאית עם ארה“ב. ההכרעה בסעודיה היתה כרוכה בשאלת השימוש ב”נשק הנפט" ובהבנה שאליה הגיעה צמרת המימשל הסעודית, כי הבעיה העיקרית שבפניה ניצבת סעודיה היא לנצל את הכנסות הנפט העצומות בצורה הטובה ביותר, מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית וצבאית. התשובה שניתנה לכך היא, כי ארה"ב יכולה לשמש מקום לניצול יעיל של הכנסות הנפט העצומות תוך הבטחת התמורה הטובה ביותר האפשרית. אין מומחים יותר מהאמריקנים “לעשיית כסף על-ידי כסף”.
מובן מאליו שהשאלה אינה מצטמצמת לעשיית רווחים בלבד. על פי הגרסה בוושינגטון המלך פייצל התנגד להפעלת “נשק הנפט” נגד האמריקנים והוא החליט לראשונה להשתמש בו לאחר שנוכח, בביקורו בקאהיר מספר חודשים לפני מלחמת יום-הכיפורים, כי הנשיא סאדאת גמר אומר בנפשו לפתוח במלחמה. המלך פייצל שידל אותו להימנע מכך משום שחשש מהתוצאות הצבאיות. לשם כך היה מוכן להפעיל לראשונה את “נשק הנפט” כפי שהוא עשה לפני מלחמת יום-הכיפורים, על מנת למנוע אותה.
הנסיבות השתנו מן הקצה אל הקצה לאחר שמלחמה לא נמנעה, והסתיימה בתוצאות לא קטסטרופליות מבחינה ערבית, אלא בנצחון ישראלי מאוזן, שהשאיר גם לערבים מרחב מחיה של הרגשת כבוד וסיפוק, ולאחר שארה"ב מילאה בסיום המלחמה את תפקיד המציל והמושיע מפני תבוסה ערבית קטסטרופלית, כשם שהיתה המסייעת והמחזקת של ישראל.
בנסיבות החדשות שנוצרו על-ידי מלחמת יום-הכיפורים יכול היה המלך פייצל לחזור בהדרגה אל מדיניות הנפט המסורתית שלו, שיתוף פעולה הדוק עם האמריקנים, וזאת לאחר שהשימוש המוגבל והמוצלח של “נשק הנפט” על-ידי הגבלת האספקה, כבר גרם לעליה עצומה בהכנסות הנפט הסעודיות. הסעודים מבינים, כי אסור לשחק בנשק הנפט יתר על המידה וכי אי-אפשר “לחנוק את כל העולם כל הזמן” בלי שהדבר יגרום לתגובה חמורה ביותר במוקדם או במאוחר. ואגב, זהו אחד התפקידים המיועדים לישראל חזקה במזרח התיכון על-ידי האמריקנים, להזהיר את מדינות הנפט הערביות מפני שימוש מופרז בנשק הנפט נגד המערב. דווקא בגלל משבר האנרגיה והתלות המערבית חסרת התקדים במדינות הנפט הערביות, נזקק המערב לישראל כ“כלב שמירה”, הקשור לשרשרת אמריקנית, אשר תאפשר לו לנעוץ את שיניו אם יתגרו בו אלה יתר על המידה.
הצורך האמריקני בקיומה של ישראל חזקה וגמישה במזרח התיכון נעוץ בסבך הסתירות הפנימיות, שבו נתונים ערב הסעודית והעולם הערבי כולו כאשר עליהם לעבור דרך ארוכה ורבת מוקשים בתהליך השנוי הפנימי. סעודיה, שהיא מדינת הנפט הערבית הגדולה והחשובה ביותר, היא מצד אחד פרו-אמריקנית ביותר ומהצד השני אנטי-ישראלית ביותר. תהליך השנוי שעליו מדובר צריך להיות תהליך של הידוק הברית האמריקנית-ערבית תוך השלמה עם קיומה של ישראל חזקה בתמיכתה ובסיועה של ארה"ב. סעודיה היא גם המדינה הערבית המוסלמית הקנאית והחשוכה ביותר מצד אחד, ומצד שני בצמרת המימשל שלה מצויה שיכבה משכילה, בוגרת אוניברסיטאות עילית אמריקניות, הדוגלת באוריינטציה אמריקנית.
כל מי שנפגש עם המלך פייצל חייב להאזין במשך חצי שעה לפחות לתשפוכת בלתי-מופרעת של ה“אני מאמין” שלו נגד "הקשר הקומוניסטי-ציוני-אימפריאליסטי ואף למשאלתו האחרונה, כי לפני שייאסף אל אבותיו הוא רוצה לעלות לרגל למקומות הקדושים בירושלים, מבלי שנוכחותם של יהודים, ובמיוחד של נערות ישראליות בחצאיות מיני, תשבית את טעם קיום מצוות העליה לרגל של הוד מלכותו הסעודי. סתירה פנימית חמורה ומדאיגה זו, בה שרויה ערב הסעודית, ממחישה את כיברת הדרך הארוכה שעדיין צריכה לעבור המדיניות האמריקנית לפני שתצליח לכונן מערכת מאוזנת של תמריצים ובלמים, פיתויים ואיומים גם יחד, שתוביל ליצירת מצב של שלום במזרח התיכון.
סיכויי הצלחתה של המדיניות האמריקנית נעוצים בכך שככל שיתקדם כינונה של מערכת כזאת, יהיה לערבים יותר מה להפסיד מחידוש המלחמה, ולהרוויח יותר ממניעת חידושה ומהתקדמות לקראת שלום. הצלחת מדיניות זאת תלויה ביצירת שרשרת ארוכה של מצבי “אי-לוחמה בפועל”, שכל אחד יהיה למשך תקופת זמן. כל מצב כזה, או כל שלב בדרך ההתקדמות הארוכה, צריך להבטיח את חיזוק יסודות הקבע של אי-לוחמה והחלשת גורמי האיבה. ההנחה הטמונה ביסוד המדיניות האמריקנית הזאת היא, שככל שתתחשל הברית הכלכלית והמדינית עם מדינות המפתח הערביות מצרים וסעודיה, כן יתגברו המעצורים לחידוש המלחמה ויגדל הסיכון להפסדים הכרוכים בכך.
הנחה זאת מבטיחה את כדאיות הסיכון הישראלי הכרוך במדיניות האמריקנית הנוכחית. ההגיון הפנימי שהיה טמון ביסוד ההצעה הישראלית המקורית להסכם חלקי עם מצרים לפתיחת התעלה, מיושם עתה על המערכת של הסכסוך הישראלי-ערבי בכללותו. הסכמי ההפרדה עם מצרים ועם סוריה הם פירותיה הראשוניים של מלחמת יום-הכיפורים. וכן תוצאה ארוכת טווח, שאיפשרה את ההסכמים הללו ואת מה שיבוא בעקבותיהם – כינונו של ציר וושינגטון-קהיר-ריאד, שמתאפשר כל עוד אחד המרכיבים שלו הוא ישראל חזקה.
10.6.74
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.