הסכנה העיקרית האורבת לישראל היא שתצא קרחת מכאן ומכאן – שלום ובטחון לא נשיג ואת ההזדמנות ההיסטורית להתיישב ברחבי ארץ ישראל נחמיץ. מי שרוצה לקונן על “שבע השנים האבודות” שבין שתי מלחמות, יכול לקונן מצד אחד על החמצת ההזדמנות לשלום, אשר ספק אם היה בהן ממש, ומצד שני על החמצת ההזדמנות לשינוי מפת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהיו בהישג ידינו. אפילו מטרה התיישבותית כ“עיבוי ירושלים”, שהיתה חזונו של דוד בן-גוריון לאחר מלחמת ששת הימים, נאלצה להמתין לשר השיכון אברהם עופר, השואף להגשים אותה באיחור משווע ובעידן של דילדול משאבים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
תזכורת מחודשת לסכנה כפולה זו האורבת לישראל ניתנת לנו יום יום בזירת האו“ם על-ידי “הריטואל הפלשתינאי” של “הוקעת הציונות הגזענית”. תזכורת נוספת ניתנה על-ידי “הפארסה המקסיקנית” אשר יש בה כדי ללמד על אופיו ועל מנהגיו של העולם בו אנו חיים – על העמדת פנים נלעגת של צביעות וכניסה לעריצות גם יחד. (אין טעם לקונן על מנהגיו של עולם זה, שגיבוריו הטובים והרעים הם יאסר ערפאת מצד אחד והנשיא המקסיקני מצד שני ואשר שר החוץ יגאל אלון ונציגנו באו"ם חיים הרצוג עדיין מחפשים אליו מסילות). די לנו בהגדרתו של השגריר האמריקאי באו”ם פטריק מויניהאן על עצרת האו"ם, שתירשם לדראון עולם.
השאלה איננה רק שאלה של גינוי והוקעה ומדובר לא רק בעצרת האו“ם. רק מעטים יחלקו על כך, שהעולם בו אנו חיים הוא עולם שבו שוררת עריצות וכניעה לה – עריצות קומוניסטית, עריצות נפט, עריצות “העולם השלישי” ושל הנוהים אחריה והנכנעים לה. עולם זה דורש עתה מישראל לסגת מיהודה, שומרון ורצועת עזה ולהסכים לכינון מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף. מי שמסכים להקמת מדינת אש“ף או מי שסבור שלא יהיה מנוס מכך חייב להסכים לשאת ולתת עם נציגי אש”ף. אך מי שרואה במדינת אש“ף מדינה-מפלצת, שיש להילחם נגדה במלוא הכוח, חייב לעמוד בתוקף נגד כל מגע עם נציגי אש”ף בכל ניסיון דיפלומטי שהוא.
יש לזכור כי ויתור על ההתיישבות אין בו משום מענה לאתגר הממשי שבפניו ניצבת ישראל. ויתור זה לא יספק את מדינות ערב, לא את מדינות הגוש הקומוניסטי, לא את מדינות העולם השלישי ואף לא את המדינות והמעצמות המחפשות פשרה עם אש“ף. ויתור על ההתיישבות לא ייחשב על-ידי שום גורם בין-לאומי כתרומה ישראלית מספקת לשלום, לא ייחשב כהיענות לדרישות הפלשתינאים או כסיפוק מתאים לזכויותיהם הלאומיות, ולאינטרסים הלגיטימיים שלהם. הקרע בין ישראל לבין הרוב המכריע של המדינות החברות באו”ם נובע מאי-הסכמת ישראל לסגת מכל “השטחים הכבושים”, מאי-השלמתה עם הקמת מדינת אש“ף בעתיד ומאי-נכונותה לסייע להקמתה של זו בהווה על-ידי ישיבה ליד שולחן אחד עם נציגי אש”ף, וחיפוש נוסחה שתוכל להיחשב כהכרה מספקת מצד אש“ף בעובדת קיום ישראל ובהחלטות מועצת הבטחון 242 ו-338. עד כה לא נמצאה נוסחה שאש”ף יהיה מוכן לקבל אותה. לכן אין הקרע הבין-לאומי עם ישראל הופך ללחץ ממשי עליה. אבל אם תימצא נוסחה שאש"ף יסכים – יגבר הלחץ על ישראל מצב הרוב הבין-לאומי האנטי-ישראלי.
על הפרק תעמוד השאלה אם ישראל תיכנע לתכתיב בין-לאומי של הקמת מדינת אש"ף בגבולות 4 ביוני – או אם תגלה נכונות לא רק להילחם על נפשה. נכונות זו תהיה חייבת לכלול לא רק נכונות מלחמתית וצבאית, אלא גם כלכלית ונפשית לעמוד על רגליה.
רק אם תוכח לעין כל נכונות ישראל להילחם ולעמוד במלוא כוחה נגד הקמת מדינת אש“ף יש סיכוי שיחלש ויעלם במשך הזמן הלחץ הבין-לאומי. מדובר באפשרות של מצור בין-לאומי ממושך שעשוי להימשך כל עוד תימשך תלות המערב בנפט הערבי; כל עוד תמשיך אירופה המערבית להיות מפורדת וחלשה; כל עוד לא יהווה האיום הסיני על ברית-המועצות משקל שכנגד לכוחה הצבאי והגרעיני המכריע של ברה”מ; כל עוד תמשיך ארה"ב ללקק את פצעי וייטנאם ווטרגייט ולהימצא בנסיגה והסתגרות בתוך עצמה.
כל הגורמים הללו תורמים לחולשת המערכת הבין-לאומית ולחשיפתה ללחצים ערביים יעילים. חולשת המערכת הבין-לאומית אינה תלויה בישראל ובמדיניותה. גורמים אלה קיימים אם תנהל ישראל מדיניות של התיישבות או לא. כל עוד תאפשר המערכת הבין-לאומית לחץ ערבי לחיסול ישראל הוא ימשך. וכל ויתור ישראלי וגילוי של חולשה מצד ישראל יגבירו אותו. אין הכרח שהחולשה הבין-לאומית הנוכחית תימשך בלי סוף. יתכן שכבר בשנות השמונים יתגלו סימנים של שיפור שילכו ויתחזקו בשנות התשעים, לקראת שנת 2000. תלות המערב בנפט הערבי תיעלם או תיקטן מאוד. השוק האירופי המשותף יהפך לענק כלכלי, מדיני וצבאי מאוחד ובעל כושר הכרעה ופעולה יותר מכפי שהוא עכשיו. סין תגיע למאזן הרתעה גרעיני עם ברית-המועצות וממילא תוכל ארה“ב לשמש לשון מאזניים בין-גושית ואף יפאן תוכל לגלות כוח עמידה נגד הסחטנות הערבית, אם תרצה בכך. חלק גדול מהמדינות הקיקיוניות של העולם השלישי המהוות עתה את הרוב באו”ם יתפוררו ויתמזגו מחדש בצורות שונות ומכל מקום, השפעתן הנוכחית תיעלם. גם ישראל עצמה תוכל להוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל המדעי והטכנולוגי הגלום בה ולהגיע למאזן אימה צבאי מדעי וטכנולוגי עם העולם הערבי כולו. מדינות הנפט הערביות טרם עלו בשנתיים האחרונות על דרך חד-סיטרית של פיתוח ויצירת עוצמה, אלא להיפך, ניתן להבחין בעליה על דרך של בזבוז, שחיקה ואי-ניצול הכנסות הנפט בצורה מועילה.
כל האפשרויות אללו אינן ודאיות, אבל אין גם ודאות שלא יקרו. לישראל אין מנוס אלא להמתין עד שנת 2000 – עד לשחרור העולם מהסחטנות הערבית-סובייטית הנוכחית.
על ישראל התחפר ולהתבצר בכל רחבי הארץ ולהיות מוכנה למלחמת-הכרעה, אם תיכפה עליה קודם לכן. אין לה מנוס מעמידה ממושכת בתנאים של מצור בין-לאומי, לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה כלכלית ונפשית. דווקא בגלל תנאי המצור וההתחפרות בהם היא שרוייה עתה, ניתנת לישראל, זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה, ההזדמנות להבראה כלכלית, להורדת השומן, לחיזוק השרירים, להפשלת השרוולים ולכינון משטר חיים של עבודה, ייצור ויצוא ושל התיישבות בתנאים חלוציים ברחבי ארץ-ישראל.
19.12.75
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.