“פלפולי”-סרק מילוליים מ“תוצרת בית” ישראלית לגבי מלחמת לבנון ומטרותיה האפשריות עיבו את הערפל האופף אותה יותר מן הערפל ההכרחי האופף כל מלחמה. תחילת הערפל המלאכותי הזה בפלפול-הסרק אם יש או אין פתרון צבאי לבעיית המחבלים בלבון, כשהתשובה פשוטה ובלתי-נמנעת, שאין פתרון צבאי, וכי בכל מקרה אין מדובר בפתרון, אלא בהסדר-ביניים נוסף (שישא בהכרח אופי של פתרון חלקי וזמני גם אם יימשך חודשים או שנים אחדות) באחד מקטעי החזית במלחמת ההתשה הממושכת והכוללת של העולם הערבי נגד ישראל. כדאי לזכור את העובדה המעודדת כי במלחמת ההתשה הזאת נגדנו כבר נחלו שני נצחונות גדולים, ירדן ומצרים הותשו ויצאו ממעגל המלחמה נגד ישראל, לפחות באורח חלקי וזמני. עתה יש סיכוי גדול שגם לבנון תצא ממלחמת ההתשה הזאת במידה חלקית – כזאת או אחרת, וכי יכולתו של אש"ף להתיש את הישראלים (בעיקר את “היונים” בישראל) תהיה מוגבלת פי כמה וכמה לאחר המבצע הנוכחי.

ה“פלפול” המעורפל השני הוא, האם המלחמה הזאת צריכה להיות מוגבלת או לא. כאן התשובה היא שכמו בכל מלחמה, או פעולה צבאית, יכולות להיות למלחמה בלבנון מטרות-מינימום (מוגבלות) ומטרות-מקסימום (נרחבות) גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני. יש לקוות שהממשלה והעומדים בראשה ומפקדי צה“ל (זו בהכרח קבוצה מצומצמת של קבינט מלחמה בפועל ולא בתואר ובסמכויות פורמליות) קבעו גם מטרות-מינימום וגם מטרות-מקסימום למלחמה הזאת, ובהתאם לכך מידרג של מטרות מתחתית הסולם ועד סופו. מידרג המטרות צריך להיות גמיש ופתוח ככל האפשר משום שהוא תלוי גם בתוצאות המבצע בשטח וגם בעמדת המעצמות, וקודם כל בעמדת ארה”ב. למרבה הצער בכל מלחמות לבנון עד כה, ארה"ב היתה מקור הערפל הגדול ביותר וממילא היא יכולה לערפל גם את המבצע הנוכחי ולסכל את השגת מטרותיו, מוגבלות או נרחבות ככל שיהיו.

לאחר שתי ההקדמות הללו לא נותר אלא להגדיר כמה ממטרות-המינימום והמקסימום האפשריות לפעולת צה“ל בדרום לבנון. מטרות-המינימום הן קודם כל להרחיק את המחבלים ובסיסיהם מעבר לטווח הירי על ישובי הגליל כפי שנקבע (כ-40 קילומטר). כיבוש כל השטח הזה בדרום לבנון וטיהורו מהמחבלים ובסיסיהם יש לבצע במהירות האפשרית הגדולה ביותר, במינימום אפשרי של נפגעים, והעיקר– בלי להסתבך במלחמה עם הסורים ותוך הדגשה ברורה שאם תהיה הסתבכות כזאת היא תהיה ביוזמת הסורים. לאחר מכן יש לעשות הכל כדי למנוע את חזרת המחבלים ובסיסיהם לטווח הירי על ישובי הגליל, גם אם השגת מטרה זאת תהיה כרוכה בקרע עם האמריקנים, שיימשך שבועות ואולי חודשים. במצב זה מבצע סיני משנת 1956–7 יכול לשמש כדגם. ישראל נסוגה אז לאחר כמה חודשי מאבק מדיני והסברתי שאת פירותיו היא קטפה במשך יותר מעשר שנים, עד לפרוץ מלחמת ששת הימים (ארה”ב נתבעה אז לפרוע את השטר שהיא חתמה עליו כתמורה לנסיגת צה"ל מסיני ורצועת עזה ב-1957.

ב“מבצע ליטני” ובחילופי הירי ביולי 1981 היה לחץ אמריקאי להפסקת אש ולנסיגה שישראל נכנעה לו בפזיזות. הפעם צריך להפיק את הלקחים. לצאת למערכה קשה נגד המימשל האמריקאי ולהוקיע את האיוולת וחוסר-ההגינות כלפי ישראל והנזק הנגרם לאינטרס האמריקני על-ידי הלחץ החד-צדדי על ישראל לנסיגה חוזרת ונשנית מלבנון, שממנה נהנים אש"ף, הסורים והסובייטים.

ההסברה הישראלית תוכל להצביע על ההבדל בין הלחץ החד-צדדי הזה לבין התרגיל המזהיר של ניקסון וקיסינג’ר, שהוציאו את מצרים ממעגל ההשפעה הסובייטית וממעגל המלחמה נגד ישראל בעזרת הפצצות העומק של חיל האוויר הישראלי בשנת 1970 ובעזרת כיתור “הארמיה השלישית” ב-1973. מימשל רייגן צריך לבחור בין הדוגמה הכושלת של מימשל אייזנהאור ודאלס, שאילץ את ישראל לסגת מסיני ללא תמורה הולמת מצד נאצר (דאלס בעצמו הודה לאחר מעשה שהיתה זאת שגיאה קשה מצידו), לבין הדוגמה המוצלחת של ניקסון וקיסינג’ר. את ההבדל הזה לא יהיה קשה להסביר לדעת הקהל האמריקנית ולצאת למאבק עקשני וממושך נגד מימשל רייגן אם ירצה לאמץ לעצמו את דוגמת אייזנהאור-דאלס ולא את דוגמת ניקסון-קיסינג’ר. אסור להיכנע ללחץ אמריקני חד-צדדי בלתי-הוגן ומזיק גם לישראל וגם לארה“ב. יש לקוות שגם האופוזיציה תתייצב בעניין זה יחד עם הממשלה נגד בזבוז פירות המבצע הנוכחי בלבנון ונגד החזרת אש”ף לבסיסיו בדרום-לבנון.

אלה הן מטרות-המינימום. מטרות-המקסימום יכפו על ישראל אם הסורים יחליטו להצטרף למלחמה נגדה, למרות מטרתה המוצהרת והמוכחת של ישראל לעין כל להימנע מהסתבכות בקרבות עם הסורים. אם הצבא הסורי יפתח במלחמה נגד צה“ל בחזית לבנון לא יהיה מנוס מהסכם הפסקת אש בין שני הצבאות שיחלק למעשה את לבנון כשם שחילק את רמת הגולן. הסכם הפסקת אש כזה יוכל להוביל להסדר של חלוקת לבנון לכמה איזורי שליטה והשפעה – איזור נוצרי עצמאי, איזור הנתון להבטחה ישראלית בפיקוד המיליציות של חדד, איזור הנתון לכיבוש סורי וכן איזור לבנוני עצמאי באורח נומינלי. חלוקה כזאת כבר היתה קיימת, למעשה, אלא שעתה, כתוצאה מן המלחמה, ישתנו קווי-התיחום בין האיזורים השונים. האיזור הדרומי יורחב בעתיד בצורה שתבטיח את מניעת חזרת אש”ף ובסיסיו לרצועת הבטחון המורחבת (עד כ-40 קילומטר).

במשא-ומתן על כל הסדר זמני בעתיד תצטרך ישראל לעמוד על כך שהפיקוד הצבאי של חדד יהיה כלול במו“מ על הפסקת האש בדרום-לבנון ויהיה בין החותמים עליו וזכויותיו יהיו מוכרות גם על-ידי “כוח-יוניפיל”, אם יישאר בשטח. לפיקודו של חדד יימסר באורח סמלי מבצר הבופור וגם שטחים אחרים שיהיו כלולים בהסכם הפסקת האש והסדרי הפיקוח עליו. ישראל צריכה לעמוד על כך שממשלת לבנון החוקית בביירות תהיה שותפה לכל מו”מ ולכל הסכם בינה לבין ישראל לגבי דרום-לבנון ותהיה חתומה עליו בצד ממשלת ישראל. כל הסדר לגבי בעית לבנון בכללותה אינו תלוי בישראל ואין בכוחה לקבוע אותו או להבטיח את קיומו. הסדר קבע כולל שיבטיח שלמותה, עצמאותה ופירוזה של לבנון מכיבוש סורי ומכל כיבוש אחר תלוי בהסכם בין שתי מעצמות-העל, או לפחות בהחלטת ארה"ב, אם תהיה מעוניינת ומסוגלת להבטיח את שלום לבנון ועצמאותה כנגד הסורים והסובייטים. אילו האמריקנים היו מעוניינים ומסוגלים לכך יכלו בנקל להסתייע בכוחה של ישראל לטובת האיטרסים שלהם במזרח התיכון כנגד סוריה, כדי להוציא אותה ממעגל ההשפעה הסובייטי וממעגל המלחמה נגד ישראל, כפי שעשו ניקסון וקיסינג’ר. אך למרבה הצער יורשיהם של הללו בבית הלבן לא שייכים לאותה “ליגה”. אמריקה מונהגת כיום על-ידי “שולית הקוסם” ולא על-ידי קוסמים.

8.6.82