אחד הדברים המוזרים ביותר שקרו במלחמה האחרונה בדרום לבנון (“מבצע ליטני”) הוא ששר הביטחון עזר וייצמן כינה אותה “מלחמה משונה”. לאמיתו של דבר, מבצע זה – בשלב השלישי והמכריע שלו – נחשב לאחד המבצעים “הנורמלים” ביותר של צה"ל.

המבצע התנהל מתחילתו ועד סופו לפי דגם כמעט אחיד – דגם תלת-שלבי, כפי שיוסבר להלן – שניתן להגדירו כ“דגם הקלאסי” של מלחמות ישראל הגדולות והקטנות מאז מלחמת השחרור.

קווי ההיכר של דגם זה הם קודם כל שילוב של אמצעים צבאיים ומדיניים והיותו דגם של “מלחמה מוגבלת” המסתיימת בהסדר חלקי וזמני. זו מלחמה שאינה יכולה להגיע להכרעה אסטרטגית משום שהתערבות המעצמות מונעת יצירת תכתיב צבאי-מדיני של ישראל כלפי המדינות הערביות השכנות, או אחת מהן. התערבות המעצמות מפסיקה את המלחמה לפני שהיא מגיעה למצב של הכרעה. דגם קבוע זה של התערבות המעצמות הגדולות למניעת הכרעה אסטרטגית לטובת ישראל – קובע כי מלחמות ישראל הן בהכרח מלחמות מוגבלות המסתיימות בהסדרים חלקיים וזמניים. בכל הסדר כזה טמון באורח בלתי נמנע כמעט הזרע של המלחמה המוגבלת הבאה. משום כך יטיבו קציני המילואים חברי “שלום עכשיו” לעשות, אם יפנו את מכתבם ואת הפגנותיהם כלפי המעצמות הגדולות (וארצות הברית בראשן), הפועלות במזרח התיכון על-פי “אסטרטגיה של מניעת הכרעה” הגורמת מניעת יציבות ויצירת אילוץ קבע לסידרת מלחמות קטנות והסדרים חלקיים וזמניים כדוגמת מלחמת לבנון, המתנהלת מספר שנים, שהמלחמה בדרום לבנון (“מבצע ליטני”) היא אחת מהסתעפויותיה. מצב זה יוכל להסתיים רק כאשר יתמלא מחדש החלל הריק הבין-מעצמתי ויוחזר על כנו שיווי המשקל האזורי במזרח התיכון. כלומר – רק כאשר המעצמות הגדולות יחזרו לקיים נוכחות קבע, מדינית וצבאית, במזרח התיכון ויחלקו ביניהן אזורי ההשפעה. רק במסגרת כוללת זאת (מעין הסכם “יאלטה” מזרח תיכוני, אולי, גם בהשתתפות צרפת ובריטניה) תהיה תועלת בערובת בטחון אמריקנית לישראל, או ליתר דיוק בערובה אמריקנית-סובייטית. ישראל זקוקה גם לערובת בטחון סובייטית, שתוכל להנתן רק במסגרת הסכם בין-מעצמתי כולל לאי-התקפה ולמניעת חתרנות ומעשי טרור וחבלה, משום שמצד ברית-המועצות ולא מצד ארצות-הברית אורבת הסכנה הנוכחית לבטחון ישראל ולשיווי המשקל המזרח תיכוני.

הסכם כזה הוא הרע במיעוטו הן מבחינת המעצמות – הבטחת שלום העולם ומניעת שימוש לרעה בכוח הנפט הערבי – והן מבחינת בטחון ישראל. והשגתו צריכה להיות המטרה האסטרטגית העיקרית של ישראל. לכך צריכה להיות מכוונת מדיניות-החוץ הישראלית – השגת הסכמים ובריתות שיאפשרו לישראל לשמש קאטאליזטור חיובי – בשילוב של אמצעים – צבאיים ומדיניים – לכינון הסכם בין-מעצמתי במזרח התיכון.

יסוד ראשון למבנה השלום הבין-מעצמתי והאיזורי בעתיד הונח במלחמת יום הכיפורים ובכינון ועידת השלום בז’נווה על סמך החלטת מועצת הבטחון 338, שנתקבלה על-פי הסכם קיסינג’ר-ברז’נייב במוסקבה, אך הזדמנות זו לא נוצלה במלואה. “מבצע ליטאני” יכול להניח יסוד נוסף למבנה זה, אולי בעזרת מעורבו אירופית מחודשת, במסגרת כוח או“ם, שצרפת תהיה ראש החץ שלה, אבל בעיקר תלוי הדבר בארה”ב ובברית המועצות ואף במידת התקיפות שישראל תגלה במהלך המשא ומתן על תנאי הפינוי מדרום לבנון וההסדר שיכון בעקבותיו.

לשר הבטחון עזר וייצמן – ולאחרים בממשלה, בכנסת ובעיתונות – לא היה כל יסוד להיות מופתעים משני השלבים הראשונים של ”מבצע ליטאני" – לפני התערבות ארה“ב והאו”ם ולאחריה – ומהחשיבות המכרעת של השלב השלישי שלו.

גם בעבר התנהלו מבצעי צה"ל על-פי דגם של שלושה שלבים, שהוא כאמור “הדגם הקלאסי” של רוב מלחמות ישראל.

הלחימה עצמה התנהלה כמעט תמיד – בשני שלבים. האחד – עד לתחילה התערבות המעצמות והשני – לאחר ההתערבות והדרישה לכינוס מועצת הביטחון, להפסקת אש ולנסיגה מיידית, ועד לסיום סופי של הלחימה. כך היה בסיום מלחמת ששת הימים, כשנכבשה רמת הגולן בחלקה הגדול לאחר תחילת התערבות המעצמות. כך היה בסיום מלחמת יום-הכיפורים, כשהכיתור של הצבא המצרי עד הקילומטר ה-101 ועד עדבייה (בחוף ים סוף) הושג רק לאחר הפסקת האש הראשונה. המקבילה הערבית לשלב השני של הלחימה היא “מלחמת התשה ארטילרית” או המשך הסתננויות מחבלים לאחר הפסקת האש, עד לסיום המיקוח על תנאי ההסדר ששם קץ לכל פעולות הלחימה. גם מלחמת ששת הימים אינה יוצאת מכלל זה, בהבדל אחד – ששלב הפינוי והמיקוח נמשך עד היום ואין מנוס ממנו. כך קרה גם ב“מבצע ליטאני”.

הפנייה האמריקנית למועצת הביטחון היא שהניעה את ישראל לעבור מהשלב הראשון של כיבוש “רצועת בטחון צרה” סמוך לגבול ישראל לשלב השני של כיבוש דרום לבנון כדי להבטיח שכוח או“ם יוצב על הליטאני ולא על גבול ישראל וכדי להעניק לישראל קלפי מיקוח בשלב השלישי – שלב הפינוי וההסדר. במקביל לכך נמשך ירי קטישות עיראקי-אש”פי. לא היו אלה תאונות מקריות ולא היה בהן כדי להפתיע. כך היה כמעט תמיד לאחר השלב המבצעי הראשון – גם בעבר. השלב המבצעי הראשון הוא שלב ההסתערות וההתקדמות עד לסף הכרעה אסטרטגית לטובת ישראל, ומיד לאחריו שלב ההתערבות המעצמתית והבלימה עד להיעצרות סופית, ובשלב זה נערכת ישראל לקראת השלב השלישי והמכריע – שלב הפינוי, תוך משא ומתן על תנאי ההסדר המדיני-צבאי שלאחר מכן. יש לקוות, שהמטכ"ל על אגפי התכנון והמבצעים שלו מתורגלים לתכנן את מהלכי הקרב על-פי הדגם התלת-שלבי של מלחמות ישראל. ויש לקוות, שממשלת ישראל משכילה לכלכל את צעדיה על-פי דגם זה.

וצריך הדבר להיאמר במפורש: אם תוחמץ ההזדמנות הנוכחית להתקדמות לקראת כינון מבנה שלום במזרח התיכון, לא יהיה מנוס מ“מלחמה מוגבלת” נוספת בסדרת המלחמות המוגבלות במזרח התיכון. דבר זה תלוי במידה רבה בתוצאות המדיניות של “מבצע ליטאני”, הנמצא בשלבו המכריע. ישראל צריכה לשאול את עצמה ואת ארצות הברית לאיזה הסדר מקומי ואזורי יש לחתור.

ארצות הברית צריכה לתת תשובה עד מתי תפעל על-פי אסטרטגיה של מניעת הכרעה במלחמות ישראל-ערב, עד מתי תמשיך במדיניותה המתסכלת, לפיה היא מסייעת לישראל לעשות לקיומה ולבטחונה אך מונעת ממנה לקצור את הפירות המדיניים של נצחונותיה הצבאיים, העולים לה בדם רב. מכל מקום: כל עוד תמשיך ארצות הברית במניעת הכרעות צבאיות בסכסוך הישראלי-ערבי, לא יהיה מנוס לקציני המילואים של תנועת “שלום עכשיו” מלהניח את עטיהם ולשלוף שוב את חרבותיהם. רק הסכם בין-מעצמתי כולל על חלוקת המזרח התיכון לאזורי השפעה יוכל ליצור שיווי משקל חדש – ולהביא בכך לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ולמניעת “המלחמות המוגבלות” החוזרות ונשנות, המסתיימות בהסדרים חלקיים ובני-חלוף.

14.4.78