מדינת ישראל נתונה עתה במצב של “הסתערות פלשתינאית” קשה ויעילה מכל הכיוונים. באותה תקופה ממש מועלה הנושא הפלשתינאי בעצרת האו“ם, ב”מיסמך סאונדרס“, על-ידי הנשיא סאדאת בביקורו בארה”ב וגם על-ידי הסורים, שהפכו עצמם לנושאי הדגל הפלשתינאי-אש“פי והזוכים לסיועו של מזכיר האו”ם ד“ר קורט ואלדהיים, המנהל איתם משא ומתן בשאלת ייצוג אש”ף לרגל הארכת מנדט כוח האו"ם בגולן. ואם לא די בכל אלה מועלה הנושא הפלשתינאי גם על-ידי הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית בירושלים, המסרבים להשתתף בשמירה נגד המחבלים והעונדים על דש בגדם את התו: “אני פלשתינאי”.

סטודנטים אלה סיפקו תזכורת מועילה למימד האמיתי של הבעיה הפלשתינאית. שהרי רק “חרש שוטה וקטן” – אם להשתמש בהגדרה התלמודית – יוכלו להתעלם מן האפשרות, שמיד לאחר הקמת מדינה פלשתינאית ביהודה, בשומרון וברצועת עזה – אם תיכפה על ישראל נסיגה משטחים אלה – תקום תנועה בקרב ערביי ישראל, בקרב הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים ובכל יתר האוניברסיטאות, שתקרא להצטרפות למדינה פלשתינאית. דגלה של תנועה זו יהיה: “גם אנחנו פלשתינאים וגם השטחים שעליהם אנו יושבים הם חלק מפלשתינה”. הם גם ידרשו לעצמם את זכות ההגדרה העצמית עד ליצירת מדינה נפרדת מישראל.

יש לקוות כי רוב ערביי ישראל לא יצטרפו לתנועה כזו, אבל אין ביטחון מלא בכך. ומכל מקום – הרוב בעצרת האו“ם יסתפק גם בהיוצרות מיעוט בקרב ערביי ישראל, שיגדיר את עצמו כפלשתינאי ויטען כנגד נישול וקיפוח על-ידי “המדינה הציונית הגזענית”. הויכוח על איכלוס הגליל יעשה נושא בין-לאומי, שידון בועדות או”ם שונות. “הזכויות הלגיטימיות של המיעוט הפלשתינאי בישראל”, יעלו בקנה אחד עם “הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים בלבנון” שמוצאם מ“ישראל הקטנה” ואשר ידרשו “לחזור לבתיהם” במדינתם הפלשתינאית.

ההתפתחויות האחרונות, החל מהפגנות הסטודנטים הערבים “סרבני השמירה” באוניברסיטה בירושלים ועד תיווכו המזיק של ואלדהיים בנושא הפלשתינאי – מעידות על ממדיה האמיתיים של הבעיה, שאיננה אם להכיר באש“ף כנציג העם הפלשתינאי ואיך לנסח את תנאי ההכרה הישראלית. הבעיה המכרעת היא מהי עמדת ישראל – הלכה למעשה – בשאלת הקמת מדינה פלשתינאית. השאלה העומדת בפני הכרעה היא, האם שוללת ישראל הקמת מדינה פלשתינאית בשטחים שממנה היא נדרשת לסגת (יהודה ושומרון ורצועת עזה) בראשות יאסר ערפאת ובהנהגת אש”ף, או האם מוכנה ישראל להשלים עם הקמת מדינה כזו ואף לשאת ולתת עם ערפאת (אם הלה יאות לשאת ולתת עם ישראל).

והיה וישראל תחליט להשלים עם הקמת מדינה פלשתינאית “שלישית” הרי לא יהיה מנוס מלהכיר באש“ף ולשאת ולתת עם ערפאת. אך אם ישראל תחליט, כי היא שוללת הקמת מדינה כזו, הרי לא תיוושע מתכסיס מילולי זה או אחר של הכרה באש”ף “על תנאי”. אם ישראל תכריז עתה על נכונותה לקבל את העמדה האמריקאית, שהיתה במקורה “הצעת יריב” – היינו, הכרה באש“ף, תמורת הכרתו בישראל והפסקת הטרור – יראה הדבר כצעד ישראלי נוסף בכיוון השלמה עם הקמת מדינה פלשתינאית בראשות ערפאת. הדבר יראה כתחילתם של מיקוח ומשא ומתן עקיף, על תנאי ההכרה במדינה כזו. לאחר צעד ראשון זה, תידרש ישראל, במוקדם או במאוחר, לעשות צעדי ויתור נוספים, ככתוב ב”מיסמך סאונדרס“, בעוד שאש”ף לא ידרש להכיר בישראל מפורשות, אלא רק להסכים לקבלת החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 לאחר שמועצת הביטחון תכיר באש“ף כנציג העם הפלשתינאי, כדוגמת ההכרה שניתנה לאש”ף ע“י האו”ם. לא מן הנמנע, שעל כך נשאו ונתנו הסורים עם ואלדהיים, וכי זה הכיוון שאליו חותרת ארה"ב בעתיד הקרוב.

מדינה פלשתינאית “שלישית” תהווה סכנת-מוות לישראל, לא רק משום שערביי ישראל ירצו להתנתק מישראל ולהיספח אליה. גם אילו היתה הנהגת אש"ף רוצה להכיר בקיומה של ישראל, מדינות ערב הקיצוניות לא יתנו לה מנוח וילחצו עליה להמשיך ולהציק לישראל עד רדתה. סוריה, עיראק, לוב, אלג’יר, סעודיה ואולי אף מצרים עלולות לא לראות סוף פסוק בהקמת מדינה פלשתינאית כזו. קירבתה של מדינה כזו למרכזי האוכלוסיה בישראל תהפוך אותה להרסנית וקטלנית. ירושלים, תל-אביב, נמל התעופה בלוד וכו' יהיו בתווך ירי של טילי-כתף, או כל כלי ירייה אישי אחר. הסיכוי שמדינה פלשתינאית זו תהיה מפורזת הוא אפסי. מדינה יכולה להסכים לפירוז חלק משטחה, אם היא מעוניינת בהסכם כזה וריכוז כוחה הצבאי מתאפשר באזורים אחרים של המדינה. אבל מדינה שתקום ביהודה ושומרון וברצועת עזה תרצה לקיים צבא ולהחזיק בו, אחרת היא לא תיראה כמדינה ריבונית. נוסף לכך, בעינה נשארת בעיית הפלשתינאים בלבנון, שהם ארגוני המחבלים ומבצעי פעולות החבלה והרצח נגד ישראל. האחרונים אינם תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה ואין הם רוצים לנטוש את ביירות ואת בסיסיהם בלבנון ולהחליפם בשכם, בחברון ובמחנות פליטים חדשים – בהם יהיו זרים ובלתי רצויים. התוצאה הבלתי-נמנעת כמעט היא – המשך פעולות האיבה נגד ישראל והסיכוי הטוב יותר להנחית על ישראל מהלומת-מוות מיידית מהגבולות החדשים.

ממשלת ישראל חייבת לצאת במסע הסברה נגד הקמת מדינה פלשתינאית ולתאר לעולם את סכנת המוות האורבת מהקמתה לישראל. במצב זה לא יהיה מנוס מהכרזה ישראלית מפורשת, בנוסח ההכרזות מלפני מלחמת ששת הימים, שכל נסיון להקים מדינה פלשתינאית “שלישית” בראשות ערפאת יחשב על-ידי ישראל “קאזוס בלי”. אם יגרום הדבר ללחץ על ישראל כדי להרתיע אותה ממלחמה כזו לא יהיה מנוס מלהקדים ולצאת למלחמה לפני שלחץ אפשרי יחליש אותה עוד יותר ולפני שמדינות ערב יתחזקו. הדרך למניעת הקמת מדינה פלשתינאית היא לשכנע את מדינות העולם שישראל נחושה בדעתה להגן על קיומה בכל האמצעים העומדים לרשותה וכי היא רואה בהקמת מדינה פלשתינאית “שלישית” סכנת מוות שיש להלחם נגדה. ממילא אין טעם לעשות שום צעד העלול להתפרש כנכונות ישראלית להשלים עם הקמת מדינה “שלישית” בראשות אש"ף.

ישראל חייבת להצביע על האלטרנטיבה הפלשתינאית היחידה הבאה בחשבון. אלטרנטיבה זו היא הפיכת ירדן לפלשתינה. ירדן חייבת להחיות את הקיום הפלשתינאי אשר היא היא שמחתה אותו מעל פני האדמה. שהרי תחילת הבעיה היתה ניתוק ירדן מהשטח המקורי של פלשתינה. לאחר מכן פלשה לשטח שהיה מיועד להקמת המדינה הפלשתינאית, מחקה את השם “פלשתינה” והפכה את תושביו הפלשתינאים לאזרחים ירדנים. ישראל לא יצרה את הבעיה הפלשתינאית אלא ירדן היא המדינה שגרמה לכך כששללה את הריבונות והזהות המדינית הפלשתינאית. קיום מדינת ישראל יצר רק את בעיית הפליטים, אבל לבעיה זו אין הפלשתינאים עצמם מייחסים עתה כל חשיבות.

לסיכום קיימות עתה שתי בעיות: האחת, החזרת הזהות הפלשתינאית המדינית אל מפת העולם. ולכך יכולה לתת ירדן את התשובה על-ידי שינוי שמה וכינונה כמדינה פלשתינאית וקליטת כל הפליטים הפלשתינאים, כולל אלה הנמצאים בלבנון. השניה, המשך קיום מדינת ישראל, שמדינות ערב רוצות לשים לה קץ, באמצעות הבעיה הפלשתינאית. הפתרון היחיד שאינו מבוסס על השמדת ישראל הוא הפיכת ירדן לפלשתינה וריכוז רוב הפלשתינאים בשטח ירדן, כמדינתם הריבונית. לפתרון זה ישראל צריכה לחתור בכל כוחה כאלטרנטיבה היחידה לנסיון לחסלה בשלבים.

28.11.75