זה מכבר חפצתי להפגש עם העולם החדשים מארבע כנפות אירופה. אני מדגיש: אירופה; כי מארצות לא-אירופיות לא באו אלינו בשנה האחרונה – לצערנו ולשמחתנו. לצערנו – שלא באו; לשמחתנו – שלא היו מוכרחים לצאת מארצותיהם. אבל מכל ארצות אירופה, חוץ מאותה ארץ רבת אוכלוסים יהודים, רוסיה, שמשם היו רוצים לבוא, אבל אינם יכולים לצאת, – בין ממרכזה וממערבה של אירופה ובין ממזרחה, באו אלינו בזמן האחרון הרבה אנשים. באו עולים, באו מעפילים, באו פליטים, באו גם עוברי דרך לאיזו ארץ אחרת. ולכל הסוגים האלה אני אומר – וחושבני שיש לי רשות לומר להם זאת, לא רק בשם הקרן הקימת או בשם ההסתדרות הציונית, אלא גם בשם כל הישוב: ברוכים הבאים! ברוכים העולים; ברוכים המעפילים; וגם ברוכים הפליטים! אני וכל הישוב עמי חושבים ומקווים, שמיום שדרכתם על אדמת ארצנו, אינכם עוד עולים ואינכם פליטים ומעפילים, אלא בני הישוב הארצישראלי. מהממשלה האנגלית תקבלו את תעודות-האזרחות הארצישראלית כעבור שנתים; בשבילנו, בשביל הישוב, אתם כבר אזרחים שלנו.

על שיבת ציון יש לנו מאמרי חז“ל, ויש פסוקים בתנ”ך. בתנ"ך כתוב, שבני ישראל יבואו לארץ-ישראל על כנפי נשרים ומלכים ורוזנים מאומות העולם יביאו אותם בכבוד לארצם (“והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה”. ישעיה מ“ט כ”ב). האגדה התלמודית אומרת, שאת בני ישראל יביאו לארץ-ישראל בשלשלאות של ברזל; זאת אומרת, יאסרו וייסרו אותם ויכריחום לשוב לארץ-ישראל…

בין העולים שבאו לארץ-ישראל בזמנים שונים, בששים השנים האחרונות, היו כאלה שבאו בלי “שלשלאות של ברזל”, אלא רק מתוך הרגש הפנימי היהודי. אבל מתוך העולים שבאו אלינו אחרי המלחמה הקודמת, בעשרים השנים הללו, הרוב המכריע בא “בשלשלאות של ברזל”.

והנה הכל עבר, הכל כבר מאחוריכם ואתם מתחילים בחיים חדשים. לכל איש וכל אשה הבאים לארץ קשה עד מאד להסתגל לחיים החדשים, לצורות החדשות של החיים. וביותר קשה הדבר לאנשים שבאו בזמן האחרון, אחרי שעבר עליהם גיהנום בארצות שמשם באו. רובם באו אלינו כשהם מיוגעים ורצוצים בגוף וברוח, ומטה לחמם שבור. והם באו בזמן שגם בארץ מרחף פחד גדול מעל ראשינו. מי יודע אם זהו מקום המנוחה לזמן רב? כל העולם הוא עכשיו הר געש, ומי יודע אם הסערה לא תגיע גם לגבולות ארצנו. לא באתם לארץ בזמן של מנוחה שלמה, בזמן של בטחון גמור בעתידה של הארץ לזמנים הקרובים!

באתם לארץ שתנאי החיים בה שונים לגמרי מתנאי החיים בארצות אירופה. ראשית – האקלים. הנה אני חי בארץ יותר מעשרים שנה ואני מתגעגע לשלג, שראיתיו כל ימי ישיבתי ברוסיה; אחרים מתגעגעים לירק שלא תראוהו בארץ בשפע. שנוי האקלים וההסתגלות לתנאים חדשים הם בשביל אנשים בשנות העמידה לא מהדברים הקלים והפשוטים ביותר.

ועוד דבר אחד יקשה עליכם: – ההסתגלות לשפה. אינני בטוח שכל המסובים מבינים אותי. והעובדה עצמה שיש חלק השומע ואינו מבין מראה לכם, כמה קשה פה. אתם יודעים, שהנכם חייבים להסתגל לשפה הזאת, ולא רק מטעמים מעשיים, אלא גם מטעמים רוחניים, לאומיים – וההסתגלות הזאת אינה קלה. יכול לבוא רגע שאתם לא תבינו את ילדיכם הקטנים והם לא יבינו אתכם. אין זה פשוט ואין זה קל.

ואחרון אחרון כבד: – ההסתגלות לעבודה היום יומית, לצורות החיים הכלכליים. ברובם הגדול צריכים הבאים לשנות את אורח-החיים שלהם. אתם כולכם עירוניים, וחלק מכם מוכרח יהיה ליהפך מאנשי עיר לאנשי כפר. וגם אלה שימצאו את מחייתם בעיר, רבים מהם יצטרכו בלי ספק לשנות את מקצועם.

אני מדגיש וחוזר ומדגיש את הקשיים, ואין ברצוני להסתירם. ובשכר כל זה מה אתם מקבלים פה? אתם מקבלים פה דבר שלא תקבלוהו בכל העולם. באשר אין יהודי יכול לקבל אותו בכל העולם זולת ארץ-ישראל. אתם לא תקבלו פה, כפי שכבר אמרתי, בטחון גמור, כי איננו יודעים איך תתפתח המלחמה. אנו מקווים שהאסון יעבור ולא יגע בנו, אבל בטחון גמור אין. וכן אי-אפשר להבטיח לכם פה עשירות – אפשר להבטיח לכם את ההיפך; באשר אין כאן מקורות לעשירות. כל אלה שבאו צריכים להיות שבעי רצון אם יהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. אבל תקבלו, כפי שאמרתי, דבר אחד שלא היה לכם עד היום הזה בשום מקום ולא יהיה ליהודים בכל מקום אחר בעולם – רגש המולדת.

יש דברים שאינם נתפסים על-ידי הגדרות במלים. לסומא לא תבארו בשום באורים מה זאת שמש, מה זה ירח וכוכבים, מה זה צבעים. הוא ישמע, ילמד בעל פה את הבאורים ויוכל לחזור עליהם, אבל לאמיתו של דבר לא ידע מה הם הדברים האלה. יש הרבה דברים שאפשר להבינם רק לאחרי שאתה חי אותם, מרגישים כשהם עוברים עליך. ליהודים חסר רגש המולדת בכל ארצות תבל. הוא לא היה להם שם מעולם. לא רק באותן הארצות שגורשתם משם, אלא גם בארצות שהיהודים עדיין יושבים בהן לבטח ואומרים, שהם מרגישים מולדת מהי – אין להם רגש זה. המקום היחיד בעולם, בו היה, הווה ויהיה אותו הרגש, הרגש שאני יושב במולדתי – זוהי ארצנו.

רגש זה הוא הגמול על כל הקשיים שבשינוי חייכם, הרגש, שבקרב אחי אני יושב, בארצי אני יושב, במקום העבר הגדול של אומה גדולה, אשר בגללו רודפים אותנו, במקום העתיד של האומה הזאת. לזה התפללנו במשך דורות. התקווה הזאת היא שחשלה אותנו לגוף לאומי מיוחד, התקווה לשוב לארץ הקטנה הזאת, עם הסלעים שבה ועם לבטי החיים שבה. ואם הארץ הזאת תתן לכם את אשר אמרתי, ואם אתם תסתגלו ותדעו להרגיש את הדופק של המולדת הזאת בנפשכם – יהיו כל הקשיים באפס בשבילכם. תרשו לי להשוות את הדבר הזה עם התופעה הנצחית של הרגשת האם, כשהיא שומעת את דופק החיים הראשון של העובר בקרבה. עם כל הקשיים הצפויים לה, עם כל הכאבים שלה, אין אושר יותר גדול בשבילה מההרגשה הראשונה הזאת. וכך גם אתם, כל חלקי האומה השבים ארצה: באותו הרגע שתרגישו (אני מקווה שרובכם מרגישים זאת כבר עכשיו) את הדופק של החיים ההולכים ונבראים בארץ הזאת, את הדופק של העובר הנוצר בקרב האומה הנצחית בצורתה החדשה החפשית, – באותו רגע לא יהיה עוד שום ערך לכל הקשיים שיהיו לכם בחיים הכלכליים, ובחיים התרבותיים, ומצד האקלים. כי אהבת המולדת תכסה על הכל.

ואין לי אלא לברך את כולכם יחד ואת כל אחד בפרט, הנמצאים כאן ואשר מחוץ לאולם הזה, שההרגשה האמיתית, הנצחית, של מולדת תבוא אליכם בזמן הקרוב ביותר.

מצווים אנו על אהבת הגר. מה רצה המחוקק להגיד בצו זה “ואהבת את הגר”? גר איננו רק זה שמתגייר ומקבל את הדת היהודית. איש הבא לתוך אוירה אחרת, שונה מזו שהיה נמצא בה קודם, גם הוא גר ומצווים אנו לאהוב אותו, כדי לאפשר לו להסתגל יותר מהר ויותר קל לסביבה החדשה.

מה אנו יכולים לתת לכם כדי להקל עליכם את ההסתגלות לחיים החדשים? אני יודע שיש הרבה התרגזות והרבה תלונות בין החברים שבאו על היחס אליהם, לא אגיד מצד כל הישוב אבל מצד חלק גדול של הישוב, ובפרט מצד אלה, העומדים בראשו ובראש המוסדות הלאומיים השונים. מתאוננים שלא חיכו לפגישה כזו; אומרים שציפו להתעניינות יותר גדולה, לטיפול יותר מסור ויותר רחב, לעזרה יותר ממשית. אני יודע זאת, ואין לי שום רצון להגן על מישהו מהישוב ומהעומדים בראשו, ואפילו לא על עצמי. ידעתי את נפש הגר, את כל העובר עליו. חשבתם, שכאשר תכנסו לארץ יפתח לפניכם גן-עדן, והישוב הוא כולו מלאכים. אין הדבר כך, ואיננו יכול להיות כך. אך לעומת זאת אינני חושב, שבישוב אין אהבה ואין מסירות ואין קשר נפשי לכל יהודי העולה ארצה, וגם לזה שאיננו עולה. אוכיח לכם זאת בשתי דוגמאות:

קיבוצי היהדות בכל העולם, כל כמה שחייהם עודם כתיקונם, כשמגיעות אליהם ידיעות על צרות ורדיפות העוברות על חלק אחר של היהדות, חשים לעזרת אחיהם. העזרה היא בכסף וגם באינטרוונציות פוליטיות. אבל בדבר אחד אינם רוצים – וזה בכל המקומות, ללא יוצא מן הכלל! – שאותם היהודים האומללים יבואו אליהם לארצם. ואילו היהדות הארץ-ישראלית עושה את ההיפך מזה – היא איננה מחישה עזרה כספית, איננה ממהרת באינטרוונציות פוליטיות, באשר אין לה כוח לכך, אבל בדבר אחד היא רוצה – שהיהודים האומללים האלה יבואו אליה. זהו ההבדל.

אילו היה הישוב היהודי, חצי מיליון היהודים היושבים בארץ, רוצה כיום לשבת בשלוה, בשקט ובמנוחה מבחינת יחסם של הערבים והממשלה, היה זה בשבילו הדבר הפשוט ביותר: היה צריך רק להסכים להפסקת העליה. ואוסיף עוד דבר: אילו הסכים הישוב להפסקת העליה, לא היה צריך לשלוח שד“רים לחו”ל לאסוף כספים; כי בשביל להחזיק את הישוב כמו שהוא, ללא עליה מבחוץ, היה מספיק מה שיש. ואם עמד הישוב במערכה ארבע שנים רצופות, שנות המאורעות, ולא השלים; ואם הוא נלחם כל הזמן וממשיך במלחמה עד היום נגד הנסיון לקבוע את נפשה של העליה, הרי אין זה אלא בשביל דבר אחד: בשביל שאין הוא רוצה להשאר כמו שהוא עתה חצי מיליון יהודים; הוא רוצה שאחיו מכל קצוות העולם יבואו אליו ויחיו אתו פה בארץ הזאת. ואם הוא שולח שד“רים לחו”ל לאסוף כספים, אין זה אלא כדי לקנות קרקע בשביל הבאים, וליצור אמצעים להתישבותם פה ולהקל את הסתגלותם הכלכלית.

זהו ההבדל. זהו היחס של הישוב היהודי בארץ-ישראל אל העולם היהודי בגלות: – הוא מחכה לבואם של כל היהודים! וההבדל הזה שבינינו, בני הישוב, לבין חלקי היהדות בגלות, בא לא מפני שאנחנו יהודים יותר טובים מהם, אלא מפני טעם פשוט: כי ישוב יהודי, באיזה חלק תבל שהוא, חשיבותו היא לעצמו, ליושביו, ואין הוא דואג לכלל האומה. אין לפניו הפרובלימה של האומה הישראלית, אלא הפרובלימה של אותו הישוב היהודי במקום הזה. ואילו חצי מיליון היהודים בני הישוב בארץ-ישראל מרגישים ומבינים, שאם יישארו רק חצי מיליון, לא יהיה לישוב זה כל ערך. ערכו של הישוב הוא בזה, שאנו רואים את חצי המיליון כאן כחזית, כחלוץ העובר לפני כל האומה הישראלית בכל קצוות העולם, האומה שצריכה לשוב לארץ-ישראל. רק אז יש לחצי מיליון זה ערך גדול. רק אז אנו מרגישים, שאם היהודים הנמצאים בחו“ל 15 מיליון, הם רוב מניינה של האומה, הרי חצי המיליון הזה של הישוב בא”י הוא רוב בניינה של האומה.

האמינו לי: כאשר תשבו זמן ידוע בארץ ותהיו בניה האמיתיים תבינו גם אתם את היחס הזה, ותרגישו את הרגש הזה. וההתמרמרות שלכם תהיה לנחלת העבר. אנחנו היושבים כאן מזמן מאושרים, שיכולנו לקבל אתכם. אנחנו מאושרים, שאתם, חלק קטן מעמנו, נצלתם ובאתם אלינו, ביחוד כשכל גלות וגלות מתפוצותינו שממנה באתם הכניסה את חלקה בבנין הארץ ובבנין התנועה הציונית. אינני יודע בדיוק מאילו ארצות באתם אתם, וכל הנמצאים כאן. שאלתי את איש לווייתי באילו שפות מדברים באולם הזה, והוא קרא לי בשפה ההונגרית. נמצא פה, איפוא, חלק מיהודי הונגריה, ואני נזכרתי שהונגריה נתנה לנו את הרצל ואת נורדוי. תרומה זו לתנועה הציונית חשובה כל-כך עד כי בגללה אפשר למחול גם על השפה ההונגרית. בן לווייתי הזכיר לי להלן את השפה הרומנית. אני מרוסיה; וברוסיה, בזמן הצאריזם, היתה צנזורה קפדנית, וכשרצו לכתוב על צרותיהם ואסונותיהם של היהודים ברוסיה, היו כותבים תמיד “רומניה” במקום רוסיה. מאז אני יודע, שברומניה יש צרות. אך גם רומניה נתנה לנו הרבה. פותח הקונגרס הראשון, זקן הצירים, היה הציר מרומניה – ד"ר ליפה. ההימנון שלנו “התקוה” נכתב ביאסי, ברומניה. הרומנים הם שיסדו בשנת 1882 את המושבות זכרון יעקב וראש פנה. איש המדע הארץ-ישראלי הראשון, אהרן אהרנסון, היה יליד רומניה. כן, גם רומניה נתנה לנו את חלקה.

בן לווייתי אמר לי: מדברים פה גם פולנית. על פולין אין לי מה להוסיף. 3–4 מיליונים אלה, אם לחשוב גם את גליציה, הלא הם, אחרי היהדות הרוסית, הבסיס של התנועה הציונית, בעיקר בעשרים השנים האחרונות. רובם הגדול של העולים מפולין באו. רובם הגדול של החלוצים מפולין באו. תנועת “השומר הצעיר” פולנית היא; תנועת “המזרחי” פולנית היא – שני הקצוות. אכן, זכויות גדולות לפולין, חוץ מזה שמדברים פה פולנית…

ואחרון אחרון, – אינני יודע אם חביב או לא, אבל הוא עומד עכשיו במרכז, – זהו ה“ייקה” הגרמני. קשה הוא האלמנט הזה, קשה מאד. אבל זוהי לפעמים מעלה גדולה – אנשים שיכולים לעמוד על דעתם, אנשים קונסטרוקטיביים, אנשים בעלי משמעת. כל זה חשוב – אם הוא משמש למטרה שלנו. והעבר של היהדות הגרמנית! הרצל ונורדוי נולדו בהונגריה, אבל ההסתדרות הציונית נוצרה בגרמניה. שם היה כוחה הארגוני.

אחינו יכולים לשנוא את היטלר, כמו שנחוץ לשנוא אותו, אבל איננו צריכים לשנוא את השפה הגרמנית. לא זו בלבד שבשפה הגרמנית כתבו גטה, קנט ולסינג. אל נשכח שהספרים העיקריים שלנו, שעליהם התחנך דור ציוני שלם, – “רומי וירושלים” של הס, “אוטואמנציפציה” של פינסקר ו“יודנשטאט” של הרצל – נכתבו בגרמנית.

ויש עוד יהדות צ’כוסלובקית. לפני חדשים מספר קראתי הרצאה מזכרונותי על צ’כוסלובקיה ודברתי עליה הרבה. בטוח אני שאם יושבים פה אנשים מצ’כוסלובקיה, שמעו מה שאמרתי להערכתה החיובית של יהדות זו, מה שנתנה לנו, לימדה אותנו ולמדה אצלנו. יהודים צ’כוסלובקיים תופסים מקום חשוב וגדול בתנועה של בנין הארץ, בתנועה החלוצית.

אני רוצה לדבר גם על אותו החלק של היהדות שנמצא במיעוט בתוך כלל ישראל, החלק הנקרא ספרדים. אני אומר: “נקראים ספרדים”, שכן נוהגים לזקוף את כל עדות המזרח על חשבון הספרדים, את הבוכרים, את הקורדים ואת התימנים והבגדדים – ואין זה נכון. הספרדים ממש אינם אלא קומץ קטן, אבל לפני 45 שנים יסדו הם את המושבה הר טוב, ולפני עשר שנים את המושבה בית-חנן, ועכשיו יסדו את המושבה צור משה. הקומץ הקטן הזה יוצר, והולך ויוצר, והקשר הנפשי שלו אל ארץ-ישראל הוא אולי יותר חזק מזה של היהדות האשכנזית הגדולה. עכשיו הם עומדים ביוון במערכה גדולה – נותנים כבוד גם ליוונים וגם ליהודים ביוון. אבל אני מתפלל ומקווה, שבמהרה, עוד בימינו אנו, יוכלו לבוא ולהגן על ארצנו-ארצם.

על היהדות הצרפתית אין לי מה להגיד, יען כי גדלותה היא בעבר. היצירה הגדולה של קרל נטר, של כרמיה, בימים עברו היא: – ייסודה של מקוה-ישראל; היצירה הנצחית של הברון רוטשילד. וחוץ מאלה אין לי מה להגיד מבחינה חיובית על יהדות צרפת.

הקומץ הקטן של יהודי איטליה, שאינם רוצים שיקראו להם ספרדים, היו מאושרים עד לפני שנים אחדות. הייתי פעם ביום הכפורים בפלורנציה וחשבתי שכל בתי-הכנסת שבעיר הזאת הם בתי כנסת של יהודים ספרדים. והנה התברר לי, שבפלורנציה, שישבו בה כעשרת אלפים יהודים, היו ארבע נוסחאות: ספרדי, אשכנזי, איטלקי, פולני; לכל אחת מהעדות יש בית כנסת משלה, ארגון קהלתי משלה וצורת חיים משלה. היהודים האיטלקים אומרים, שהם חיים באיטליה מאז חורבן הבית השני ואינם מכירים ב“טירונים” הספרדים – כמו שאמר מישהו מהם. אכן, יהודי איטליה תפסו מקום במדינה האיטלקית במדה שאין לה דוגמה בכל העולם. היהודי לוצטי היה ראש הממשלה של איטליה. מיניסטר הצבא שלה היה יהודי. כל האוניברסיטאות היו מלאות פרופיסורים יהודים. ופתאום הראו להם, שאין זו מולדתם. ועכשיו אנו רואים, כי הטובים שבהם באים ארצה ואנחנו נהנים מהם מאד בכל המובנים. הם כבר תפסו מקום במדע שלנו. באוניברסיטה שלנו יש ארבעה פרופיסורים מבני היהדות האיטלקית – לפתולוגיה, לפיסיקה, למקרא ולפסיכולוגיה. הם החלו לעסוק גם בתעשיה ומייצרים את תוצרתם בצורה המתאימה למדי לתנאי ארץ-ישראל. גם בחקלאות יש להם התחלה. מעניין לציין שדווקא יהודי איטליה, שנמצאו במצב של התבוללות קיצונית נורמלית (אני אומר “נורמלית”, באשר לא היה להם שום לחץ אחר), קבלו את הציונות בצורה הדתית, וכ-90% מאלה מהם שבאו לארץ-ישראל, על כשרונותיהם וגווניהם התרבותיים, יש להם השקפה דתית.

לכל חלק ביהדות, ובראש וראשונה לחלק הגדול ביותר במספר והחשוב בבנין הארץ, היהדות הרוסית, יש חסרונות משלו. אבל כשיש להורים הרבה ילדים, הרי האב, ובעיקר האם, אוהבים את כל הילדים, על כל חסרונותיהם. ביניהם לבין עצמם ידברו על החסרונות של בניהם, אבל אם ישמעו מישהו אחר מדבר כך, בשום אופן לא יסכימו לדבריו. אנחנו, בני הישוב, יכולים לדבר בינינו גלויות, לא נכסה על המעלות והחסרונות; אבל חלילה למישהו מהחוץ לדבר עליהם.

אינני יודע אם כולכם מבינים את השפה העברית, את שפתי אני. אני חשבתי לחובתי לדבר עמכם בשפת אומתנו ההולכת ונבנית. כשם שאי-אפשר לתחיית האומה בלי קרקע משֶלָה, כך אי-אפשר לה לחיות בלי שפה אחת בפי בניה, שפת האבות ושפת הבנים.

אני מקוה להיות מעכשיו במגע יותר קרוב עמכם. על כל פנים הייתי רוצה בזה, והשאר תלוי בכם. כפי שידוע לכם אני יושב בירושלים ולתל-אביב אני בא רק לישיבות, לשעות ספורות. אתם ברובכם תושבי תל-אביב. אבל אם תזדמנו לירושלים, תוכלו תמיד להכנס אלי, לשוחח אתי, אם יש לכם איזה דבר ממשי ואם אין. חלומותיו של כל אדם הם דבר ממשי, ולי יש סבלנות להתעניין ולשמוע. מה שאוכל – אעשה; ואם לא אוכל – תסלחו לי על כך.

חג הפורים כבר עבר ומתקרב חג הפסח. פורים הוא חג הגלות. ריווח והצלה שעמדו לעם על ידי אשה – אין בזה הרבה מן הכבוד והגדולה. החג האמיתי שלנו, חג החירות, הוא חג הפסח, חג יציאת מצרים, חג מפלתו של פרעה, חג האביב, חג של חיים חדשים לגמרי, ולא לחנם מונים בתורה את מספר החדשים מראש חודש ניסן, אם כי ראש השנה הוא חודש תשרי; כי ניסן הוא החודש בו התחיל עם ישראל לחיות כאומה; בחודש זה קבלו את החירות. תחוגו את חג הפסח הראשון שלכם בארץ בשמחה פנימית ובחדווה, ותזכו כולכם, ואולי גם אני יחד אתכם, לחוג את הפסח, כאשר נשיג את מטרתנו, ונהיה עם יושב בארצו ושולט בעצמו; עם שיכול להגיד: יצאתי פעם ממצרים, עכשיו יצאתי מכל ארצות-מצרים המרובות שבעולם.

במסיבה לכבוד עסקני הקהק"ל מחוץ-לארץ.

תל-אביב, אדר תש"א.