דוברי הממשלה מנסים להעלים את חומרת האכזבה שגרם נשיא לבנון אמין ג’ומייל. לא “לילד הזה” התפללו. עכשיו הם מנסים לבלוע את הרוק הניתז לעברם. דוברי האופוזיציה מהמערך, שמחים לאידה של הממשלה ושוכחים להאשים את אמין ג’ומייל בהתנהגות שחוצפה וקוצר-ראות משמשים בה בערבוביה. וחבל. בשלב זה של מלחמת לבנון הבלתי-גמורה יש וצריך להיות קונסנזוס בישראל שלא היה כמותו לפני פרוץ המלחמה ובכל אחד משלביה. מדובר בהבטחת המינימום החיוני ביותר לבטחון ישראל, הבטחת רצועת בטחון בדרום לבנון ומניעת חזרת המצב הקודם בלבנון לקדמותו. מניעת הפיכתה מחדש של לבנון כולה לקרש קפיצה של תוקפנות סורית ואש"פית נגד ישראל.
גם הממשלה וגם האופוזיציה צריכות להגיע לקונסנזוס לגבי הבטחת אינטרס חיוני זה. כדאי ללמוד דוגמה מהשינוי שחל בעמדת מפ“ם לגבי “מבצע סיני” בשנת 1956. לפני המבצע מפ”ם התנגדה לו, ואילו לאחריו היא התנגדה לנסיגה מרצועת עזה. ייתכן שהיא לא צדקה אז בשתי עמדותיה, אבל לא היה פגם בעצם השינוי שחל בעמדתה. יש הבדל בין לפני מעשה לאחריו. כשחל שינוי במציאות, לא רק שאין פגם בשינוי העמדה, אלא חובה לעשות שינוי כזה. כך צריך עכשיו לקרות לגבי עמדת המערך ולגבי עמדת הממשלה. לא לייפות את המציאות, לא לטשטש את השינוי המדאיג שחל במצב ולא להאשים את הממשלה בשינוי המכוער הזה. השינוי העיקרי חל בעמדת לבנון ולא בעמדת ישראל.
הנשיא החדש אמין ג’ומייל משנה את עמדת המרונים כלפי ישראל ונוהג בצורה כפויית טובה כלפי הגורם היחיד שחש לעזרתם והציל אותם על-פי בקשתם. אמין ג’ומייל מנסה לשכוח ולהשכיח את החטא “הקדמון” של לבנון כלפי ישראל: היא שהתקיפה את ישראל ופלשה לשטחה בשנת 1948. בכך התחילה המלחמה עם יתר מדינות ערב נגד ישראל תוך הפרת החלטות האו“ם. כל מה שעשתה ישראל מאז ועד היום הוא הגנה עצמית נגד התוקפנות הנמצאת מחוץ לגבולותיה, בתוך תחומיהן של מדינות ערב. אמין ג’ומייל מאשים את ישראל בתוקפנות ובהפרת הסכם שביתת הנשק תוך התעלמות מכל מה שקרה לפני זה, ואחרי זה עד לימים האחרונים. זהו מעשה של עזות-מצח מדהימה. אמין ג’ומייל מנסה לשכוח ולהשכיח שהוא עצמו, כחלק ממשפחתו ומהמיעוט המארוני כולו, פנה אל ישראל וביקש ממנה להתערב במלחמת לבנון כדי להציל אותם מסכנה של חיסול עצמאותם על-ידי הכיבוש הסורי והאש”פי. אמין ג’ומייל מוסיף עלבון על פגיעה בכך שהוא משבח בלי הרף את עזרת ארה"ב, צרפת ואיטליה תוך התעלמות מהעובדה שפעולתה של ישראל היא זו שאיפשרה את התערבות המדינות הללו.
שום הבנה לקשייו של אמין ג’ומייל אסור לה להמעיט מחומרת התנהגותו. להיפך, הבנת הקשיים והאילוצים שלבנון נתונה בהם מחייבת את ישראל לקבוע את תגובתה ואת מדיניות המנע שעליה לנקוט כלפי לבנון וכלפי הנשיא אמין ג’ומייל גם בעתיד.
לבנון היא ארץ של מיעוטים המפולגים בתוכם, ונאבקים זה בזה בלי הרף, נפרדים ומתחברים ושוב נפרדים, וחוזר חלילה במאבק אין סופי. כזה המצב הפנימי. ואילו כלפי חוץ, לבנון היא זירת התמודדויות של כל מדינות המזרח התיכון במישור המדיני וגם במישור הצבאי. כך, למשל, אפשר להגדיר את מלחמת האזרחים בלבנון כמלחמה בין עירק לבין סוריה. הצבא הסורי פלש ללבנון כדי לסכל את תנועת המלקחיים העיראקית כנגדה וכדי למנוע את הפיכתה של סוריה למין “סנדויץ'” בין עיראק לבין השמאל הלבנוני-אש"פי הנתמך על-ידי עיראק. באותה עת התנהלה מלחמה גם נגד ישראל. מלחמות הפנים והחוץ משולבות בלבנון זו בזו. לבנון היא זירת התמודדויות הבין-ערביות והבסיס למיתקפה משותפת של הערבים נגד ישראל. את מלחמת ההתשה הזאת צריך למנוע. ורצוי לעשות זאת מההתחלה, כפעולת מנע מצומצמת בהיקפה ובנזקיה, מאשר לעשות זאת באיחור, במבצע צבאי רב-מימדים ההופך מלחמה ממש.
לבנון היא פסיפס של מיעוטים. נוצרה בה קואליציה מרונית-סונית נגד הדרוזים, השיעים והפליטים הפלשתינאיים. אם הקואליציה המרונית-סונית או לכל הפחות – להזהיר את הקואליציה החדשה השלטת, מפני האפשרות הזאת ואף לשמור על שיווי משקל ועל מאזן כוחות בין הפלגים היריבים. לא מתוך תאוות משחק לשמה, אלא כדי למנוע חזרה למצב הקודם בלבנון והפיכתה מחדש לבסיס של תוקפנות נגד ישראל. צריך למנוע את איחודם של כל המיעוטים והפלגים בלבנון נגדנו, לא כדי לשלוט בהם אלא כדי להתגונן מפני הפעלתם נגדנו, על-ידי צבאות ערב, המעדיפים ללחום בנו באמצעות הלבנונים.
כשם שעזרנו למרונים בעבר, כך יכולים אנו לעזור גם לדרוזים, לשיעים ולפלשתינאים בלבנון להגן על עצמם, להשתקם, להתחזק ולהימנע מלפעול נגדנו, לא רק במישור הצבאי. צעד ראשון צריך להיות סיוע ישראלי נרחב לשיקום מחנות הפליטים הפלשתינאים בשטח הנמצא בשליטת צה"ל. ולאחר מכן – לסייע לדרוזים ולשיעים ככל שיהיה צורך.
אם הנשיא אמין ג’ומייל רוצה שצה“ל יפנה את לבנון לפני הסורים והמחבלים, אפשר לשקול היענות להצעתו לפחות באופן חלקי. יתכן וכדאי יהיה שצה”ל יסוג באורח חד-צדדי מכביש ביירות-דמשק לקו הגנה מדרום לכביש ולעיר ביירות. במקרה כזה יוכלו הצבא הסורי והמחבלים לחזור לביירות והצבא הלבנוני בפיקודו הצבאי של אמין ג’ומייל יהדוף אותם לאחור. הוא יוכל להיעזר בחיילי איטליה וצרפת וכן בנחתים האמריקנים, לחלוש על התנועה בכביש ביירות-דמשק ולהפריע לתנועה הסורית-אש"פית שתזרום בו לעבר ביירות אם יימשכו הפיגועים נגדו. זו רק אפשרות אחת מני רבות. בכל מקרה – אל לישראל לנטוש את לבנון, לפני שתבטיח את האינטרס הבטחוני הכפול שלה – קיום רצועת בטחון בדרום-לבנון להגנת גבול הצפון שהיא ומניעת הפיכת לבנון כולה לבסיס תוקפנות נגדנו. קיימת עוד מטרה ארוכת טווח. ישראל צריכה להמחיש לה ולזולתה שהיא מדינה מזרח-תיכונית ולא “גיטו” יהודי שהועתק לכאן ממזרח-אירופה ומצפון אפריקה. יש לה זכות להתגונן גם מחוץ לגבולותיה, גם בשטח לבנון, כל עוד נמשכת מלחמת ההתשה הערבית נגדה.
אמין ג’ומייל צריך להודות לישראל על עזרה שלבנון ביקשה וקיבלה בעבר ואולי עוד תזדקק גם בעתיד. כך גם ארה“ב, צרפת ואיטליה, שנמצאות בלבנון הודות לצה”ל ונוהגות כלפי ישראל בכפיות טובה.
אם ישראל תמחל על כבודה ועל מחיר הדם ששפכה בלבנון, כבודה יהיה מחול, מחיר דמה יוזל וגם בטחונה יהיה מעורער. בנושא זה צריך להיות קונסנזוס מלא בישראל.
22.10.82
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.