אפשר למצוא כמה קווי דמיון בין פרשת פולארד, מבחינה פנים-אמריקנית, לבין פרשת ראש השב"כ בישראל. גם כאן וגם שם חושפות הפרשות הללו מאבק הולך ונמשך בין הזרוע המשפטית, על חלקיה השונים, לבין הממשל שם והממשלה כאן, אשר מופקדים על מכלול האינטרסים של טובת הציבור וטובת המדינה ועל קיום שלטון החוק הלכה למעשה. יש כאן ושם בלבול מושגים מוטעה ומזיק בעניין זה.

הממשלה, ולא הזרוע המשפטית, היא המופקדת על שלטון החוק, כלומר הביצוע הכולל והשיטתי של מכלול החוקים וההחלטות של הגוף המחוקק, הכנסת. תפקידה של הזרוע המשפטית הוא לפקח על ביצוע החוק על-ידי הממשלה, ולמנוע חריגות ממנו, בלי להפריע לביצועו הלכה למעשה על-ידי הממשלה. הדבר דומה לשוטר תנועה שנדמה לו שהוא הנהג. את התנועה מקיים הנהג. שוטר התנועה דואג לאכוף את החוק, שנהג אחד לא יפריע לנהג אחר, וכלל הנהגים יוכלו לנוע על הכביש ולהגיע למחוז חפצם. אין זה תפקידו של שוטר התנועה להסיע את הנוסעים ולקיים את התנועה – לאשר אותה ולא להפריע לה.

חלוקת תפקידים זו מהותית, אמיתית, בין הזרוע המשפטית, על כל חלקיה (היועץ המשפטי ופרקליטי המדינה אמורים להיות החלק הצנוע יותר, והפחות יהיר ומתנשא, של הזרוע הזאת), לבין הממשלה, שעליה מוטלת האחריות להנהיג את כלל הנוסעים לעבר יעדיהם. שוטר התנועה שלנו יכול לסייע לנהגים להגיע למחוז חפצם, אבל לעיתים הוא מפריע וגורם לפקקי תנועה מיותרים ואף לתאונות דרכים מתוך כך שהוא מוציא את הנהגים מכליהם על-ידי יחס של התנשאות והתעמרות. דברים כאלה קורים כל יום בדרכי הארץ והעולם. כך בפרשת פולארד ובפרשת ראש השב"כ.

אין מדינה בעולם שאינה נאלצת לבצע פעולות בלתי חוקיות למען בטחונה ובטחון אזרחיה ובעיקר במלחמה נגד הטרור. פעולות ריגול ו“פעולות מיוחדות” כוללות גם הריגה של אזרחים המעורבים בפעולות טרור ורצח, בלי משפט, אם הדבר נחשב על-ידי הארגונים החשאיים כחיוני לסלק אותם מן הדרך. האישור של הדרג המדיני אינו עושה את המעשה הבלתי חוקי לחוקי. גם אם ועדות הקונגרס שם, או הכנסת כאן, ידעו מראש או לאחר מעשה על פעולה בלתי חוקית, שהתבצעה למען בטחון המדינה, יהיה בכך רק כדי להגדיל את מספר השותפים לעבירה, אך לא לשנות את מהותה. במדינת ישראל הצעירה וחסרת הנסיון הממלכתי יש אנשים שאינם מבינים זאת, ונתפסים לויכוח מילולי עקר וחסר משמעות על היחס בין החוק לבטחון.

הבטחון בארץ ובעולם מחייב עשיית פעולות בלתי חוקיות בחשאיות גמורה, על מנת להצליח וגם על מנת למנוע מבוכה ומשברים מיותרים בין ממשלות. אלה מעדיפות לעצום עין ולא לדעת על פעולות בלתי חוקיות שכולן מבצעות (חרושצ’וב התרעם מאוד על הנשיא אייזנהאור, שהודה בפומבי באחריות למטוס יו-2 שהופל מעל ברית המועצות ובגין הודאה זאת אולץ חרושצ’וב לבטל את פגישת הפיסגה).

אנשים חסרי נסיון בישראל אינם מבינים את כלל היסוד של חשאיות, שפירושו שיתוף בסוד לא לפי היררכיה, אלא לפי הצורך במילוי התפקיד. סמל בחיל המודיעין יודע הרבה סודות חיוניים, ששרים בממשלה אינם יודעים. הזרוע המשפטית בכל מדינה מתוקנת מעדיפה לא לדעת, וממילא לא לאשר פעולות בלתי חוקיות של ממשלתה. גם זו נורמה של הסכמה שבשתיקה.

הפיקוח המדיני לא נועד להפוך את הבלתי חוקי לחוקי – אלא להבטיח שמספר הפעולות הבלתי חוקיות והיקפן יהיה מצומצם עד למינימום ההכרחי, וכדי למנוע שימוש לרעה בהכרח הלא מגונה של פעולות חשאיות ובלתי חוקיות. בפרשת אוטובוס 300 היו תקלות רבות על-פי הכללים האמורים. לא שהכללים היו רעים, אלא הפעלתם היתה רצופת תקלות בשעת מעשה ולאחריו. ובעיקר – המינוי של ועדת זורע ושל ועדת יונה בלטמן, שאסור היה לעשותן שותפות לידיעה ולאישור של פעולות בלתי חוקיות, שאין בהן פסול יסודי ומהותי כשלעצמן. אנשי חוק ומשפט לא צריכים להיכנס בסוד פעולות שנעשות מחוץ לכללים המקובלים של חוק ומשפט. זוהי הנורמה המקובלת בכל מדינות הדמוקרטיה מאז ומעולם. הפסול הוא לא בשיטה, שהיא חיונית ובלתי נמנעת, אלא בחריגות ממנה, שמהן אפשר להמנע. הפסול הוא בדרכי הפיקוח למניעת החריגות, שאותן צריך לשפר פעם אחר פעם, כאשר מתגלה תקלה בביצוען.

היועץ המשפטי לשעבר, יצחק זמיר, והעוזרות שלו, יהודית קארפ ודורית בייניש, נקלעו זה זמן רב למאבק כוח גם עם הצבא וגם עם השב“כ, על אישור פעולות ומניעתן. פרשת אוטובוס 300 היא רק קצה הקרחון במאבק המתמשך הזה, שכמעט שיתק את פעולות השב”כ בכמה תחומים, הפריע לפעולות הצבא וגרם להתנגשות חריפה בין הרמטכ“ל לבין היועץ המשפטי הקודם. לאחרונה נאשמו זמיר וכן הפרקליטות קארפ ובייניש בגיוס העיתונות למאבק נגד ראש השב”כ, על-ידי הדלפות בלתי חוקיות. אם תתמנה ועדת חקירה היא תצטרך לחקור גם את ההאשמות נגד השלישיה הזאת, ותצטרך להמליץ על דרכים למניעת מאבק כוח בין הנהג לשוטר התנועה, הגורם לפקקי תנועה ולתאונות דרכים מיותרות.

12.6.86