פיג’י וטונגה – אתה נוחת בעולם אחר. הכל שונה ממה שהיה באוסטרליה ובניו-זילנד. פתאם אתה נוחת לתוך הצמחיה העשירה והמרהיבה, בגוונים של ירוק אדום צהוב סגול וחום, בכל הגדלים והצורות השונות, ולא תמיד ניתן להבחין בין אלה להללו ולדעת למי הפרחים שייכים ולמי העלים והרחבים, שצבעיהם בוהקים וניראים כאילו הם זורחים בשמש.
פתאום אתה נוחת, יחד עם נשיא המדינה חיים הרצוג ופמלייתו, לתוך עירבוביה, לא רק של צבעים וצורות, אלא גם של אנשים מנהגים וטקסים. ישן עם חדש, עבר הווה ועתיד. הכל יחד. תיחכום של אנשי העולם הגדול, שלמדו במוסדות ההשכלה האזרחיים והצבאיים הגבוהים באנגליה, יחד עם תמימות נינוחה של הילידים. אולי תמימות רק למראית עין. לאחר זמן מה אתה שואל את עצמך אם הם תמימים, או אתה תמים לגבי תמימותם, שכבר אינה מה שהיתה.
בסוף הסיור החטוף בפיג’י ובטונגה, בלב האוקינוס הרחוק מכל היבשות, אתה מגיע למסקנה שהרושם הראשון היה נכון. את פני נשיא המדינה, הבא לביקור ממלכתי, מקדם בשדה התעופה מיסדר צבאי בריטי, מדוקדק עד לפרט האחרון. הלבוש שלהם מבטא את דמותם האמיתית. החלק העליון, חולצה צבאית בריטית. החלק התחתון – חצאית בעלת קצוות מחודדים. תערובת של מימשל בריטי קולוניאלי, שהטביע כאן את חותמו העמוק, ושל דפוסי התנהגות שבטיים-קהילתיים-משפחתיים.
שילוב זה בלט במשך כל הביקור. לא רק בשדה התעופה. בטקס קבלת-פנים שבטי מסורתי שנערך לכבוד הנשיא הגישו משקה “חיקונה” (משורש צמחים, שקוצצים אותו דק, משרים אותו במים וסוחטים ומערבבים יחד), העניקו את ה“טאבוא” (שן של לויתן, עטופה בעלי דקל), מחאו מחיאות-כפיים קצובות לכבוד האורח רם-המעלה ונשאו נאומי ברכה על תכונותיו הטובות של הנשיא ושל עם התנ"ך שקם לתחיה. זה במקרהו של נשיא ישראל חיים הרצוג. לאורחים רמי-מעלה אחרים שמורים נאומי ברכה אחרים, כמובן.
לאחר הטקס השבטי הזה מקיימים מסדר צבאי בריטי, בנוסח ה“טאטו”, מבוצע להפליא. הפיג’יאנים הם גברים חסונים, שריריים וגבוהי-קומה. בהליכותיהם יש מין הדרת כבוד הכובשת את המסתכל. הכל מתנהל בדיוק לפי התוכנית ולפי כללי הטקס המקובלים.
עד אמצע המאה הקודמת אנשים אלה היו עדיין אוכלי-אדם, וניהלו מלחמות שבטים שאין להן סוף. אחר-כך קיבלו על עצמם את הנצרות, בחסדם של המיסיונרים האנגליים, ואת שלטון החוק והסדר הבריטיים. המלכה ויקטוריה קיבלה על עצמה, לפי בקשת ראשי השבטים בפיג’י, את השליטה באי.
כל זה לפי הידוע והמסופר על “משא האדם הלבן” שהיה מציאות באי ולא מיתוס. כל זה לפי הדחף הרומנטי-סקרני-חקרני, וגם נצלני, של מגלי יבשות ובוני אימפריה גדולה. כמו בעלילותיו של קפטן קוק האגדי, שרוב האיים בדרום הפאסיפיק חייבים לו את הציוויליזציה המערבית, האדמיניסטרציה והדמוקראטיה, אותה שילבו עם מסורתם השבטית.
עד מהרה מתברר שיש כאן כל מה שקיים גם במקומות אחרים. כמו מתחים עדתיים, ריב על השלטון ועל הקרקע, רצון לקיום חברה פלורליסטית, רבת-גזעים, כפי שהכל מקווים ומבטיחים. קיימות השפעות לוביות ואש“פיות וחדירה סובייטית לאיים קרובים ורחוקים. כל זה תוך מאבקי כוחות מדיניים ודיפלומטיים, בתוך קבוצת מדינות האיים של דרום הפאסיפיק, המאוגדות ב”פורום הפאסיפי“, שגם אוסטרליה וניו-זילנד שייכות אליו. האמריקנים מנסים עכשיו להחזיר לעצמם מה שהיה נדמה כשייך להם ממילא – השפעה פוליטית ואסטרטגית והסכם המבטיח באו”ם ובמוסדותיו את זכות דיג הטונה לאוניות דיג אמריקניות. הם מבקשים להשיג זאת תמורת תשלום קבוע למדינות האיים הללו והבטחה להגדלת התשלום, אם יעלו מחירי הטונה, אבל בעיקר הם מבקשים להגיע לכך שאניות-ריגול סובייטיות, העוסקות בדיג ובסיורים בלתי-מוסברים, לא יעגנו באיים הללו ולא ישוטו במימיהם.
מסתבר שפיג’י איננה אי נידח בקצווי האוקינוס. כך היא נראית אולי מישראל אבל לא מכאן. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כאן בפיג’י אתה למד כי היא מרכז איזור נרחב וחשוב. היא חשובה גם לנו בגלל הלחץ הערבי על ממשלתה להחרים את ישראל ולנדות אותה כגזענית וכבלתי-ראויה לבוא בקהל העמים. כאן מתברר שוב ושוב, שהערבים גורמים לנו להגיע לקצווי ארץ כדי להילחם בחרם ובנידוי שהם מבקשים להטיל עלינו. אגב, קשיי הדרך של נשיא מדינת ישראל לפיג’י ובחזרה הם עדות לכך, שיש חרם ויש מצור ערבי ומוסלמי על ישראל ברחבי תבל – ביבשה, בים ובאוויר. אי-אפשר להתעלם מהם, אי-אפשר שלא לנסות ולהתמודד עם השפעותיהם, לנסות ולהסיג אותם לאחור. גם כאן, בדרום הפאסיפיק.
שוב מתברר, כמו באפריקה ובדרום אמריקה, שכוחה של ישראל הוא ביכולת הקונסטרוקטיבית הטמונה בה. האיים אינם זקוקים כל-כך לכסף הערבי ולנפט הערבי. הם זקוקים למה שישראל יכולה להציע יותר ממדינות אחרות – כוח אדם מקצועי ומיומן, המוכן לבוא ולסייע בפעולות פיתוח שונות, מטעים שונים – מתוך דחף חלוצי, שעדיין קיים בתת-ההכרה של הישראלי המצוי, ובעיקר מתוך הרצון “לעשות כסף”. האמריקנים, ההולנדים, הגרמנים והניו-זילנדים משתכרים בארצם יותר משיקבלו כאן. לכן, מהמדינות המפותחות לא באים לפיג’י וזה מאפשר לישראל להשתמש בתקציבי הפיתוח של אותן ארצות שאינן מסוגלות לעשות בהם שימוש בעצמן.
בפיג’י ביקשו מהנשיא הרצוג הדרכה לראשי כפרים בפיתוח חקלאי. אלה מהם שמשרתים ביחידה של צבא פיג’י ב“יוניפיל”, יבואו להשתלמות בקיבוצים ובמושבים בתום שירותם (בגדודים המשרתים ב“יוניפיל” נעשית התחלופה אחת לחצי שנה). באי טונגה הסמוך ביקשו מישראל סיוע בהדברת מזיקים ובפיתוח שיטות להשקיה למלחמה בבצורת.
ביקשו גם מה שמבקשים איים אחרים – סיוע ישראלי עקיף בפיקוח על האמריקנים. זו כמעט בדיחה, אבל לא לגמרי. לפי הסכם הדיג עם כל מדינות דרום הפאסיפיק, מותר לאניות דיג אמריקניות לדוג בשטחי דג הטונה, העשירים ביותר בעולם, הנמצאים בשליטת של מדינות-האיים הללו. ממשלותיהן רוצות לפקוח עין גם על האמריקנים וגם על הסובייטים. הושמעה הדעה שמטוסי “ערבה” ישראלים יתאימו לצורך זה וגם לקיום תעבורה אווירית בין מאות האיים הזעירים השייכים לכל אחת ממדינות-האיים הזעירות הללו.
בנו של מלך טונגה, שהוא גם שר החוץ ושר ההגנה של הממלכה הזאת, יבוא לביקור בארץ (לא יהיה זה ביקורו הראשון בארץ). כדאי לא לזלזל בביקור כזה. ולא לזלזל במדינות-האיים הללו, אחרת נמצא את האוקינוס הזה “סגור” לגמרי לתנועת אניות, מטוסים ואזרחים ישראליים (בחלק מהאיים הללו כבר אין דריסת-רגל לישראלים).
עובדה היא שהערבים עושים מאמץ גדול בכיוון זה, ואם זה כל-כך חשוב להם, כדאי שזה יהיה חשוב גם לנו. באשר למניין הקולות באו"ם, ובעיקר מארצות עולם השלישי, גם לכך חשיבות לא מבוטלת. עובדה שאנו משקיעים מאמץ גדול בקרב מדינות אפריקה בכיוון זה. ואגב, לא תזיק לנו גם קצת רומנטיקה ציונית-קונסטרוקטיבית מחודשת, להראות לעצמנו ולעולם מה אנחנו מסוגלים לעשות בפיתוח ארצות ועמים שישן וחדש, עבר הווה ועתיד, משמשים אצלם בעירבוביה מרתקת.
בתאבון
זו לא מליצה. זו אמת, ואולי נכון יותר – חלום. הוא שייך לביקור הנשיאותי באי המלכותי טונגה, אצל מלך טונגה, שהיה אולי הגדול והשמן ביותר בעולם, אך בינתים הוא עשה דיאטה ועדיין הוא שמן מאוד וגודל למראה.
אבל לא זה הסיפור. נשיא המדינה והפמליה של עוזריו המדיניים, וחלק מהעתונאים, הוזמנו לכירה מלכותית. היא נערכה באוהל מאולתר, כשהאורחים יושבים על מחצלאות, על הרצפה, ליד שולחנות מאולתרים, שעליהם מגשים עמוסים בכל טוב, ערימות של מזון. קשה לתאר.
סוגי בשרים, דגים ופירות שהאי הטרופי הזה התברך בהם, וסלטים של ירקות ופירות מתובלים בסוגי בשר, והכל בפנכות עשויות מקליפות קוקוס ואננס שרוקנו מתוכנם, ובתוך שקיקים של עלי דקל ובננה. מי יכול היה אפילו “לגרד” את הערמות הללו. וזה הרעיון.
כל שולחן, שנישא על-ידי שמונה אנשים מחמת כובדו, נתרם על-ידי אחד הכפרים. רוב המזון שעל השולחן נשאר לאחר טעימות האורחים, ומוחזר אל הכפר התורם למאכל הכפריים עצמם. צדק סוציאלי במשטר המלוכני-הפיאודלי הזה.
היו ארבעה שולחנות לאורחים ואחד למלך ולנשיא ובני משפחותיהם – שולחן הכבוד. על כל שולחן סוגי מאכל אחרים. כך, למשל, זכה השולחן שלידנו בגדי צלוי – כולו על השולחן, ובקערות ענק של פירות לכל סוגיהם. ואגב, אי אפשר לברך שם ברכת “המוציא” כי לא היה כלל לחם, אלא “פרי הלחם” הגדל כאן על העצים וטעמו כלחם, וכן שורשים מקולפים שלא הצלחנו לברר את שמם וטיבם.
וכל כבודת המזון הזו עטופה בכילות נגד זבובים ולידנו, מאחורינו, ומאחורי כל אחד מהאורחים הישובים על המחצלת, ישובה על הקרקע עלמה טונגארית (ואחר כך הוברר לנו שכולן נסיכות, או שייכות למשפחות האצולה) והן מנפנפות במניפות שלושה קנים של צמח כלשהו, כדי לגרש את הזבובים, וגם מגישות לנו פנכות של מי ורדים לרחוץ את ידינו מהאוכל שנאכל באצבעותינו. ולניגוב ידים מגישות לנו מפית, העשויה ספק בד, ספק נייר, המיוצר כאן בכפרים כאריג הלאומי הצבוע בדוגמאות שונות. הבד עשוי משורשי עצים, ונקרא “בד טאבה”, וכל זה על הדשא שליד הארמון הכפרי על שפת הים, בצל עצים, כשתזמורת המשטרה מנעימה מנגינות וגם מלווה את עצמה כמקהלה קולית בעלת הרמוניה מופלאה של קולות, כאיש אחד.
הוא שאמרנו – כירה מלכותית שהיא ספק חלום, ספק מציאות, באי שהוא עבורנו קצה העולם. עצרנו את העולם וירדנו בטונגה ליום אחד, ככתוב בעלון הפרסומת של משרד-התיירות המקומי.
17.11.86
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.