אילו ישראל היתה ארץ הדמוקרטיה והרוח הספורטיבית כאנגליה ולא מה שהיא – ארץ נביאי האמת והשקר הצודקים כעיני עצמם תמיד ובכל – היינו עדים לחזיון הפוך מזה שחזינו בו לאחר פרסום הדין של בג“ץ בעניין השב”כ. מי שניחן בגישה דמוקרטית באמת לא מתעלם מהחלטת הרוב ולא מנסה להתנחם בדעת המיעוט, שהיא כדעתו והיא הוכחה להמשך צידקתו המוחלטת למרות הכל, למרות החלטת הרוב נגדו. בחברה דמוקרטית תקינה יודעים הכל כי החלטת הרוב היא ההחלטה המחייבת.

מי שניחן ברוח ספורטיבית באמת מסוגל להפסיד בצורה נאותה, בלי לראות בכך חורבן בית שלישי לאומי ואישי. יש מנצחים ויש מנוצחים. אפילו בסיום מערכת בחירות שהיא גורלית למתמודדים ולחברה כולה יותר מפסיקת בג"ץ השבוע, נהוג בארצות רבות שהמפסיד שולח איחולי הצלחה למנצח. אבל איפה אנחנו ואיפה אנגליה.

אילו היינו אנגליה היו נשיא המדינה חיים הרצוג והיועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש מוצפים במאות מברקים של בקשת סליחה ומחילה ושל איחולים וברכות ממשפטנים ועתונאים שביזו אותם וליגלגו עליהם רק משום ששניהם פעלו אחרת מכפי שמחרפיהם ומגדפיהם רצו שהם ינהגו.

איך שלא “נסובב” את החלטת בג"ץ תישאר בעינה הקביעה המנומקת והמפורטת שיש לנשיא המדינה סמכות להעניק חנינה לפני משפט, וכי עבריין הוא לא רק מי שנידון, אלא גם כל מי שהוא בחזקת נאשם ואפילו מי שרק מיוחסת לו עבירה. נשיא בית המשפט העליון מבסס את קביעתו על עשרות מובאות מדבריהם של שופטי בית המשפט העליון שנדרשו לנושא זה בהחלטות קודמות של בית המשפט העליון, ואף של יועצים משפטיים קודמים, וקובע כי “נשיא המדינה (הפעיל) את סמכותו… על יסוד גישה פרשנית שתאמה את זו המקובלת לפי פסיקתו של בית משפט זה במשך שלושים וחמש השנים האחרונות ואשר לאורה מוקנית לנשיא המדינה הסמכות להעניק חנינה גם לפני הרשעה בדין”.

על האמור לעיל היתה נטושה המחלוקת החריפה ועל כך נמתחה הביקורת כנגד נשיא המדינה ונגד חוות דעתו של היועץ חריש, שהיתה בניגוד לדעת קודמו, יצחק זמיר. הרצוג וחריש צדקו. מחרפיהם ומגדפיהם – טעו. אך זה לא הסוף. נשיא בית המשפט העליון נדרש לחוות דעתו של יצחק זמיר, אשר לפיה אין לנשיא המדינה סמכות להעניק חנינה לפני משפט. המלה “נדרש” היא עדינה מאד בהשוואה למה שעושה שמגר לזמיר. לאורך 30 עמודים של פסק דין לא משאיר נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר אבן על אבן מכל הנמקותיו של זמיר. (30 עמודים מתוך 70 העמודים של כל פסק הדין שלו הם הרבה בכמות, ולא רק באיכות, כדי להרוס את בניין נימוקיו של זמיר). יוצא איפוא שחריש, שנאלץ לקבל החלטה במהירות רבה, הגיע להחלטה נכונה ומבוססת יותר מזו של זמיר, שנתקבלה בתנאים של נינוחות והעדר לחץ של זמן. אפילו על כך מגיעה לחריש ברכה מיוחדת מצד מתנגדיו המשפטנים השותפים לתבוסתו המשפטית של זמיר. יצחק זמיר והשופט העליון אהרון ברק, ששניהם חברים טובים, הם יוצאי דופן בגישתם בקרב הציבור של שופטים עליונים ויועצים משפטיים בעבר ובהווה, וזאת – בניגוד קוטבי לרושם שקיבל הציבור בישראל נוכח הרעש האדיר שהקים קומץ של משפטנים ועתונאים נגד נשיא המדינה חיים הרצוג ונגד היועץ המשפטי יוסף חריש. שטיפת מוח קולקטיבית בנוסח סובייטי.

יכול להיות שיהיה עוד סיבוב במאבק המשפטי הזה ויכול להיות שהוא יסתיים אחרת. גם אז החלטת הרוב היא שתהיה החלטת בית משפט העליון ולא אחרת. בינתיים, מי שנחל מפלה בסיבוב הנוכחי ראוי לו לגלות רוח ספורטיבית ודמוקרטית ולברך את המנצחים.

יכול להיות שבית הנבחרים שלנו ישעה לעצתו המרומזת של נשיא בין המשפט העליון מאיר שמגר ואחרים לפיה יש אולי מקום לחקיקה נוספת, כדי לשנות את מוסד החנינה בישראל, בלי לבטלו כליל. יכול להיות שתהיה חקיקה בכיוון הפוך, שתעניק לנשיא סמכויות חנינה נרחבות יותר ומוגדרות בצורה מחייבת וברורה יותר מסמכויותיו הנוכחיות. בעיקר בעניני בטחון, וזאת – נוכח כשלונו של היועץ המשפטי הקודם וטעויותיו הרבות. יכול מאד להיות שתהיה חקיקה שתגביל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה להבא, תפריד ותחלק אותן בין אנשים שונים ואף תעביר כמה מהן לועדות גופים המורכבות מכמה אנשים. יכול להיות שסמכויות שונות לא ישארו בתחום סמכותו הבלעדית של אדם אחד, שנהנה מסמכויות דיקטטוריות כמעט. אפילו נשיא בית המשפט העליון אינו דן יחיד ואפילו על החלטה של שלושה שופטים עליונים יכול להיות ערעור ודיון חוזר בפני חמישה שופטים עליונים או יותר. עוד התברר מפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, כי היועץ המשפטי לממשלה הפעיל את סמכותו לעכב הליכים פליליים באלפי תיקים בשנים האחרונות. לאחר “שנקטפו אוזניו” של היועץ המשפטי הקודם יש מקום לחרדה ולדאגה מפני הסמכויות הבלתי-מוגלות כמעט המוענקות לו.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופטת מרים בן-פורת מותחת בפסק הדין שלה ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה בנושא שהוא עיקר הדיון בפרשת השב"כ. לאמיתו של דבר השופטת בן-פורת קרובה ביותר להצדקת החלטתו של נשיא המדינה במטרתה המקורית, כלומר – להעניק חנינה על מנת להפסיק את החקירה המשטרתית.

השופטת בן-פורת אינה משוכנעת כלל שאין ליועץ הממשלתי לממשלה סמכות להפסיק חקירה לאחר שזו החלה: “ניתן אולי לחלוק על מסקנתו ולגרוס שהמשטרה בהיותה זרוע של היועץ המשפטי לממשלה לשם חקירת פשעים, חייבת לפעול במצוותו וממילא רשאי ומוסמך היועץ המשפטי להפסיק חקירה, אולם הדבר אינו נקי מספק”. ועל כן: “בהנחה, שאמנם כך הוא, היינו שהמשטרה חייבת על פי דין להמשיך בחקירת פשע (שדבר ביצועו הובא לידיעתה) ואח”כ להעביר את החומר שהושג בחקירה אל פרקליט המחוז, כי אז עשויה הסמכות להעניק חנינה להיות הדרך היחידה להפסיק חקירה המסכנת אינטרס ציבורי חיוני, כגון את בטחון המדינה“. זה בדיוק מה שעשה נשיא המדינה. ומיד בהמשך: “דברי ועדת אגרנט שהובאו לעיל, לפיהם בתנאים מסויימים עשוי עניין שיש לו ערך בטחוני, מדיני או ציבורי לחייב שלא להגיש את ההאשמה הפלילית יפים גם למניעת חקירה למטרה דומה. וכאמור, לא מן הנמנע, שאז (להבדיל מהשלב בו מועבר חומר החקירה מהמשטרה לפרקליט המחוז) הדרך היחידה לעושת כן היא דרך החנינה על-ידי נשיא המדינה”. זו בדיוק היתה ההנמקה של נשיא המדינה חיים הרצוג כאשר החליט על הענקת החנינה. “נוכח הודעתו החד-משמעית של היועץ המשפטי בישיבת הקבינט, כי אין מנוס מהפעלת החקירה המשטרתית הפרשה, נוצר מצב שאנשי השב”כ צריכים היו לעמוד בחקירה בלי יכולת להגן על עצמם, אלא אם ייחשפו סודות בטחוניים כמוסים ביותר. במצב זה ראיתי לפני בראש וראשונה את הכורח להגן על טובת הציבור ובטחון המדינה ולפעול בדרך שפעלתי”.

כל אדם בר דעת יכול להבין בעליל כי מטרת החנינה היתה למנוע חקירה משטרתית שיש בה כדי לגרום נזק לבטחון המדינה על-ידי חשיפת סודות בטחוניים כמוסים ביותר וכי מטרתו זאת של הנשיא מעוגנת כל כולה בהנמקתה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופטת מרים בן-פורת. חנינה היא דרך יחידה למנוע חקירה משטרתית, אם נכון הדבר שהיועץ המשפטי עצמו אינו יכול להפסיק חקירה כזאת. וגם בכך יש ספק, כאמור, ספק לקולא. דברים אלה כוחם יפה גם כעת, גם לעתיד. ואם לא – ייתכן ויהיה צורך בחקיקה מיוחדת הקובעת סמכות כזאת, וזאת – לאחר שהוברר שהיועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר פעל בדרך שרירותית שאינה מתחייבת בהכרח מן החוק הקיים.

היועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר “ציפצף”, כידוע, על ראש הממשלה ויתר השרים בניגוד לרוחן של הנחיות ועדת אגרנט הקובעות כי על השרים “מוטלת האחריות הראשונית לדאוג לבל יפגעו האינטרסים של המדינה מבחינה בטחונית… (ואשר) הינם יותר מנוסים ובקיאים ממנו בשטחים הללו”. אנשי השב"כ חשופים עכשיו לחקירת המשטרה כאילו היו עבריינים פליליים וזהו מצב מוסרי ונזק בטחוני אפשרי. המשטרה עדיין עומד בפני מבחן של שמירת סודיות ואם היא לא תעמוד במבחן יצטרך היועץ המשפטי לממשלה לשקול מחדש את סמכויותיו להפסקת חקירה משטרתית ברוח דבריה של השופטת בן–פורת. ובכל מקרה – לאחר שהיועץ המשפטי הקודם יצחק זמיר נהג כפי שנהג ולאחר שקבוצת אוהדיו המשפטנים והעתונאים נוהגת כפי שהיא נוהגת, בלי שמץ של רוח דמוקרטית וספורטיבית ולאחר שהממשלה נכנעה ללחץ של הקבוצה הכפייתית הזאת, אולי אין מנוס מהתערבות הכנסת על-ידי סידרה של פעולות חקיקה שתבהיר באורח חד-משמעי את מה שנאמר עד עכשיו ברמז, בתקווה שהיועץ המשפטי וקבוצת אוהדיו יבינו את שלא רצו להבין. אולי אין מנוס מחקיקת חוק שירות הבטחון הכללי, שיעניק הגנה משפטית למשרתי הציבור המסורים והנאמנים ביותר שיש לנו. אולי אין מנוס מחקיקת חוק שיגביל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה וחבר עוזריו בפרקליטות המדינה, שסיבכו את מדינת ישראל בצרה גדולה ומיותרת. ואולי אין מנוס מחקיקת חוק שיעניק לנשיא המדינה סמכויות ברורות להענקת חנינה גם לפני משפט לאנשי השירותים החשאיים אם הם מעדו וכשלו תוך ביצוע פעולות בשליחות תפקידם בשירות העם והמדינה ובמידה שהיועץ המשפטי ירצה להעמידם לדין בלי כל התחשבות בנסיבות המקרה ובתוצאות האפשריות של חקירתם והעמדתם לדין. זה מה שקרה ויש למנוע ששערוריה כזאת תחזור על עצמה, ולו גם בדרך של חקיקה מפורשת. לצערנו הרב אנחנו לא חיים באנגליה ומה שמובן מאליו שם, לא מובן כאן כלל.

ולסיום: מאליו מובן שהיועץ המשפטי לממשלה חייב להמליץ על הענקת חנינה לכל יתר המעורבים באותה פרשה עצמה שבגינה זכו לחנינה מי שזכו. זו תהיה אותה חנינה עצמה, שכבר ניתנה לפי סמכות נשיא המדינה. וכי יעלה על הדעת שדווקא ראובן חזק, למשל, לא יקבל חנינה על מעורבותו בכל הפשרה? וכי תיתכן הפלייה בינו לבין פלג רדאי ובינם לבין כל היתר?

8.8.86