את הסיפור הזה ואת המוסר-השכל שלו חובה לשנן עתה באזני חברי הממשלה, ובמיוחד באזני צוות השרים שינהל את השיחות עם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר, שיגיע לארץ כאורח רשמי של ישראל. את המוסר-השכל הזה כדאי שישננו לעצמם גם מעצבי דעת הקהל באמצעי התקשורת וכל מי שרואה עצמו מעורב ומעוניין בדרמה המרתקת והמתוחכמת שמספק הרב-אמן הדיפלומטי לכל הצופים במהלכיו.

האמת החשובה ביותר, הנשמטת על פי רוב מהתודעה הישראלית הקולקטיבית ומתודעתו של כל ישראלי בנפרד, היא מצוקתו של הזולת. האימרה “אדם קרוב אצל עצמו” נכונה כל כך לגבי הישראלי עד שהוא מחמיץ אפילו את ההנאה, שלא לדבר על היתרון המעשי, שבידיעה המפורטת של נקודות-התורפה של הזולת; ועל אחת כמה וכמה של היריב. הישראלי המצוי מיטלטל בין הזלזול בכוחו של האויב ובין התעלמות מחולשותיו, בין רחמים עצמיים לבין “שוויץ” וביטול הזולת, וכל אלה נובעים מהעדר בטחון עצמי ואיזון שקול.

הלמות תופים המחרישה את צלילי הכינור

הדברים אמורים בראיה מפוכחת של המצוקה המצרית החמורה בטווח המידי ובעתיד, שאינה עומדת בניגוד לסיכויי ההתקדמות וההתעצמות בטווח רחוק יותר. הדברים אמורים במגבלות נשק הנפט בטווח המידי, תוך ראית הסכנות האיומות הכרוכות בצבירת הכנסות של העולם הערבי ובעוצמה האדירה שהוא עשוי לקנות בעזרת כספים אלה. הדברים אמורים באומדן נכון של מירווח התימרון הצר למדי של אשף הדיפלומטיה האישית הבא בשערינו ובאבחון שיטות פעולתו המעודנות והסמויות מן העין, שהמונח “לחץ”, שרגילים להשתמש בו לגביהן, הוא כהלמות תופים המחרישה את צלילי הכינור. משום מה סבור הישראלי המצוי שלחץ ישיר וגס הוא אמצעי יעיל ומסוכן יותר מפיתוי ושידול ומניפולציות עקיפות, ואולי לא מיותר לחזור ולומר שאין טעות גדולה מזו המתבטאת בריקוד העממי הישראלי “הורה לחץ”, שבו חלק מן הישראלים רוקעים ברגליהם “לחץ” “לחץ” ויתרם קוראים בגרון “אין לחץ, אין לחץ”, וקיסינג’ר מנצח על תזמורת פילהרמונית. האמת היא – שהדילמה הישראלית האמיתית נובעת מן הצורך להאזין לעצות ידידותיות ולשיקולי-דעת רציניים שאי-אפשר לפסול אותם על הסף כ“לחץ” – גם אם הם מלווים בתרגילי-עזר של “תן וקח” ושל שימוש משוכלל בגורם הזמן, כפי שיוסבר להלן – ומצד שני אין צורך לבלוע ולעכל אותם רק בגלל כוח ההגיון הטמון בהם לפי מיטב כושר השכנוע של קיסינג’ר. כללי ההתנהגות הישראלית המקובלים, רעשנות, הידחקות והידחפות, אינם מתאימים להילוך על חבל דק, הנדרש עתה מישראל.

מוח צלול וקר ועצבים חזקים

המזרח התיכון כיום משול ל“קרקס המוות” שמתבצעים בו להטוטים מסוכנים – מהליכה על חבל דק עד ריקוד חרבות. דימוי זה קולע יותר מהדימויים הנדושים של “תסביך מצדה” ו“תסביך שמשון” מפני שהוא מקיף לא רק את ישראל אלא גם את המשתתפים האחרים, המהלכים במציאות המזרח-תיכונית על אותו חבל דק. לישראל ולמדינות האחרות יש מירווח-תימרון צר ביותר אך בעל פוטנציאל מכריע בחשיבותו, ולקראת ביקורו ש קיסינג’ר יש לערוך מחדש מאזן של כוח מיקוח ושל מירווח תימרון של כל הצדדים. לשם כך דרושים מוח צלול וקר ועצבים חזקים, משום שאלה משחקים מסוכנים ואפשר להפסיד בהם וגם לזכות בהם.

נתחיל בישראל. לאן היא רוצה להגיע בהילוך על החבל הדק ומהן התהומות הנשקפות אליה משני הצדדים? ישראל רוצה להגיע להסדר מדיני עם מדינות ערב השכנות, שיהיה, בתוכנו ובחלק מהגדרותיו, הסכם של שלום, או סיום הלוחמה, או לפחות דחיית המלחמה לדור הבא, על מנת להמשיך בהגשמת הציונות – עליה, התיישבות, קידום כלכלי, מדעי וטכנולוגי. לשם כך הוקמה מדינת ישראל ולא כדי לעמוד במלחמת-תמיד מתישה נגד מדינות ערב. ישראל מוכנה לקבל על עצמה סיכונים רבים בהתקדמות לקראת הסדר מדיני וצבאי בתנאי שתהיה בו הבטחה לשלום בעתיד. היא מוכנה להתקדם לקראתו בדרכים שונות. דרך אחת היא הסכמים חלקיים, בשלבים, באמצעות תיווך אמריקני, דרך שניה יכולה להיות באמצעות הסכמים כוללים יותר תמורת ויתורים גדולים יותר בעזרת תיווך אמריקני או תיווך אמריקני-סובייטי במסגרת ועידת השלום בז’נווה.

ישראל שואפת באמת ובתמים להדדיות מצד הערבים, להבטחה לתמורה על ויתוריה. אם לא יציעו הערבים ויתורים ממשיים לישראל קשה לראות כיצד תנסה ממשלתה וכיצד תצליח לשכנע את דעת הקהל להסכים לנסיגה מסיני, שתחשוף את ישראל לסכנות צבאיות וכלכליות חמורות. האמת היא שלקראת בואו של קיסינג’ר מצפה ישראל לסימן מקהיר, אות של רצון טוב להתקדם לקראת שלום, גם אם אות זה לא יוגדר במונחים של תנאים ברורים וחד-משמעיים. כאשר נאמר בישראל כי על מצרים לבצע את המהלך הבא, אמירה זו אינה מהלך טקטי אלא גם משאת-נפש כנה, ותהיה זאת טעות חמורה מצד המצרים ומצד האמריקנים להתעלם ממנה.

ישראלים רבים חוששים מרוח הרפאים של “תכנית רוג’רס”, כלומר מהסכם כפוי על-ידי שתי מעצמות-העל או על-ידי ארצות הברית לבדה, שיכלול נסיגה ישראלית לגבולות הרביעי ביוני 1967 ולו גם בתיקונים זעירים. ישראל חוששת מנסיגה כפויה בשלבים בשעה שהערבים מתחזקים בעוצמה צבאית, בעוצמה כלכלית וכן בסחף הגובר לטובתם, בדעת הקהל העולמית ובעמדת ממשלות המערב ובכללן ארה"ב. הפיתוי הערבי לחסל את ישראל מתחזק ככל שישראל נסוגה ונחלשת.

לא תהיה תפארתה על דרך האיומים

בישראל גוברת ההרגשה שנסיגה טוטאלית לגבולות הרביעי ביוני 1967 בתנאים הקיימים – היא בגדר כניעה לאומית שכמוה כהתאבדות בשעה שנשק הנפט נשאר בידי הערבים במלוא עוצמתו, ונמשך מירוץ החימוש בין ברית-המועצות ומדינות המערב, מי ימלא יותר את מחסני הנשק הערביים. הנכונות הישראלית להתנגד לכפיית נסיגה טוטאלית בתנאים אלה גברה אף היא. המצרים והאמריקנים מתייחסים עתה ביתר רצינות לאפשרות שישראל תילחם, אם תרגיש שהיא נלחצת וגבה אל הקיר. הלך-רוח לאומי זה של התאוששות, התבצרות וכוננות מלחמתית אינו סוד למשקיפים זרים, והוא חלק בלתי-נפרד מכוח ההרתעה הישראלי המתחזק בחודשים האחרונים.

ישראל זוכה כיום ליתר אמון, מאחר ודובריה מסרבים להיבהל מהאיומים המצריים, על דחיית חידוש השיט בתעלת סואץ לפני שתבצע נסיגה נוספת בסיני, על אי-חידוש המנדט של כוח החרום של האו“ם אם לא תבצע נסיגה עד אפריל, כפי שקבע הנשיא סאדאת, ועל הליכה לוועידת ז’נווה אם לא תמלא ישראל את התכתיב המצרי המועבר אליה באמצעות קיסינג’ר. למצרים הובהר עוד קודם לכן כי ישראל אינה נרתעת מהליכה לז’נווה לפני שיושג איתה הסכם נוסף, ותוך זמן קצר יובהר לה, כי גם האיום של אי-חידוש המנדט של כוח החרום של האו”ם בחודש אפריל אינו מבהיל את ישראל, וכי היא לא תסכים לשלם מחיר מיוחד בעד הארכה נוספת של המנדט הזה. ישראל מבוצרת בסיני וברמת-הגולן וערוכה למלחמה, ותוכל להגן על עצמה גם בלי כוח החרום של האו"ם, גם אם ועידת ז’נווה תתכנס ותעלה על שרטון וגם אם סאדאת ידחה את חידוש השיט בתעלת סואץ.

על-פי הלך-הרוח בירושלים לקראת ביקורו של קיסינג’ר יוברר למצרים עד מהרה כי לא תהיה תפארתה על דרך האיומים בלבד וכי עליה להציע לישראל ויתור כזה או אחר שייחשב בעיניה כמתאים לגודל הוויתור הנדרש ממנה. ישראל תשקול היטב אם יש טעם בדחיית ההליכה לז’נווה לאחר נסיגה נוספת בסיני, כדי לבצע נסיגות ברמת-הגולן וביהודה ושומרון בתמיכת האמריקנים. כאשר יבקר קיסינג’ר בירושלים הוא יפגש עם צוות שרים שיציג לו שאלות רבות לגבי לוח-הזמנים האמריקני, לגבי היעדים הבאים במזרח התיכון ולגבי הצעדים הבאים.

ישראל יכולה להרשות לעצמה עמדת-מיקוח יציבה כזאת משום שהצליחה להתאושש ולהתבצר במהירות מפתיעה יחסית וגם משום שמצרים עדיין רחוקה מלהיחלץ מהבעיות שהיא לכודה בהן. הסיוע הכספי והצבאי המובטח לה ישא פירות, במקרה הטוב ביותר, תוך כמה שנים, גם אם תורגש הקלה מיידית בתחומים שונים. בטווח הקצר נמצאת מצרים בדילמה בין אוריינטציה אמריקנית ובין אוריינטציה סובייטית, בין חידוש השיט בתעלת סואץ והשלמת שיקום אזור התעלה לבין הגברת הכוננות המלחמתית באזור זה, בין עידוד השקעות-הון פרטיות זרות לבין צחצוח חרבות מלחמתי המרתיע משקיעים פרטיים זרים, בין היצמדות מלאה לסוריה ולחזית האחדות הערבית הכוללת לבין הצורך לצעוד צעד אחד קדימה, נפרד, לקראת הפסקת הלוחמה או דחייתה.

מצרים נמצאת בין שלום למלחמה, בין ארצות-הברית לברית-המועצות, בין סוריה ל“מצרים תחילה”. אפשר לגשר על ניגודים אלה, אך אין זה קל. המאמץ המוצלח ביותר דורש זמן ממושך למדי, והנשיא סאדאת ממחיש זאת מאז מלחמת יום-הכיפורים. הוא מתמרן בלי הרף, מתקדם לקראת יעדיו עקב בצד אגודל, מחפה על חולשתו ומסווה את נקודות-התורפה המסוכנות שלו במעטה של איומים שאין בהם ממש. ודאי שאין טעם לחזור על השגיאה האומללה שלפני מלחמת יום-הכיפורים ולזלזל באיומים המצריים – ומשום כך נערכת ישראל למלחמה במלוא הרצינות כאילו היא עלולה לפרוץ בכל יום ובכל שעה – דווקא משום כך ישראל לא תוותר על עמדות-המיקוח שלה בלי תמורה הולמת ובלי התקדמות הדדית לקראת מצב-גומלין חדש של התרחקות מחידוש הלוחמה והפחתה הדרגתית נוספת של מצב הלוחמה.

גם הסובייטים אינם מקילים על מצרים. במאמץ לטרפד את תיווכו הבלעדי של קיסינג’ר בין ישראל למצרים ובלחצם לחידוש מיידי של ועידת ז’נווה הם מעמיקים את הקרע, ואת המתח הפנימי, בין מצרים ובין סוריה. המצרים יודעים שהליכה לז’נווה לא תחיש את הנסיגה הישראלית ברמת-הגולן, בעיקר אם היא תהיה למורת-רוח האמריקנים, אבל היא תעכב את הנסיגה הישראלית הנוספת בסיני ותאט עוד יותר את ביצוע תכניות הפיתוח המצריות ואת הסיוע האמריקני לביצוען. ברית המועצות מחדדת את עמדתה האנטי-ישראלית בתמיכה בעמדות ערביות קיצוניות, ותוך כדי כך היא גורמת לשיפור כוח-המיקוח ומירווח-התימרון של ישראל. ברית-המועצות הביאה לכך שהאמריקנים והמצרים חוששים מוועידת ז’נווה יותר מאשר הישראלים ויש להם אינטרס לדחות את הוועידה ולהכשיל אותה כל עוד היא מתכנסת כמהלך סובייטי המכוון לטרפד את התקרבותם ההדדית. כך ישראל יכולה להסתייע בתמרונים הסובייטים גם כאשר הם מכוונים נגדה, וכפי שהניסיון הוכיח, כל הקצנה של העמדות הערביות– דוגמת מה שקרה בוועידת רבאט – מסייעת לישראל, לפחות בטווח המיידי. כשם שוועידת רבאט הוציאה את ירדן ממעגל המיקוח עם ישראל והשאירה בידי ישראל את יהודה ושומרון להמשך ההתנחלות וביצור גבולות הבטחון החדשים העתידים בגזרה זו, כך עשויה ועידת ז’נווה להגביל את חופש הפעולה המצרי ולאפשר לישראל להמשיך בהתנחלות ובביצור גבולות הבטחון העתידים גם בגיזרה המצרית.

על היחסים המוזרים בין ברית-המועצות ובין ישראל אפשר לומר בלשון התלמוד: זה נהנה וזה לא חסר. על אחת כמה וכמה כאשר תתכנס ועידת ז’נווה, ולסובייטים יהיה עניין לא לגרום לפיצוצה מיד אלא להנציח את מעמדם כמתווכים שווי-ערך לאמריקנים, אלא אם כן החליטו הסובייטים לגרום למלחמה חדשה במזרח התיכון במתכוון. אם זאת מדיניותם – דבר שיש להטיל בו ספק רב – אין הם זקוקים לז’נווה דווקא. מלחמה חדשה אפשר להצית ללא בעיות מיוחדות בגבול הסורי-ישראלי.

שיקולים אלה ידועים היטב לקיסינג’ר, ולכן סביר להניח שהוא יבוא למזרח התיכון לא כדי לאיים וללחוץ, כפי שמציעים לא ישראלים רבים, אלא כדי להביא הצעות חיוביות ומועילות בנוסח האמריקני המקובל של “תן וקח” (אופייני שבעברית נהוג לומר “קח ותן” בשעה שבאנגלית אומרים “תן וקח”). הוא כבר החל לתת לישראל, למצרים ואפילו לסוריה סוגים שונים של סיוע אמריקני ושל הבטחות לעתיד לבוא. הוא יציע לישראל לתת “משהו” למצרים ולמצרים לתת “משהו” לישראל, כדי שכולם יוכלו לתת ולקחת, וישתדל לדחות ככל האפשר את כניסת סוריה לתהליך זה. בשיחותיו עם המצרים והסורים לא יתחייב מראש אלא על המינימום ההכרחי ולא יפעל בקוצר הנשימה נטול-הרסן האופייני למרבה הצער לישראלים רבים המציעים לו בכל אמצעי התקשורת שיבטיח למצרים הכל. מיד. היא יתנה את כל ההבטחות החלקיות בקשרי-גומלין עקיפים באמצעות לוחות זמנים “מקבילים” ורצף של מהלכים שיתבצעו בזה אחר זה או בו-זמנית.

לדחוף לפני שיהיה מאוחר

ההסכם הבא עם מצרים עשוי להיות מורכב מכמה שלבים המורכבים מביצוע ומהמתנות בין השלבים, שכל אחד מהם מורכב מ“תן וקח” דו-צדדי או תלת צדדי (היינו ישראלי-אמריקני-מצרי). משכי-הזמן בין השלבים ישמשו נושא למיקוח והזמן שידרש לתהליך המיקוח ייכלל בחשבון הזמן שיחלוף מתחילה ועד השלמת ההסכם הבא אחריו. אם רוצים שההסכם יבוצע במלואו תוך שלוש ארבע שנים או תוך חמש שבע שנים, למשל, אפשר לחלק את הזמן בין משא-ומתן בשלבים, ובין ביצוע ההסכם בשלבים אשר ייחתם למועד קצר יותר. בין ביקור לביקור ידון קיסינג’ר על הביקור שיבוא אחריו ועל צורת המשא-ומתן של ההסכם הבא. אל נא נשכח כי נקבעים לוחות זמנים של משלוחי סיוע צבאי וכלכלי, אשר תאריכיהם תואמים כאילו את לוחות-הזמנים המתוכננים של המהלכים הדיפלומטיים הבאים. אפשר לכנות בשם לחץ את התהליך הקיסינג’רי הזה, של תיווך ומשא-ומתן, אלא שזה יהיה ויכוח סמאנטי בלבד משום שאז יהיה צורך למצוא מונח אחר המציין פעולה חד-צדדית שיש בה אילוץ לפעול לפי תכתיב, בלי להבטיח תמורה, בלי להקפיד על “תן וקח” לכל הנוגעים בדבר ובלי ליצור מאזן-כוחות חדש במקום הקודם. שהרי יש לזכור: הסכמי הפרדה לא עירערו את מאזן-הכוחות בין ישראל ובין מצרים וסוריה. הם החליפו מאזן-כוחות אחד במאזן-כוחות אחר, שהיה נוח ומועיל יותר לכל הצדדים. זה יכול לקרות גם הפעם, אם כי אין כל ודאות שאמנם כך יקרה.

אם יחליטו הסובייטים לטרפד את התהליך הזה ולגרום למלחמה חדשה בין ישראל לערבים, ייתכן שהם יצליחו. אם הסורים יעדיפו לשמש כלי-שרת בידי הסובייטים ייתכן שהם יכשילו את המצרים וממילא גם את האמריקנים. אם הנשיא סאדאת ישתטה לפתע, וינסה להשיג מישראל יותר ממה שהוא מוכן לתת לה בתמורה, ייתכן שלא יהיה מנוס ממלחמה שגם המצרים וגם הישראלים אינם מעוניינים בה. אם ישראל תיתקף בבהלה ותוותר יותר המינימום ההכרחי בלי לקבל תמורה הולמת, היא עלולה להגביר את הציפיות המצריות, הסוריות והסובייטיות כלפיה ולהכניס את עצמה שוב למבוי סתום, וגם זאת דרך להכשלת הדיפלומטיה האמריקנית. אולי גם קיסינג’ר עלול היהפך לפתע לישראלי קצר-רוח ומרוט-עצבים, דוחף ונדחף, לוחץ ונלחץ, מרחם על עצמו ודורס את זולתו. במקרה כזה יצטרף גם הוא למעגל הרוקדים “הורה לחץ”, ואז תפרוץ מהר מאוד עוד מלחמה במזרח התיכון, משום שכולם יפעלו בניגוד לציפיות הסבירות והמועילות יותר לעצמם ולזולתם, כולם יחששו מפני הרע ביותר ויחליטו להקדים תרופה למכה, לדחוף ולהידחף לפני שיהיה מאוחר מדי. חזות חשה זאת איננה בלתי-נמנעת, ומשום כך אני מוכן להמר שהיא לא תקרה. על כל פנים לא הפעם.

7.2.75