למשוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק מיוחסת האימרה – ואולי היתה זאת נבואה ממש – על מדינת היהודים העתידה לקום: אם תהיה יהודית, היא לא תהיה מדינה. החלק השני של נבואתו הולך ומתגשם עתה לנגד עינינו. גם באגף הדתי-חרדי של חיינו וגם באגף החילוני, את יסודותיה של מדינת ישראל מקעקעים אלה הדוגלים בשלטון ההלכה מעל לכל ואלה הדוגלים בשלטון החוק מעל לכל.

ממעוף הציפור, או מנסיון למבט היסטורי, יש הבדל קטן מאד בין אלה לאלה. מחד גיסא, רבנים ודיינים וראשי ישיבות ומאידך גיסא, שופטים, פרקליטים וראשי פקולטות למשפטים באוניברסיטאות. אלה מתעלמים מן הצורך לפסוק הלכות לשם “תיקונו של עולם” ו“משום דרכי שלום” ואלה מתעלמים מטובת הציבור וטובת המדינה, שהן המקבילות של ימינו לעקרונות התלמודיים הזנוחים הללו. אלה ואלה – רק הזקן, הפיאות ולבוש השחורים מבדיל ביניהם – “עוקרים הרים” של פלפול הלכתי, או משפטי וטוחנים אותם זה בזה, בחריפות ובבקיאות שלא היו מביישות את אבותיהם ואבות אבותיהם, דורות של רבנים וראשי ישיבות בתפוצות הגולה, ובכל אתר ואתר שבו הגויים הם שנשאו באחריות לקיום ממלכתי-ארצי של עמים ומדינות וכל יושביהן. כולל קיומו של המיעוט היהודי, שחי לו מסוגר בתוך הגטו הרוחני שלו, ניזון מאחרים ומוגן על ידם. את מחיר הקיום הפיזי בזמן ובמקום – שילמו הגויים. והיהודים נהנו מן הפירות של ה“גויים” בלי לשלם את המחיר המוסרי והאינטלקטואלי שהם שילמו. היהודים יכלו ליהרג על קוצו של יוד של האמת המוחלטת והבלתי-מתפשרת שלהם. וכך גם לאחר שיצאו מחממת ה“גטו” ונתפזרו בין האומות כשאור שבעיסה. לא כעיסה עצמה, שהיא ענין לגויים – לזרוע, לקצור, לטחון ולשאוב מים. במידה ובאחריות, שישארו גם למחר. להיות יהודי משמע – לא ללוש את העיסה, לא ללכלך את הידיים.

נבואתו של ביאליק מתקיימת. יש לנו מדינה משום שעדיין יש לנו ממשלה, הנושאת באחריות בפני בוחריה לטובתם, לבטחונם ולקיומם. היא ולא הרבנים דורשי ההלכות המנותקות מתיקונו של עולם ומשום דרכי שלום. היא ולא המשפטנים, שכל עניינם במיצוי עד תום של המילה הכתובה של החוק, גם אם אי-אפשר לחיות לפיה. אבל מיום ליום ומשנה לשנה יש לנו פחות מדינה משום שיש לנו פחות ממשלה. יש לנו פחות ממשלה משום שיש לנו יותר רבנים ויותר משפטנים, הכובלים את ידיה ורגליה ומונעים ממנה לקיים את חובתה כלפי אזרחי המדינה, שבחרו בה בבחירות דמוקרטיות.

הרבנים והמשפטנים הם אנשים חופשיים ומאושרים. הם אינם נושאים באחריות, אבל נהנים ממלוא הסמכות. גן עדן ממש. מקסימום סמכות ומינימום אחריות. והממשלה נטחנת בטחנות החוק וההלכה ונשארת קירחת מכאן ומכאן. בלי סמכות ובלי אחריות.

כל ועדת חקירה משפטית נוספת גורעת עוד ועוד מסמכותה ומאחריותה של הממשלה. תהליך זה התחיל בוועדת אגרנט לאחר מלחמת יום-הכיפורים, עקב כשלונה של הממשלה בתחום האחריות לבטחון המדינה והתערערות בטחונה העצמי. היא העמידה את עצמה למשפט השופטים במקום למשפט הבוחרים. מי שנבחר על-ידי הציבור במישרין חייב לחוש אחריות כלפי בוחריו ואם נכשל עליו להתפטר, ואין צורך בשום ועדות חקירה משפטיות כדי לקיים את החובה הדמוקרטית האלמנטרית הזאת. כשנכשלים מתפטרים ולא נבחרים מחדש, אם הציבור שוכנע באחריות הנכשל לכשלונו. כך נהוג בכל המדינות. שרים מתפטרים או מפוטרים, נבחרים מחדש או פורשים מהחיים הפוליטיים, בלי להמתין לפסקי דין של ועדת חקירה.

נבואתו של ביאליק הולכת ומתגשמת בעצם ימים אלה. הממשלה מעמידה את עצמה למשפט בפני ועדת חקירה משפטית במקום שחבריה יעמידו את עצמם למשפטו של העם בקלפי בבוא השעה. ואולי להיפך – אולי הדרישה להקמת ועדת חקירה משפטית תגרום למשבר קואליציוני ולהקדמת הבחירות והעם יעמוד אז בפני בחירה בין אלה שכביכול דאגת הבטחון היא בראש מענייניהם, לבין אלה שדאגת שלטון החוק קודמת בעיניהם לכל דאגה אחרת. אולי זה לא יהיה כך, אבל זה ייראה כך בעיני חלק גדול של ציבור הבוחרים. מי שרוצה להעניק לליכוד את הבונוס האלקטוראלי הזה – שיעמוד בכל תוקף על מינוי ועדת חקירה ממלכתית בענין האחריות לאירועי אוטובוס 300, גם במחיר משבר קואליציוני והקדמת הבחירות. אבל - זה מיותר לגמרי. מי שרוצה להביע אי-אמון בשמיר ולדרוש את פירוק ממשלת האחדות הלאומית יכול לעשות זאת בלי ועדת חקירה.

כדי להדגיש את אחריותו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, לכל התקלות והשיבושים בחקירת הפרשה הזאת – מן הרגע שהוא לא מנע בתוקף את הקמת ועדת זורע ואת מינוי צוות בלטמן לאחר מכן, אין שום צורך בוועדת חקירה לשם כך. מספיק שראש הממשלה שמעון פרס יאמר בפה מלא שהוא לא ידע על חלקו של יצחק שמיר בפרשה כשהוא מסר לו את ראשות הממשלה. יצחק שמיר יעמוד אז בפני הברירה להודות בכך בפה מלא או לנסות להכחיש. אם הוא יבחר להכחיש, הוא יוכל לחזור על ההכחשה גם בפני ועדת חקירה ואז תהיה זאת עדות מול עדות של שני ראשי ממשלה בישראל, והשופטים יצטרכו לפסוק מי משניהם משקר. למי זה יועיל? בכל מקרה – ציבור הבוחרים הוא שצריך להכריע למי הוא מאמין יותר – לשמעון פרס, או ליצחק שמיר, בענין זה כמו בכל ענין אחר. על מי הוא סומך יותר? מי נראה בעיניו מסוגל יותר לשאת באחריות העליונה למדינה כראש ממשלה. הבחירה הזאת וההכרעה של הבוחרים הן ציפור נפשה של הדמוקרטיה. העם צריך לבחור ולא הפרקליטים והמשפטנים, שאין הם נושאים באחריות למעשיהם בפני העם, אלא רק בפני “הגילדה” הסגורה של משפטנים, כמותם.

בכל המהומה הזאת של שקיעת סמכותה של הממשלה וערעור יסודות קיומה של המדינה מזדקר כמגדלור נשיא המדינה חיים הרצוג, שהוא מופת של קבלת אחריות וקבלת החלטה אמיצה לטובת הציבור ולטובת המדינה. הוא עשה מה שעשה בהסתמך על החלטת הקבינט, שהוא הנושא באחריות לקיום הממשלה בישראל הלכה למעשה. עכשיו נוצר הרושם שחלק מחברי הקבינט והממשלה רוצים לפגוע ביוקרתו של נשיא המדינה, המגלם באישיותו את קיום המדינה. בכך יערערו עוד יותר את אשיות קיומנו הממלכתי.

הנשיא פעל, כדי למנוע את הצורך בחקירת העבר, אשר תגרום בהכרח לחשיפת דרכי פעולתו של השב"כ בכל שנות המדינה. לא תוכל להיות חקירה רק נגד יצחק שמיר. הוא יוכל לטעון שהוא פעל כפי שפעלו קודמיו. וכל חקירה של העבר לא תוכל להיעצר בנקודה שבה יבקשו שתיעצר הממנים את חברי הוועדה. אלא אם כן יגבילו אותה במפורש להמלצות ולהצעות לגבי העתיד, ולשם כך אין צורך בוועדת חקירה משפטית, אלא בוועדה מקצועית של ראשי שירותי המודיעין והבטחון ומשפטנים, שיש להם נסיון בסוגיות אלה, ואשר יודעים ומבינים מהו מחיר בטחוננו וקיומנו הממלכתי במלחמה נגד הטירור. היזהרו מנבואתו של ביאליק.

27.6.86