השאלה המפורסמת שהציג הנשיא ג’ונסון לראש הממשלה לוי אשכול מיד לאחר מלחמת ששת הימים היתה איזו ישראל אתה רוצה? – היא נשארה בלי תשובה. לוי אשכול לא השיב, כי החליט שלא להחליט, או שלא החליט מה להחליט, ובקיצור: מפני שהעדיף למעשה אסטרטגיה של דחיית ההכרעה.
אפשרות זאת אינה פתוחה בפני מנחם בגין. ראשית, כיון שהוא עצמו החליט להחליט עכשיו. הוא עצמו בחר באסטרטגיה של הכרעה. הוא עצמו פתח, על פי דבריו, ביוזמה של משא-ומתן ישיר עם הנשיא סאדאת על הסכם שלום סופי ולא על עוד הסכם ביניים. שנית, לשאלה “איזו ישראל רוצה מנחם בגין?” נוספה שאלה טורדנית יותר: איזו מדינה פלשתינאית רוצים הפלשתינאים ותומכיהם החזקים והרבים? ומהו הויתור שמנחם בגין מוכן לעשות עכשיו כדי לאפשר את הקמתה בעתיד?
סתירת כזאת יכולה להימשך אך ורק אם יחסי הכוחות הריאליים מאפשרים לישראל לכפות את רצונה. וגם זאת במחיר מדיני ותעמולתי כבד של אובדן אמינות ויוקרה. ישראל משלמת יום יום מחיר של החלשת כוחה המדיני הריאלי. את שטר הגינוי של מדינות השוק האירופי, תצטרך ישראל לפרוע במוקדם או במאוחר. ואין זה השטר היחיד העומד לפרעון. ישראל מאבדת כוח תמרון וכושר מיקוח בגלל הסתירה הפנימית שהיא עצמה נקלעה לתוכה.
הסתירה הפנימית הזאת, בין טקטיקה לאסטרטגיה, עומדת בניגוד ליחסי הכוחות הריאליים ולשיווי-המשקל הפנימי והחיצוני שעליו חייבת ישראל לשמור, אם אינה רוצה שמעמדה יתמוטט כליל. ברצוני להזכיר ארבעה גורמים עיקריים למאזן הכוחות המזרח-תיכוני שלעל ישראל להביא בחשבון: האחד – כוח המיקוח והתכתיב של הנפט הערבי; השני – חולשת רצונה והחלטתה של ישראל להפעיל את כוחה הצבאי נגד תכתיב הנפט (מי שמכריז השכם והערב – “לא עוד מלחמה” ו“הקץ ליתמות ושכול” בשעה שמלחמת הנפט הערבי נגדו הולכת וגוברת, מה לו כי ילין על התערערות מאזן הכוחות הריאלי לרעתו?); השלישי – ההכרה הבין-לאומית באש“ף ובתביעה להקמת מדינה פלשתינית. והרביעי – אי-יכולתה של ארה”ב לכפות על בריה"מ “שלום אמריקני” במזרח התיכון.
זהו מאזן הכוחות המזרח-תיכוני והגלובאלי ואפשר להוסיף עליו נגד ישראל את הגורם של הגברת האיום הצבאי ערבי עליה בחזית המזרחית ואולי גם בחזית המצרית. מאזן זה של כוחות וגורמים אינו מאפשר לישראל להמשיך לאורך ימים בסתירה בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין טקטיקה של דחייה לגבי הנושא הפלשתינאי (שש שנים של משא-ומתן ואוטונומיה) לבין אסטרטגיה של הכרעה לגבי הנושאים המצריים (נסיגה ונורמליזציה בתוך שלוש שנים). הנשיא סאדאת לא ירצה ולא יוכל לעמוד בסתירה הזאת, גם אם ידחה את פיצוץ המשא-ומתן עד לאחר השלמת השלב הראשון של הנסיגה בסיני. אחר-כך יתחיל שעון החול של הסכם השלום הישראלי-מצרי להתרוקן מדי יום. ארצות-הברית תוכל אז להגביר את לחצה על ישראל ולא תימנע מלעכב את הסיוע לישראל ואף את ביצוע חלקה בהסכם השלום.
לאחר שישראל חתמה על הנוסחה הפלשתינאית בהסכמי “קמפ דייויד” אין לה דרך חזרה. עליה להציע לה גם פתרון. פתרון כזה אינו נמצא אך ורק בשטחי יהודה, שומרון ועזה. פתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה – כולל את בעיית הפליטים, ומתן זכות להגדרה עצמית הקמת מדינה פלשתינאית – מוכרח לכלול את שטח מדינת ירדן ולבוא במקומה ברובו. אם תוקם מדינה פלשתינאית במקום ירדן אפשר יהיה להגיע ביתר קלות להסדר קונפדרטיבי ישראלי-פלשתינאי לגבי יהודה, שומרון ועזה ואף לגבי מעמד ירושלים. אפשר יהיה לעשות זאת במסגרת “ועידת ז’נווה”, בהשתתפותה ובהסכמתה של ברית-המועצות. כל נסיון להעמיד את פתרון הבעיה הפלשתינאית, על כל היבטיה, על הכתפיים הצרות והרעועות של יהודה, שומרון ועזה “בחיבוק מסוכן של המותניים הצרים” של ישראל בגבולות “הקו הירוק”, יגרום להתמוטטות שתיהן במלחמה בלתי נמנעת, תוך זמן קצר.
מה שנאמר עד כה ברמז ובשפה רפה יהיה על ישראל לומר בקרוב בפה מלא: להציע הקמת מדינה פלשתינאית בירדן, תוך פשרה טריטוריאלית או קונפדרטיבית ביהודה, שומרון ועזה, ולהודיע שכל נסיון להקים מדינה פלשתינאית ביהודה, שומרון ועזה בלבד יוביל למלחמה במוקדם או במאוחר. אם עמדה ישראלית כזאת תהיה אמינה יש לקוות שארצות העולם יעדיפו פתרון של שלום על זה של מלחמה.
שעת ההכרעה קרובה יותר משרוצה בגין. ראש הממשלה חייב עכשיו שתי תשובות במקום התשובה האחת שאשכול לא נתן בזמנו (בתמיכת בגין אז): איזו ישראל הוא רוצה ועל איזו מדינה פלשתינאית הוא מוכן להסכים.
22.6.79
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.