לפי כללי ההגיון הפשוט והשכל הישר זה נראה כמו “מתיחה” גדולה בהמשכים. צה“ל יפלוש ללבנון, צה”ל לא יפלוש. אילולא היה מסוכן, אולי זה היה מצחיק, אבל זה מסוכן מאד. כלפי חוץ וגם כלפי פנים. מזמינים את כל העולם כולו להתכונן למתקפה ישראלית, לסכל אותה או למנוע אותה. נתחיל בסכנה הקטנה יותר – הפנימית.
ההזמנה המכוונת אל ראשי מפלגת העבודה לבוא אל ראש הממשלה מנחם בגין, יכולה להיות מלכודת. זה יכול להיות אליבי “תפור” ומוכן מראש. לאחר מעשה, אפשר יהיה לרמוז ואפילו לומר בפה מלא, כי מי שעזר לאש“ף להשתלט על העיריות ביהודה ושומרון הוא שעזר לו להימלט מהעונש המגיע לו. למה צה”ל לא התקיף את בסיס אש“ף בדרום לבנון? למה לא חיסל אותו אחת ולתמיד? אשמים בכך ראשי מפלגת העבודה, שהובאו בסוד הענין, הדליפו את הסוד והזהירו את האויב (אם חלילה תהיה פעולת חבלה ורצח של אש"ף בעתיד, אפשר יהיה אפילו לומר שהקרבנות נפלו באשמת ראשי מפלגת העבודה). אולי זה חשד שווא, אבל אין זה חשד בכשרים. צורת ההתעסקות של ראש הממשלה ב”עלילת הדם" של רצח ארלוזרוב חושפת את תחום השנאה ורצון הנקמה הבוער בו כלפי מפא“י ויורשיה. צריך להזהר. חבל שחיים בר-לב הפשוט והחנון, אינו יודע להיות חשדן וזהיר יותר, וכמוהו גם מוטה גור ויצחק רבין. כדאי להם ללמוד משמעון פרס את חכמת הניואנסים, שהיא חלק בלתי נפרד מאמנות המדינאות. אסור למפלגת העבודה להפקיר את “האמצע” של המפה הפוליטית ולאפשר למנחם בגין להיראות כמנהיג לאומי המושיט יד ליריביו מבית כדי להתלכד במערכות כלפי חוץ, והם אינם מסוגלים להתעלות כמוהו, כביכול, ותוקעים מקלות בגלגלי העגלה הלאומית; במקרה שלפנינו – בזחלילי הטנקים של צה”ל. אם צה"ל יצא בכל זאת להתקפה ויצליח, תהיה זאת הצלחה למרות התנגדות האופוזיציה. אם יכשל, יהיה זה בגלל התנגדותה. למפלגת העבודה אין מונופול מובטח על הקונסנסוס הלאומי. שרי הממשלה לא יהססו להכתים אותה בכתם של כמעט בגידה. והכתם הזה עלול להידבק. אבל לא זה העיקר.
אם צה“ל יתקיף את אש”ף בלבנון, יהיה זה הימור נוסף בשרשרת של הימורים מסוכנים שמנחם בגין נוטל על עצמו ועל מדינת ישראל כולה מאז עלותו לשלטון. מנחם בגין פועל כל הזמן על פי האסטרטגיה של “סיכונים גדולים – רווחים גדולים” (או הפסדים גדולים – אם הסיכונים לא עולים יפה). את מה שעושים המהמרים בבורסה עושה מנחם בגין במניות הקיום והבטחון של ישראל. כך הוא עושה מאז הסכם קמפ-דייויד והאשליה של “לא עוד מלחמות”, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד יתומים ואלמנות, הופכת לחזון אחרית הימים של ימינו. באיחור רב מבין, כנראה, מנחם בגין שהוא הכניס את עצמו למלכודת וחזון אחרית הימים רחוק מהגשמה בימינו. עוד מעט קט יוברר שסיני איננו. אין עוד קלפים למיקוח עם מצרים. אבל אש“ף ישנו. ויש סכנה של לחץ בין-לאומי כבד על ישראל לסגת מיהודה ושומרון ומרצועת עזה, לא רק מסיני. ואולי גם לשאת ולתת עם אש”ף במישרין או בעקיפין על נסיגה טוטאלית או כמעט טוטאלית. הלחץ הזה עלול להתגבר לאחר השלמת הנסיגה מסיני ב-26 באפריל. לכן נראית התנהגות מנחם בגין כשל מי שנכנס למלכודת וחש בכך באיחור טראגי, ועתה הוא מתרוצץ בנסיון נואש לפרוץ אותה, או להימלט מתוכה לפני שיהיה מאוחר מדי.
מי שאצה לו הדרך במידה כזאת אינו רואה מנוס לעצמו מלפעול בכל הכוח, ובכל המהירות. להשיג תוצאות מידיות. לפני שתיסגר המלכודת סופית. מנחם בגין חושש עתה שהנסיגה עד הסנטימטר האחרון בסיני עלולה לשמש תקדים גם ליהודה, שומרון ועזה והוא רוצה להיחלץ מהמלכודת של התקדים הזה. מכאן – החלת החוק הישראלי על ירושלים ועל רמת הגולן, היד החזקה ברמת הגולן נגד הדרוזים ונגד תומכי אש“ף ביהודה ושומרון. וכן – הנסיון לארגן ולחזק את אויביהם ויריביהם של תומכי אש”ף ברחוב הערבי או בסמטאותיו (“אגודות הכפרים”).
פעולת צה“ל בלבנון היא חוליה נוספת באותה שרשרת. והיא החוליה האחרונה, הסופית והמסוכנת שבכולן. ההימור האחרון. לתקוף את אש”ף במעוזו העיקרי, להשמיט את הקרקע הלבנונית מתחת לבסיסיו המרכזיים של אש“ף המדיני והצבאי. לא רק בדרום לבנון. להתחבר עם הנוצרים בצפון לבנון, ליצור אתם קשר ישיר כמו עם הדרום. לסייע לנוצרים להתגבר על יריביהם מבית ולאפשר להם לקיים מדיניות של שלום עם ישראל ושל הבטחת האינטרסים של המערב באזור (על-פי תפיסת מנחם בגין ואריק שרון). אם אש”ף המדיני והצבאי ימשיך להתקיים בבסיסיו בלבנון באין מפריע, אין סיכוי להצליח בחיסול שלוחותיו ביו"ש ובגולן.
ההימור הצבאי הזה עלול להסתיים בהפסד מדיני וצבאי גם אם יוכתר בהצלחה. כל המבצעים של צה"ל בלבנון הסתיימו בטרם עת, בלי שהושגה הכרעה לטובתנו עקב התערבות אמריקנית. אין בטחון שלא יקרה כך גם הפעם. על אחת כמה וכמה אם תהיה התערבות סורית ואולי גם סובייטית.
תחושת הדחיפות של המערכה נגד אש“ף נובעת מהקשר בינה לבין המילכוד המצרי. פתאום נוכח מנחם בגין לדעת שהמצרים מתכוונים לתמוך באש”ף גם בזירה המדינית ואולי גם בזירה המעשית. הגבול הישראלי-מצרי, בעיקר ברצועת עזה, עלול להיות גבול פרוץ מבחינת הבטחון השוטף והסכם השלום יפעל נגד ישראל. הוא יהיה מטריה מדינית שתחתיה תוכל לזרום התמיכה הגלויה והסמויה באש"ף. לכן נאלץ מנחם בגין להתרוצץ בין ההימור הלבנוני לבין המילכוד המצרי, בין האשליה של “שלום עכשיו” (שהוא ציפור הנפש של הסכמי קמפ-דייויד) לבין ההימור של “מלחמה עכשיו”, גם בשטחים וגם בלבנון, בשרשרת של הסלמה גוברת.
זו דרכו של מנחם בגין. דרכה של מפלגת העבודה לעומת זאת היתה מבוססת על אסטרטגיה של “סיכונים קטנים ורווחים קטנים”. היא היתה מעוגנת בהערכה הנכונה שהעולם הערבי והמוסלמי כולו נמצא בתקופת מעבר ממושכת בין תקופת זעזועים וחוסר יציבות של חברה טרום-תעשיתית וטרום-דמוקרטית המאפיינים אותו בעת הזאת, לבין תקופה של פיתוח, שפע ויציבות לעתיד לבוא. שלום כולל ויציב בין ישראל לבין כל שכנותיה יוכל להיכון רק בסיומה של תקופת המעבר הזאת, וכאשר שתי מעצמות העל יוכלו לבסס עליה מערכת של הסכמים לגבי המזרח התיכון. עד אז, בעתיד הנראה לעין, אין מנוס מאסטרטגיה של תקופת מעבר ממושכת ולא של “שלום עכשיו”, שאינו ניתן להשגה. זהו הניגוד האמיתי בין דרכה של ממשלת המערך לאחר מלחמת יום-הכיפורים לבין דרכה של ממשלת “המהפך” מאז כינונה. מדיניות ההימורים המסוכנת של “שלום עכשיו” הובילה באורח בלתי נמנע כמעט להימורים מסוכנים, שימוש בכוח ומלחמות קטנות וגדולות בסימן דחיפות ומיידיות. מי שנכנס למלכודת בפזיזות, נדחף להיחלץ ממנה בבהילות.
המערך צריך להיזהר מלהיות הצד השני של המטבע שהליכוד הוא צידו הראשון. המטבע המדיני של המערך מלפני “המהפך” היה אחר לגמרי ואליו יש לחזור. ההימור הלבנוני של “מלחמה עכשיו” הוא פועל יוצא של המלכוד המצרי של “שלום עכשיו”. המוצא חזרה, הוא בדרך של הסדרי ביניים ממושכים לפתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה שלב אחרי שלב. בזהירות ובבטחון.
האלטרנטיבה האמתית של המערך טמונה בחזרה אל דרכו הוא, שהיא דרך ביניים של סינתיזה ולא של אנטיתיזה, של העדפת המועט הזהיר וההדרגתי על ההרפתקנות המסתיימת בהפסד ובנזק של תפיסת המרובה. בדרכו של מנחם בגין תישאר מדינת ישראל קרחת מכאן ומכאן בלי סיני, בלי יהודה שומרון ועזה, בלי שלום ובלי בטחון. זאת מבין עתה רוב העם, פרט לקצוות הקיצוניים ביותר. עם כל מי שמבין זאת אפשר וצריך לכונן ממשלה אחרת ואיתה ללכת לבחירות.
13.4.82
“פלפולי”-סרק מילוליים מ“תוצרת בית” ישראלית לגבי מלחמת לבנון ומטרותיה האפשריות עיבו את הערפל האופף אותה יותר מן הערפל ההכרחי האופף כל מלחמה. תחילת הערפל המלאכותי הזה בפלפול-הסרק אם יש או אין פתרון צבאי לבעיית המחבלים בלבון, כשהתשובה פשוטה ובלתי-נמנעת, שאין פתרון צבאי, וכי בכל מקרה אין מדובר בפתרון, אלא בהסדר-ביניים נוסף (שישא בהכרח אופי של פתרון חלקי וזמני גם אם יימשך חודשים או שנים אחדות) באחד מקטעי החזית במלחמת ההתשה הממושכת והכוללת של העולם הערבי נגד ישראל. כדאי לזכור את העובדה המעודדת כי במלחמת ההתשה הזאת נגדנו כבר נחלו שני נצחונות גדולים, ירדן ומצרים הותשו ויצאו ממעגל המלחמה נגד ישראל, לפחות באורח חלקי וזמני. עתה יש סיכוי גדול שגם לבנון תצא ממלחמת ההתשה הזאת במידה חלקית – כזאת או אחרת, וכי יכולתו של אש"ף להתיש את הישראלים (בעיקר את “היונים” בישראל) תהיה מוגבלת פי כמה וכמה לאחר המבצע הנוכחי.
ה“פלפול” המעורפל השני הוא, האם המלחמה הזאת צריכה להיות מוגבלת או לא. כאן התשובה היא שכמו בכל מלחמה, או פעולה צבאית, יכולות להיות למלחמה בלבנון מטרות-מינימום (מוגבלות) ומטרות-מקסימום (נרחבות) גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני. יש לקוות שהממשלה והעומדים בראשה ומפקדי צה“ל (זו בהכרח קבוצה מצומצמת של קבינט מלחמה בפועל ולא בתואר ובסמכויות פורמליות) קבעו גם מטרות-מינימום וגם מטרות-מקסימום למלחמה הזאת, ובהתאם לכך מידרג של מטרות מתחתית הסולם ועד סופו. מידרג המטרות צריך להיות גמיש ופתוח ככל האפשר משום שהוא תלוי גם בתוצאות המבצע בשטח וגם בעמדת המעצמות, וקודם כל בעמדת ארה”ב. למרבה הצער בכל מלחמות לבנון עד כה, ארה"ב היתה מקור הערפל הגדול ביותר וממילא היא יכולה לערפל גם את המבצע הנוכחי ולסכל את השגת מטרותיו, מוגבלות או נרחבות ככל שיהיו.
לאחר שתי ההקדמות הללו לא נותר אלא להגדיר כמה ממטרות-המינימום והמקסימום האפשריות לפעולת צה“ל בדרום לבנון. מטרות-המינימום הן קודם כל להרחיק את המחבלים ובסיסיהם מעבר לטווח הירי על ישובי הגליל כפי שנקבע (כ-40 קילומטר). כיבוש כל השטח הזה בדרום לבנון וטיהורו מהמחבלים ובסיסיהם יש לבצע במהירות האפשרית הגדולה ביותר, במינימום אפשרי של נפגעים, והעיקר– בלי להסתבך במלחמה עם הסורים ותוך הדגשה ברורה שאם תהיה הסתבכות כזאת היא תהיה ביוזמת הסורים. לאחר מכן יש לעשות הכל כדי למנוע את חזרת המחבלים ובסיסיהם לטווח הירי על ישובי הגליל, גם אם השגת מטרה זאת תהיה כרוכה בקרע עם האמריקנים, שיימשך שבועות ואולי חודשים. במצב זה מבצע סיני משנת 1956–7 יכול לשמש כדגם. ישראל נסוגה אז לאחר כמה חודשי מאבק מדיני והסברתי שאת פירותיו היא קטפה במשך יותר מעשר שנים, עד לפרוץ מלחמת ששת הימים (ארה”ב נתבעה אז לפרוע את השטר שהיא חתמה עליו כתמורה לנסיגת צה"ל מסיני ורצועת עזה ב-1957.
ב“מבצע ליטני” ובחילופי הירי ביולי 1981 היה לחץ אמריקאי להפסקת אש ולנסיגה שישראל נכנעה לו בפזיזות. הפעם צריך להפיק את הלקחים. לצאת למערכה קשה נגד המימשל האמריקאי ולהוקיע את האיוולת וחוסר-ההגינות כלפי ישראל והנזק הנגרם לאינטרס האמריקני על-ידי הלחץ החד-צדדי על ישראל לנסיגה חוזרת ונשנית מלבנון, שממנה נהנים אש"ף, הסורים והסובייטים.
ההסברה הישראלית תוכל להצביע על ההבדל בין הלחץ החד-צדדי הזה לבין התרגיל המזהיר של ניקסון וקיסינג’ר, שהוציאו את מצרים ממעגל ההשפעה הסובייטית וממעגל המלחמה נגד ישראל בעזרת הפצצות העומק של חיל האוויר הישראלי בשנת 1970 ובעזרת כיתור “הארמיה השלישית” ב-1973. מימשל רייגן צריך לבחור בין הדוגמה הכושלת של מימשל אייזנהאור ודאלס, שאילץ את ישראל לסגת מסיני ללא תמורה הולמת מצד נאצר (דאלס בעצמו הודה לאחר מעשה שהיתה זאת שגיאה קשה מצידו), לבין הדוגמה המוצלחת של ניקסון וקיסינג’ר. את ההבדל הזה לא יהיה קשה להסביר לדעת הקהל האמריקנית ולצאת למאבק עקשני וממושך נגד מימשל רייגן אם ירצה לאמץ לעצמו את דוגמת אייזנהאור-דאלס ולא את דוגמת ניקסון-קיסינג’ר. אסור להיכנע ללחץ אמריקני חד-צדדי בלתי-הוגן ומזיק גם לישראל וגם לארה“ב. יש לקוות שגם האופוזיציה תתייצב בעניין זה יחד עם הממשלה נגד בזבוז פירות המבצע הנוכחי בלבנון ונגד החזרת אש”ף לבסיסיו בדרום-לבנון.
אלה הן מטרות-המינימום. מטרות-המקסימום יכפו על ישראל אם הסורים יחליטו להצטרף למלחמה נגדה, למרות מטרתה המוצהרת והמוכחת של ישראל לעין כל להימנע מהסתבכות בקרבות עם הסורים. אם הצבא הסורי יפתח במלחמה נגד צה“ל בחזית לבנון לא יהיה מנוס מהסכם הפסקת אש בין שני הצבאות שיחלק למעשה את לבנון כשם שחילק את רמת הגולן. הסכם הפסקת אש כזה יוכל להוביל להסדר של חלוקת לבנון לכמה איזורי שליטה והשפעה – איזור נוצרי עצמאי, איזור הנתון להבטחה ישראלית בפיקוד המיליציות של חדד, איזור הנתון לכיבוש סורי וכן איזור לבנוני עצמאי באורח נומינלי. חלוקה כזאת כבר היתה קיימת, למעשה, אלא שעתה, כתוצאה מן המלחמה, ישתנו קווי-התיחום בין האיזורים השונים. האיזור הדרומי יורחב בעתיד בצורה שתבטיח את מניעת חזרת אש”ף ובסיסיו לרצועת הבטחון המורחבת (עד כ-40 קילומטר).
במשא-ומתן על כל הסדר זמני בעתיד תצטרך ישראל לעמוד על כך שהפיקוד הצבאי של חדד יהיה כלול במו“מ על הפסקת האש בדרום-לבנון ויהיה בין החותמים עליו וזכויותיו יהיו מוכרות גם על-ידי “כוח-יוניפיל”, אם יישאר בשטח. לפיקודו של חדד יימסר באורח סמלי מבצר הבופור וגם שטחים אחרים שיהיו כלולים בהסכם הפסקת האש והסדרי הפיקוח עליו. ישראל צריכה לעמוד על כך שממשלת לבנון החוקית בביירות תהיה שותפה לכל מו”מ ולכל הסכם בינה לבין ישראל לגבי דרום-לבנון ותהיה חתומה עליו בצד ממשלת ישראל. כל הסדר לגבי בעית לבנון בכללותה אינו תלוי בישראל ואין בכוחה לקבוע אותו או להבטיח את קיומו. הסדר קבע כולל שיבטיח שלמותה, עצמאותה ופירוזה של לבנון מכיבוש סורי ומכל כיבוש אחר תלוי בהסכם בין שתי מעצמות-העל, או לפחות בהחלטת ארה"ב, אם תהיה מעוניינת ומסוגלת להבטיח את שלום לבנון ועצמאותה כנגד הסורים והסובייטים. אילו האמריקנים היו מעוניינים ומסוגלים לכך יכלו בנקל להסתייע בכוחה של ישראל לטובת האיטרסים שלהם במזרח התיכון כנגד סוריה, כדי להוציא אותה ממעגל ההשפעה הסובייטי וממעגל המלחמה נגד ישראל, כפי שעשו ניקסון וקיסינג’ר. אך למרבה הצער יורשיהם של הללו בבית הלבן לא שייכים לאותה “ליגה”. אמריקה מונהגת כיום על-ידי “שולית הקוסם” ולא על-ידי קוסמים.
8.6.82
דוברי הממשלה מנסים להעלים את חומרת האכזבה שגרם נשיא לבנון אמין ג’ומייל. לא “לילד הזה” התפללו. עכשיו הם מנסים לבלוע את הרוק הניתז לעברם. דוברי האופוזיציה מהמערך, שמחים לאידה של הממשלה ושוכחים להאשים את אמין ג’ומייל בהתנהגות שחוצפה וקוצר-ראות משמשים בה בערבוביה. וחבל. בשלב זה של מלחמת לבנון הבלתי-גמורה יש וצריך להיות קונסנזוס בישראל שלא היה כמותו לפני פרוץ המלחמה ובכל אחד משלביה. מדובר בהבטחת המינימום החיוני ביותר לבטחון ישראל, הבטחת רצועת בטחון בדרום לבנון ומניעת חזרת המצב הקודם בלבנון לקדמותו. מניעת הפיכתה מחדש של לבנון כולה לקרש קפיצה של תוקפנות סורית ואש"פית נגד ישראל.
גם הממשלה וגם האופוזיציה צריכות להגיע לקונסנזוס לגבי הבטחת אינטרס חיוני זה. כדאי ללמוד דוגמה מהשינוי שחל בעמדת מפ“ם לגבי “מבצע סיני” בשנת 1956. לפני המבצע מפ”ם התנגדה לו, ואילו לאחריו היא התנגדה לנסיגה מרצועת עזה. ייתכן שהיא לא צדקה אז בשתי עמדותיה, אבל לא היה פגם בעצם השינוי שחל בעמדתה. יש הבדל בין לפני מעשה לאחריו. כשחל שינוי במציאות, לא רק שאין פגם בשינוי העמדה, אלא חובה לעשות שינוי כזה. כך צריך עכשיו לקרות לגבי עמדת המערך ולגבי עמדת הממשלה. לא לייפות את המציאות, לא לטשטש את השינוי המדאיג שחל במצב ולא להאשים את הממשלה בשינוי המכוער הזה. השינוי העיקרי חל בעמדת לבנון ולא בעמדת ישראל.
הנשיא החדש אמין ג’ומייל משנה את עמדת המרונים כלפי ישראל ונוהג בצורה כפויית טובה כלפי הגורם היחיד שחש לעזרתם והציל אותם על-פי בקשתם. אמין ג’ומייל מנסה לשכוח ולהשכיח את החטא “הקדמון” של לבנון כלפי ישראל: היא שהתקיפה את ישראל ופלשה לשטחה בשנת 1948. בכך התחילה המלחמה עם יתר מדינות ערב נגד ישראל תוך הפרת החלטות האו“ם. כל מה שעשתה ישראל מאז ועד היום הוא הגנה עצמית נגד התוקפנות הנמצאת מחוץ לגבולותיה, בתוך תחומיהן של מדינות ערב. אמין ג’ומייל מאשים את ישראל בתוקפנות ובהפרת הסכם שביתת הנשק תוך התעלמות מכל מה שקרה לפני זה, ואחרי זה עד לימים האחרונים. זהו מעשה של עזות-מצח מדהימה. אמין ג’ומייל מנסה לשכוח ולהשכיח שהוא עצמו, כחלק ממשפחתו ומהמיעוט המארוני כולו, פנה אל ישראל וביקש ממנה להתערב במלחמת לבנון כדי להציל אותם מסכנה של חיסול עצמאותם על-ידי הכיבוש הסורי והאש”פי. אמין ג’ומייל מוסיף עלבון על פגיעה בכך שהוא משבח בלי הרף את עזרת ארה"ב, צרפת ואיטליה תוך התעלמות מהעובדה שפעולתה של ישראל היא זו שאיפשרה את התערבות המדינות הללו.
שום הבנה לקשייו של אמין ג’ומייל אסור לה להמעיט מחומרת התנהגותו. להיפך, הבנת הקשיים והאילוצים שלבנון נתונה בהם מחייבת את ישראל לקבוע את תגובתה ואת מדיניות המנע שעליה לנקוט כלפי לבנון וכלפי הנשיא אמין ג’ומייל גם בעתיד.
לבנון היא ארץ של מיעוטים המפולגים בתוכם, ונאבקים זה בזה בלי הרף, נפרדים ומתחברים ושוב נפרדים, וחוזר חלילה במאבק אין סופי. כזה המצב הפנימי. ואילו כלפי חוץ, לבנון היא זירת התמודדויות של כל מדינות המזרח התיכון במישור המדיני וגם במישור הצבאי. כך, למשל, אפשר להגדיר את מלחמת האזרחים בלבנון כמלחמה בין עירק לבין סוריה. הצבא הסורי פלש ללבנון כדי לסכל את תנועת המלקחיים העיראקית כנגדה וכדי למנוע את הפיכתה של סוריה למין “סנדויץ'” בין עיראק לבין השמאל הלבנוני-אש"פי הנתמך על-ידי עיראק. באותה עת התנהלה מלחמה גם נגד ישראל. מלחמות הפנים והחוץ משולבות בלבנון זו בזו. לבנון היא זירת התמודדויות הבין-ערביות והבסיס למיתקפה משותפת של הערבים נגד ישראל. את מלחמת ההתשה הזאת צריך למנוע. ורצוי לעשות זאת מההתחלה, כפעולת מנע מצומצמת בהיקפה ובנזקיה, מאשר לעשות זאת באיחור, במבצע צבאי רב-מימדים ההופך מלחמה ממש.
לבנון היא פסיפס של מיעוטים. נוצרה בה קואליציה מרונית-סונית נגד הדרוזים, השיעים והפליטים הפלשתינאיים. אם הקואליציה המרונית-סונית או לכל הפחות – להזהיר את הקואליציה החדשה השלטת, מפני האפשרות הזאת ואף לשמור על שיווי משקל ועל מאזן כוחות בין הפלגים היריבים. לא מתוך תאוות משחק לשמה, אלא כדי למנוע חזרה למצב הקודם בלבנון והפיכתה מחדש לבסיס של תוקפנות נגד ישראל. צריך למנוע את איחודם של כל המיעוטים והפלגים בלבנון נגדנו, לא כדי לשלוט בהם אלא כדי להתגונן מפני הפעלתם נגדנו, על-ידי צבאות ערב, המעדיפים ללחום בנו באמצעות הלבנונים.
כשם שעזרנו למרונים בעבר, כך יכולים אנו לעזור גם לדרוזים, לשיעים ולפלשתינאים בלבנון להגן על עצמם, להשתקם, להתחזק ולהימנע מלפעול נגדנו, לא רק במישור הצבאי. צעד ראשון צריך להיות סיוע ישראלי נרחב לשיקום מחנות הפליטים הפלשתינאים בשטח הנמצא בשליטת צה"ל. ולאחר מכן – לסייע לדרוזים ולשיעים ככל שיהיה צורך.
אם הנשיא אמין ג’ומייל רוצה שצה“ל יפנה את לבנון לפני הסורים והמחבלים, אפשר לשקול היענות להצעתו לפחות באופן חלקי. יתכן וכדאי יהיה שצה”ל יסוג באורח חד-צדדי מכביש ביירות-דמשק לקו הגנה מדרום לכביש ולעיר ביירות. במקרה כזה יוכלו הצבא הסורי והמחבלים לחזור לביירות והצבא הלבנוני בפיקודו הצבאי של אמין ג’ומייל יהדוף אותם לאחור. הוא יוכל להיעזר בחיילי איטליה וצרפת וכן בנחתים האמריקנים, לחלוש על התנועה בכביש ביירות-דמשק ולהפריע לתנועה הסורית-אש"פית שתזרום בו לעבר ביירות אם יימשכו הפיגועים נגדו. זו רק אפשרות אחת מני רבות. בכל מקרה – אל לישראל לנטוש את לבנון, לפני שתבטיח את האינטרס הבטחוני הכפול שלה – קיום רצועת בטחון בדרום-לבנון להגנת גבול הצפון שהיא ומניעת הפיכת לבנון כולה לבסיס תוקפנות נגדנו. קיימת עוד מטרה ארוכת טווח. ישראל צריכה להמחיש לה ולזולתה שהיא מדינה מזרח-תיכונית ולא “גיטו” יהודי שהועתק לכאן ממזרח-אירופה ומצפון אפריקה. יש לה זכות להתגונן גם מחוץ לגבולותיה, גם בשטח לבנון, כל עוד נמשכת מלחמת ההתשה הערבית נגדה.
אמין ג’ומייל צריך להודות לישראל על עזרה שלבנון ביקשה וקיבלה בעבר ואולי עוד תזדקק גם בעתיד. כך גם ארה“ב, צרפת ואיטליה, שנמצאות בלבנון הודות לצה”ל ונוהגות כלפי ישראל בכפיות טובה.
אם ישראל תמחל על כבודה ועל מחיר הדם ששפכה בלבנון, כבודה יהיה מחול, מחיר דמה יוזל וגם בטחונה יהיה מעורער. בנושא זה צריך להיות קונסנזוס מלא בישראל.
22.10.82
בתחילה הזכירה מלחמת לבנון את מבצע סיני משנת 1956. לאחר מכן הצטמצם הדמיון וגברו ההבדלים. ולאחר חצי שנה למלחמה מתברר כי אין שום דמיון בין המלחמות. צה“ל של מלחמת לבנון בשנת 1982 לא נלחם כמו צה”ל של מבצע סיני בשנת 1956, אלא כמו הצבא הבריטי של מבצע סואץ – “התאום החורג” של מבצע סיני. הבריטים השיטו ארמדה גדולה בים התיכון, כאילו לרשותם כל הזמן הדרוש, בלי הפרעה ובלי התערבות. הם ריככו את היעד בהפצצות כבדות מן האוויר כאילו ניצב מולם לא הצבא המצרי של שנת 1956 אלא הצבא הגרמני של מלחמת העולם השנייה לפני הפלישה לחוף נורמנדי. הם פעלו לאט, בעוצמה אדירה, “על בטוח”, “לפי הספר”, ונחלו כישלון גמור בשל אי-השגת היעדים הצבאיים והמדיניים.
צה“ל של אז פעל במהירות הבזק, בהפתעה גמורה, נקט בתחבולות לבלבל את הפיקוד העליון של האוייב וערער את שווי המשקל של הצבא המצרי, שפתח בנסיגה מבוהלת מסיני. וכל זאת – במינימום של זמן ואבידות. דווקא משום שצה”ל והפיקוד העליון הצבאי והמדיני בתקופת מבצע סואץ היו מוכנים ליטול מקסימום סיכונים מחושבים, השתלמו הסיכון וההעזה. צה"ל היה אז צבא עני ורזה, צעיר ונועז, שרירי וגמיש. הוא עשה מלחמה בתחבולות והתחיל מהסוף, בקירבת התעלה. הוא הביא בחשבון אפשרות של סיום המלחמה או הפסקתה בכל אחד משלביה. כך יכול היה לסיים אותה כבר בתחילת הקרבות, כאשר כל שלב יכול היה להיחשב כמבצע חלקי מוצלח בפני עצמו, כפעולת גמול גדולה ונועזת יותר מכל קודמותיה.
במלחמת לבנון פעל צה“ל כאילו הוא הצבא האמריקאי, הטוב ביותר באמצעי לחימתו, ובדרכי הפעלתם. פעל כצבא גדול, מצוייד, מאומן, עשיר עד לרוויה באמצעי לחימה חדישים ומתוחכמים, מסורבל בשירותים, וזהיר מאד, כאשר החיסכון באבידות (המוטעה, בסופו של חשבון) ולא השגת היעד במועד הנדרש, עומד בראש שיקול הדעת של מפקדיו. במלחמת לבנון פעל צה”ל כצבא “מרובע” בכל תכנוניו וביצועיו. פרט לחיל האוויר, כמובן. צה"ל לא גילה הפעם דמיון, תושיה והפתעה. הכל התנהל “בקווים ישרים”. מלמטה למעלה ומההתחלה לסוף.
במלחמת לבנון הפעיל צה"ל עוצמות אדירות בכמות ובאיכות. הוא תיזמר בצורה מתואמת ככל האפשר את הכוחות שנעו בדחיסות על צירי תנועה מעטים, צרים ומפותלים. “דחף” כמויות עצומות של אספקה מכל הסוגים לראשי הטורים הארוכים והמסורבלים, עד לקווים הקדמיים ביותר, לשדה הקרב ממש. הפעיל, בהצלחה רבה, אמצעי לחימה חדישים ומתוחכמים שנוסו לראשונה בתנאי קרב, ברובם מייצור אמריקאי חדיש ובחלקם – בתוספת שכלולים ישראליים מתוחכמים וחדשניים. מה שעשה חיל האוויר הישראלי נגד הטילים והמטוסים הסוריים-סובייטיים הוא ההיפך ממה שנעשה על היבשה. באויר – הכל התנהל בתחבולות ובהפתעות ללא דוגמה ותקדים; על היבשה נערכה חזרה על “מבצע ליטאני” נעדר הדמיון והתושיה, בקנה מידה גדול וצפוף.
מילות המפתח הפעם היו “זהירות”, “סבלנות”, ולא “הפתעה” ו“מהירות”. המפקד הטוב בצה“ל של עכשיו נקרא “מפקד חכם”. הרמטכ”ל של מבצע סיני, משה דיין, היה מכנה זאת אחרת. הוא היה אומר שבמלחמת לבנון גברו “השוורים” על “הסוסים הדוהרים”.
הנסיון הוכיח שבמלחמות לא תמיד הזהירות משתלמת. אם החיסכון באבידות מושג על חשבון התארכות המלחמה, הרי החיסכון הזמני והמדומה הופך לרשימת אבידות מתארכת ככל שנמשכת המלחמה.
חלק מהאחריות לכך נופל על הפיקוד המדיני ולא הצבאי. השם הזמני “המזוייף” של המלחמה ומטרותיה – “מבצע שלום הגליל” – גרם לכך. עכשיו אנחנו יודעים שהמלחמה הוכנה מראש לשתי מטרות עיקריות: האחת להרתיע את סוריה מלפתוח במלחמה יזומה נגד ישראל, באמצעות מהלומות חיל האוויר הישראלי. מטרה זו הושגה במלואה. והשנייה: לעקור את אש“ף מבסיסיו העיקריים במערב ביירות – וגם מטרה זו הושגה במלואה. אבל במחיר הרבה יותר יקר, בנזק גדול בהרבה מהרצוי ובתועלת מדינית קטנה. לאחר שאש”ף נעקר ממפקדותיו בבירה המדינית והתעמולתית שלו בבירות, אפשר להעריך שלולא כך לא היה ערך של ממש לניקוי הרצועה של 40 קילומטר על-פי המטרות המוצהרות של מבצע “שלום הגליל”. למרות זאת יש צורך בתקופה ממושכת של ביעור קינים מתחדשים של טרור בדרום לבנון, אך יש סיכוי להצליח במבצע כזה כפי שהצליחו מבצעים דומים ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון. זו שאלה של זמן. חלק גדול מכל ההישגים הללו אפשר וצריך היה לנסות להשיג במהירות, בהפתעה, ולהתחיל בקרבת ביירות, מצפון דרומה. ואולי היה צריך לפעול בהתקפת-פתע על מיפקדות המחבלים ולחסל את מפקדיהם, בנוסח הפשיטות שצה"ל כה הצטיין בהן בעבר. וזו רק דוגמה אפשרית אחת למה שלא קרה במלחמת לבנון.
במקום תחבולות, הפתעות, קיצורי דרך וסיכונים מחושבים, היינו עדים להפצצות כבדות המלוות בחורבן, הרס והרג של אלפי אזרחים. במקום מבצע קצר והחלטי לחיסול מוצלח של ראשי הטרור, שכל מדינאי העולם, ובכללם מדינאי ערב, כה ייחלו וכה קיוו לו, היינו עדים למצור ממושך שהסתיים אמנם בהשגת היעד של עקירת המחבלים מביירות אבל במחיר מדיני, תעמולתי ומוסרי כבד. כולם רצו להיפטר מאש“ף, שהפך למיטרד ולמכשול לשלום, וקיוו בסתר ליבם שהמוח היהודי רב-התושיה ימצא “פטנט” איך לעשות זאת. עמדו לרשותנו שבוע-שבועיים, לשם כך, וזאת לא עשינו. איכזבנו את אלה שצריכים עכשיו להעמיד פנים שהם אוהבי אש”ף ונאלצים עכשיו לחבק ולנשק את יאסר ערפאת במקום להזיל דמעות שמחה ורווחה על קברו.
צריך לקוות שצה"ל יצליח להחזיר לעצמו חלק מנעוריו האבודים מימי “מבצע סיני” כדי שיוכל לסיים בהצלחה את מלחמת לבנון ולהשלים את השגת יעדיה.
10.12.82
במהלך מלחמת לבנון, שטרם הסתיימה, ובויכוח הלאומי שהיא עוררה התגלו כמה פאראדוכסים טרגיים. אנו עדים לחילופי תפקידים ועמדות כמעט גרוטסקיים בין “ניצים ל”יונים“, בין מינימליסטים למקסימליסטים, בין “סוסים אבירים” לבין “שוורים”, על-פי ההגדרה הזכורה של משה דיין לגבי מפקדים בצה”ל, בין אלה האוהבים לדהור לבין המעדיפים לחרוש לאט ובבטחה. בנוסף לשני האחרונים קיים סוג שלישי והם ה“פרדים” המסרבים לזוז מן המקום למרות הדרבון של הממונים עליהם – לא לדהור ולא לחרוש.
עם הסוג השלישי הזה, שהוא חדש בצה“ל, נימנים כמה מפקדים שתוארו בפי כמה כתבים צבאיים כ”מפקדים חכמים“. מפקדים אלו שונים מקודמיהם במלחמת העצמאות ובמלחמות שהיו לאחר-מכן, שנהגו להסתער על האוייב במחיר נפגעים שאפשר היה להמנע ממנו אילו נהגו ב”חוכמה", כלומר באיטיות ובזהירות מופלגת: הכל כדי לחסוך בדם, כביכול. לאמיתו של דבר, איטיות וזהירות שסיבכו את עם ישראל במלחמה ארוכה ורבת אבידות בסופו של חשבון מאחר ומספר הנפגעים הוא פונקציה של אורך זמן הלחימה. היו מפקדים שניהלו את הקרבות והמבצעים כאילו עמד לרשותם כל הזמן שבעולם, כאילו אין טעם לכבוש עוד גבעה על אדמה זרה, שבין כה וכה ניסוג ממנה. התבטאויות כאלה של מפקדי עוצבות עולות בקנה אחד עם הפעולות בשטח.
ח“כ מוטה גור, שמסר על כך, סבור שהיעדר המוטיבציה של המפקדים הללו להסתער, לכבוש ולהגיע להכרעה מהירה נבע מהסתייגותם מהמלחמה וממטרותיה הבלתי ברורות והמשתנות. ספק רב אם זהו הגורם היחיד. אולי אין זה אלא גורם נוסף בתהליך ארוך טווח שהחל בצה”ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהיתה רצופה קרבות הסתערות עקובים מדם רב, שלא הביאו להכרעה חדה ומהירה. אולי קיימת רתיעה מצטברת, או שזהו התהליך שהגיע לשיאו במלחמת לבנון ועיקרו העדפת יסוד האש על יסוד התנועה בניהול הקרב. במבט כללי נראה צה"ל (או ביתר דיוק, חילות היבשה שלו) כאילו הוא שקוע בפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים על חשבון פיתוח תורות קרב חדשניות, בהגדלת כוח האש ואמצעי המיגון על חשבון יכולת התמרון, ההפתעה והגמישות בתנועה ובלחימה.
כאילו נשכח הלקח העיקרי של כל מלחמות ישראל – גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני – הלקח של “אין זמן”, שהוא נכון יותר מן הלקח של “אין ברירה”. עם ישראל כולו, וצה"ל, בנויים למלחמות קצרות ומהירות, למבצעי בזק, שמטרתם הכרעה צבאית מהירה, כנקודת פתיחה למיקוח מדיני על תנאי נסיגה והסדרים צבאיים ומדיניים שיהיו מבוססים על ההכרעה ועל הנסיגה מתוך יתרון. עם ישראל הוא עם של מבצעים, רגעי שיא והתעלות, שאחריהם באה ירידה במוראל ובמוטיבציה וחזרה אל הוכחנות, הפלגנות, הביקורת העצמית וההדדית על מטרות ועל דרכים, על תוצאות רצויות ואפשריות ועל מחיר.
הלקח של “אין זמן”, או ליתר דיוק – “יש רק זמן קצר מאוד”, נכון גם במישור המדיני החיצוני. כל מלחמות ישראל הסתיימו בלחץ של המעצמות המשקף את הלחצים הערביים והתחרות ביניהן. כך קרה גם במלחמת לבנון ברוב שלביה, ובעיקר בשבוע הראשון – שבו לא הושגו מטרות המינימום ההכרחיות לערעור בסיס כוחו הצבאי והמדיני של אש"ף ולא הרחקה זמנית של הארטילריה שלו מדרום לבנון. התערבות המעצמות אינה אלא חוזרת על עצמה בכל מלחמות ישראל. צריך להביא זאת בחשבון מראש, בתכנון המלחמה, ומתוך כך בהכרח להשיג תוצאות מהירות ומיידיות בכל אחד ממהלכיה ולא רק באחרון שבהם. הפצצות מן האוויר מביאות אילוץ זה לשיא, וכמוהן פשיטות ומבצעים של “פגע היסוג ופגע”, כדי להתיש את האויב, כדי לערער את בטחונו ואת שיווי המשקל שלו וכדי לשמור על יתרון ההפתעה לעתיד. רק במלחמות קצרות אפשר באמת לחסוך בדם, למרות שיעור אבידות גבוה יחסית בקרב זה או אחר שלהן.
הויכוח הלאומי על “אין ברירה” לא התעורר לגבי מלחמות קצרות – לא לגבי הפצצות ולא לגבי פעולות תגמול, ואפילו לא לגבי “מבצע סיני” בשעתו. מי שניהל את מלחמת לבנון כמלחמת “יש זמן” עורר בהכרח את הויכוח הלאומי על “יש ברירה”.
עכשיו הופך המושג של מלחמת “אין ברירה” לאיסור על “היריה הראשונה”. כאילו מלחמת יום-הכיפורים היא הדגם היחיד המותר למלחמה בעתיד, להילחם רק לאחר שנופתע ונותקף. נוסף על האיסור, לכאורה, של “לחימה בשטח האוייב”. השואל “למה לנו להילחם על אדמת לבנון”, הריהו כאומר שעדיף להלחם נגד אש"ף בכביש החוף ובמלון “סבוי”, בקרית שמונה ובנהריה, ונגד הצבא הסורי – ברמת הגולן, או בדגניה. כל מי שקורא לנסיגה מלבנון מיד וללא כל תנאי צריך לשאול את עצמו אם הוא קורא גם לחזרה אל תפיסת הבטחון של “היציאה מהגדר” – “העברת הלחימה אל שטח האוייב” על-ידי “התקפת נגד מקדימה”, כלומר על-ידי “יריה ישראלית ראשונה”. כל אלה הם סממנים פורמליים של מלחמת “יש ברירה”. היא פסולה בעצם בעיני דקדקנים וחשדנים הקוראים לנסיגה מלבנון מיד.
הטראומה של מלחמת יום-הכיפורים הפכה את צה"ל לצבא גדול ומסורבל, שמשליך את כל יהבו (כמעט) על עוצמות אדירות של כוח אש במקום על תחבולות מפתיעות של גמישות, זריזות וניידות. הטראומה של מלחמת לבנון עלולה להפוך את עם ישראל כולו לעם נסוג ומתחפר במין “קו מאז’ינו” לאומי, השולל כל מלחמה יזומה, כל “יריה ראשונה”, כל “יציאה מהגדר” ונקלע בהכרח למלחמת מגן ארוכה, הרסנית ועקובה מדם יותר מכל קודמותיה – בתוך שטח ישראל, ביישוביה ובשדותיה. כל אלה שקוראים לנסיגה מלבנון מיד צריכים לשאול את עצמם אם זה מה שהם רוצים.
13.1.84
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.