כשלושה שבועות בילינו ב“בית מעופף” בין מים לשמים, בין יבשת ליבשת, במטוס חיל האוויר הישראלי, שהוביל את נשיא המדינה חיים הרצוג – ואותנו יחד אתו – לכל המקומות השונים והמשונים שאליהם היה עליו להגיע, באוקיאניה ובדרום מזרח אסיה, שטח מפוזר ופרוש לרווחה על-פני הגלובוס. אי-אפשר להקיף אותו במבט אחד. כך הגענו לכל מקום בדיוק על פי לוח-הזמנים של יציאה בזמן ונחיתה בזמן, בין משמר כבוד ונגינת הימנונים ביציאה ובין משמר כבוד ונגינת הימנונים בכניסה. הכל על פי כל כללי הטקס. הכל בשמים לא נודעים, ששום מטוס ישראלי ושום טייס ישראלי לא טסו בנתיביהם, ולא ידעו מראש את כל פרטי המידע החיוניים שאצורים בדרך כלל במחשב ומוגשים לכל מטוס בקסטה מן המוכן.

כך טסים בדרך כלל בימינו. הכול, או כמעט הכול, מתוכנת וממוחשב, מה שנקרא פעם אוטומטי. לא הפעם, לא בטיסה הזאת. פה כמעט שום דבר לא ידוע מראש ואתה טס בפעם הראשונה בארץ לא נודעת. בשמים לא נודעים. אתה וכל אשר איתך. רחוק מהארץ, לא מחכים לך עם מידע, עצה ועזרה. יש קושי להשיג אשרת מעבר בשמים של כמה מהארצות שבדרך, שחלקן עוינות וחלקן מסרבות לשתף פעולה. וזה מסבך את בחירת הנתיבים לטיסה. וזה עדיין לא הכול הפמליה של הנשיא מנחיתה על הקברניט וצוותו הפתעות. גם מפני אנשים כאלה שומרים פקידי משרד החוץ בסוד את טונגה ואת הונג קונג ואת קולומבו שבסרי לנקה. מצחיקים ממש. ואז צוות האויר מתגייס בלי תלונות לעבודה נוספת, רבה וקשה, לחשב את מלאי הדלק ולברר את אורך המסלול בשדה-התעופה החדש ואת יכולתו לשאת נחיתה של מטוס 707.

טייסים וסבלים

זה לא מצחיק. אפילו שדה-התעופה של ולינגטון, בירת ניו-זילנד, קצר במסלוליו מכדי לקלוט מטוס 707, שכבר יצא משימוש ברוב הארצות, והמטוס שלנו נאלץ לנחות בשדה-תעופה באי הדרומי של ניו זילנד, בקרייסטצ’רץ', כדי שמשם יעבירו אותנו במטוסים קטנים אל ולינגטון.

רציתי לשתף אחרים במעט הרהורים וחוויות כתוצאה מביקור זה. בסרי-לנקה יש פיצול אתני רב – רוב של סינהאלזים ומיעוט של טמילים וקבוצות-משנה, של בני-תערובת מדורות קודמים, יוצאי חלציהם של הכובשים הפורטוגלים וההולנדים. מיעוט מופלה לרעה ועל כן הוא גם אינטליגנטי ופעלתני יותר. גם פיירינה דה-לימה, הקתולית שלוותה אותנו, היתה ממוצא פורטוגלי. עכשיו יש לה אתגר, “למכור את ישראל” ולבקר בארץ

בצפון סרי-לנקה מתנהלת מלחמה קשה נגד הטמילים מדרום הודו הפולשים לאי כדי להמריד את הטמילים שבצפונו, וממשלת הודו, לפעמים עוצמת עין ולפעמים מתמלאת דאגה וחרדה מפני תוצאות “היצוא המרדני” הזה, העלול ליצור מהומות ואי-שקט גם בהודו עצמה. וזה כבר קרה. ההודים מסייעים בדיכוי הטמילים, גם בהודו וגם בסרי-לנקה. ישראל היא המסייעת העיקרית לבטחונה של ממשלת סרי-לנקה, במכירת נשק.

סרי-לנקה נתונה לאיום מצד שכנתה האדירה הודו. ואילו סינגפור – לקוחה של מוצרים בטחוניים אחרים מישראל – נתונה לאיום המוסלמי, האינדונזי והמאלזי, המקיף את האי הסיני הסינגפורי המשגשג יותר משכנותיו ומעורר לכן את קנאתן. סינגפור נזקקת לעזרת ישראל, בעלת התושיה והנסיון הבטחוני שאין לו מתחרה ותחליף. לישראל נסיון עשיר בשטחים אחרים והיא עוזרת גם למדינות שיש להן צורך בסיוע קונסטרוקטיבי בפיתוח חקלאי, בשירותי חינוך למבוגרים ובבריאות הציבור. סיוע קונסטרוקטיבי, “הנשק הסודי” האמיתי שלה. של מדינת ישראל.

הענק מאחור

בכל הארצות והיבשות שבהן ביקרנו נשואות העיניים אל יפן ואל סין, שני הענקים של היום ובעיקר של מחר. יפן משמשת כיום כבנקאי של העולם כולו. יותר משהיא מייצאת מוצרי צריכה ואלקטרוניקה מכל הסוגים היא מייצאת כסף לאשראי, קודם כול לארצות הברית, לכסות את גרעונה בהון שנצבר ביפן כתוצאה ממכירת המוצרים היפניים שהאמריקנים מעדיפים לקנות. המיחזור החדש שמחזיק את כלכלת העולם. כך למדנו בהונג קונג.

ב-13 באוקטובר 86 נפגשו בסן-פרנציסקו שרי האוצר של ארצות-הברית ויפן בלי נציג אירופי ושניהם יחד קבעו את שער הריבית החדש לפיו ינהג המשק העולמי כולו. כך נקבעה לפי השבועון “אסיה-ויק”, היוצא בהונג קונג, ההסטוריה של ימינו. אלה “שני הגדולים” חורצי גורלנו הכלכלי.

סין היא הענק שבאיחור רב אבל בקפיצות גדולות חותרת קדימה. מהפכה תרבותית ולאחריה עוד מהפכה תרבותית. והפעם כדי להכות את הפיאודליזם בעזרת הקפיטליזם ולהשתחרר מכבלי המרקסיזם. להניע את מאות מיליוני הסינים לעבוד יותר, להרוויח יותר, ליצר יותר ולייצא יותר. ללמוד מהונג קונג ומסינגפור. כמו שאמר דנג הגדול כשביקר בסינגפור בשנת 1978: אם קבוצה קטנה כזאת של סינים כאן יכולה לעשות זאת, גם אנחנו נוכל לעשות זאת. מאז הוא מנסה לישם אמרה זו.

סין רוצה לקלוט לתוכה את הונג קונג בסבלנות. לא יהיה שינוי כלשהו בהונג קונג במשך 50 השנים הראשונות לאחר הסיפוח, שיצא לפועל לקראת שנת 2000. זאת על פי ההסכם עם בריטניה, המתבצע כבר בימינו אלה, צעד אחר צעד. הסינים מקווים שטייוואן תלך בעקבות הונג קונג לאחר שנת 2000, לאחר שיעלם הדור שנלחם ב“סין האדומה” המורדת, ולאחר שייווכחו, מהדוגמא של הונג קונג, שיוזמה פרטית איננה פסולה ואסורה ושהיא אפילו רצויה בסין העתידה. אם סין תהיה כמו הונג קונג וטייוואן, דרום קוריאה וסינגפור כיום, יהיה העולם שלנו עולם אחר לגמרי.

אוסטרליה, יבשת בפני עצמה, משחרת לפתחה של יפן לקבלת הלוואות והשקעות ומשתדלת לייצא לסין יצוא תעשייתי שעדיין אין לה. אוסטרליה מכה על חטא. היא הארץ המתפתחת היחידה שאפשר לשתות בה מים מהברז בלי חשש. כלומר, כלכלתה מבוססת על מוצרים שמחיריהם בשוק העולמי, יורידים, והיא לא דאגה בעוד מועד לפתח בתוכה את תעשיות העתיד.

אוסטרליה הגדולה והריקה מתושבים מעוררת חרדה בקרב הרגישים והנבונים שבבניה. הם מסתכלים צפונה אל אינדונזיה העניה והצפופה, שתמנה בסוף המאה 200 מליון אנשים שילחצו לרשת את הארץ הגדולה והרחבה והריקה שמדרום להם והשייכת בעצם להם משום שהילידים של אוסטרליה, האבאוריג’ינס – מוצאים מאינדונזיה של היום. מצב זה דומה למצבה של דרום-אפריקה. הדאגה למחר, החרדה מפני הפער של שטחי אדמה ריקים מאדם, לעומת צפיפות אוכלוסין גדולה המאיימת על שטחים אלה.

באוסטרליה קיימת חרדה, ובריחה גם למדינות שמעבר לאוקינוס, לאמריקה, לבריטניה. יש עושר צבור ויש שפע. ויש מרוץ כנגד הזמן, בגלל מהירותם של השכנים שמצפון, ובלי המטריה האמריקנית מה יהיה? החרדה בתוך שפע מולידה גילויים שמזכירים את ישראל: שביתות קשות שאינן מתחשבות במצב המשק, אבטלה גוברת ואינפלציה. אך להם יש רזרבות ויש השקעות אמריקניות ויפניות ואפילו השקעות מהונג קונג וסינגפור. האח הגדול החדש יציל את המשק האוסטרלי. אבל האם זה היה החלום האוסטרלי – כשהתחילה בה ההתיישבות האנגלית, לפני 200 שנה?

גם הניו-זילנדים נושאים עימם מזכרת עוון, בגלל המאורים שקדמו להם בישוב האיים שלהם, וההתיישבות האנגלית נישלה ודחקה אותם מאדמתם. עכשיו הם מנסים לטפח יחד איתם מורשת פאסיפית משותפת. זה החלום המשותף לכל מדינות האיים בדרום הפאסיפיק. הוא מתקשר עם החלום הפאסיפי על הזהות החדשה של “האגן הפאסיפי” או “המסגרת הפאסיפית”. ב“מסגרת” הזאת נכללות יפן, סין, ברית-המועצות, ארצות הברית, קנדה, וגם ארצות דרום אמריקה, מאחר וגם הן שוכנות לחופיו של האוקינוס הזה יחד עם אוסטרליה וניו-זילנד.

נשיא המדינה חיים הרצוג, בסיורו הממלכתי, היפנה את תשומת ליבנו אל העולם החדש הזה, עולם שבו אנחנו יכולים וחייבים לתת ולקבל. לתת סיוע טכני, חקלאי ואחר למדינות האיים הקטנות, המאמינות בתושיה המיוחדת של ישראל הקטנה-גדולה, לקבל הון השקעות מהבנקאי העולמי – יפן – החדש, ובמקביל הזמנות-יצוא מהענק הסיני הקם על רגליו. הנשיא הרצוג גילה תפיסה נכונה של המקום שישראל יכולה וצריכה לתפוס בעולם החדש הזה.

המלאכה רבה והערבים כבר הגיעו אל כמה ארצות והצליחו לנעול אותן בפנינו. שערים אחרים עדיין פתוחים ויש לנו כבר דריסת כף-רגל בפתח. צריך לבסס ולהרחיב פתח זה. השערים הגדולים של יפן וסין עדיין לא נפתחו בפנינו כראוי, כדרוש וכמקווה להשקעות וליצוא, אולם בכל מקום בו אנו נמצאים אנחנו הופכים לגורם שיש להתחשב בו.

נלוויתי אל הנשיא הרצוג בסיורו בעולם הגדול בשלושת השבועות האחרונים. ראיתי אותו מקרוב מסביר ללא לאות מהי ישראל, מהי מדיניותה כלפי הערבים וכלפי האיזור שבו ביקרנו, מנסה לשכנע את שומעיו בשותפות הצרכים והגורל בינינו ובינם. אני מקווה שביקורו לא יהיה לשווא אלא ישמש נדבך נוסף בבניין שישראל כבר התחילה להקים בעולם החדש הזה. אולי עכשיו היא תעשה יותר.

28.11.86