פתאום מתברר שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. שהיא לא רק תל-אביב. אולי ידענו, או יכולנו לדעת, את זה גם קודם לכן. “הגל התל-אביבי” באופנת המשוררים והסופרים, העתונאים, הציירים, הפסלים והמוסיקאים, אינו חדש. כולם מנסים לתת לו ביטוי, כל הזמן. כולם “מגלים את תל-אביב”, אבל עד שבאה נעמי שמר עם “חפצים אישיים” שלה ועם “גג” ועם משה בקר, לא חשבנו, לא חשנו ולא תפסנו שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל. ארץ-ישראל של נעמי שמר וממילא גם שלנו, של כולנו. תל-אביב של נעמי שמר בניב, בצליל, בלחן, בקצב – בקולו התל-אביבי של משה בקר. בלעדיה לא ידענו מה אנחנו אוהבים באמת בארץ ישראל, לא היינו יכולים לדעת מה אנחנו אוהבים בתל-אביב.
פתאום מתברר שארץ-ישראל היא לא רק עבר. היא לא רק מה שהיה והלך לאיבוד ולא יחזור עוד לעולם. פתאום מברר שארץ-ישראל היא גם הווה וגם עתיד. לך לתל-אביב ותראה בעצמך עכשיו, אחרי נעמי שמר, זה לא “קונץ”. עכשיו צריך להיות עיוור וחירש, כדי לא לחוש שתל-אביב נוצרת כל יום מחדש על-ידי אנשים שהיו, ואנשים שעוד יהיו, ואנשים שכבר שייכים להווה וההווה שייך להם. אנשים חדשים, צעירים וצעירים מאד, וגם כאלה שאינם צעירים ויש בהם הכוח להתחדש כל יום. ועוד איך. נעמי שמר תפסה אותם ואותנו.
פתאום אנחנו רואים וחשים שתל-אביב היא לא רק יבוא ולא רק חיקוי לועזי מנופח ומגוחך, אף-על-פי שיש בה הרבה מכל אלה. יותר מדי. והיא לא רק “ניו-יורק לעניים”, אף-על-פי שיש בה סממנים רבים של קריקטורה של ניו-יורק ולוס-אנג’לס וכל היתר. פתאום אנחנו תופסים שתל-אביב היא לא רק “מובלעת מתנפחת” בתוך ארץ-ישראל האמיתית שמחוץ לה. ורחוב דיזנגוף הוא לא רק “פרוזדור משום-מקום לשום-מקום”. שכל זה שייך בהחלט, למרות הכל, לארץ-ישראל המשתנה והמתחדשת כל יום על-ידי האנשים החדשים והישנים שגרים וחיים בה בעברית, שגם היא מתחדשת כל יום. עברת תל-אביבית. עברית ארץ-ישראלית. בלי פוליטיקה.
פתאום מתברר שאפשר לאהוב את ארץ-ישראל לא רק בכאב ולא רק בגעגועים ולא רק בנוסטלגיה, אלא גם בשמחה אמיתית ובקצב סוחף של ההווה והעתיד. פתאום מתברר שארץ-ישראל היא צעירה לא-איכפתית ועליזה. ארץ-ישראל תל-אביבית. שיש לה רחובות ושיכונים, משעממים, מכוערים, אבל יש לה גם קרקע ושמים. צריך להסתכל ולראות – אותה הקרקע ואותם השמים. וגגות פרטיים וגינות עם עצים, צמחים ופרחים של ארץ-ישראל הים-תיכונית והמדברית. ויש לחה גם חוף ים – הים התיכון, שגם הוא שלנו, כמו של כל העמים השוכנים לחופו, כל עמי הים התיכון. כמונו – כמוהם.
ורק גבולות אין לה לארץ-ישראל התל-אביבית. נראה שהיא מסתדרת בינתיים בלעדיהם. נראה שאפשר לחיות ולשיר גם בלי שיודעים איפה הגבול ואיפה הוא יהיה. לא כדאי להתווכח כל הזמן. עובדה שנעמי שמר התפייסה עם התל-אביב הזאת ואימצה אותה לעצמה וממילא לכולנו. בינתיים. וכשהיא התפייסה עם תל-אביב, סימן שארץ-ישראל כולה התפייסה עם תל-אביב. וגם להיפך. יש תחושה באוויר של פיוס תת-קרקעי כזה. בלי פוליטיקה. יש אווירה כזאת. לו יהי.
זה הכוח המיוחד שיש לה, לנעמי שמר. רק לה. יש גם לאחרים כוח כזה, או דומה, אבל אחר. לא כמוה, לא כמו שלה. כוח המלה. כוח הצליל. כוח הזמר. כוח השיר. כוח הטעם המיוחד, שהוא היוצר את הטעם של כולנו. היא חוצבת את המלים והצלילים מליבנו. היא מגלה לנו מה חשנו תמיד ולא ידענו שחשנו. מה רצינו לשיר ולא ידענו איך. ועכשיו, כשהיא “גנובה על העיר הזאת”, כולנו גנובים עליה, לא יועיל לנו. ומה שלא יהיה, אני גנוב על נעמי שמר היא בשבילי ארץ ישראל. כל השנים. ואם היא החליטה שגם תל-אביב היא ארץ-ישראל, אני הולך אחריה בעיניים עצומות.
7.6.87
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.