ממשלת ישראל גילתה חוסר הבנה מדינית ולא רק חוסר כבוד לאומי, כשמיהרה להציע לאמריקנים בסיסים ושירותים צבאיים בהיערכות המזרח-תיכונית נגד הסובייטים. האמריקנים הגיבו על החיבוק הישראלי הטרדני לא רק בעלבון, כשהיטו לנו עורף, אלא אפילו במכת אגרוף ובבעיטה עזה שיש בהן כדי להסב כאב ונזק. “במקום להציע לנו בסיסים ושירותים צבאיים שאיננו זקוקים להם – לא מכם”, אומרים האמריקנים לישראלים, “טוב תעשו אם תגדילו את ויתוריכם לפלשתינאים, כדי שאנחנו האמריקנים נוכל לקבל בסיסים ושירותים צבאיים הדרושים לנו מארצות ערב”. ואגב, אם כך יקרה – יקטן עוד יותר ערכו האסטרטגי של “הכושי” הישראלי ששימש שושבין הברית האמריקנית-מצרית. בכך יסתיים תפקידה של ישראל “כנושא הכלים” בטקס הכתרתו של הנשיא סאדאת, כעושה-השלום וכבעל-הברית ומקבל-הסיוע של האמריקנים במזרח התיכון. או אז – לא רק מצרים תעמוד לימין ארה"ב נגד הסובייטים, אלא גם ארצות ערב אחרות – סעודיה, מדינות המפרץ הפרסי, ירדן ואולי גם עירק. כך נכנסה ישראל לתוך מעגל קסמים של בזיון וקצף.
כל זה נובע מחוסר מחשבה מעמיקה ומהעדר דמיון מספיק של ראיה לעתיד לגבי האינטרסים האסטרטגיים והמדיניים של ישראל בזירת ההתמודדות האיזורית והבין-גושית במזרח התיכון. כל עוד אין לסובייטים חלק במקורות הנפט המזרח-תיכוניים הם משתדלים להשתלט עליהם על-ידי ערעור המצב הקיים, חתירה תחת עמדות המערב באיזור ותמיכה בגורמי טרור, חבלה והפיכה צבאית ומדינית בארצות הנפט ובסביבתן. ייתכן מאד שאם יהיה לסובייטים חלק במקורות הנפט המזרח-תיכוניים והם יהיו גורם במצב הקיים ובשיווי המשקל הבין-מעצמתי במזרח התיכון – ממילא לא יהיה להם אינטרס לערער אותו. לא יהיה להם עניין לתמוך באש"ף, אלא יהיה להם אינטרס לרסן ולמתן אותו ולהביא לפתרון של שלום ובטחון במזרח התיכון כולו, וממילא גם של הסכסוך הישראלי-ערבי. אמנם – אין ודאות שכך יקרה בעתיד, אבל יש ודאות לגבי הקורות אותנו בעבר ובהווה. עובדה היא שכל עוד הסובייטים בחוץ ואין להם חלק בנפט המזרח-תיכוני, יש להם אינטרס בערעור הקיים באזור כדי להקל על חדירתם לתוכו. וכל כך – עד שהאמריקנים יצליחו ליצור כוח נגדי, צבאי ומדיני, שהסובייטים יאלצו להתחשב בו ויעצרו.
במצב הקיים ישראל יוצאת קירחת מכאן ומכאן. הסובייטים מעניקים סיוע צבאי בלתי מוגבל למדינות ערב המאיימות על שלמותה ובטחונה של ישראל. הם תומכים באש“ף ומעלים את סף הציפיות שלו, להכרעת ישראל ולאילוצה לסגת מיהודה, שומרון וחבל עזה, ולכינון מדינה פלשתינאית בראשות אש”ף – מדינה שלא תכיר בישראל ולא תעשה איתה שלום. הסובייטים גם פלשו לאפגניסטן והם יכולים להפעיל במשולב את כל אמצעי החתירה, הלחץ והשיגור של כוחות צבא סדירים ביבשה, באוויר ובים.
האמריקנים והמערב-אירופים מתרחקים מישראל. הם מעניקים למדינות ערב סיוע צבאי בלתי מוגבל באיכות ובכמות, בלי כל דאגה לשמור על מאזן כוחות בינן לבין ישראל. האירופים ויתרו על הניסיון לרסן את אש“ף או למתן אותו ומחר עלולה גם ארה”ב ללכת בעקבותיהם, בגלוי או בסתר. לאחר ששני המנהיגים הסוציאליסטיים קרייסקי ובראנדט העניקו לעראפאת הכשר מוסרי ומדיני, בלי להתנות הכשר זה בהכרת אש“ף בישראל, נשמט מידי האירופים כל רסן וכל אמצעי מיקוח, שכנוע והשפעה. לא ייפלא שאיש מראשי אש”ף אינו סבור שעליהם לשנות את האמנה הפלשתינאית, והם משוכנעים שיזכו בהכרה דיפלומטית מלאה ויניעו את מעצמות המערב ללחוץ על ישראל שתיתן לאש“ף את מבוקשו בלי תמורה. אם תימשך התחרות הנוכחית בין שני הגושים על חסדי אש”ף לא ירחק היום שבו יופעל על ישראל לחץ אמריקני ואירופי המלווה בסנקציות צבאיות וכלכליות להסכים להקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף, אפילו אם מדינה זאת תהיה במצב מלחמה עם ישראל כמו ירדן וסוריה.
מה על ישראל לעשות? קודם כל לא להידחק למשחק הבין-מעצמתי, שאיש אינו רוצה לשתף אותה בו. לא להציע לאמריקנים בסיסים ושירותים נגד הסובייטים; אפילו עם תתבקש לעשות זאת כדאי לה לשקול את הדרישה זמן ממושך ככל שתוכל. אם ישראל לא תתנדב להציע לאמריקנים בסיסים היא תוכל להתגונן ביתר הצלחה מפני דרישתם “לנדב” ויתורים לפלשתינאים.
אין זה אינטרס ישראלי שלסובייטים לא יהיה חלק בנפט המזרח-תיכוני. אין זה אינטרס ישראלי שהסובייטים לא מעוניינים לשמור על היציבות ועל הסטטוס-קוו החדש ורוצים לערער אותו. אין זה אינטרס ישראלי להתגרות בסובייטים שלא לצורך ועל ממשלת ישראל הנוכחית ללמוד מהמישגה ההיסטורי שעשתה ישראל בשנת 1950, בזמן מלחמת קוריאה, כשקפצה בראש והתנדבה להיות השושבינה באו"ם בקבלת החלטות נגד הסובייטים. מי יודע אם “בהתנדבות” זו לא תרמה ישראל להרעת יחסה של ברית-המועצות כלפיה, ולהידרדרות היחסים ביניהן בשנים שלאחר מכן.
ישראל היא עכשיו בחזקת “שחקן ספסל” בעתודה האמריקנית המזרח-תיכונית. עדיף לה להמשיך לשבת על הספסל ולא להיות בחמישיה הפותחת. עדיף לישראל שהמשחק יסתיים בתיקו – לא בנצחון סובייטי מכריע, או בנצחון אמריקני מכריע, ושהתוצאה תהיה – חלוקת המזרח התיכון ומקורות הנפט שבו בחלוקה שווה פחות או יותר בין ארה“ב לברה”מ. עדיף לישראל שייווצר שיווי-משקל מזרח-תיכוני ובין-מעצמתי חדש, שבו שני הצדדים ירצו וייאלצו לשמור על מאזן הכוחות ביניהם, ואף להעניק לא לגיטימציה על-פי המתכונת האירופית, פחות או יותר. עדיף לישראל להשתלב בהסדר האזורי והבין-מעצמתי הזה, משום שרק בכוחו להעניק לה שלום ובטחון. אין בכוחה של ישראל בלבד להעניק לעצמה שלום ובטחון, אפילו עם תיסוג עד לגדות הירקון או תשתרע על שתי גדות הירדן. ישראל צריכה לשמור על כוחותיה ועל כבודה, להתערב במשחק האומות רק כדי למנוע בה פגיעה ישירה, בבטחונה ובקיומה; ולא לשמש בשר תותחים במלחמות לא לה, או שמן על גלגלי המהפכה המכוונת נגדה.
גם לאמריקנים וגם למצרים נוח יותר שישראל תשמור על מרחק בינה לבינם ותישאר לשבת על הספסל. האינטרס האמריקני העיקרי הוא שמדינת ישראל, על כל משאביה האנושיים, המדעיים והטכנולוגיים, על הפוטנציאל הצבאי והאסטרטגי שלה, על דרכי התחבורה שהיא חולשת עליהן באוויר, בים וביבשה – לא תיפול לידי הסובייטים ולא תשמש בידיהם קרש קפיצה להתפשטות נוספת. זהו האינטרס ההגנתי העיקרי המשותף לישראל, לארה"ב ולמצרים, והוא כשלעצמו מספיק בהחלט גם לנו וגם להם. גם הנשיא סאדאת אינו זקוק לחברתנו בברית הצבאית המתהדקת בינו לבין האמריקנים, נגד הסובייטים ונגד אלו מבין מדינות-ערב והאיסלם שאולי יתייצבו לצד הסובייטים. בין האמריקנים לסובייטים כדאי לנו לשמור על מידה של נייטראליות והגנה עצמית.
18.1.80
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.