הכל נאמר כבר ואין מה להוסיף ולחדש בנושא היחסים בין ישראל לברית-המועצות. לכאורה, אין כל משמעות לפניה ישראלית כזאת או אחרת לברית-המועצות. קיים קיפאון מוחלט – של ניגוד אינטרסים ושל איבה מלחמתית – מצד ברה"מ כלפינו ואין בכוחנו לעשות דבר כדי להפשיר את הקפאון הזה.
כל ההנחות הללו מוטעות ומכשילות. אפשר תמיד לשפר ולקלקל עוד יותר את מה שנראה אבוד. עם כל ההבדלים ברמת העוינות והקפאון ביחסים, אפשר בכל זאת ללמוד מהמתרחש בשנים האחרונות במסכת היחסים בין ישראל למדינות אפריקה או מדינות מערב אירופה כשהיחסים עם ישראל היו בקפאון. הושגו שיפורים של סגנון ואווירה, שהניבו במשך הזמן גם פירות מעשיים.
לרשימת הטעויות אפשר להוסיף גם את ההנחה שנסיון לשפר את היחסים עם ברה“מ – יגרע בהכרח מיחסינו עם ארה”ב. אך לא כך. כל שיפור קל, אפילו במגעים הבין אישיים, ועל אחת כמה וכמה אם הוא חל על נושאים מהותיים יותר – יכול לסייע למערכת יחסינו עם ארה"ב. שיפור כזה עשוי להחליש את הלחץ הערבי על מעצבי המדיניות בוושינגטון, היכולים לומר לערבים, שאפילו הסובייטים מתחשבים בקידום כמה מהאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מישראל. כל מעשה שתורם לחיזוק ההנחה הזאת יכול רק להועיל ולא להזיק לנו. את זאת ניסה לעשות ראש הממשלה יצחק שמיר בפנייתו אל הסובייטים, אבל אין די בכך.
צריך לבחון היטב את גבולות המותר והאסור, המזיק והמועיל ביחסינו עם האמריקנים והסובייטים ובזיקת-הגומלין ביחסים אלה. במסכת סבוכה זאת יש “כלל זהב” או “חוק ברזל”, והוא צריך להנחות את מדיניות החוץ והבטחון של ישראל. לא תיתכן הרתעה ממלחמה ולא ייתכן בה נצחון צבאי, לאחר שפרצה, בלי עזרת ארה"ב, בלי סיוע צבאי וכלכלי ממנה, ובלי מחויבות אמריקאית להתערב במלחמה נגד התערבות סובייטית, כדי למנוע אותה ככל האפשר.
כל מה שתורם להעמקת המחויבות האמריקנית לקיומה, לשגשוגה ולבטחונה של ישראל קיים בו פוטנציאל של חיזוק ההרתעה מפני איום ערבי, או ערבי-סובייטי. הידוק היחסים בין ארה"ב לישראל יש בו כדי להרתיע את הסובייטים מלחצות “קו אדום” בין-מעצמתי גם במישור ההתייחסות המזרח-תיכונית כלפי ישראל. יש בו גם כדי לצנן את להט האיבה הסובייטית כלפינו.
יתר על כן, כשם שאין הרתעה בלי ארה“ב, כך גם לא ייתכן שלום כולל במזרח-התיכון בלי ברית-המועצות. מן הטעם הפשוט שיש בכוחם של הסובייטים להכשיל ולמנוע שלום כזה. יש להם אינטרס ומוטיבציה לא להשלים בשום פנים עם “פאקס אמריקנה” במזרח-התיכון. כל שלום במזרח-התיכון בלעדי הסובייטים כאילו הוא שלום נגדם. מבחינתם זהו אקט מלחמתי, והם יעשו הכל כדי לשבשו ולסכלו – זה לא יהיה שלום, במובן הפשוט והיסודי של המונח הזה. מ”חוק הברזל" המזרח-תיכוני הזה אפשר להסיק כמה מסקנות לגבי המותר והאסור, המועיל והמזיק לגבי ה“עשה” ו“לא תעשה”. אם האמריקנים לא רוצים לחזק את מעמד הסובייטים במזרח-התיכון, אסור להם לנקוט יוזמות של שלום כולל – שרק יבליטו כי המפתח לשלום כזה נמצא בידי הסובייטים ואי-אפשר בלי הסכמתם ובלי ויתורים להם ולגרוריהם, הסורים, אש“ף או פלגים באש”ף. במקום שלום כולל צריכים האמריקנים להסתפק בהתקדמות לקראת שלום מלא בעתיד הרחוק, על-ידי הסדרים של הימנעות ממלחמה ושל שלום חלקי.
ישראל מצידה, אם ברצונה להימנע מסכסוך עם ארה“ב, צריכה להעדיף הסדרי ביניים של הרתעה ובלימה ופתרון בעיות בהדרגה. ההצלחה של מדיניות ההרתעה והבלימה, המבוססת על יחסים הדוקים ככל האפשר בין ארה”ב לישראל, תוכל הניע את הסובייטים לשנות את מדיניותם הנוכחית כלפי ישראל ולנסות להציע הצעות חדשות שיוכלו להיות קבילות יותר על ישראל ועל ארה"ב. שינוי כזה במדיניות הסובייטית כלפי ישראל יהיה בו כדי להניע את מדינות ערב לשנות את עמדתן בסכסוך הישראלי-ערבי.
זוהי סידרה של תנאים הכרחיים, שאף אחד מהם אינו מספיק כשלעצמו, ויחד יכולים לחולל את השינוי הרצוי בכוון של שלום במזרח-התיכון בעתיד.
לפי קריטריונים אלה, הסכם קמפ-דייוויד הזיק לתהליך השלום לא פחות משהועיל. הוא היה שלום חלקי ונפרד תמורת מחיר מלא וכולל. בלי הסובייטים, הפלשתינאים, הירדנים, והסעודים. את הנסיגה מכל סיני ואת הוויתור על הנפט ועל ימית צריך היה לנסות ולקשור ולהתנות בהתקדמות לכוון ארבעת גורמים אלו. האמריקנים יכלו להוציא את מצרים ממעגל המלחמה נגד ישראל וגם ממעגל התלות בסובייטים – תמורת מחיר ישראלי נמוך יותר. לפחות צריך היה לנסות לעשות זאת, אבל, כידוע, לא כך היה. ממשלת ישראל לא רצתה ולא ניסתה, ושילמה מחיר מלא תמורת הישג חלקי וזמני. אם כי חשוב מאוד כשלעצמו.
על פי האמור לעיל לא כדאי לאמריקנים – ולישראלים – לנסות להגיע להסדר כולל בלבנון בלי הסובייטים ובלי הסורים. די שהוא יהיה בלי הפלשתינאים, שכבר הוצאו מרשימת השותפים לכל הסדר בלבנון. צריך לנסות להגיע למערכת של הסדרי-ביניים גם עם ממשלת ביירות, ועם העדות השונות בלבנון – מרונים, דרוזים, שיעים וסונים – גם עם המנהיגים המקומיים והתושבים של האזורים השונים בלבנון. אלה הם שלושת החתכים של המבנה הלבנוני וכל הסדר בלבנון יצטרך לכלול את שלושתם יחד. אין בלבנון כתובת מרכזית אחת. אבל קיומן של כתובות שונות, מקבילות ומתחרות, אינו מונע בהכרח אפשרות של השגת הסדר, כל עוד הוא מוגדר ומקובל כהסדר-ביניים שאפשר לחיות אתו בעתיד הנראה לעין וכשכל אלטרנטיבה אחרת היא גרועה יותר ובלתי-נסבלת. להסדר ביניים כזה אפשר להשיג הסכמה סורית וסובייטית. כל עוד הנשיא רייגן אינו רוצה להגיע להסכם אמריקני-סובייטי בלבנון, עליו להסתפק בהסדרים חלקיים.
על-פי קריטריונים אלה “תכנית רייגן” היא תכנית-נפל מסוכנת, שרק תשחק לידי הסובייטים. הסובייטים יוכלו, כאמור, להשלים רק עם הסדר חלקי שאינו מתיימר להיות שלום כולל ומלא בלעדיהם. הסכמי ההפרדה של קיסינג’ר סיפקו כמה תקדימים לכללים של מותר ואסור מבחינת הסובייטים. הסדר חלקי שהאמריקנים תיווכו בהשגתו, והסובייטים נתבקשו לאשר אותו כהסדר זמני, עד לשיתופם בהסדר הכולל – עדיין מתקבל אצלם. התיימרות אמריקנית לכונן שלום כולל תוך דחיקת רגלי הסובייטים – תמריץ אותם להכשילו בכל האמצעים העומדים לרשותם. הוא הדין בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. המירב הניתן להשגה בלי זעזועים של מעשי מכשלה סובייטים הוא הסדר-ביניים של אוטונומיה בין ישראל, ירדן והפלשתינאים, אולי גם בשיתופה של מצרים. רק עם הסדר כזה יסכימו אולי הסובייטים להשלים בשתיקה, בתנאי שהוא יהיה זמני וחלקי. עד שהם יחליטו שאין ברירה והגיע הזמן לשפר את יחסיהם עם ישראל. אז, יוכל להיפתח פרק חדש של התקדמות לשלום כולל ומלא במזרח-התיכון. ועד אז יש לעסוק בהתרעה ובבלימה, בהסדרים חלקיים ובשיפור יחסים טקטיים בכל המיגזרים.
16.12.83
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.