מדיניות “הגדר הטובה” כלפי לבנון עוררה מחדש בקרב כמה חוגים בישראל את התביעה להחזרת פליטי איקרית ובירעם “לבתיהם ולאדמותיהם”. תביעה מחודשת זו מתבססת על כמה טיעונים הטומנים בחובם סיכונים אפשריים וכדאי להסביר כמה מהטעויות ולהזכיר כמה מהסיכונים הכרוכים במילוי התביעה.

ראשית, כדאי לזכור כי אין עדין ודאות לגבי תוצאות המלחמה בלבנון, בטווח המיידי והארוך, לא ברור מה צפוי לנו בגבול הישראלי-לבנוני, עם סיום המלחמה. יש לקוות שלא יתחדשו פעולות המחבלים נגד ישראל מבסיסים בלבנון, אך אין ודאות בכך. עם כל התקוות להמשכה של מדיניות “הגדר הטובה” ותוצאותיה החיוביות לעתיד לבוא, מוקדם עדיין לקבל אותה כמציאות-קבע צבאית ומדינית, ומוטב להשהות מסקנות ארוכות טווח לפי שעה.

ואין להזדרז כעת בהחזרת הגלגל אחורנית באיקרית ובירעם. הטיעון העיקרי להחזרת פליטי שני כפרים אלה לבתיהם היה – ההבטחה שניתנה להם כשפונו מבתיהם בזמן מלחמת העצמאות, להחזירם לבתיהם עם תום הקרבות. הניסוח המילולי המדוייק של תנאי זה אינו ברור ואינו חשוב כל-כך. חשובה יותר היא ההנחה שהיתה כלולה בו ממילא ושהיתה אז מובנת מאליה והיא – שלאחר הקרבות יושם קץ למלחמה ויכון שלום. איש לא העלה אז בדעתו, כי המלחמה הערבית הטוטאלית נגד ישראל תימשך מאז ועד היום בהפוגות חלקיות קצרות וחולפות, ושסיום הקרבות לא ישים קץ למלחמה ולהמשך הקרבות.

מבחינה זו, לכן, התנאי של ההחזרה בתום הקרבות לא נתמלא על-ידי הצד הערבי וממילא אינו מתמלא על-ידי הצד הישראלי. ואם בא חבר-הכנסת יצחק נבון ודורש עכשיו מילוי הבטחה שהוא נתן בזמנו אישית לערבי מאבו-גוש, בתוקף תפקידו כמפקד הש"י בירושלים, יש מקום לטעון שהבטחתו היתה אף היא מבוססת על ההנחה המובנת מאליה שלא נתמלאה – ההנחה ששוב ישכון שלום וכי תחדל המלחמה הערבית נגד ישראל.

יתר על-כן, המלחמה הערבית נגד ישראל נמשכת מאז ועד היום לא רק במישור הצבאי, לא רק במובן של שימוש בכוח צבאי סדיר ובלתי סדיר נגד מדינת ישראל, בגבולות המדינה ובטרור על אזרחיה הנמצאים בחו"ל. אחד מאמצעי הלחימה העיקריים במלחמה טוטאלית ומתמשכת זו הוא השימוש הפוליטי והתעמולתי בסיסמה של “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו”, שאותה משמיעים הפלשתינאים ותומכיהם. סיסמה זו טעונה חומר נפץ משפטי, מדיני ורגשי שיש בו משום קעקוע מדינת ישראל מיסודותיה. “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו” היא סיסמת הקרב העיקרית של ארגוני המחבלים הפלשתינאים והיא המוטיב התעמולתי היעיל ביותר בקרב דעת הקהל המערבית.

משאלה הומאניטרית זו בעיקרה נוגעת לשיפור מצבם של פליטים חסרי-כל, שהשאירו את רכושם מאחוריהם כאשר נמלטו מאימת הקרבות, או גורשו בכוח. אלא שמילוי תביעה זו פירושה החזרת גלגל ההסטוריה אחורנית עד לתקופה שלפני הקמת המדינה ולפני תחילת ההגשמה הציונית. פירושה, הפיכת תושבי ישראל היהודים לפליטים, או למיעוט הנתון לחסדי הרוב הערבי-פלשתינאי. סיסמה זו בשקר יסודה משתי סיבות: ראשית – היא כופרת בעובדה שההתיישבות היהודית בארץ-ישראל שלפני הקמת המדינה היתה מבוססת על רכישת קרקעות, תוך מתן תמורה כלכלית ישירה ועקיפה לבעלי הקרקע ולמעבדיה וכן לכלל האוכלוסיה הפלשתינאית, שהעלתה את רמת-חייה כתוצאה מההתיישבות היהודית והחיים במחיצת היהודים. ושנית – היא משכיחה את העובדה שהבריחה הגדולה של הפליטים הפלשתינאים היתה כתוצאה מהמלחמה שהערבים פתחו בה וטרם חדלו, ותוצאה זו צריכה להיבחן בהקשר ההיסטורי והבין-לאומי של מלחמות דומות, כמו בקפריסין ובלבנון, מלחמת הודו-פאקיסטאן בעבר, שאף בהן היתה תערובת של מלחמת אזרחים ומלחמה בין מדינות שכנות שביסודן סכסוך בין קבוצות לאומיות ודתיות אשר הוכרע בבריחת התושבים ובחילופי שטחים ואוכלוסין תוך אובדן חיי אדם רבים ורכוש רב. הסיסמה הערבית-פלשתינאית של “זכות השיבה לבתינו ולאדמותינו” מתכוונת גם לאדמות בגבולות “הקו הירוק”. שהרי מתוך השטחים הכלולים בגבולות אלה ברחו רוב הפליטים הפלשתינאים, ואליהם הם דורשים כעת לחזור.

החזרת פליטי אבו-גוש לבתיהם ולאדמתם תהיה הצעד הראשון למימוש הזכות שאותה תובעים כל הפליטים הערבים. כל היא תיראה על-ידי הפלשתינאים עצמם ותומכיהם. מחווה חד-פעמית של ישראל בגין קיום ההבטחה שניתנה בשעתו לאחר סיום הקרבות, תוכל להיראות על-ידי הפלשתינאים כהודאה ישראלית בצידקת תביעתם וקבלת “דין ההיסטוריה” על-ידי ישראל והתנועה הציונית. שיבה כזו תרעיד לבבות פלשתינאים רבים ותגרום במוקדם או במאוחר לרעידת-האדמה מתחת לרגלי מדינת ישראל. טקס יישוב איקרית ובירעם מחדש יהיה יום חג גדול לכל הרוצים להחזיר את גלגל ההיסטוריה 30 שנה אחורנית ואף מוקדם יותר. אל פליטי איקרית ובירעם ירצו להצטרף פליטי 23 כפרים אחרים בגליל, שנשארו בשטח ישראל, ואולי יבקשו להצטרף אליהם גם פליטים שנמלטו ללבנון וירצו לחזור באמצעות “הגדר הטובה”. אפשרות זו היתה סבירה למדי גם קודם-לכן, אך אי-אפשר להתעלם ממנה בשום פנים – לאחר “יום האדמה” בגליל ונוכח תנועת ההתנגדות הגוברת בקרב ערביי ישראל להפקעת הקרקעות, ולו גם תמורת פיצויים ניכרים בכסף ובקרקע חילופית.

במקום להיכנע לתביעה המחודשת של החזרת פליטי איקרית ובירעם לבתיהם ולאדמותיהם, על הממשלה להסביר לפליטים אלה ולתומכיהם בישראל ובמערב, כי המלחמה הערבית הטוטאלית נגד ישראל עדיין נמשכת, ואין לראות את סופה. משום כך טרם התמלא התנאי של סיום הקרבות במובן האמיתי והממשי שלו. כאשר ייכון השלום ויושם קץ למלחמה הערבית נגד ישראל, ייכללו בהסכם השלום הסדרים רבים שיפתרו תביעות, ויהיו חלק בלתי נפרד מהסכם שלום שישים קץ למלחמה ולתביעה להחזיר אחורנית את גלגל ההיסטוריה.

24.9.76