הנשיא סאדאת חוזר בנאומיו ובשיחותיו על הטיעון ש“דוקטרינת הבטחון” של ישראל התמוטטה במלחמת יום כיפור. לדבריו הוכח, שאין ערך בטחוני לשטחים מבוצרים (ראה מה שקרה ל“קו בר-לב”) ואין ערך בטחוני לישובים (ראה מה קרה ליישובי רמת הגולן שפונו עם פרוץ הקרבות). בהסתמך על דוגמאות אלה מסביר סאדאת לאנשי שיחו כי בטחון יושג רק על-ידי שלום ועל-ידי השלמת הערבים עם קיום מדינת ישראל בין מדינות ערב הלכה למעשה. את זאת סאדאת מציע לישראל בתנאי שתוותר על שטחים (התפשטות, כדבריו).
טיעון זה אינו חדש. הוא מקובל גם על אמריקנים וישראלים לא מעטים. ובודאי שיש בו יותר מגרעין של אמת. ודאי שמצב של שלום הוא המצב הבטוח ביותר. ובניסוח מתוחכם יותר: צריך להיזהר מאפשרות של מעגל קסמים, שבו דווקא הרצון להחזיק בשטחים למטרות בטחון דוחף את הצד שכנגד לא להשלים עם אחזקת שטחים זו ולנסות להחזירם לעצמו בכוח.
ובניסוח חיובי: ויתור על שטחים מסלק תמריץ להתקפה וככזה יוצר בטחון. הטיעון הנגדי המקובל הוא, שכיבוש השטחים אינו התמריץ היחידי לתוקפנות והתמריץ או הפיתוי לא יסולק גם לאחר הנסיגה משטחים. כיוון שכך, יש צורך בגבולות בני-הגנה כחלק מהרתעה צבאית כוללת, כדי לרסן את הפיתוי גם בעתיד. הבעיה היא איך לקיים מאזן של החלשת התמריץ לתוקפנות על-ידי נסיגה גדולה ככל האפשר, מבלי לוותר על יסוד ההרתעה והיכולת להתגונן למקרה שהפיתוי לכך ימשך וייצא מן הכוח אל הפועל.
הפתרון המקובל ביותר לבעייה זאת הוא הכללת גורם הזמן במאזן הכולל של בטחון ושלום והתקדמות לקראתו בשלבים, על-פי לוח זמנים גמיש או קבוע מראש.
הכוונה היא לתקופת מעבר דינאמית, להסכם שלום עם ערובות לביצועו, בשלבים מוגדרים, על-פי לוח זמנים קבוע.
כל שלב יאפשר לבנות בהדרגה את בניין השלום. הוא יהיה מבוסס על סיכונים מבוקרים משני הצדדים ועל החלשת התמריצים לתוקפנות ולקיום מאזן של הרתעה. כל שלב כזה יוכל ליצור אמון הדדי ולהחליש את החשדנות ואת האיבה משני הצדדים ולהניח בכך נדבך מוצק לקראת השלב הבא, שיכלול סיכונים מבוקרים נוספים.
בתפיסה זאת כשלעצמה אין חידוש, אך בכל זאת יש טעם להזכירה שוב, גם משום שנוטים לשכוח אותה וגם משום שישומה כרוך בסיבוכים לא קלים. תפיסה זאת היתה מונחת ביסוד “תכנית ברוקינגס” האמריקנית, שבהכנתה השתתפו כמה מאישי המפתח במימשל האמריקאי. הם מדברים על תקופת מעבר של חמש שנים לביצוע כל הסכם שיושג, או לשלב המעבר לקראת ביצועו.
אילו היה מדובר רק על שלום בין ישראל למצרים, היה קל למדי לישם תפיסה זאת. אלא שהנשיא סאדאת שולל הסכם נפרד עם ישראל והוא מתנה אותו בפתרון הבעיה הפלשתינאית ובהסכם שלום עם ירדן. לסאדאת אין שליטה על הפלשתינאים ולא על ירדן. ושני אלה תלויים במדינות החזית המזרחית, שהציר העיקרי שלה הוא סוריה (והיא כוללת גם את עיראק וסעודיה ואף קשורה בחזית הסירוב הערבית). סאדאת אינו יכול להציע לישראל שלום כולל והכרת הערבים בקיומה באותו מובן שעליו הוא מדבר, כלומר “שלום במקום בטחון”. יתר על כן, במשווה כזאת של שלום ובטחון הגורמים העיקריים נעלמים. לא ידוע איך ומתי תוכל להיפתר הבעיה הפלשתינאית, ולא ידוע מתי ישלימו גם הסורים עם קיום ישראל ובאילו תנאים.
מבחינה צבאית וגיאוגרפית אין אפשרות להפריד בין החזיתות של ישראל, בעיקר לא אחרי נסיגה מסיני. אילת היא נקודת התורפה הישראלית הבולטת ביותר משום שהיא נמצאת שתי חזיתות. וכך גם חבל לכיש. אם ישראל תיסוג מפיתחת רפיח, כפי שדורש סאדאת, תיווצר רציפות מצרית-ירדנית ברצועת עזה. הוא הדין במיצרי אילת אם ישראל תיסוג משארם א-שייך. שארם א-שייך נמצאת בגבול סעודיה. איי טיראן וסנפיר הם סעידיים. גם סעודיה תצטרך להתחייב לחופש השיט וגם היא עלולה לתמוך במדינות “החזית המזרחית” בעתיד ולסכן את ישראל (האם יש בטחון, שהמשטר הנוכחי ישאר על כנו בשנות השמונים?). המסקנה היא, שכל עוד אורבת סכנה של התקפה ממזרח אין אפשרות להשלים את הנסיגה הישראלית מרצועת הבטחון בקידמת סיני.
ממילא לא יהיה מנוס מקביעת לוח זמנים “פתוח”. ציר הזמן של הנסיגה מסיני יצטרך להיות מורכב מכמה שלבים ולהיות משולב עם פתרון הבעיה הפלשתינאית וביצוע הסכם שלום עם ירדן ולפחות להגיע להסכם של אי-לוחמה עם סוריה. אי-אפשר יהיה להשלים את הנסיגה בחזית אחת בלבד, לפני שיושג מצב של שלום ובטחון בכולן.
וכך אנו מגיעים באורח בלתי-נמנע אל הצורך בתקופת מעבר ממושכת ומדורגת מהמצב הנוכחי למצב של שלום. כך נשמטת הקרקע מתחת למשוואה המדומה של סאדאת על “שלום הוא בטחון”, כך אנו חוזרים אל האמת הישנה נושנה, שהשלום אינו ניתן להשגה בשיטה של “זבנג וגמרנו”.
כמו בעבר לא יהיה לישראל מנוס מלבסס את התקדמותה לשלום על הסכמי שלום, על גבולות בטחון ועל הסדרים מוצקים לבטחון שוטף ולבטחון יסודי.
בשני אלה נועד לישובי הספר תפקיד חיוני.
בניגוד לגירסתו של סאדאת – אחד מלקחי מלחמת יום-הכיפורים הוא, שהישובים משולבים במערכת ההגנה הכוללת והם לא יפונו במקרה של מלחמה כמו שקרה בעבר. נועדו להם גם תפקידים בטחוניים לימי רגיעה יחסית, בתקופת המעבר הממושכת עד שישכון השלום.
19.2.78
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.