בפני ממשלת ישראל ניצבת עתה להכרעה שאלה פשוטה מאוד, חדה וחלקה, ששום היסוסי חולשה ושום פלפולים משפטניים אין בכוחם לערפל אותה. השאלה היא לא אם לחקור את פרשת ראש השב"כ – אלא מה לחקור וכיצד לחקור.

הדרך האחת אומרת כי כל הפעולות שבוצעו על-ידי השב"כ למען בטחון ישראל – ובכללן הריגת מחבלים – יתכן ונעשו בעבר בלי סייגים ברורים של מותר ואסור מבחינת האישור לפני מעשה והדיווח לאחריו. היעדר סייגים ברורים לא נבע מכוונה רעה, אלא מהנסיבות של פעולה למען בטחון באיזור של דמדומים גם מבחינת החוקיות וגם מבחינת החשאיות. אם לא היו סייגים מספיקים כאלה בעבר, יש צורך לתקן עתה את הטעון תיקון ולקבוע אותם לעתיד. מטרת החקירה במקרה זה היא לקבוע כללים ברורים של “עשה ולא תעשה”, “מותר ואסור” והגברת הפיקוח של הדרג המדיני – בדיקת העבר על מנת להפיק לקחים לעתיד, כולל מסקנות ארגוניות ואישיות, למניעת תקלות ככל האפשר.

הדרך האחרת היא הדרך שנקט בה יצחק זמיר – ופירושה שהדגש העיקרי צריך להיות חקירת העבר על מנת לחשוף ולמצוא עבירות פליליות ועבריינים פליליים והענשתם בכל חומר הדין גם אם החוק הפלילי הרגיל לא נועד לחול על איזור הדמדומים של פעולת השב“כ ויתר זרועות המודיעין והבטחון בישראל ובארצות אחרות. מטרת החקירה במקרה זה תהיה להעמיד לדין פלילי אנשים משירות הבטחון הכללי – מראש השב”כ ומטה – ולהענישם ככתוב בספר החוקים, כולל שנות מאסר ארוכות יחד עם פושעים אחרים. לצורך חקירה כזאת המשטרה מתאימה ביותר. היא מסוגלת ומוסמכת לחקור עבירות פליליות שנעשו בעבר ולא להמליץ המלצות לעתיד. היא חייבת לקבוע כל מעשה בלתי חוקי שנעשה, בלי להתחשב במטרות ובנסיבות המיוחדות של עשייתו. גם אם נעשה בתום לב, לטובת בטחון ישראל, על-פי תקדימים רבים בעבר ובהווה.

אם הדגש הוא על הדרך הראשונה של חקירה למען הפקת לקחים לעתיד, הדבר צריך להיקבע באופן ברור בהחלטת הממשלה לגבי סמכויות הגוף החוקר והרכבו. אם הדבר מחייב שינוי חוקים קיימים, הכנסת מוסמכת לשנותם. החוק קיים למען טובת האזרח, הציבור והמדינה ולמען בטחונה וקיומה. ולא להיפך. ואם מתברר שהחוק הקיים הוא רע, והוא פוגע בכל אלה, צריך לשנותו. גם חוק ועדות החקירה הקיים טעון שינויים, נוכח הכשלונות הטרגיים של הוועדות שהוקמו לפיו וגרמו יותר נזק מתועלת. נוכח התופעה ההרסנית של “הראש הקטן”, שהיא אחת התוצאות של משטר ועדות החקירה בישראל.

תפקידו של ראש הממשלה להחליט על קו הפעולה שהוא בוחר בו ולעשות ככל יכולתו לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, המפלגות והציבור הרחב כולו בצידקת החלטתו. זהו יסוד המשטר הדמוקרטי, ששלטון החוק הוא חלק ממנו ולא מעליו. רק במדינות טוטאליטאריות שלטון החוק עומד מעל לרצון הרוב הדמוקרטי ונציגותו הנבחרת.

נוצר רושם שאנשי החוק שלנו נוטשים את הקרקע הדמוקרטית שעליה ניצב שלטון החוק. פרופסור יצחק זמיר, השרים משה שחל ואמנון רובינשטיין וכל יתר חברי “גילדת” המשפטנים עתירת ההון, היוקרה והמעמד, כולל המשפטנים מן האקדמיה, חיים בהרגשה ששלטון החוק, על-פי פירושם, עומד מעל לכל שיקול של טובת הציבור והמדינה. כאילו שהפירוש שהם בוחרים לתת לשלטון החוק הוא הפירוש היחיד האפשרי. כאילו שלטון החוק אינו נותן מקום לשיקול דעת ולבחירה בין קווי פעולה שונים. כאילו הוא מנגנון אוטומטי, שאפשר להפעילו רק בכיוון אחד, על-ידי לחיצה על כפתור. כאילו שלטון החוק הוא שלטון של גיליוטינה, שיש לה כיוון אחד, “בלתי הפיך”, כפי שמכנה זאת משה שחל, ואחת מטרתה – עריפת ראשים. כך נעשה צדק בישראל, כביכול, על-ידי ועדות החקירה המהוללות שלנו, שכל תוצאותיהן היו עריפת ראשים. לא בלי מידה רבה של איפה ואיפה וחוסר צדק מקומם ומשווע. כל המסקנות האחרות של כל ועדות החקירה כמעט שלא יושמו. עכשיו רוצים לערוף את ראשו של ראש השב"כ, הגיליוטינה שלנו לא תעלה חלודה. הצדק שוב ישתולל.

ידועה ונפוצה הביקורת בציבור ובעתונות על חולשת הממשלה כלפי הזרוע המשפטית. הטענה היא שהממשלה בחולשתה יוצרת חלל ריק והזרוע המשפטית ממלאת אותו ומסרסת בזאת את רצון הממשלה ויכולתה למלא את חובתה ולקיים את שלטון החוק למעשה. המקרה של ראש השב“כ הוא דוגמה מובהקת לכך. חולשת הממשלה היא שאיפשרה את התנהגותו של יצחק זמיר, שגבלה במרדנות ובהתנשאות כלפי הממשלה כולה, אפילו לפי מסקנות ועדת אגרנט, שגם הן לא עומדות בפני ביקורת. זמיר לא קיים את חובת ההתייעצות על-פי כוונתה האמיתית. הוא העמיד את עצמו מעל לכל שיקול אחר ודחה כל דרך אחרת לטיפול בפרשה, בהחלטה נחושה לגרור את ראש השב”כ לחקירה משטרתית ומשם לבית סוהר כאחד הפושעים הפליליים. וזאת בתמיכת “גילדת” המשפטנים שלנו. עכשיו “הגילדה” הזאת מאיימת על היועץ המשפטי לממשלה, חריש, שאם הוא “יטייח” את הפרשה לפי דעתה, כלומר אם לא יפעל במלוא מרצו להעמדת ראש השב"כ לדין, “הגילדה” הזאת לא תיתן לו מנוח. זו כבר ממש אוזורפציה. פתאום כבר אין חשיבות לעצמאות מעמדו של היועץ המשפטי. פתאום עליו להיכנע לתכתיב של “הגילדה” המקצועית שלו.

הם שוכחים, כי החוק נבחן בתוצאותיו ולא בכוונת המחוקק, כי החוק קיים למען העם ולא להיפך, וכי אנשי החוק הם משרתי הציבור. הם “מצפצפים” על הממשלה ועל העומד בראשה. האמת היא שתפקידו של ראש הממשלה להציל את שלטון החוק מידי מגיניו, כביכול, המערערים אותו למעשה. וזאת לדעת – אם תידחה הדרך השקולה והאחראית של העדפת טובת העתיד ותיבחר דרך של ענישה שרירותית בלתי-מתחשבת, אם וכאשר יועמדו ראשי השב"כ לדין וישלחו חלילה לבית הסוהר, תהיה בישראל רעידת אדמה שכמוה לא היתה. תתערער כליל תחושת הבטחון והצדק של אזרחי ישראל בממשלתם ובמשטר הדמוקרטי כולו. רק מי שנמצא בין כתליה של “גילדה” מקצועית סגורה ומתנשאת כמו “גילדת” המשפטנים שלנו – רק הוא יכול להיות כה אטום לסכנה החמורה הזאת לשלטון החוק ולמשטר הדמוקרטי כולו. תהיה כאן התקוממות והיא תהיה מוצדקת. בעיקר משום שיש דרך אחרת – צודקת יותר ומועילה יותר.

זוהי שעת מבחן עליונה ליועץ המשפטי לממשלה, לממשלה כולה, ובעיקר לראש הממשלה. עליו תיפול האחריות לאסון הגדול שעלולים להמיט עלינו אנשים חסרי אחריות בקרב המשפטנים והעתונאים, אם הוא לא יתייצב מולם במלוא העוז והתוקף. ולהיפך – אם ימלא ראש הממשלה את חובתו – ברכת הציבור כולו תלווה אותו. ואשר לעתונאים ולמשפטנים – אל דאגה. הם יאמרו ויכתבו את ההיפך. זה כבר קרה. ויקרה גם הפעם. העיקר הוא לקבל את ההחלטה הנכונה, לשכנע את העם בצידקתה ולהוציא אותה אל הפועל.

20.6.86