בלי לגרוע כהוא זה מכבודם של הפרשנים הישראלים והמרוקנים, לא נטעה אם נאמר שהפרשן המוסמך לכוונותיו של המלך חסן, הוא המלך חסן עצמו. ועל כן הפרשנות החשובה ביותר לפגישה במרוקו עם שמעון פרס, היא זו שהשמיע המלך חסן בנאום אל בני עמו.

בנאום על רקע הפגישה הפומבית בין המלך חסן לשמעון פרס, נפתחו אפיקים חדשים להתקדמות לקראת שלום, גם מהצד הערבי וגם מהצד הישראלי. השאלה עכשיו היא אם אכן תהיה התקדמות כזאת. זה תלוי עכשיו בישראל, בירדן ובפלשתינאים, שהם בעלי הדבר העיקריים, וגם בנשיא מובארק במצרים, שהפגישה בינו לבין שמעון פרס היא הצעד הצפוי הבא. עוד יהיו הרבה תנודות וישמעו קולות צורמים מכאן ומשם, כמנהג האיזור בו אנו חיים.

המלך חסן דיבר אל בני עמו, ובאמצעותם עם העולם הערבי כולו, לא כפורש מן הציבור הערבי, ולא כמי שמנסה לעשות עוד “שלום נפרד” עם ישראל. להיפך. המלך חסן הדגיש כי נפגש עם ראש הממשלה שמעון פרס בכוח החלטות הפיסגה הערבית ב“ועידת פאז”, לפני ארבע שנים. הוא עושה זאת כמי שעומד בראש הליגה הערבית ובראש “ועדת השבעה”, שעליה הטילה “ועידת פאז” לקיים את החלטותיה. המלך חסן, כבעל הסמכות הערבית העליונה, קבע הלכה חשובה מאוד. לפי החלטות “ועידת פאז”, אמר חסן, אין שום איסור להיפגש עם ישראל. מה שלא נאסר במפורש – מותר. זה היתר כללי שהמלך חסן נטל קודם כל לגבי עצמו, בשם “פיסגת פאז”, בבחינת “נאה דורש ונאה מקיים”. הוא הטיל אותו גם על כל גורם ערבי אחר שירצה בהיתר זה – גם על המצרים, שבכך הוסר מעליהם באורח עקרוני החרם הערבי, עקב מגעיהם עם ישראל; גם על המלך חוסיין וגם על נציגים פלשתינאיים שיהיו מקובלים על אש"ף.

המלך חסן איזכר את החלטות “ועידת רבאט” משנת 1974, שאש"ף הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי. הוא עשה זאת בנימה שהסתיימה בסימן שאלה. כמי שאומר – לאן הגעתם מאז ועד הלום בכוח ההחלטה ההיא? הוא אמר שהיו ויכוחים שמנעו התקדמות, ובזאת ענה למבקריו הפלשתינאים והערבים שבאו לבקר אותו על פגישתו עם שמעון פרס; פשפשו בכשלונות עצמכם והדרך שהלכתם בה, אתם לא השגתם דבר. מה שאני מנסה להשיג עכשיו, נוכח כשלונכם, הוא גם דרוש וגם מותר, על-פי “החלטות פאז”, שלא אסרו על שום מגע עם ישראל, כאמור. ההדגשה החוזרת ונשנית של המלך חסן על “החלטות פאז”, ודרישתו משמעון פרס לקבלן, היתה הדגשה חיונית למען לגיטימציה ערבית כוללת לפגישתו של המלך חסן עם שמעון פרס, ואף להמשך המגעים והפגישות עם ישראל מצד כל גורם ערבי אחר.

בכך נפתח אפיק לגיטימי להידברות עם ישראל מנקודת המוצא של “החלטות פאז”. נקודת מוצא איננה משמשת נקודת סיום. בפגישת פרס-חסן קבעו שני הצדדים את נקודות המוצא של שניהם ואת אפיקי ההתקדמות מנקודות מוצא אלה, זה לקראת זה. הצד הישראלי שולל את “החלטות פאז”. כך הודיע שמעון פרס למלך חסןף באורח החלטי ביותר. אבל בעמדת ישראל – כפי שנקבעה על-ידי ממשלת בגין לפני הסכמי קמפ דייוויד ועל-ידי כל הממשלות לאחריה – יש אפיקים פתוחים להידברות עם העולם הערבי כולו וגם עם הפלשתינאים. אין התנגדות ישראלית לועידה בין-לאומית, בהרכב מוסכם זה או אחר, בתנאי שלא תבוא במקום משא-ומתן ישיר בין הצדדים, אלא רק תשמש כפתיחה למשא-ומתן כזה. כך קרה בוועידת ז’נווה בדצמבר 1973 וכך הסכימה ממשלת בגין באוקטובר 1977.

יתר על כן, שר החוץ משה דיין מסר בשם ממשלת בגין על הסכמה להשתתפות של משלחת ערבית אחת, שבה ישתתפו נציגים פלשתינאים, שאינם נציגים מובהקים של אש“ף. כלומר – אם נפרש, כפי שעשה חסן לגבי “החלטות פאז” – מה שלא נאסר במפורש הריהו בגדר מותר. מותר לנציגים אלה להיות חברי אש”ף, ואף מקובלים עליו. זאת לא נאסר על-ידי ממשלת בגין וגם לא על-ידי ממשלת האחדות הלאומית, שהתחייבה לקיים את כל החלטות קודמותיה.

דוברי הליכוד נוהגים לטעון כי הסכמי קמפ דייוויד ביטלו את ההסכמים הקודמים של ממשלת הליכוד. טענה זאת היתה יכולה להיות תקפה אילו הסכמי קמפ דייוויד היו מתגשמים על כל סעיפיהם. אבל לא כך קרה. המשא ומתן הוקפא, כידוע. גם לאחר ביקור סאדאת בירושלים הסכימה ממשלת בגין להשתתף בוועידת קאהיר, שכינסה מצרים בהתאם לוועידת ז’נווה, בתוספת ייצוג לאש“ף. אש”ף מצידו החרים את הוועידה, אבל ישראל הסכימה להשתתף בוועידה.

דוברי הליכוד מצידם יכולים להתכחש להחלטות של ממשלות הליכוד הקודמות, אבל בכך יפרו את ההסכם שעל-פיו הוקמה ממשלת הליכוד הלאומית, בו נקבע כי יש לכבד החלטות אלה. דוברי הליכוד לא יוכלו לטעון שהמערך הפר הסכמים כדי לפוצץ את הסכם הרוטציה ברגע האחרון. ראש הממשלה שמעון פרס עשה כבר כמה צעדים נוספים בכיוון של קודמיו. ישראל הסכימה מחדש לוועידה בין-לאומית (“ליווי בין-לאומי”, “פורום בין-לאומי” וגם במפורש “ועידה בין-לאומית”). על כל אלה נמסרו הודעות חוזרות לכנסת. ישראל חזרה והסכימה למשא-ומתן עם משלחת ירדנית-פלשתינאית, בהשתתפות נציגים פלשתינאים המקובלים על אש"ף.

כל אלה יכולים לשמש עתה נקודות מוצא להתקדמות נוספת לקראת שלום. בעקבות ההיתר של המלך חסן לכל גורם ערבי, ובכל זה לנציגים פלשתינאים, להיפגש עם ישראל – ההתחלה יכולה להיעשות בוועידה בין-לאומית בהרכב מוסכם ובתנאי מוסכם, שלאחר הפתיחה יתחיל משא-ומתן ישיר בין הצדדים. הצד הערבי יגיש כנקודת מוצא את “החלטות פאז”, וישראל מצידה תציג כנקודת מוצא את החלטות ממשלות ישראל הקודמות והנוכחית. יש החלטות רבות כאלה לגבי נוהל המשא-ומתן והרכב המשתתפים, וגם פתרונות זמניים וקבועים בכל הנושאים שנכללו בהסכמי קמפ-דייוויד – עתיד השטחים לאחר האוטונומיה או לפניה, פתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה והסכם שלום עם ירדן.

משא-ומתן כזה לא נפתח מהיום למחר. קיימים עיכובים מהצד הערבי לא פחות מאשר מהצד הישראלי. הממשלה תספיק להתפלג ולהתפרק במהלך המשא-ומתן אם וכאשר יתנהל. בינתיים יש בעיות קשות ופילוגים בצד הערבי. גם בתגובה על פגישת שמעון פרס עם המלך חסן.

אש“ף כיום מסוכסך, מפולג ומפוזר, יותר מאשר אי-פעם. המלך חוסיין רוצה לנצל את מצבו של אש”ף כדי להחזיר לעצמו את עמדות ההשפעה שהיו לו בקרב תושבי השטחים. גם הסורים מעדיפים את השפעת חוסיין על שליטת ערפאת.

המלך חסן העמיד את הירדנים הסורים ותושבי השטחים בפני דילמה. יוזמתו עלולה לחזק את מעמדו של אש"ף כשותף למשא-ומתן בהתאם להחלטות פאז. המלך חוסיין חושש, כנראה, שישראל תמצא לה אפיק הידברות בנושא הפלשתינאי, שאיננו עובר דרך רבת-עמון אלא דרך רבאט בירת מרוקו. המלך חוסיין והסורים חוששים מתמיכת מרוקו ומצרים ביאסר ערפאת, שנוא נפשם ואויבם המשותף.

כך נקלעה ישראל לדילמה מעניינת. מול המחלוקת בעולם הערבי ניצבת עתה ישראל עם שתי אופציות לקידום תהליך השלום ולפתרון הבעיה הפלשתינאית. האחת היא “האופציה הירדנית”, שמתנהלת בחשאי ובעקיפין, בשטחים, בידיעת ישראל ובהסכמתה, גם אם בצורה אטית מדי. השניה היא “האופציה המרוקנית”, שנפתחה בגלוי על-ידי המלך חסן. אופציה זאת חיזקה את מעמדה של מצרים בעולם הערבי. היא זקוקה עתה לחיזוק גומלין מצד הנשיא מובארק. מה שנדרש עכשיו באורח מיידי הוא סיום פרשת טאבה והחייאת הסכם השלום הישראלי-מצרי. פגישת שמעון פרס עם הנשיא מובארק בהקדם האפשרי תמחיש לעין כל את קיום שתי האופציות לקידום השלום במזרח-התיכון, שנפתחו על-ידי פגישת שמעון פרס עם המלך חסן. זו תוכל להיות התוצאה הראשונה של הפגישה באי פראן.

25.7.86