מתקבל מאד על הדעת שמעשה הרצח של המחבלים במלון “סבוי” בתל-אביב לא יהיה האחרון וכי צפויים נסיונות נוספים מסוגו. קשה לא לראות את הקשר בין המעשה לבין מועד בואו של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר למצרים בתחילת מסע התיווך שלו בינה לבין ישראל. אש“ף מתייצב עתה בלוי נגד התיווך האמריקני ורוצה לפעול להכשלתו. התפקיד שמילאה מצרים במעשה הרצח האחרון ותגובתה עליו עדיין טעונים הבהרה. ייתכן מאד שהיא מילאה תפקיד כפול – כגורם תומך ומסייע לאש”ף, כאחד האמצעים להגברת הלחץ והאיום על קיסינג’ר ועל ישראל, וכקרבן אפשרי של איומי טרור ורצח מצד אש“ף, אם ינסה הנשיא סאדאת לנטוש את החזית הערבית המשותפת נגד ישראל ויאות לחתום אתה על הסכם נוסף. קודמו של סאדאת, הנשיא נאצר, הזהיר כי סכנת מוות אורבת לכל מנהיג ערבי אשר יחתום על הסכם-שלום עם ישראל. היה זה, כזכור, בעת נסיון התיווך של האמריקני אנדרסון, שעליו רמז מפעם לפעם ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון. מעשה הטרור והרצח של אש”ף יכולים לשמש אמצעי בידי סאדאת ולהיות מכוונים נגדו בעת ובעונה אחת והשפעתם המעשית על סיכויי הצלחתו של קיסינג’ר במסעו הנוכחי רחוקה מלהיות ברורה. בינתיים נזקקת מצרים לאמצעי איום ולחץ כדי לשפר את עמדת המיקוח שלה כלפי ישראל ואף כלפי קיסינג’ר. משום שבניגוד לשמועות שהפיצה קהיר בימים האחרונים הרי ההסכם הבא בין ישראל למצרים עדיין רחוק והפער בין עמדות שתי המדינות עודנו גדול מאד. על-פי ההדלפות מקהיר נראה שהמצרים רוצים לקבל מישראל מה שהיא מוכנה לתת בהסכם ארוך-טווח ולתת בתמורתו מה שישראל מוכנה לקבל במסגרת הסכם קצר-טווח.

תמורת נסיגה מוגבלת של 30 ו- 50 קילומטר בלי המעברים ובלי אבו-רודס היתה ישראל מוכנה להסתפק בתמורה מדינית מוגבלת לטווח של שנים מצומצם יותר. בעד נסיגה גדולה יותר דורשת ישראל התחייבות מצרית של אי-לוחמה לעשר שנים לכל הפחות. עתה נמסר מקהיר כי המצרים מוכנים להתחייב להימנעות מחידוש הלחימה למשך שנתיים בלבד ובתמורה הם רוצים נסיגה ישראלית עמוקה. במקום התחייבות ישירה וגלויה של מצרים כלפי ישראל מציעים המצרים התחייבות מצידם כלפי ארה"ב ורק בעקיפין כלפי ישראל. במקום התחייבות בעלת אופי מדיני מציעים המצרים הסכם-הפרדה נוסף בעל אופי צבאי בעיקר.

בגלל פער זה בין עמדות שני הצדדים נזקקים המצרים להיערכות צבאית מתוגברת שיש בה משום יצירת איום צבאי נגד ישראל לקראת תחילת תיווכו של קיסינג’ר. נראה כי המצרים מתכוננים לאפשרות של הליכה “על הסף” של תהום המלחמה.

ישראל מצידה החליטה על “פרופיל נמוך” של תגובות הצהרתיות לגבי האיום המלחמתי הכרוך בהיערכות הצבאית המצרית. אבל לא מן הנמנע כי יהיה צורך להגדרה ישראלית מחודשת ל“קאזוס באלי” שלה, כפי שהיה נהוג בשנים עברו. בתקופתו של דוד בן-גוריון נזקקה ישראל, כזכור, להגדרות ברורות למדי של מצבים איתם לא תוכל להשלים ושאם הם יווצרו על-ידי הערבים תהיה נאלצת להפעיל את זכות ההגנה העצמית. הגדרת ה“קאזוס באלי” של ישראל כללה, את חידוש ההסגר הימי במיצרי טיראן וסנפיר, את הטית מקורות הירדן, או בתקופה אחרת – כניסת צבא עירקי לירדן ועוד.

הגדרה מחודשת של ה“קאזוס באלי” עכשיו יכולה לפטור את ישראל מהצורך להשיב על השאלה הכוללנית – האם היא תהיה הראשונה לפתוח באש ומה תהיה התגובה האמריקנית במקרה כזה. סנטור פרסי, למשל, הציג את השאלה הזאת ואף נתן תגובה אמריקנית שלילית ביותר על כל מקרה של פתיחה באש מצד ישראל. התשובה הנכונה והמועילה יותר מבחינת ישראל צריכה להיות – הגדר הצעדים הערביים שישראל תיאלץ לראות בהם מעשה תוקפנות נגדה המחייב תגובה. הגדרה זאת מאפשרת להסביר מראש את עמדתה, ובכך גם ליצור מימד נוסף של הרתעה ושל סיכול האיום המצרי של מדיניות “על סף”, תוך כדי מאמצי התיווך של קיסינג’ר. הגדרת ה“קאזוס באלי” של ישראל צריכה להיות אחד מנושאי המשא-ומתן על ההסכם הבא עם מצרים ואף להיות חלק בלתי-נפרד מההסכם כשיושג ובכך גם לשמש ערובה לקיומו. הכרה אמריקנית פומבית ב“קאזוס באלי” של ישראל היא גם ערובה לקיום הסכם ישראלי-מצרי ובבחינת הרתעה נוספת נגד נסיון מצרי להפר את ההסכם בצורה שתיחשב כהתגרות מלחמתית המצדיקה הגנה עצמית. אלא שבכך לא יוכל המשא-ומתן להצטמצם. המצרים יאלצו לתת לישראל תמורה גדולה יותר משהציעו עד כה תמורת נסיגה ישראלית עמוקה. הסיכוי לכך נעוץ בשיתוף האינטרסים בין ארה“ב לבין הנשיא סאדאת, המבוסס על יצירת תנאים שיאפשרו הינתקות מירבית בין מצרים לבין ברה”מ. הנשיא סאדאת אינו מעוניין ככל הנראה להיות תלוי באספקה צבאית סובייטית, משום שהיא מבטיחה את הזיקה בין הצבא המצרי לבין הספקים הסובייטים ואף את המתח המלחמתי באזור ואת ליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי. כל אלה מכבידים על מדיניות ההתקרבות המצרית-אמריקנית שעליה נשען הנשיא סאדאת ואף יוצרים איום של חתרנות פנים-מצרית ובין-ערבית נגד משטרו של סאדאת. הדרך היחידה להינתקות מצרית מהטבור הצבאי הסובייטי היא דרך ההסכם ארוך-הטווח עם ישראל. הסכם לשנתיים בלבד הוא בגדר דחיית המלחמה לשנתיים בלבד, כלומר: הוא מנציח את התלות הצבאית בברית-המועצות. ואילו הסכם לעשר שנים לפחות הוא הסכם שיוצר מרחב-זמן מספיק להינתקות מהטבור הסובייטי ולהיצמדות לזה האמריקני. וזאת – בתנאי שנוצרים תנאי בטחון הדרושים מנקודת ראותו של הנשיא סאדאת, היינו, נסיגה ישראלית עמוקה, פירוז ופיקוח או"ם קבועים לכל אורך תקופת ההסכם, וסיוע אמריקני כלכלי וצבאי כשיופסק הסיוע הצבאי הסובייטי.

ישראל מצידה יכולה להסביר לדעת הקהל האמריקנית ולנבחריה – לא רק לממשל האמריקני – את הצורך והתועלת שבהסכם ישראלי-מצרי ארוך טווח. הסכם כזה ישרת אינטרס אמריקני מובהק, שם שישרת אינטרס ישראלי במניעת מלחמה ובקידום השלום, שהוא גם אינטרס אמריקני ומצרי, לא פחות משהוא אינטרס ישראלי.

הסיכוי להשגת הסכם ישראלי-מצרי תלוי ביכולת הנשיא סאדאת להכריז עליו בגלוי ולהסביר לעם המצרי את הצורך ואת התועלת בהשגתו ובקיומו. עתה הוא רגע המיבחן המכריע לנשיא סאדאת – האם הוא רוצה בחידוש המלחמה תוך שנתיים, או האם הוא רוצה בתקופת-מעבר ממושכת בת עשר שנים לפחות ממלחמה לשלום, מסיוע סובייטי לסיוע אמריקני, ממירוץ חימוש לפיתוח כלכלי מואץ. הבחירה בין שתי אפשרויות מנוגדות אלה צריכה להיעשות בגלוי ובפה מלא בעברית ובערבית, בירושלים ובקאהיר. המבחן יהיה קשה וטבעי שהנשיא סאדאת ינסה להתחמק ממנו, אך יש לקוות כי גם ישראל וגם ארה"ב, ובסופו של דבר גם סאדאת עצמו – יבינו כי הגיע רגע האמת וכי הבחירה צריכה להיעשות עתה.

7.3.75