כולנו מאחלים הבראה מהירה לצלמת השבועון “טיים” רינה קסטלנואובו. בעלה, גם הוא צלם עתונות, צולם בתקרית בחברון מרביץ. אפשר להבין אותו. אין אדם נתפס על צערו כשאשתו מוטלת פצועה לפניו. המראה לא היה מלבב. מותר וחובה להבין לא רק אותו, אלא את כולנו – אזרחי ישראל – שצלמי העתונות והטלוויזיה פוגעים בנו וגורמים נזק חמור למדינה ולסיכויה להגיע להסדר של שלום ובטחון.

פגיעתם בנו חמורה יותר מפגיעת הפלשתינאים זורקי האבנים ומשליכי בקבוקי התבערה. הצלמים הם המכפיל של הנזק מן המתפרעים. בעזרת הצלמים נהרסה תדמיתה של ישראל בעולם ונשללו ממנה קלפי מיקוח במשא ומתן על גורלה ועתידה. כל הדמויים על היחס בין הראי והמציאות הקשורים לצילומי הטלוויזיה והעתונות הם דברי הבל. צילומי העתונות והטלוויזיה אינם ראי המציאות, אלא שבריר קטן שלה. כל מה שקדם לצילום הוא האמת המציאותית ואילו התצלום של השבריר האחרון שלה הוא סילוף נורא של המציאות. המצלמה אינה מצלמת מלים. ניבולי הפה המכוערים והשפלים של המפגינים הפוגעים בכבוד החיילים, אמותיהם ונשותיהם, הם חלק חשוב מאד של המציאות. צלמי העתונות אינם מצלמים את המלים וצלמי הטלוויזיה לא מקליטים אותן ולא מתרגמים אותן. רק מהעתונות הכתובה אנחנו יודעים מה קדם וגרם לתגובת החיילים. היומרה של הצלמים בשטח, שהם משקפים את האמת, היא יומרה מחוצפת.

כל צילום הוא סילוף מסוים של המציאות, מעצם טיבו, על פי הגדרתו, בלי שום כוונת זדון מצד המצלם. כשם שחצי אמת גרועה משקר, הרי שבריר קטן של אמת גרוע יותר מהרבה שקרים. הצלם אינו יכול לתאר מה עובר בנפשם של החיילים השומעים את דברי השנאה, הנאצה וההסתה המכוונים נגדם מצד המפגינים, עד אשר הם מתפרצים ומכים את המסיתים הללו כאשר הם נופלים לידיהם אחרי מירדף קשה ומתיש. החיילים עושים בכך מעשה צודק ומועיל גם יחד, משום שהענישה המיידית משמשת גם כהרתעה לרבים מהמפגינים.

נוצר פאראדוקס: הפקודה להעניש במכות “על המקום” היא, אולי, הראויה ביותר לתואר “פקודה בלתי-חוקית” מן הטעם הפשוט שזוהי גזירה שרוב ציבור החיילים אינו יכול לעמוד בה, ורוב ההכאות המיידיות הללו אינן בגדר “חריגים”. בלעדיהן אי אפשר לדרוש מהחיילים למלא את תפקידם הקשה. יש הכרח להבחין בין תגובה מיידית סבירה ובלתי-נמנעת לבין ענישה לאחר מעשה “בדם קר”, שמגיעה עד להתעללות פיזית החורגת מן ההכרחי והנדרש. את ההבחנה הזאת יכולים וחייבים לעשות מפקדיהם של החיילים, ולא צלמי העתונות והטלוויזיה.

הנימוק היחיד לאיסור ההכאות המיידיות, תוך כדי פיזור ההפגנות ומייד לאחריהן, הוא נוכחותם של צלמי העתונות והטלוויזיה המצלמים כרצונם, תוך הפרת האיסור הצבאי החוקי. הם אורבים לחיילים כדי “לתפוס” אותם בשעת התפרצותם. מלאכה מלוכלכת זו נעשית כמקור פרנסה של הצלמים ומבזה את מדינת ישראל וחייליה ואין להשוות אותה לחופש העתונות ולחופש הוויכוח. קיימת חפיפה קטנה בלבד בין חופש הצילום לחופש העתונות וחופש הוויכוח הציבורי בחברה דמוקרטית.

ראוי ששר הבטחון, הרמטכ“ל ודובר צה”ל יחליטו על הגבלת חופש התנועה של הצלמים והרחקתם מחיילי צה"ל בעת מילוי תפקידם הקשה והמתיש. מפקדיהם של החיילים צריכים לפקח עליהם ולא הצלמים. ואם הצלמים יפרו את ההגבלות הללו אפשר יהיה לשלול מהם את רשיון עבודתם ולנקוט כלפיהם באמצעי ענישה אחרים, כדי למנוע מהם את החופש לסלף את המציאות בטענה היומרנית ההפוכה. על מקבלי ההחלטות בישראל – ושופטי ישראל – לזכור שדווקא הדמוקרטיות הוותיקות בעולם אינן מזהות באופן מוחלט את חופש הצילום עם חופש העתונות. לדוגמה: הפרלמנט הבריטי – אם הפרלמנטים וערש הדמוקרטיה – אוסר (בהצבעות חוזרות ונשנות) הצבת מצלמות הטלוויזיה באולם הפרלמנט. חברי הפרלמנט מבינים שצלמי טלוויזיה יכולים לחבל בדמוקרטיה ולא לחזק אותה. הנעשה בכנסת מבחינה זאת יכול לשמש עדות לצדקת ההחלטה הזאת. מצלמות הטלוויזיה “מחליטות”, למעשה, למי מחברי הכנסת להעניק את חופש הדיבור והצילום בפני כל הציבור, ולא יושב ראש הבית. בקונגרס האמריקני קיימות הגבלות רבות על צילומי הטלוויזיה, הנעשים רק בזווית קבועה ובפיקוח הקונגרס עצמו. אין שום קדושה דמוקרטית לחופש המצלמה, ואין לערבבו עם חופש הדיבור והוויכוח. עובדה היא, שבתי המשפט בארץ ובעולם אוסרים לצלם באולמות המשפט, כשמתנהל משפט.

האם יעלה על הדעת שלצלמי העתונות והטלוויזיה מותר יהיה לחדור לחדר הניתוחים באמצע ניתוח, כדי לצלם את המנתח והמנותח מכל זווית הנראית להם? האם מותר לצלמים לפגוע בצנעת הפרט ולרמוס את כבודו, רק למען פרנסתם ותחרות פרועה ביניהם? האם יעלה על הדעת שלצלמי העתונות והטלוויזיה תינתן זכות הכרעה בתוצאות המאבק הגורלי שישראל מנהלת נגד ההתקוממות הפלשתינאית ונגד המפגינים, המפעילים תכסיסים שפלים נגד חיילי צה"ל, המנועים מלהגיב בגין פקודות מגבילות שניתנו להם בעיקר בגלל הצלמים?

6.3.88